דצמבר 10, 2011

מתערבים בע"מ. (זהירות, מניפסט)

Snap1

"סליחה שאני מתערב", ליטף קולו הערב של יובל סמו את שערות אוזני העדינות, "אבל...(משהו משהו משהו על כדורגל...)". "מתערבניק"?! הלהיב אותי הקריין עד דמעות, "(משהו משהו משהו על הימורים חוקיים בכדורגל)".

ופתאום זה נפל עלי. זה בדיוק מה שאנחנו כולנו: מתערבניקים. זה מה שהפכנו להיות. אבל לא במובן שהפרסומת מתכוונת – אלא במובן אקטיבי בהרבה מעבר לזה.

מתערבים ב-זה, לא -על זה.

uncle_sam__get_involvedכבר כ-10 שנים, אנו הפרסומאים, מצביעים על מגמה רצינית בה מותגים מערבים בסיפורם האישי את הצרכנים. זה התחיל עם מותגים כמו נייקי, ו-M&Ms והגיע לרמה בה הצופים של תוכנית הטלוויזיה X" פאקטור" בארצות הברית, בוחרים בכל שבוע את הסגנון, את השיר, התלבושות והתפאורה של פרסומת פפסי שתופק במיוחד עבור התוכנית עם משתתפיה ששרדו עד כה.

בזמן שעולם הפרסום הבחין שנאמנות הצרכנים נעלמת במקום שבו הם אינם מרגישים שותפים או לפחות נשמעים, אנחנו הציבור, לא חיכינו להזמנה גם מקטגוריות אחרות ופנינו להתערב גם בהן.

למעשה, רמת המעורבות האישית והציבורית בכל הנעשה מסביבנו בשנים האחרונות הולכת ועולה.

הציבור מתערב היום בכל: בפעילותם של כוחות הביטחון – המשטרה והצבא, למשל. תראו מה קורה שקבוצה של חיילים דתיים יוצאים מטקס בבה"ד1. כל המדינה גועשת ורועשת. מחאות – עצומות, פוסטים זועמים מכאן ומכאן על דיכוי מעמד האישה ועל חוסר הכבוד לדת... אנחנו מביעים את דעתנו מה צריך לעשות לצוערים, ומה אחריותו של המפקד – בדיוק כאילו ראינו אותם כמתמודדים בסידרת ריאליטי. אולי כי ככה התקשורת מוכרת לנו אותם וככה אנחנו רגילים לצרוך את המידע ולהיתנהג איתו.

גם במגזר הציבורי חלה התערבות מפלגת. ראו למשל את תחום החינוך. הורים וילדים מעורבים היום בהרבה יותר מבעבר בתהליך החינוך של הילדים מהגנון ועד ההשכלה הגבוהה. מצלמות רשת מותקנות בפעוטונים לצורך פיקוח בזמן אמת, אבל מעבר לכך – ההשלכה העמוקה של כך יכולה להביא למצבים בהם המערכת ניצבת במבוכה לא אחד כאשר היא מנסה לפעול במתכונתה הרגילה והמקובעת אך נתקלת בפרדיגמה התקשורתית החדשה. כך למשל הגיע משרד החינוך להחלטה לנתק את הקשר בין מורים ותלמידים בפייסבוק תוך הבטחת ענישה למפרי האיסור.

אפשר להתווכח רבות האם האיסור של משרד החינוך הוא נכון או לא נכון מבחינה מקצועית ו/או מוסרית, אך אי אפשר להתעלם מן העובדה שהסיבה שצעד זה ננקט היא שפייסבוק (ובכלל העולם הדיגיטלי) מטשטש את גבולות הפרטיות ומקשה על קיומן של תדמיות אשר אי אפשר לקיים באופן אחיד ואמין 24/7/365.

זהו, נגמר. אדוני המורה, אתה רוצה להיות דוגמא ומופת? אתה צריך להיות דוגמא ומופט בכל תחומי החיים שלך, כל הזמן – ואסור שטעות הכי קטנה תקרה, כי המחיר... המחיר יקר וכמעט בלתי הפיך.

ואותו הדבר אדוני המפקד, אדוני המותג, אדוני נותן השירות, אדוני השוטר, אדוני פקיד הממשלה וכו'.

מאיפה אנחנו מונעים להתערב?

אנחנו מתערבניקים ואנחנו מתערבניקים גאים, אבל האם אנחנו עוצרים אי פעם לחשוב על השלכות ההתערבות שלנו, בדרך בה היא מבוצעת, לאורך זמן?

שתי תופעות מדאיגות אותי:

לראשונה אקרא בפשטות "קודם אני".

"קודם אני" היא סוג התערבות רווח שבבסיס מטרתו עומד אדם המאמין כי הוא יודע טוב יותר מן המערכת איך היא אמורה ויכולה להיטיב איתו יותר.
זה לא משנה איזו מערכת ומה הם הצרכים של אותו אדם – בשורה התחתונה, לחלק נכבד אם לא לרוב האנשים שפועלים מתוך המניע הזה, אין רקע קודם או הבנה רחבה של המערכת אותה הם תוקפים. לכן, הם מעלים נקודות אשר יכולות להישמע מהותיות ומשמעותיות רק לאוזניים שחולקות את אותה פרספקטיבה.

אוקי, קחו אוויר, זה מסתבך אפילו יותר. מערכות, בעיקר הותיקות שבהן, רגילות לתפקד בפרדיגמה תקשורתית מגבילת מסרים. כלומר, הן רגילות לפקח על המידע ולמעשה – בגלל שהן ממשיכות לנסות לשמר את הפרדיגמה הקורסת הזאת – הן יוצרות בעצמן את אותם קהלים מונעי פרספקטיבה מוגבלת, ומאפשרות להם לצאת ולפעול נגדן.

רוצה לומר: כל עוד מערכות תמשכנה להתקיים בחוסר שקיפות מול הצרכנים, כל התערבות חיצונית בליבתן יכולה ועלולה לערער אותן בקלות. מערכת שיש לה מה להסתיר תקרוס בשלב זה או אחר רק בגלל שהציבור לא יאפשר לה להסתיר לאורך זמן. הטכנולוגיה הזמינה ואופי החינוך שלנו עצמו – הם שמובילים לכך.

לתופעה השניה אקרא "ההמון, האקראי, הצודק".

בעקבות ההתרחשויות ברחבי העולם ובישראל בקיץ האחרון, קשה להישאר אדישים ולא להבחין במגמה המתרסקת אל פרצופנו בזעם: כולנו כועסים. כולנו חנוקים. אבל הכי טוב (או הכי רע, אם תרצו) – לכולנו יש מחנה משותף אחד בלתי ניתן לערעור: לכולנו יש על מה להתלונן.

כן כן חברים, לכולנו יש תלונות, וזה טבעי לחלוטין. אנחנו מתלוננים על הרבה דברים, על הכל. על כל נושא שאנחנו מתערבים בו או מעורבים בו – ולמרות שרובנו מצהירים על זה שאנחנו לא רוצים להמשיך להתלונן, רובנו באמת לא מתכוון לזה.
כי זה נוח. זה תמיד היה נוח להתלונן אבל להמשיך לשבת מהצד. או לעשות רק בשביל עצמי. או רק בשביל הבן שלי. או רק בשביל הבן של החבר הכי טוב. או אח שלו. או מקורב אחר. העיקר שנדאג לעצמנו ולסביבה שלנו. הקרובה. כי ככה זה. כי אלה החיים. כי צריך קשרים בשביל להגיע לאנשהו. כי יש דרג ויש זרג, כי... סליחה, נחנקתי על הקלישאות.

אז בקיץ האחרון, בזכות זמינות הטכנולוגיה, הרבה מחנות משותפים של "תלונה" מצאו את עצמם פתאום הרבה יותר פופלאריים ממה שהם תיארו לעצמם שהם יכולים להיות. למשל, בחור חרדי אחד בבני-ברק, לא תיאר לעצמו שפעולה אחת פשוטה כמו לפתוח קבוצת מחאה בפייסבוק, תגרום לתהליך שירעיד כלכלית חברה אדירת ממדים – עד תנועה חדה מטה במניותיה, אבל זה מה שהולידה "מחאת הקוטג'"...

הארץ געשה ורעשה. הציבור היה שיכור מכוחו ובכל מקום נחגג הניצחון החברתי. כלומר... לא בכל מקום.כי למשל, במקום בו פוטרו עובדי תנובה, הצטרפו באופן אוטומטי למעגל המחאה כך וכך אנשים נוספים, ולא התקדמנו בעצם לשום פיתרון אמיתי.

נכון, יבואו אנשים ויטענו שהורדנו את מחיר הקוטג', אבל אנשים אלו לא עשו את החשבון משני צידיו. הם לא לקחו בחשבון את השפעת המהלך הזה לרעת המאבק על "צדק חברתי" והקלה על תחושת החנק הציבורי.

העם דורש צדק חברתי, והוא מוכן לצאת ולצעוד בהמוניו. למען השלום. למען ילדי הזרים. למען עתיד ילדנו. נגד הממשלה. נגד דעת הקהל העולמית. נגד המתנגדים. בעד המדוכאים. על משהו. על מישהו. בבריאות, בביטחון, בתקשורת, בכלכלה, בפוליטיקה – לכולנו יש על מה לזעוק, אבל מהו מחיר הזעקה האישית שלנו, ומהו מחיר הזעקה המאוחדת – אנחנו לא עוצרים לחשוב. לא באמת.

אחריותה של מחאה ציבורית

getinvolved3המערכות שמקיפות אותנו אינן מושלמות, אך הן כן יוצרות סדר חברתי כלשהו. מעוות. מקולקל, אם תרצו, אך בכל זאת, סדר.

מהפכנים, מלהיבי המונים, נהנים לסחוף אחריהם את דעתו של ההמון על מנת להשתמש בה למטרתם. במקרה שההמון הוא בר מזל – מטרה זו כוללת גם את טובתו. במקרים אחרים... ההמון פשוט מנוצל.

אבל למחאה שקרתה בקיץ האחרון, אין מנהיג. לא אחד, לא שניים – אפילו לא שלושה. אין ראש אמיתי למחאה הזאת. מישהו שיאגד את האינטרס הציבורי באמת. יש גופים, חלקם אופורטוניסטים לחלוטין, שממהרים לנסות לקטוף את פירות המאבק הזה לפני שהם מתפיידים מהזיכרון. יש מי שינסו לשמר את האנרגיה הזאת על מנת להמשיך וליהנות מפירותיה. אבל אין ראש. אין עוגן או נקודת פוקוס – ובגלל זה, כל המאבק הזה, הוא חסר אחריות ציבורית. חסר אחריות ציבורית עד כדי בושה, ואוי לה להדחקה אם תימשך כי כל מי שינסה לקדם את ההדחקה הזאת יתפס בעיניי כצבוע ואינטרסנט עד כדי ביטולו כאוקסימורון.

אנחנו לא יכולים לצאת לרחובות או אפילו להצטרף
לקבוצות בפייסבוק ולחתום על עצומות –
בלי להבין את ההשלכות המלאות של המעשים שלנו.
בלי להבין שלפעמים ניצחון במערכה אחת
– משמעותו כישלון עתידי בקרב כולו.

אם נוביל למהלכים שיפגעו בנו, אם נוביל מאבקים שיוסיפו עול על שכבת המאבק – אנו קוברים את החלום במו ידינו הממהרות להקליק. הממהרות לשתף עוד "עובדה מכוונת אג'נדה" בלי לבדוק את הפרטים מכיוונים נוספים. בלי להבין מה עומד באמת מאחורי המסר. למה עכשיו? למה ככה? מאיפה אני פועל והאם בעצם אני פועל או מופעל?

מנהיגים תפקידים לסנוור בעזרת מסרים שיש בהם אמיתות גנריות נוחות להתחברות ציבורית. הם ימכרו לנו סיסמאות כמו "טובת הציבור" ו"זכותנו שיהיה כך וכך" – אבל הם לא יספרו לכם אף פעם מה יהיה המחיר מהצד השני. את זה, במצב של דמוקרטיה וחופש ביטוי, יספרו לנו במקרה הטוב, האנשים מהצד השני. אבל אפילו בדמוקרטיה, לא תמיד יש צד שני – וחמור מכך, לא תמיד מאפשרים לו להישמע - ופה נכנס תפקידנו האמיתי כציבור לתמונה.

אנחנו, תפקידנו לפקוח עיניים ואוזניים ולהבין באמת באיזו מציאות אנחנו חיים. להיות מעורבים באמת, בהכל. לצאת מן האדישות ולהתחיל לבדוק את מצב הכסף שלנו בבנק, והחיובים על כרטיס האשראי, ומי מייצג אותנו בכנסת בוועדה כזאת או כזאת.

במקום להתמכר לתוכניות ריאליטי ששמות את החיים הרדודים וחסרי המשמעות במרכז – לשים את טובתנו הציבורית במרכז. זה צריך להיות הסיפור המרכזי בטלוויזיה. זה צריך להיות הסיפור המרכזי באינטרנט. זה צריך להיות הסיפור המרכזי בכל מדיה: מעורבות אמיתית. מעורבות אחראית.

לחלץ את המחאה מהקלישאה

מעורבות שפועלת מתוך הבנה והכרה במגבלות המערכת – כי אחרת, תהיה פה אנרכיה. מאנרכיה אף אחד לא מרוויח. טוב אולי אחד... זה שתופס את השילטון החדש. אבל זהו. ובעצם, לא עשינו כלום... אז מה זה ייתן? אנרכיה תוביל לעוד נפגעים, לעוד אנשים במצוקה – ואתם יודעים שאני צודק כשאני אומר – הדבר הבא שיצוץ לא יהיה שונה ממה שהכרנו קודם לכן, מפני ששוב אף אחד לא יצליח ללכד באמת את ההמון לקבוצה אחת. בעלי אינטרסים יוסיפו להתקוטט וההיסטוריה תחזור על עצמה.

לא.

כדי שזה לא יקרה, המהפכה צריכה לקחת אחריות על מעשיה. היא חייבת.

היא חייבת להבין שאנרכיה היא לא אופציה ושיש צורך לשנות מבפנים. להחזיר וליצוק בחזרה את המשמעות האמיתית לתוך המושג "דמוקרטיה" – שלטון העם. כלומר – העם באמת מעורב במי שמייצג אותו, בכל תפקיד ותפקיד, והעם מזכיר זאת לבעל התפקיד באופן אישי כל יום. כל שעה. "אתה פה בשביל לייצג אותי"!

אנחנו פשוט שכחנו את זה. השארנו את הפוליטיקה לעסקנים ופנינו לעסוק בלדאוג לעצמנו. זה מה שהם רצו לעשות לנו כל הזמן. לבלבל אותנו. לגרום לנו לחשוב איך אנחנו מטפלים כל אחד בעצמו בעוד שהם חיים על חשבוננו. האירוניה בהתגלמותה.

אז עכשיו די. די עם הרדיפה הרדודה הזאת אחרי פרסום ואחרי תהילה בלי שום סיבה. די לשיפוטיות הפולשנית שהתרגלנו אליה כל-כך עד שאנחנו כבר לא יכולים לראות הופעה של זמרת בלי לתת לה הערות כמו שלימדו אותנו ב"כוכב נולד".

די עם זה. די עם זה ועם כל ההתקרבנות הזאת שכל מה שיש מאחוריה זה ערפדות אנרגיה, ועוד אחת חסרת אחריות.

מי שרואה את עצמו כפעיל אמיתי של המחאה הציבורית, לדעתי, יכול לפעול כדי לשנות את המצב.

אחריות ציבורית לוקחים, לא מקבלים.

2791481619_43f5c38009_bבשלב הראשון, בואו נחזיר לעצמנו שליטה במערכת. נחזיר את הציבור לפוליטיקה. נתפקד למפלגות. נשאל מי מייצג אותנו איפה ולמה זה מגיע לו... ואז גם נשפיע על בחירות שבאמת עומדות מאחורי האינטרס שלנו כציבור.

בשלב השני, נפעיל את נבחרי המערכות לשנות את המערכת בצורה אחראית – תוך כדי שקיפות ציבורית מלאה עד כמה שניתן. (בסופו של דבר הציבור יקבע עד כמה ניתן...).

בשלב השלישי, כבר נהיה אחרי המהפכה. נהיה חברה חדשה שחיה תוך מודעות חברתית אמיתית שמדברת על פעולה ולא על תלונות וקיטורים.

"היה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם", אמר מהטמה גאנדי, ואין משפט שמשמש לי אישית כמצפן יותר מזה. הלוואי והמשפט הזה יאיר את דרכה של האנושות אל העתיד, ואני מדבר על העתיד הקרוב מאוד, מפני שאם לא נשים לב, ואם לא נתערב גם באיך שמערבים אותנו – נישאר במצב הרבה יותר פגיע ממה שאנחנו חושבים שאנחנו נמצאים בו היום. או במקרה פחות גרוע, ההתערבות שלנו תיגמר רק בלהיכנס עם מפזר רוח לסיפריה.

נובמבר 27, 2011

מחשבות על מגמות אקטואליות בפניה פרסומית

211566219_db7c20f69b_b

כמה יהירים אנחנו, אנשי הפרסום. כמה אנחנו בטוחים בעצמנו שאנחנו יודעים איך להפעיל אתכם – הצרכנים. שאנחנו יודעים איך ללחוץ לכם על כפתורים שאפילו עם ההתנגדות הגדולה ביותר, לא תוכלו להימנע מלחיצתנו. לחיצתנו החונקת. המעיקה. חסרת הפשרות. לאן שלא תפנו, אנחנו מחכים לכם, ואם אפשר היה לקנות חסויות על חלומות, אני בטוח שגם שם היינו מגדירים "פריים טיים".

אבל במקביל ליהירות שלנו, אנשי הפרסום, ובמקביל להצלחות כאלו ואחרות שאנו נהנים להתפאר בהן, אנחנו לא יכולים שלא לשים לב שמשהו משתנה. משתנה ובגדול, ואם נמשיך להתעלם ממנו, הוא יגרום לנו להפוך ללא רלוונטיים.

ברוכים הבאים לבית הספר של החיים בעולם הפירסום:

אחד השיעורים הבסיסיים ביותר בפרסום טוב, הוא לא לקחת את הקהל כמובן מאליו.
לקח לנו זמן עד שהבננו שאנחנו צריכים לרדת מהשמיים ולדבר בגובה העיניים.
לקח לנו יותר זמן להפנים שאנחנו מדברים "עם" ולא "אל".
הכי הרבה זמן לוקח לנו להפנים שאנחנו צריכים לדבר "מתוך" ולא "מהצד".

אבל התובנות האלו, שאחראיות על שינויים של ממש באופי הפניה הפרסומי לאורך הדורות האחרונים, הן רק קצה הקרחון של מה שבאמת עומד בפתח. למעשה, כבר יושב בחדר תקופה לא קצרה, ואנחנו אפילו לא מבחינים שהוא פה.

אם מסתכלים מן הצד על תהליך קליטתם, פליטתם, קליטתם המחודשת והתמעתם של משרדי הדיגיטל השונים לתוך משרדי הפרסום הקיימים, אפשר בקלות להציג מגמה של שוק מבולבל, שעוד לא באמת יודע מה הוא רוצה מעצמו.

מה מסתתר מאחורי המספרים:

3349572264_70b190fc91_bכולם מבולבלים: הלקוחות, המשרדים, הצרכנים... על מי לסמוך כשמכל מקום מרעיפים עליך מספרים מדודים כל-כך, מדוייקים כל-כך – וחסרי פשר באותה מידה.

זה שאפשר למדוד, לא בהכרח אומר שאתה מודד את הדברים הנכונים.
זה שאפשר למדוד לא בהכרח אומר שאתה מקבל את הנתונים הנכונים והאמינים ביותר.
זה שאפשר למדוד לא אומר שאם מישהו אחר ימדוד, המספרים לא יצאו אחרים...
זה שאפשר למדוד לא אומר בהכרח שאתה מגדיר את המטרות שלך נכון.
וכו'...

בתחילת הדרך, לעולם הפרסום הדיגיטלי היה נוח למכור ללקוחות מספרים מפוצצים: הקלקות, חשיפות, לידים למכביר... אבל ככל שעובר הזמן, הציבור משתנה ומתפתח ואיתו גם הרגלי הגלישה.

אם פעם דיברנו על הגולש האימפולסיבי, שמגיב מידית כשהוא רואה באנר, מחשש שמה אותו פרסום יעלם ברענון הבא של הדף, הגולש של היום ניגש בחשדנות יתרה לכל מסר – ובצדק.

בזמן שמפרסמים מראים ללקוחות שלהם "הצלחות" של קמפיינים, הגולשים עושים “עיסקאות לייקים" על גב המפרסמים בקבוצות יעודיות להשגת פרסים.

פרסונות פקטיביות מציפות את הרשת בתכנים שיווקים ויותר מזה, והגולשים למדו להיזהר ולזהות גם אותן.

הנאמנות פסה מן העולם. הצרכן התרגל ללכת באופן אינטואיטיבי אחרי הרווח המידי הזמין ביותר ומשם להמשיך לבא אחריו.

פיצלוי האישיות הלא רציונאלי של אנשי השיווק והפרסום:

Snap1l;הסובלנות של הצרכן הולכת ויורדת בזמן שסף הריגוש שלו הולך ועולה. נהיה כמעט בלתי אפשרי לרגש אותנו כצרכנים. אנחנו הופכים קרים ואדישים, פאסיביים עד ממש לרגע האחרון ואנחנו משקיעים את המינימום.

לצד כל זה, עולם הפרסום עדיין מזמין את הגולשים להשתתף בפרסומות של הלקוחות שלו, כאילו ספוט בפרסומת הוא משהו נחשק. וגם אם כן... מה תהיה המשמעות האמיתית של זה? האם באמת מישהו מאמין לפרסומות המציגות "לקוחות מרוצים עד הגג"? האם זה מה שיגרום לנו לצרוך את המוצר.... כמובן שלא.
אם אתם חושבים שאני סתם מדבר, ראו מה קרה כשפפסי הרימה את פרוייקט "פפסי נייטס" או איך שלא קראו לזה, בגני התערוכה. אלפי בני נוער נהרו להופעות החינם שהתקיימו. האם מישהו מהם התחיל לשתות בעקבות כך פפסי...? אני בספק רב אם הורגש שינוי במכירות לאורך זמן. (כלומר אחרי אותו לילה...)

עולם הפרסום ממשיך לדבר לצרכנים כפי שהוא רגיל לדבר. הוא מדבר איתם בפירסומות שהטמפלט שלהן הוא כבר כל-כך מוכר לאוזן, כל-כך נוח לחסימה... ובכל זאת, הלקוחות ממשיכים לשלם על כך כסף רב.

חלק מהם מאמינים שאם זה עובד, למה לקלקל את זה. וכשזה לא עובד (ראו ערך שוק כלכלי עולמי בקריסה) הם מאשימים את המצב, את משרד הפרסום, אפילו את הלקוחות. רק לא את עצמם.

מדהים אותי כל פעם מחדש הפער שמתגלה אצל אנשים שעוסקים בשיווק ופרסום בזמן עבודתם, והיותם בחייהם הפרטיים צרכנים מהשורה. צרכנים שמתנגדים בדיוק לאותם דברים שהם עצמם עושים בהם שימוש בפרסומיהם. פיצול אישיות מוחלט מתגלה, והם לא אשמים. כך לימדו אותם. כך זה היה עד עכשיו... אף אחד מהם לא נדרש לעשות את ההקשר בין מה שעובד עליו ועל חבריו ומשפחתו באמת – ובין איך הפירסומים מדברים. מה, אפשר לעשות את זה אחרת? הם לא יודעים שכן. שאין ברירה.

פרסום והצרכן המפוקח:

בעולם שבו כל אדם פרטי הופך להיות משרד פרסום עצמאי בגוגל ופייסבוק. בעולם שבו הצרכנים כבר משופשפים וחבוטים מאין ספור ניסיונות להתיש את סבלנותם הלא קיימת בכל מקרה, רוב ניסיונות הפניה בעולם הפרסום הינם שגויים מיסודם ואין בהם ולו שמץ של סיכוי להיזכר לאורך זמן.

אני לא רוצה לדבר בפייסבוק עם "קוקה-קולה". הייתי שמח לדבר עם אנשים שעובדים בקוקה-קולה, אבל לא עם "פיקציית המותג". אנחנו לא מאמינים לזה. אנחנו מרגישים מנוצלים כאילו אנחנו מדברים עם אדם המסתתר מאחורי וילון ולא נוח לנו עם זה. זאת הסיבה שעמודי פייסבוק מסחריים רבים עומדים כאבן שאין לה הופכין בזמן שהקבוצות (groups) המקבילות שלהם פורחות.Snap1kl

את אף אחד לא מעניין "לוח מודעות" של המותג או החברה. אף אחד לא מחכה לפרסומת הבאה של אף מותג או חברה ויותר מזה – הכי אנחנו מזדעזעים כשמנסים להיכנס אלינו בדלת האחורית (לראש אנשים, לראש).

אם מותגים וחברות ימשיכו לנהוג בציבור כפי שהן עושות היום ולהמעיט בערכו, קרי – לראות בו רק צאן מובל נוח להשפעה בעזרת שוחדים כאלו או אחרים, המערכת תקרוס במהירות גדולה בהרבה מן הצפוי.

לא סתם נערכים בימנו פיטורים מאסיביים בחברות פרסום וערוצי מדיה וטלווזייה. כוח הקניה בשוק יורד. הציבור חנוק, בכל העולם, לא רק בישראל. המחירים מנופחים. השחיתויות צפות על פני המים הוירטואליים אחת אחרי השניה. מניפולציות נחשפות בזריזות ומבטלות את השתלמות הזמן, הכסף והאנרגיה שנצרכו לתכנונן. אי אפשר להוציא היום אף טיזר כי תוך שניה הפיתרון שלו מודלף.

לאן נושבת רוח המהפכה האמיתית:

בני הנוער היום יודעים לתכנת מתוך שינה מה שאנחנו לא יכולים אפילו לחלום עליו, ועדיין אנחנו מתנהלים על הפלנטה כאילו אנחנו, אנשי הפרסום, יודעים מה אנחנו עושים ומכתיבים בעצם לכולם.

נראה שהפרסום נופל קורבן למה שהוא עצמו עושה במשך שנים לאחרים: הוא קונה את כוח המותג ואשליתו ומתמכר אליהן עד כדי עיוורון.

אם לא יהיה שינוי משמעותי גורף בתחום הפרסום שיחייב לקוחות להרבה יותר שקיפות אמיתית מול הצרכן, להרבה יותר אמינות ולהרבה יותר שירותיות – השוק והקטגוריה פשוט יקרסו.

אי אפשר להמשיך להפיק מילים גנריות והבטחות פומפוזיות ולצפות שהציבור ירוץ להצטרף ל"מהפכת מכונות הכביסה המוזלות". לקוחות שימשיכו לפרסם כך יפשטו את הרגל, וגם משרדי הפרסום התלויים בהם.

הפוסט הזה הוא קריאה לשינוי. להפסקת ההתנשאות על הצרכן והשיפוטיות המזלזלת שבה מתנהגים לפעמים מפרסמים בציבור.

אני לא יודע בקשר אליכם, אבל נדירות הפעמים שקניתי משהו ממישהו שהתנהג אלי כאל אידיוט. אז למה מפרסמים מתייחסים ללקוחות הפוטנציאלים שלהם כאידיוטים?

אבל זה בסדר. ישבו עכשיו מעשני הסיגרים ולובשי החליפות במשרדיהם המהודרים הצופים לאיילון ויגידו: מה הוא מקשקש. הענף פורח. בדיוק סגרנו תקציב חדש. אנחנו חולשים על השוק... בלה בלה בלה בלה.

אמרתי את זה בעבר, ואגיד את זה שוב: חכו ותראו. וכמו שזה נראה, לא תצטרכו לחכות עוד הרבה זמן.

ההיסטוריה מדברת בעד עצמה. בפרדיגמה הקודמת: ההיסטוריה נכתבה על ידי מנצחים.
בפרדיגמה החדשה: המנצחים הם אלו שהכי מצליחים להשמיע את קולם ולסחוף אחריהם את ההמון.
דיעה מונחית פופולאריות ולא פופולאריות מונחית תכתיב.
אבל בשביל הפופלאריות הזאת צריך לעבוד, ובשביל להחזיק בפופולאריות הזאת לאורך זמן, חייבת להיות אמינות.

אוקטובר 21, 2011

המחלבה הגדולה של פרות הרגש

FM

אם אתם עוקבים אחרי הבלוג שלי, כבר נתקלתם בעבר בדעתי לגבי התנהגויות מותנות ובחירות עצמאיות, שרובנו חושבים שאנחנו עושים – אבל הן לא באמת כאלו.
בפוסט הזה אני רוצה לדבר על התניות ריגשיות, כדי לשפוך מעט אור על נושא שמעורר בי הרבה מחשבות לאחרונה: שליטה רגשית בקהל גדול לאורך זמן.

הבהלה לפאניקה

תקשורת היא מוצר שמוכר בעזרת פאניקה. זאת לא חדשה מרעישה וחלקו הגדול של הציבור כבר מודע אליה. מה אנחנו עושים עם הידיעה הזאת...? לא הרבה, מפני שכביכול אנחנו "שבויים" במציאות המחייבת אותנו להתעדכן על ענייני השעה מן הגופים המרכזיים ש"לקחו על עצמם" את התפקיד.

אבל התקשורת לא באמת מוכרת "חדשות", וכמובן שאינה מוכרת חדשות "אובייקטיביות". אפילו אם התקשורת היתה מדווחת באובייקטיביות אמיתית (מה שלא באמת אפשרי), עדיין היא בוחרת אילו סיפורים להציג, את מה להציג בכותרת ואת מה לדחוק לשוליים. בעולם שבו אנשים מתעדכנים על ידי הרבה ערוצי תקשורת בו זמנית, האג'נדה של "מה לשים בספוט" יכולה בקלות להתפס כלא רלוונטית יותר – אבל לצערינו התקשורת המסחרית מתקיימת גם מ"פאניקה טרנדית" ולכן כשגוף תקשורת אחד עולה על אחת כזאת, הוא מיד מדביק בה עוד הרבה גופי תקשורת אחרים שממהרים לעלות על הרכבת וה"חדשות" שהיו יכולות להיות שוליות מבחינת חשיבותן הפרופורציונאלית, הופכות לאייטם מוביל בשל "דרישת הקהל".

קשה לנו מאוד לייצר פרופורציות הגיוניות ורציונאליות כשמדובר בחדשות, מפני שקשה מאוד לייצר פרופורציות הגיוניות ורציונאליות כשמדובר ברגש, והרבה מניפולציות ריגשיות מופעלות עלינו על ידי כלי התקשורת השונים – הגיע הזמן שנכיר אותן קצת יותר לעומק ונחשוב אם אנחנו רוצים לתת להן להמשיך להשפיע עלינו כפי שהן משפיעות.

איך אנחנו חושבים שאנחנו מרגישים

הרגשות הינם גאוותו הייחודית של המין האנושי. למרות שאנחנו יודעים היום שרגשות הם למעשה חומרים כימיים הזורמים בגופנו, אנחנו עדיין קושרים אותם באדיקות עם הנפש והנשמה. שני מושגים אמורפיים המדברים על מהויות שהן הרבה מעבר להבנתנו. בזמן שאנחנו עושים זאת, וזה קורה לא במקרה, אנחנו בעצם מפתחים ומעצבים את המוסר האישי שלנו. את הערכים שעל פיהם נגיב ונפעל.

מדהים אותי לגלות שאפילו אנשים שחיו בחברה מתירנית, נאורה ומודרנית משוכנעים שיש רק מוסר אמיתי אחד. מעיין קודקס חוקי "עשה ולא תעשה" שנכון לכל התרבויות ולכל סוג של מציאות באשר הוא. ברוב העולם המערבי, חלק גדול של הקודקס הזה מעוגן ב"עשרת הדברות". במקומות האחרים בעולם, שהיו נתונים להשפעות דתיות תרבותיות אחרות – הקודקס הזה קצת שונה ומכאן.

אם ניקח בחשבון שאין כזה דבר "מוסר אבסולוטי", נגלית פתאום, מונחת לפנינו, אחת מן המניפולציות המשומשות ביותר בארגז הכלים של התקשורת: קונפורמיזם רגשי.

"yes! We're all individuals"!

במשחק של קונפורמיזם ריגשי החוקים פשוטים: לכולם ברור איך הם אמורים להרגיש ולהגיב לאירוע מסויים. מי שלא מגיב כמו שהרוב מגיב צפוי לסנקציות חברתיות. התוצאה: האינדיבידואלים שמצאו את עצמם מגיבים בשונה מהרוב מתחלקים בגדול לשניים – אלה שיבטאו את דעתם ויסתכנו בתשלום המחיר, ואלה שיסתירו את דעתם ויתקנפרמו לדעת הרוב.

הבעיה עם האחרונים, היא שלאורך זמן עמדתם המקורית עלולה להישחק ולהשתנות כתוצאה מהלחץ החברתי. העם - רוצה – לחץ - חברתי!

שתי דוגמאות טובות לקונפורמיזם רגשי אפשר לראות ממש מהשבוע האחרון. מה עושה לכם צמד המילים "גלעד שליט"? צמרמורות של שמחה? גאווה? רצון להצדיע אולי...? ואולי זאת תחושה חמה של ניצחון וסיפוק"? כי אם אתם לא מרגישים ככה, אתם כנראה לא ישראלים, או בוגדים במדינה או אנשים קרים שלא מבינים שהחיים של ילד ישראלי שווים יותר מ-1000 חיילי אוייב משוחררים. 231_GILAD SHALIT_3

מבינים?

מה קרה למי שהעיז לדבר נגד העסקה? מה קרה למי שהעיז לדבר נגד המחאה החברתית? בדיוק אותו הדבר: לינץ' רגשי המוני של אנשים שזעקו בעצם "אתם לא מבינים איך אתם אמורים להרגיש, אתם לא מבינים איך אתם אמורים לפעול". לינץ' של אנשים מופעלים, מותנים, אטומים לשמוע את מה שיש לאחרים להגיד על תחושות שונות משלהם.

רגש, ואת זאת רובנו יודעים, מערפל את המחשבה.
ציבור שנמצא ברכבת הרים אמוציונאלית ואינסופית,
הוא בעצם ציבור שחשיבתו נטרפה.
"נחטפה", יהיה המונח הנכון יותר.

התקשורת מוכרת פאניקה. הציבור קונה אותה ומפסיק לחשוב – וכך הוא נאטם להקשבה רציונאלית למידע חדש היכול להגיע ממקורות אחרים. מידע שלא סותר רק את הרציונאל שלו – הוא סותר דבר ראשון את הרגש שלו. רגש הרבה יותר קשה לעקוף מרציונאל.

בסדר. אם אתם איתי עד כאן, עכשיו יביאו מי שישאלו: האם הרגש ההמוני הוא לא "הרגש האינטואיטיבי הנכון"?! כי אחרי הכל, מלמדים אותנו לסמוך על האינטואיציות שלנו? נכון? מלמדים אותנו להקשיב ל"אמת הפנימית" שלנו נכון? – לא נכון, ולא נכון.

המושג אינטואיציה הוא מושג די קשה להפנמה וליישום מפני שמעצם הגדרתו הוא "תחושה מוקדמת". תחושה מוקדמת לא מגיעה יש מאין. היא מגיעה משכלול נתונים מהיר יותר בתת המודע מאשר במודע. אצל אנשים היפר-סנסורים, או בעלי אבחנות דקות במיוחד, אפשר למצוא אינטואיציה מפותחת במיוחד.

אבל בין הכלים שבהם הגוף שלנו משתמש לצורך ייצור אינטואיציה, נמצאים כלים המושפעים מתחושות ורגשות. לא רק שלנו – גם של אחרים... אם הרגשות האלו ניתנים להתניה התנהגותית, כיצד נוכל לסמוך על האינטואיציה שלנו שלא תהיה מעוותת?

אנשים מייחסים כל-כך הרבה משקל בימנו לתחושת הבטן שלהם. ואיך לא? הרי מתנים אותנו להקשיב לתחושת הבטן שלנו ומי שאינו עושה זאת נחשב "זהיר" במקרה הטוב, "פחדן" במקרה הפחות טוב. מי אמר קונפורמיזם אמוציונאלי ולא קיבל?

דיקטטורת הרגש הקונפורמיסטי

אז קונפורמיזם אמוציונאלי פועל בשירות ממשלות, אירגונים ואפילו חבורות קטנות. נכון כולנו אוהבים את מלכת ומלך הכיתה...? מאוד.

ותחשבו על זה בסיטואציה יותר קרירה: אתם מגיעים לשבעה של אדם מרוחק. מיד עוטים ארשת קודרת ומתעטפים בלחשנות צנועה – האם אנחנו באמת מרגישים להתנהג כך? רוב הסיכויים שממש לא, אבל אנחנו צריכים להראות לסביבה משהו אחר. בגלל ה"מוסר".

איך מבחינים בין רגש אמיתי לרגש קונפורמיסטי?

הלוואי והיתה לי תשובה ברורה, אבל אני לא בטוח. בסופו של היום כולנו סכום הלמידה שלנו, והלמידה מתנה אותנו כנגד רצוננו. קשה לדעת מה נבחר בשבילנו ומה קרה במקרה. (זה אם אתם בכלל מאמינים במיקריות...).

בכל זאת, יש כמה שאלות שנראה לי שאם נשאל את עצמנו בזמן אמת, נוכל אולי להיות מושפעים פחות ואינדיבידואלים יותר.

מה התגובה הרגשית הגורפת? האם אני באמת חלק ממנה? האם אני רוצה להיות חלק ממנה? האם אני מסתפק במידע שקיבלתי ובמקורותיו על מנת ללכת עם התגובה הרגשית שלי עד הסוף ולהאמין שהיא נכונה? האם אפשר לשנות את הרגשתי? מה ישנה את הרגשתי, באמת?
מה האופי של מקורות המידע שלי? מה האג'נדות שהם מעוניינים לקדם? האם הם משתמשים כרגע ברגשות שלי וברצון שלי להגיב? האם הם מפעילים אותי או שאני פועל לבד? כשמישהו משתמש ליידי במילה "מוסר" – על "מוסר" של מי הוא מדבר? האם המוסר הזה הוא אותו מוסר שמתאים גם לי או שהוא נכפה עלי?

אני יודע שזה לא פשוט. יבוא מי שיגיד שאפילו כמעט לא ריאלי. שהתרבות האנושית תעצור לשאול שאלות ברגע שהרגש בועט הכי חזק... אבל מותר לי לחלום לא? ומותר לי לשאוף. ואתם יודעים מה – אפילו אם לא נצליח ליישם את זה תמיד, הלוואי ונוכל לעשות את זה חלק מהזמן. כי מגיע לנו יותר. מגיע לנו להיות יותר מפרות רגש שנחלבות בלחיצת כפתור. יש לנו מספיק דרמה בחיים גם בלי זה.

עכשיו אולי חלק מכם מבינים את החולצה שאייל הכין לי ליום ההולדת האחרון על פי רעיון משותף שלנו, וכתוב עליהFUCKING MOO

אוקטובר 06, 2011

סליחה, מישהו רוצה להתנצל?

forgiveness

הבריף, הדד-ליין ומה שבינהם

אומרים שזה זמן לחשבון נפש. אני לא מבין את האנשים האלה, שצריכים זמן כדי שיגידו להם שזה זמן לחשבון נפש. מי דוחה חשבון חשוב כזה (נפש!!) לרגע האחרון? לפעם בשנה?

קוראים להם "הימים הנוראים" ומתוקף שמם הם אמורים למלא אותנו בפחד, ביראה מפני ההשלכות של החטאים שלנו אם לא נשוב ונכפר עליהם. אסטרטגיה בסיסית לשליטה ציבורית: שמור עליהם מפחדים. אנשים מפוחדים הם כנועים יותר.

יש לי בעיה עם הקונספט הזה, של "יום כיפור". יש לי הרבה בעיות שנגזרות ממנו, אבל עם עיקרון אחד אין לי ויכוח – אנחנו צריכים כל הזמן לשאול את עצמנו האם אנחנו עושים את הדבר הנכון ביותר; בשבילנו, בשביל הסביבה, בשביל האנשים שנוגעים בנו.

אני גם לא מבין איזו סוג של סליחה מצפים ממני לתת או לקבל מתוך פחד... איך יכולה להיות כוונה בסליחה שיושב עליה אינסנטיב כל-כך גורלי: היכן תיכתב הנשמה שלי בשנה הבאה. ובכלל, סליחה מתוך דד ליין...? סליחה בקיצור תהליך בירוקרטי – איך זה בדיוק מתישב עם מורכבות הנפש האנושית...?

אז תודה לא, אני מוותר על סליחות מתוך פחד, או סליחות מתוך טקס, או כל סליחה שלא יוצאת מהלב ברגע שהוא מבין שהוא מצטער על משהו שעשה ופגע במישהו אחר. אני גם לא רוצה סליחות שלאנשים שנותנים אותן היה צריך להגיד שנדרשת כאן סליחה. אם לא מפריע לך איך שהתנהגת, ואם מישהו שנפגע ממך לא טרח לתקשר אליך את הפגיעה בזמן בלתי תלוי – לא מובן לי מה משמעות הסליחה. אני בכלל לא נכנס לחשבונות שלנו עם הכוח העליון, כי אם אעשה את זה יעצרו אותי על פלישה לטריטוריית הקידוח של סין וחבל.

גבולות הגזרה וגבולות הסתירה של נשף התחפושות

אל תבינו אותי לא נכון, זה לא שאין דברים שאני מצטער עליהם. זה לא שאין לי חרטות או דברים שהייתי עושה אחרת לו היתה ניתנת לי ההזדמנות. אבל כל עוד הזמן שלנו הוא ליניארי – זה לא באמת עוזר לי. יש לזה רק ערך אחד, וגם הוא מעומעם: הערך של להיזהר לחזור על אותן טעויות שוב. הסיבה שערך הזה מעומעם הוא שטעויות מתחפשות כל הזמן. הן מתחפשות לסיטואציות אחרות, באות בדמות אנשים אחרים, הן מחכות לזמן מבלבל ולאמונה הבוטחת שלנו שכבר למדנו את הלקח - ואז בדיוק הן תוקפות.

אני משתדל להקיף את עצמי באנשים טובים. אנשים שהמוסר שלהם צועד לצד המוסר שלי בסבלנות מספיק פתוחה בשביל תיקשורת. אני מתרחק מאנשים שמשתמשים במוסר שלהם בשביל להרחיק ולבדל. אני מוצא "מתנשאי מוסר" פרדוקסליים.

האנשים הטובים שסביבי, הם גבולות הגזרה שלי. אני מסתכל עליהם, ומתוך מה שאני מצליח לחוות אני מנסה לייצר בעצמי קוד התנהגותי שיאפשר לי לעשות כמה שיותר ממה שאני רוצה, בלי לפגוע באנשים אחרים. זה לא תמיד מצליח. אולי כי אנחנו לא תמיד יכולים לדעת מה יפגע באנשים ומה לא. לפעמים גם אנחנו פשוט לא יכולים להתאפק. בכלל, כל הקונספט הזה של "חיה ותן לחיות" דורש הפנמה עמוקה ומורכבת מידי מציבור רחב שלרובו אין את הכלים והרגישויות להבין דקויות קריטיות . זאת מסקנה שאני מכליל בה את עצמי לעיתים קרובות מידי מכדי להאשים. אני אומר את זה רק כדי לציין שהקונספט הזה, מוצלח ככל שהוא יכול להישמע, הוא לא כזה פשוט לביצוע. במיוחד כשלא כולם באמת מאמינים בו וחלק מהאנשים מאמינים שהאמונה שלהם היא היחידה והצודקת.

הרי שוטפים לנו את המוח כל הזמן עם ערכים כל-כך סותרים: נקמה, סגירת חשבונות, ונדטה, שמירה על כבוד... בשם אלה נראה כי מותר לנו להיות אלי זעם. אפילו במסגרת "ספורטיבית" לגיטימי להגיד "להילחם עד הסוף", ומה לגבי הסביבה הקפיטליסטית ההשיגית? האם שם לא מדברים על חוק הג'ונגל של "החזק שורד"?

אך במקביל לכל אלה, אנחנו צריכים להיות גם רגועים וסולחים. טובים ומכילים. צייתנים וכנועים לחוקים ולנורמות התנהגות המוכתבות לנו על ידי הסביבה. אנחנו צריכים להתיישר אל הסביבה, גם אם מדובר בחוקים שלא נוחים לנו, ואנחנו כל הזמן צריכים לזכור שאם לא נתנהג בהתאם – יהיו למעשינו השלכות מאוד ספציפיות של ענישה. מי שמעניש תמיד מחזיק מעצמו בעל הכוח במשוואה. גם מי שסולח. איזה אגו טריפ מטורף צריך בשביל לסלוח למישהו... זה פרדוקסלי כמו להגיד למישהו "דבר בגובה העיניים", שרק עצם הביטוי הזה הוא מתנשא מהוויתו.

צדק, צדק תרדוף?

dia_stream3אז איך נדע מה לבחור? מתי הונדטה היא "צדק" ומתי צריך להרכין את הראש או להפנות את הלחי השניה?
מתי להתנצל? מתי לסלוח? ביום כיפור? למה? כי זה תאריך? כי זאת מסורת? כי זה חוק או מנהג או מצווה? ומה לגבי ההחמצה העיקרית של הרעיון? מה לגבי סליחת עומק אמיתית בזמן אמת נכון וטבעי אחרי תהליך שלם בין כל הצדדים? איזה טוב יצא מסליחות שנאמרו ללא כוונה? (אני מתכוון לטווח הארוך).

אני יודע, לאנשים שזקוקים לסגירת חשבונות משל עצמם, יש חוקים ברורים לדברים האלה. הבעיה היא שלרוב החוקים האלה הם בעלי דאבל סטנדרט ועקיצה רצינית של מלכוד 22. אלימות מולידה אלימות. זעם מוליד זעם. "רצון לצדק" הוא תמיד "רצון לצדק אישי וסובייקטיבי". אני לא מאמין ב"צדק מוחלט". יש "צדק נתפס" על פי ערכים ותרבות ופרספקטיבה. יש "צדק של מנצחים" ו"צדק של מפסידים" ו"צדק של בעל דיעה".
בגלל זה אני מעדיף להפסיק להשתמש בביטוי "צדק". הקיץ הזה שאלנו את עצמנו "מה זה צדק חברתי לכל הרוחות"? וגילנו שיש הרבה צודקים, והרבה הצדקות וגם לא מעט הצתדקויות של כל מיני אנשים לכל מיני דברים. דברו איתי במושגי צדק רק כאשר אתם מתייחסים לזה בסובייקטיביות. אנשים שמדברים על צדק מוחלט פוסלים את עצמם בעיניי עוד לפני שהגיעו לשולחן הדיונים.

הכימיה של המוסר היומיומי

מוסר הוא דבר גמיש ונזיל. הוא כמו תערובת כימית עדינה שכל שינוי קטן בתנאים יכול להביא לתוצאה קיצונית אחרת. חממו קצת, קררו קצת, שקשקו קצת... הוסיפו טיפה פילפל – ובום. או ספלאט. או כל צליל קומיקסי שתוכלו לדמיין. הכל יכול לקרות.

כי מוסר הוא אישי, ואנחנו צריכים לחיות עם הקוד המוסרי שלנו יום-יום, שעה-שעה, לא רק ביום כיפור או בימים הנוראים או בימי תשובה או בצומות, תעניות ושביתות.

בסופו של היום, כל יום הוא יום כיפור. עבור כולנו. כל יום אנחנו נדרשים להתמודד עם כל המשקל של כל ההחלטות והבחירות שאנחנו מקבלים על עצמנו בחיים. הבחירות הללו קובעות איך אנשים יתייחסו אלינו. איך אנחנו נתייחס לאחרים. בשביל מה ומי נקום בבוקר ועם מי נלך לישון.

טכנית, אנחנו יכולים להתעורר כל יום עם ההרגשה שזה יכול להיות יומנו האחרון. שבעפעוף עין אחד, נחדל להתקיים באופן המוכר והרגיל. (תשובות למה יש מעבר לחיים האלו יש להרבה יותר מידי אנשים ומקורות, אני לא נכנס לזה, הפעם).

אז אם כל יום יכול להיות יומנו האחרון, ואם אנחנו שואפים להפוך כל יום כזה למשמעותי, לעשות משהו שאנחנו אוהבים, להתפתח ולגדול – אנחנו גם צריכים בכל יום לשאת איתנו את משקלן של החרטות ואת שומרי הסף של ההחלטות והבחירות שלנו, אשר מתעצבים על פי החוויות האישיות שאחנו עוברים ומה שאנחנו לומדים מהן.

סליחות בסיטונאות

מי שיסתכל על יום כיפור כפי שמלמדת אותו היהדות, יכול בקלות לראות את הדברים היפים מנהג. את הדברים שמשרתים את האנושות והחברה בעת שאנשים מקבלים זמן רשמי לסלוח ולהיסלח בינם לבין עצמם ובינם לבין הכוח העליון שלאמונתם אחראי לנשמתם.

אני בוחר להסתכל אחרת, הפעם.

אני שואל, למה יש יום אחד כזה? למה לא לעשות זאת באופן מידי? למה לא כל יום? למה ישנו תאריך שקונספטואלית משפיע עלי עכשיו לשנה שלמה. שנה שבה אני יכול לעשות טעויות (אני לא ראשי, אבל אני יכול...). איך אני אמור ללמוד מהטעויות שלי או להתגבר על החרטות שלי אם יש יום שינקה אותי מהן? ולא סתם ינקה – אלא על בסיס פחד...

לא. זה לא בשבילי. בשבילי יש בחינה שוטפת וחמורה כל הזמן של הבחירות. בשבילי יש שפיטה עצמית קבועה והפקת לקחים ואת האומץ לעמוד ללא תאריך מיוחד, או תירוץ או טקס – ולהדות שטעיתי. להתנצל מתוך רצון שהאדם יסלח לי, אם אני מרגיש בצורך בכך. סוג הסליחה היחיד שאני מוכן לתת ולקבל הוא זה שבאמת מתכוון לשנות דברים על מנת שפגיעה לא תתקיים שוב מאותה הסיבה. תקראו לי ציני, אני לא באמת יכול להאמין לסליחות שניתנות בסיטונאות.

איך אנחנו אמורים להתמודד עם כמות כזאת של סליחות ביום אחד? האם לכתוב "סליחה מכל מי שפגעתי בו" בפייסבוק, במייל או ב-SMS קבוצתי באמת מנקה אותנו? באמת עוזרת למי שנפגע ממאיתנו לתת לנו מחילה?

אני לא אוהב מס שפתיים. לא אוהב התנצלויות תדמיתיות. לא אוהב טקסי כפרה. לא מאמין בזה. אירוני, לא?

ההעדפה האישית שלי

אני כן מאמין בתקשורת ופתיחות, עד כמה שמתאפשר. אני מאמין בלהגיד שנפגעתי, או שלא הובנתי, או שנעשה לי עוול – ואני מעדיף גם שיגידו לי אם עשיתי אחד מאלה למישהו אחר. כי אני שואף לא לעשות דברים כאלה ואני מצפה מעצמי לתקן את זה כמה שיותר מהר. במיוחד אם מדובר ברושם מוטעה. אני ממש לא מתכוון לתת לדברים לשבת על המדף ולהתייבש שנה עד הצום של כיפור.

אז קבלו את הפוסט הזה כהזמנה פתוחה להגיד לי תמיד אם נפגעתם ממני, או אם אתם חושבים שפגעתם בי, ואנא עשו את זה בזמן אמת, או לפחות אל תחכו ליום מיוחד אם הנסיבות לא מחייבות באופן ספציפי. זאת הבחירה שלי ואני מקווה שמובן ממנה שאין בה שום חוסר כבוד לאנשים הרבים שכן מכבדים את המסורת של כיפור.

כל מה שאני יכול לשאוף אליו, זה שמי שיקרא את הפוסט הזה יקדיש לו קצת מחשבה ולא יפסול אותו על הסף. למרות שמדובר בדוגמות חברתיות שמוחדרות לנו לנימים מיד כשאנחנו נולדים.

אם תשאלו אותי, הרבה יותר מפחיד להיות אמיתי עם עצמך כל השנה, מאשר יום אחד ספציפי. כי לרגע אפשר לחשוב שבימים אחרים הנשמה שלנו לא עומדת למבחנים הרי גורל, אבל "ביקורת אכ"א" מגיעה רק אחת לשנה.

4732941129_78a823bc75_b

אוגוסט 22, 2011

לא ל”ריגול” אחרי הילדים בפייסבוק. אל תוותרו על האמינות.

5425038680_e6b064188e_b

הערה: בעבר כתבתי פוסט העונה לשם “זהירות ילדים בפייסבוק”. פוסט זה מוגש כהמשך המחשבה בנושא, בעקבות מאמר ב-ynet

אמינות הורים מול ילדיהם לא יכולה להתבסס על ריגול. ריגול הינו אלימות לכל דבר. הפרה בוטה של המרחב האישי. זה לא אומר שהבעיה מפסיקה להתקיים, זה רק אומר שדרוש פה שינוי מהותי בגישה כדי להגיע לפיתרון שהוא לא חרב דו-להבית שגם תפגע ביחסים שלכם עם הילד תוך כדי שאתם דואגים לו.

כאשר קראתי את מאמרה של ענת לב-אלדר בנושא ריגול הורים אחר גלישת ילדים בפייסבוק ליבי נחמץ. למעשה ליבי יוצא לענת ולהורים כדוגמתה אשר נאלצים להתמודד עם מציאות המחייבת קפיצות טכנולוגיות גדולות מידי, על פרק זמן קצר מידי. קשה להתאקלם. זה ברור. זה מובן. אבל אחת הקלישאות המוכרות ביותר היא שאנשים לחוצים עושים יותר טעויות. נשמע מובן מאליו? אז תחשבו על זה בהקשר שלנו ושל הכתבה, כי בכוונתי להציג את הנושא מכיוון נוסף ולהציע פתרונות קצת אחרים.

Snap1jjבזמן שהורים מסוימים (55%, כפי שמצוין במאמרה של לב-אלדר) מנכסים לעצמם את הלגיטימציה לשדוד את ילדיהם מפרטיותם, הורים אחרים נשארים אדישים ולא מודעים לעסקי ילדיהם – לא רק באינטרנט, אלא בכלל. למעשה, הייתי שמח אם היה גראף מקביל שמציג הורים מעורבים ולא מעורבים בחיי הילדים – בלי קשר לפייסבוק או אינטרנט בכלל.

ההורים שכן מעורבים ולצד זה מכבדים את פרטיותם של ילדיהם, הם השוליים הדקים שנוח להתעלם ממנו בשלב זה, אך לדעתי זהו מרכזה של הטעות בגישה.

כהורים, אנחנו מנסים לחנך את ילדנו להאמין ולהתנהג על פי ערכים מסוימים. ערכים אלה כוללים לרוב בתוכם את הערך "אמינות", ערך שהרבה יותר קל לדרוש ממישהו אחר והרבה יותר קשה לעמוד בו בעצמך. תמיד נמצא תירוצים לוותר לעצמנו בנושא: זה מוקדם מידי בשבילם לדעת, זה מסוכן, זה מפחיד, זה ישנה לי את הילד.

"אמון" הינו ערך דו-סתרי

הכל טוב ואולי נכון, אבל עדיין לא סותר את העובדה שאתם משדרים מסר דו ערכי.
בעיקר אם יתפסו אתכם מרגלים – ויתפסו.

אימא שנתפסת על ידי ילד קוראת את יומנו האישי, הנעול, המוחבא, שכתוב עליו: אישי לא לפתוח – היא אימא שרופה. את הילד לא מעניין מה אימא קראה. מעניין אותו שהיא הפרה את אמונו.
עם מבוגרים זה בדיוק הפוך. מבוגר שילדיו הגיעו לתכנים שלא היו אמורים להגיע אליהם, ידאג מתוכן הדברים שהתגלו או השפעתם על הילד ועל עצמו. זאת מפני שלמבוגר יש רמות רבות של מידור אינפורמציה והוא לא מתייחס למושגים "סודי" או "אישי" כשחור ולבן.
סכנה נוספת רצינית הקשורה בריגול, היא הוצאת המידע שתגלה מהקשרו ופירושו שלא בקונטקסט שבו הוא מופיע. מתכון נפיץ מאוד לאי-הבנות. תקלות נפוצות מאין אלה יכולות להזיק מאוד למערכת היחסים שלכם עם ילדיכם.

מי מגדיר את הגבולות – ההורים או הילדים?

רוב הילדים יודעים להגיד להוריהם, מוריהם ואפילו לחבריהם בדיוק את מה שאלו רוצים לשמוע. הם יודעים להציג את המידע בדרכם, מסננים, מסלפים ולעיתים אפילו משקרים כדי לספק את הצד השני ו"להוריד אותו מגבם". תחשבו רגע על עצמכם כילדים: אתם אמרתם להורים שלכם רק את האמת וכל האמת? עד היום, הם יודעים עליכם הכל מתקופת ילדותיכם? אם כן, מתי סיפרתם להם את זה, אז – או הרבה הרבה אחרי שכבר לא יכלו לעשות דבר בנושא?

ילדים ובני נוער הם מועדון סגור ויש סיבה שכולנו נפלטים ממנו ביום מן הימים. הסיבה לפליטה: אנחנו מתחילים להבין דברים במשמעות רחבה יותר. האירוניה היא כשמו שהילדים רואים את זה, אנחנו בעצם מפסיקים להבין.

החלק העצוב הוא שילדים מסתירים מן ההורים הרבה פעמים מידע קריטי על מצבים שבאמת מעמידים אותם בסכנה! עם זה אין לי ויכוח בכלל, ולכן אני אומר – לא לוותר על הידע – אבל להשיג אותו בגישה שונה. בפרסום אנחנו קוראים לזה "אסטרטגיה", אבל זה נשמע לי קר מידי בשביל הורים וילדים.

עצתי האישית, אל תיכנעו לפאניקה הדוחפת אתכם להגיע לפתרונות קלים לישום אבל מזיקים בתווך הרחוק. עזרו וחשבו רגע על עצמכם כהורים. כמה חשוב לכם להיות אמינים מול ילדכם? כמה חשוב לכם להראות דוגמא אישית – דווקא במצבים הקשים והמתסכלים כמו אלו?

אם תשאלו אותי, הסוד כולו טמון במערכת היחסים ובלאן אתם כהורים מכוונים אותה –
עם הילד – עם האדם – ולא עם המדיות והפלטפורמות שהוא משתמש בהן.
היתרון שלכם כהורים הוא שיש לכם נגישות למקור, אין צורך בפילטרים ובמגבלות של המידע כפי שהוא מועבר בפלטפורמות השונות (שחלקן מחוץ להשיג אוזניכם ועיניכם).

אם מראש תכוונו את מערכת יחסים לשים דגש על אמינות, פתיחות, ביטחון אישי ותקשורת, ותהוו גם דוגמא אישית לאותם ערכים בדיוק, אולי הילדים שלכם ירגישו פחות צורך להסתיר מכם דברים.

אבל גם אם אתם מרגישים את הצורך (המאוד לגיטימי בעיניי) לקבל מידע על הילד שלכם ממקורות אחרים, עשו זאת בשקיפות מול הילד ואל תתנו לזה להיתפס כ"פיקוח" או "ריגול" אלה הציגו את זה כמו שזה באמת: כעניין ודאגה לילד עצמו. גם אם הוא לא יקבל את הדריסה הזאת של הפרטיות, זה לפחות לא יפגע באמינות שלכם כהורים, ובבוא היום, בפרספקטיבה הנכונה, זה יוערך על ידו בהתאם.

מאי 12, 2011

שער פתוח לכוכבים –מחווה לסידרה ”סטארגייט”

Stargate_Universe_TV_Poster_by_blacklab94בשנה 1994, עברתי בפעם הראשונה ב"שער הכוכבים". אני זוכר שהייתי נער צעיר, בתחילת דרכי בצבא, והסרט STARGATE יצא לבתי הקולנוע. הייתי מוקסם. הסרט הזה, איך אומרים את זה בעדינות, באמת פתח לי שערים. אז היום, כשסדרת הספין-אוף הרביעית שלו מסיימת את שידוריה ודוהה בסלואו מואשין אל תוך היקום האינסופי, חשבתי לעצור רגע ולעשות לו כבוד. בכל זאת, כבר כמה מאות מליוני שנות אור ביחד.

כשהייתי ילד צעיר בהרבה, אבי הביא לי במתנה את הספר "מרכבות האלים". הספר, שהתיאוריה שלו שנויה מאוד במחלוקת, הציג מה שהתיימר להיות מחקר מדעי על כך שבמהלך כל ההיסטוריה נערכה התערבות חיצונית חוזרת ונישנית של בריות ויצורים חכמים, מתקדמים ועתיקים מאיתנו בהרבה, בתרבות האנושית.

הספר הפך מקור לויכוחים תיאורתיים ותיאולוגים רבים, אך מעבר לכך, הוא הציט את דמיונם של לא מעט יוצרי מדע בידיוני (שונא את המושג הזה, בואו נמציא חדש).

stargate (1)השער אל היקום, נפתח

ב-1994, התיאוריה הזאת נולדה מחדש. לא מתוך צורך בהוכחה היסטורית מתועדת – אלה כמסגרת לסיפור דמיוני תיאורתי, המסביר הרבה דברים, הפעם לגבי תרבות מצריים העתיקה.

אבל ליבו של הסרט, הנושא שלו – היה אפילו יותר פנטסטי. הסרט לא רק נתן חיזוק אקטואלי לתיאוריה על העבר, הוא הציג אפשרות לשוב ולחדש את הקשר עם עולמות זרים שנשכחו.

בלב הסרט, עמד "שער הכוכבים". שריד עתיק יומין שהפעלתו הופכת אותו לשער ישיר בין שני עולמות שונים ביקום, ללא צורך בטיסה או בזמן הרב (והבלתי אפשרי אנושית לעיתים) שהיה לוקח לעשות את המסע הזה בדרך הרגילה.

לא נראה לי שכאשר הסרט יצא, ב-1994, היוצרים שלו תיארו לעצמם איזה שער הם פתחו באמת.

מסתבר שממש לא הייתי היחיד שהתאהב ברעיון השער אל הכוכבים, ובעקבות הסרט נולדה סידרת הטלוויזיה Stargete SG1 שנמשכה 10 עונות (!!!) ואיפשרה גם את לידתם של שני סרטים נוספים וכן עוד שתי סדרות המשך מצולמות Staregate Atlantis (חמש עונות) ו- Staregate Univers SGU.
וזה לא נגמר רק בזה... היתה גם סידרה מצויירת, משחקי מחשב, ספרים, קומיקסים, משחק תפקידים חברתי ועוד ועוד... אבל בשביל זה אתם לא צריכים אותי, כבר יש לכם גוגל.

atlantis-stargatestargatestargate-worlds-logo

ליקום אין סוף, לסדרות טלוויזיה... יש.

הסיבה שבחרתי לקדיש פוסט שלם ליקום שנוצר סביב "שער הכוכבים", היא שהערב ראיתי את הפרק האחרון של סדרת ההמשך האחרונה עד כה, סטארגייט יוניברס, וכשאני אומר "פרק אחרון" אני מתכוון אחרון – וזאת לאחר שתי עונות בלבד.

למה ירדה הסידרה, נתוני הצפייה הלא מספקים כמובן... חרצו את דינה כמו רבות וטובות לפניה.

לא אכנס לפרטים על הסידרה, כי אם אתם לא הקהל של פנטב"יה זה לא יעניין אתכם בכל מקרה, אבל אני כן אומר שאני מצטער על כך ושלדעתי הסידרה האחרונה היתה יותר נועזת, מעניינת ושונה מאוד באווירתה מהסדרה המקורית ואחותה הראשונה "אטלנטיס".

בשנים האחרונות אנו צופים בתופעת "מד"ב מלוכלך". כלומר תרחיש עתידני המתקיים בעתיד מפותח ומתקדם מאוד – אך עם זאת ישן, אורבני, חלוד ומתפורר. בז'אנר הזה ראינו את "פיירפליי" המיתולוגית, את "באטלסטאר גלקטיקה" בגילגולה האחרון, "דארק אינג'ל" ועוד... SGU היתה הנגיסה של סטארגייט הנקייה והכמעט "משפחתית" בסגנון הזה – מה שאיפשר לחברי הצוות של להיות הרבה יותר אנושיים בהתנהגות שלהם. אני אהבתי את זה.

לכל כוכב יש כתובתWikiProject_Stargate_at_Wikipedia_preview

היקום של "סטארגייט" מרתק אותי עד היום. אלה לא רק הסיפורים שהם מספרים לי, והדמויות הנפלאות עמוקות, המעניינות, המורכבות – עם ההומור העצמי והמשפטים החכמים, זה לא רק זה...

מה שאני אוהב בסטארגייט הוא פתיחתן של אינסוף אפשרויות. בפרסום אנחנו אומרים שברגע שיש לך קונספט טוב אתה יודע את זה לפי העובדה שאתה יכול לצייר לו סידרה קריאטיבית אינסופית. זה בדיוק מה שקורה לרעיון שמאחורי שער הכוכבים.

אם לפשט את זה מאוד מאוד העיקרון הוא כזה: על חלק מהכוכבים ביקום ישנם שערים עתיקים שנבנו על ידי גזע מתקדם שנעלם מן היקום אבל השאיר את השערים מאחוריו לשימוש המינים ה"צעירים". לכל שער יש כתובת משלו, וניתן לחייג משער לשער (ממש כמו טלפון) ולפתוח מעבר ישיר בין העולמות.

stargate-stargate-3625540-641-391אני יודע, בטח יש לכם מליון שאלות והתקלות (או שלא – לי היו...) וזה בסדר, כי הסדרות והסיפורים פה כדי לתת לנו את רוב התשובות, וגם לפתוח לנו שאלות חדשות, אבל זאת לא הנקודה שלי היום.

זה לא שאני קונה את הממבו-ג'מבו הכאילו מדעי של הסדרות האלה (בסדר, אולי קצת), אבל הרעיון מרתק אותי הרבה יותר. המשחק הזה שיכול לקיים בלי סתירה מושגים כמו "עתיק ומתקדם", היכולת הזאת לגלות מקומות חדשים שאנחנו כל-כך רעבים ומתגעגעים אליה...

סטארגייט התמודדה ברצינות (וגם קצת פחות ברצינות) עם שאלות פילוסופיות, תיאולוגיות, אנטרופולוגיות ועוד כמה לוגיות שבטח שכחתי עכשיו, והיא הציעה עבור דילמות מעניינות פיתרונות יצירתיים, חדשניים, מקוריים – בקיצור – היא סיפקה לי את כל מה שאני אוהב.

Bon Voyage Destiny
(זהירות ספויילר לפרק האחרון)

אהבתי את סטארגייט בגלל הרבה מאוד דברים, ואין לי ספק שאתגעגע ואחכה לכל חדשות טובות שיזרמו אלי בנושא, אבל עכשיו זה זמן להיפרד.

להיפרד מקנוניות פוליטיות אינטרגלקטיות, להיפרד מטכנולוגיות חדשות שלעולם כבר לא נגלה, להיפרד מערים עתיקות הקבורות אי שם מתחת למי הקרח של הקוטב הדרומי ויכולות גם לטוס בין הכוכבים. זה הזמן להיפרד מאינסוף סוגים של יצורים תבוניים יותר ותבונים פחות, זמן להיפרד מדמויות שאתה מרגיש שגדלת איתן – באמת גדלת.

ספינת החלל העתיקה "דסטיני" ממשיכה במשימתה להגיע לפעתי היקום, על סיפונה מוקפאים במצב תרדמת כל חברי הצוות האנושיים שגילו אותה שנה קודם – בטעות.
במשך שלוש שנים שיהיו רדומים במצב קומה, אמורה הספינה בת היותר ממליון שנה, לחצות גלקסיה שלמה לאורכה ואז גם את המרחק האדיר שבין הגלקסיות – עד לגלקסיה הבאה. רק אז הם יוכלו להתעורר ולחדש את המלאי המזון והאנרגיה שלהם שנגמרו כמעט לחלוטין.
זה כמובן אם החישובים של המסלול היו נכונים, אם לא יהיו תקלות בדרך, אם לא יותקפו על ידי אוייבים, יתעוררו בטעות מוקדם מידי או לחילופין – מאוחר מידי ב-1000 שנים.

ככה נגמרת הסדרה האחרונה. היה אמור להיות סרט המשך, אבל כרגע לפחות, הוא ירד מהפרק (אאוץ', משחק מילים חותך).

אז זהו, האורות כובו. הספינה עברה לניצול משאבים מינימאלי עד להגעה ליעד הבא, ואני - אצלי אין מצב כזה "ניצול משאבים מינמאלי". אני אשתדל להמשיך לפתוח שערים לייקום בעצמי ובעזרת רעיונות נוספים, אבל עכשיו- עכשיו רגע אחד של ריספקט.

ריספקט שקט שיוצא מתוך הערכה להעזה מחשבתית קריאטיבית, מנפצת פרדיגמות וסוללת את הדרך למידע ישן, חדש.

צוות סטארגייט, ביחד חקרנו את היקום, נסענו (וגם קצת נסחפנו) בזמן, עברנו לממדים אחרים, גילינו עולמות, תרבויות וקיומים אחרים.

תודה לכם. לעולם אל תוותרו על החלום.

השער שלי, נשאר פתוח אל הכוכבים.

stargate_universe_gate_room

הטריילר לסטרגייט יוניברס
הפתיח של סטרגייט אטלנטיס
פרסומת לאודישנים הפתוחים לסידרה
הפרומו ל-SG1, בסגנון פרסומת למכונית

מאי 09, 2011

אורובורוס – מיוחד ליום הזיכרון

 

Ouroboros-and-solomons-seal-woodcutטקסים. למה אנחנו מרגישים שאנחנו זקוקים להם? מה האלמנטים ש"ממכרים" אותנו אליהם? הרבה מאיתנו לא באמת עוצרים לחשוב על זה.

דווקא היום, ברגעים הלא פשוטים האלה, יש בי משהו שמסרב לברוח אל המסורתיות. משהו בי קורא לבדוק את המנהגים המקובעים והמושרשים ולבחון האם מסחטת הרגשות הזאת שנקראת "יום הזיכרון" היא אכן לגיטימית כמו שרוצים שנאמין שהיא.

אבל אל תבינו אותי לא נכון. הכאב הוא אמיתי. הכאב על אנשים שאיבדו אנשים. כאב של החמצות ואחריות שגוררת אשמה בלתי פתירה. אין בי כוונה לזלזל בכאבו של איש. הדבר היחיד שאני רוצה לבדוק הוא הדרך לעשות זאת. הדרך הקולקטיבית להתחבר אל הכאב הזה ולהביע הזדהות איתו, גם אם השכול לא נגע בך עצמך (חלילה) באצבעותיו הקרות.

מהו טקס? סידרה קבועה של פעולות אותן אנחנו מבצעים בהזדמנות מדוייקת לצורך שימור והנצחה של משהו. לצורך פוקוס והתכוונות. אבל בדיוק כאן,בהרגל הזה, אנחנו פותחים את עצמנו חזיתית וללא מחסה לכדורי הדקדנציה.

אנשים הנמצאים בעמדות כוח, כבר הבינו מזמן את כוחם של טקסים על החברה. בתנ"ך הנביאים היו מכנסים את העם להקרבת קורבן בכל פעם לפני היציאה לקרב, כדי לחזק בעם את התחושה שהאל יוצא איתם למלחמה כדי להגן עליהם. היום הטקס נעשה אחרי הקרב. היום הקורבנות הם אחרים.

יום הזיכרון, כידוע לכל מי שעבר במדינה הזאת אחד מאלה, אינו בשביל המשפחות השכולות. עבור משפחה שכולה, יום הזיכרון הוא כל יום בשנה. יום הזיכרון הוא דווקא בשביל אלה שהם עדיין לא חלק מ"משפחת השכול". בררר. הביטוי הזה גומר אותי כל פעם מחדש...

מתי אנחנו פוגשים את יום הזיכרון לראשונה? בבית הספר היסודי. אנחנו תמימים וזכים ופתאום יום אחד כולם לובשים חולצות לבנות ועומדים בצפירה ושרים שירים עצובים ומספרים לנו על אומץ ליבם של חיילים גיבורים בצבא החזק בעולם במדינה קטנה מוקפת אוייבים הקמים עליה לכלותה.

כך מועבר לנו המסר, ואין לנו  דרך להתנגד אליו. אין לנו כל דרך לעצור ולשאול שאלות כמו "האם באמת טוב למות בעד ארצנו", או שאולי המשפט הזה הוא מסך עשן מטעה לאג'נדה פוליטית כלכלית של אנשים שהאידיאלים הם מהם והלאה.

לקח לי שנים עד שהגעתי למקום בו הבנתי שבאפשרותי לשאול לא רק את השאלות שאת התשובות עליהן כבר קיבלתי – אלא את אלה שאכן יוסיפו לי מידע שמסוגל לשנות את דעתי ואת הפרספקטיבה שלי בנושאים מסויימים.

פתאום, מצאתי את עצמי שואל מדוע אני עומד ביום הזיכרון, אפילו אם אני לבד בבית...? למה תמיד אהבתי את השירים העצובים האלה על רעות והקרבה, המשודרים רק ביום המסויים הזה. למה בכל שנה הקפדתי ללבוש דווקא חולצה לבנה ושמתי את המדבקה הזאת עם תמונת "דם המכבים", ולמה הצתמררתי בכל פעם כשעברתי ליד דגל גדול וגאה של כחול לבן.

עצרתי לנתח את הסמלים. את המניפולציות. את האסטרטגיה. עשיתי ליום הזיכרון מה שאני עושה כמעט עם כל דבר שאני מודע אליו: פרקתי אותו לגורמים וערכתי אותם על השולחן כדי לבחור מה מתוך זה אני רוצה לשמר ומה שייך להתניות העבר.

אחרי שהפרדתי בזהירות כירורגית את הכבוד שיש לי לאנשים שכאב אובדן הוא אמיתי וצורב – הגעתי למסקנה שהאובדן הזה מנוצל. מנוצל בציניות שנה אחר שנה, במעטה של הערכה שכמעט ממשכיחה את האירוניה: היום הזה הוא כלי ממשלתי להעצמת הצבא וחיזוק ההרגל שלנו להמשיך לשלוח את טובי בננו למות למען מטרות פוליטיות שההחלטות בהן בכלל לא מתקיימות בשדה הקרב – אלא תמיד התקיימו בחדרי ישיבות מפוארים וכספות בבנקים בינלאומיים.

אני מצטער מדינת ישראל. אני מצטער שאני לא יכול יותר להאמין לאגדות הילדים על הצבא החזק בעולם והאוייב האכזר חסר הפנים שמעבר לקו. אני מצטער שאני לא יכול להקשיב שוב לסיפורי הגבורה ולא להבחין במילים מניפולטיביות כגון "הסתער", "חיסל" וכו'.
אני מצטער שאני לא יכול להמנע מלהבחין רק בטקס האחרון שהיה בטלוויזיה, איך עורך חכם בחר לשים השנה סיפור על חייל שקוראים לו גלעד. רק כדי שנשמע שוב ושוב ביטויים כמו "גלעד איננו"  ונחשוב על זה קצת יותר. אותו עורך גם הכניס השנה סיפור על חייל בשם חיים, כי הוא ידע שיתנגן לנו באופן דרמתי באוזן "הבן שלי חיים – מת".

אני לא יכול. אני לא יכול לקנות את המניפולציות האלו יותר. אני לא יכול למסור את עצמי כצאן לרווח וללכת שבי בנתיב ההתניה המשחזרת את עצמה שוב ושוב ושוב. מדור לדור. מאב שכול, לבן שכול לאח שכול.

אני לא יכול יותר להחזיר לעצמי את כיסוי העיניים ולהיסתדר בשורה ליד כולם כששרים את "התקווה".

אני מביט באנשים סביבי, חש את כאבם, רואה אותם מתהפנטים למראה הנרות והלפידים ושומרים על דממה מוחלטת. איש לא מרים קולו. כמעט כולם עושים ביום הזה את המאמץ החברתי הכי גדול שלהם שלא להיכנס לויכוחים והתקלויות אישיות. כולם מוותרים יותר. סלחניים יותר. רגישים יותר. מודעים יותר. פתאום, יום אחד בשנה, "כולם משחקים עבור אותה קבוצה". ל-12 שעות, אנחנו מוכנים לשכוח את כל מה שמפלג אותנו, כל מה שקורע אותנו. אנחנו מוכנים לשכוח הכל לפוליטיקאים שעושקים אותנו, מנצלים אותנו, מרמים אותנו כל השנה – רק כדי שנוכל לכבד את היום הזה. איך? בעזרת הטקס שלו כמובן. הטקס שהוכתב לנו מהיותנו בבית הספר היסודי. הטקס הזה שרבים מאיתנו לא עוצרים ובוחנים את הסמלים שלו מבחינת משמעותם המניפולטיבית. הטקס הזה עם האירוניה הגלומה בו המשתמש בכאב אמיתי ואישי כדי להמשיך ולשחזר את אותו מעגל כאב כל שנה. כמו אורובורוס. נחש הנושך את זנבו שלו.

בכל שנה יעמדו כאן אנשים בצפירה, אבל בצפירה הבאה הם יהיו רק זיכרון. רק עוד סיבה להמשיך לקיים את הטקס הזה. לשמר את היום הזה. היום המכלה הזה. היום שמחירו הרגשי מהמשפחות השכולות ומאיתנו הוא כל-כך גבוה. היום הזה שמכתיב לנו איך להתאבל כבר שנים – ואם אתה לא מתאבל כמו שאומרים לך אתה לא בסדר.

הישמע שמישהו לא יעמוד בצפירה?

אבל האם יתכן שאפשר לא לעמוד בצפירה ועדיין לכבד את היום הזה בצורה אישית ועזרת מחשבה עצמאית וחיבור לרגשות פרטיים ולא דווקא דרך קונפורמיזם? לדעתי כן.

זה דורש כוח וסובלנות אמיתיים להביט מתוך טקס החוצה על מישהו מתבדל ולקבל כי בדרכו שלו, השונה משלנו – הוא חש בדיוק את אותו הדבר. ואפילו אם לא – זה בסדר. זאת זכותו לבחור איך הוא מרגיש כלפי מה...

אז בשנים האחרונות אני בוחר בכאב מסוג קצת אחר ביום הזיכרון. אני כואב את האירוניה. אני כואב את ההתבצרות של אנשים בתניות מתוך הפחד או חוסר הרצון לערער את עולמם כפי שהם מכירים אותו. ואני כואב את האובדן המיותר של חיים. אובדן שלפעמים שולח את ידיו החמדניות לאותה משפחה יותר מפעם אחת.

אני בוחר את הסמלים שדרכם אני מפגין את ההזדהות שלי עם הכאב הכללי שאני מכבד וממש לא מתכוון לבטלו, אבל אני קצת אחר. שונה.

אפריל 19, 2011

אנשי הבשורה החדשה והאבולוציה של המסר

Technium(1)

בזמן שהבנקים בהוליווד ומבשרי אפוקליפסה נוספים כאלו ואחרים חוגגים את הבורות הציבורית לגבי מה ש"עומד לקרות" בשנת 2012, הרחק אי שם מעבר לראשנו ושליטתתנו נערכת הגלקסיה לאירוע קוסמי אמיתי. מה שתקראו עכשיו אינו מעוגן בנבואות עתיקות שפוענחו מלוח אבן שנמצא אי שם במרכז אמריקה או בפרשנות למקורות מיתיים כאלו או אחרים. מה שתקראו עכשיו מעוגן במדע הפיסיקה, וכפי שאמרתי קודם לכן, אין לנו עליו ולו שמץ של שליטה.

בתאריך המדובר: ה-21.12.2012 הולך להיות אירוע שקורה רק אחת לכ-26,000 שנה. הכוכבים במערכת השמש ובגלקסיה שלנו הולכים להיות מסודרים אחד מול השני בקו ישר. האסטרונומים מציינים שבתאריך הזה גם מתחלף למעשה עידן (מה שקורה כל 2000 שנה) ואנו נכנסים לעידן הדלי. (כן כן, בדיוק כמו בשיר ההוא ב"שיער"). לאסטרולוגים (ופה אנחנו חוזרים לעוסקים בפרשנות של כוחות גדולים מהבנתנו) יש פרשנות שלמה ודווקא אופטימית יחסית לעידן הזה.

הסבר על הערכות מישור הגלקסיה ב-2012

אז מה זה אומר? אנחנו לא באמת יודעים. אנחנו מתיימרים לדעת. אנחנו טוענים שאנשים או כוחות שהיו פה פעם מזמן יודעים. אבל אנחנו לא באמת יודעים.

מה אנחנו כן יודעים? אנחנו יודעים שזה אירוע נדיר. אנחנו יודעים שלגופים הסובבים אותנו פיסית, על פני האדמה ובחלל, יש השפעה ישירה עלינו. איזו השפעה בדיוק אנחנו לא יודעים, אבל אי אפשר להתעלם מזה. (קחו למשל את הקשר הפיסי בין הירח והגאות והשפל והמחזור החודשי של האישה. אם אלה לא השפעות ישירות, אז מה כן?).

בקיצור, אם נחשוב על זה רגע בפרופורציונאליות, נגיע למסקנה שמשהו אכן הולך לקרות בשנת 2012. מה זה יהיה? אני מניח שמשהו על הקשת שנעה בין כלום (כמו במקרה באג אלפיים) לבין אסון עולמי פיסי. אבל רגע לפני שאנחנו ממשיכים אל עבר הלא נודע תוך שאנחנו מנסים להאחז בקני קש רצוצים כמו נבואות קריפטיות והיסטוריה המפורשת שלא בפרספקטיבה הנכונה לתקופתה, בואו נראה לקראת מה אנחנו הולכים במידה ונשרוד את התאריך הפומפוזי והכל-כך פוטוגני הזה: 21.12.2012

האבולוציה המקוצרת של מדידה פרסומית בראי התקדמות הטכנולוגיה.

בעבר, היה קשה לפירסומאים להוכיח בצורה ברורה ומדוייקת את השפעת הפרסום שלהם. ככל שרבו המדיות והפרסום הפך נגיש ליותר ויותר לקוחות מפרסמים, חלה דרישה לבדוק כמותית ופיזית את השורה התחתונה של מה שהפך להיות חלק הולך וטופח בתקציב השנתי של כמעט כל מוצר שרצה לשרוד בשוק. המפרסמים החלו לספור "חשיפות פוטנציאליות", ולהעריך למעשה כמה אנשים מתוך קהל המטרה ראו את הפרסומת. עם השנים, המפרסמים החלו להימדד ישירות בקופת הלקוח, מה שגרם לפרסום להפוך להיות מדוייק יותר ולהניע את הקהל לפעולות ספציפיות שאפשר לספור כי הלקוחות כבר לא הסתפקו שמשפטים אמורפיים כמו "ראו את הפרסומת שלך ב-230 אלף בתי אב". מה זה אומר לכל הרוחות?

כדי לקצר לכם את הסיפור, בימנו הפרסום אינו רק נמדד במדוייק (ולא בהערכות), אלא הוא גם דו סיטרי. כלומר, בעקבות מהפכת התקשורת האישית, קהל המטרה מתקשר היום עם המותג שלו ישירות במטרה להיות מעורב במותג עד כמה שניתן. (אם המותג עושה את זה נכון).

axesכשהמפרסמים של שנות ה-70 מצאו את עצמם ניצבים בפני ילדי שנות ה-80, הידועים גם כדור ה-X, הם ידעו בדיוק איך לפנות אליהם ואיך לגרום להם להתאהב במותגים. ערוצי התקשורת היו כל-כך מוגבלים ומעטים - שהחשיפות המרוכזות של מסרים חד כיוונים היו מתאימים. המותגים היו נערצים מרחוק, כמו כוכבי בידור, ולרכוש אותם היה כמו לקחת חלק קטן מהזוהר שלהם איתך.

בשנות ה-90, ניצבו המפרסמים לראשונה מול בעיה חדשה: דור ה-Y, כשמו כן הוא, לא הסתפק במסרים חד כיווניים והתחיל לשאול שאלות. דור ה-Y היה בעצם הדור הראשון בהיסטוריה שהציג למפרסמים אתגר רציני וגרם להם להידחק למסרים תועלתיים ואמיתיים ככל שיכלו להרשות לעצמם. דור ה-Y לא הראה נאמנות עיוורת למותגים. למעשה, הוא כמעט ומאס בהם. הם עדיין דישדשו בעולם, ניזונים ממעריצהם המבוגרים יותר, אבל מותגים חדשים שהתפתחו, התחילו להבין כי נדרש שינוי בתפיסה.

הילדים של שנות ה-2000 נולדו לעולם היפר תקשורתי, בו כל אחד יכול להביע את דעתו ולהקשיב לדעתם של אחרים. הילדים של שנות ה-2000 הולכים עם מחשב קטן בכיס (ודרכו עם כל העולם) כאילו זה הדבר הטבעי ביותר שקורה. למעשה, הם לא יכולים לדמיין את עצמם בלי זה... הילדים של שנות ה-2000 כל-כך שבעים מכותרות מפוצצות, ניסיונות הטעיה, חוסר כינות, ניצול, צביעות, מניפולציות – הילדים של שנות ה-2000 רעבים רק לדבר אחד: לדבר האמיתי.

מהו הדבר האמיתי הזה? אנחנו לא באמת יודעים. כלומר – אנחנו יודעים כשאנחנו רואים אותו. או כשאנחנו שומעים אותו. או כשאנחנו חשים אותו בין אצבעותינו. אבל אנחנו לא יכולים, בפעם הראשונה בהיסטוריה, לדעת באמת מהו הדבר הזה. אנחנו לא יכולים לייצר אותו בהזמנה לפי נוסחה. אנחנו רק יכולים לחכות לו בשקט שיתגלה, ואז להרים אותו עם כל הכלים שמציעה לנו התרבות האנושית, בניסיון להביא אותו למימוש מלוא הפוטנציאל שלו. (זה לא שחסרים זיופים, אבל אנחנו יודעים בדיוק מה אמיתי ומה לא).

זה לא בילבול, זאת מציאות חדשה.

המציאות הנוכחית מבולבלת מאוד. במשך כמה עשורים, היו בטוחים פרסומים, מפיקים, אנשי תקשורת ופוליטיקאים, שהם יודעים בדיוק מה הקהל צריך. מעבר לכך, הם חשבו (וצדקו) שהם יכולים לייצר את הצרכים עצמם בקהל ואז לספק לו אותם. אבל מה שהיה נכון בעבר אינו נכון בעולם שבו כל אג'נדה נחשפת מיד והאמת או לפחות גרסאות נוספות שלה, ניתנת לשליפה בקצות האצבעות בכל רגע ובכל מקום.

הציבור כבר אינו בור, וכישורי התקשורת המתפתחים שלו עוזרים לו להגיע לקשת רחבה של מסרים לבחור מתוכם. קשת רחבה הרבה יותר מאשר בעבר כאשר אפשר היה לכוון אוכלוסיה שלמה דרך ערוץ מדיה אחד מבודד. יותר מכך, קבוצה לא מבוטלת של מובילי דעה משמעותיים, מובילה את הציבור יותר ויותר לכיוונים של עצמאות מחשבה וביטוי עצמי. מסרים מסוכנים מאוד למי שיודעים לשלוט רק דרך אסטרטגיה של הפרד ומשול.

הקלפים נטרפו. הגיע הזמן לטאבולה ראסה. הגיע הזמן לשינוי בפרדיגמה התפיסתית של המסר. במיוחד אם רוצים לרתום אותו לשימושים מסחריים.

האייקונות החדשות והבשורה המהפכנית שלהן:

lady-gaga-1-600x400אתם מוזמנים לצחוק אבל ליידי גאגא היא אחד האייקונים המובילים ביותר את דעת הקהל הציבורית בעולם. מגוחכת עד כמה שיכולה גאגא להיתפס בעיניי המתבונן השטחי מבחוץ, אי אפשר להתעלם מן העובדה שהמסרים של המותג "ליידי גאגא" מגיעים למאות מליונים ברחבי העולם ומשפיעים עליהם לעומק.

לרוב הייתי אומר שאני מרחם על המסכנים ששואבים לורידיהם עוד ערימת מסרים מסונטזת שנועדה לרכב על גימיקים וריגושים שטחיים כדי לממן למישהו עוד בית במליבו, אבל במקרה הספציפי של גאגא – זאת תהיה לדעתי טעות.

בטעות מושוות גאגא לכוכבות דומות מהזירה שבה היא מתקיימת, אך גאגא שונה מכל קודמותיה בדבר אחד גדול מאוד: המסר שלה.

המניפסטו של אימפלצת

לקליפ יש סיפור, ולסיפור יש הרבה יותר ממסר אחד…
בזמן שכוכבות וכוכבים דומים לליידי גאגא קראו לחופש, שחרור והבעה עצמית – הסאב מסר שעבר איתו היה "אבל תעשו את זה על ידי לחקות אותי". מדונה סחפה ו"שחררה" את נשות העולם באופנה של מחוכים ותחרות, ג'ניפר אניסטון גרמה לכל הנשים בעולם להיסתפר כמוה ושרה ג'סיקה פרקר וחברותיה לסקס ולעיר מיצבו את קוקטייל הקוסמופליטן בתור משקה הרווקות האולטימטיבי. מעריצים היו מגיעים (ועד היום) להופעות של שר ומדונה, לבושים כמו "לוקים" ספציפיים שלהן שמותגו. חקיינים של אלוויס עדיין ממלאים אולמות ברחבי העולם... אבל ליידי גאגא אומרת משהו אחר לגמרי.

ליידי גאגא מקדמת את מה שהגדיר חברי ומורי אייל כרמי, "קונספט פייסט, לא קופי-פייסט".

ליידי גאגא, המכנה את עצמה "המפלצת האם" (או אימפלצת, אם תרצו), קוראת למעריציה לגלות מי הם עצמם ועוזרת להם למצוא את האומץ להתמודד עם הזהות הזאת, מה שלא תהיה – ואף להיות גאים בה. כלומר, אם המפלצות מעודדת את המפלצות הקטנות שלה, כך היא מכנה את המעריצים שלה וכך הם מכנים את עצמם, לחפש את הדבר האמיתי. להיות נאמנים לדבר האמיתי. לקבל את הדבר האמיתי בך, ובכך בעצם להיות מסוגל לקבל את השונות באחרים. ושימו לב למינוח מפלצת – מראש התוצר הסופי אינו מושלם ויותר מכך – הוא אינו מחוייב להיות דומה למשהו אחר. אנחנו לא "מייצרים גזע ארי חדש". אנחנו כל אחד זן בפני עצמו.

אם תהיתם למה ליידי גאגא מופיעה בכל פעם במראה אחר, הסיבה לכך היא בדיוק העובדה שהיא אינה רוצה שיהיה לה מראה אחד מיוחד וממותג. היא רוצה לשמור על הזכות להשתנות ללא הפסקה. לנסות ללא הפסקה. להתחדש ללא הפסקה. אלה גם בדיוק המסרים שהיא שולחת למעריצים שלה. דור חדש וסובלני יותר גדל כאן, גם אם הוא עושה את זה על גלי מוסיקת פופ דביקה ונוסחתית.

הרכבת של מארק צוקרברג   

אי שם בתחילת שנות האלפיים, עלתה האינטרנט על רכבת הרשתות החברתיות. בהתחלה, כמו עם רכבות, נסענו לאט יותר. עצרנו יותר בדרך. היו תקלות. התנגשויות. אפילו אבדות בנפש. אבל עם הזמן והטכנולוגיה – טסנו אל עבר העתיד והיום נוהג את רכבת הסילון הכחולה לבנה, יהודי (כמה מפתיע) שהוא גם לגמרי במקרה הבילרירדר הצעיר בעולם.

צוקרברג אולי לא המציא את הגלגל החברתי אבל הוא היה מספיק חכם בשביל להיות במקום ובזמן הנכון כדי לזהות צורך מסויים ומאוד אמיתי של החברה: המציצנות. על הצורך הזה, צוקרברג הבין, אפשר לכסות על ידי "יצרים רציונאליים" יותר כמו למשל "תקשורתיות מוגברת ופוטנציאל מימוש אישי גדול יותר".

זאת לא ההמצאה "פייסבוק" שהופכת את צוקרברג לגאון בעיניי, אלא התיזמון שלו יחד עם הבנת הצרכים ושיווק נכון ומבריק של הפלטפורמה הלא חדשה שנמכרה כחדשה לקהל בור עצום בגודלו. (אגב, בור שלא באשמתו אבל בעקבות המהפכה של צוקרברג – הבורות הזאת כבר לא תחזור...)

אנשים נוטים לשכוח שממש לפני שנתיים היה לנו נהג קטר אחר לחלוטין, ששמו הוא גוגל. גוגל שהיתה מותג התקשורת והמידע החזק בעולם, נאלצה לפנות את מקומה למסר ופרדיגמה שלא הצליחה עדיין להפנים (ויוכיחו זאת שני כישלונות צורבים בזירה החברתית ברשת), אבל גוגל הניחה את הדרך ואת הפסים לצוקרברג בכך שקידמה מסר חיובי חזק אחר: המסר של חופש המידע.

זה נכון שגוגל הינה תאגיד פולשני וקפיטליסטי בדיוק כמו כל האחרים וכמובן שיש לה אג'נדות כלכליות ופוליטיות כמו לכל האחרים – אבל היא מחנכת את ההמון לחפש. יותר מזה, הגולם קם על יוצרו כשההמון הבין שהוא יכול לחפש ביותר ממקום אחד. לא רק בגוגל. כך בדיוק הונחה הקרקע לפייסבוק. פייסבוק השלים את הצורך שהיה קיים וגוגל לא ענה עליו: האפשרות לחפש אנשים אמיתיים ולקבל עליהם מידע שימושי ואקטואלי.

אז אפשר לחפש ואפשר להתבטא ואפשר להיות עצמך ורצוי להיות אמיתי – כי מי שלא אמיתי לא מעניין, וכדאי להיות מעניין בגלל שמעניין מקבל תשומת לב ואהבה. יותר מזה, מעניין מקבל כסף. וזה הרי מה שכולם רוצים בסופו של דבר, לא? לא. אבל הם חושבים שכן.

דילגתי פה על עוד הרבה מובילי דעה חשובים בזירות רבות ומגוונות. סטיב ג'ובס כמוביל מהפכת העיצוב הנקי ופולחן דביקות ממשק המשתמש, נשיא ארצות הברית ברק אובמה שהוביל עם מסר חיובי "yes we can" והוכיח שאפילו ארצות הברית מוכנה לנשיא שחור. אופרה וינפרי, האישה שהיא אימפריה של תיקשורת מובילה כבר שנים את המאבק בבורות הציבורית ומניעה מפעלים שלמים של השראה בעזרה לזולת, הבדרנית אלן דג'נרס שהוכיחה מעבר לכל ספק שאם תהיי נאמנה לעצמך, אותם אנשים שחשבו שהם שונאים אותך – יהפכו לאוהבים הכי גדולים שלך, ועוד ועוד אנשים שונים מזירות שונות...

הרשו לי להתנבא

אני לא יודע מה יהיה פה ב-2012. אני לא יודע ואני לא מתיימר לדעת. אבל אני יכול להניח.
אני יכול להניח שהחיים ימשיכו כמסלולם. עוד אסון ופחות אסון טבע. היקום גם ככה לא באמת רואה את זה ככה. הוא לא לוקח אותנו כל-כך אישית. אבל אנרגיה חדשה או לא אנרגיה חדשה – דור חדש גדל כאן, והדור הזה גדל על מסרים שונים בתכלית מאלה שגדלו עליהם הדורות שקדמו לו. (לכן זה לא פלא שניהול העולם הולך ועובר לידי הצעירים...)

גדל כאן דור שהקונפורמיזם שלו משנה פרדיגמה. מעכשיו מותר להיות קבוצה של הרבה פרטים שונים ואינדיבידואליים. מעכשיו כל אחד צריך להיות אמיתי עם עצמו וכולם צריכים לקבל אחד את השני בלי לשפוט – כי על להיות נאמן לאמת שלך, אסור לשפוט אותך יותר. (זה חדש!).

גדל כאן דור שמבין שיש לו תדמית בעולם הוירטואלי. שיש לו יכולת לתקשר ולהיות מעורב. שיש לו יכולת באמת להשפיע. לא רק להיות מובל.

גדל כאן דור שעוד מעט הפרדיגמות הדתיות והפוליטיות שאנחנו חיים בהן בימנו – לא תהיינה רלוונטיות לגביו. דור שלא יבחין בין אנשים לפי הצבע או המוצא שלהם. דור שאינו מאמין לאף אחד שדורש ממנו לנתק את עצמו משאר זרם המידע ולהקשיב רק לו.

אני לא יודע לשים את האצבע על תאריך ספציפי שבו הדור הזה ישנה את פני האנושות. אני לא רוצה לדמות את זה למטאפורה הוליוודית המראה גל של צונאמי שוטף את העולם. השינוי כבר החל. הוא כבר כאן. הוא קורה ברגעים אלו ממש. הוא לא מחכה לאף תסריטאי או פוליטיקאי שיעשה ממנו את שובר הקופות הבא.

המסרים החדשים מחלחלים ומפעילים, ויכול להיות, רק יכול להיות שבעידן הבא תהיה לנו פה קצת יותר מודעות, קצת יותר סובלנות לאחר, קצת יותר פתיחות, קצת פחות שיפוטיות, ומי יודע – אולי אפילו קצת יותר שלום.

מתוך הדור הזה יצאו מנהיגים חדשים שיובילו אותנו כחברה בעלת מבנה אחר – אל העתיד.

איך העתיד הזה יראה...? אף אחד לא באמת יודע, וכל מי שאומר לנו שכן – הוא תמים או שקרן. אבל זה מה שיפה בכל העסק. לשם שינוי באמת כל הקלפים נטרפו – התרבות האנושית מוכנה לפרדיגמה הבאה שלה, שאולי אפשר להתחיל למנות אותה מתאריך אחד פוטוגני, אבל זאת באמת דרך ששייכת לדור הקודם.

מרץ 20, 2011

על דמויות ותחפושות – מיוחד לפורים

halloween-costumes
בעקבות פורים האחרון, החלטתי לחשוב פעם ראשונה ברצינות על משמעות המילה "להתחפש".

אתם מבינים, פורים היה במשך המון שנים החג האהוב עלי בגלל שאני הייתי ילד עם דמיון מפותח, שאהב להתחפש גם בשאר ימי השנה – אבל פורים היה החג שבו היה לגיטימי ללבוש את הדמות שלך ולצאת לאינטראקציה עם העולם האמיתי.

לא רק זה, באותו יום כולם יכולים להפוך להיות מישהו אחר ויש לך הזדמנות לפגוש יצורים שלא תפגוש באף יום אחר.

לקח לי זמן להבין שלאנשים שונים יש סיבות שונות להתחפש בפורים, והיום אני רוצה לחלוק איתכם את הניתוח הממיין שלי של אנשים לפי אופי התחפושת שלהם.

המינימליסטים:
מי שעושים את זה כדי לצאת מהשגרה האפרורית שלהם, וזה לא היה קשה אם בשביל זה רק נדרש לשים מסכה, פאה או כובע מוגזם. אנשים כאלה לרוב הינם בעלי תעוזה נמוכה יחסית וה"תחפושת" שלהם תהיה "בטוחה", כלומר אחת שאפשר להסיר בפעולה אחת ולנשום לרווחה כשמסתכלים בראי.
לרוב יהיו אלה אנשים עובדים שאשכרא עוברת להם בראש המחשבה: "רק שהתחפושת לא תפריע לי בעבודה".

מחליפי הבגדים:
כאלה שעושים את זה כדי לצאת לידי חובה, סוג של קונפורמיזם אגבי שיעידו עליו בגדים קצת יוצאי דופן מהשגרה אבל לא משהו מעבר ל"בוקר","רופא" או "שוטר". במקרים כאלה או אחרים התחפושת שלהם תכלול גם פאה, אם בדיוק היתה להם בבית אחת.
גם התחפושת הזאת היא מסוג "התחפושת הבטוחה", כזאת שלא באמת מערערת על האישיות האמיתית של ה"מחופש".
תת קטגוריה של מחליפי הבגדים הם מחליפי הבגדים עם בני המין השני. כלומר בנים שלובשים שמלות ובנות שלובשות בגדי גברים, אבל שימו לב, אני לא מדבר על דראג מושקע ומלא לכאן או לכאן, אני מדבר על בגדים בלבד. החבר'ה האלה הם הקצת יותר נועזים בחבורה הספציפית הזאת. לרוב הבנים עושים את זה כבדיחה והבנות עושות את זה רק אם הן מאמינות שהן תצאנה סקסיות בכל מקרה.

הרצות אל הכתר:
אלו שפורים מבחינתן הוא להיות מלכה של משהו. מלכת הכוכבים, מלכת הקלפים, מלכת אסתר, מלכת היופי, נסיכת הקרח, נסיכת התותים, נסיכת הפרחים, הפרפרים.. אתם מבינים לאן זה הולך.
רוב הבנות האלו הן לא באמת מלכות של שום דבר בולט במשך השנה אבל פורים משמש להן סוג של העצמה בכך שבאותו יום הן מצפות לקבל את היחס המלכותי שמזמינה התחפושת.

sexy-nurse-costumes (1)מין אמין ולא אמין:
כאלה שעושים את זה כדי להרגיש יותר סקסיים - חתולות, שפנפנות, אחיות, אמזונות, גיבורות על, רקדניות בטן, זונות, גלדיאטורים, כל תחפושת שכוללת גרביונים ו/או לבוש מינימאלי. אפשר לרוב מאוד בקלות לזהות מי מתחפש סקסי כי הוא מעצים תכונה טבעית שנראית אצלו כל השנה ומי מנסה להשתמש בפורים כדי להשלים משהו שלא נמצא שם באמת...

face-painting-15המתאפרים:
אלה שפורים מתחיל ונגמר אצלהם בקצת צבע שונה על הפנים. השקעה מינימאלית: ליצן, פרח, פרפר, חתול, נסיכה מצרית. אלה שמשקיעים יותר ילכו עם ציורי פנים מורכבים יותר, מקוריים יותר. המתאפרים לא ישקיעו בלבוש מיוחד לתחפושת, ולרוב האיפור ישאר עליהם כל היום והם גם ישכחו ממנו. המתאפרים מתחלקים לשנים: אלה שיש להם בבית איפור במיוחד לצורך אירועים מסוג כזה, ואלה שתופסים אותם מאפרים אחרים ומאפרים אותם "בכוח".

הסידרתיות:
מצטער בנות, הקטגוריה הזאת היא כולה שלכן. אני מדבר עליכן, הנשים שיש להן תחפושת אחת (או שתיים) בארון, ואתן שולפות אותה בכל שנה, בלי לחשוב על שינוי או גיוון. לרוב זאת תחפושת לא מורכבת או נועזת במיוחד - למרות שאתן מאמינות שחתול או רקדנית הולה ואפילו שוטרת זה תמיד סקסי. התחפושת באמת היא פריט או שניים שהוספתן על בגדים רגילים שלכן שאתן לא באמת הולכות איתן ביומיום: בגד גוף מנומר, צעיף מנומר, כתר, אזני חתול, אזיקים...
אם יש לכן שתי תחפושות זה כי יראו אתכן בשני מקומות הפורים האלה: בעבודה ובגן של הילד, וכל אחד מהפורומים האלה דורש הופעה מחופשת משלו.
הערה: אם יש גברים שנופלים לקטגוריה הזאת, אני מוכן להתערב שהאישה שלהם עומדת מאחורי זה ו"מאבטחת" להם תחפושת לכל שנה. לרוב אין להם הרבה בחירה בנושא אבל תהיו בטוחים שזה יהיה משהו גברי כמו "בוקר", שמשמעותו היא בעיקר ללבוש את חולצת הפלנל המשובצת שהיא מרשה לך לרוב ללבוש רק בבית ולשים את הכובע שקניתם באחד הטיולים בחו"ל.

המתחפשים בזוגות
זוגות שמתחפשים ביחד יכולים להיות חמודים מאוד – בעיקר אם שניהם באותה רמת עניין בתחפושת. כלומר, זה די ברור לראות כשזוג מחופש, של מי היה הרעיון... (אם זה לא ברור זה נהדר). מי מתחפש בזוגות: כאלה שאין להם ביטחון עצמי מספיק בשביל להתחפש לבד ורוצים להבטיח לעצמם שותף מלא, כאלה שרוצים להכיל פנטזיה על בן/בת הזוג שלהם, כאלה שיודעים שאם הם לא יזמו עבור בן/בת הזוג תחפושת איתם הם לא יתחפשו. כאלה שהזוגיות שלהם כל-כך עוצמתית כרגע – עד כדי שהם חיים בעולם משל עצמם. גברים שבת הזוג שלהם הכריחה אותם להתחפש. אחים/אחיות שההורים החליטו לחפש אותם ביחד לפי אותו נושא. אני מניח שיש עוד...

היצירתיים:
היצירתיים הם הקבוצה הכי מעניינת של המתחפשים (לדעתי) מפני שהיא מורכבת מהרבה תת תגיות. הדבר הראשון שראוי להתייחס אליו בתחפושת יצירתית הוא המקוריות. האם התחפושת באמת מיוחדת? שונה? מעניינת? ועוד שאלה חשובה, האם מבינים למה התחפשת בלי צורך בהסברים..?
יש את היצירתיים המשקענים שתופרים, גוזרים, מדביקים, שוזרים, מציירים ומכינים לעצמם תחפושת מקורית לחלוטין – ויש כאלה שמשקיעים פחות אבל יודעים לצרף ביחד את הקומבינציה הלא צפויה המעניינת שתשרת את הרעיון.
לרוב התחפושת היצירתית אמורה לשקף משהו דומיננתי בחייו של זה שיצר אותה, תשוקה או אהבה גדולה למשהו, פרגון למשהו שהם מזדהים איתו או אפילו מחאה נגד משהו.
היצירתיים הם אלה שמתחילים לחשוב על התחפושת לפורים חודשים לפני כולם מפני שהם רואים בחג הזדמנות לבטא את עצמם.

vampire-sexy-costumesלובשי הדמויות:
כאלה שמתחפשים רק כדי להוציא החוצה אישיות אחרת לחלוטין הכלואה בשלשלאות הסטנדרט החברתי. התחפושת מבחינתם היא הזדמנות להראות לעולם מי הם באמת: גיבורי על, ערפדים, קוסמים, לוחמים, חייזרים וכו'... לובשי הדמויות הקיצוניים לא מחכים רק לפורים בשביל ללבוש את הדמות שלהם, הם ימצאו מסגרות נוספות שבהן לגיטימי להגיע עם דמות שאינה שגרתית (כמו למשל מסיבות גוטיות או כנסים של מעריצי מד"ב ופנטזיה).
גם לובשי הדמויות מתחלקים בגדול לעוד שתי תת קטגוריות:
אלה שמזהים את עצמם עם דמות בדויה מוכרת (סופרמן, הארי פוטר, גיבורי "דמדומים") ואלה שיוצרים את הדמות שלהם מאפס. כלומר ממציאים לעצמם אגו אלטרנטיבי עם סיפור מלא משלו. לפעמים הדמות הזאת משייכת את עצמה לעולם מוכר שיצרו אחרים ("מבוכים ודרקונים", "מלחמת הכוכבים", למשל) ולפעמים לדמות הזאת יש עולם מלא משל עצמה.
לובשי הדמויות לא רק מתחפשים לדמות שלהם, הם חיים אותה. הם לוקחים את החג לפעמים קצת יותר מידי ברצינות וקל לזהות אותם על פי פרטי תחפושת מושקעים במיוחד – שברור מהם שהם לא משמשים לשום דבר אחר.

לסיכום

יש עוד הרבה דרכים לפלח את המתחפשים למינהם. עוד הרבה קבוצות שמקוצר המקום, הזמן והסובלנות לא התייחסתי אליהן כאן, אבל מה שלא תהיה הסיבה שלכם להתחפש, אני מקווה שתהנו מהתחפושת ומהחג.

באופן אישי, אני אוהב ליהנות מהמתחפשים והמתחפושות במספר רבדים, כך שכל שנה יש לי קרנבל מורכב מנסיונות להבין ולהבחין במניעים והשפעות אישיים וחברתיים. אני משתדל לא לשפוט ובאמת לרדת לרבדים ולנימים של הבחירה.

אני תוהה עם המתחפשים עצמם יורדים לנימים האלה כשהם בוחרים את התחפושת...

אם יש לכם רעיונות לעוד קבוצות מתחפשים לפילוח והניתוח שלהן, אני אשמח אם תוסיפו אותן פה.

חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית