אם אני של גיל 13, היה פוגש אותי, של גיל 39, והוא היה אומר לו שיום אחד, הוא יקבל הודעה כזאת מאמא, רוב הסיכויים שהוא לא היה מאמין.
אבא שלי ז"ל הספיק להגיד לי שהוא רוצה לבוא לצעוד איתנו. הוא לא הספיק, אבל רק עצם העובדה שהוא אמר את זה לוקחת אותו איתי לכל המצעדים.
אני חי היום בתל-אביב עם בן זוג, ונהנה מחיים שבהם לנטייה המינית שלי אין באמת משמעות או חשיבות מבחינת הסביבה. זה סוג של אוטופיה חלומית שלא יכולתי לדמיין בכלל בתקופת הנעורים בחדרה. משתדל להגיד על זה כל יום תודה גדולה ולזכור שלמרות שזה כך, החיים האלה הם לא מנת חלקם של כולם. למעשה, המצב הרבה פחות שמח ועליז ממה שפה, בתוך הבועה הצבעונית, אנחנו נוטים לדמיין.
אז בשבילכם, בשביל אלה שעדיין חוששים, מפחדים לחיות את החיים שלהם כמו שהלב והנפש מבקשים - בשביל אלה מכם שחוששים מאיך שהמשפחה והחברים יקבלו עליכם את ה"חדשות", הנה הלקח החשוב ביותר שלי מהיציאה מהארון, שקרתה לפני כמעט 20 שנה:
הגשר הרבה יותר מפחיד לפני שחוצים אותו. הרבה מכם יתפלאו לגלות המון הבנה וקבלה בצד שני. וגם אם לא, אתם תמצאו אנשים שיקבלו אתכם כמו שאתם והם יכולים לתת לכם את הכוח לחיות את החיים שלכם כמו שאתם רוצים.
ולהורים שבינכם, שיש להם ילדים גאים, תשלחו להם הודעה כזאת היום.
הם לא ישכחו לכם את זה בחיים. מבטיח.
מייקל אמיר כותב:אם אני של גיל 13, היה פוגש אותי, של גיל 39, והוא היה אומר לו שיום אחד, הוא יקבל הודעה כזאת מאמא, רוב הס...
Posted by ידיעות אחרונות Yedioth Ahronoth on Friday, June 12, 2015
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה