ספטמבר 25, 2010

פוסט מטורף, מדהים, מהמם – שחבל על הזמן.

p52_wa

(פוסט ראשון בפרוייקט מיוחד: שימושים בשפה)

במהלך הטיפוס חסר השליטה של החברה במעלה רף הרגש, הולכת פעולת הריגוש והופכת קשה יותר ויותר. עד כאן לא ממש חדש, אבל נשאלת השאלה: למה לקחת איתנו בתרמיל גם את השפה למקום שאין בו חמצן לא בשביל לנשום ולא בשביל לבעור...?

פרופורציה אף פעם לא היתה מהחוזקות של המין האנושי, וככל הנראה לעולם לא תהיה. לפחות לא כל עוד תגובות מגיעות כתוצאה מקונוטציה אישית ורגשית. זאת משוואה שנידונה להיכשל בכל פעם מחדש בשל חוסר הסטריליות של התנאים. ככה זה עם אנשים... אבל זאת לא הבעיה העיקרית.

עברית אינה שפה עשירה כמו שהיינו רוצים להאמין. למעשה, השפה העברית מכילה כ-250,000 מילים. (ביחס לרוסית למשל, שמכילה כמיליון). בסדר בסדר, תוסיפו לעברית את כל ה"חידושים וההמצאות" החל מסלאנג השימושי וכלה בדינוזאורים המאובקים מכרכיה של האקדמיה ללשון, עדיין תגיעו קרוב ל260,000. זה לא הרבה.

אנחנו לא רוצים לחשוב על העברית כשפה עניה. אנחנו רוצים לחשוב עליה כ"שפת הקודש", "שפת המשוררים והסופרים", אנחנו רוצים לחשוב עליה כמעין בלתי נדלה של בחירות ביטוי צבעוניות, אבל בפועל אנחנו נדחקים להשתמש ביומיום שלנו באחוז קטן מאוד מתוך השפה היחסית קטנה הזאת. אנחנו נדחקים לדלות.

(על הדלות עצמה אפשר להרחיב ולפרט בלי סוף, אבל זה נראה לי כמו פוסט בפני עצמו, אז אני מניח לזה כרגע)

כאשר מציבים את דלות השפה לצד סף הריגוש, קל לראות תופעה מדאיגה המעידה על ריקון סידרתי של מילים ממשמעותן האמיתית – במיוחד מילים המתארות עוצמה של "חוויה". (עוד מילה שצריך להניח קצת לשימוש בה כדי לתת לה לנשום בטרם תאבד את עצמה לדעת).

מילים כמו "מדהים", "מטורף", "מהמם", וביטויים כמו "קורע מצחוק", "לא נורמאלי", "חבל על הזמן" ועוד מספר מחבריהם, עוברות התעללות סידרתית כבר תקופה ארוכה על ידי התקשורת, עולם הפרסום ובעקבותיהם – על ידי החברה. זה אפילו לא ממש חשוב אם הביצה קדמה לתרנגולת, פרופורציה או קשר לאמת אינם רלוונטיים כנראה כשצריך למכור משהו למישהו – מה שמטריד אותי הוא שכנראה שזה עובד.

למשל: אם יגידו לכם את המשפט הבא:
"חוויה עוצמתית ומרעננת בטירוף" על מה תחשבו?

על ראפטינג במים לבנים אי שם במורד הקולורדו?
על באנג'י של 250 מטר לתוך אגם כחול מושלם בניו-זילנד?
או אולי על חופשת סקי תחרותי באלפים השוויצריים?

אם כן, אז אולי זה היה לגיטימי.
אבל מה קורה כשמחברים משפט כזה כדי למכור לנו מסטיק בטעם מנטה?

61677מסטיק – זוכרים? חתיכת חומר צמיג (גומי), עם קצת טעם, שרצוי לא לבלוע (לא ממש בריא), והאמת לא ממש כדאי גם ללעוס (כי למרות מה שאומרים לנו – לא ממש בריא...). אז לועסים קצת (או הרבה, הכל יחסי) ואז נגמר הטעם, יורקים – ודי.

זאת חוויה עוצמתית ומרעננת בטירוף? אם כן אז חבל.

אותו כנ"ל כשפרסומת מודיעה לי באופן חד משמעי שכבר מזמן לא התרגשתי ככה - מסנוויץ'.
בגלל הרוטב החדש שלהם על בסיס מיונז... נשבע לכם, לא יכולתי לעמוד בהתרגשות. התרגשתי לגלות שיש מצב שהמקצוע שלי מת ואין בו צורך יותר.

עכשיו יבואו כל חברי הטובים לתחום הפרסום ויגידו: "אבל מייקל, אנחנו לא מוכרים פה מסטיק, אנחנו מוכרים פה חוויה". ואני אגיד – אין לי שום בעיה עם זה. באמת. בתנאי שהחוויה שאתם מוכרים היא משהו שאני יכול להאמין בו. יכול להתחבר אליו באמת – ויותר מהכל, משהו שאני אזדהה איתו. משהו שיראה לי שהוא מבין אותי.

אבל אף אחד לא מבין אותי אם הוא משתמש במילים כמו "מטורף", "מהמם", ו"מדהים" בצורה אביוסיבית שכל קשר בינה לבין ההבטחה נחטף נאנס, נרצח ונקבר בדרך למילון.

ונכון, תמיד יהיו אלה שיטענו מנגד שזאת השפה וככה משתמשים בה היום, והשפה היא דינאמית ומשתנה, ולא צריך להיות כל-כך "כבד".

אבל חברים שלי, זה לא העניין. השפה היא דינאמית – כן. אבל ככה משתמשים? ככה לא מעצימים דברים – ככה מרוקנים אותם באופן הכי יעיל ממשמעותם הישירה.

אנחנו עושים לשפה העברית מה שאנחנו עושים כאנושות לפלנטה: אנחנו משתמשים וזורקים. אנחנו מנצלים ומעמיסים וחומסים ודורסים כל פינה עד שלא נשאר בה כלום מהיסוד. נשארת רק קליפה ריקה. שיחזור משוער במוזיאון כשכבר מאוחר מידי. וזה במקרה הטוב.

כי בסופו של היום, כמה עצוב זה כשאנחנו, כאנשים פרטיים, נזקקים למילים כמו "מדהים" ו"מטורף" כדי לתאר חוויות באמת יוצאות דופן בחיינו – חוויות שהן באמת קיצוניות במשמעותן, אבל כל מה שנשאר לנו להגיד נשמע כמו פרסומת למסטיק בטעם מנטה.

נ.ב.

בשולי הכותרות המפציצות, ברור הרי שישראל אינה היחידה או הראשונה שהולכת בדרך של ריקון מילות תיאור מכוחן ומשמעותן, אבל לכל הרוחות, לנו באמת יש מעט מילים באופן יחסי, לא כדאי לנו לשים לב קצת יותר? אחרי הכל השפה היא כלי התקשורת החשוב ביותר שלנו כחברה, ואם אנחנו מדללים אותה – מה זה אומר עלינו כאנשים?

עוד דבר חשוב, אל תחשבו שאני מאשים פה את התקשורת ואת עולם הפרסום. אנחנו כחברה יכולים להכתיב לעצמנו באילו מילים להשתמש כדי לתאר מה. השינוי יתחיל מאצלנו אם אנחנו נפסיק לייצר אינפלציה ממילים שבסה”כ לא באמת מתאימות לתאר את מה שעברנו. בטח לא כמו שהן משומשות עכשיו.

ספטמבר 18, 2010

אומנות הסכסוך

RTEmagicC_conflict_01.jpg
סכסכנות היא אומנות בעלת ותק ומקום רב שנים של כבוד והערכה. כל החכמה בסכסכנות טובה, היא לא לגרום לאף אחד מהצדדים האחרים להיות מודע שאתה מעוניין ופועל לייצרת קונפליקט בינהם.
חכמה גדולה אפילו יותר, וסוג של אומנות בפני עצמה, היא לייצר קרקע לסיכסוך ארוך טווח, או אם אפשר אין סופי. לרוב עושים זאת על ידי גרימה למצב ששני הצדדים יציבו דרישות סותרות ולא מאוזנות לצד השני – תוך חסימת אופציות ההתפשרות מראש.
כל מה שצריך לעשות עכשיו, הוא לדאוג שהצדדים ישארו במאזן כוחות שווה פחות או יותר, לעזור פעם לזה ופעם לזה כדי לתת להם הרגשה של התקדמות או נסיגה דינאמית – ויש לך מחלבה קטנה משל עצמך בה אתה מרוויח מהפגיעה המתמשכת בשני הצדדים.


בתור חובב תבניות מושבע, קשה לי לפעמים שלא לזהות מגמות מתהוות,
מתי לוחצים בהם על הגז וכמה.
אחת המגמות שמהן כבר אינני יכול להמשיך להתעלם במצפון נקי,
היא אג'נדת הפילוג בין שתי קבוצות שאופיינו על ידי בעלי העניין
כ"חילונים" ו"המגזר החרדי".

הבסיס האסטרטגי

donkey-conflict-resolutionכאשר אתה ניגש כאסטרטג פירסומי לאפיין קהל מטרה, אתה יודע שהמקום ממנו אתה אמור להתחיל הוא איפיון תכונות, הרגלים, ערכים ואמונות המשותפים לקבוצה של אנשים. שכן מעבר למכנים המשותפים האלה, כל אדם הוא הרי עולם מלא משל עצמו.
לפעמים, אפשר "להמציא קהל יעד" שלא מודע עדיין לכל התכונות המשותפות שלו – על ידי חשיפתו וריכוזו תחת כותרת גדולה אחת. בדיוק כמו שקורה במקרה הזה.
בואו נבחן רגע מקרוב את ההגדרות של שתי הקבוצות "חרדים", ו"חילונים".
בואו נחשוב על זה רגע, מן הסתם רוב מי שיקרא את הפוסט הזה יהיו חילוני. אז אשאל אתכם ישירות: האם חילונים הם באמת קבוצה אחת? האם חילונים הינו זרם אחיד – קבוצה תמימת דעים החותרת לעבר מטרה אחת מוגדרת חסרת פשרות? (כפי שמחייבת תבנית הסכסוך שהוצגה מעלה).
כמובן שלא. בתוך הציבור החילוני אפשר לזהות התפלגות על פי דיעות פוליטיות, מוצא, מיקום גיאוגראפי, מצב סוציואקונומי, קבוצות גיל שונות ועוד ועוד ועוד... לכל אחת מן הקבוצות האלה שהגדירו את עצמן, יש מניעים ואג'נדות משלהן.
מנגד, מה שאולי רוב הציבור החילוני אינו מודע אליו, גם הציבור הדתי-חרדי מתחלק לאין סוף תת קבוצות וזרמים המופרדים בחלוקתם לחצרות, חסידויות, תנועות פוליטיות שונות וכמובן דרגות שונות של הרגלי החמרה.

שייקספיר ו"כוחה של הדיכוטומיה".

ליצור סכסוך בין כל-כך הרבה גופים זה בהחלט לא ריאלי – ולכן, בניתוח מניפולטיבי מתקדם, מחברים בעלי האג'נדה בכוח בין הקבוצות השונות ומחלקים אותן לשניים, בגסות, על ידי השתלת מכנה משותף דו ערכי שכל אחד מהצדדים אוחז אחד מצדדיו. זאת משוואה פשוטה של "להיות או לא להיות"- לא משנה מאיזה צד של הסכסוך אתה עומד.
אחרי הפירוק לאחור של המהלך האסטרטגי – אפשר לראות בבירור את היישום בפועל על שתי הקבוצות "חילונים" ו"חרדים".


הנחת הפרדה: חילונים אינם מתנהגים בהתאם לכללי הדת היהודית
ולכן הם שונים מחרדים.


כמובן שהנחה כללית כל-כך אינה יכולה להחזיק מעמד זמן רב במבחן הזמן, ללא עזרה ותחזוקה, וכאן שולפים האסטרטגים כלי מקצועי נוסף:


יצירת סממנים חיצוניים מובהקים.


זה אפילו פשוט יותר כשאתה מבין שאינך צריך שלשתי הקבוצות יהיו סממנים מובהקים, מספיק שיהיו לאחת כדי לייצר את ההבדל.
זה ברור שהחרדים הם המאופיינים חיצונית בצורה מבדלת ואחידה. מה מלמדת אותנו העין לזהות כחילונים? את הצבע השחור השולט, את הבגדים הארוכים והצנועים, את כיסויי הראש השחורים, את הפאות והזקנים והשפמים. ובערך זה הכל. (אנחנו לא יודעים את ההבדלים הנוספים כי לא מלמדים וחושפים אותנו אליהם – בכוונה.)

אחד הנושאים הפוגעים ביותר בעדה האפרו-אמריקאית
הוא שכאשר אדם לבן מסתכל על אדם שחור
– כל השחורים נראים לו אותו הדבר.
הוא אינו יכול לראות הבדלים בפניהם, במבנה גופם ובכלל במראם החיצוני.
הנושא פגע בהם בעיקר כאשר תחת הרושם הזה,
כל שחור שפעל בקיצוניות או אלימות שאינה מתאימה למשטר הלבן
– השליך בעצם את עוונותיו על כל הציבור השחור.


על ידי הבאתנו לנאורות (עד מידה מסויימת), הצליחה העדה האפרו-אמריקאית להילחם בסטריאוטיפ הנורא הזה, על ידי כך שצברה יותר ויותר כוח והשפעה וחשפה את אנשיה כאינדיבידואלים בעלי האופי השונה והאישי שלהם בעמדות השפעה ובתקשורת.
גם לציבור החילוני, יש הזדמנויות שונות לראות דרך מעטה הקבוצתיות הדימיונית אל תוך הזרמים השונים של המגזר החרדי. בעיקר כאשר מדובר בפוליטיקה. אבל תסמכו על כך שתמיד יהיה שם מי שידאג עדיין שהדברים יטושטשו ויושכחו מעינו של הציבור במהרה.

יראו לנו קבוצה של לובשי שחורים מסתובבת במסדרונות הכנסת
ויגידו בקריינות מעל "עברנו לשעון חורף בגלל החרדים".
כן. כל החרדים. כולם. הם כולם אחראים על כך שיש שעון חורף...
כולם התאגדו ביחד והחליטו להעניש את הציבור החילוני בהזזת השעון.


אתם מבינים!? זה באמת נשמע לכם ראלי?! כי אם לא, אז למה חלק מכם ממשיך לפמפם את התשובות הקלות והזמינות שהותננו להן, במקום לחשוב קצת לבד ולהבין שבדברים אין הגיון....?


מי מצייר את התמונה


אסטרטג טוב מבין את כוחה של תקשורת ההמונים. תקשורת ההמונים מייצרת התניות תפיסתיות והתנהגותיות וגורמת לנו בצורה מגמתית לחשוב או לעשות דברים מסויימים. אפשר לעשות זאת בצורה ישירה ולאפשר לאנשים לבחור, ואפשר לעשות זאת בצורה עקיפה ולא מורגשת – בכל מקרה התוצאות הן אותן תוצאות.
לאחרונה אני עד להקצנה מעשית בשימוש באמצעי התקשורת כדי לייצר ב"ציבור החילוני" פחד וכעס כלפי המגזר החרדי, כמו גם שאני חש הקצנה בתדירות מקרים בהם פועלות קבוצות המשוייכות ל"מגזר החרדי" נגד החילונים.
התעמולה זורמת באופן מוגבר בתוך שני הצדדים, מלכדת אותם יותר ויותר סביב המחנה המשותף הפקטיבי שלהם המחייב את המשך קיום ההפרדה הנצחית.


"הכעס כבר נעול, אבל עדיין מטלטל"


כעס הוא כלי עוצמתי. לגרום לאנשים לכעוס (ולשנוא) גורם להם לעבור למצב בו הם פועלים מתוך ההתניות המוקדמות הבסיסיות ביותר שלהם. הם לא עושים בחירות אמיתיות, הם הולכים ישירות לברירת המחדל האוטומטית. אם אתה יכול לצפות מה תהיה התגובה האוטומטית של האדם שאתה רוצה להכעיס (או של קבוצת האנשים...), אתה יכול לשנות סדרי עולם. מילולית – בפועל.
האם אתם מוכנים להיות עדר (פקטיבי) שמופעל בלחיצת כפתור, או שאתם רוצים להאמין שיש לנו אפשרות לבחירה אמיתית איך להגיב ואיך לשחק את המשחק?


כאשר אתה או את נתקלים במשהו שמכעיס אתכם,
מפעיל אתכם והוא אינו קשור בכם באופן אישי ישיר,
תעצרו רגע לחשוב:
למה אני בעצם כועס? מי רוצה שאני אכעס עכשיו?
למה שאני אכעס דווקא מזה"?
מה הוא מצפה שאעשה מתוך הכעס שלי?


אחת מחברותי החכמות אמרה לי פעם ש"כעס יכול להיות מניע או מונע. הבחירה היא שלך". אני אימצתי זאת כפילוסופיה פרקטית לחיים.


איך מנטרלים פצצה אסטרטגית


constructive-conflictכמו בכל אומנות, גם לתוצרים של אסטרטגיה מניפולטיבית יש נקודות טורפה. הסוד הגדול הוא שכל מה שאנחנו צריכים לעשות כדי לנטרל את הסכסוך הוא – להפסיק לכעוס.


כעס כמו פחד, מפריע למחשבה הבהירה. ניטרולו יחזיר לידנו את אפשרות הבחירה האמיתית מפני שללא הכעס נוכל פתאום לראות את הדברים באופן רחב ופתוח יותר. מקבל יותר.

אנחנו לא צריכים להתאחד, לא צריכים להתאגד, לא צריכים לגייס צבא, לצאת להפגנות, לא צריכים מנהיגים גדולים שיובילו אותנו אחד נגד השני.

כל מה שאנחנו צריכים לעשות כדי לנטרל את המניפולציה הוא להפסיק לכעוס, מתוך הבנה שהכעס הזה אינו באמת שלנו. הוא תוכנת לתוכנו – אבל אנחנו יותר חכמים מזה.

"קבוצות" נמכרות לנו משחר האנשות כמשהו שמגן על הפרט בכוח החבורה, אך האמת היא שקבוצות נוצרו על ידי אנשים שהבינו שאפשר להרוויח יותר מסכסוך בין קבוצות מאשר מסכסוך בין שני אנשים פרטיים.
כולנו יכולים במו ידינו הבודדות והפרטיות לקחת מבעלי הסררה והכוח את כוחם – ברגע אחד. אנחנו רק צריכים להבין את זה ולרצות את זה מספיק. כולם ביחד. בשני ה"צדדים" – כדי שנדע שאין שני צדדים. יש אנשים. בכל מקום. בכל העולם. רק אנשים.

אם נבין שכולנו בסופו של דבר רק אנשים, יהיה פה שינוי תרבותי אמיתי וקפיצת פרדיגמה חברתית.
אז מה אתם אומרים – שנפסיק לכעוס קצת...? משהו יהיה חייב להחליף את הכעס, וזה יכול להיות רק יותר טוב מעכשיו.

הצטרפו לדיון בפייסבוק

חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית