נובמבר 29, 2007

פרצופה של המדינה


אני יודע, כל העולם בפייסבוק. וכל מי שבפייסבוק, מדבר על פייסבוק - גם עם מי שאין לו פייסבוק. ואז באים עוד אנשים לפייסבוק. חוץ מאלה שמשחקים אותה קשים להשגה. אלה שחייבים ללכת נגד הטרנד. שזה מצחיק, כי מרוב שהם מתאמצים לא להיות חלק מטרנד אחד, הם הופכים לחלק מטרנד אחר. הפוך אמנם, אבל עדיין אותו עיקרון. קצת מזכיר את אלה ש"מרדו" באפנת ה"לכל אחד יש סלולארי", ובסוף נשברו ורכשו אחד שנתיים אחרי כולם.

אבל האמת שזה לא משנה בכלל אם יש לך פייסבוק או אין לך. כי אם יש לך מסנג'ר, ואם יש לך אי-מייל, ואם יש לך גלריה בפליקר / פיקאסה, ואם אתה משתף סרטונים ביוטיוב ואתה מגיב בפורומים וממלא שאלונים מטומטמים ברשת – אתה פשוט עובד בשביל זה יותר קשה, אבל עדיין כבר יש לך פייסבוק.

ואני לא חושב שגיליתי את אמריקה לאף אחד... בכל זאת הבחור הזה, הבן 23 שהמציא את פייסבוק, מתעורר כל בוקר עם 15 מיליארד דולר בבנק. כנראה שיש לזה סיבה.

אבל מה הבעיות בפייסבוק?

כמה דברים, ונתחיל מהקל לכבד: חופש המידע

נגיד שאני בפייסבוק, ושם כל חברי ההוללים הפרועים והמטורפים נמצאים בכרטיס שלי, וגם החברים שלהם. ונגיד שאנחנו כאלה מן מגניבים כאלה, שהולכים למסיבות, ויוצאים להשתגע... ותוך כדי זה גם מתעדים את השטויות שלנו עד חצי מלכותו של העידן הדיגיטאלי. עד כאן אתם בטח אומרים "איזה מגניב לך, אנחנו נורא מקנאים בך שלפי הפייסבוק שלך יש לך חיים סוערים ותוססים".

אז זהו. תארו לכם שיום אחד אימא שלי תגלה את פייסבוק.

לא זה לא חלום בלהות, זאת נבואה שעומדת להגשים את עצמה, כי כמו שהיא גלתה את המסנג'ר, ככה בדיוק היא תגלה גם את הרשת החברתית.

ואז אימא שלי, תשוטט לה יום אחד בפרופיל שלי כדי לחפש קצת גאווה ונחת, ובמקום זה תנחת על תמונה שלי מלקק גרביל מגב של זונה קטינה קורדיסטנית. למה? כי חבר שלי החליט להעלות את התמונה הנורא מצחיקה הזאת מ-1999 וברור שהוא גם תייג אותי, כדי שכולם ידעו מי זה המופרע עם הגרביל.

פתאום חיי התוססים הם לא כזה מושא קנאה, נכון...? ומה תעשו? תסננו את ההורים שלכם? תגידו להם "זה לא קול שההורים שלך באים איתך לרשת החברתית. בבקשה תעצרו לי לפני הסיבוב כדי שאני אוכל להיכנס לבית הספר לבד".

אבל זה לא הכל. נניח ואני אפנה לחבר הזה ואבקש ממנו במתק מקלדת להסיר את התמונה הסוררת, אשר לא מתאימה לתדמיתי השמרנית משהו היום... ונניח ש"חברי" יסרב להסירה – הרי אין דבר שאוכל לעשות בנושא. וכך חשופים חלקים מחיים בכלל ללא שליטתי. אפילו אם אני לא בפייסבוק. גם אז – עדיין חברים שלי שכן יוכלו להגיע אל התמונה הזאת בהרבה יותר קלות וסיכויים מאשר אם היו מתחילים לחרוש על פליקר, למשל...

האם לגולשים בפייסבוק יש דרך להגביל את המידע החופשי על עצמם? האם למישהו מאיתנו? האם בכזאת קלות – במחי סימון V של המפרסם, ניתן להפיץ עלינו מידע בלי שנוכל לפקח עליו בכלל...? נראה שכן.

וזה דבר אחד. די קריטי...

פלטפורמה לעצלנים

דבר אחר הוא שפייסבוק שודד אותך. קצת כמו "הרוצח השקט", פייסבוק הוא בעצם "החונק הסדרתי". למעשה, אם חלה ירידה משמעותית בכמות הפוסטים בבלוגים ברחבי הרשת, זה בטוח קשור לפייסבוק. (אולי בעצם זה דבר טוב...)

פייסבוק פשוט מנטרל בך כל צורך לכתוב. להיות טיפה יצירתי, רק מפני שהוא נותן לך להשיג את המטרות האלה בקלות חצי פאסיבית.

תגידו בעצמכם: מה יותר כיף, לכתוב קורות חיים או לענות על סקר אישיות? וזה במקרה הטוב. במקרה הרע במקום לכתוב קורות חיים אתה עונה על סקר "איזה ירק אתה", ומשם זה רק מתדרדר.

פופולאריות פופוליסטית

שמעתי שאנשים גם מתלוננים שפתאום מוצאים אותם הרבה אנשים מן העבר שהם לא רוצים לחדש איתם את הקשר. על זה יש לי להגיד רק מילה אחת: בולשיט. ת-ס-נ-נ-ו. לא כל אחד שמציע לכם חברות אתם צריכים להגיד לו כן. תשלחו את מלכת הכיתה הזונה מהיסודי לחפש את החברות המשעממות שלה היום. זה לא שאתם פוגשים אותה כל יום בהפסקה ומחליפים איתה מכתביות. אל תדפקו לה חשבון ותאגנרו אותה בלי להתבלבל.

בכלל, מה אתם משחקים אותה פופולאריים – עוד שנייה פותחים לכם קבוצת רחמים שתיקרא "אני כאן כי אין לי מספיק זמן בעולם לאשר את כל הצעות החברות שלי בפייסבוק" (מה נסגר עם כל הקבוצות האלה שהשם שלהן הוא משפט שלם!?)

ואפרופו לאגנר אנשים, כנ"ל גישתי בנושא "טרמפיסטים מזדמנים". אצלי בכרטיס לא תמצאו בתור חבר אדם שאני לא מכיר אישית. אם מישהו רוצה להכיר אותי ברשת, הוא מוזמן לשלוח לי הודעות וליצור איתי שיחה, אבל בתור חבר ירשם רק מי שהוא באמת חבר. זה הכבוד המינימאלי לדעתי שאפשר לתת לרשימת החברים שלך, שגם ככה פותחת בפני העולם את כל דלתות הקישורים האפשריים.

הרגלים מגונים

בינתיים, אנחנו המשתמשים צריכים ללמוד למה מתוך כל החרא הזה אנחנו באמת צריכים להתייחס. אבל כמו שלמדו להרגיל את החברים שלנו לא לשלוח לנו ספאם במייל – ככה נרגיל אותם לא לשלוח לנו קרבות ערפדים וחייזרים ללטף בפייסבוק. זה רק עניין של החלטה איך לנהל את הכרטיס האישי שלך, ולשמור ברשימת החברים, רק אנשים באמת מספיק קרובים בשביל שלא יפציצו אותך בג'אנק.

אפוקליפסה מתי?

שמעתי על אנשים שמתמכרים לפייסבוק, שלא יכולים להפסיק לרפרש את הדפדפן. אני לא חושב שאני עוד שם, אבל בהחלט מעניין אותי לראות מה יהיה עם פייסבוק בעתיד הלא רחוק.

התחזית האישית שלי היא שזה תלוי אופי השימוש שישתרש: אם אנשים באמת ישתמשו בפייסבוק כדי לתקשר עם החברים האמיתיים שלהם, והרשת החברתית באמת תשמש ככיכר תקשורת אישית מרכזית לי ולכל חבריי – אני צופה שפייסבוק תישאר פה עוד הרבה מאוד זמן, ורק תלך ותשתפר.

מצד שני, אם אנשים יתחילו לאסוף כאילו חברים, מהר מאוד הם יאבדו עניין ברשימת העדכונים שבעמוד הראשי של פייסבוק, מפני שהיא תדבר על אנשים לא מוכרים. במקרה הזה הם יפסיקו לבקר באתר בשביל לתקשר עם חברים ויעברו למדיה יותר אינטימית שתספק את התחלופה, ופייסבוק יתקשקש ויינטש. (אגב, מה שמוביל את פייסבוק כבר בכיוון הזה הוא הפיצ'רים המעצבנים שכדי להוסיף אותם חייבים לשלוח אותם לחלק מחבריך ברשימה).

פעם אנשים היו מחפשים את השם שלהם בגוגל. היום אם אתה לא בפייסבוק, אתה לא קיים. והמצחיק הוא שגוגל עצמו לא מוצא עמודי פייסבוק...

באופן אישי, אחרי שהבנתי את הפילוסופיה והשימושים הפוטנציאליים של פייסבוק – אני בעדו.

גם אם זה אומר שזה יגרום לי לכתוב פחות פוסטים כאן ולמלא יותר שאלוני "איזה ספייס גירל" אני. זה לא נורא אם יודעים לאזן.

יש מצב שאתם קוראים את הבלוג הזה ועוד לא הוספתם אותי כחבר...?



נובמבר 21, 2007

מסע לתאילנד (10 באוקטובר - 10 בנובמבר 2007)


אוקי, זה לא הולך להיות קל... הקצבתי לעצמי עמוד (גג) כדי לספר לכם על הטיול המדהים ביותר שעברתי עד היום. חודש בתאילנד. איך הופכים חודש של חוויות לעמוד? כהתחלה מפסיקים לבזבז מילים על הקדמות.

אז ככה: בלי טיפים, בלי הסברים מיותרים – פשוט אספר לכם מה היה.

אודי ואני המראנו מכאן כדי לראות את תאילנד בלי לקבוע שום דבר מראש. לא הזמנו מהארץ מלון או טיסה או אטרקציות. אמרנו לעצמנו "אללה בבאלה" וטסנו. לא לפני שהחלטנו אחרי מחקר ארוך בנושא שאנחנו "לא הולכים בדרך כל בשר", או יותר נכון, אנחנו לא הולכים ב"שביל ישראל" התאילנדי.

אחרי טיסה ארוכה שכללה עצירה של 5 שעות בטשקנט, הגענו לבנקוק בגשם שוטף. החברים הישראלים שכבר הכרנו בטיסה כיוונו אותנו אל דרך ה"קאו סאן", שם ב"קשר הישראלי" פגשנו אנשים שכוונו אותנו לגסט האוס בו התרסקנו באותו לילה. מוטל עכברושים כזה לא ראיתי כבר הרבה זמן. זה גרם למגורי הצבא שלי להריח כמו סוויטה, אבל שרדנו.

ביום שלמחרת כבר המראנו בחברת עוד שני חברים חדשים (דניאל ועודד) לצ'אנג מאי, בירת המחוז הצפוני של תאילנד. מצאנו מלון חמוד, נקי ולא יקר במיקום מצוין קרוב לשוק הלילה ולעיר העתיקה, שני המוקדים החשובים של העיר.

משוק הלילה בצ'אנג מאי לא התלהבנו יתר על המידה, הוא גדול ולא יקר, אבל הדוכנים חוזרים על עצמם וזה משעמם. הדברים המעניינים שעשינו בצ'אנג מאי היו האטרקטציות. דרך סוכנות מקומית סידרנו לעצמנו יום שהתחיל ברכיבה על פיל בג'ונגל, המשיך ברכיבה על אופני הרים במעלה השביל לאורך גדת נהר המטנג כ-10 ק"מ, וחזרה בראפטינג על מים לבנים (דרגה 4), מסלול מדהים ביופו, כולו בג'ונגלים הפראיים והטבעיים שנמצאים כשעה וחצי נסיעה מהעיר.

בגלל שעשינו את הטיול בעצמנו ולא דרך המרכזים הישראליים, היינו כמעט היחידים וזכינו להכיר תיירים אמריקאים וגרמנים איתם חלקנו את הראפטינג.

חוץ מזה, עשינו באנג'י מגובה 50 מטר, שהיה חוויה זוגית מדהימה בפני עצמה - בגלל שקפצנו ביחד.

בצ'נאג מאי יש יותר מ-300 מקדשים, ואנחנו דגמנו את חלקם, כשאנחנו לא שוכחים לבקר ב"דוי סוטפ", שהוא המקדש הקדוש ביותר בתאילנד, ובגני ארמון החורף של משפחת המלוכה.

כשהרגשנו במיצינו את הצפון טסנו בחזרה לבנקוק ומשם הזמנו נסיעה לקו טאו. האי הקטן ביותר בצד המערבי של תאילנד. הנסיעה נמשכה כ-13 שעות וכללה אוטובוס ומעבורת.

בטאו שהינו כשבוע, היה לנו מלון מקסים בצד הדרומי והשקט של האי. המלון היה ממש לחופו של המפרץ השקט והיפיפה, בו רחצנו כמעט כל יום, אפילו בגשם. משיקולים כלכליים ושל מזג אוויר ויתרנו על קורס צלילה והסתפקנו בשנרקול. בטאו הכרנו חברים מלונדון, הולנד,וגרמניה ונהינו מאוד לבלות איתם בערבים בפאב הרגיי הקטן של המלון. הגשם שהחל לרדת ללא הפסקה הבריח אותנו לצידו השני של המפרץ, כשאפילו ויתרנו על מסיבה הפול מון בקו פנגאן.

הנסיעה מטאו לאי פי פי ארכה כ-13 שעות אף היא וכללה מעבורת לילה, מונית, אוטובוס ומעבורת נוספת – אך ללא ספק היתה הדבר החכם ביותר שעשינו בטיול. הגענו למקום היפה ביותר בעולם. פי פי הוא אי מקסים ביופיו שמרוב שהוא קטן אין בו אפילו תחבורה ממונעת ומכל מקום לכל מקום מגיעים בהליכה.

מצאנו מלון חמוד וזול, ובמשך עשרה ימים רבצנו על החוף, טיילנו באיים מסביב עם סירה ארוכת זנב, בילינו עם חברים ישראלים שהכרנו ועשינו חיים משוגעים.

היה ממש קשה לעזוב את פי פי, אך החלטנו שאנחנו רוצים לראות גם את ראי ליי. אי קטן ומדהים ביופיו, הידוע בעיקר בזכות היותו מוקד משיכה למטפסי הרים מכל העולם. בראי ליי נשארנו שני לילות. המקום היה אכן מדהים ביופיו, אך יקר ביחס לכל המקומות בהם היינו ומזג האוויר לא האיר לנו פנים. אחרי טיול נחמד לנקודת התצפית וללגונה הנסתרת נפרדנו מראי ליי לשלום וטסנו מקראבי בחזרה לבנקוק.

בבנקוק פגשנו שוב את חברתנו החדשה ליאן, הידועה בכינויה אוונג'לין, שהכרנו בקו פי פי ואיתה הקדשנו כחצי יום לפארק השעשועים Dream World, שנראה מאוד מבטיח על הנייר, אך היה קצת מאכזב במציאות.

וזהו, נשאר רק לעשות קניות, להיפרד מהשייקים הממכרים והמסאז'ים הזולים ולהמריא בחזרה אל ארץ הקודש. מעבר מחופש לשגרה. מקיץ לחורף. מחלום למציאות.

היה מדהים, מרתק, מהפנט, חינוכי, משכיל, מעשיר, מרענן, מעודד, מפנק, מפקח ובעיקר בעיקר מהנה עד בלי סוף – וכלום לא היה אותו הדבר אם לא היה ליידי בן זוגי שיחייה. אודי אני אוהב אותך.

הבטחתי ולכן אקיים: עמוד. מי שרוצה לשמוע יותר מוזמן לבקש הרחבות בע"פ, או לקרוא את יומן המסע המלא שאפרסם מתי שהו כשיהיה לי כוח וזמן. בינתיים, תהינו מהתמונות.

סאוודי קאפ.

נ.ב.

אם בא לכם לקרוא סיפור קצר שכתבתי בעקבות המסע שלי, אתם יכולים למצוא אותו כאן >>

חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית