אוקטובר 07, 2007

פוסט אורח: שרון קפלנסקי - רוזן


סיפור אמיתי


במו עיניי ראיתי אותה נכנסת לסבארו

(זה בדיזינגוף סנטר שנסגר ונפתח מחדש אבל מהודר יותר)

היא הייתה אולי טיפה יותר מבוגרת מסבתא שלי

(זאת שגרה עם סבא שלי בדיור מוגן כבר יותר משנה)

או אולי טיפה יותר צעירה מסבתא של איתי שלי

(זאת שלא מוכנה לשמוע אפילו ברמז על דיור מוגן ומאמללת את החיים למטפלת הפרטית שהיא שכרה לחיות איתה במשך כל השבוע, כל השנה)

והיא החזיקה בידיים המון שקיות כאלה ממותגות כאילו חזרה משופינג.

אני ישבתי שם ואכלתי לי ארוחת פסטה ברוטב רוזה עם לחם שום וסלט

(עלתה לי 20 ₪ מתנה מהסופר פארם שקניתי בו קודם את הצבע לשיערי אפור השורשים)

לידי ובמסעדה ישבו עוד הרבה סועדים

והעובדים (הבלתי יעילים בעליל)

לא ממש השתלטו על העומס

(זאת הייתה שעת צהריים של יום שישי)

בין הסועדים נחו להן צלחות חצי גמורות שטרם פונו מסועדים ששבעו והלכו להם

(זאת הייתה שעת צהריים של יום שישי, כבר אמרתי?)

לידי היתה צלחת כמעט מלאה בפסטה ברוטב שמנת וסלמון- ממש כמעט התפתיתי לטעום

(ממתי לעזאזל מכינים בסבארו רוטב שמנת וסלמון ולמה לא אמרו לי?)

פתאום היא הופיעה, ממש מולי

(ליד שולחן הבר הארוך שבטור שאחרי שולחן הבר שאני ישבתי לידו)

מבוגרת, שיער אפור חצאית אדומה והרבה שקיות וסקרה בעיניה שתי צלחות מיותמות חצי מלאות שישבו ליד זוג צעירים שהאכילו את התינוק שלהם.

(הילדים שלי בבית עכשיו, אחרת בטח לא הייתי יכולה לאכול ארוחת פסטה בסבארו)

כשהיא החליטה שאף אחד לא שם לב אליה והיא לא בולטת מספיק היא לקחה צלחת אחת, ושפכה את תוכנה אל הצלחת השניה וניגשה אל הקופה

(לא, היא לא לבשה שום סוג של מדים; חולצה, חצאית אדומה ושקיות)

"לארוז לך? אין בעיה"

(כבר לא הסתכלתי)

יצאתי מסבארו חזרה לסנטר כדי לצאת דרך השער לקינג ג'ורג'.

(תמיד עדיף דרך הסנטר במזגן ולא לצאת לרחוב המהביל)

בדרך חלפתי על פני תור של כ- 40 איש שחיכו בסבלנות על יד הדוכן של תפוח האדמה האפוי!!!

(שוב המציאו את הגלגל מחדש ולא סיפרו לי?!)

היום כשניגשתי למחשב לכתוב את הסיפור הזה

(האמיתי לגמרי)

ראיתי שלאיתי שלי כתוב במסנג'ר: Apathy kills, but I don't care

(תמיד הוא קולע לי לרגשות, אבל זה כבר מסיפור אחר)



* צילום אילוסטרציה. כאן הגלריה של הצלמת >>













אוקטובר 04, 2007

התברברה קצת...

אני יודע, אלפי גולשים, מאות בלוגים ועשרות עיתונאים ואנשי ציבור כבר הגיבו על הראיון ה"שערורייתי" שנתנה בר רפאלי בידיעות אחרונות.

כנראה שגם אני נפלתי במניפולציה הזולה של ידיעות לייצר חדשות מכלום, אבל הרגשתי שהם גם יצרו לי הזדמנות להגיד דברים שיושבים בליבי כבר תקופה ארוכה. אז אם יש לכם כוח להמשיך את הברברת הזאת על בר והשאר – וולקם.

אז למי שרוצה את ראשי הפרקים, הוד מעלתה ותפארתה – AKA בר רפאלי, הודיעה שהיא מחליפה את הארץ המובטחת בחלום האמריקאי ועוזבת את ארץ זבת חלב ודבש לטובת L.A., שלטענתה מחכה רק לה.

אבל בניגוד לישראלים אחרים שהפליגו אל השקיעה (וחזרו, או שלא, עם זנב בין הרגליים), בר רפאלי דאגה להתיישב על קאסם חד כיווני אל היבשת הנחשפת והשאירה שואה גרעינית של יחסי ציבור מאחוריה. מי יודע, אולי רק בשביל להיות בטוחה שהיא לעולם לא תחזור לכאן. גם זאת דרך.

בין הפנינים שהיא שחררה, היא לא מצטערת שלא עשתה צבא – כי ככה היא היתה יכולה להגשים את עצמה עם הקריירה שלה, לא ממש משנה לה עם יש לנו מדינה בישראל, באוגנדה או בניו-יורק, המשפט "טוב למות בעד ארצנו" הוא המשפט הכי טיפשי שהיא שמעה, ואחרי שטף הפטריוטיות הזה, היא גם מבקרת את הציבור הישראלי / צלמי הפפרצי (שכבר מזמן הכריזה עליהם מלחמה) ומאיימת / מבטיחה, שלא תביא אף סלב לישראל. אימל'ה. רק לא זה.

אבל לפני שאני ממשיך גילוי נאות. לא היה לי כוח לקרוא את כל חמשת עמודי הראיון. גם כי היה נראה לי מיותר להקדיש לה כל-כך הרבה זמן, וגם בגלל מניפולציות עיתונאיות שעושים בעריכה ומוכרות לי היטב. הסתפקתי בסיכום הדברים ובכמה תגובות של מגיבים אהובים עלי כמו רענן שקד דנה ספקטור ועוד. זה לא משנה. בידיעות דאגו עוד ביום שלפני שיגור הראיון לידע את העם היושב בציון על מוצא פיה של מי שהיא כנראה עוכרת ישראל היפה ביותר עד היום. והיא משלנו. אז זהו שכבר לא.

וכל הבלוג הזה בדיוק בגלל זה. מבחינתי בר רפאלי כבר לא משלנו.

אתם מבינים, כשמילי אביטל ונועה תשבי שלנו נסעו לאמריקה הן היו השגרירות שלנו בחו"ל. הן (או לפחות מערכת יחסי הציבור שלהן כאן) דאגו לתת לנו את ההרגשה הבלתי פוסקת שהן אוהבת את ישראל ואפילו הן כיבדו אותנו בהופעות אורח / קמפיין פרסום כזה או אחר שמלא את ליבנו בגאווה שזאת היפה ש"עשתה את זה" בהוליווד, היא באמת זאת שאתמול ראיתי בבית הקפה בתל אביב.

כשהתקשורת העולמית דיברה עם נועה תשבי או עם מילי אביטל, הן לא אמרו מילה רעה על ישראל. הן לא לכלכו אותנו. להפיך, הן יצגו את הצד היפה של ישראל בעולם וידעו לשתוק כשהיו צריכות.

עם בר רפאלי המצב קצת שונה. זאת היתה הטעות שלנו למנות אותה לשגרירה מטעם המדינה באחד מן האירועים הבינלאומיים האחרונים, ושם כנראה עשינו (שוב) את הטעות הכי רצינית ובלבלנו את בר בצורה חסרת תקנה. עד כדי כך שהיא מעזה להשוות את השיגה על מסלולי הדוגמנות לפועלו הציוני של שמעון פרס: שניהם לא שירתו בצבא אך לטענתה פעלו רבות לטובת המדינה בדרכים אחרות.

זה לא שאני באמת חושב שבר התברברה בהבדלים בינה לבין פוליטקאי ואיש ציבור שמפעל חיו הוא החזון הציוני, וזה לא שאני חושב שהיא עד כדי כך תמימה כשהיא אומרת "שירתתי את המדינה" ומתעלמת באלגנטיות מהעובדה ששלמו לה על כך עשרות אם לא מאות אלפי דולרים.

את מבינה ברבר, אם היית מתגייסת לצבא ובאמת היו בוחרים לך תפקיד יצוגי במסגרת הזאת, היית מקבלת עדיין כמו כולם 300 ₪ בחודש. אבל למה לך לעשות את זה כשככה שווה חצי דקה שלך על המסלול...? באמת למה.

וחזרה לבעיה הייצוגית, גם אם לא היינו בוחרים את בר רפאלי לייצג אותנו בחו"ל וגם אם לא היינו שותלים את הרעיון במוחה הזערורי, העובדה הפשוטה היא שהתקשורת בחו"ל היתה בוחרת בה לתפקיד הזה בכל מקרה. כי לצערנו הרב, ישראל היא לא המקום היחיד שמוכן לפתוח בפני בר מקרופון, שתי רגליים וחמישה עמודים במוסף חג. שם, מספיק שהיא עשתה את דקפריו וכמה שערים בינלאומיים בשביל 15 דקות תהילה שיעשו נזק שואתי של יחסי ציבור לישראל ולישראלים.

כל מה שהכרישים בחו"ל מחפשים זה את הישראלי שיאשר להם את כל מה שהם גם ככה חושבים עלינו. אז אם אנחנו ממהרים להדפיס את הכותרות של בר באותיות קידוש לבנה, ועוד מוכנים לשלם עליהם כסף – תארו לכם מה יהיה שם. אמנם שם זאת תהיה התמונה של אנג'לינה שיותר גדולה מזאת של בר על הכריכה, (בכל זאת פרופורציה...) אבל המילים תעשנה את שלהן.

אז זה הסיכום שלי לכל הקישקוש הזה שבו דוגמנית נחשבת לחדשות:

1. בואו ננסה ללמוד מהניסיון ונחליט שדוגמניות לא מיצגות את המדינה בשום אירוע רשמי – ואם כבר הן כן, בואו נחזור לימים שהן עשו את זה במדים. לאף אחת לא מגיע פרס כספי על כך שהיא בחרה לקדם את עצמה על פני המדינה ובטח ובטח להתפאר בזה בתקשורת.

2. בואו ננסה לשים בצד את העובדה שחלק ממה שהגברת רפאלי אמרה הם כמה דברים שכולנו חושבים בשקט בלב, ונסכים ביננו שיש הבדל בין לחשוב את זה לבין להגיד את זה בתקשורת המקומית / העולמית – בדיוק ברבע שעה שעיניי כל העולם נשואות אליך.

3. בואו ננסה לחרוג מהרגלנו המגונה להציב על דוכן מנצחים ולנגן את התקווה עבור כל ישראלי שמשחק גופה של ערבי בסרט אמריקאי סוג ז', ואם וכש – הגברת רפאלי תזכה לאיזושהי תהודה שם בארץ החלומות- נגיב על כך בדממה תקשורתית רועמת, ולא בהתרפסות רבתי.

4. בואו נגיד ביחד "גברת, ברברת מספיק. הבר סגור. לכי כבר".

חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית