יחסי השינאה אהבה של תיקשורת ה"אוף ליין" עם המדיה הדיגיטלית, מעסיקים אותי הרבה בשנה האחרונה. בעיקר מדהים לצפות בשידור חי, בתהליך הבלתי נמנע של ההשתלטות האינטראקטיבית על הטלוויזיה בדמותם של טוויטר, פייסבוק, יוטיוב ודומיהם.
כיוון שהיריעה כה רחבה, נמנעתי עד עכשיו מלעסוק בנושא כאן. הבעיה היא שלאחרונה נראה שבתוך כל מערכת היחסית המתוסבכת הזאת, מישהו בחר לו כמטרה נקודה ספציפית הקרובה לליבי באופן אישי: הבלוגרים.
כמי שכותב בלוג כשלוש וחצי שנים, וכמי שפעיל מאוד ברשתות החברתיות, קשה לי לשבת מהצד ולצפות בביקורת הדמגוגית ובאג'נדת האנדרדוג שבוחרת הטלוויזיה ביחסה אל הקהל, שבסופו של דבר יכריע את המשך קיומה – אם בכלל.
הבLוגר הופך לBלוגר
בזמן שעד לפני כשנה וחצי המילה "בלוגר" בארץ היתה כמעט כינוי גנאי, וסבלה מסטיגמה קשה (שעדיין קיימת) כי בלוגרים הם אנשים מוזרים וחסרי חיים, שכל מה שמעניין אותם זה לברבר אל תוך הרשת בתקווה להפיג את הבדידות האיומה שהיא וודאי חייהם.
התווית הזאת התנופפה לה ברוח תודות לפופולריות המזנקת של פייסבוק, יוטיוב ואתרים הדומים להם. למעשה, הפלטפורמות החברתיות הויזואליות ברשת, הוציאו את הבלוגרים מ"חשכת בדידותם", חשפה לעיני כל כי הם אנשים מן המניין, חברים שלי שלך שלנו, ושיכולים להיות להם חיים נורמאליים ורגילים לחלוטין – אלא אם כן הם הופכים לכל-כך פופלאריים בזכות הבלוג שלהם, וזוכים לפרסום במדיה המרכזית.
מי שולט ביצור התדמית של הבלוגרים?
אחרי שנחשפו הבלוגרים כמי שהם באמת, (לפחות בחלקם – אך מספר מספיק בשביל לשנות את הסטיגמה), הגיע הזמן לבנות להם דימוי חדש ולהדביק עליו תוית חדשה.
בזמן שהבלוגרים (האמיתיים) מכיוונם עושים כל שביכולתם כדי לפתח ולשמר ערכים של מקוריות, יצירתיות, כנות וישירות – פועלת הטלוויזיה לאחרונה כדי ליצור להם מכיוונה דימוי אחר.
חברות פרסום היו קימות מאז שהתחילה תחרות בין שני ספקים, ולכן לא מפתיע שגם במדיה האינטרנטית, היה מי שזיהה את זירת הבלוגים כערוץ לגיטימי לשיווק ופרסום.
תהליך החדירה לערוץ הזה התבטא במתקפה משולבת בה מכיוון אחד החלו להיפתח "בלוגים מסחריים" ובלוגים פרטיים מתחזים שהיו בעצם פלטפורמת שיגור שיועדה מראש למסרים פרסומיים, ומצד שני, חדירה איטית אך בטוחה של פירסומים מתארחים בבלוגים קיימים באיצטלה אישית ולפעמים סמויה מן העין וחסרת גילוי נאות.
בניסיון לייצר סנסציה מכלום, כהרגלה, מתגייסת הטלזיבליה למהר ולהשליך את קהילת הבלוגרים כולה תחת גלגלי האוטובוס, בניסיון להציג אותנו כחבורת רודפי בצע צבועים, אשר מנצלת את תמימות הגולשים על מנת לחשוף אותם באופן לא מודע למניפולציות מסחריות.
בשידור חוקר:
בואו נפשיט רגע את ה"חדשה המרעישה" הזאת מהדרמה הטלוויזיונית שלה ונראה מה באמת קורה:
בלוגרים, הם אנשים כמו כולם. חלקם בעלי מצפון ומוסר, וחלקם יותר פתוח לשחיתות מוסרית.
כפי שהיה קל לטלוויזיה (בדיוק עד תקופת עידן האינטרנט) להציג הומוסקסואליות בדמות דראגיסטים או קוקסינלים רעשניים, שהיו היחידים שזכו לחשיפה, קל לטלוויזיה היום לבחור את הבלוגרים המסחריים או ה"מושחתים" כמטרות לתווית שאפשר להשליך על הקהילה כולה ועל הבלוגוספירה בכלל.
האמת היא שהגולשים רחוקים מלהיות תמימים. אנשים שמחפשים מידע על טלפונים מתקדמים או בעצם כל דבר, יודעים היטב שהחברות המסחריות מחכות להם בכל מקום. גם בבלוגים. אין פה חשיפה מרעישה, ולמען האמת מי שמחפש דיעות אוביקטיביות או כנות – בכל מדיה – חייב תמיד לבדוק את המקורות שלו כדי לדעת איך להתייחס לדברים.
תוכן שיווקי סמוי הוא הלחם והמים של הטלוויזיה המסחרית בישראל, שנתונה כל הזמן לביקורת של מערכת הרגולציה על הפירסום. התוכן השיווקי שמצליחה הטלוויזיה להעביר דרך המסננת של הרשות, הוא בדיוק מה שמשלשל עוד כסף רב לכיסה ולכן הטלוויזיה המסחרית אינה מהססת אפילו לרגע לשלב תוכן שיווקי אפילו במהדורות החדשות המרכזית וה"אובייקטיבית" שלה, וכמובן שאינה טורחת לעצור לרגע כדי לעשות גילוי נאות על כך בפני הצופים.
האמת הוירטואלית
העניין הוא שגם את האמינות של הטלוויזיה, וגם את האמינות של הבלוגרים – אפשר לבדוק, ברשת בזכות ריבוי מקורות המידע והאינטראקציה בינהם (תכונה שהטלוויזיה נהינת מהעדרה).
אבל הטלוויזיה לא מתייחסת לבלוגרים רק כאנסי דעת קהל חתרניים וחסרי מצפון, היא גם זוכרת לתת להם את כל הקרדיט, אם הפעלתם היא חלק מקמפיין של גוף אחר אשר החליט להעביר דרכה תוכן שיווקי בתשלום.
אם כן, כשהטלוויזיה מציגה את הבלוגרים עבור עצמה, היא מפחידה את הציבור מפני הטעיה ומסחור. וכשהטלוויזיה מציגה את הבלוגרים במסגרת אייטם שיווקי, היא מראה בגאווה לציבור כיצד מותגים גדולים הופכים את הקהל הרחב לחלק אינטגרלי מאינטראקציית המותג.
עוד דבר שלא יספרו לכם בטלוויזיה, הוא שהרבה מן התוכן המוצג בה נמצא על ידי תחקירני הטלוויזיה בבלוגים שהם חורשים באינטרנט. למעשה עבודת הרגליים העיתונאית והתחקירנית כבר מזמן העבירה את עצמה למישורים הוירטואליים, ולכן קורה לא מעט פעמים שבלוגרים מגלים שהרעיון שלהם נגזל או אומץ על ידי גוף תקשורתי מן השורה, כמובן בלא מילה של קרדיט למקור.
היחס האמביוולנטי הזה, אינו נעלם מעיניי הבלוגרים, ואינו נשכח. באינטרנט, כמו באינטרנט – למידע יש חוקים משלו ואפשר לשלוף אותו תמיד, מתי שהכי נזקקים לו כדי להוכיח נקודה.
הבלוגרים מצידם, אינם חסים על הטלוויזיה ובזמן שהם עושים לה שירות רחב וכלכלי (ב-90% ללא תשלום), בכך שהם מעלים לדיון חלק ניכר מן התכנים המשודרים, הם גם לא מהססים לטיח בפרצופה של המדיה המשודרת והכתובה את הטעויות, הפשלות, ההטעיות ודיס האינפורמציה המופצת על ידן. הבלוגרים גם חושפים את הטלוויזיה כפלטפורמה שיווקית ומגלים את "האיש מאחורי הוילון" בהרבה פעמים בדרכים שמסוגלות לגרום נזקים רציניים (למישהו).
אז מי ינצח במלחמה הקרה/חמה הזאת?
אם תשאלו אותי, הבלוגרים. כי בסופו של דבר, כל עוד יש שיחה ודיון, אפשר לשכנע גם את מי שנדמה לנו שהוא חסום לחלוטין לאפשרות לחצות את הקו. תמיד יש הפתעות.
מצחיק לחשוב שהטלוויזיה קוראת לעצמה "כלי תקשורת", בזמן שבבלוגים מתקיימת באמת תיקשורת, ולא משנה אם היא מול אדם פרטי או גוף מסחרי.
הנה מספר כתבות וידאו בנושא, שראיתם או שלא, בטלזיבליה לאחרונה:
יומן אישי ברשת? לא בדיוק – תוכנית חיסכון (חדשות ערוץ 2)
"בלוגרים בתשלום"- חדשות ערוץ 2
? חושבים שאתם יודעים היכן למקם את סימן השאלה במשפט - מקו
פוסט מצוין!
השבמחקבנוסף למה שכתבת, תכני הטלויזיה בכל הערוצים כמעט, מובאים אליה תחת אג'נדה מסוימת, אותה קובעים בעלי כח והון על מנת להטות את דעת הציבור לטובתם וזו הבעיה העיקרית שיש להם עם הבלוגרים - מידע שאין עליו צנזורה - ממקור ראשון.
פוסט מצויין! מורד שטרן כתב על זה פוסט משעשע השבוע:
השבמחק"פוסט זה לא ממומן ע"י קוקה קולה, אבל מה זה בא לי אחד עכשיו"
http://www.usabilitytalking.com/?p=1063
תודה בנות!
השבמחקאורלי, תודה גם על הקישור, לא הייתי מודע כמובן לפוסט או לבלוג של הבחור - אז קחי על מצפונך עוד שורה בקורא הרסס שלי. ;)
בכיף מותק, לכבוד הוא לי להביא לך שורה ;-)
השבמחק