מאי 29, 2017

הסיפור שעוד לא סיפרתי - חוויה אישית

השעה היתה 23:30. עינייה של אירופה נישאו אל הבמה המוארת, עליה שר הראל סקעת את השיר "מילים", במסגרת האירוויזיון, כשפתאום צלצל הנייד שלי. השם שהופיע על המסך היה שם שלא צפוי להתקשר בשעות כאלה.

"גיא! מה עיניינים? מה שלום תרצה"?! זה חייב להיות קשור לתרצה. הלב שלי התחיל לפעום בחוזקה.
"מייקל, קח דף ועט, ותרשום בבקשה את מה שאני אומר לך. אני רוצה שתשים אותו בקבוצה של
ACC בפייסבוק, תכיף תקבל את התשובות לכל השאלות שלך".
הוא הכתיב לי טקסט על מלאכים בוכים ומרלבורו אדום. ועל תרצה, שסוף סוף הלכה לנוח.

הידיים שלי רעדו.
המבטים של זוג החברים שאצלם התארחנו, ושל בן זוגי התמלאו חרדה.
למרות שהשיחה התקיימה לא ברמקול החיצוני, לכולם היה ברור מה קורה.
"אנחנו בדרך", הצלחתי להגיד לפני שהקול שלי התרסק לחלקיקים אטומיים שנבלעו בוואקום האינסופי של היקום.
"אתה רוצה שאני"...? אייל לקח ממני את הדף שעליו כתבתי את הטקסט, כי ראה שאני משותק.
הוא נכנס לפייסבוק שלי ופרסם את הטקסט שגיא הכתיב.
"היא איננה".

***   
מזג אוויר אפוקליפטי עטף את תל-אביב. שכבת אובך פוכית, קרנה בכתום חיוור, מחזירה לגידול העירוני את אורותיו הנאוניים, שואבת את החמצן המעט שגם ככה נשאר בריאות.

בדירת הפנטהוז הקטנה, ברחוב הצדדי ליד דיזינגוף סנטר, התחילו להאסף נשמות שלמרות שלא כולם הכירו, רובן חלקו את אותה אם רוחנית. באמצע הלילה, הטלפונים צילצלו בעשרות בתים עם בשורת איוב שהשכל ממאן לקבל והלב ממאן למצוא בה אחיזה.
היא הלכה לנוח.
היא איננה.

*** 
זה התחיל בלהקשיב לאנשים שהגיעו ללוויה, ואז לשבעה, ואז למכללה, שהפכה להיות מוקד עליה לרגל לכל אלה שסירבו להפנים את הבשורה האיומה באמת. לשמוע את הסיפורים ולגלות פיסות-פיסות את האספקלריה המרהיבה שהיתה ואיננה. הלכה לנוח.
חרטות מהולות באבדן, פספוס מעורב בזכיה, סיפורים-סיפורים מאנשים שנשפה עליהם את אבק הקסמים שלה, ושינתה את חייהם לנצח. כל אחת ואחד – והתרצה שלו. סדק הצצה אישי ליקום שאיש מאיתנו כמעט ולא שיער את גבולותיו האמיתיים.
אין לי מושג איך זה קרה, שלא ראיתי את זה מגיע.

אולי העובדה, שבדיוק חודש לפני כן, איבדתי את אבי לאותו שטן מיקרוסקופי, הפכה אותי לגוש של פרקטיקה – אבל ברגע שהתפזר העשן מעל ההלם הראשוני, היה רק דבר אחד שעמד נגד עיניי: הידיעה שצריך להציל אותה. את כל מה שנשאר ממנה. לאסוף כמה שיותר פירורים של פאזל אינסוף החלקים הזה, רגע לפני שהוא מתאדה לתוך ערפל השכחה המדברי של הזיכרון האנושי.

***
הטלפון ממתן, הבן של תרצה, הגיע בסוף יום עבודה רגיל למדי. הוא ביקש שאגיע לפגישה במכללה, ולי לא היה בכלל ספק, שהדבר נמצא בסדר עדיפות עליון, לפני הכל. חצי שעה מאוחר יותר כבר ישבתי מולו בחדר הישיבות הקטן, זה עם חלונות הזכוכית למסדרון – מחכה לשמוע מה שבמשך שבועות, איש לא ידע – מה יהיה גורל המכללה, עכשיו כשתרצה איננה.

לכל מי שהכיר את המכללה, היה די ברור שאם מישהו ימשיך אותה זה גיא, אבל מתן הסביר שגיא כבר לא בתמונה. בשביל אלה שלא מכירים מפנים, ההודעה הזאת היתה כמו סוג של מוות נוסף.
בכוונה אני לא נכנס לסיבות, כן, שמעתי את חלקן, אך הסיפור הזה, הוא לא הסיפור שלי, ולכן, אני מקווה שתסלחו לי אם אתרכז רק בעובדות. גיא כבר לא בתמונה. אלה פחות או יותר היו המילים.

מתן הסביר לי שהוא, בתור הבעלים הנוכחי של המכללה, יכול לסגור אותה, ממש עכשיו, על פי חוק, אך בגלל שהיו במכללה שלושה קורסים, הוא לא רוצה לעשות זאת, כי הדבר יפגע אנושות במוניטין שאימו טיפחה במשך שנים.
הוא שאל אותי, בתור אחד המרצים היותר מעורבים, אם אני מוכן לקחת על עצמי את ניהול המכללה, לפחות עד הבאתם של הסטודנטים בשני מחזורי קורס קופי, ומחזור אחד של קופי חרדיות – לקו סיום מכובד. לפחות זה. עוד לא דיברנו בכלל על העתיד. רק על להבטיח שמי שהגיע למכללה יקבל את כל מה שהובטח לו כשנרשם. את כל התכנים של הקורסים.

אמרתי "כן" בלי לחשוב. לא היה בזה שום היגיון. לא באמת חשבתי שאני מסוגל למלא את נעליה האדירות של האישה שהפכה למושא הערכה לכל-כך הרבה אנשים. אמרתי כן "מהלב".
פשוט כי המשימה עמדה לנגד עיניי: כל מה שתרצה עבדה בשבילו שנים, לא יכול להיגמר ככה, בחיתוך גס עם טעם מר כמו המוות שלה עצמו.

אני זוכר את ההרגשה שאיתה נכנסתי בפעם הראשונה למשרד שלה. הכיסא שלה עמד שם גדול וריק במיוחד, וכל מה שהצלחתי להגיד לעצמי בראש היה "זה זמני. אתה רק ממלא מקום. זה לא באמת. ואין מישהו אחר".
זאת היתה האמת. לא כי לא היו טובים ומוכשרים ומנוסים ממני, אלא פשוט כי אף אחד לא רצה.
איש לא "התחרה" בי על הכיסא אדיר המעמקים הזה. אם לא הייתי מתיישב בו, המכללה היתה נעלמת, ואיתה המשואה שתרצה נשאה בחייה כמסר לכל תלמידיה בעולם הפרסום: "תהיו בני אדם".

***  
קשה לדמיין מה עבר עלי בשלושת החודשים שעברו מאותו יום. הסטודנטים שלמדו במכללה באותה העת, הרגישו נטושים ופגועים. חלקם אפילו הרחיקו להגיד "מרומים".
עולם הפרסום ביכה את האבידה, אך איש לא העז להאמין שהמכללה יכולה להמשיך בלי המנטורית שהיתה אגדה בחייה, ועכשיו הפכה לאגדה במותה.

אף אחד לא באמת ידע מי זה ה"מייקל אמיר" הזה, ואיך הוא מרשה לעצמו להאמין שיהיה בסדר. שלמכללה הזאת יש זכות להמשיך להתקיים. זכות להמשיך להפיץ לא רק את התוכן הלימודי שהיה תורתה האישית והצרופה של תרצה, אלא גם את הרוח שבה פעלה. הרוח הנקייה מאגו, ששמה את הצרכנים במרכז ומזכירה לפירסומאים, שלא משנה כמה הם מצליחים, הם חייבים לשמור על האנושיות שלהם.

בזמן שהרוב הגדול של התעשיה כבר הספיד את המכללה, או ישב על הגדר לראות את הגוויה מפרפרת ונאבקת על חייה, אני שקעתי כל-כולי במשימות שעל סדר היום: מעבר לאירוע לזכרה של תרצה, קיבוץ הבוגרים לדורותיהם, והבאת מחזורי הקופי הקיימים לסיומם הראוי, נאבקנו בשמועות, רוע שקשה לדמיין מצד קולגות בתעשיה וסטודנטים פגועים וכועסים מבפנים.

היום, מנקודת מבט רציונאלית, אין לי מושג בכלל מאיפה שאבתי את הכוחות, אבל האמת היא שבתוך החור השחור שנפער עם הליכתה הפתאומית של תרצה, היו לא מעט אנשים שבזכותם החזקתי מעמד.

מדורות שונים, מתקופות שונות, הגיעו נציגים לתמוך ולעודד. רוב המרצים הסכימו להישאר ולהמשיך ללמד את שיעוריהם הקבועים, שתואמו תמיד חודשים מראש. וחברים. חברים טובים, חלקם מתנות חדשות מהיקום – פשוט הצילו מבחינתי את המצב.

***  
מחזור קופי אחד לא הספיק אפילו לזכות בתערוכת סיום, כפי שנהוג היה תמיד. זה היה המחזור שספג את האבדן  הטכני הקשה ביותר.
אחרי שבחננו כל אפשרות שיכולנו להעלות, הבננו שכל מה שנותר לנו, הוא לחלק להם תעודות סיום, באירוע חגיגי לזכרה של תרצה, ולהבטיח להם, שנעשה כל מה שאנחנו יכולים, כמו תמיד, כדי לעזור לכמה שיותר מהם, להשתלב בתעשייה.

את כל התסכול שנבע מסיומו העגום של המחזור הזה, תעלתי יחד עם הצוות המדהים של המכללה, לתערוכת הסיום של המחזור שהתחיל בפער של חצי שנה אחריהם.
זאת היתה אחת התערוכות המושקעות ביותר והמרגשות ביותר שנכחתי בהן, ואני לא אומר את זה בגללי, כי אני אולי ישבתי בכיסא, אבל צוות שלם של אנשים מופלאים פעל ללא לאות על מנת שזה יקרה.

***  
בשלב הזה, מתן כבר התחיל להאמין שיש סיכוי שהמכללה יכולה להמשיך לשרוד. התגייסתי לעזור ויחד יצאנו למסע צייד ארוך ומאתגר, של למצוא את האדם שיכול להחליף את תרצה באופן קבוע בתור המנהל החדש של ACC. זה היה ברור, צריך פה מישהו עם שם. מישהו מעולם הכתיבה. מישהו שיבין את הרוח ואת הכיוון שהמכללה צריכה לשמור עליו.
כך פגשנו אחד אחרי השניה, נשים וגברים שהפכו גם הם לאגדות בעולם הכתיבה והפרסום. כולם מוכשרים, בעלי הישגים מרשימים, ולכולם היו רעיונות לאופי שבו תמשיך המכללה.
אבל אחת אחרי השני, מפגישה לפגישה, מתן הפנים שדווקא לקחת שם גדול ומוכר, בעל הישגים משל עצמו – ישנה את המכללה ללא הכר, וינכס את כל מה שיצרה אימו, למישהו שלא באמת ראה את הדברים כמוה.

צהריים אחד, אחרי אחת מהפגישות, נכנסו לרכב שלו שחנה ליד בית הקברות העתיק ברחוב טרומפלדור, כשהאוויר קפא במקומו. זה רגע שלא אשכח, כי ממש לא ראיתי אותו מגיע. זה היה הרגע בו מתן הציע לי, להמשיך לנהל את המכללה בעצמי באופן רשמי.

אפילו לא ידעתי איך להתמודד עם השאלה. אך הבנתי מאיפה היא הגיעה. אלה מכם שמכירים אותי, אולי יתקשו לדמיין אותי עם רגשות נחיתות, אבל באותו הרגע, כל חוסר האמונה החיצוני ששוגר כלפי בתור ממלא מקום, הציף ועמד בגרוני כמו כדור פרווה יבשה ודוקרנית.

שוב בלעתי את הרוק. שוב הגעתי למסקנה שאין אף אחד אחר. מבין הבוגרים המבריקים של תרצה שהפליאו להרחיק בקריירה מפוארת, איש לא חשק במשרה. את זאת אני יכול להגיד בוודאות, כי גם את הכיוון הזה בדקנו. בדקנו הכל. כל מה שנשאר בין הסגירה של ACC לבין קיומה, היה בעיקר, כמות האומץ שיכולתי לגייס, בשביל להגיד למתן "כן".

***
איך בכלל להתחיל לתאר את המשימות שעמדו בפניי?
אפילו אם נשים רגע בצד את עיניי הכריש של התעשייה והתחרות הישירה בשוק, קשה לי להפנים היום, במבט לאחור, מה נדרשתי לעשות.

תרצה לימדה בעצמה משהו כמו 75% מהקורס, ותרצה היתה תרצה. כל מה שהיא היתה צריכה לעשות זה להיכנס לכיתה ולהתחיל לדבר, והמידע האינסופי זרם ממנה כמו מעיין החיים.

לא היו מערכי שיעורי כתובים. הכל היה בראשה, המבריק ומשופשף הניסיון.
היה סיליבוס, רשום בראשי פרקים, ואת הניסיון האישי שלי כסטודנט מלפני כמה שנים, והיה את הצוות הקטן והמסור של המכללה, שהיה משפחה בתוך משפחה בעצמו – אבל זה הכל.

התחלתי לאסוף ולרכז את הידע מכל מקום שיכולתי. החל מסיכומי סטודנטים ממחזורים שונים, ראיונות עם מרצים בעבר ובהווה ועוד השלמות שנדרשו, כמו שעולם הפרסום תמיד דרש, בשעטתו האינסופית קדימה, במדיה חדשה וערוצי תקשורת שנבראים חדשות לבקרים.

בניתי את ה'תנ"ך' של תרצה ממסמכים שמצאתי על המחשב שלה, ובארכיון הפיסי של המכללה.
צירפתי והדבקתי פיסה לפיסה, כשבראשי אני מבקר ובודק הכל באדיקות קדושה, לא להחסיר עד כמה שאפשר ולהיות נאמן לדרך ולרוח שבה לימדה את הדברים.
כשהתנ"ך היה מוכן, ערכתי פניה מסודרת לכל מרצי המכללה הוותיקים, והזמנתי אותם לבחור אילו שיעורים ירצו ללמד, בנוסף לשיעוריהם הקבועים, שכמובן לא ננגעו.

דממה.

איש מהם, אפילו לא אחד, היה מוכן לקחת שיעורים חדשים. את השיעורים של תרצה, הם השאירו לתרצה, אבל בפועל, הם השאירו אותם לי.

שוב ממקום של חוסר ברירה, מצאתי את עצמי מלמד את רוב הקורס, ושוב חרדת הקודש שחייבה אותי לסטנדרטים הבלתי אפשריים, גרמה לי לדחוק בעצמי להתאמץ מעבר למה שהכרתי כיכולותיי הקיימות – על מנת להבטיח שהסטודנטים ירגישו עד כמה שפחות בהבדל. לא שבאמת האמנתי שהם לא ירגישו, אבל מעצמי דרשתי את המצוינות של גרנות. גרנות הגורו. המנטורית. ה"אדמורית".

***  
המצב החדש של המכללה דרש שינויים רבים. לכל מי שהיה מעורב היה ברור שהשם שהביא מאות סטודנטים להתחרות על מקום בקורס בחייה של תרצה, כבר לא ימשיך לעשות זאת תחת ההנהלה החדשה, של אדם אנונימי יחסית בענף.
גייסנו משרד יחסי ציבור, והתחלנו לפרסם את המכללה – דברים שלמרבה האירוניה, תרצה אמרה שיקרו "על גופתה המתה".
היא היתה מחייכת עכשיו. תאמינו לי.

שני מחזורי קופי משלי, הספקתי לפתוח בשנה וחצי שבה ניהלתי את המכללה. אף אחד מהם לא זכיתי להביא לסיום הקורס.
כאן הסיפור האישי שלי, הופך לכואב במיוחד, ואת הצלקת שהותיר בי, הסתרתי עד היום מרוב האנשים שהכירו אותי רק בכובעי המקצועי, בתור מנהל המכללה.

***  
עד היום קשה לי לבחור אילו פרטים לחשוף ואילו להסתיר.
לא, אין לי סודות מאיש, למעשה, הדבר הכי נוח שיכולתי לעשות, היה לחשוף את כל הסיפור במלא פרטיו, ולבכות את העוול העצום שהיה גמולי על ההקדשה של כל-כולי להנצחת שמה ומפעלה של תרצה שלנו.

אבל גם היום, כמו אז, לנגד עיניי עמדה טובתם של רבים רבים ממני – בעיקר, הסטודנטים של אותם מחזורים שחוו את החילוף הזה על בשרם וטובת שימור שמה של תרצה עצמה. דבר, שתמיד אהיה מוכן למחול עבורו על האגו האישי שלי, שנראה קטן וחסר משמעות ביחס למה שנתנה בחייה והשאירה אחריה.

הנה מה שכן אני מרשה לעצמי לספר:
בערך כשנה אחרי שהיה ברור שהמכללה יכולה להמשיך לשרוד, ואפילו להצליח לא רע בשימור שמה בתור המקום האיכותי והטוב ביותר ללמוד בו את מקצוע הקופירייטינג בישראל, מסתבר שהמצב שהיינו בו, השתנה. אני מתכוון למצב שבו איש לא חשב או רצה או חשק למלא את מקומה של גרנות בתור מנהל המכללה.

מרצה מסוים, איש קריאטיב מוכר ורב הישגים, מצא לנכון לגזול ממני את כל מה שעמלתי עליו במשך כל אותה תקופה. הוא עשה זאת בדרך נלוזה, מאחורי גבי, ובהיפוך גמור לדרכה ורוחה של תרצה עצמה. הוא הצליח לשכנע את מתן, להעביר אליו את ניהול המכללה, במקומי, וזאת עוד בזמן שעבד במשרד הפרסום שהיה שכיר בו, ולפני שיכול היה להשתחרר לכל מחויבויותיו החדשות במכללה.

הדבר נעשה במסתור, ללא ידיעתי במכוון, וכאשר סוף סוף הובא לידיעתי, עוד היתה למתן ההעזה לבקש ממני שאמשיך לנהל את המכללה במשך חודש, וגם אחפוף בו במקביל את מחליפי המיועד.

זאת היתה סכין שהגיעה גם מהגב וגם מהפנים באותו רגע. אין סיכוי שאצליח לתאר את הכאב והבגידה שחשתי במילים.

עכשיו, אחרי כל הקשיים הבלתי אפשריים, שנגמרו בהישגים מרשימים – בעיקר עבור הסטודנטים של המכללה, שטיפחתי ודחפתי לתקשר את הצלחותיהם בכל דרך אפשרית, עכשיו, לקחת ממני ככה את ההישג הזה? ומילא, לקחת ממני – אם רק הייתי יודע שהאיש ימשיך את דרכה של גרנות... את רוחה... אבל לא היה רחוק ממנו מלהתכוון לכך. 

זאת לא היתה בכלל שאלה של מסוגלות. זה היה עניין של אופי. לאיש היתה אמביציה שונה. וזה כל מה שאכתוב פה, בולם את אצבעותי על המקלדת מלכתוב דברים קשים וכואבים בהרבה בנושא. פשוט נניח את זה כך. גם בידיעה שהדבר יעשה לו חיים קלים יותר להתייחס לדברי כלהד"מ ולהפריכם. יהי כך. על מצפונו.

***  
נפגעתי לעמקי נשמתי. לא אבוש ולא אכחיש. רוסקתי.
לא היתה לי כוונה או יכולת מנטאלית, לחפוף את המחליף, שבדרכי מרמה וכחש חתר תחת משימת חיי, וגזל אותה ממני, ללא שמץ של נקיפות מצפון. ללא שארית של אנושיות, או חמלה.

הוא עשה זאת בדרך מלוכלכת, שתלווה אותו מבחינתי כל חיו, ככתם בלתי ניתן להסרה מנשמתו, עם עוד נותרה בו אחת.

הלכתי הביתה, להתאבל על תרצה שוב, כשהפעם אני מלקה את עצמי גם על כך ש-שוב, לא ראיתי את זה מגיע. לא יכולתי לדמיין שהמצב כל-כך השתנה. שממכללה שכולם נבאו לה חורבן, הצלחתי לייצר מקום שאחרים רואים בו פוטנציאל כזה ששווה גזלה, ועוד גזלה מהסוג הבזוי הזה.

במשך חודש, לא היה למכללה מנהל רשמי.
המחליף שלי, המשיך לעבוד במשרד הפרסום שעבד בו,
לא מגיע למכללה, לא מראה את פניו לסטודנטים, לא מתעניין במצבם – שכל כולו נקטע בעיבו, בשל אותו מהלך לא כשר וחסר רגשות.

לא יכולתי להגיד לסטודנטים דבר. רציתי! כל-כך רציתי לספר להם מה עשו לי,
אבל ידעתי, שהמכללה לא תעמוד בעוד שערוריה כמו זו שהיתה אחרי לכתה הבלתי צפוי של תרצה. וידעתי. ידעתי שאם אספר להם, המכללה תתפרק, הסטודנטים יעזבו, וכל מה שעבדתי בשבילו, כל מה שהשקעתי את נשמתי ודם חיי לתוכו – ילך לאבדון.
חודש אחרי שעזבתי, נכנס מחליפי למשרדה של תרצה, כשפעולתו הראשונה היתה להחליף את ריהוט הקש של תרצה אוהבת בעלי החיים בספות עור, מכסף שלא היה למכללה להשקיע בכך.

את כל הקשיים, התקלות והבעיות שחוו הסטודנטים בתקופת המעבר, הוא האשים בי ישירות. מבין היטב שאני לא מתכוון להילחם בו על כך, כי אם אעשה זאת – אפסיד. אצא ה"בכיין" שמתייפח על פיטוריו ומאשים את כל העולם בבעיותיו, חוץ מאת עצמו.
אז חרקתי שיניים עד שחיקה ובלעתי לא רק צפרדעים, אלא את כל הביצה כולה, בלגימות גדולות וחונקות, למעט יחידי סגולה שהיו קרובים אלי מספיק בשביל להכיר את הסיפור לפרטיו מקרוב. והתפללתי.

התפללתי שהמכללה תשרוד.
התפללתי ששמה של תרצה ישרוד.
והתפללתי, שהיקום יגמול לו כמגיע לו, ולי כמו שמגיע לי.
אם תרצה שם למעלה, או איפשהו, היא יודעת. היא יודעת הכל. כמו תמיד.

***  
שבע שנים עברו מאז שתרצה ז"ל, כבר לא איתנו.
כמעט שש שנים שבהן הקריירה האישית שלי שינתה כיוון והובילה אותי למקומות אחרים וטובים, ואני מוקיר עליה תודה – בעיקר לתרצה, אבל גם לעוד אנשים טובים ורבים שבדרך.

האיש ששמו בכוונה אינו מוזכר בפוסט הזה, מי שהחליף אותי בניהול המכללה, כבר שנים לא שם. אני לא בקשר עם המכללה, אבל היא קיימת ומתפקדת, גם בימנו אלה. 
מי שיקרא את הפוסט הזה ולא מכיר אותי, יכול לחשוב שהכל היה רק קשה ורע, אבל האמת היא שזה היה אחד השיעורים הקשים, המפקחים והמפתחים ביותר שקיבלתי מתרצה גרנות, אהובתי, יקירתי, המנטורית שלי. דווקא אחרי מותה.

לא הייתי יכול לעשות זאת בלי תמיכה של קבוצת אנשים מאוד מסויימת, שהאמינה ודרבנה והשקיעה ללא סוף בעצמה. בן זוגי, בוגרים שהפכו לחברים, קולגות ומרצים שהתמסרו מכל הלב - ולא הייתי יכול לעשות זאת בלי הסטודנטים שנתנו בי אמון, כשנרשמו לקורס במכללה, שעשתה את צעדיה הראשונים אחרי 20 שנה, ללא הנוכחות הפיסית של אימה הרוחנית.

***
למה כתבתי את הפוסט הזה?
כדי להגיד להם תודה. תודה על האמונה, שנתתם ואתם נותנים בי עד היום.
וגם כדי לספר לכם שהחיים מלאים בהפתעות בלתי צפויות.
חלקן עוטפות את עצמן במוות וכאב, שנראה לרגעים ארוכים קשה מנשוא.
אבל מי שמעז, מי שלא נותן לפחד לשתק אותו, מי שיש לו מטרה בחייו, שנקבעת מתוך אידיאולוגיה, ולא מתוך רצון למדוד הצלחה דווקא בכסף – יזכה בסופו של דבר בהערכה אמיתית.

זה לא קל לי לכתוב את זה. להודות שאני מרגיש מוערך. זה נשמע לא צנוע, אבל זה מסר חשוב מידי מכדי שאתן לו להעלם כך, אחרי רשימה שכזאת – כי אם אתם יכולים לקחת משהו מכל הסיפור שלי – הוא זה.
תודה לכל מי שמעריך אותי.
תודה לכל מי שמאמין בי.
ותודה ליקום על שיעורים אין חקר,
ועל גמולם למי שמוכן לבוא אליהם בלב פתוח ומתוך אהבה.



מאי 16, 2017

10 עצות מעשיות למי שחושב להפוך כתיבה למקצוע


בזמן שהדרישה לתוכן אפקטיבי באיכות גבוהה הולכת וגוברת, יותר ויותר אנשים שחשים נוח להביע את עצמם בכתיבה, רוצים להאמין כי יוכלו להפוך לאנשים שמתפרנסים מכתיבה כמקצוע.

העניין הוא ש"לדעת להביע את עצמך בכתב", היא ממש לא הדרישה המקצועית היחידה בדרך לקריירה מוצלחת בתחום.

בפוסט הבא, תמצאו 10 עצות בסיסיות, שכדאי להכיר, אם אתם נמצאים בתחילת הדרך, או חושבים להתחיל.

* הפוסט כתוב בלשון זכר מטעמי תחביר, אך כמובן מיועד לנשים וגברים, כאחד.


1.      קרא כמה שיותר תוכן מהסוגים שאתה רוצה לכתוב

אם לא תעשה את זה, תחשוב שאתה ממציא את הגלגל, בזמן שאתה מגלגל שוב רעיונות, ביטויים ואמירות שקוראים שאוהבים לקרוא את הז'אנר, כבר מכירים. אם לא תחדש להם, לא תעניין אותם. אף אחד לא מעוניין לקרוא את אותו הדבר שוב ושוב מכותבים שונים.
שתי הארות חשובות:
* קרא גם תוכן שאתה לא נמשך אליו באופן טבעי. אף פעם אי אפשר לדעת אילו רעיונות חדשים הוא יספק לך, שתוכל להביא לתוך הסגנונות והתחומים שאתה כן אוהב ומתחבר אליהם באופן טבעי.
** הרעיון הוא לא רק לקרוא, אלא גם ללמוד, לפרק ולנתח את הכתיבה שאתה קורא, כולל התגובות והביקורת עליה. רק ככה באמת אפשר להפיק מקריאה של אחרים, לקחים שתוכל לקחת וליישם בכתיבה שלך.


2.      דע להתמקד - פתח מודעות חדה ומדוייקת

כשאתה יודע מה אתה רוצה להגיד, ואיך אתה רוצה לגרום לקוראים להרגיש, הטקסט שתוציא תחת ידך יהיה ממוקד ועצמתי יותר. מיקוד מודע וברור יעזור לך לנקות את הטקסט ממשפטים מיותרים ותוכן שיכביד או יבלבל את הקורא.
הערה: לפעמים המיקוד יגיע אחרי שתתחיל לכתוב, או אפילו כשתרגיש שסיימת.
זה השלב שבו צריך לגשת לעריכת הטקסט ולהסיר ממנו את כל מה שמפריע לבחירות הסופיות שלך לגבי מה שהוא אמור לתקשר.
ביקורת ותגובות שתקבל, תאפשרנה לך לדעת אם השגת את המטרה שהצבת לעצמך.
הארה: המטרה היא לא "תגובות" – השגה או אי השגה של המטרה תשתקף מתוך התגובות עצמן.


3.      הייה אמיץ וחשוף ואמיתי

כדי לכתוב בולט, זכיר ומרגש, צריך את האומץ להיות אחר מכולם. גם במה שאתה כותב, וגם באיך שאתה כותב את זה. העזה אמיתית היא כוח ממגנט. חשיפה אמיתית ואוטנטית היא הגורם שהכי מעורר היזדהות בקוראים. זכור, לרוב הקוראים קל לזהות זיוף – וזיוף, גורם לאנטגוניזם ומרחיק.

4.      אפשר לעצמך לוותר על השיפוטיות האישית

כדי לכתוב לקהל שלא מרגיש ולא חושב כמוך בנושא מסויים, עליך לשים את דעותיך ותפיסותיך האישיות בצד, ולאפשר לעצמך לחשוב, להרגיש ולתפוס את נושא הכתיבה שלך כמו שקהל המטרה שלך תופס אותו. אם לא תצליח לעשות זאת, הכתיבה שלך תיתפס כ"קול מבחוץ" והסיכוי שהקהל שלך יצליח להזדהות איתה יקטן.

5.      הטקסט שכתבת תמיד יכול להיות יותר טוב

תמיד יש מקום לשפר, לשנות, לערוך, להדק ולצחצח כל טקסט. הדרך הטובה ביותר לגלות מה אפשר לשפר, היא לתת לטקסט "לנוח", לפחות כמה שעות, אם לא יום-יומיים, ואז לחזור ולקרוא אותו שוב, רצוי, במצב רגשי אחר מאיך שהרגשת כשהוא נכתב לראשונה.
שינוי ברגש, מאפשר שינוי בפרספקטיבה.

החלק הקשה ביותר בכתיבה, הוא המעבר הסזיפי החוזר על טקסט שכתבת, על מנת להדק ולצחצח אותו. זה יכול להישמע טכני, אבל למעשה זה אחד החלקים הכי יצירתיים בכתיבה: היכולת לזקק את הטקסט שלך למינימום מילים, עם מקסימום משמעות.

6.      אל תאמין ב"מחסומי כתיבה"

אין חיה כזאת. החיה האמיתית שמסתתרת מאחורי הוילון, היא ביקורת עצמית משתקת.
ללא ביקורת עצמית, אפשר לכתוב בקלות, כי מנטרלים את עולם המונחים "טוב" ו"לא טוב". וודא שהרצון לכתוב הוא הכוח הכי עצמתי בסביבה, וששום דבר אחר לא יכול לעצור אותו. בטח לא הפחד מלהיכשל. ללא הפחד הזה, תוכל לכתוב, ואחרי שתכתוב, תוכל להפעיל שוב את הביקורת העצמית ולהבין איך אפשר לשפר את הטקסט, או אם כדאי להתחיל מחדש.
זכור שהאויב הגדול ביותר של הכותב הוא הדף הריק. מרגע שמתחילים למלא את הדף, אפילו בשטויות, כבר יש בסיס להתחיל לעבוד ולבנות ממנו הלאה.


7.      אל תוותר, אל תתייאש ואל תדחה - דרוש מעצמך משמעת

לכתיבה מקצועית אין תמיד זמן לחכות להשראה. אם תכתוב רק כש"יש לך חשק", ורק על "מה שבא לך", יש סיכוי שתכתוב מעט מידי, ומעבר לזה, לא תוכל להציע ללקוחות שונים, סוגים שונים ומגוונים של תוכן. במקום שבו נגמרת ההשראה, כותב משוכלל ומקצועי מגייס טכניקה ומחוייבות על מנת לספק את הסחורה. הדד-ליין יכול להיות החבר הכי טוב שלך.
אם לא קובעים לך דד-ליין, קבע אותו לעצמך וודא שאתה עומד בו.

8.      תמיד כדאי להמשיך ללמוד ולתרגל

יכול להיות שאתה כבר כותב טוב, אבל בארגז הכלים והטכניקות שלך, תמיד יהיה מקום לטכניקות וכלים חדשים, וכמעט מכל כותב טוב באמת, יש מה ללמוד. אם לא תמשיך ללמוד ולנסות לפרוץ את הגבולות של עצמך, תמצא את עצמך ממחזר למוות את אותם הכלים, עד שחיקה. בסופו של דבר, תשעמם אפילו את עצמך.
מי שיכול ללמוד לבד, על ידי ניתוח ותרגול רעיונות שהוא מקבל מכתיבה של אחרים – מה טוב. לאלה שלא, סדנאות כתיבה, הכשרות שונות בכתיבה ספציפית והמון מידע ברשת, יספקו לא מעט אתגרים שיעזרו להם להתפתח ככותבים.
ככל שתעשיר את עצמך ביותר כלים וטכניקות, כך תהיה כותב משוכלל ומגוון יותר.
כישרון בכתיבה הוא כמו שריר – תרגול חוזר לאורך זמן, שכל פעם מאתגר אותך קצת יותר, מפתח את היכולת ומשכלל אותה. הפסקת התרגול התדיר של טכניקות וכלים גורמת לניוון והתקבעות בתבניות שמגבילות את "התנועה" שלך ככותב.


9.      למד להתמודד עם ביקורת

כתיבה מעוררת עניין, היא גם כתיבה שמעוררת ביקורת.
למעשה, כתיבה שאינה מעוררת ביקורת, או שמקבלת רק ביקורת חד ממדית, מעידה שהיא לא מעניינת מספיק.
דע להפריד בין ביקורת בונה שניתן להפיק ממנה מסקנות לשיפור וביקורת שנועדה לספק רק את המבקר. התעקש לקבל ביקורת ספציפית ככל הניתן, למד להבחין בין טעם אישי להתייחסות מקצועית. מותר לקחת ללב, אבל רצוי לא לתת לרגשות להפריע לך ללמוד על מנת שתוכל להישתפר.


10.  זכור תמיד את הקורא

כותב מקצועי, יודע להפוך את המסך ולראות את הטקסט שלו דרך עיניי הקורא. וודא כי עשית הכל על מנת להפוך את התוכן שלך לנגיש ונוח לספיגה עד כמה שניתן. אתה לא כותב בשביל עצמך, אלא בשירות מישהו או משהו אחר. אף אחד לא עובד בלהבין אותך – אנשים קוראים בשביל עצמם ולא בשבילך. חייב את עצמך לכך, והקפד להכיר את הרגלי הקריאה הנוחים לקהל שעבורו הטקסט שלך מיועד, ולהקפיד עליהם.

אשמח אם תספרו לי אם המידע בפוסט עזר לכם, וכמובן, אם אתם כבר עוסקים בכתיבה כמקצוע, ויש לכם דרישות בסיסיות להוסיף, או כל עצה מקצועית לכותבים מקצועיים בתחילת דרכם מעבר למה שכתוב בפוסט, אשמח אם תוסיפו בתגובות.


אפשר גם בפייסבוק:

מאי 01, 2017

מָנָאיֶיק - יומן שירות של שוטר צבאי, לשעבר


"מנאייק"
ככה הם היו צועקים לנו.
מרכבים פתוחים אזרחיים, או ממרחק שבו היו בטוחים שלא נוכל לתפוס אותם.
אנחנו, ה"מאנייק". השוטרים הצבאיים שדופקים להם ולחברים שלהם את החיים.

אף פעם לא רציתי להיות שוטר צבאי.
למעשה, רוב הבנים שמגיעים לחייל הזה, לא רוצים להיות שוטרים.
הבנות דווקא כן. רובן מעדיפות את זה על תפקידי פקידות.

שנאתי את החייל שלי.
בגלל המון סיבות שניתנו לי שוב ושוב, אבל בעיקר בגלל חוסר ההגינות המטורף הזה, שהוא מערכת השיפוט הצבאית.
לא הסתדר לי שעל אותה "עבירה", כמו למשל, ללכת בלי כומטה, חייל אחד יכול לקבל "אזהרה" וחייל אחר יכול להיכנס ל-30 ימי מכבוש בפועל. "מכבוש". כלא. על זה שהנעלים שלך לא היו מצוחצחות, או שלבשת רק סוודר בלי חולצת מדים מתחת... או סתם ישבת רק עם גופייה בחום הלוהט של יולי, וחולצת המדים שלך היתה מונחת לידך, ספוגה בזיעה.

לאורך כל הארץ, "מנאייק", היתה קריאה שחזרתי ושמעתי, כשאנשים זיהו את השרוך האדום כחול ואת התג שמצורף אליו. חלק מהחברים שלי, היו מורידים את השרוך ואת התג כשהיו יוצאים הביתה. למרות שזה היה לא תיקני ללכת כך. הבנתי אותם.

שנת הגיוס שלי היתה 94. שבועיים אחרי שהתגייסתי, ברוך גולדשטיין רצח מתפללים במערת המכפלה. סגרו אותנו ל"מבצעית" בבסיס הטירונות בקדומים. ליד שכם. האינתיפדה התפוצצה בסדרה ארוכה של פיגועים שליוו את השירות שלי.
עפולה, חדרה, בית ליד, רמת גן, תל-אביב, ירושלים ועוד ועוד. פיצוץ אחרי פיצוץ. אוטובוס אחרי אוטובוס. צומת מרכזית אחרי צומת מרכזית, חלקי גופות של חפים מפשע התפזרו ספוגים בדם על הרחוב.

לרוב הזירות האיומות האלו, היו השוטרים הצבאיים ראשונים להגיע. ראשונים להתמודד עם זירת האירוע. ראשונים להגיב.

פעם אחת, לפיגוע שקרה ברמת גן, נסעתי עם מפקד היחידה שלי, כדי לסייע.
זאת היתה הפעם הראשונה, ואני מקווה והאחרונה, שראיתי את הזוועה פנים אל פנים.
אחסוך מכם את התיאורים מהמראות שלא יניחו לי לעולם.

פעם אחרת, חזרתי מהבסיס בדרכי הביתה. האוטובוס שלי עבר בתחנה המרכזית בחדרה, והייתי אמור לרדת שתי תחנות אחריה, אבל אז שמענו את הפיצוץ. בלי להתבלבל, שמתי עלי את השרוול הלבן, החגורה וכובע השוטר, עליתי על אוטובוס לכיוון השני, בחזרה לתחנה, ורצתי לסייע.
הפיצוץ הזה, פספס אותי ב-5 דקות.

באחד מימי הזיכרון, נשלחנו חיילת נוספת מהיחידה ואני לפקוד את בית האלמין בנתניה.
ירדנו בצומת בית ליד, ושמתי לב לדמות חשודה שעמדה בטרמפיאדה לחיילים, שלא היתה תחנת אוטובוס. ניגשתי אליו, בדקתי מי הוא וגיליתי שהוא פשוט לא ידע איפה לחכות לאוטובוס.

מאוחר יותר, באותה שנה, קיבלתי תעודת מצטיין קמצ"ר. מסתבר שהחיילת שהיתה איתי, דיווחה למפקד היחידה שלנו על מה שעשיתי, והוא מצא את זה ראוי להיות התנהגות למופת. אני בכלל לא הבנתי מה עשיתי כל-כך מיוחד. מבחינתי זה היה מה שכל שוטר במצבי היה אמור לעשות.

עוד דבר שקרה בתקופת השירות שלי, הוא רצח ראש הממשלה יצחק רבין. הייתי בבסיס, וראיתי את השידור של העצרת בטלוויזיה. אני זוכר שרצתי לחדר של הסמל התורן ואמרתי לו "תתכונן להקפיץ את כל היחידה. ראש הממשלה נרצח".
יום אחרי אותו לילה מוכה תדהמה, נסענו לאבטח את הלוויה בירושלים, כחלק מתפקידנו הייצוגי.

מהלוויה עצמה, שלחו אותנו באותם אוטובוסים לפנות מתנחלים מבית כנסת בערבה.
עוד שיעור חשוב בחיי בתחום התקשורת. אחד, שעדיף לא להיכנס אליו עכשיו. מספיק להגיד שלא קל לשמוע גברים, נשים וטף אומרים לך משפטים כמו "חייל, איך אתה יכול לעשות את זה לבני העם שלך"?! לא משפטים שעוזבים אותך במהירות.

במסגרת השירות שלי, הספקתי גם לעשות סיפוח של שבועיים לכלא עצורים בטחוניים. שם ראיתי איך עצורים ושוטרים מאבדים צלם אנוש. אני מתבייש בהחלק מהדברים שעשיתי שם. סה"כ שבועיים. סה"כ, קצת השפלה, קצת עינוי, קצת התעלמות מהאלימות הכוללת שכולם התייחסו אליה שם כמובן מאליו. כהכרחית. גם השבועיים האלה, חוזרים אלי שוב ושוב.

הייתי "מנאייק". ביחידה הכי "סאחית" ואיכותית בענף שיטור. התפקיד שלנו היה בכלל להיות שוטרי תנועה. לעבוד הרבה עם משטרת התנועה הכחולה. אבל החיל... הוא החיל. ואפילו מישהו כמוני, שמעולם לא שש לקרב, מעולם לא חשב להיות לוחם ושנא את הצבא על זה שהוא "מבזבז" אותו, זכה לטעום הרבה דם. יותר מידי דם. וחוסר צדק. וחוסר אנושיות.

רק שנים מאוחר יותר, הכל התחבר. הרוע של אנשים אחד לשני, שמונע מתוך הרוע שהם סופגים מאחרים... ביריונות שמנסה לפצות על היותה קורבן לביריונות אחרת. כן, לכל ביריון יש ביריון שלימד אותו על בשרו להיות כזה. דור מעביר לדור את המידע בשורת מכות כחולות ואדומות.

הייתי "מנאייק", יחד עם עוד הרבה בני נוער אחרים שבחרו בשבילם את התפקיד השנוא הזה. בני נוער, זה מה שהיינו. למרות המדים המגוהצים לעילה, הכובעים והסרטים הלבנים עם הכיתוב מ.צ.

הייתי נער, שביצע מטווח יום ומטווח לילה, והעלו אותו לשמור על עמדה מחוץ לבסיס, בלילה של יריות באוויר מהכפר הערבי השכן. בתקופה מתוחה ומסוכנת.

הייתי נער, שהשגרה שלו היתה להתקשר מיד לכל החברים, לוודא שהם לא נפגעו בפיגוע שהיה השבוע.

הייתי נער, שעשה אבט"ש בשער של ישוב בשטחים, עם רשימה של תעודות זהות כתומות, המורשות להיכנס באישור לישוב.

הייתי נער, שבגלל דו"ח שהוא נתן, חייל נכנס לשבועיים כלא, על נעליים לא מצוחצחות
.
הייתי נער, שראה עשרות תאונות דרכים איומות ונוראות, של אנשים שהיו בטוחים שלהם זה לא יקרה.

הייתי נער, שנתן 3 שנים מחייו למדינה שלו. כמו הרוב. וכשסיימתי את 3 השנים האלה. כבר לא הייתי נער.

גם "מנאייק" הפסקתי להיות.

אף פעם לא הייתי "מורעל", אבל תמיד היה לי ברור שאשרת בצבא. שאחזיר למדינה שלי את החוב שצברתי בחיי הקצרים והבטוחים, שהיו דבש וקינמון לעומת מה שהגיע אחר-כך.

כי כילד, שמעתי על מלחמות ישראל. ספגתי אותן גם מהגברים במשפחתי, שהיו כולם לוחמים.
אבל התבגרתי לתוך מלחמה מסוג אחר לגמרי מאלה שגדלתי עליהן.
והמציאות לקחה אותי הלאה בשיעורים עד שהבנתי שהתשובה היא לא אלימות.
אנחנו עם מפולג, ולכולנו יש את הביריונים בחיינו.

בדיוק כמו שאני הייתי ה"מנאייק" של החיילים האומללים שהיו בלי דיסקית, או עם נעליים לא מצוחצחות. וכמו שהמפקדים שלי היו ה"ביריונים" שלי, לפעמים – וכולנו תמיד הפכנו מישהו אחר לאומלל בשביל לזכות לרגע בתחושת כוח רגעית, עד שנחזור להרגיש מושפלים וחסרי כוח מול הביריון שלנו.

אני אוהב את המדינה הזאת. ואני אומר לעצמי שלא הייתי מוותר על 3 השנים שנתתי לה, בחיים. כי אני מאמין שחלק מהחובה שלי הוא לשרת אותה. כי אני מאמין שלמדתי המון על המדינה שלי ועל העולם ב-3 השנים האלה, כמו שלא יכולתי ללמוד בשום מקום.

אבל זאת בדיוק הנקודה שלי. כמו שלמדינה שלי היתה את הזכות לקבוע לי איפה ואיך לשרת, באותה מידה לי היתה הזכות מה ואיך ללמוד ממנה על מי היא באמת. ומי אני באמת. ומי אני רוצה להיות.

אני לא רוצה להיות "מנאייק". אף פעם לא רציתי.

אני לא רוצה להיות ביריון של אף אחד.

אני לא רוצה להוציא את התסכולים שלי על אחרים.


אני רוצה רק דבר אחד: שכולנו נראה שכולנו רק בני אדם.
עם הרבה יותר משותף משונה. 

חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית