איזה מקום נפלא זה ישראל... היא כל-כך קטנה, ובכל זאת הכי גדולה בעולם בתחמונים. זה נכון לכל תחומי החיים, אבל היום אני רוצה לעסוק בתחום ספציפי: הפורמט הטלוויזיוני.
פורמט טלוויזיוני הוא מבנה תוכנית טלוויזיה שיש עליו זכויות יוצרים, וכדי להשתמש בו – צריך לשלם להם. אבל זאת לא הסיבה המרכזית שישראלים לא קונים פורמטים טלוויזיוניים מחו"ל - גם, אבל לא רק. הסיבה האמיתית היא שהפורמטים מחו"ל מחייבים לסטנדרטים מסוימים של הפקה. למראה גימור מסוים שיגרום לכל מי שרואה את הפורמט (לא משנה באיזו שפה) להבין שהוא רואה תוכנית באותה רמה של המקור. אה כן, והפורמטים האלה קבועים ואינם ניתנים לשינוי...
אז ישראלים לא אוהבים לשלם על פורמטים. לא. הם אוהבים למכור פורמטים משל עצמם ("הכספת", "בטיפול" ועוד כמה דומים). אבל כשמדובר בהפקות ענק הם מעדיפים לשמור על החופש שלהם.
ככה קורה שבמקום לקנות את הפורמט של "
אמריקן איידול", אנחנו שידרגנו את תוכנית הקריוקי "לא נפסיק לשיר" בהנחייתו של צביקה הדר ל"
כוכב נולד"... אבל זאת רק דוגמא קטנה. הטריגר האמיתי לפוסט הזה מגיע עכשיו:
כרגע סיימתי לצפות במרתון של שלושת הפרקים הראשונים של "
הנפילים". הפקת מקור ישראלית עם קורטוב מד"ב המתוקשרת כהפקת ענק.
אל תבינו אותי לא נכון, כל הפקת מקור היא מבורכת בעיניי, גם אם כשהם אומרים "הפקת ענק" הם מתכוונים שלכל השחקנים יש רק מערכת לבוש אחת, שסמי הורי הוא מורה מיוסר ושגלית גיאת באמת יכולה לעבור מסך עם דמות ששם המשפחה שלה הוא "שפיגלמן".
אלה לא הבעיות שלי עם "הנפילים". גם לא המשחק המעושה. גם לא הצילום המיושן שבו ההבדלים בין אולפן לצילומי חוץ כל-כך בולטים שעיוור היה יכול לעשות את העריכה. אפילו לא מפריעים לי האפקטים המיושנים של המחשב (כל מיני הזיות תלת מימד על מסך כחול).
מה שבאמת מפריע לי בנפילים הוא הדמיון שיש בינה לבין כל-כך הרבה מקורות אמריקאים. מי שראה את ה-5 דקות של הפרק הראשון ולא צעק "
סטארגייט" שירים את היד...
מי ששרד קצת יותר זמן ולא אמר "
יוריקה" שישאיר את היד למעלה... וזה עוד לפני שהגענו ל"
רווזוול" ושאר ירקות.
אבל יוצרי הסדרה רובי דואניאס וחן קליימן לא ויתרו על הקשר הישראלי. מבחינתם כנראה מה שפותר את נושא המקוריות הוא הכור האטומי ליד דימונה (סליחה, ה"כ.מ.ג"), ציטוט מקוטע מספר בראשית והעובדה שהאבא של השחקן הראשי מכר לנו שמנת תנובה עם הרבה כבוד ממש לא מזמן.
אני בעד הפקות מקור. אני בעד לחצות את הקווים, לעשות הפקות נועזות, ליצור עבודה לשוק המקומי וללדת כוכבים חדשים (טדי הפקות מומחים בזה הרי... וגם הסדרה הזאת כנראה תעשה עבורם את שלה).
אני נגד חוסר מקוריות. אני נגד wannabe בנשמה. אני נגד חצי עבודה. ואני נגד זלזול באינטליגנציה של הקהל.
זה כבר לא קהל שרגיל לערוץ אחד, גג שניים ונתון בחסדיהם של שלוש חברות תקשורת. זה קהל שלא ניתן לתאר את כמות המידע שזורמת אליו ושהוא שואב, זה קהל שמחפש את הדברים שמעניינים אותו ומוצא אותם. זה קהל שאי אפשר לעבוד עליו עם חיקויים. היום, כמו שאתה לא יכול לקנות לילד שלך ג'ינס lee coober, אתה לא יכול למכור לו חיקוי ישראלי לסדרות מד"ב קיימות. זה מביך.
בעיקר מביך לקרוא לדבר כזה "הפקת מקור".
נ.ב.
זה לא שאני אומר לכם לא לראות את הנפילים. אני פשוט ממליץ על צפייה מפוקחת, וכמובן שעדיף לראות את כל ה"השראות" שהובילו אליה. מי יודע, אולי היא עוד תפתיע.
