דצמבר 24, 2007

עובדים עליכם


שיחות עם חברים גרמו לי לחשוב לאחרונה איך השתנתה התפיסה שלי בנושא "בחירת עבודה" וכמה מיתוסים מסתובבים שם בחוץ שכדאי לגדוע באבם בנושא הזה. המיתוסים האלה מופצים בעיקר על ידי ההורים שלנו – אלה שדואגים ש"נסתדר" בחיים, אבל לא באמת טרחו להתעדכן בשוק העבודה הנוכחי. הבעיה היא שאנחנו, בלי לשים לב, מדקלמים את המנטרות של ההורים בלי באמת לבדוק אם יש בהן אמת, ולכן מתעוררים מאוחר מידי ברוב הפעמים.

בואו נעבור על המנטרות האלה ונראה מה מתוכן אמת ומה היא בדיה מוחלטת:

1. אם לא תהיה לך בגרות לעולם לא תוכל למצוא עבודה.

אך, אם היה לי שקל על כל פעם ששמעתי את המשפט הזה, לא רק שלא הייתי צריך בגרות – לא הייתי צריך לחפש עבודה יותר בחיים... דור ההורים שלנו שגדל במדינה שבה יש 5 אוניברסיטאות, שאליהן חובה להתקבל בעזרת בגרות ופסיכומטרי, בטוח שבלי בגרות אין לנו סיכוי שם בחוץ.כמובן שזה לא מדויק. החלק הנכון של זה, הוא שאם אתה בוחר באמת להתקדם בחיים במסלול האקדמי (כלומר, תואר שני ומעלה) – באמת כדאי שתהיה לך בגרות טובה. אבל גם אם אין לך בגרות, יש שם בחוץ אלפי מקצועות שבכלל לא ישאלו אותך אם יש לך אחת. למשל: כל המקצועות הקריאטיביים. (אבל לא רק הם).לעבדכם הנאמן יש בגרות עם 28 יחידות שהוא מעולם לא עשה בה שימוש חוץ מבבית השימוש.
חוץ מזה, יש המון סוגים של בגרות, והכי נורא זה הילדים שההורים שלהם שולחים אותם למסלול בגרות מקצועית וקובעים להם בגיל 14 במה הם יעסקו כל החיים. נורא ואיום. חשיבה כל-כך מגבילה והרסנית לנוער שנמצא רק בתחילת הדרך לגילוי הפוטנציאל האישי שלו. לזה אני קורא סירוס.

2. מקצוע זה לא משהו שאוהבים, בשביל זה יש תחביבים

בשביל ההורים שלנו עבודה זה לא משהו שנהנים ממנו. זאת חובה שנובעת מהצורך לפרנס את עצמך ואת המשפחה. הבעיה היא שאם אתה כן מעז לעסוק במשהו שאתה אוהב ומוכשר בו, הם לעולם לא יסתכלו עליך כמקצוען, וימשיכו להתייחס לזה כאילו אתה עדיין מתעסק עם התחביבים שלך. יש להם בראש רשימה של "עבודות רציניות" שרובן ככולן כוללות ישיבה מול שולחן משרדי או שולחן ניתוחים. אם אתה לא עוסק באחת מהעבודות האלה אתה עדיין "מחפש את עצמך" ובליווי אנחה פולנית הם יקוו שיום אחד תמצא.אתה יכול להיות אשף בתחומך, מקצוען מבוקש בנישה שלך והם עדיין יראו בך רק הילד שכתב חיבור נורא יפה וקיבל 100 מהמורה.

3. לך תירשם ללימודים כמה שיותר מהר. אל תבזבז זמן בעבודות זמניות.

זה אחד המיתוסים האהובים עלי במיוחד. תשאלו למה? כי ההורים שלנו לא יודעים את מה שאני ואתם כבר יודעים: רוב המשוחררים הצעירים שממהרים ללכת ללמוד מיד אחרי הצבא מגלים במהלך הלימודים שהם בעצם לא לומדים את הדבר הנכון להם. פתאום הם מגלים שהתחום שהם לומדים לא מעניין אותם כמו שהם חשבו, העבודה בו לא כזאת מושכת ולמעשה כדי להגשים את עצמם הם צריכים ללמוד משהו אחר לגמרי.
ולמה? כי הם עשו בדיוק מה שאמרו ההורים ומיהרו להירשם בלי לבדוק מספיק טוב. ועכשיו מה? אלה שממשיכים להיכנע ללחצי ההורים מסיימים את התואר ואחרי שלוש שנים בהן בזבזו כסף וזמן מיותרים נגשים שוב לנקודת ההתחלה, רק הפעם מפוקחים יותר.
אלה שמבינים את הטעות לעומק, עוצרים אותה במקום ויוצאים בנזק כספי של שנת לימודים אשר ירד לטמיון.
תעשו סטטיסטיקה בין החברים שלכם ותבדקו כמה מהם למדו משהו לפני שהם למדו את המקצוע שהם עוסקים בו עכשיו... אני בטוח שההורים שלכם יתרשמו מהנתונים.

4. תביא לי תעודה הביתה

כל אימא פולניה צריכה שתהיה לה איזו תעודה של הבן שלה לתלות על הקיר. היא לא חייבת באמת להיות תעודה, זה יותר כמו משפט מנצח שהיא תוכל להגיד לחברות שלה ולראות אותן מוריקות מקנאה. המשפטים הסטנדרטיים שעושות אימא מאושרת הם למשל: "הבן שלי עורך דין, רופא" וכו'... אבל הן מוכנות להסתפק ב"סיים בהצטיינות" או "מספר אחד בכיתה שלו".הצורך בתעודת הראווה הזאת גורם לאימהות לדרבן אותנו הילדים לעשות דברים שאין להם שום הצדקה, כמו למשל ללמוד עריכת דין, ולהצטרף לשוק שהיום משתחררים אליו אלפי עורכי דין צעירים כל שנה שהינם רעבים לעבודה. את אימא זה לא מעניין בשלב הזה.

5. אתה צריך מסגרת מסודרת.

אימא ואבא יקרים, זה שאתם צריכים מסגרת מסודרת לא אומר שגם אני צריך אחת. למעשה טוב לי יותר עם החופש שלי. כיף לי לעשות עבודות שהן יום פה ושבוע שם. זה ניסיון נהדר בשבילי (בעיקר אחרי 3 שנים צבא) לצאת קצת מהמסגרת ולנסות לראות משהו אחר. גם זה לא יהיה ניסיון רע בשבילי לנסות ליצור את המסגרת לעצמי לשם שינוי... ואולי אני בכלל הרבה יותר פרודוקטיבי בלי מסגרת? ואולי מסגרת מדכאת לי את הנשמה אז יש לי עבודה מסודרת אבל אני אומלל ממנה. זה משנה?

6. מצאתי לך בעיתון עבודה מצוינת במדור דרושים.

כולנו עברנו את זה. אפילו אם אתם עובדים במקום קבוע ומשתכרים טוב, ההורים שלכם עדיין יעברו על מדור דרושים כל שבוע וישלחו לכם ממנו הצעות עבודה "אטרקטיביות" כדי שתלכו לעבוד במקום "קבוע ומסודר". שתי בעיות יש עם הנושא הזה: האחת, הם מאמינים לכל מה שהם קוראים בעיתון. כלומר שאם כתוב "עבודה מצוינת לסטודנטים במשמרות" הם באמת יאמינו מדובר במשהו שלא יבוא על חשבון הלימודים שלך, (מה שעוזר להם לטפח את פנטזיית האוניברסיטה שלהם).הם לא ייקחו בחשבון שבעוד שאתה לומד בת"א העבודה במוקד השירות היא בפתח-תקוה, מה שכרוך בנסיעות שהן זמן נוסף ולפעמים גם כסף. הם גם לא ייקחו בחשבון שהעבודה תדרוש X משמרות מינימלי שכולל גם שישי ושבת ולילות... הם יאמינו למשפטים כמו "בחברה דינאמית המאמינה בקידום מבפנים" ולא יבדקו לראות כמה מתוך כלל עובדי החברה קודמו באמת ממוקד השירות למשרות בכירות יותר – וגם אם כן, מה הן אותן משרות בכירות... האם הן באמת קידום או רק יותר עבודה...?

7. לך תעבוד בשדה התעופה, לפחות תראה קצת את העולם


אישית, לא עבדתי בשדה התעופה, אבל אני יכול להגיד שמעולם לא באמת נמשכתי לזה. קודם כל, זה מרגיש יותר כמו צבא מאשר כמו עבודה. במיוחד אם אתה עובד בביטחון. דיילות, זה פשוט להיות מלצר מעופף ומי שחושב שככה הוא יראה את העולם – שיהיה לו לבריאות. אני מעדיף לראות את העולם קצת יותר בנחת והעולם בשבילי הוא לא הדיוטיפרי של ארצות שונות בשלוש שעות מנוחה.
בנוסף, כשאתה עובד בתור בודק בטחוני אין לך באמת לאן להתקדם... אז אתה מסיים שנה של עבודה אליה התחייבת ומגלה שאתה נמצא בדיוק באותה נקודה שהיית כשהגעת, רק שנה מבוגר יותר. כששואלים אותך אם יש לך ניסיון במשהו אתה יכול רק לגמגם ולשאול אם "ארזת לבד".

8. זאת עבודה במקום טוב – חברה רצינית

אימהות חושבות שאם אתה הולך לעבוד בחברה גדולה ומוכרת (למשל סלקום), אתה נמצא בעמדה שתוך גג שנה שנתיים תקודם להיות מנכ"ל. ברוב המקרים המציאות היא אחרת לחלוטין ועובד שמגיע ללא הכשרה ומתחיל בעמדה הנמוכה ביותר במערכת (מוכר או נציג שירות), סיכוייו האמיתיים להתקדם הם קטנים ביותר. גם כאשר אתה מקודם בעבודה כזאת אתה הופך להיות מנהל צוות ושם לרוב נבלמת התקדמותך המטאורית ואתה מגלה שבזבזת שנתיים מהחיים על תקוות שווא להיות איזה ביג שוט בחברה צעירה ודינאמית ונשארת ליטל פיש בחברה רקובה שיש לה סרט נע מקצועי לניצול כוח עבודה צעיר ואנרגטי.

אני רואה שהפוסט הזה חורג כבר משני עמודי הוורד שאני מקציב לעצמי בד"כ אז אני עוצר כאן. אתם בטח כבר מבינים את הכוונה ואת הכיוון – אפשר להמשיך עם זה עוד הרבה.

המסר שלי, בשביל שורת הסיכום הוא כזה: תבדקו טוב טוב את המסלול המקצועי שאתם רוצים לבחור בו בחייכם, ומה הוא דורש מבחינתכם. אל תפחדו לעשות שינויים, להעיז לעשות דברים שאחרים לא מעזים והכי חשוב – אל תיקחו את אמרות הכנף של ההורים שלכם כמובנות מאליהן. זה נכון, הם הורים וצריך לכבד אותם, אבל יש דברים שאתם בכל זאת יותר מעודכנים בהם ומבינים קצת יותר טוב מהם.

בסופו של דבר, אלה החיים שלכם, וזה הזמן שלכם. אז... שלא יעבדו עליכם!



דצמבר 10, 2007

סיבות חדשות להתאבד, הקולנוע בסרטים וגם פינה חדשה

כמה מחשבות לא קשורות

רק בזכותך

פינה חדשה. יש כל-כך הרבה דברים שאני נחשף אליהם דרככם – החברים שלי. אז הנה הזדמנות לתת להם במה ולשתף את כולם. כבר עשיתי את זה בפוסטים קודמים ע"י נתינת קרדיט, אבל עכשיו החלטתי להתמסד וזאת התוצאה.
בפינה היום: הקליפ החדש של השוגרבייבס, שהגיע ישירות ממוש.
האם זאת עבודת האיפור הטובה של השנה...? תגידו אתם. (אה, גם השיר לא רע...)

סיבות חדשות להתאבד

אין כותרת יותר מושכת עיניים מסיבת התאבדות חדשה. גם אם היא מעוותת או מופרכת בעליל. אבל מה לעשות שידידנו והנר לרגלינו האמריקאים אוהבים להשתמש דווקא במקרי קצה כדי להצביע על "תופעה"? בכלל, כמה מקרים צריכים להיות בשביל להגדיר משהו כ"תופעה"?
אבל אני סוטה. (יופי מצחיק...) מהאנשים שהביאו לכם את המוות ממשחקי תפקידים (
D&D) וממשחקי רשת – קבלו את ההמצאה החדשה: "מוות מרשת חברתית". ולהמחשה מצורף בזאת לינק לכתבה שקראתי היום ב-ynet על מייגן מאייר שהתאבדה בעקבות קשר אינטנסיבי אשר קיימה באינטרנט עם דמות בדיונית שייצרה שכנתה.
כן כן, אתם קוראים נכון. הילדה התאבדה כי "ג'וש", חברה החדש ב-
myspace הודיע לה שהוא מנתק איתה את הקשר.
עכשיו תקראו לי חסר רגישות, אבל להאשים את הרשת החברתית בהתאבדותה של הנערה נראה לי לא סתם קיצוני אלא ממש מופרך.
הכתבה ב-
ynet והדיון העולמי סובב עכשיו בפרשת ההתחזות הקלה ברשת ובפריצות המדיה להשפעה עוינת על מוחות עדינים תוך שימוש בסיכול ממוקד, אבל בזמן שכולם רועשים על האינטרנט הם שוכחים שהסיבה האמיתית להתאבדות היא העובדה שהילדה לא היתה מאוזנת מלכתחילה, (בעלת נטיות דיכאוניות), וכן שתופעת הזהות הבדויה לא נולדה באינטרנט ולא מתחילה ונגמרת בה.
למעשה בזמן שכולם כל-כך נסערים מהקלות בה ניתן לזייף פרופיל אישי בכל אתר ורשת, הם שוכחים שבאותה מידה כל לזייף מכתב רגיל, פתק אישי המוכנס לתיק בית הספר... לזייף זהות אפשר אפילו בטלפון... ולא תאמינו – לזייף זהות אפשר גם ממש פנים אל פנים.
אל תבינו אותי לא נכון, ליבי על מיגן המסכנה וכמובן על משפחתה, אך נראה לי מגוחך להאשים במותה את האינטרנט ואת הרשת החברתית.
מה שמיגן מתה ממנו (מעבר לכימיקלים המשתוללים בגופה) הוא הזנחה.
אין מה לעשות, כמו שהורים יודעים שצריך לתת לילד יד כדי לעבור את הכביש בבטחה, הם צריכים לדעת לתת לו יד גם כשהוא גולש באינטרנט.
בואו נניח רגע שאלה היפותטית: אם ג'וש היה נער אמיתי והיה עוזב את מיגן, האם היא לא היתה מתאבדת? כמובן שכן. מיגן התאבדה בגלל תחושת נטישה. היא לא ידעה שג'וש הוא דמות בדויה. היא גם לא התאבדה כי היא פגשה אותו ברשת. היא התאבדה כי הוא עזב אותה. מבחינתה כנראה זה היה סוף העולם...
אבל "נערה התאבדה בגלל אהבה נכזבת" היא כבר לא כותרת שמוכרת עיתונים. אפילו "נערה התאבדה בעקבות התאהבות בדמות בדויה" לא מספקת את הסחורה. מה כן? "האם הרשתות החברתיות אשמות במותה של מיגן"? זאת כותרת! תודו.

הקולנוע אוכל סרטים

זוכרים את הפוסט שלי ממרץ בנושא הקולנוע? דיברתי שם על העצמת החוויה הקולנועית ע"י האינטרנט כמדיית עזר.
בגדול נראה שהקולנוע כמדיום ממשיך לספוג מכות קשות ונמצא בסכנת הכחדה. הנה, בהמשך לסגירת בתי הקולנוע בפריפריה, נסגר עכשיו גם בית הקולנוע בקניון רמת אביב "משיכולים מסחריים" של הקניון.
למה זה קורה? פשוט כי הקהל ש"נזקק" לשירותיו של הקולנוע הולך ופוחת.
כמה פעמים הלכתם לסרט השנה? יותר מ-3? יותר מ-5? מתי זה היה?
היום, כשמקבלים פלזמה 40 אינץ' עם כל קוטג', ובעידן שבו הסרטים מגיעים לאינטרנט יותר מהר מאשר הם מגיעים לקולנוע, אפילו הדור של ההורים שלי שקונה את ה-
DVD הצרובים בשוק כבר לא צריך לצאת מהבית בשביל לראות סרט.
כשחושבים על זה רגע אחד בהיר, טבלת השיקולים מצביעה בברוטאליות על הקולנוע כ"לא משתלם". במיוחד כשכרטיס עולה היום כ-35 ₪. (אם מזמינים באשראי דרך הטלפון כרטיס יכול להגיע גם ל-40 ₪).
אז מה שהיה פעם בידור להמונים ב-2 סנט, הפך היום לערב שההוצאה הבסיסית שלו מתחילה בכ-80 ₪, וזה לפני פופקורן, שתיה, חנייה ואם צריך גם ארוחת ערב. והתמורה...? לא בהכרח משתלמת.
האם יש פיתרון? אולי. רק שנראה לי שהפתרון הוא דווקא לא יגיע מהכיוון היוצר את הסרטים, כי בחזית הזאת לדעתי יש לקולנוע פחות סיכוי (עד הקפיצה הטכנולוגית הבאה).
הפיתרון לדעתי צריך לעבור מהפך במחירים. כרטיסים צריכים לחזור לעלות בסביבות ה-20 ₪. מבצעים של מועדוני לקוחות או "מנויים" צריכים להוזיל את הצפייה אפילו יותר. עסקאות של רכישת מספר רב של כרטיסים גם יכולה להוזיל את הרכישה. מישהו אמר כרטיסיה? מועדון חברים? (אבל אחד באמת אטרקטיבי, לא כזה שנותן פופקורן קטן כל 10 סרטים).
ומה קורה כשאולמות הקולנוע עומדים ריקים במשך היום? איפה הדילים לבתי הספר? איפה מי שירים את הכפפה ויזהה את הפוטנציאל להשתמש במדיה הקולנועית כאמצעי חינוכי שובר שגרה?
איפה ההקרנות המשתלמות לחברות...? תארו לעצמכם שבאמצע היום הבוס שלכם היה אומר:
"עזבו הכל, יוצאים לראות שעתיים סרט וחוזרים לעבוד". לא היה סבבה?
אבל הקולנוע מנומנם ובטוח מידי בעצמו. במיוחד הקומפלקסים העצומים כמו סינמה סיטי ויס פלנט שכל בית קולנוע שנסגר בפריפרייה מזרים אליהם באופן אוטומטי קהל נוסף.
התחזית שלי היא שלמרות מקרי הקצה של שבתות וחגים בהם אי אפשר לזוז בקומפלקסים האלה – הקורוזיה תגיע גם אליהם בסופו של דבר מפני שאפקט המשפך יעבוד רק עד שהאנשים יבינו כי יש חלופה נוחה וזולה יותר.
השורה התחתונה, ותזכרו שקראתם את זה כאן היום, ימיו של הקולנוע כפי שאנו מכירים אותו הולכים ופוחתים. לדעתי הספירה לאחור כבר החלה.

חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית