דצמבר 22, 2013

דרושים בני אדם

דרוש - פוסט חדש
לאט לאט, אבל בצעדים בטוחים, הופך ה"ניסיון" המקצועי שלנו, לעול. למשהו חסר ערך, או כמעט בעל ערך שלילי.
זה לא קורה במקרה, וזה לא קורה ביום אחד, אבל שלוש מגמות כבר מסמנות תחזית עגומה, והדרך להימנע מכך ארוכה ומלאה במכשולים.

 

1. ירידת גיל ההפרשה

כן כן, לא גיל הפרישה – גיל ה-הפרשה. הגיל שבו המערכת פולטת אותך החוצה ממעגל העבודה הולך ויורד. נתונים סטטיסטיים מפחידים מסתובבים שם בחוץ, שגברים שעברו את גיל 40 כבר לא מתקבלים לעבודה שעבדו בה קודם לכן. אחוז המובטלים מגיל זה ומעלה הוא הגדול ביותר.
אם משווים את זה לגיל הפנסיה שנמצא במגמת עליה בשנים האחרונות (לאור נתונים אקטואריים על עליית גיל התמותה), ניתן לראות בברור על המפה משבר קטסטרופלי במשק ב-20 השנה הקרובות אם לא ימצא לכך פתרון מהיר והולם.
גברים בני 40 נחשבים היום לזקנים, וההעדפה היא לקחת גברים צעירים ורעבים יותר, שמוכנים לעבוד יותר בשביל פחות
הבעיה הזאת, למעשה נפוצה הרבה מעבר לסטטיסטיקה של גברים בני 40. למעשה, נראה שכולנו פה בישראל חושבים עם הראש של הקומבינה. כולנו מוכנים להשקיע מעט אבל רוצים בשביל המעט שאנחנו משקיעים – הכל. גם אם אנחנו לא באמת מבינים מה המשמעות של ה"הכל" הזה...

2. מותה של המתודה

העניין הוא שאנחנו מקבלים בדיוק מה שאנחנו מוכנים להשקיע, כי הצד השני של המגמה האיומה הזאת של "הכל כלול", הוא דור שלם של אנשים שמציגים את עצמם כמומחים למשהו, שהתנסו בו פחות או יותר רק עם עצמם, למדו מעצמם או מטעויות שנעשות על גב לקוחותיהם אבל הינם חסרי השכלה מורחבת בנושא שהם מציגים בו עצמם כמומחים.
תוכלו לזהות את התופעה הזאת בקלות בכל תחום בו פועלים עצמאים אבל לא רק.
זה, והמצב הכלכלי, שדוחק בנו יותר ויותר להתפשר ולקבל את מה שאנחנו יכולים, ולא את מה שמגיע לנו באמת – הם שילוב נפיץ.

3. אני אני אני

המקום הראשון שבו נדלקת אצלי נורת אזהרה שמישהו לא נמצא פה בשבילי, זה כשהוא מדבר יותר מידי על עצמו. "אני" היא מילה שאנחנו אוהבים להשתמש בה. אוהבים לחשוב בה. כי ככה מלמדים אותנו: צריך לשפוט בכל דבר, מה אני בוחר לעשות – איך אני בוחר להתנהג. העניין הוא שה"אני" הזה מגיע עם מינוס רציני – האטימות לעולם החיצוני.
הניתוק שלנו מהעולם החיצוני מורגש במיוחד במקומות שבהם אנחנו בטוחים שאנחנו הראשונים שעושים משהו או חווים משהו – ואנחנו מרגישים שרק אנחנו יודעים עכשיו איך זה באמת. שקיעה בתחושה הזאת מביאה אותנו להיות מוגבלים בלמידה מאחרים ולהימנע מטעויות שאפשר להימנע מהן. כמו כן, זמן רב ואנרגיה רבה מושקעים בלמידה הפרטית – ששאיבת מידע קיים יכולה לחסוך.
אנחנו מורגלים עכשיו לשלוף מידע רק כשאנחנו זקוקים לו, הפער בין השימושיות של המידע בחיינו נפתח למקומות מעניינים כשנגשים לבדוק את סדרי החשיבות של נקודות צריכת מידע בחיינו. האם השליפה המידית תבטל יום אחד את הצורך בלימוד מוקדם? לא נראה לי סביר, אבל אולי. בינתיים אנחנו עוד לא שם...

איך אפשר לשנות

בקלות. עם קצת יותר כנות עצמית. אם יש לכם כסף להעסיק מתחיל, פרסמו מודעה שמחפשת מתחיל. אל תדאגו, אם תכתבו את המודעה נכון, תמצאו מתחיל מתאים לצרכים שלכם ויותר.
אם אתם מחליטים שאתם בכל זאת מחפשים ניסיון, הראו כוונה להעריך אותו בתשלום הוגן. בדיוק כמו שהייתם רוצים שיעריכו את הניסיון שלכם. ניסיון אולי עולה קצת יותר, אבל הוא בהחלט יכול לחסוך ולהרוויח לכם הרבה. לא רק כסף. גם טיפול פיזי הייתם מעדיפים לקבל ממטפל מנוסה ולא ממישהו שהתחיל ללמוד אתמול...
תהיו בני אדם. תזכרו שהמצב שם בחוץ לא משהו. אל תמהרו לפטר עובד מנוסה שהשקיע את חיו בעבודה אצלכם ולפתע מוצא את עצמו בלי אופציות לפרנסה. תעשו הכל כדי לשמור על העובד הזה.
תראו מעבר לשיווקיות העצמית. תראו מעבר לניסיון של עצמכם. יש לכם רעיון מבריק? תבדקו בגוגל אם הוא כבר קיים. אם כבר חשבו על זה אחרים ואם כן – תלמדו מהם מה שכבר אפשר ללמוד. תפסיקו להתייחס לניסיון האישי שלכם כאילו זה כל מה שצריך בשביל לדעת – כי ככה לא תתפתחו אף פעם מעבר לעצמכם. לא באמת.
בכלל, אם כל מה שיש לך זה ניסיון אישי, קשה להגדיר אותך כ"מומחה" למשהו, לפחות בעיניי.
כל מה שאתם צריכים כדי להיות בני אדם, הוא לסובב את הכובע שיש לכם כבר על הראש ולזכור שאתם תמיד גם הלקוח וגם הספק. שאתם גם הצרכן וגם המעסיק. אנחנו הכל היום, עם מישהו, עם משהו, כך שאנחנו יודעים איך מרגישה הנעל שעל הרגל השנייה. בואו נעשה ניסיון לזכור את זה בזמן אמת, כשהרגל השנייה נמצאת מולנו.

--------------------------------
הצטרפו לדיון בפייסבוק:

דצמבר 06, 2013

מחשבות על אלימות

5095963681095680 אתם יכולים להיזכר במפגש האלים האחרון שהיה לכם? לאו דווקא פיזית, אלא אלים באופן כללי. מתי תקפו אתכם? מתי תקפתם? את מי? מתי? למה? והפעם לפני כן? וזאת שהיתה לפניה...?
איך הפכנו להיות חברה כל-כך אלימה, די קל להבין. מה שקשה לי להבין, היא יכולת ההדחקה האנושית לגבי משהו שמוכיח את עצמו שוב ושוב בחיים שלנו – מניסיון האישי של כל אחד: אלימות לא פותרת אלימות.
אני עובר על הפיד שלי ומזדעזע כל יום מחדש, לאו דווקא מהפוסטים על אונס קטינות או שודים אלימים של קשישים, או התעללות בילדים, בבעלי חיים, במי ומה שזה לא יהיה. אני מזדעזע יותר מהאלימות המילולית שאנחנו מפיצים ומשתתפים בה בחיי היומיום שלנו.
ניצחונם של ביץ' והמניאק
מלמדים אותנו שאנחנו צריכים "עור של פיל" בשביל לשרוד בעולם הזה. מלמדים אותנו שאנחנו צריכים לשמור על עצמנו, ועל האנשים שיקרים לנו – אבל נדמה שהאינסטינקט הפראי המקורי שעזר פיסית לחזקים לשרוד בתקופה שעוד גרנו במערות, רחש כלים ודרכי ביטוי חדשות, ועם התפתחות השפה, חלחל ביחד עם התודעה שכל אחד יכול להכאיב למישהו אחר. זה קל. לפעמים מספיקה מילה אחת.
במקביל לזה, נדמה שתופעה תרבותית אקטואלית מתרחשת ממש נגד עינינו הכואבות: האדרה של דמויות מרושעות, עוקצניות, אלימות, חתרניות, דורסניות, ונתינת הלגיטימציה להתנהגותן, מאינסוף סיבות.
collins-then-290x400 article-2237668-162FAD63000005DC-620_634x792
בשורה התחתונה, רוב הדמויות שמאופיינות בהתנהגות האלימה שאנחנו נוטים לסלוח עליה, הן קורבן, או היו קורבן לאלימות בעצמן.
השלם גדול מסכום חלקיו
כשמדובר באלימות, כזאת שעוברת בקיצוניותה את רף הקונצנזוס המוסרי, אנחנו ממהרים לתת לה כותרת. להכליל אותה תחת קטגוריה, ולשייך אליה גורם כלשהו. איזשהו שעיר לעזאזל, שהוא הסיבה ה"לא מוצדקת" לתוצאה ממנה אנחנו כל-כך מזעזעים.
זאת הדת, זאת הנטייה המינית, זה המוצא הגיניאולוגי או סטריאוטיפי, זאת העדפה קולינארית, זו ההשתייכות הפוליטית, הספורטיבית, המעמדית... תמיד תהיה סיבה כזאת בסביבה, או מי שיתפרנס מזה שנחשוב כך. כל המפלגים למיניהם.
האמת היא שאף אחת מה"סיבות" האלו, היא אינה סיבה אמתית. כולן מזויפות, שקרית, מסיטות, סכסכניות ו... אלימות מעצם השימוש בהן.
אלימות נובעת רק מאלימות. מחינוך לאלימות. מלגיטימציה לאלימות. מעידוד לאלימות. לא משום דבר אחר. אלימות היא התנהגות בנסיבות. היא בחירה. אחת כזאת שאפשר ורצוי לעשות עצמאית.
הלחי השנייה
"אבל מה תעשה אם לאירנים תהיה פצצת אטום"?, "אם החרדים ישתלטו על המדינה"? "אם הערבים ינסו לכבוש אותנו"? "אם היו עושים את זה לך"? "לילדים שלך"? שואלים אותי בדרך כלל בהתלהמות כשאני מעז להשמיע את דעותיי בנושא, שמריחות להם מיד מפציפיזם. "אין מה לעשות", הם אומרים לי, "הם מבינים רק כוח" הם מחזקים את עצמם. עושים פרצוף של "זה לא אידיאלי אבל ככה זה". פרצוף שמוציא ממני תגובה אלימה, שאני נלחם בה עם עצמי בכל הכוח. כי אני מבין שאלימות לא תגרום להם לראות שיש אלטרנטיבות. אלימות רק תגביר את ההתנגדות וההתבצרות שלהם בעמדתם.
להפנות את הפנים הצידה אין משמעותו להיות אדיש, או להתעלם או לקבל את מה שנאמר לך. לפנות רגע הצידה הוא זמן מחשבה. לשני הצדדים. לזה שכרגע סתר, ולזה שכרגע הותקף. בתוך זמן המחשבה הזה, אפשר למצוא אלטרנטיבה למניעת התגובה האלימה הבאה. משני הצדדים. יש כאלה שמכירים את זה כ"לספור עד 10", אבל לספור עד 10 מעסיק את המחשבות בספירה, לא בפתרון. רק קחו את זה בחשבון.
לוחמי צדק
אפילו בביטויים הכי שגורים שלנו, כבר חבויה האלימות ברישול מזלזל מול עינינו. לא חסרות לנו "מטרות" בשביל לשלוף את כלי הנשק שלנו למענן. מי בסכין מטבח, ומי בפצצה גרעינית, אנחנו ממהרים לתקוף ולהתגונן. להתבצר בעמדה. עם כל-כך הרבה מטבעות לשון צבאיות, איזה סיכוי יש לנו לראות את הדברים אחרת? איך לא נהיה עיוורים לאירוניה במושג כמו "נלחמים על השלום"...?
משכיחים מאתנו ש"צדק" הוא מושג סובייקטיבי. שהוא תלוי בפרספקטיבה אישית. כמו "מוסר", כמו "אמת", גם צדק הוא משהו אישי שמשתנה כל הזמן אצל כולנו.
אולי בגלל שהרבה מאתנו לא רואים זאת כך, נדמה שכולנו כל הזמן ב"מרוץ חימוש" בכל המישורים בהם אנחנו חיים. והאירוניה היא שבניגוד מוחלט מכל מה שמשכנעים אותנו, בפועל, ככה לא שורדים - ככה מנציחים אלימות.
הסכם "פירוק נשקים" נגד אלימות
אותי דווקא הכי מעניין המישור האישי. כי דוגמא אישית היא הבסיס לחיקוי מצד הדורות הבאים. כי אני לא מאמין בצביעות, וכי אני מאמין שבורות, היא דבר שאפשר לשנות, ובורות לא משנים באלימות.
זאת לא צריכה להיות "מלחמה נגד אלימות". עצם הביטוי הזה הוא אירוני לחלוטין. מלחמה רק מנציחה את עצמה. מלחמה משתמשת בכוח, ונותנת לגיטימציה לשימוש בכוח.
נראה לי שעדיף שזאת תהיה הצגת האלטרנטיבה לאלימות. אלטרנטיבה מפתה. אלטרנטיבה מושכת ומעניינת ומתגמלת. אלטרנטיבה מחבקת ומעודדת. אלטרנטיבה בונה.
ריקושטים וטווח פגיעה
הספקטרום של אלימות הוא כמעט אינסופי ויש בו יכולת מופלאה ליצירתיות ואדפטיביות בכל מקום. חוצה שפות. חוצה מרחקים... זה יושב בלב השפות שאנחנו מדברים, לפעמים סמוי מן העין ולפעמים בוטה ורברבני. אנחנו כולנו נפגעי אלימות. כולנו קורבנות של אלפי שנים שלה. תחת אינסוף תירוצים ל... אז למה אנחנו יודעים לשנן שלילד מוכה יש יותר סיכוי לגדול להיות הורה מכה – משהו שאנחנו רוצים למנוע – אבל אנחנו משתמשים ב"מכות" שאנחנו קיבלנו ומקבלים, כלגיטימציה להחזיר באותו מטבע?
בגלל התוצאה המידית. בגלל שזה אמור לגרום לנו להרגיש טוב עם עצמנו. ממש. מרגיש מצוין.
ההפסקה של אלימות תתחיל בזה שנחפש לה אלטרנטיבות לא אלימות, רק שימו לב שהרבה אלטרנטיבות כאלה מתחפשות ל"לא אלימות", אך אינן כאלו באמת.
אם נלמד לזהות את האלימות בכל תחפושת שלה, נוכל להימנע ממנה בעצמנו. נוכל לעזור לילדים שלנו לזהות אותה ולהימנע ממנה – אבל, ואולי בעיקר – נוכל להתייחס אחד אל השני כבני אדם. ליצור אחווה על בסיס מחנה משותף אמתי – כולנו יודעים מה זה סבל, מה זה כאב, וכולנו היינו מעדיפים בלי.

------- הצטרפו לדיון בפייסבוק ------



























נובמבר 24, 2013

סוף עידן הרגש. (פוסט אורח מאת ליבי אבנר)

Black-Box-4-850
הרבה מאוד עבר על המדינה הקטנה שלנו מאז ימי “חבורות הזמר” ותחרויות השירה העברית.
תחרויות שמיטב זמרי ארצנו השתתפו בהן וצמחו מתוכן, בעיקר בזכות יכולתם הקולית.
הפורמט שינה מיקומו ועבר לטלוויזיה ובעשרים השנה האחרונות, כינס את עצמו ברובו תחת כותרת אחת: ריאליטי.
כמו מפלצת ארוכת זרועות השתלט הריאליטי ותפס את מקומו בכל הערוצים בשעות הפריים טיים, ולא רק, וגילה לנו דבר חדש, שלכולנו חלום נסתר ומשותף לשיר שלא לומר התפרסם. כך לפחות זה נראה בעיניי, עד כדי כך שלפעמים אני מרגישה שרק אני ועוד קומץ קטן של חבריי עוד לא הלכנו להיבחן.
אבל השירה היא כבר מזמן לא מרכז הסיפור והסיפור האישי של הזמר הפך להיות המבחן האמיתי.

אני חלילה לא מזלזלת באף סיפור חיים, רגשי ככל שיהיה ומטבע הדברים אנשים עוברים אסונות וחיים לא קלים, אבל מפלצת הריאליטי, טורפת הרייטינג, פועלת ללא הבחנה בין טוב לרע, בין רגש לקהות והפקטור היחידי ב"אקס פקטור" הוא צרות החיים.

"הכוכב הבא" הפך כבר מזמן ל"הקורבן הבא" ו"האח הגדול" ל"הקורבן הגדול".
קורבן של נסיבות, קורבן שכולנו אמורים להתרגש מההזדמנות הנפלאה שזימנה לו המפלצת להתרומם בזכותה מאשפתות ו"להשתקם" – או "להצליח", במושגים שלה כמובן.
מידתיות כבר אינה שם המשחק ואם אתה יתום מהורה אחד או שנים ועדיף בנסיבות ש"מצדיקות" כתבה בעיתון, כנראה שמקומך אתנו. כוכבית: אם אתם ערבים, אתיופים, מבקשי מקלט או סתם עובדים זרים, אתם פטורים באופן אוטומטי מסיפור חיים קשה, כי זה לכשעצמו כבר יעלה לנו את הרייטינג, את השיח הגזעני וכפועל יוצא את החשיפות, אתם תצביעו והמפלצת תתעשר.
מפלצת הראליטי שובה לא רק את המתמודדים, גם ה"שופטים" שלה חייבים לקחת חלק מרכזי במשחק המעוות הזה. הם חייבים לייצר דרמות במדורי הרכילות בשביל להצדיק את בחירתם. זאת, בזמן שהם רואים עצמם כמודל חיקויי לדור שלא מבין שאין את מי לחקות ובטח אין למה לחכות.

מאז ימי ה"כוכב נולד" ועד היום כבר עבר עשור. עשור שבו המילה "כבוד" הפכה לדבר החשוב ביותר, עשור שבו לא שמנו לב שהמפלצת טרפה את המילה "הדדי" והעלתה לכס המלוכה את ה"כבוד" מהמקום של "מגיע לי, אני רם ונישא, אני בפריים טיים – וזה אומר שמגיע לי הכל.
במיוחד אם אני כבר שם".

השעון כבר מזמן נעצר על "15 דקות תהילה", כי למפלצת עצמה אין זמן והמזון שלה "מצדיק את הקורבן". איש אינו מדיח את המפלצת עצמה ומעונה לעונה נדמה כי היא כובשת יותר.
הערך המרכזי שמנחה אותה הוא "מאני טיים". היא תעשה אותך מלך, לזמן מוגבל, אם רק יש לך את הסיפור הנכון, אם רק תדע את חוקי המשחק, תשלב איתה ידיים ותתקשר לצלמי הפפראצי...
אנחנו ממריאים והחברה מתרסקת.
הריאליטי הפך אותי לצינית במפגשים עם המקומות הכי כואבים של האדם. אני כבר באה מוכנה מראש לשמוע את המתמודדים נחנקים מדמעות כשנשאלת השאלה "למה בחרת את השיר הזה", אני כבר יודעת מתי תהיה השהייה, ומתי השופטים יזילו דמעה מזויפת, אני יודעת מתי המצלמה תעבור בחזרה מהשופטים למתמודד, מתי השופטים ימחאו כפיים וחלקם אף יגדיל ויעמוד על רגליו בקטע שהמתמודד ימשוך את השיר, או טוב מכך, יבצע קטע א-קפלה.
אני יודעת שיהיו הלסבית החירש העיוור הגמד והחרד"ל הבא, שתהיה אנורקטית או אם חד הורית או סתם פתטית שרצה מהשקה להשקה, אני יודעת, גם מי כוכב הריאליטי שיוצא עם כוכבנית הריאליטי מתחרה ומי נפרד, נבגד או בגד, מי לבוש שיק או מי לבוש שוק ו-אני-בשוק.

אני בשוק שהסיפור כבר לא נוגע בי ואף להיפך, ככל שהסיפור קשה יותר כך אני מוצאת את עצמי נכנסת לתוך קופסת הקהות שיצרתי על מנת לשרוד את כל הגועל שהמפלצת יצרה. גועל מניצול חיו של המתמודד על מנת לשרוד את התחרות מצד אחד ולהעלות את כמות הרייטינג מהצד השני.

אני זוכרת את עצמי אחרת, פעם לפני עשור, ואני כל-כך מתגעגעת להרגיש...
להרגיש שוב צביטה בלב מסיפור אנושי שבאמת קורע אותך לגזרים, להרגיש חמלה ורצון אמתי לחבק. אני גם מתגעגעת למילים שנכתבו בשביל להעביר מסר או סתם בשביל לגעת, מילים שנכתבו במטרה טהורה לרגש בשיר, מילים שנכתבו כאות אהבה ללחן או ללחן טוב המזדחל כנער מאוהב למילים שנועדו רק לו. נדמה שאלו הפכו כל-כך נדירים לאחרונה...
אני מתגעגעת כי המפלצת מייצרת להיטים ולהיטים מייצרים "כפיים" ואני מתגעגעת למחיאת כפיים.
אני מתגעגעת לגיבורי על שהנחילו לדורות הבאים התנהגות שראויה לשאוף אליה, מילים שהשאירו חותם אחריהם
גיבורים שמעשיהם הלכו לפניהם, שצניעות הובילה אותם, ששינו סדרי עולם, גיבורים שנכתבו בספרים ולא במדורי רכילות או במדורי פלילים
זו כנראה מלחמה אבודה מראש, כי נערים צורחים ובנות מתעלפות נותנים אפקט מרשים יותר.
אני רוצה להגיד לעצמי שאני לא במשחק הזה, אבל בזה שהפכתי לאטומה מול סיפורי חיים מצמררי שיער, אני יודעת שהמפלצת ניצחה ולמרות שאני לא בת ערובה שלה, היא מקיפה אותי חומות.
ואני לא מוכנה לקחת חלק יותר בהתבזות החברה כלפי המוסר, ניצול זה לא בידור בעיניי, אנחנו הצופים, החלק האינטגראלי של הזנת המפלצת וכיוון שכך, באפשרותנו וחובתנו להפילה, זו האחריות המינימאלית שלנו כלפי האינטליגנציה הכללית והרגשית שלנו
אז אני מודעת לכך שאני לא פקטור, אבל על מה שהמגמה הזו עושה לי אני שמה X.

--------- הצטרפו לדיון בפייסבוק -----------


אוקטובר 02, 2013

ערפדי ערכים

Picture1
אנשים שיוצא להם לדבר איתי על "ריאליטי", נוהגים לרוב לסיים את השיחה די במהירות. זה יוצר בהם אי נוחות. אין לי שום כוונה להכחיש שגם אני אוהב את תכניות הריאליטי שלי. אבל יש קטץ’. תמיד יש קטץ’.

אתם מבינים, הדרך היא לרמוס. הדרך היא לדבר על עצמך. הדרך היא לעשות צחוק ולגנוב פוקוס, הדרך היא להריץ דחקות שיצאו אחר-כך "טוב" בעריכה. זאת התרבות שאנחנו חיים בה. אלה התוכניות שמובילות את הפריים-טיים שלנו. לשם אנחנו אמורים לשאוף: לאגומניה, חומריות, נצלנות, ציניות, והומור שהוא תמיד על חשבון מישהו אחר. מישהו שבמקרה, היה מספיק תמים בשביל לחשוב שההצעה המפתה להגשים את החלום שלו, היתה רצינית.
next_star_aud_c דוגמת דגל, יכולה לשמש "הכוכב הבא", המנסה להציג את עצמה כפורמט שמחפש את הכוכב המסחרי הבא. לא אומן, או יוצר, או כישרון. השאלה היא אפילו לא מי ימכור דיסקים, כי בואו, אף אחד לא מתפרנס היום ממכירת דיסקים בישראל. כל הכסף של התעשייה הזאת מגיע ממוצרי לוואי שמשווקים את כל מה שלא באמת רלוונטי לנושא שבו מתיימרת לעסוק התכנית: מוסיקה. המוסיקה מתה. היא נרצחה. לא היום, או אתמול או בישראל. מה שקורה למוסיקה בשנים האחרונות, כפי שרוב העולם המודרני מכיר אותה היום, הוא אולי המחיר היקר ביותר שאנחנו משלמים על מהפכת האינטרנט. אם אי אפשר למכור לנו דיסקים, הם ימצאו דרכים אחרות לגרום לנו לשלם על העטיפה.

צביקה הדר היה צריך להישאר, לדעתי, מחוץ לשולחן השופטים. למעשה, מצידה השני של המצלמה, רחוק ולא מקושר עד כמה שניתן עם הפורמט החדש, וזה למרות שהוא אחד המפיקים והמפתחים של הפורמט. אולי בדיוק בגלל זה.
אחרי 10 עונות של "כוכב נולד", הדר מזוהה מידי, לדעתי, עם הדקדנציה המהירה של העניין הציבורי בריאליטי המוסיקה בישראל. 10 עונות הוא הנחה פורמט שבעצמו הבין ש... איך לומר בעדינות, מיצה את עצמו, ועכשיו, מעמדתו הבחירה בתעשייה, הוא לא היה מסוגל ללכת צעד אחורנית ולהבין שבשביל שפורמט כמו "הכוכב הבא" יתקבל כמשהו חדש, טרי ובאמת מרגש - הגדיל ואף נתן לעצמו תואר של שופט בתוכנית.

זה בכלל לא משנה אם הוא מתאים או לא מתאים להיות שופט. העובדות הפשוטות מעידות שהדר כנראה לא יכול לוותר על הפוקוס מול המצלמה, והוא מתעקש להביא לשולחן השופטים של "הכוכב הבא", את כל מה שהביא ב"כוכב נולד", ואף מרשה לעצמו להגיד בפני המתמודדים, דברים שלעולם לא היה מרשה לעצמו להגיד כמנחה.
נראה לי שהדר, "שוכח" הרבה פעמים שהאנשים המגיעים להגשים את חלומם, אינם מגיעים לעסוק בו או בחוש ההומור שלו, ובטח לא כשהם מרגישים שהם נמצאים במבחן חייהם מול כל המדינה וגם כך ישמשו חומר ביד העורך שיעשה בהם ככל העולה על רוחו על פי אינטרס התוכנית.

הדר משתמש במקומו (הלא רשמי) כ"מנהיג שולחן השופטים" על מנת להוביל את הקולוגות שלו לצחוק על מתמודדים בפניהם, להעליב אותם, או סתם להתעלם מהם בזמן שהוא והשופטים האחרים עסוקים בעצמם. הוא ירשה לעצמו להעיר הערות מעליבות, פוגעות ומתנשאות שתכנסנה בעריכה לתכנית פריים-טיים, ישפיל בלי להסס, וינצל כל הזדמנות שיזהה על-מנת להוציא עוד "דחקה" על חשבון המתמודד. אחרי הכל, הצופים משתעממים... (הוא טועה רק בסיבה לכך, לדעתי).
אני לא אומר שכל מתמודד צריך לקבל יחס בכפפות של משי, אבל את המינימום הבסיסי שהוא לתת כבוד לאדם המגיע למבחן מולך, הדר לא נותן. בשפה דלה, וחוש הומור דורסני, הוא רומס כל יכולת שלי להתייחס לשופטים ברצינות או בכבוד שהתוכנית כל-כך עסוקה בלשכנע אותי שמגיע להם. ככה, היא לא מצליחה.

1558413-5
אבל הדר לא לבד בפאנל השופטים, גם אייל גולן, ה"זמר הלאומי" לצידו, ומתגלה כמי שמבחינתו לפחות, כנראה, "לאומי" אומר שאתה מוגבל בעיקר לרקע המוסיקלי ממנו אתה מגיע, ואם תעז לסטות מכך, דינך יחרץ וישמוט תחת רגליך את ריצפת הדלת האדומה בזעם נורא שיותר מזכיר ילד שבועט בעגלה שלו בזעם מאשר דעה של שופט.

אולי מגיע לגולן בכלל התואר הזה,"הזמר הלאומי" אחרי הכל, הוא מילא את קיסריה, והסגנון שהוא שר בו, הוא הרווחי ביותר בישראל נכון לימנו (מבחינה כלכלית). שום דבר כמו להשוות אישה לאנריקוט, או השפלה של מתמודדים בשידור לא צריך למנוע ממנו תואר שמייצג את כל הלאום במדינה. אפשר לחשוב שהוא סחט מישהו באיומים...
 1011182_10151987761188368_1027160981_n לידו יושבת ריטה. אוף ריטה. קשה לי עם ריטה מאחורי שולחן השופטים. לא כי אני לא חושב שהיא יכולה לשפוט זמרים, אלא כי קשה לי לראות אותה נגררת אחרי חבריה לפאנל לעיסוק בעצמה ובכל הדברים הכי לא רלוונטיים למבצע שעומד כרגע מולה. גם אם היא מנסה שלא. בעריכת התוכנית, דמותה נקרעת בעיניי בין מקצוענית שמנסה להוכיח ברצינות את המיצוב שלה, לבין האישה שעדיין זקוקה שתמיד יאהבו אותה. אני יכול לדמיין בדילמות של ריטה כמו שהן נגזרות הפעם מהמסך, את ההבנה ההולכת ומתבהרת בראשה כי כאן זה לא באמת משחק של מקצועיות בשירה או במוסיקה, זה משחק של רייטינג – ויש הבדל רציני. במידה ואני צודק, השאלה מבחינתי היא מה ריטה תבחר לעשות: למכור את נשמתה לזילות המקצועית של "הכוכב הבא", ולהתמסר לחלק בה שחושק באהבת הקהל, או להישאר מקצועית ולהמשיך לדרוש ממתמודדים את הרף שהיא יכולה לדרוש מהם כשופטת מקצועית בתחומה.

rani-g20131517_4758750_0. רני רהב, הוא מבחינתי ההפתעה הנעימה הבלתי צפויה של הפורמט. כאיש יחסי ציבור, רני רהב מורגל לראות ולחשוב איך מוציאים את הטוב ביותר מכל סיטואציה, גם אם היא קטסטרופאלית, ואת המקצועיות שלו בתחום הזה, הוא משתדל להביא לפאנל השופטים הנכבד, שמתגמל אותו בעריכה שמוציאה אותו אקצנטרי ומוזר, במקום מרגיע ותומך.
זה כמו בתיכון, כלום לא השתנה, אם יש לך דיבור שונה ומצחיק, או משהו שאפשר להשתמש בו נגדך כדי לתפוס עליך טרמפ – יעשו את זה. אפילו שמדובר בקולגות וחברים. ואפילו שבמקרה של רני באופן ספציפי, אני לא דואג.

next_star_01_18half_million_WIDE_c שנגיד כבר אסתי גינצבורג? איך נחתת ככה בתפקיד "אסתי המיותרת"?! הדבר החיובי היחיד שאני יכול לגזור מהשתתפותך ב"כוכב הבא" הוא שאת דוגמא נהדרת לכך שהתעשייה הזאת לא רק הרסנית למתמודדים שנטחנים בגלגליה, אלא גם מפנה את שיניה וציפורניה כלפי פנים.
את מבינה אסתי, אם ב"קשת" היו בני אדם, הם היו עושים אחד משני דברים: או שהם היו מצמידים לך מישהו שילמד אותך לעמוד מול מצלמה בלי להביך את עצמך, או שהם היו משחררים אותך מהחוזה מפני ש... איך להגיד את זה בעדינות, את לא מתאימה לפורמט. כרגע. אולי תחזרי בשנה הבאה? יש לך המון פוטנציאל אבל עוד הרבה על מה לעבוד. אה סליחה, את לא מתמודדת בעצם. את – מה? מנחה? נערת טלה-פרומפטר?
לפחות לדעתי, ניכר בך שאת בעצמך לא באמת רוצה להיות שם.
אבל ב"קשת" יודעים היטב שדוגמנית יפהפייה, מתפתלת ומדממת על חוט תיל הוא משהו שמקפיץ את הרייטינג. הם יודעים שהשיחה על כמה את לא מתאימה, או ש"חבל עליך" או דברים הרבה פחות יפים ונעימים שנאמרים ונכתבים על תפקידך בתוכנית – רק מקדמים את השיח על התוכנית ומעלים את אחוזי הצפייה שלה, ולכן הם לא ימהרו להושיט לך עזרה ולגאול אותך מנקודת השפל הזאת.
אבל מה זה משנה אסתי, לציבור יש זיכרון קצר. לבר רפאלי שכחו את "פיק אפ", גם לך ישכחו את "הכוכב הבא". מתישהו. ואולי לא אכפת לך בכלל... האמת, אם זה המצב קשה לי להאשים אותך. את פה כי רצו אותך. השאלה היא רק אם את נותנת את מה שהסכמת לתת, או שלוקחים ממך גם משהו אחר – כ"בדרך אגב".


הרעיון של הפורמט נחמד, אם מתייחסים לנושא המסך המתרומם (גם השטיק הזה יישחק מהר כמו הכיסאות המסתובבים ב"דה-וויס"), אבל הבעיה של הריאליטי הישראלי היא ה"שכונה" סביב שולחן השופטים. מה זה משנה שהמתמודדת מהדרום, תראו – מרגול על גמל.

זה לא שארצות הברית טובה יותר מבחינת ערכים. היא צבועה ומתחסדת בדיוק כמו כאן ובשאר העולם המערבי, אבל לפחות בריאליטי אמריקאי, העיסוק הוא במתמודדים. השופטים למדו שיש לזה השלכות על הפופלאריות הכלכלית שלהם מעבר לתוכנית, אבל כאן, אין שום השלכות, או לפחות ככה השופטים מרגישים, או לפחות ככה זה נראה.
הפורמט מוסנף מעצמו, עוד לפני שהביאו קבלות, והגישה המזלזלת, הוותרנית, העלק-תומכת אבל נצלנית, פשוט מעלה לי בגרון את כל מה שאכלתי ועוד קצת.

כל החיים שלי סלדתי מאנשים שבונים את עצמם על חשבון המוניטין, האגו או הנפש של מישהו אחר. כל חיי התרחקתי מהם כמו מאש. והנה, נראה, כי לפחות בעיניי עצמם, האנשים האלה, מנהלים היום את התרבות בעולם הבידור והתקשורת. הם מלמדים איך לראות את המביך באחר במקום את היופי. מעודדים השפלה, רמיסה, ואגוצנטריות מעל הכל. מקדמים את הציניות והסטריאוטיפים ומתפרנסים מהם. ערפדי ערכים. והגרוע מכל, הם משדרים לכולם בפריים-טיים שככה צריך להיות ולהתנהג אם רוצים "להצליח".

אז אולי תגידו שלא כיף לראות איתי ריאליטי. נכון, זה יכול לבאס. אתם רוצים לצחוק לא? אתם רוצים את הדחקות לא? על חשבון המוזר, והשמנה, וההוא שחי בסרט. מה אתם צריכים אותי ואת הערכים שאני מדבר עליהם? זה רק מפריע. זה סתם "כבד".

אינסוף אמירות כבר נאמרו על ריאליטי. אלוהים, 20 שנה שהדבר הזה משחית את העולם האנושי התרבותי. פולש לכל חור. גורם לכולם להתרכז בכסף. בטלוויזיה בתור המושיעה של סיפורי מצוקה וכמובילת הדרך בגילוי כישרונות בכל התחומים. מה כבר יש לי לחדש?

אולי כלום, ואולי רק את החיבור מהצד האישי שלי, שפשוט לא רוצה בסביבתו אנשים שמתקדמים על חשבון אחרים – בטח לא החולשות של אחרים, בטח לא חולשות שלא בהכרח קיימות באמת – אלא רק נערכו להיות כאלו. כי זה לא אני. ואם זה אתם, וואלה, שלכם. אני רק מקווה שתגידו לעצמכם שזה לא מחיר שאתם מוכנים לשלם עם הנשמה האישית שלכם.
אם הייתם משתתפים בריאליטי – איפה לדעתכם הייתם שמים את גבול הרמיסה האישי שלכם? מתי הייתם נכנעים לחוקי המשחק ועושים "הכל" בשביל לנצח? מה שווה את זה- מיליון שקלים? חוזה עם זכיינית טלוויזיה גדולה? עם חברת תקליטים?

איך אתם מרגישים כשאתם רואים את הילדים שלכם, או החברים שלכם חולמים "להצליח" דרך פורמט כזה?
תעודדו אותם? תגידו להם שאין מה לעשות, ורק ככה פורצים לתודעה? תשכנעו את אותם ואת עצמכם שהם לא יפלו בחרב הפיפיות של הניצול והרמיסה? או שתזהירו אותם לא להתקרב?

מה הערכים שאתם בוחרים בהם כבני אדם – ליישם על עצמכם? אלו ערכים הייתם רוצים להעביר לילדים שלכם? לחברים שלכם? למשפחה שלכם?
אני לא הייתי מחפש את התשובה בתוכניות ריאליטי, אבל גם לא מכחיש את ההשפעה שלהן על החברה. ואתם?

------------הצטרפו לדיון בפייסבוק ------------




יוני 25, 2013

קונסטרטגיה


conspiracy-theories
"קונספירציות הא? אתה מאלה... כל דבר אצלכם זה קונספירציה"... מכירים את המשפט הזה, שנאמר לרוב תלוי על קצה חיוך מזלזל? למילה "קונספירציה" יש ערך נתפס שלילי. אנשים שמשייכים אותם לקונספירציות, או לעיסוק בקונספירציות, הם אנשים שצריך להתרחק מהם, או לפחות לא לקחת ברצינות יתר על המידה.. הם מביאים לרוב מידע חדש או פרספקטיבה חדשה, שאינה מעוגנת בלב הקונצנזוס. הם "רדיקליים", הם "לא רציונאליים". אחרי הכל, אנשים שעוסקים בקונספירציות, פשוט חושבים "יותר מידי".

אני לא מתכוון לנסות לשכנע אתכם כרגע באף תיאוריה "קונספירטיבית". אני רוצה להזמין אתכם להצצה בוחנת למושג ולאג'נדה מאחורי הסטריאוטיפ. לפחות כמו שאני רואה את זה.

בואו נעשה רגע סוויץ' בהגדרות, ונשים במקום המילה "קונספירציות", את המילה "אסטרטגיה". או, הינה מילה עם ערך נתפס חיובי. אכפת לכם שנעשה את ההחלפה לצורך הפוסט הזה? אם אתם מוכנים להקבלה הזאת, אפשר להמשיך.

הקללה של המוח האסטרטגי, היא אי היכולת להפסיק לראות את הדפוסים בכל דבר סביבך, גם כשאתה רוצה. אין ברקסים. אתה לא יכול לבחור שלא לעשות הקשים, לחבר ולהצליב נקודות מידע, לסובב בראש את פריזמת הפרספקטיבה, לבדוק כל הזמן אילו נתונים חסרים, מה האג'נדה, של מי היא ולמה עכשיו... הראש שלך מחפש כל הזמן את האפשרויות שמעבר לאפשרויות וכתוצאה מזה, הוא בעצם בית חרושת של תובנות. חשיבה אסטרטגית כאופי, היא סוג של קיסמים בין עפעפי העיניים, שאתה פשוט לא יכול להסיר. אתה לא יכול למצמץ, ובשלב מסוים, אתה כבר לא מסוגל אפילו לדמוע.

למי שהוא אסטרטג באופי, אף פעם לא יהיה "מספיק" מידע, בעוד שרוב האנשים נוטים להיסתפק במידע שכבר ברשותם, ואף יותר גרוע, במידע שמוגש להם בכפית.

לא פלא אם כך, שרוב האנשים לא באמת חושבים אסטרטגית. אפשר להבין אותם. כלומר, בואו נודה רגע על האמת, הרי כולנו עושים בחירות כל הזמן שמבוססות על ידע שאנחנו מחברים ומצליבים, אבל ההבדל בין המוח האסטרטגי למוח הרווח, הוא ביחס למידע.

אסטרטג תמיד יטיל ספק במידע שהוא מקבל. הוא חי באופן קבוע עם הפרדוקס שכל הנתונים, אפילו ה"קשים" שבהם, הם סובייקטיביים. זה לא פשוט להכיל את זה, אבל זאת הלוגיקה: מסר, הוא משהו שתמיד יהיה בשימוש מטרה כלשהי.

הנכונות של המסר היא תמיד יחסית: למי הוא מוגש, איך ומתי. אין "אמת אחת אבסולוטית". יש אמת הנכונה אינדיבידואלית, וגם היא תקפה רק באותו רגע נתון בו היא מוכרזת כאמת על-ידי האידיבידואל. אחרי כל זה, מגיע גם המושג "אמת נתפסת", שמשמעותו בעצם "אמת המיוחסת למשהו בשל השלכה לא נכונה". פה הדברים מסתבכים באמת, ולרוב צריך להיזהר לא ללכת לאיבוד.

כשאתה עובד כאסטרטג, אתה יכול להגן על עצמך מהסמטוחה הזאת על-ידי הצבת "מגדלור", או יותר נכון
"מצפן בסיס מוחלט מעשי" שלפיו אפשר להתקדם – אבל בחיים הפרטיים שלך, המצפן הזה יכול בקלות לאבד את הצפון מגלי מידע "מגנטיים" תועים שאליהם אתה יכול להיחשף.

רוב האנשים אפילו לא שמים לב לכך שבאופן כמעט "אינטואיטיבי", הם עושים הכל כדי לחסום מידע חדש מלהיכנס. מי שאינו אסטרטג, ואינו נפגע מהתואר המפוקפק "חובב קונספירציות", לא יעצור לנסות לחשוב איך הוטמעה בו התחושה ש"קונספירציה" זה שלילי, כי היסוד של המילה הוא במונח המייצג "חתירה נגד הממשל, בעוד ש"אסטרטגיה" היא מושג חיובי שיסוד המילה שלו, חכמת הגנרל, הוא בתפקיד בשירות הממשל.

אתם מבינים כמה בקלות אפשר ליחס לאותה תכונה שתי פרספקטיבות שונות לחלוטין...? זוהי דרכה של המערכת לאחוז בשני הקצוות. מצד אחד להשתמש בשירות, ומצד שני להסית נגדו את ההמון – כי ידע לא מפוקח ולא מנוהל, שלא לדבר על תקשורת לא מפוקחת או מנוהלת – מאוד מפחידה מערכות ניהוליות, כי אלה מערערים את האמת הנתפסת. ה"אמת" שכל-כך הרבה זמן ואנרגיה הושקעו בעיצובה והפנמתה לציבור.

אז בפעם הבאה, כשהמילה "קונספירציה" עומדת לכם על קצה הלשון, או רגע לפני שאתם מבטלים בזלזול מידע שנשמע לכם מופרך, תעצרו רגע ותנסו להבין אם אתם נחסמים, ולמה. ויותר טוב – נסו להבין האם החסימה הזאת באמת משרתת אתכם – או מישהו אחר.

--------- הצטרפו לדיון בפייסבוק ---------

מאי 29, 2013

שלוש עם בלי.

Smoke Plume Desktop Wallpaper
את מתגלה בחלקים כמו חתול הצ'שיר: קודם מופיע המבט הכחול-פלדה. מבט חד ועמוק באותו זמן. מבט שמבין הכל. כהילה מתכנסת בנפנוף, נאספת סביבו המסגרת הזהובה של שיערך, משרטטת את עצמות הלחיים הישרות והגבוהות המתחברות לצוואר לבן וארוך המוביל לכתפיים צרות ועדינות. חשופות רק במידה הנכונה, שהרבה פעמים הרגשת שהיא יותר מידי. ואז מופיעה סביבן המטפחת, מלטפת אותן בבד עדין, שקוף וצבעוני. כמעט גוזלת את תשומת הלב מן הפה עם השפתיים הצרות – המצוירות כמעט בקו ישר.

שלוש שנים עברו היום. שלוש שנים בלעדיך, ועדיין איתך.

אני מצית עוד סיגריה מגולגלת ונדמה שבעשן שלה את הופכת להיות יותר ברורה. אירוניה בניחוח זיכרון של מרלבורו אדום ובושם עדין, מלווה בשתיקה חודרת שכרגיל משאירה אותי מנחש. מפרפר בין המחשבות החוששות ממה שיש לך להגיד. הדיוק של המילים שלך מפחיד אותי יותר מחוסר הודאות. תמיד היתה להן את התכונה שיש לרכבות הרים – הנשימה הנעתקת ברגע הזה שלפני הגלישה אל תובנה שאין ממנה חזרה. כישרון שהתמקצעת בו עד אימה שכולה שכרון חושים.
ממשיכה לדייק אותי במקומות שנדמה שאף אחד כבר לא מבחין בהם מלבדנו – אותה קבוצת יחידי סגולה שליקטת סביבך, פסיפס צבעוני ומבריק של ישויות שונות שאיש מלבדך לא ראה איך הן משתלבות יחד בדפוס יפהפה ויצירתי המתעצב להוריקן של יצירתיות. סופה ששואבת מן האדמה ומרימה לעומק המעגלים – למקומות שנדמה כי כל-כך מעטים מעיזים להישיר אליהם מבט.

את ממשיכה לעצב בי את המלחמה בתחנות הרוח, זורקת אותי בעפעוף ריסים קצרצר אל חומת האגו הרברבנית של מסרים שטחיים ועקרים. מסרים חרשים שתמיד התעקשת להשתיל בהם לב. להפעים בהם משמעות. לנסוך בהם אמת.
עדיין את אוחזת בי כמו דרך אינמוצא אל הבידול. אל הזכיר. אל המפעיל. מניעה אותי למנוע את החיקוי, את הקלאש אל הקלישאתי.

מטלטלת אותי במילה אחת פשוטה או שתים מעל אמירה שעוד לא נתגלתה וזורקת אותי מעבר הפיצוח חורק השיניים של יהירות מוצרית שיווקית ועוני השפה.

"תזקק" את לוחשת לי שוב ושוב ושוב, עוצרת את הזמן בעולם שבו כל הבריפים הם לאתמול וכל לוחות הזמנים הם אחוזי שבץ וחסרי נשמה.

אני מקשיב לך תרצה שלי. עדיין מקשיב. תמיד מקשיב באוזניים שחוקות ומותשות מעודף הצעקות של כל רוכלי ההארד-סל על הנחותיהם הפשרניות, המשוכפלות, המתגוללות על ריצפת העיוורון הצרכני באין אונים.

אני מקשיב לך וחופר את המקלדת עמוק יותר בשולחן המחשבה עמוס הכלים שהותרת לי, ולכל האחרים ומעלים אבק נוכח מגפת שפל השפה והתייבשות מקורות ההשראה בקרינת הזמינות המנתקת.

אני מקשיב לך תרצה שלי, בין זרנוקי הקולות המכים ממכשירים דיגיטליים מיותרי חיבור האזניות של אנשים כרותי התחשבות וקליעי האלימות המחשבתית של דור הפורנו-ריאליטי המתייחסים לתיעוד ערוך כמציאות שראוי לשאוף אליה, והמסר שלך ממשיך להדהד בי, כל יום, נטול רחמים ומלא חמלה:
"תהיו בני אדם".

אנחנו שוכחים איך להיות בני אדם, תרצה שלי. אנחנו מתייקים את האנושיות שלנו כחולשה. כמשהו שצריך לאפסן להדחיק כדי לשרוד את היומיום. לא רק בעולם הפרסום. לא רק בכתיבה. לא רק ביצירה. בכל זירה אנחנו שבויי פטרונות תובענית המטביעה אותנו באגואיזם מודחק פשרות. תתרנים לאפשרויות שמעבר להיצע הברור, המוגש לנו על מגש ניקל דקיק הנמכר במחיר נשמתנו.

"תהיו בני אדם".

אנחנו דוחים את המסר הזה לאחר-כך שלא מגיע. כי אנחנו כל-כך עייפים. כי כל-כך הרבה מתועדף לפני כן. כי "אין ברירה". כי יש אינסוף תירוצים. התמחינו בלדרוש אותו מכולם בזמן שאנחנו דורכים על זנבות של אחרים בדרך לשבור לעצמנו את הגב שכבר מזמן איבד את שידרתו.

אל תמהרי תרצה שלי. את נעלמת לי מהר מידי בתוך רעש הקיום, מעבר למטפחת ולכתפיים הדקות, והלסת המשורטטת והשיער הזהוב, ועוד רגע, יתפזר העשן ואיתו גם המבט החד והעמוק והזיכרונות שנדמה כי כל יום, כמו חתול צ'שיר נמוגים עוד קצת.

אני מתגעגע אליך כל-כך, בת-אדם נדירה שכמוך. אוחז במילים ובעשן, ובכלים שהזמן לא יכול להם, ומשכנע את עצמי שאת עוד כאן. ואז נגמרת לי הסיגריה, והשעון אומר שצריך ללכת לישון, כי מחר תצלצל שוב המציאות ותעיר אותי בבוקר, ואגלה שעברו שלוש שנים, מאז שהלכת.

------------- הצטרפו לדיון בפייסבוק -----------

















אפריל 23, 2013

הצצה לחוסר הסובלנות שלנו.

Driller
לאחרונה הגלישה במדיה החברתית הולכת ונהיית קשה עבורי. היא מעייפת. היא כבר לא נעימה ומסקרנת כמו שהיא היתה.
משהו השתנה שם. איך אומרים אלה שהיו פעם רומנטיקנים, "הלכה התמימות".

זה לא שאני מצטער שפייסבוק, ובכלל המדיה החברתית, הפכו להיות מדיות פופולאריות שמשמשות חלק אדיר מאוכלוסיית העולם. אני כן קצת מצטער על מה שקורה לרוב האנשים כשהם מגיעים למדיה הזאת, כשהם מצויידים בעיקר ביכולות בסיסיות של קופי-פייסט, סובלנות הולכת ונעלמת וסף ריגוש מותש וחבול התקפות שיווקיות בלתי פוסקות.

פיד החדשות שלי, שפעם היה מלא באנשים שהיו יצרניי תוכן מעניין, ולו רק מפני שהם פשוט אנשים מעניינים כשפוגשים אותם גם פנים אל פנים, הפך להיות מגרסת יח"צ חדגונית, שמפמפמת בעיקר תכנים שמתמיינים ל: "אני נהדר, אני מוצלח – תעשו לי לייק" ול"היתה פה שערוריה/מחדל/אסון – שתפו! שתפו – אסור לשתוק".

כמה אפשר לצעוק עלינו כותרות בלי שנתחרש? כמה אפשר לצפות שאחרים יקראו אותנו, או יגיבו לנו, אם נהיה עסוקים כל הזמן רק בעצמנו?

על איזה אחוז מהפוסטים אתם מרפרפים בפיד בימנו? כמה תמונות של אוכל/ילדים/מסיבות/אירועים שיווקיים אתם מדפדפים באצבע עצלה ומשועממת עד שאתם מגיעים למשהו שבאמת עושה לכם את זה? משהו שבאמת עוצר אתכם לכמה שניות? משהו שגורם לכם לחשוב משהו חדש. לא משהו שמחזק מחשבה קיימת... כי זה קל.

כמה לייקים עשיתם לאחרונה שאתם זוכרים? מה נשאר איתכם יום אחרי שגם אתם עשיתם לייק על פוסט שהיו לו 10,000 שיתופים? כמה פוסטים כאלו אתם זוכרים? איך הם שינו את החשיבה או ההתנהגות שלהם מעבר לאותו לייק בלתי גורלי, שמשום מה משמש מדד ליחס הגולשים, כאילו שלשבת בכיתה באמת אומר שהילד מקשיב ולומד. אתם מבינים? הילד אומר "כן" כשקוראים את השם שלו, אבל בסוף היום, הוא לא נשאר עם כלום ממה שאומרים המורים. כי הילד משועמם.

אוקי.אני משועמם. משועמם רצח. ועייף. כל-כך עייף מלסנן בכל פעם מחדש את התכנים הלא רלוונטיים של האנשים הלא רלוונטיים שפייסבוק מתעקש להציף אלי ומדברים רק על עצמם. או עם עצמם. או מחכים שמישהו ילטף להם את הסטטוס כדי שהם יוכלו להגיד אחר-כך: "שיואו, ראית כמה לייקים קיבלתי? מה, לא ראית? אתה לא זוכר שעשית לי לייק בעצמך"?
כל-כך הרבה אנשים מסתובבים בהרגשה שכשהם כותבים משהו על הקיר שלהם הם מדברים עם כל החברים שלהם ושכולם רואים את זה, אני כבר לא מדבר אפילו על עמודים מקצועיים – אנשים! הם מתפלאים שלא ראית. שלא שמעת. שפספסת את הדיון הסוער עם 25 התגובות שהם קיבלו ונתן להם את ההרגשה שהוא באמת מעסיק את כולם. אבל תשאל אותם אם הם ראו את הסטטוס האחרון שלך ורובם יגידו בהרכנת ראש נבוכה "לא, לא ראיתי – אבל אני ואני ואני".

ובואו נניח, לרגע, שיש פה ושם מידע שבאמת מהדהד בנו מעבר לשניות הספורות שאנחנו מרשים לעצמנו להיחשף אליו, בין אינסוף פוסטים שקוראים לעצמם "ממים" או פוסטים עם ציטוטי שפר של אישים ו"אישים" מכל העולם והזמנים, או עוד תמונה של כלב מוכה סרטן שצריך אירוע התרמה בו כל בעלי המקצוע מתבקשים לתרום את עבודתם בהתנדבות – או לפחות לשתף... כי זה חשוב! כי זה נורא! כי זה מזעזע!!!!!# – בואו נניח שמשהו מזה נשאר – אז מה עושים עם זה?
כלום. מדחיקים. שוכחים. עוברים הלאה. מרפרשים. עושים "HIDE" מנטאלי, או פיזי, כמו שאנחנו עושים "הייד" או "איגנור" לכל-כך הרבה תוכן שמנסה להידחף לנו לחיים בכוח. באגרסיביות. בלי הקשר. בלי ערך מוסף. בלי התחשבות בנו או בצרכים שלנו או בפרטיות שלנו או בזמן שלנו או באנרגיה שלנו. כי עכשיו, ממש עכשיו כשחברה שלי מקדישה לי שיר על הקיר, פייסבוק צריך לתפוס על זה טרמפ ולקדם על חשבון זה את הלהקה שפתחה אצלו עמוד רשמי, והוא רוצה שעכשיו, בזמן שאני מתענג על הרגע הזה, ועל השיר שהחברה שלי בחרה והמגננות שלי נמוכות, או אולי בכלל אני במצב רוח מפרגן, או שבכלל לא אכפת לו ממני – ממש עכשיו, אני אגיד לו שאני אוהב או לא אוהב את הלהקה הזאת או את התוכן הזה, כדי שהוא ידע להתאים לי עוד תכנים פרסומיים שהוא מעודד מפרסמים לא מתחשבים לשלם עליהם.

כי המפרסמים שוכחים. הם שוכחים שהם בעצמם, כאנשים, שונאים שנדחפים להם לחיים ככה סתם. הם שוכחים שהם עצמם, מתעלמים מבאנרים, וצוחקים על מודעות פייסבוק מגוחכות, או מקללים בכל פעם שהם נכנסים לפיד שלהם ומגלים שהפוסט הראשון הוא איזה מישהו שמנסה לדחוף לנו משהו לקנות. שירות, או מוצר או צורך מונפץ כזה או אחר – עטוף בפומפוזיות ריקנית, מלאה בחשיבות עצמית, מסריחה מגנריות משוכפלת, לא רלוונטית כמעט בעליל, וב-99% לא אמינה ולא מחדשת דבר.

תופעת ה"אינסטנט", שהיא חלק ממגמה שילדה מושגי קיצור מרודדים כמו "כתיבה שיווקית" ו"הכל כלול". "סדנת בזק ותהיו מאסטרים בתחום". חמש דקות ויש לכם אתר. שלושה קליקים ויש לכם קמפיין באוויר. מהר! מהר! זה קל! זה מושלם! זה פשוט! רק תשלמו לנו והכל מוכן.

עוד חלק מהתופעה הזאת הוא כל מי שלקח קורס או שניים, או אפילו בלי, ומרגיש נוח להציג את עצמו כ"מומחה לשיווק ופרסום", גם אם בפועל, אין לו ניסיון או מתודה או פרקטיקה אמיתית. כל שני אנשים שעובדים בתחתונים מהבית ומלבישים עמוד פייסבוק במחלצות מעוצבות ולוגו מצוייץ, מציגים את עצמם כ"חברה מובילה בתחומה", ולא מפסיקים ללהג כמה הם והם והם והם. לשחק אותה כמה הם מצליחים במקום לספר כמה זה באמת קשה להביא לקוחות, וכמה הלקוחות שעושים צעדים ראשונים בתחום הזה, וגם אלה שכבר לא, מחזיקים את הארנק ואת הראש סגורים, ולא באמת רוצים להבין את סוג העבודה שמציעים לעשות בשבילם. לצפות מהם להעריך את העבודה הזאת...? לפי מה? לפי לייקים? לפי כמות עוקבים? לפי כל מיני מדדים וגרפים קיקיוניים המציגים עליות וירידות כאילו האנשים שמתעניינים בכם זה כמו בבורסה ועדר מניות?
איך אפשר לגשת לעשות עבודת עומק, כשלאף אחד אין זמן? כשכולם רוצים הכל עכשיו – ולרובם הגדול אין אפילו מושג מה זה בכלל ה"הכל" הזה...

עייפתי. עייפתי מזה כל-כך.

הייתי חצי שמח להגיד לכם ש"הם לא אשמים", אבל הם כן. כי העצלות והרדידות וחוסר הסובלנות לא מאפשרת לרוב האנשים האלה לראות מעבר לעצמם. לראות מעבר לפרדוקס שאם אתה עושה משהו "כמו כולם", אתה מפסיק בעצם לעניין באותה השניה בדיוק. שאם אתה נשמע כמו, נראה כמו, מרגיש כמו משהו אחר – אתה משעמם. אתה נבלע.

אבל אפילו אם התוכן שלך באמת מעניין, אם תמשיך להציף אותו בעקביות בלי לגוון, בלי להעמיק, בלי להשתנות ולהתפתח – גם ממך יתעלמו ביותר קלות. בדיוק כמו שאתה מתעלם מכל-כך הרבה אחרים שעובדים קשה, מאוד מאוד קשה – אבל לא נכון – להגיע אליך.

לא חראם? פעם, כשהייתי קופי צעיר במשרדי הפרסום, אחד הדברים הכי מזעזעים בעינינו, אנשי הפרסום, היה לקוח שהגיע אלינו עם פרסומת של מתחרה ואמר "תעשו לי כזה". זה היה אז מגוחך. היום, לפעמים נדמה לי שזה הסטנדרט.

ואני כבר לא מדבר על "תיקוני קופי" מלקוחות שהופכים את הכותרות שלי לשאלה של "כן ולא", שרוב הסיכויים מתחילה במילה "רוצים". רוצים להצליח? רוצים למצוא עבודה? רוצים לגור באזור המרכז? רוצים, רוצים, רוצים, רוצים.... אוףףףף. לא רוצה. לא רוצה ולא רוצה ולא רוצה.

רוצה שתפסיקו לשאול אותי שאלות מעצבנות בזמן שאני מנסה נואשות לאסוף את הריכוז המעט שנשאר לי בשביל להשקיע את האנרגיה שלי במה שבאמת מעניין אותי. רוצה שבאמת יהיה לי מעניין. רוצה לפגוש בפייסבוק שוב את האנשים ואפילו את המותגים, שהם מעניינים במציאות אבל מתישים אותי בפיד. מייאשים אותי.

והכי אירוני – שדיון נחשב מוצלח אם יש בו 250 תגובות, גם אם התגובות האלה הן מתלהמות, מקללות, מעליבות, משפילות, נמוכות, ירודות, ושטחיות כמו גיליון רטוב של "פנאי פלוס" שעבר עליו מכבש.

כי עדיין כולם משחקים אותה למי יש "הכי גדול", ולמי יש "הכי הרבה", גם אם ה"הרבה" הזה הוא בעצם כלום. אף אחד שבאמת מעורב. אף אחד שבאמת זוכר. אף מסר שנדבק או מנג'ז גם בלי שיחזרו עליו 30 אלף פעמים תמורת תשלום בפילוח על פי קהל מטרה שאמור לענות לפרסומים שלכם ב"כן! אני רוצה"!

כל כך הרבה רעש לבן. כל-כך הרבה חוסר רלוונטיות. כל-כך הרבה אגרסיביות שיווקית שגם אנשים נגועים בה, לא פחות לפעמים מחברות וארגונים. כי זה משחק של תדמית נכון? ובתדמית תמיד צריך לשדר הצלחה, נכון? כי כולם מומחים, וכולם תותחים, וכולם מוכשרים וכולם יודעים להלל את עצמם ולשאול את הקהל אם הם רוצים.

אתם הקהל? כי במקום שבו אני הקהל, אני מודיע לכם כאן ועכשיו: אני לא רוצה. לא רוצה שתדברו אלי ככה. לא רוצה שתתייחסו אלי כמו אל עוד ארנק או פסיק בסטטיסטיקת השקר כלשהו שאתם צריכים למכור למנהלים שלכם. אני לא רוצה לשמוע כמה העסק שלכם נהדר. אני לא רוצה לשמוע כמה לקוחות יש לכם. אני לא רוצה לקרוא את החזון המשמים שלכם שמלא בערכים שלמי שמנהל את הארגון שלכם אין כנראה אפילו שמץ של מושג איך מיישמים אותם על העובדים שלו, ולעובדים שלו אין שמץ של מושג איך מיישמים אותם על הלקוחות או הצרכנים או הקהל הפוטנציאלי. עובדה, אולי אם היה להם, הם לא היו כל-כך עסוקים בעצמם כל הזמן, ומתחילים לחשוב קצת יותר עלי.

אולי הפוסט הזה הוא לא הכי מסודר בעולם. אולי קפצתי בין נושא לנושא. אולי לא היה לכם כוח לקרוא את כולו. לא מאשים אתכם. למי יש סובלנות לקרוא כמעט שלושה עמודי וורד בימנו? ועוד על המסך.... הרבה יותר פשוט לשתף בתמונה של כלב מנשק תינוק קמבודי ניצול מלחמה או לעשות לייק או... פשוט להתעלם.

אבל אם כבר הגעתם עד כאן, אני בכל זאת אנסה להביא פה נקודה פרודוקטיבית למחשבה: מתודה היא לא מילה גסה. מומחיות מורכבת מכישלונות והצלחות כאחד. למעשה, קראתי פעם שמישהו אמר (פארפראזה) שלהיות מומחה, זה לקום על הרגליים מחדש, באופן עקבי, כישלון אחרי כישלון.

תפסיקו להיות עסוקים בלשדר את ההצלחה שלכם, או את כמה הצרכן צריך אתכם, ותחזרו למקום שבו נמצאת האמת: העסק שלכם, צריך, את הצרכנים. כולנו יודעים את זה. כצרכנים. משום מה שוכחים את זה כשעומדים בצד השני – של אנשי השיווק, הפרסום והיח"צ, ולא חשוב באיזו פלטפורמה או פורמט.

תהיו עסוקים במה אתם באמת יכולים לתרום לחיים של הלקוחות, איך הם יכולים למצוא את עצמם אצלכם, ותנו להם סיבה להרגיש נוח אצלכם. ולא שהם עובדים אצלכם בלעשות לכם לייק, או בלשתף או בלהעלות בשבילכם תמונות או לייצר בשבילכם פרסומות. כי כשהם עובדים בשבילכם – הם רק מחכים לרגע שבו הם יוכלו לדפוק כרטיס וללכת הביתה, ועם המשכורת, הם יקנו בכסף שלהם ערך מוסף אצל מישהו אחר, שבאמת יספק אותם.

------------הצטרפו לדיון בפייסבוק ----------------

אפריל 01, 2013

Google וה-1 באפריל (סיכום 2013)

Snap1kkk

גוגל יודעת כבר הרבה זמן להשתמש ב-1 באפריל, כתאריך לצחוק על עצמה וקצת על המשתמשים שלה. זה נכון, אחרי הפעם הראשונה, המשתמשים שלה למדו מהר, והיום יותר קשה להפתיע אותנו באמת, או לגרום לנו לקחת משהו ברצינות. אולי בגלל זה, גוגל בחרה השנה ללכת על דברים באמת אבסורדיים, שיעלו גיחוך כבר מעצם הפגישה הראשונה איתם.

הנה מגוון מפגשים של גוגול, ותת מותגיה, ל-1 באפריל 2013:

Google nose – מריחים את המתיחה, עד הסוף.

Gmail Blue – הראש הכחול של ג'ימייל.

Youtube מכריז על הסרטון הזוכה מכל מה שהועלה עד היום, ומודיע על גניזת כל הסרטונים האחרים.

גוגל תמונות + רגשות – אחרת איך ידעו איך אתה מרגיש?

emotion_screenshot

גוגל אנליטיקס – האלגוריתם של גוגל >>

גוגל מפות – מצב "מציאת אוצר" >>

Google street view, עוזר לכם לעצב את הבית >>

פברואר 10, 2013

הלכתי להציל את הקריאטיב, תכף אשוב (זהירות מניפסט)


il_fullxfull.361769790_j963
אני לא באמת יודע למה ציפית מהמפגש ל"הצלת הקריאטיב" שהתקיים הערב. בעיקר היה קשה לי לבנות ציפיות בגלל הבריף הכללי שפורט באירוע שהזמין אליו כ"בריף שחשוב לכולנו", והוא, ככל הנראה, "מנהלים תאבי עמלות".

אני אולי לא דינוזאור בתעשייה הזאת שנקראת "פרסום ותקשורת", אבל אלה מכם שמכירים אותי יודעים שאני גם לא ילד. תפקידיי בתעשייה עד כה כללו תפקידים קריאטיביים ואדמיניסטרטיביים כאחד, ויותר מכך, יש לי עניין בתחום גם כמי שמכשיר ומסייע בהכשרתם של רבים בתחומים שהתמחיתי בהם. אני עובד בתעשייה הזאת בהרבה כובעים, וכבר פעמים רבות ישבתי בצדיו השונים של השולחן – פעם לצד הלקוח, ופעם מצדו של משרד הפרסום.

חלק מהאחריות האישית והאינטגריטי המקצועי שלי בללוות לקוח בייעוץ אסטרטגי ופרסומי, נופל מבחינתי בעבודתו של הלקוח עם משרד הפרסום שלו ועם משרד יחסי הציבור – ובכלל כל גוף שמתקשר ישירות עם הצרכנים את המותג באופן רשמי. (מן הסתם, גם ברשת).

כאשר אני ניגש לייעץ ללקוח כיצד להתנהל באופן אפקטיבי יותר מול משרד הפרסום שלו, פעמים רבות מצאתי את עצמי עוסק בהרבה דברים, לפני שבכלל מגיעים לעסוק באיכות הקריאטיב.

הלקוח, או מנהל הפרסום והשיווק שלו, או מנהל המותג - מוטרד היום מהרבה ערוצים בהם מתנהל המותג שלו במקביל. יש כאלו שמפרידים בין העולם שהיה מוכר לנו עד לפני 10 שנים, על כליו ומושגיו, והעולם הדיגיטלי שנברא חדשות לבקרים תחת מקלדותינו הבוערות.

אני לא באמת מאמין בהפרדה הזאת, שנראה לי שהיא תוצר לוואי של פרדיגמת התקשורת החדשה.
פרדיגמה היא אינו דבר שמישהו מרפה ממנו בקלות.

בכנס היום דברו הרבה על "קריאטיב". העלו נושאים ובעיות שנקשרו עם כך ה"הלקוחות לא נותנים לנו לעשות את העבודה" ו"חייבים למצוא דרך לחגוג את הקריאטיב הפרסומי בישראל, בעקבות גוויעתו (הבלתי נמנעת) של 'קקטוס הזהב'".

הקריאה של ערן גפן בדבריו הפותחים את האירוע היתה מרגשת, והדהדה בתוכי במקומות מוכרים וותיקים, אבל הגישה שלי כבר מזמן היא לא לשמר את הפרדיגמה הנחלשת, אלא לחזק ולאמץ את הפרדיגמה הנכנסת, ובמפגש הזה, לצערי, לא הרגשתי שאצליח לייצר השפעה אמתית לכוונים האלה.

אנשי קריאטיב הם נפלאים בעיניי – בכלל רעיונאים, הם נפלאים בעיני. כאלה שיוצרים רעיון טוב, שהוא אפקטיבי ומדבק וכובש ומרגש עד כדי השארת חותם רגשי משנה התנהגויות – זאת מתנה וזכות להימנות בין אנשים כאלה, מבחינתי.

אבל אנשי קריאטיב, או רעיונאים, הם אינם מושלמים, וישנה סיבה שבמשרדי הפרסום המסורתיים, היתה חלוקה לתפקידים כפי שהתפתחה: תקציבאות, מדיה, קריאטיב, אסטרטגיה, התפתחו מפני שבעלי התפקידים האלו נדרשו לאופי ותכונות שונות בתחלית אחד מהשני.
 
הם כן נדרשים לעבוד ביחד. אולי כדאי להזכיר שראשיתם של משרדי היח"צ והפרסום העכשוויים, מעוגנת ומשולבת יד ביד בהתפתחות תורת הפסיכולוגיה והפסיכו-אנליזה, והקשר בין שתי התעשיות, כולל התלות ההדדית שלהן האחת בשנייה, הם נושא בפני עצמם.

הגעתי למפגש אנשי הקריאטיב כי ציפיתי לסעור מוחות מטורף. חשבתי שאולי, מכל המוחות החדים שיגיעו, יוולד רעיון שיקל על המשרדים הגדולים את המעבר לפרדיגמה החדשה, אך המציאות היתה שונה בתכלית.

אנשי הקריאטיב נפגשו שוב בתוך מגדל השן, (יפים, המשרדים של "גרוויטי"), מבודדים ממישהו שניתן ליצר איתו באמת דיאלוג בר שינוי. היה מי שדיבר על הקמת איגוד לאנשי קריאטיב שנכשל בשנים הקודמות, אבל גם זה לא פתרון אמיתי לדעתי, מפני שאיגוד שומר על מי שכבר מועסק, ויותר מכך, למערכת יש כלים ומשאבים להילחם באיגוד שנוגד את האינטרסים הכלכליים שלה, אז תסלחו לי אם לא אשליך את עצמי אל "תחנת הרוח" הזאת, עדיין.

לא. מה שהלך והתחוור לי תוך כדי הדיון, הוא שמעבר לעובדה שלאנשי הקראיטיב בתעשיית הפרסום בארץ אין באמת פה אחד (ואני לא יודע אם צריך להיות), אין להם באמת עם מי לדבר.

ההחלטות בנושא קריאטיב נפלו תמיד מעל ראשיהם. למעשה, בשורה התחתונה, מי שמחליט אם ובאיזה כיוון קריאטיבי הולכים, זה הלקוח – שהקשר בינו ובין קריאטיב לרוב הוא קטן מאוד, ואפרופו פסיכולוגיה וחלוקת תפקידים במשרד, במשרד הלקוח אין באמת מקביל לתפקיד "איש הקריאטיב" ואין מי שבאמת "יבין" אותו. מצד שני, יש את כל התפקידים האחרים. אפילו יותר מכך, חלק ממנהלי המותג והשיווק והפרסום, מגיעים בעצמם מתחום התקציבאות וניהול הלקוחות במשרדי פרסום.

מנכ"לים, אפילו אם בתוך תוכם הם אנשי קריאטיב, נאלצים לשים אותו בצד ולעבוד מול אנשים שמדברים שפה אחרת: כסף. שורות תחתונות. איפה מרוויחים, איפה חותכים, איפה מוסיפים – מה יוצא לי מזה.

510_2_goldההתחלה של הפרדיגמה החדשה בתקשורת, בסיסה הוא במדיה המדידה שהציג העולם הדיגיטלי על שלל כליו המתפתחים, ביחס לכלים של העולם הישן שעסקו בחשיפה משוערת או מוערכת (מה זה אומר 40% רייטינג...?)
העניין הוא שאף על פי שהמדיה מדידה, לא כולם עוד יודעים באמת כיצד להתייחס לנתונים. לא כולם יודעים עדיין למה ולמי אפשר להאמין, ומחוסר ברירה, עברנו מתפיסה של "להשפיע ולהניע", ל"להשפיע ולהניע עכשיו, ברגע זה, או אף פעם לא". אם לא נספרת בקופה, אין לך ערך כנחשף. לפחות מבחינת הרבה מאוד לקוחות. וזה לא משנה באיזו מדיה פנית אליהם.
בעולם שבו פרסומות דיברו על חשיפה, בטכניקה ששייכת לתורת ה"הפנוט", התרגלו מפרסמים להשפעה פרוגרסיבית, לאורך זמן.
 
בשנים האחרונות, נראה כי תור הזהב של מותגי ה"love marks", מפנה את מקומו לעולם קשוח ושטחי יותר, שמחויב תוצאות מידיות. מילים כמו "ערכי המותג" או "זכירות" הס מלהזכיר, ואנשי הקריאטיב, במיוחד אלו המגיעים מן הפרדיגמה הקודמת, מתרעמים ובצדק, נוכח הרדידות השיווקית שהם נדרשים אליה, על מנת להשיג עבור הלקוח את התוצאות שהוא מבקש, ברוב המקרים.

למשרדי הפרסום מצדם, אין יותר מידי ברירה. להגיד "לא" ללקוח, משמעותו לאבד את התקציב, והכסף, במודל המסחרי הנוכחי של משרדי הפרסום, מבוסס על עמלת המדיה. לא על הקריאטיב. למעשה, כל מנכ"ל משרד פרסום יספר לכם בגלוי שקריאטיב הוא שירות הפסדי שהמשרד מחויב לתת ללקוח.

כל עוד ימשיכו מנכ"לים של משרדי פרסום לראות רק רווחים, הקריאטיב, כמו גם "אסטרטגיה", יהיו שירותים שיפגעו, מפני שבמשרדים המסורתיים, אין עליהם עדיין החזר השקעה מדיד.

אבל למנכ"לים של משרדי פרסום, אותם אלה שהיו מאחורי טקסים מנופחים וריקים כמו "קקטוס הזהב", לא באמת אכפת מקריאטיב. הם כבר למדו, הי – הם אלה שלימדו אותנו – שפרסים אפשר לקנות. אין לפרס שום קשר לקריאטיב או לאיכות שלו. יש לו קשר ישיר לאחוז מעורבותו של משרד הפרסום בקליקה שמחלקת את הפרסים, ביחס ישיר להשקעה הכספית שלו בהגשות לטקס.

התשלום על הגשת עבודות לתחרות, והעובדה שבכל שנה בחשו בכדרה שלה אותם אנשים שקידמו פחות או יותר את אותן אג'נדות, הן עצמן אלו ששלחו את "קקטוס הזהב" למנוחת עולמים.
 
איזה ערך יש לפרס שכל שנה משרד מרכזי אחר מדיר את רגליו ממנו בגלל הידיעה שאינו מספיק מקורב פוליטית לזכייה? איזה ערך יש לפרס שניתן בכמויות מסחריות (14 זוכים בקטגוריה, ואין סוף קטגוריות). איזה ערך יש לפרס שברור כל-כך שאיכות היא לא הפרמטר המרכזי בנתינתו ואיזה ערך יש לפרס שאינו מכליל את כל הספקטרום של עולם התקשורת המתחדש, ואינו באמת מאפשר עליה של "כוכבים חדשים", אלא אם כן הם שמות מוכרים שמזגזגים מפלנטה דומיננטית אחת לאחרת.

ענף הפרסום חווה התפכחות במקביל לכל הענפים במשק. יותר ויותר אנשים מבינים שהם לא יכולים להישאר יותר בעומק כל הגוף בתחום אחד, והם חייבים ללמוד גם את התחומים שפחות קסמו להם – כמו שיווק, פרסום, מיתוג, ותקשורת עם צרכנים. גם אנשי קריאטיב עוברים את זה. גם הם מבינים שהם צריכים להתחיל לדעת לכמת את העבודה שלהם לכסף – וחלקם מתחילים להתעורר למציאות שבה המשכורת כבר לא דופקת כמו שעון כל חודש, כפי שהיה בעבר.

עכשיו נעמדים אנשי הקריאטיב מהפרדיגמה הקודמת על רגליהם האחוריות ומבקשים שיעריכו אותם, ויותר מזה – שיתנו להם לעבוד, אולם הקריאה שלהם נופלת על האוזניים הלא נכונות. כלומר – במקרה הנוכחי – האוזניים אחד של השני. זה די מובן מאליו שהם ימצאו קרקע משותפת, בעקבות המציאות שמכה לכולם בפנים (מי מוקדם, ומי מאוחר יותר), אך הפתרונות לא יגיעו לדעתי מתוך התאגדות או מתוך קמפיין להציל את המצב.

למעשה, אנשי קריאטיב שמגיעים ממתודה וניסיון, יודעים שהפתרון, כמו בכל מצב דומה, הוא פתרון עומק. שצריך לשנות את הגישה בתוך משרד הפרסום, ואז לצאת ולגרום ללקוח לשנות את הגישה בעקבות זאת. אולם זה סיכון שאף איש קריאטיב לא יוכל לקחת אם לא יהיה מאחוריו מנכ"ל שלא ייקח את הסיכון בעצמו, ולקוחות שיהיו מוכנים לסמוך על המנכ"ל הזה.

הפתרון למצב הענף הוא ערכי, ולא דמגוגי. מערכי חשיבה צריכים להשתנות. הגדרות חדשות חייבות להיכנס לשפה, מתוך השתלבות ולא במבט מבחוץ.
 
אני לא רואה סיבה שמשרדי הפרסום הגדולים ימשיכו להתקיים בבועת מגדל השן שלהם, מפני שהמגמה העולמית היא שמותגים, חברות וארגונים גדולים כבר מתחילים לייצר מחלקות קריאטיב פנימיות, מתוך הבנה שאין טעם לשלם למשרד הפרסום את עמלת המדיה ושירותים נוספים.
 
שירותים שלא ימצא להם פיתרון מבית, יינתנו לקבלני חוץ שיוכיחו תוצאות בשטח. לא משנה באיזו פלטפורמה או מדיה. כוח החשיפה של המדיה, יעבור לידי המפרסמים, שהגדולים שבהם, ימשיכו ליהנות מתנאים טובים יותר מאחרים. טובים יותר ממה שהיו מקבלים ממשרד הפרסום. בטוח מספיק בשביל להקים בחיסכון המתווך מחלקת קריאטיב, תוכן ואסטרטגיה פנימיים, עם אצבע על הדופק של מה שבאמת קורה.

בעולם הזה, שבו לקוחות אינם מחפשים פרסים, גביעים וקקטוסים לכלוא בארוניות זכוכית בכניסה למשרד, אלא איך למקסם את התקציב שלהם לטובת רווחים, עוד ייקח לא מעט זמן, עד שהקריאטיב באמת יהיה המלך האמיתי.

כרגע העולם הזה מהדס בין שתי פרדיגמות, ועדיין מנסה לכפוף את החוקיות הישנה על המציאות החדשה. עדיין מנסה לאחוז במספרים ה"קשים". עדיין עושה טעויות במודע ומתוך חוסר ברירה.
המדיה הדיגיטלית היא לא המציאות החדשה, אבל היא בהחלט הזרז שלה. ולו רק בגלל התקשורת הלא מתווכת שהולכת ומתעצמת.

התיווך על כל צורותיו בבעיה. בעיה שלצערי אין לה פתרון פשוט או מהיר שיכול להסתיים בהינף מקלדת של איש קריאטיב, מבריק ככל שיהיה, או אפילו של כמה מהם.

אנשי הקריאטיב של העתיד, אם תשאלו אותי, הם אנשי התוכן לכל סוגיו. תוכן שעוסק בגיבוש שבטים סביב רעיונות, ולא תוכן שיוצר עדרים לרגע.

בכל מה שספגתי במפגש להצלת הקריאטיב, לא שמעתי אפילו פעם אחת את המילים "הצרכן" או "הלקוח". מה ששמעתי זה "אנחנו אנשי הקריאטיב". כאילו הצרכן מכיר אותנו. כאילו למנהלי המשרדים באמת אכפת מאיתנו או מהשירות שאנחנו נותנים – מעבר ל"איך הוא ימכור את המשרד". כאילו שהקול שלנו נחשב מתישהו, איפשהו וכאילו שיש סקאלה ברורה איפשהו של "איכות" לקריאטיב.

העדרותן של תחרויות ופסטיבלים בסגנון "קקטוס הזהב", הוא לא מה שימנע או יקדם את איכות הקריאטיב בישראל, בעולם, במשרדי הפרסום או מחוץ להם.
 
העדרותן והתפוגגותם של תחרויות מהסוג הזה, היא התפוררות ההגמוניה הפחות רלוונטית, דרך התפוררות התפיסה הישנה.

מה יציל את הענף? אני לא חושב שהענף בסכנה. אני חושב שמי שניהל את הפרדיגמה הקודמת ונרדם בשמירה בסכנה. אני חושב שמשרדי הפרסום המסורתיים חייבים להכיר בכך שהמילה "פרסום" כבר לא שמורה רק להם. שיש אלטרנטיבות, רבות ומתחדשות ברמה היומיומית, והם לא חייבים לבלוע את כולן ולתת את כולן בשירותי ה"הכל כלול שלהם".

למעשה, אם השנים האחרונות בתעשייה למדו אותנו משהו, הוא שדווקא משרדי הנישה הם אלה שמצליחים לפרוח ולהתקדם. המשרדים שמתמקצעים בסל שירותים מצומצם, אבל מדויק, בר הוכחת רווחיות – הם אלה שמצליחים לשרוד - וגם זה, כל עוד הם שומרים על איכות עבודתם ועל התוצאות שהם מסוגלים להביא בה.

זאת ההבטחה הפרסומית הכי בנאלית, ונראה שמשרדי הפרסום נפלו בה בעצמם ובגללה המציאו כל מיני מושגים כמו "קמפיין 360 מעלות" ו"פרסום אוליסטי". אלה מושגים שעדיין הבסיס שלהן יוצא מתורה שהמטרה שלה היא להביא כמה שיותר חשיפה, בעולם שבו כמות החשיפה מצדיקה את הרווחים שהיא השיגה.

אז בואו נגלה את הסוד הזה, זה שאנחנו כבר יודעים אבל לא מספרים לעצמנו – מי שהשתנה בשנים האחרונות, זה לא משרדי הפרסום. גם לא התקשורת. גם לא המדיה. מי שהשתנה באמת, ועדיין משתנה – זה הצרכנים.

השינוי של הצרכן לא מחכה למשרדי הפרסום, או לאנשי הקריאטיב, או אפילו ללקוחות
(אלוהי הרשת יודע כמה הוא לא מחכה למפרסמים).

אנשי הקריאטיב לא ישיגו פתרון אם לא יפנו בשיח רב שכבתי אל הצרכנים ואל המפרסמים דרך מנהלי המשרדים. בטח לא אם ימצאו לעצמם עוד דרך, לחלק לעצמם פרסים.

הפתרון כבר כאן, והוא לא נראה כמו משרד פרסום "מסורתי". רוצים קריאטיב אמיתי? למדו את הלקוחות שלכם מה באמת מסתתר מאחורי המספרים שאתם מפציצים אותם בהם. שנו את המודל המסחרי של משרד הפרסום. הקדישו זמן כדי לפתח אנשים לאורך זמן ולא לבזבז אותם ברגע שהם "עולים יותר מידי כסף".

פתרון אמיתי הוא בחינוך וערכים של שוק שלם שנמצא במצב של אנדרלמוסיה בגלל שהמדיומים התקשורתיים מתפתחים הרבה יותר מהר ממה שגופים או ארגונים או משרדים שקיימים כאן לפניו, מספיקים ללמוד אותו.

אנשים בעמדה של כוח, גם אם פעם היה להם יותר כוח, לא יוותרו עליו בקלות. אבל בדיוק כפי שהתבטל "קקטוס הזהב", הם הולכים לחוות עוד הרבה טלטלות שאו ישטחו אותם לקרקע, או יישרו אותם לפרדיגמה החדשה. פרדיגמה שתצטרך את אנשי הקריאטיב שלה, אבל מכיוונים שונים מאוד ממה שמוכרים לנו היום.


----------- הצטרפו לדיון בפייסבוק ------------


ינואר 30, 2013

מיוחד ל”יום האהבה” - סיפור קטן על אהבה לא ממומשת.

flower in hand
מכירים את ההתקדרות הזאת, שמתחילה כל פעם כשיום ואלנטיין מתקרב...? אם לא, אתם בזוגיות, אבל אם כן, רוב הסיכויים שאתם לא. 

אחרי לא מעט שנים בתעשיית הפרסום והתקשורת, כואב לי לראות איך בכל ואלנטיין יוצאים להם מותגים וכלי תקשורת לחגוג על כל הפחדים, רגשות הנחיתות והאכזבות של כל מי שאינו נמצא בקשר באותו תאריך מסוים שאנשים כל-כך אוהבים לייחס לו שיא של אהבה. 


יש לי גישה שונה ליום הזה, ורציתי לשתף אתכם בסיפור אישי קטן, דווקא מהצד המקצועי שאולי ישפוך קצת אור על הגישה הזאת ויעזור להציע אותה כאלטרנטיבה.


במהלך הקריירה שלי, עבדתי עם שני אתרי ההיכרויות הגדולים בישראל. כמובן ששניהם כבר יודעים מאז קיומם, שלקראת וואלנטיין, צפוי שיצליחו ליצור התעוררות של גלישה באתר. הם מעלים קמפיינים קבועים בנושא, ובזה אני לא חושב שאני באמת מחדש להרבה אנשים – העניין הוא כזה:
אחרי שנים של מאבק מצדי בכל "קמפייניי המסכנות" שאתרים כאלה מייצרים, סוף סוף הצלחתי להעביר את הלקוח לקונספט מעצים, והנה הוא לפניכם.

הבריף: 

לקראת החג, האתר מעוניין לעלות בקמפיין משולב חסויות, אשר למעשה תממנה את הקמפיין עצמו. המטרה היתה כמובן להביא כמה שיותר פנויים ופנויות להירשם לאתר לקראת החג. (הרשמה בתשלום כמובן).
הקונספט שהבאתי והלקוח אישר:
"המבוקשים – אנחנו יכולים להבטיח שתהיו הרווקים והרווקות הכי מבוקשים במסיבה,
אנחנו לא יכולים להבטיח כמה זמן תישארו כאלה...".

הרעיון: 

כל חברי האתר שיכנסו לאתר הפעילות יקבלו סט של פינוקים והטבות מטפחות (לגברים ולנשים) לקראת הואלנטיין. איפור מקצועי לקראת היציאה, תספורת, בגדים, אקססוריז – וכל מה שיכול לגרום לאנשים להרגיש טוב עם עצמם.
נותני החסויות לקמפיין נהנו מהזרמה שוטפת של מימושים לקופונים מטעם מנויי האתר, האתר נהנה מסיבה נוספת לקידום ההרשמות אליו והגולשים נהנו מההטבות והפינוקים. מה שנקרא WIN WIN WIN.
מסיבות טכניות שאין באפשרותי לפרט ולמרות שהכל כבר היה מוכן לעליה, לאכזבתי, הקמפיין הזה בסוף לא עלה לאוויר.

אהבה – ו"אהבה" על פי עולם הפרסום: 


איכשהו, אני נזכר בו בכל שנה, כשאני רואה את "פסטיבל הרחמים" שמקדמות כל הפרסומות שכן עולות לאוויר מטעם אתרי הכרויות לקראת "יום האהבה".

כאמור, רוב הפרסומות האלה ניזונות מהפחד של אנשים להיות לבד באותה נקודת ציון אורביטורית, והנושא הזה מקומם אותי בכל פעם מחדש.

גם מפני שאני יודע כמה החברים והחברות שלי נפלאים – ואני בטוח שכל אחד ואחת מהם שמחפשים אהבה הדדית ימצא אותה, וזה רק עניין של זמן – וגם מפני שאני מאמין שלדבר עם אנשים על חוסרים שלהם ולגרום להם להגיע לדייט או למסיבה או לתאריך מסוים עם הרגשה של "נכות רגשית" – לא באמת יפתור להם את הבעיה, אלא יעצים אותה לכיוון השני.
לא אכנס איתכם עכשיו ל"משמעותו האמיתית של ואלנטיין". זה לא מעניין כרגע. מה שמעניין זה מה אנשים מייחסים ליום הזה ולעצמם ביום הזה, ולא עובדות היסטוריות או הפרכה של המיתוס.
מה שכן אני רוצה לדבר עליו זו הגישה ליום הזה, אם כבר בחרתם להתייחס אליו כאל "חג האהבה", ובמקרה אתם לא נמצאים כרגע בזוגיות.

"חג האהבה", אתם שומעים, מתחיל בכם לעצמכם. אני יודע שזאת קלישאה, אבל יש הרבה גופים שהיו רוצים שתשכחו ממנה לקראת היום הזה, ואני פה בשביל להזכיר לכם, גם אם זו קלישאה.

יש לי בריף בשבילכם: 

אם מצאתם את עצמכם במצב פנוי לקראת יום האהבה, זה הזמן לפנק את עצמכם בדרך שתגרום לכם להרגיש הכי שווים שאתם יכולים להיות.
 
טפחו את ההופעה שלכם כמו שתגרום לכם להרגיש שאתם הכי במיטבכם, השקיעו בעצמכם – בשביל עצמכם, לא בשביל אחרים. תשאלו: "מה יעשה לי הכי טוב"? ו-"מה יגרום לי להרגיש הכי טוב עם עצמי"? ואת זה תעשו כמה שעות לפני שאתם יוצאים למסיבה או לחברים או לכל מקום שתפגשו בו אנשים אחרים שתהיה להם הזדמנות להכיר אתכם.
 
בואו לאירוע הזה במצב רוח טוב - כי הקדשתם לעצמכם, לא כי רציתם לענות לציפיות של מישהו אחר, והכי חשוב – שימו לב באירוע עצמו, שאתם מקבלים תשומת לב על מה שכן טוב בכם, ולא על מה ש"חסר" או "דפוק" או כל מילת הלקאה עצמית שאתם רגילים לשים במשפט כזה.

אני מאמין שפלוס מושך פלוס, ואני מאמין שאהבה אמיתית וזוגיות יציבה מגיעים כשאנחנו מרשים לעצמנו להאמין שמגיע לנו.
 
ואם עוד לא הקאתם עלי, ארהיב ואציע לכם עוד משהו קטן: אנחנו אלופים בלפסול. כשמגיע אל קשת הרדאר שלנו מישהו, הרבה מאיתנו עוסקים בהשוואה מידית לאיזו פנטזיה מושלמת שמוכרים לנו בסרטים ובספרים ואפילו בסיפורים של חברים קרובים – אותם אנחנו משלימים מבחוץ מאוד בקלות לאידיליה שאין רחוקה ממנה מהמציאות.
 
לאף אחד מאיתנו אין סיכוי לשרוד בהשוואה לאידיליה הזאת. אין אנשים מושלמים, ובניגוד לכל מה שאומרים לכם, כשאתם מחליטים לשתף פעולה ולתת למישהו "לא מושלם" צ'אנס, אתם לא "מתפשרים".
 
זאת לא באמת "פשרה", זאת עבודת התאמה. הסתגלות הדדית לפלוסים ולמינוסים שכל אחד מביא איתו לקשר בחבילה. עבודת ההתאמה הזאת היא משהו שלא נגמר בתוך הזוגיות עצמה, מפני שאנחנו כאנשים ממשיכים להשתנות. תמיד. העצה שלי היא, להשתנות אל בן או בת הזוג, ועם בן או בת הזוג – ולא בכיוונים אגואיסטיים שאליהם מכוונות הרבה פרסומות ומסרים. כמובן, שבשביל שהסיפור הזה יעבוד, זה צריך להיות הדדי בתוך הזוגיות.

נשיקה שמורה: 

ואם כבר יצאתם, והייתם נהדרים, והרגשתם מצוין בערב הואלנטיין, אבל לא הכרתם מישהו שמהווה פוטנציאל לקשר וזוגיות – אז לא קרה כלום. באופן אישי, אני לא סובל שמכתיבים לי מתי להתנשק, ובכלל אני לא מאמין שאהבה יכולה לקבל תכתיבים או הנחיות מבחוץ.
 
כשיגיע הקשר שלכם, ממישהו שיתרכז בלאהוב אתכם, ולא לחפש את התירוצים ל"למה לא איתכם", הנשיקות תהיינה טבעיות, ויהיה להן ערך הרבה יותר גבוה מנשיקה מתוזמנת מגאנט של איזו חברת כרטיסי ברכה, או אתר הכירויות.
תקראו לי רומנטיקן, תגידו שאלו קלישאות - אני מאמין שאהבה מנצחת את הכל, והיא מתחילה דבר ראשון מעצמך.

-------- הצטרפו לדיון בפייסבוק (מתחת וידאו) -------

ינואר 13, 2013

הסרט “עלובי החיים” והמהפכה החברתית

background
251 שנה עברו מאז שפרסם ויקטור הוגו, את ספרו Les Misérables, שזכה בעברית לשמו "עלובי החיים". 251 שנה, שאנחנו מדברים על מהפכה חברתית. והנה, מתוך נבכי יסודותיו של הקפיטליזם ההוליוודי, בוקעת לה פנינה ממורקת כזאת, בדמות גרסת הסרט המוזיקאלי לאותו סיפור עצמו. צפיתי בה בחרדה מהולה ביראה, ואלה מסקנותיי האישיות.

הרומן שלי עם המיוזיקל "Les Misérables" התחיל באמצע שנות ה-90, אחרי שרץ כבר קרוב ל-10 שנים על במות העולם. הוא כבש אותי לחלוטין בכישופו – החיבור המופלא והשלם, לדעתי, בין מסר, סיפור, כתיבה יוצאת דופן ומוסיקה.
דמויותיו העמוקות ועלילה המורכבת ומלאת הסיבובים החדים, מלווים אותי כבר שנים, וסקרנותי האינסופית ליצירה הזאת, הובילה אותי לחקור אותה בכמה שיותר רבדים על ידי חשיפה לכמעט כל גרסה אפשרית שהצלחתי להשיג. פעמיים ראיתי את המחזה על הבמה: פעם בלונדון, בווסטאנד, ופעם כאן בישראל. אפילו היתה לי ההעזה להיבחן לבית-צבי עם אחד השירים (מה חשבתי לעצמי, ואיך לכל הרוחות התקבלתי...?)

בכל פעם שמצאתי את עצמי צולל לעולמם של "עלובי החיים", מצאתי את עצמי מתאהב לחלוטין בדמות אחרת. פעם בגלל מוטיב מוסקאלי חדש ש"גיליתי", פעם בגלל שורה שהצלחתי להפנים יותר לעומק, לפעמים בזכות שחקן או שחקנית, ולפעמים פשוט בהתאם לתקופה שעברתי באופן אישי בחיים באותו זמן.
 
היצירה כל-כך שלמה ומלאה בעיניי, שלא רק שאינה נשחקת, אלא מרגשת אותי מחדש עד כדי דמעות.

כאשר נודע לי שהולכת להיות גרסה קולנועית למחזמר, שלדעתי הוא הטוב מסוגו בכל הזמנים, החלה אצלי המערבולת המוכרת של ציפייה וחשש. מי יהיה הבימאי? מי ילוהק לאיזה תפקיד? עד כמה יישאר הסרט נאמן ליצירה הבימתית וכו'...

חלום חלמתי / נשימת רווחה, כמעט מלאה.

יו ג'קמן בתור ז'אן ולז'אןבסדר, נתחיל בשורה התחתונה: אחרי צפייה בסרט – היתה אורגזמה. נו, אתם מבינים למה אני מתכוון – היה קתרזיס, אם ככה תרצו לקרוא לזה.
 
התפאורות והצילום מרהיבים, אם כי ישנן מספר בחירות שהיו תמוהות בעיניי וקצת מפספסות את הממד הקולנועי, למשל בחצי השני של השיר "on my own" (אפונין), שמתחיל נפלא ואז פתאום נסגר לפריים מצומצם ובלתי מוצדק ועוד.אן האט'וויי בתור פאנטין
 
המקהלה נפלאה בעיניי, ותזמור, בחלקים שיכול היה להרשות לעצמו, הוא יפהפה.
יתכן ואני משוחד לגבי כל מה שקשור ביו ג'קמן, אז אומר בזהירות שהליהוק שלו כז'אן ולז'אן היה מבריק בעיניי, מפני שהוא שילוב נפלא של אקשן מיינסטרימי שהוא גם שחקן מיוזיקלס נהדר. יו ג'קמן מביא לולז'אן
סמנטה ברקס בתור אפוניןאופי ועומק שמצדיק את ליהוקו להוביל את הגרסה הקולנועית.

גם שאר הבחירה של הקאסט היא טובה בעיניי: אן הט'וויי מבריקה בתור פאנטין. אחת הדמויות המאתגרות ביותר על הבמה וביצירה עצמה. סמנטה ברקס המקסימה בתפקיד אפונין, היא אולי פחות מוכרת לקהל הקולנוע, אך זכתה כבר לשחק את הדמות על הבמה בלונדון ואף נבחרה לשחק אותה בחגיגות ה-25 שנה למחזמר, אמנדה סיירפריד, מוכרת גם מהגרסה הקולנועית ל"מאמא מיה", בדמותה של קוזט ועוד מספר שמות פחות מוכרים כמו למשל, אדי רדמיין בתפקיד מריוס, שגרם לדמות להבהיק באופן יוצא דופן וגרם לי להתאהב בה מחדש.

אמנדה סיירפריד ואדי רדמיין בתור קוזט ומריוס
כוכבים / "תג מחיר" הוליוודי

רשימת האכזבות, מהקל אל הכבד מתחילה לטעמי בליהוקו של סאשה ברון-כהן לתפקיד בעל הפונדק. ברון עושה תפקיד סביר, וכיאה לדמותו מספק רגעים קלים של אתנחתא קומית, אולם אינו מוציא מהדמות את מלוא הפוטנציאל שלה, כפי הלנה בהונם קארטר וסאשה ברון כהןשכבר נכחתי שאפשרי לעשות. לצידו, מאכזבת-פרווה, הלנה בוהנם-קרטר, בתור אשת בעל הפונדק, משחקת, שוב, את המכשפה הסטנדרטית והמוכרת שלה, שכבר התעייפתי מלראות ביותר מידי סרטים של טים ברטון. קיוויתי שהיא תנצל את ההזדמנות "להתלכלך" קצת אחרת עם הדמות, אך זה לא קרה. במקום "לגנוב את ההצגה", תופעה מוכרת עם שתי דמויות אלו במספר הפקות מקצועיות בעבר, מספק הצמד הזה הופעה בינונית, שמתיישרת בקושי עם הרמה הכללית של היצירה והגרסה הקולנועית החדשה שלה.
 
המאכזב מכולם, היה ליהוקו של ראסל קרואו בתור המפקח ז'אבר. דמותו החזקה והדקדנטית של ז'אבר הינה הקונטרה המלאה והמוחלטת לדמותו של ולז'אן ביצירה, וקרואו, אינו מצליח להגיע לדעתי לקרסוליה. הוא מפגין יכולת שירה מוגבלת שגרמה לתזמור לרדד את עצמו עד כדי מבוכה, ולצערי גם יכולותיו כשחקן אינן באות לידי ביטוי בהפקה זו, בה הוא מתנהל כחד-גוני, שטחי וכמעט אדיש.

 לא באמת ברור לי, איך הצליח קרואו להתייצב לצד שורת הזמרות והזמרים מהשורה הראשונה בהפקה הזאת, וכיצד פיספס באופן בוטה כל-כך את אחת הדמויות המופלאות והמרהיבות בתולדות המיוזיקלס. קצת עצוב לי שלא אוכל ליהנות מן הפסקול המלא, מפני שאני יודע שאדלג במהירות על השירים בביצועו, שכן להקשיב להם מחוץ לקונטקסט של הסרט, יהיה פשוט סבל לאזני ולנשמתי אחרי ביצועים מופלאים ששמעתי ובוודאי לצד הביצועים של הזמרים האחרים בהפקה זו.

483505_525578890794238_276846114_nברור לי שהפקה הוליוודית זקוקה ל"שמות גדולים" מן המיינסטרים, על מנת לשכנע את הקהל לזרום לאולם, וכבר ראינו בעבר ליהוקים אומללים כגון ריצ'ארד גיר ב"שיקגו" (בתפקיד בילי פלין...?!), אולם לדעתי, הבחירה בראסל קרואו לתפקיד ז'אבר היא המצערת מכולם, אולי בגלל היותה של יצירה זו בעיניי כמאסטרפיס מונומנטאלי. המרכזיות של ז'אבר ביצירה הוא חשוב מידי מכדי להקריבו למישהו שאינו יכול לספק את הקונטרה לשחקן וזמר ברמה של יו ג'קמן והרבה מן היצירה ילך לאיבוד עבור קהל שיפגוש בה בפעם הראשונה דרך גרסה זאת.

הי הקשיבו הם שרים / אינטימיות ואוטנטיות על חשבון איכות.

עוד דבר שאני לא בטוח שעבד לטובת הפקת הסרט, היא ההחלטה להקליט את השירים בלייב על הסט הקולנועי. בזמן צילום הסצנות, השחקנים שרו והוקלטו בליווי פסנתר, שהוחלף מאוחר יותר בתיזמור מלא.
 
זה נכון שפעולה כזאת הינה שאפתנית ויוצאת דופן בהוליווד, וכוונתה היתה טובה – לאפשר לשחקנים לא להתקבע לבחירות מוסיקליות מוקלטות מראש על מנת לשמור על אוטנטיות המשחק וההגשה, אולם המחיר על כך לדעתי, הוא שחלק מהביצועים בסרט נופלים באיכותם ובשיאיהם ממה שניתן היה להגיע אליו באולפן בהקלטה מסודרת.
 
בפועל, השחקנים שרו את השיר על הסט מספר רב של פעמים, מה שהתיש אותם, ואני לא בטוח שהוציא מהם את היכולת הווקאלית הסטנדרטית שלהם, ומעבר לכך, לשיר עם פסנתר ולהיזהר מלעלות עליו בקולך, שונה מאוד מלשחרר את כל יכולתך כזמר אל מול תזמורת מלאה.
 
מן התסמונת הזאת סובלים מספר שירים מרכזיים בהפקה, שאותי באופן אישי אכזבו, בעיקר בעקבות ביצועים מוקלטים מרשימים ביותר שאני כבר מכיר, ואמוני בשחקנים שנבחרו לבצע אותם ואינם מצליחים להגיע לשיאם בתנאים של הפקת הסרט.

בסופו של היום / לסיכום

"עלובי החיים", בגרסתו הקולנועית הוא בהחלט יצירה שראויה לתשומת לב והתייחסות, וכנראה שיהיה מעניין לשמוע מה חשבו עליה אנשים שאינם מכירים אותה לעומק שנים על גבי שנים כמוני, וכמו מיליוני מעריצים שרופים אחרים מן העולם.
מה שחשוב מעל הכל ביצירה הזאת, בעיניי לפחות, הוא דווקא מסר העל של המהפכה החברתית והצורך של ההמון בשיוויון אמיתי בינו ובין המעמדות הגבוהים, משהו שלא השתנה הרבה לאורך השנים מאז המהפכה הצרפתית, שפשוט החליפה אלפיון אחד באחר. העובדה הזאת, וההתרחשויות האקטואליות ברחבי העולם בימנו, הופכות את סיפורו של ויקטור הוגו, לרלוונטי בימנו בדיוק כמו לפני 250 שנה, משהו מלהיב ומאכזב כאחד.

אני ממליץ לכם בחום לראות את הסרט, ולהרשות לעצמכם להיסחף עם קסם, העלילה והמוסיקה, למרות הביקורת שלי, שהיא אולי קטנונית מידי עבור מי שעוד לא חווה את היצירה בשום צורה.
 
אם כבר ראיתם, אשמח לשמוע מה דעתכם עליה.

עמוד הויקיפדיה של הסרט (בעברית) >>
עמוד ויקיפדיה של המחזמר (בעברית) >>
עמוד הפייסבוק של הסרט (באנגלית) >>
-------הצטרפו לדיון בפייסבוק (מתחת לקליפ) -----------


ינואר 02, 2013

מעלית

elevator-door-doors_120da30170_xxlדמינו לעצמכם מגדל שראשו בשמים. או לפחות אתם מאמינים שראשו בשמים. או לפחות אומרים שראשו בשמים. טוב, אם אומרים... ודמיינו לכם, שהמעלית שקופה. כלומר חצי שקופה. קיר אחד שלה פונה לפנים המגדל, והחלק השקוף פונה בעצם אל הנוף. אל כל השאר.

דמיינו לכם שאתם מתים לעלות למעלה. מתים לעלות כמה שיותר גבוה. כי הנוף מהמעלית... הוא משהו משהו. טוב, ככה אומרים... אתם לא באמת מכירים אותם, אבל הם בטח יודעים.
אחרי הכל, אתם רואים אותם שמה במעליות. אתם רואים אותם דרך הקירות השקופים של המעלית מחייכים וצוחקים ולוחצים ידיים. הכי יפה זה לראות מעלית עוצרת ליד מעלית, ואיך הזכוכית בינהן כמעט נעלמת.
לפעמים, במופע נדיר, מסתדרות כמה מעליות באותו הגובה ויוצרות מסדרון קטן של שקיפות עמומה. סדרה של תנועות וחיוכים מתואמים מבריקים אל האופק. איזה נוף! הם בטח אומרים.. איזה נוף!
ושוב המעליות מתפזרות להן.

גם תמיד שמתם לב, שיש די הרבה גדלים של מעליות. יש מעליות רחבות ונוחות, וישנן מעליות צרות יותר. אישיות כמעט. ואפילו כאלו שקשה לדמיין איך אפשר לדחוס בתוכן בן אדם. ואפשר.

המעליות לא עולות באותו קצב. חלק מהן זזות ממש לאט. חלק מהן תקועות בגובה מסוים כבר שנים. חלק מהן טסות כל-כך מהר, שהן נראות כמו נקודות אור המבהיקות לרגע.
את אלה, הכי מפחיד לראות צונחות. זה קורה בשניה.

לפעמים מעליות צונחות. קורה.
לפעמים מעליות צונחות אחת על השנייה.
מגדל מוזר...
כל-כך מוזר, שלא רק קשה לתאר את הגובה שלו באופן יחסי לבן אדם – קשה להבין איך הוא בנוי בכלל. לפעמים נדמה שבשלד אין שום היגיון, ובכל זאת – הוא עומד. קירות ממשיכים קירות באופן הסותר את המחשבה וכוח המשיכה. ואת כוח המשיכה של המחשבה.
ובכל זאת נראה כי לכל דיירי המגדל, ברורים מסדרוניו. נראה כי איש אינו הולך לאיבוד. רק מגיע, לעיתים, למקום הלא נכון.

אז אתה עומד מחוץ למגדל ומביט במעליות ומנסה לדמיין. איזו תהיה שלי? מאיפה להתחיל: לבד או בקבוצה? על מי לסמוך? אחרי הכל, כולם מכירים את הדבר היחיד שחשוב בחוזה: הכניסה למעלית באחריותך בלבד.

אף אחד לא ערב לך שהמעלית לא תצנח פתאום מעצמה. אף אחד לא מתחייב שריצפת המעלית לא תיפתח ותשלח אותך לנפילה חופשית. דבר שקורה מדי פעם, ואנשים פשוט התרגלו. מוכנים לקחת את הסיכון. מעדיפים להאמין בסיכוי. מחק את הלא מיותר.

אתה בוחר מעלית. מחכה קצת. לפעמים לוקח להן זמן להתניע. לפעמים הן מתניעות ועולות ממש מעט. בדרך כלל אז, אלה שהבטיחו לך לעלות, מנסים לשכנע אותך שאתה יותר גבוה ממה שאתה חושב.

אז אתה עובר דרך מסדרונות המגדל למעלית אחרת. זאת כבר באמת עולה למעלה. איזה נוף! הי, הינה אלה שנשארו במעלית הקודמת. הי, איך אלה הגיעו לשם? למעלית הגבוהה יותר. היפה יותר. כמה ברור הם מחייכים. עד לכאן ממש. איזה נוף.

טוב – אז מה יותר חשוב המעלית או הנוף? הנוף. אז אולי עדיף מעלית פרטית. רגע, איך פועלות מעליות...? מה יקדם את המעלית שלי?

אוקי. במדריך קראתי שצריך לחשוב טוב. לחשוב יצירתי. בשביל המגדל. הוא כבר יגיד לך מה הוא צריך. תחשוב טוב – המעלית שלך תעלה.

ומה יקרה אם אני אפסיק לחשוב...? אל תחשוב על זה עכשיו. יש לנו יועץ מצוין לביטוח מחשבות. הוא באמת מספיק טוב בשביל לגרום לך להאמין שאכפת לנו ממך. באמת. בחיים לא תאמין שמישהו בעל אינטרס הפוך מעורב בעניין. עד כדי כך טוב. אתה חייב לפגוש אותו. בעצם, בשביל מה. אתה לא רוצה להיכנס למעלית? איזה נוף!

חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית