דצמבר 30, 2008

The people's real choice

This is my first post in English, and my English isn’t perfect – so please try relating to the content more than to the grammar and spelling mistakes .

This post has been inspired by two videos I've seen recently, that has been embedded into social websites, such as youtube and face book.

Not a new concept – but it made me believe (and hope) that social websites and the internet in general, may one day proof to be the ones to turn the tide and expose the distorted "balance" between peace lovers and violence provokers, That is presented to us on the offline media by agenda driven governments. (wow. That was a long one).

I know, of course, that the interactive media works for both sides and some use it to distribute hate and anger, but an optimistic part of me wants to believe that most of the people on the planet want peace and couldn't care less for borders and other people's believes – as long as they don't offence them and harm them in any way (which it shouldn't).

Most of the decision about peace and war in the world, are made by a small dominating group of people that lead the rest of us. Some time we'd like to think that these people represent us and our opinions, but only a small percentage of us know that our opinions are fad to us buy the same people that we elect.

For an example: this is one of the videos that inspired this post. This Arabic woman is making some very clever points to which I agree, but some of her "facts" are wrong, or should I say – miss represented.

It's true that Jewish or Israeli people never exploded in a German resonant or burnt a church, but we have are share of political and religious acts of violence against are peers.

This video was posted on an Israeli guy's facebook page and got a-lot of responses that praised this speaker for her courage to "say the truth". But some of what she said was only "the truth" as Israeli people were brought to preserve it. The "truth" they were taught on Israeli schools… for you see, it's less than accurate that the Jewish community earned the right to Israel just by suffering the holocaust and by being responsible for a-lot of the scientific and cultural contributions.

A great part of the establishment of Israel was achieved by violence against the British occupiers and the residents. Israeli children are brought up believing that the underground fighters (that finally became the IDF when Israel was formed) are heroes. That their actions were justified, and even that they really tried not to heart people – but "just" blow up buildings to make a statement. (which of course is not true).

These were acts of terror. Same as we protest against today. Innocent people will always get heart on the way.

No one's hands are clean. No side can claim to be right more than the other. The only way we will have peace – here in the middle east, and everywhere else in the world – is by putting our differences aside and start anew.

A new world were the people really can choose. Choose to respect one another's believes without forcing them to change it. Choose to receive all the objective information and decide for themselves what they really think about – whatever.

My hope is that the internet will provide a bridge of communication between all the people that are tired of being manipulated by those few with interest of war and fear, and together we will act to achieve the real choice of the masses: peace.



דצמבר 17, 2008

עצרת מחאאווץ'

עצרת "רוצים תרבות אחרת" של תנועת "גרעיני אומנויות" יועדה להיות התשובה העמוקה למקצפת הרייטינג של גמר "האח הגדול".

המיילים והקבוצה בפייסבוק הבטיחו אלטרנטיבה מעניינת יותר מ"בובליל וחברותו" לכל מי שרק חפץ להתיק את עיניו מן המסך הקטן והצר שבוהה בחודשיים האחרונים לתוך הוילה הנמוכה בישראל.

הכוונות היו טובות, והציפיות של הקהל היו בהתאם.

תל-אביבים רגילים לזה, שמזמינים אותם לעצרות שהן בעצם הופעות בחינם, אבל התל-אביבים לא באמת היו מוכנים למה שחיכה להם (או יותר נכון לא חיכה להם) בעצרת הזאת.

הכל דיבורים

קודם כל, היו הרבה יותר מידי דיבורים, ופחות מידי הופעות. אני חושב שיאיר גרבוס אדם חכם ונוקב בדעותיו, אבל בקור המקפיא ששרר ברחבת מוזיאון ישראל אתמול בשעה שמונה בערב, נאום של 15 דקות (ככה זה הרגיש לפחות) היה ארוך מידי. במיוחד כשהמסר כל-כך ברור ואפשר לסכם אותו בשורה אחת.

אבל גרבוס לא היה היחיד שנאם, הרגישו צורך לשאת דברים גם מארגני העצרת, גם משורר ערבי (שלא בא לקרוא שירה) ועוד... לפחות שעה מצטברת של נאומים בין הופעות מעצבנות שעוד ניגע בהן בהמשך (תכינו כפפות, כדאי).

למי יש חזקה על התרבות?

בתוך כל הוו'גערס שיצר "האח הגדול", הצליחו סטריאוטיפים רבים להתחפר עמוק יותר בלב האומה הישראלית והשתמשו בדבק הניקוטיני ובצהוב של האוזן כדי להידבק חזק ולא להרפות.

אחד הסטריאוטיפים שדווקא לא נזקק לשירותיו של האח, הוא ש"השמאל הפוליטי הוא הספונסר של התרבות בישראל".

רוב נואמי הכנס השתמשו בבמה ללא בושה כדי להביע דעות פוליטיות שמאלניות ברורות ומובהקות, כולל קריאות לפוליטיקאים – ואני הרגשתי כמו טישו משומש שמוציאים מהכיס ומקנחים לתוכו עוד פעם. רק כי הוא כבר שם.

כשאני מגיע כקהל להביע תמיכה בתרבות, זה לא מקובל עלי שעל הדרך יתפסו עלי טרמפ וישתמשו בי כקהל המתקבל כמביע תמיכה בדעה פוליטית כזו או אחרת. (במיוחד כשעוד לא החלטתי מה דעתי).

התרבות היא לא רק של השמאל. התרבות היא של כולם, או יותר נכון – לכולם יש תרבות. גם לימין. גם למרכז. תרבות היא משהו שלאף אחד אין חזקה עליו, אף אחד לא יכול לנכס אותו ואף אחד לא יכול לקחת עליו חסות. זו בורות להניח שכן. זו חוצפה להעיז ולעשות זאת, ואתמול בעצרת "רוצים תרבות אחרת" החוצפה שברה שיאים חדשים.

הגימיקים לא נגמרו, החל משימוש במשורר ערבי שקרא בנאומו להחזיר את גלעד שליט הביתה ובאותה נשימה הזכיר את הצורך במדינה פלסטינית, וכלה במירה עוו'אד ששרה שני שירים וחצי בערבית.

אל תבינו אותי לא נכון, אין לי כלום נגד תרבות רב מגזרית. להפיך, אם הייתם מזמינים אותי להופעה של מירה עוואד שכולה בערבית הייתי בא בשמחה (היא זמרת נפלאה בשתי השפות), אבל כאן היה בלבול מסרים. לא, גניבת מסרים – וזה היה מכוון.

אז עמדתי שם מוקף בחברים איכותיים ואינטיליגנטים, וביחד קפאנו למוות בשיעמום שקדר מן הבמה והרגשתי שגנבו את נוכחותי להפגנה של השמאל – וזה היה מעצבן. למעשה זה היה מרתיח.

נפקדים ומשתמטים

אני לא יודע מה עצוב יותר, זה שיהלי סובול היה האומן העכשיו הכי אקטואלי שהופיע (שני שירים, ממש בהתחלה), או שניר פרידמן (שהביא את האח הקטן שלו) רצח על הבמה את אלתמן בפאתוס מוגזם של שיכור בקריוקי.

דורי בן זאב שר את "גנבים" וחיבר את זה לגניבת התרבות, זמרת מאיזה בצפר לאומנויות שרה שני שירים שאחד היה על האגו שלה ותל אביב ואת השני אני אפילו לא זוכר, ורביעיית כלי פריפרייה מדימונה (שבאמת קוראים להם "דימיוניה", ברר, השם שלי הרבה יותר טוב) נתנה ביצוע מעניין ל"כל אחד רוצה" של שלום חנוך. סביר, אבל ארוך מידי.

נקודת האור היחידה על הבמה המשמימה הזאת היתה מבחינתי דן תורן ששר שיר חדש (וגרוע) ושיר ישן ונהדר (איפריות, של מאיר גולדברג הענק) ביחד עם ראפר מירושליים.

רק תחילתה של אפלה גדולה מאוד

וזהו. לא דנה ברגר, לא קורין אלאל, לא עברי לידר, לא פורטיס, לא יהודית רביץ, ואפילו לא נירה רבינוביץ'. כלום. נדה. התעלמות טוטאלית מכל מי שהספיק כבר להצליח ולהגיע לתודעה ויש לו סיכוי להישאר בה בעזרתו האדימה של המיינסטרים.

היתה לנו המון תקווה כשבאנו לעצרת הזאת. תקווה שיהיו באמת הופעות טובות, שבאמת נוכל להגיד "איזה מזל שמצאנו אלטרנטיבה מעולה לאח הגדול", אבל לא יכולנו לעשות את זה.

למה? מפני שהאומנים המיינסטריימים לא באו. אולי כי היו להם הופעות קבועות מראש. אולי כי הם פחדו לירוק לבאר העמוקה של ערוץ 2 והזכייניות שלו, אבל מה שזה לא יהיה – הם לא היו. לא באמת. ונפקדותם הורגשה קשות.

מה זה אומר על התרבות שלנו? שאפילו מחאה אמיתית אנחנו מנועים מלייצר... שהדחף להתפרסם הוא כל-כך בסיסי ומשני לצורך להעביר מסר אישי בעל תועלת חברתית.

היה מושג אחד שיאיר גרבוס אמר בנאום שלו שיסכם את הפסקה הזאת. התרבות שלנו מוכתבת מ"דיקטטורת הרוב". כואב ומדויק להפליא.

החושך האמיתי הוא לא האח הגדול, החושך האמיתי הוא הפחד המשתק מלצאת נגד הגופים האלה מפחד הנקמה שלהם (מישהו אמר "כוכב נולד"?)

הם גם לא מסתירים את הבריונות שלהם. להפיך, הם מפרסמים אותה בכל הזדמנות, כדי שידעו מי שולט פה בבמה. אל תטעו חברים, זה לא יוסי בובליל, זה האנשים שמושכים בחוטים ועושים ממנו כסף. הרבה הרבה הרבה כסף.

בשולי הכותרות:

בינתיים, בלי שום קשר לעצרת, מסתבר שהיו אתמול ברחבי הארץ לא מעט מופעי תרבות רגילים שהצליחו למלא את האולם למרות ה"גמר הגדול". אפילו למלא אותו יפה... אמנים שהקהל הקבוע שלהם בכלל לא מתעניין באח הגדול, ושלא נספרים בתוך 38% רייטינג. קהל שלא עסוק במחאות אלא פשוט בלהגשים את זכותו המהותית לתרבות אחרת, תרבות שלא צריך הפגנות בשביל להגיע אליה, אלא רק לפתוח עיתון או אינטרנט ולמצוא אותה בקלות.

ועוד משהו קטן על עצרות,

פעם עצרת היתה עניין של אידיאליזם. אנשים באו להפגין נוכחות בקור, בגשם, אפילו כשנרדפו על ידי הממשל באלימות. יכול להיות שהתרגלנו (אני ורוב התל אביבים), שעצרת היא משהו מהנה. כלומר, שבאים לראות הופעה, ופחות מתרכזים במסר המחאתי. אולי בגלל זה היה לנו קשה לעמוד בקור המקפיא בשביל לשמוע נאומים פוליטיים ארוכים ומתישים ולצפות בהופעות של אומנים איזוטריים שהיו מתים שערוץ 2 ייתן להם צ'אנס.

אבל נראה לי שאם לא הייתי מרגיש שגנבו את נוכחתי להפגנה של השמאל, אולי הייתי מצליח לגייס יותר סבלנות ועמידות לקור כדי להישאר עד סיום המופע ב"אין לי ארץ אחרת" ששמעתי על רקע התרחקותי מרחבת מוזיאון תל אביב.

אני באתי להפגין נגד הרדידות, והרדידות אולי לא נצחה במלחמה, אבל היא בהחלט נצחה בקרב אתמול. ולא בגלל שהיא יותר טובה ממה שיש ל"תרבות אחרת" להציע. אלא מפני שהמארגנים של תרבות אחרת לא יודעים להפריד בין תרבות לבין פוליטיקה. שני דברים שחובה להפריד ביניהם כשאתה מחזיק בדגל האומנות.

נ.ב.

קיבלתי המון (!) תגובות למייל על ההזמנה לעצרת, ולפוסט הזה טרם נכתב (שזה הדבר הכי מחמיא בעולם בערך, אז תודה!), כולן מעניינות ומרתקות, אז מי שרוצה את התגובה שלו פה בהמשך לפוסט הזה (ולא ציין זאת במייל), רק שיגיד. וכמובן שמי שרוצה להגיב פה ולהרחיב את הדיון מוזמן תמיד.


נובמבר 20, 2008

בין האש ובין המים - גלי עטרי בצוותא



מיכלי לקחה אותי לראות את גלי עטרי בצוותא לרגל צאת אלבומה החדש "בין האש ובין המים". בצורה קצת אירוני זהו בדיוק התיאור המסכם מבחינתי את כל המופע שלה, אבל למה לעשות לכם ספויילרים במשפט השני...?

כשזה מגיע לגלי עטרי יש לי רגשות סותרים: מצד אחד אני אוהב אותה. יש בה משהו אמיתי ותמים. יש בה משהו לא מסובך. משהו נעים לאוזן. מצד שני אני לא מסוגל לסבול את הכיוון שאליו היא לקחה את הקריירה שלה בשנים האחרונות.

אני לא מאשים אותה. להפך, מהבחינה המסחרית אין ספק שהיא עושה את כל הצעדים הנכונים שמאפשרים לקריירה שלה להימשך כבר 4 (!!!) עשורים – אבל לי קשה עם זה, וזה הבלוג שלי ולא של גלגלץ - תודה לאל.

הכל עומד במקום

כשגלי עולה על הבמה הדבר הראשון שמבחינים בו הוא שהיא נראית נהדר – יחסית לעצמה, אבל מכאן במשך השעתיים הקרובות זה רק מתדרדר.

אני יודע שאני ציני קר לב וחסר רגישות, ושהרבה אנשים התרגשו מהבלדה שפתחה את המופע עם אסוסיאציה ברורה לאחותה של גלי שוש עטרי (ז"ל) שנפטרה ממש לא מזמן מסרטן.

זיופים קלים עד קשים הפריעו לאוזני הרגישה ברמה כזאת שתהיתי אם בטעות נכנסתי להופעה של אורלי זילברשץ בנאי. לזכותה של גלי אגיד שהיו בעיות בסאונד והיא לא יכלה לשמוע את עצמה במוניטור,מאבק שנמשך לאורך רוב ההופעה. גלי מציגה העידה על עצמה ש"אנחנו קרביים" והמשיכה קדימה למרות הקשיים.

אחרי זה ההופעה מתנמנת לאיטה לסירוגין בין שירים מן האלבום החדש ושירים מוכרים מאלבומים אחרונים.

את קטעי הקישור כתבה לה חברתה חנה לסלואו, ויש לציין שגלי מעבירה אותם בחן ואפילו מצליחה להצחיק. היה גם ניסיון לתת לקהל לבחור את הסינגל הבא שלה לרדיו, אבל כנראה שזה לא באמת עובד במבחן המציאות.

אולי כאן הזמן לדבר על הדבר שהכי מפריע לי בגלי של השנים האחרונות: היא כל-כך תקועה בנישת "אמצע הדרך" הזאת שלה – שזה פשוט מתסכל.

העיבודים רכים וריקים, לא מאיימים, נעים בין קריוקי לשירה בציבור עם גלי'לה שרון. חוסר ההעזה או הפחד לכסות על הקול שלה פשוט משתק את המעבדים שעובדים איתה כנראה.

גלי עדיין מוסיקאלית מאוד, עדין בעלת צבע קול ייחודי – אז למה כל השירים שלה נשמעים כמו אותו מסטיק שלעסנו כבר כל-כך הרבה פעמים?

כמה עוד אפשר לשמוע את הימנוני ההעצמה הנשית שלה בשקל תשעים?
(תסלח לי מאיר, יש לך שירים פי אלף יותר טובים לטעמי).

נסיך החלומות

את התקליט האחרון כתב והלחין עבורה שגיב כהן. (כן האתר הזה אמיתי), בחור צעיר תושב פרדס חנה.

גלי מספרת בכל הזדמנות ששוש (קוקה) אחותה שמעה את שגיב וידעה מיד שהוא כותב שירים בדיוק כמו שגלי חיפשה כל החיים. היא עשתה את החיבור והשאר היה היסטוריה.

אין מה להגיד, שוש צדקה וכהן הוא בהחלט יוצר מוכשר ושיריו תפורים בדיוק למידותיה של עטרי, אבל בדיוק בכך נעוצה הבעיה.

גלי עטרי עשתה עם שגיב כהן בדיוק מה שהיא עשתה בשני האלבומים הקודמים שלה. היא שוב שרה את אותם שירי "תיקוות המזכירה המתוסכלת" שמהמהמות באדיקות כל הנשים בקהל.

באופן אישי זה מאכזב אותי, כי הייתי רוצה לראות גלי קצת יותר נועזת, וקצת יותר חשופה. משהו קצת פחות פלסטיקי ונוסחתי. משהו קצת יותר חדשני.

למרות זאת, האירוח של כהן על הבמה בהחלט נושב קצת רוח רעננה ו"ירוקה" לתוך הסגנון הכל-כך שבלוני שעטרי מספקת לאחרונה.

ערמונים מהאש

לקראת סוף ההופעה גלי מתעוררת. היא נוטשת את השירים החדשים והמשמימים לטובת אבני דרך מתחילת הקריירה שלה, ונראה שביחד עם גלי גם הקהל מתעורר פתאום לחיים.

מפתיע במיוחד הוא ביצוע לשיר "אסמרלדה" שעבר עיבוד ל"חפלה תימנית" בידיו האמונות של עמוס בן דויד (האחראי על העיבודים בכל המופע).

אודה ולא אבוש ששרתי עם גלי ועם כל הקהל את מילות כל השירים של תחילת הקריירה שלה – אבל זה גרם לי להתגעגע. להתגעגע לתקופה שטקסטים היו טקסטים ושאומנים מוכשרים כמו גלי זכו לעבוד באמת עם הגדולים מכולם.

קחו למשל את אחת הפנינים הנוצצות של הקרירה שלה "מקיץ אל חלום" ונסו להשוות אותו ברמתו ל"מאהב". זה פשוט עולם אחר.

הלחנים משנות השבעים והשמונים הקפיצו את הקהל שרקד במחרוזת הסיום. ההופעה נמשכה כשעתיים וחצי (5 הדרנים) ואם זה היה תלוי בגלי – היא לא היתה הולכת הביתה.

חומרים, ברוך השם לאישה הזאת לא חסרים.

דואט פרידה

אם אתם אוהבים את גלי החדשה (כלומר העדכנית), אני יכול להבטיח לכם שתקבלו במופע בדיוק את מה שאתם רוצים: ערב שעובר נעים בין האוזניים, שאפשר לשיר בו ולהחזיק את הידיים של החברה הכי טובה שלכן ולהרגיש שהשירים האלה כתובים ממש עליכן.

ואם אתם כמוני, ומעדיפים את גלי הנוסטלגית של ימי "גלגל ענק" ו"ולנטינו", אתם יכולים להגיע ישירות לחלק השני של ההופעה ולשיר אותם בציבור עם גלי והלהקה.

באופן אישי, אני חושב שאני מעדיף את גלי הנוסטלגית באחד על אחד באוזניות שלי וקצת פחות על הבמה בצוותא, אבל במקרה הספציפי הזה ברור לי לחלוטין שאני כנראה בדעת מיעוט. לפחות מתגובות הקהל הנרגש שמילא את האולם.

רשימת שירים ומילים לחלק מן השירים של גלי >>


חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית