טבעונות שבאה בטוב

המילה "טבעונות" מעבירה היום בהרבה אנשים רגשות מעורבים. למעשה, רוב אוכלוסיית העולם, שאינו טבעוני, מתקשה להבין את הבחירה באורח החיים הזה. כן, זה מה שזה – זאת לא דת, זאת לא כת וזאת בטח לא קהילה אחידה בתפיסותיה, שיש לה ייצוג רשמי מוחלט ומוכר כלשהו.

ובכל זאת נדמה, שכ"לא טבעונים" חושבים על "טבעונים", הם חושבים עליהם כעל קבוצה אחת של אנשים, שסטריאוטיפים מסוימים מייצגים את כל מי שמכליל את עצמו תחת ההגדרה שלה. 

זה לא קורה במקרה, יש הרבה גופים שניזונים ממחלוקת באופן מאוד נזיל, ומכאן האינטרס שלהם לחרחר את הריב הלא רציונאלי הזה בין שתי קבוצות שלא באמת קיימות.

תרבית של מחלוקות אינסופיות

הרי יש אינסוף על מה להתדיין ולהתווכח, החל מתפיסת המושג "בריא" ועד רגשות אישיים ביותר. כל מה שצריך זה לזרוק את הגפרור ולצפות בדליקה מתלקחת. וזה בדיוק מה עושים הגופים שמרוויחים משנאה וניכור והחפצה והפחדה והרחקה. אולי זאת מילה המפתח: הרחקה. זה המחיר שאנחנו משלמים כשאנחנו צורכים את המידע דרך ערוצים כאלה. אנחנו מרחיקים את עצמנו אחד מהשני.

יש אינסוף תפיסות עולם לגבי טבעונות, אינסוף תפיסות עולם לגבי תזונה באופן כללי – מי צודק? אף אחד לא ידע אף פעם. מה שכן אנחנו יכולים, זה לערוך את הבחירות שכל אחד מאתנו יוכל לחיות איתן באופן הכי נוח עם עצמו.

למשל, יש טבעונים שלא נוח להם עם הריגה והתעללות בחיות. זה לא אומר שהם כולם לוחמניים או מטיפים לכל העולם לראות את הדברים דרך עיניהם. זה שהם עשו בחירה מסוימת לא מחייב ב-DNA שלהם גם את האופי הלוחמני.

טבעונים מהסוג הזה מוצאים את עצמם לא אחת במרכזו של "לינץ'" אנטי-טבעוני שנובע מכך שאותם "לא טבעונים" נחשפו לנושא בעיקר דרך אנשים שיודעים לצעוק מספיק חזק, בלי קשר להיותם טבעונים.

למה אני לא מטיף לטבעונות

מרק "לחם מרקו" טבעוני

אני מאמין שכל אחד רשאי לתפיסת העולם שלו. אני גם מאמין שמסר של אהבה וחמלה, אי אפשר לכפות על אנשים בכוח, כי זה מפספס את המטרה.

אני מאמין בלעורר סקרנות, לפתוח את בלוטות הטעם עם מאכלים טבעוניים נהדרים והצגה של הגיוון הקולינארי שמציע אורח החיים הזה – בניגוד לאיך שהוא נתפס.

אני מאמין בלהיות הדוגמא ש"שוברת את הסטריאוטיפ בפועל" ולא יוצאת לגנות אף אחד תוך כדי.

זה אומר שאני אחשוף את המסר שלי להרבה פחות אנשים. זה אומר ש"אחוז ההמרה" שאצליח להגיע אליו ב"העברת אנשים לטבעונות" יהיה קטן יותר.

אבל איכותי יותר.

כי האנשים שיגיעו דרכי לטבעונות, או אפילו רק יתקרבו אליה, יעשו את זה כי הם יראו בפועל שטבעונות היא לא מה שהם חושבים. הם יראו את זה "כדרך אגב", לא כי דחפתי להם אותה בגרון.

מי שישאל אותי על טבעונות, יקבל בחזרה שאלה מנומסת האם הוא באמת רוצה להיכנס לנושא.

רוב האנשים, במיוחד אלה שמכירים אותי, מעדיפים מיד לסגת ולא להיכנס לדיון, אולי מפני שהם משערים שאני אדם מיודע, ויהיה להם קשה להתמודד עם הנתונים שאציג להם בזמן שאין להם תשובות מספקות, כי לא טרחו לחקור לעומק בעצמם את הנושא.

פשטידה טבעונית - תפוחי אדמה, בטטח וחצילים - עם המון פינוקים

אלה שכן יכנסו לדיון, יגלו שאני לא מנסה לשכנע אותם בכלום ויהיה להם מאוד קשה להילחם בי. כל מה שאני מציג בדיון על טבעונות הן עובדות או תובנות שנחשפתי אליהן וגרמו לי לבחור בדרך שלי. במה שטוב לי.

אני מספר לאנשים איך הבחירה בטבעונות השפיעה ומשפיעה על חיי היום יום שלי. איך היא שיפרה את יכולת השינה שלי, והקימה בבקרים, איך היא שינתה את אורך היום שלי לטובה, איך היא גרמה לי לרדת במשקל ולשמור על משקל נכון לאורך כל התקופה שבה אני טבעוני (שנתיים+).

אני מספר לאנשים כמה אני נהנה לבשל, מזמין אותם לטעום, לאכול אצלי, לנסות את המתכונים שאני מנסה בפייסבוק, אני מציג להם את המגוון של המוצרים והמקומות שכבר הופכים את הטבעונות למשהו שהרבה יותר קל לעבור אליו, ממה שרוב העולם מדמיין. אני מדבר איתם אפילו על תקציב המזון שלי, כי זה השפיע גם על זה.

אני מאמין

מי שירצה להיכנס איתי לפילוסופיה ודיון על רגשות, יגלה שאני לא מאמין בכפיה מכל סוג. שאני לא מאמין באלימות מכל סוג. בגלל זה נראה לי סותר לצאת "להילחם" על מסר פציפיסטי. זה נראה לי אירוני להשתמש באלימות על מנת למנוע אלימות. למען האמת, אני תופס את זה כבורות.

אני לא מאמין במשפט "המטרה מקדשת את האמצעים", ואני לא מאמין באמת אחת מוחלטת, אלא באמת סובייקטיבית שנכונה רק לאותו רגע שבו היא נתפסת על ידי אדם אינדיבידואלי ככזאת.

אני מאמין בהרחבת הפרספקטיבה, ריבוי מקורות מידע, מחקר אקטיבי לצריכת אינפורמציה ולא סתם מיון ותעדוף של מה שנדחף בדיוק ברגע שמתאים למישהו אחר לחיים שלנו.

אני מאמין שמי שלא מחפש לראות וללמוד, עושה את זה כדי להגן על עצמו, ולרוב מתוך פחד לגלות משהו שיגרום לשינוי בחיים שלו. רוב האנשים מפחדים משינויים, בעיקר משינויים גדולים ומשמעותיים וקיצוניים כמו התפריט התזונתי שלהם ושל יקיריהם.

אני מאמין בלסקרן ולקרב מתוך ענין, והחיים והמקצוע שלי לימדו אותי שבנושא מורכב כמו "טבעונות", כל אחד הוא קהל מטרה בפני עצמו, כך שמסר כללי מועד לכישלון מראש בכל מקרה.

המטרה של הפוסט הזה היא לא לגרום לכם להיות טבעונים. המטרה של הפוסט הזה היא למנוע מכם להפסיד חברים ומכרים – רק כי תייגתם את אלה תחת סטריאוטיפ שגוי, שבסופו של דבר מקפח אתכם וליהנות ולהיות איתם בקשר (אפילו רק בפייסבוק) בגלל שאתם מאפשרים לדעה קדומה שגויה להיות הנחת היסוד להחלטה הזאת אצלכם.

לנהוג באחריות

קציצות קינואה וקמח חומוס, על מצע זוקיני - טיבעוני

אם תשאלו אותי, תגלו שאני חושב ששינוי תזונתי קיצוני בחייו של מישהו, כמו טבעונות, הוא משהו שצריך לעשות באחריות. בעיקר בגלל הנושא הבריאותי. אני לא נכנס כאן בכלל לנושא ההגדרה של "בריאות", אני מדבר על מעבר ממצב של שיגרה מסוימת לגוף – לשגרה אחרת לחלוטין.

כדי לא להכניס גם את הגוף, גם את הנפש וגם את השכל להלם – אני מאמין שכדאי שהמעבר לטבעונות יהיה הדרגתי, לא נחרץ ומידי.

אני מאמין שעל כל אדם להבין מה הוא אוהב לאכול, מה הוא עוד לא מכיר ויכול לאהוב, וצריך גם לדעת על הרגלי הצריכה הקולינריים על מנת לאפשר למישהו ספציפי לעשות את המעבר הזה ביותר קלות.

למשל, יש הבדל עצום בין אדם שאוהב לבשל והופך לטבעוני ובין אדם שרגיל לאכול את רוב ארוחותיו מחוץ לבית, או אדם שרגיל להכין בבית "מוצרים מוכנים" – (כלומר לא באמת בישול אלא יותר שימוש במוצרים מוכנים לאכילה).

גם המקום שמישהו גר בו ואפשרויותיו הכלכליות הן משהו שכדאי לקחת בחשבון. זה לא "יקר יותר להיות טבעוני", זה עניין של חישוב נכון ומודעות, ותתפלאו, זה יכול לעלות לכם אפילו הרבה פחות ממה שאתם משלמים כ"לא טבעונים".

אנשים לא נעימים

זה נכון, יש טבעונים שמקדמים את המסר הזה באופן לא נעים – אפילו אלים, אבל יש כאלה מאחורי כל אג'נדה. אפילו אג'נדות שהופכות את הכלים שהן משתמשות בהן לאירוניים, כמו טבעונות.

אלה לא האג'נדות שבוחרות באילו כלים להשתמש, אלא האנשים שפועלים בשמן, ואנחנו – כתרבות, אמורים לדעת טוב יותר ולבחור לא רק את הבחירות האישיות שלנו לגבי האג'נדה באופן כללי, אלא גם לגבי האנשים שמתיימרים לייצג אותה, או אותנו במסגרתה.

עכשיו אתם

אם בא לכם לפתוח את התיאבון, אתם מוזמנים לאלבום שאני מעדכן מדי פעם בפייסבוק וכולל מתכונים, המלצות, ועצות מגולשים נוספים (בתגובות לתמונות):"טבעונות שבאה בטוב".

ואם בא לכם לאמץ את המסר הזה, אתם מוזמנים להשתמש בו גם כ"האשתג" בכל רשת חברתית שאתם פעילים בה.

#טבעונותשבאהבטוב

הצטרפו לדיון בפייסבוק:

Post by MichEal Amir Myx.

מה באמת העובדים שלך יכולים לעשות? יכולות וכישורים מול תארים מקצועיים

ניסיון מקצועי הוא נכס שאף אחד לא יכול לקחת מאתנו, העניין הוא שהתואר המקצועי שלנו (מנהל שיווק, מידען, מורה, וכו') הרבה פעמים אינו מיצג באמת את הניסיון והיכולות שצברנו בחיים, אלא רק חלק צר מתוכם.

מסמך "קורות החיים", כפי שיודע כל מי שכתב אחד, או קרא אינסוף מהם, הוא פורמט פרוץ לבדיות והגזמות, שאינו באמת משקף את הידע או הניסיון המקצועי, באופן אמין ופרקטי, שלא לדבר על שאינו דורש הוכחות מעשיות או פיזיות.

המאמר הבא ב-TNW, מציע גישה שונה ומהפכנית בהשמה לעבודה, והגישה הזאת היא לא חדשנית בבסיסה, למעשה היא חיה ברשת לא מעט זמן, רק ששם היא עדיין מפוזרת ואינה מוצגת באופן מסודר כמו במאמר המצורף בקישור.

מבט רחב ומדויק יותר אל הספקטרום המקצועי

השיטה שמציע לייף אברהם מבוססת על יצירת "ענן אישי של תגיות יכולות, כישורים וכישרונות" (skills). כל אחד מאתנו יודע במה הוא טוב. במה יש לו ניסיון, אבל יותר חשוב, כל אחד גם יודע כמה הוא אוהב לעשות כל אחד מאותם הדברים שברשימה האישית שלו.

אז, אם ניקח את זה צעד נוסף קדימה, אם כל אחד מאתנו יכתוב רק את הדברים שהוא אוהב ויודע לעשות, או ידרג את המשיכה הרגשית שלו לכל כישרון ויכולת, המעביד הפוטנציאלי ידע בדיוק מה הוא מקבל ויוכל לבחור את העובד הכי מוכשר, עם הניסיון הכי עשיר והתשוקה הגדולה ביותר לתפקיד.

מעבר לכך, גופים וארגונים יכולים ליהנות פוטנציאלית משימוש מלא יותר בעובדים שלהם, מעבר ליכולות או הכישורים והכישרונות שמציעים אותם אנשים על פי הגדרת תפקידם או הטייטל המקצועי שלהם.

הרשת כבר הבינה את זה מזמן, אבל עדיין יש לאן לשאוף

ברשת החברתית המקצועית לינקד-אין, כבר מיישמים את הגישה הזאת הלכה למעשה. פיצ'ר ה" Skills & Endorsements" הוא בדיוק מה שאברהם מדבר עליו, רק עם תוספת חשובה: ההמלצה החברתית. כלומר – אנשי קשר / קולגות ברשת החברתית, שמעידים באופן אקטיבי וסלקטיבי על כך שיש לך יכולות מסוימות – ואף מעבר לכך, ממליצים לך ולחברים שלך על יכולות שלך שעדיין לא חשבת עליהן או הזכרת לגבי עצמך.

השלב הבא: ענן תגיות אישי לכל אחד מאתנו

תארו לכם, שהיה ענן גדול ומשותף כזה לכישורים, יכולות וכישרונות – שכולנו היינו ממלאים על עצמנו, והיינו מאפשרים אליו גישה, למי שהיינו בוחרים, למשל: חברים, משפחה, קולגות, ציבורי – וכו'... ותארו לעצמכם שכל פעם שהיינו מחפשים יכולת או כישרון מסוים, היינו יכולים מיד לראות למי מהחברים שלנו (על פי דרגות קרבה שאנחנו בוחרים), יש את הכישרון או היכולת, או האוסף הספציפי של כישורים שאנחנו מחפשים?
ומה היה קורה, אם גם היינו יכולים לראות איך החברים שלנו מרגישים בקשר ליכולות הספציפיות שלהם?

כי זה לא באמת קשור ל"עבודה", מעבר לענן התגיות ה"מקצועי" שלנו, יכול להיות לכל אחד מאתנו ענן תגיות אישי בכל נושא או עניין שהוא רוצה. ענן לתחומי עניין, ענן לכישרונות אומנותיים, ענן לטעם אישי וכו'... ואם בענן הזה היה אפשר לראות את האנשים הקרובים אלינו, ששותפים לאותה תשוקה, או ניסיון, אותם תחומי עניין ואותם סוגי טעמים, היינו יכולים לראות בבירור כמה אנחנו יותר דומים אחד לשני, מאשר שונים.

איזה מידע עליכם, מחפשים הבוסים שלכם לעתיד, ואיפה?

פייסבוק, לצערי, הוא לא התשובה. בהיותו מכונה משומנת של שיווק ואקטואליה, ובהעדר מנוע חיפוש מילולי, הוא אינו פלטפורמה התומכת בישום של הרעיון שמציע אברהם.

משהו חיובי וחשוב שכן כדאי להגיד לגבי עדכון קורות חיים מסודר בפרופיל האישי בפייסבוק, הוא שתיוג חי מתוך פייסבוק עצמו, לעמודים של העסקים או הארגונים בהם למדתם או עבדתם, הופך את קורות החיים שלכם למסמך אמין בהרבה מסתם רשימה של תיאורים מפוצצים על הנייר.

בשורה התחתונה, המאמר של ה-TNW קצת מתחנחן. הוא מציע שאין צורך באמת "להרוג" את התואר המקצועי הרשמי, אלא להציג אותו לצד הרשימה של היכולות, והוא צודק בגישה הזאת, שינויים כאלה לא קורים ביום אחד.

העניין הוא, שאלה שימהרו ויקדימו לאמץ את הגישה הזאת, של "פריטת העובדים שלהם לכישורים וכישרונות", ואלה שיבחרו את העובדים שלהם על פי התשוקה שלהם לכישורים והיכולות שהם מחפשים, יהיו הראשונים ליהנות מהפירות. (פירוט נרחב על זה במאמר המוזכר למעלה).

איך מיישמים ברמה האישית, כבר מעכשיו

אז, קחו רגע ביד את קורות החיים שלכם:
כמה זמן לוקח לעבור עליהם (לאדם זר) כדי להבין מהם מה אתם באמת יודעים לעשות?

שבו ותעשו רשימה (על הנייר אם אתם רוצים), של דברים שאתם יודעים לעשות. כאלה שקשורים ולא קשורים ל"ניסיון המקצועי" שלכם. האם הרשימה הזאת משתקפת מ"קורות החיים" שלכם?

אולי כדאי לכם לעבור על הרשימה הזאת, לסמן בתוכה את הדברים שחשוב לכם לעשות, ולהוסיף אותה לקורות החיים שלכם. איפשהו למעלה. עם כותרת בולטת שמתייחסת לא רק לזה שאתם טובים ומנוסים בדברים האלה, אלא שאתם גם באמת עושים אותם מתוך תשוקה. שימו לב, לא לרשום תכונות אופי, רק דברים שאפשר למדוד בעשייה, הרשו לעצמכם להיות ספציפיים. תגיות גנריות, לא באמת תקדמנה אתכם.

נסו לצפות את הצרכים של הבוסים הבאים שלכם מהתפקיד שהגדירו ואותו אתם מבקשים לעצמכם. מה סדר העדיפויות שלהם ליכולות שהתפקיד דורש? מה יכול להפתיע אותם ולהיות יתרון? על אילו יכולות כדאי לוותר כדי להשאיר את הרשימה ממוקדת ויעילה?

ועוד משהו, רוב מי שקורא את הקו"ח שלכם, עושה את זה במייל או על מסך כלשהו. יש לכם כישורים ברשת למקומות שעבדתם בהם? במדיה החברתית, אתר חברה או כל דבר דומה? תמונות שמוכיחות עשייה? (לא רק תיק עבודות), הוסיפו את זה למסמך שלכם. זה יעזור להאמין לכם שבאמת עשיתם את מה שעשיתם.

אתם מבינים, אנחנו לא באמת מחפשים לראות שהייתם העורכים של עיתון בית ספר, או שהייתם מדריכים בצופים, או שלמדתם במקיף ג' במגמת שקר כלשהו. אנחנו רוצים לדעת במה אתם טובים. אנחנו יודעים שאתם טובים במה שאתם אוהבים לעשות, ואם נקבל ליד מסמך שעונה לשאלות האלו, בלי כל הסחות הדעת המיותרות, המניפולטיביות והשקריות, ואם תהיה לנו דרך לאמת את הדברים שאתם מצהירים על עצמכם, ואם נראה אחרים תומכים ומגבים את מה שאתם אומרים לגבי עצמכם – יש סיכוי הרבה יותר גדול שנבחר אתכם לתפקיד על פני מישהו אחר, ויותר מזה – אולי ניתן לכם לפתח את התפקיד, ונאפשר לכם להתפתח מקצועית ביכולות או כישורים שלא בהכרח נכנסים תחת הטייטל המקצועי שנתנו לכם.

ביקורת בונה / ביקורת הורסת

החיים מלמדים אותנו להיות ישויות ביקורתיות. מה שהם לא תמיד מלמדים מספיק, זה שהביקורת שאנחנו מספקים, יכולה לחולל השפעות על קשת רחבה מאוד מטוב ועד רע. מ"בונה" עד "הרסנית".

נדמה כי אצל רוב האנשים קיים פער תפיסתי בין ההשלכות של הביקורת שהם מקבלים, להשלכות של הביקורת שהם מספקים בעצמם. כאילו יש חציצה אטומה, המונעת מהם ליישם על אחרים, את מה שהיו רוצים ושואפים לקבל בעצמם, בכל הקשור לביקורת.

ביקורת ו"חוק שימור האנרגיה"

רובנו חוששים מביקורת, מדחיקים אותה או משתדלים להתעלם ממנה, מסיבות שאפשר להבין בקלות: ביקורת יכולה לפגוע בנו עד עמקי נשמתנו, לרמוס ולחולל נזקים רציניים לביטחון העצמי שלנו, ובעיקר – כי ביקורת יכולה לשתק אותנו. פשוט כך.
ביקורת גם יכולה להיות תורמת, מלמדת, מפתחת. אלה שחכמים מספיק, מצליחים ללמוד גם מביקורת דורסנית, אך לא תמיד מה שהם ילמדו ממנה, יהיה קשור לתוכן הביקורת עצמה, אלה ליחס לאדם שהעביר אותה.

התניות בסיסיות בקבלת ביקורת

המציאות מפציצה אותנו במבקרים, ונדמה שברוב המקומות שאנחנו פוגשים בה, היא יותר פוגעת מאשר תורמת.
הסיבות לכך יכולות להיות נעוצות בתרבות שלנו, החל מהנקודה שמתחילים הציונים על מבחנים ועבודות בבית הספר ועד ל"מודלים לחיקוי" בתקשורת, המתפרנסת מסנסציות, התנשאות והקצנה.
אבל תהיינה הנסיבות אשר תהיינה, הן אינן באמת תירוץ להמשיך לעשות לאחרים, את מה שאנחנו כל-כך לא אוהבים שעושים לנו, ועם זאת נדמה לי לפעמים שהעולם פשוט הולך ומכהה את הרגישות האנושית, עד אובדן חושים, וכולם כל-כך עסוקים ומרוכזים בעצמם, שאינם באמת מסוגלים לייצר את ההקשר המתבקש הזה בין קבלת ביקורת לנתינתה.
הסוד בכוחה של ביקורת, היא ההתניה שהגעתה דרך שכבות ההגנה שאנחנו מפתחים, תלויה בכך שתהיה לנו הערכה כזאת או אחרת למבקר. הפגיעים יותר מאתנו, מאפשרים – או, לא מצליחים למנוע מעצמם להעריך כל מבקר הנקרא בדרכם, ובמילים אחרות: "אלה שאכפת להם מה כולם חושבים".

התגוננות אלימה וחסימת המסר

כשביקורת ניתנת לנו ללא התחשבות ברגשותינו ו/או כשביקורת ניתנת באופן מרושע או פוגעני, מנגנוני ההגנה שלנו נכנסים לפעולה. הנטייה הטבעית שלנו היא להתרחק מן הכאב, ולכן אנחנו מרחיקים מאתנו לפעמים גם את הקרובים שבחברינו ואוהבנו, רק כדי לשמור על עצמנו מפגיעה דומה חוזרת.
יש כאלו שהתמודדות עם מנגנון הכאב שלהם, משגרת תגובה אלימה נגדית אוטומטית, וכשכזאת מופיעה – צריכה להידלק אצל כל אחד מאתנו נורה אדומה שפגענו באדם שכרגע ביקרנו, אבל רובנו נוטים להישאב לסיטואציה הרגשית ולהגיב באלימות על אלימות. דברים טובים, לא יוצאים מאלימות.
זה המחיר שאנחנו משלמים מצדה השני של המשוואה הזאת, שבה אנחנו מרגישים הרבה פעמים חכמים וצודקים, אולי אפילו מנוסים ומושכלים, אך מורחקים למרות כל אלה מן האנשים שהכי חשוב לנו להשפיע עליהם, בגלל ש"העזנו לומר להם את האמת", את מה שאנחנו באמת חושבים או מרגישים – ואם כוונותינו היו טובות, אנחנו לא תמיד מבינים שאנחנו יכולים למנוע את ההתרחקות הזאת, ואת הפגיעה בצד המבוקר, שאנחנו לא תמיד רגישים מספיק בשביל לחוש את כאביו.
אנחנו מאשימים את מי שמתרחק מאתנו בעקבות ביקורת לא נעימה, בחוסר יכולת להתמודד עם המציאות או עם האמת או עם הצדק או עם דעתנו ורגשותינו, ואנחנו שוכחים שאנחנו פועלים בדיוק אותו הדבר כשזה קורה לנו בעצמנו.

פגיעות לתווך ארוך

לביקורת רשלנית, שאינה מתחשבת ברגשותיו של האדם המבוקר, יש בדרך כלל גם השלכה נוספת על הכאב: ירידה חדה במוטיבציה שלנו להמשיך לעשות את מה שכרגע קיבלנו עליו ביקורת. זה די מובן, מהנקודה שבה אנחנו הצד הסופג – אף אחד לא רוצה לחזור ולהיפגע, אז למה להמשיך להיחשף לכאב, אם אפשר פשוט להפסיק לעשות, ודרך כך, להפסיק לקבל ביקורת ולהיפגע...? למה אנחנו לא זוכרים את ההשפעה החשובה הזאת כשאנחנו מעבירים ביקורת, את זה לפעמים קשה לי יותר להבין.
בסופו של דבר, ישנם סוגים שונים של מבקרים, ואנחנו כסופגי-ביקורת, צריכים להפריד בין אלה שמבקרים אותנו מתוך כוונות טובות כמו רצון לפתח אותנו וללמד אותנו, מאלו שהביקורת שלהם היא חיצונית לנו, ונשפטת בזכות עצמה כמוצר בשוק תחרותי לכל דבר, כמו למשל מבקרי אומנות בעיתון.

מפתיע

באופן די אירוני, התחום שכן למד במהירות את ההשפעות של ביקורת שלילית, הוא דווקא התחום העסקי. בעסקים, גם גופים שתפקידם הרשמי הוא לחנך ולתת ביקורת, נמנעים היום בכל דרך אפשרית לפגוע בתלמידיהם דרך ביקורת על איכות לימודיהם, מתוך הפחד המוצדק שסטודנט שיפגע, ישפיע על חבריו שלא ללמוד אצל אותו גוף מחנך. ככה זה, אנחנו לקוחות לפני שאנחנו סטודנטים, וההתנהגות שלנו כלקוחות מחייבת את הגופים המקצועיים שמתחרים על ארנקנו לעשות הכל כדי שנהיה מרוצים. גם אם זה בא על חשבוננו בסופו של דבר. אירוני, כבר אמרתי...?

איך כן אפשר להעביר ביקורת בלי לפגוע? לא תמיד אפשר. אבל הנה כמה טכניקות שיעזרו לכם להבהיר למי שאתם מבקרים, שאתם באמת בעדו:

א. התחילו במה שטוב.

תמיד יש דברים טובים. במיוחד כשתהליך היצירה של מה שעומד לביקורת הוא משהו מורכב, וכמובן כשמדובר בלבקר את האדם עצמו. בכל אחד יש דברים טובים.
ושימו לב, מס שפתיים לא יעזור כאן. צריכים להיות באמת מחויבים לראות את הערכים החיוביים על מלא יופיים ועצמתם – גם אם הם לא בקריטריונים המרכזיים של הנושא בביקורת.
חשפו כמה שיותר דברים טובים להגיד, וודאו שהמשוב החיובי שהעברתם נספג כחיובי, ורק אז, התחילו בזהירות עם השלילי. לשמוע את הטוב, נותן למבוקר תחושה של הישג, גם אם חלקי. אחרי ספיגת ההישג, יותר נוח לנו להבין במה עוד אנחנו יכולים להשתפר.

ב. התחשבו ברגשות.

כולנו בני אדם, וככאלה, ככל שאנחנו משקיעים יותר במשהו, אנחנו יותר רגישים כלפיו. מעבר לכך, כולנו מורכבים משאיפות וחלומות, וגם כאן, ככל שהחלום או השאיפה קרובים יותר לליבנו, כך אנו יותר רגישים כלפיהם.
היו זהירים בבחירת המילים שלכם כאשר אתם מעבירים ביקורת. שמרו על קשר עין (גם מטאפורי), ושימו לב לשפת הגוף של מי שמקבל מכם את הביקורת, אם הביטחון שלו יורד כשאתם מדברים – אתם עושים משהו לא נכון.

ג. בחרו בפורום המתאים לביקורת שלכם.

לכולנו יש סוג של פאסון, תדמית שהיינו רוצים לשמור עליה ולטפח אותה. ביקורת ציבורית שלילית, יכולה בקלות להיתפס בעינינו כהשפלה ברבים. לפעמים היא תדרוש מאתנו להתנגד אליה באופן ציבורי, על מנת להגן על אותה תדמית, ולפעמים היא אפילו תגרור, מעבר לפגיעה, ויכוח או ריב.. יש הבדל בין מה שאפשר להגיד לאדם "מול כולם", ומה שאפשר להגיד לו בפרטיות. חלקו את הביקורת שלכם לחלקים, שימו לב שאתם מפגינים איפוק ובחרו את הזמן והמקום או הערוץ הנכונים לכל חלק מהביקורת שלכם. אין מי שלא יעריך את היכולת שלכם לעשות זאת, כי כך כל אחד מאתנו שואף לקבל את הביקורת שלו – באופן, בזמן ובמקום שהוא יוכל להכיל אותה תוך כדי מינימום פגיעה.

ד. הקפידו לעודד בשימת דגש על הרווח הנלמד.

כולנו זקוקים לחיזוקים. במיוחד מדמויות שאנחנו מיחסים להן סמכות בחיינו, שלא לדבר על דמויות שאנחנו חשים אליהן הערכה וקרבה רגשית. כשדמות כזאת מעודדת אותנו שאנחנו בכיוון הנכון, אנחנו מקבלים זריקת מרץ למוטיבציה מתוך תחושה שאנחנו בדרך הנכונה, אפילו אם טעינו וגם אם יש לנו עוד מה ללמוד, אנחנו מרגישים שהתקדמנו. אם תחזקו את הדברים הטובים ותאפשרו ללומדים מכם לתקוע עוגנים חיוביים בתחום הנלמד, יהיו להם היסודות להמשיך להתקדם ומאמציהם לא היו לגמרי לשווא ואף הפכו למשתלמים.

ה. נסחו את המסקנות על דרך החיוב

במקום להגיד מה קרה "לא טוב" או מה "לא קרה", הגישו את הביקורת שלכם כ"מה יקרה אחרת" בפעם הבאה של ההתנסות, בעקבות הלקחים מהביקורת הנוכחית.
וודאו שהביקורת שלכם ניתנת ליישום על ידי המבוקר, באמת ניתנת ליישום – כי אחרת, כל מה שהיא תשאיר הוא משקע רגשי, אשר ברגע שיתנדף, ישאיר את המבוקר ללא ערך מוסף מן הביקורת ולא יאפשר לו באמת להימנע מלחזור על טעויות.

בשולי הדברים,

כמי שמתייחס לעצמו כ"איש חינוך", מרצה ומלווה מקצועי, אני נחרד לעיתים לגלות עד כמה בקלות אנחנו ממהרים לשלח ביקורת רומסת אחד כלפי השני, הרבה שלאו דווקא מתוך כוונה רעה או זדונית, אלה יותר מתוך כך שקל לנו הרבה יותר להיות שיפוטיים, מאשר לדרוש מעצמנו להתחשב בזולת.
זה עצוב לי שהחברה שלנו אינה שמה דגש על לימודי ביקורת כפי שהיא צריכה לשים – ומעבר לכך, היא שמה דגש דווקא על האופנים השליליים של העברת ביקורת, ומתגמלת אותם בפרסום, פופלאריות ופריימטיים.
כל מה שאנחנו צריכים לעשות כדי להימנע משטיפת המוח שהופכת אותנו לשיפוטיים כל-כך כלפי אחרים, הוא פשוט לזכור שכל מה שאנחנו עושים לאחרים, עושים לנו כל הזמן.
אמר מהטמה גנדי החכם: "היו השינוי שאתם רוצים לראות בעולם", וכשקושרים זאת לביקורת: בחרו להיות מבקרים בונים, חיוביים, מעצימים, מפתחים, ותגלו עד כמה מהביקורת שנתתם באמת מיושם ומשפיע לטובה.
ככל שעודדו גם יותר אחרים לנהוג כמוכם, תניעו את החברה צעד אחד קרוב יותר לערבות הדדית ולעוד סלוגנים ומושגים שבשורה התחתונה פשוט מבקשים מאתנו "להיות בני אדם", כלומר, אנושיים אחד כלפי השני.

----- הצטרפו לדיון בפייסבוק ------

Post by MichEal Amir Myx.

איך לזהות פרופיל מזויף בפייסבוק

מכירים את התופעה הזאת, פתאום אתם מקבלים הצעת חברות מאדם שאתם לא מכירים בפייסבוק.
אם אתם מאלה שלא מאשרים חברים שאתם לא מכירים, אתם מוחקים את ההצעה ופה נגמר הסיפור.
אם אתם מאלה שמוכנים לקחת צ'אנס על אנשים חדשים, אתם אולי אנשים פתוחים יותר, אבל אתם גם חושפים את עצמכם למעקב "צמוד" יותר, למישהו שמשתמש בזהות פקטיבית.

ככלל ראשון, במידה ואתם באמת מסננים את האנשים שאתם מאשרים להם להיות חברים שלכם בפייסבוק, אל תאשרו אף חברות מסרגל הקיצורים העליון. כלומר, לכו אל הפרופיל של מי שהציע לכם את החברות, בחנו אותו ורק אז החליטו אם לאשר או לא לאשר.

סימנים מעוררי חשד לפרופיל פקטיבי:

1. תמונת פרופיל "טובה מדי" – נכון, יש אנשים שמצטלמים טוב, אבל לרוב עדיין ניתן להבחין בין "צילום מקצועי" לבין צילום רגיל. זה לא אומר כמובן שכל מי שיש לו תמונה מקצועית בתמונת הפרופיל זה זיוף, אבל זאת נורת אזהרה ראשונה.
זייפני פרופילים חייבים להשתמש בתמונות קיימות של אנשים ברשת, ולכן קל יחסית לעלות עליהם בעזרת התמונה.
שמרו את תמונת הפרופיל החשודה על המחשב שלכם, השתמשו ב"חיפוש על פי תמונה" של גוגל, ובדקו אם התמונה מופיעה במקומות נוספים ברשת. זה לא תמיד יעבוד, אבל לרוב כן.


2. מעט מדי – מעט מדי תמונות, מעט מדי תוכן שפורסם בפרופיל, מעט מדי מידע – גם נותנים את ההרגשה שהכל "חסוי", אבל בעיקר מעוררים חדש שמי שפנה אליכם פתח פרופיל פקטיבי במהירות ואינו יכול להציג בו מידע שיעזור לחשוף אותו כמתחזה.

3. תאריך הצטרפות לפייסבוק – אם הפרופיל שהזמין אתכם להצטרף נפתח בשנה האחרונה (2013,2014), זאת כבר סיבה טובה להרים גבה. פייסבוק קיים כבר למעלה מ-6 שנים ורוב מי שהצטרף אליו, במיוחד בגילאים הצעירים יותר, לא עשה את זה בשנה האחרונה.
פרופיל חדש מהפלסטיק + הצעת חברות שאתם לא מבינים את ההקשר האישי שלה אליכם – סיכוי גדול שמישהו מנסה לפתות אתכם לפרופיל מזויף.
שימו לב, ישנם בעלי פרופיל מזויפים שמשקיעים באופציה שפייסבוק מציע בטיימליין להזנת תוכן על זמן עבר, כך שהסימן הזה הוא לא ב-100% בטוח.


4. יש תוכן פתוח לצפייה בפרופיל? במה הוא עוסק? – יש סיכוי גדול שבעלי פרופילים מזוייפים משתמשים בו למשחקים ואפליקציות שונות בפייסבוק. פרופילים מזויפים אחרים משתמשים בפרופיל שלהם על מנת לפרסם תכנים שיווקיים (כאלה ואחרים), או להגיב לתכנים שיווקיים – מה שלא יהיה, אל תתעצלו, תגללו קצת ותראו במה עוסק ה"חבר הפוטנציאלי החדש" שלכם, ונסו להבין אם אתם רוצים בכלל לראות את סוג התכנים הזה בפיד החדשות שלכם, במידה ותאשרו אותו.
אגב, גם אם אישרתם מישהו, כבר מאותה נקודה אפשר להגיד לפייסבוק שאתם לא רוצים לקבל עליו התראות או לראות אותו בפיד, אז במידה ואתם מתלבטים לגבי מישהו – זאת אופציה.

5. מלכודת ה"חברים המשותפים" – יתכן שתראו תחת הצעת חברות חדשה שיש לכם חברים משותפים בפייסבוק עם המציע. שימו לב אם אתם מכירים את החברים האלה, ולאיזו "קבוצת חברים" שלכם הם משתייכים. האם הם מאלה ש"מאשרים את כולם"? או אולי אלה בכלל החדשים בפלטפורמה שלא ממש מבינים את מי ולמה הם מאשרים... או במילים אחרות, אל תסתפקו במספר החברים המשותפים, תבדקו מי הם.
עדיין מתלבטים? שלחו הודעה אישית לאחד מהחברים המשותפים שלכם, עם קישור הפרופיל של המציע, ותשאלו אם הוא יודע מי זה. להזיק, כמעט ולא יכול.

עצה פרקטית למתלבטים מתקדמים:

אם יש לכם תחושה שאישור הצעת החברות, תחשוף מידע נוסף על מי שהציע לכם חברות, אתם יכולים לאשר את החברות ולבדוק האם לאחר מכן צפייה בפרופיל מציגה תכנים נוספים. אם התכנים האלה מאשרים לכם את התחושה שמדובר באדם אמיתי שתרצו להישאר חברים שלו, אחלה. אם לא – פשוט באותו רגע, הסירו את הפרופיל הזה מהחברים שלכם בעזרת "אנפרינד". לא יקרה כלום. פייסבוק לא מעבירה פרטים שלכם לאף אחד בהקשר הזה, וחרטה משמעותה פשוט לחזור למצב הקודם שבו מי שהציע את החברות נותר מחוץ למעגל החברים שלכם. זה הכל.

בשורה התחתונה:

אם הפרופיל שלכם מוגדר כ"פתוח", ואת כל או רוב התכנים שלכם יכולים לראות גם גולשים שאינם חברים שלכם, להצעות חברות בלתי מזוהות אין ערך אמיתי לטוב ולרע. (אלא אם כן הן מקרבות אתכם לחריגה ממספר החברים המותר שהוא 5000).
אם הפרופיל שלכם או חלק מהתוכן בו, מוגדרים כ"פרטיים", יכול להיות שמישהו מנסה להגיע למידע שלכם, או להשתמש בכם כנתון סטטיסטי של חשיפה לתכנים שיווקיים או מוטי אג'נדה כלשהי.

עצה להתנהלות יעילה בפייסבוק – רשימות חברים:

פייסבוק מאפשר לכם למיין את החברים שלכם לקבוצות, כמו למשל: משפחה, חברים, קולגות וכו'. תוכלו לייצר איזו רשימה שאתם רוצים (שימו לב שאתם מגדירים את הרשימות כ"פרטיות", אחרת חברים יכולים לראות לאן שייכתם אותם).
צירפתם מישהו חדש שאתם לא מכירים ולא יודעים לאיזו רשימה לשייך? צרפו אותו לרשימת "אנשים שאני לא מכיר באמת". (אתם צריכים לפתוח אחת בשביל זה).
פייסבוק מאפשרת לכם לשלוט על המידע הספציפי מהפרופיל והתוכן שלכם, שיוצג לכל אחת ואחת מהרשימות שלכם, כך שאם למשל יש משהו שמיועד רק ל"חברים קרובים", אתם יכולים למנוע מזרים לראות אותו, גם אם אישרתם להם חברות.

שימו לב, בשולי העצה הזאת חשוב לזכור – תוכן דיגיטלי הינו קל להפצה והעברה. למרות אפשרויות הפרטיות בפייסבוק (או בכל זירה דיגיטלית אחרת), זה מאוד פשוט להגיע לתוכן החסום שלכם. כל מה שצריך זה חבר משותף "משתף פעולה" כדי להציץ בפרופיל שמוגדר "לחברים בלבד" ולהעביר צילום מסך של תוכן "חסוי", אז תחשבו טוב טוב לפני שאתם מעלים לרשת מידע או תוכן לגבי עצמכם, שלא הייתם רוצים באמת שיגיע לאחרים.
----- הצטרפו לדיון בפייסבוק ----

Post by MichEal Amir Myx.

סוף עידן הרגש. (פוסט אורח מאת ליבי אבנר)

הרבה מאוד עבר על המדינה הקטנה שלנו מאז ימי “חבורות הזמר” ותחרויות השירה העברית.
תחרויות שמיטב זמרי ארצנו השתתפו בהן וצמחו מתוכן, בעיקר בזכות יכולתם הקולית.
הפורמט שינה מיקומו ועבר לטלוויזיה ובעשרים השנה האחרונות, כינס את עצמו ברובו תחת כותרת אחת: ריאליטי.
כמו מפלצת ארוכת זרועות השתלט הריאליטי ותפס את מקומו בכל הערוצים בשעות הפריים טיים, ולא רק, וגילה לנו דבר חדש, שלכולנו חלום נסתר ומשותף לשיר שלא לומר התפרסם. כך לפחות זה נראה בעיניי, עד כדי כך שלפעמים אני מרגישה שרק אני ועוד קומץ קטן של חבריי עוד לא הלכנו להיבחן.
אבל השירה היא כבר מזמן לא מרכז הסיפור והסיפור האישי של הזמר הפך להיות המבחן האמיתי.

אני חלילה לא מזלזלת באף סיפור חיים, רגשי ככל שיהיה ומטבע הדברים אנשים עוברים אסונות וחיים לא קלים, אבל מפלצת הריאליטי, טורפת הרייטינג, פועלת ללא הבחנה בין טוב לרע, בין רגש לקהות והפקטור היחידי ב"אקס פקטור" הוא צרות החיים.

"הכוכב הבא" הפך כבר מזמן ל"הקורבן הבא" ו"האח הגדול" ל"הקורבן הגדול".
קורבן של נסיבות, קורבן שכולנו אמורים להתרגש מההזדמנות הנפלאה שזימנה לו המפלצת להתרומם בזכותה מאשפתות ו"להשתקם" – או "להצליח", במושגים שלה כמובן.
מידתיות כבר אינה שם המשחק ואם אתה יתום מהורה אחד או שנים ועדיף בנסיבות ש"מצדיקות" כתבה בעיתון, כנראה שמקומך אתנו. כוכבית: אם אתם ערבים, אתיופים, מבקשי מקלט או סתם עובדים זרים, אתם פטורים באופן אוטומטי מסיפור חיים קשה, כי זה לכשעצמו כבר יעלה לנו את הרייטינג, את השיח הגזעני וכפועל יוצא את החשיפות, אתם תצביעו והמפלצת תתעשר.
מפלצת הראליטי שובה לא רק את המתמודדים, גם ה"שופטים" שלה חייבים לקחת חלק מרכזי במשחק המעוות הזה. הם חייבים לייצר דרמות במדורי הרכילות בשביל להצדיק את בחירתם. זאת, בזמן שהם רואים עצמם כמודל חיקויי לדור שלא מבין שאין את מי לחקות ובטח אין למה לחכות.

מאז ימי ה"כוכב נולד" ועד היום כבר עבר עשור. עשור שבו המילה "כבוד" הפכה לדבר החשוב ביותר, עשור שבו לא שמנו לב שהמפלצת טרפה את המילה "הדדי" והעלתה לכס המלוכה את ה"כבוד" מהמקום של "מגיע לי, אני רם ונישא, אני בפריים טיים – וזה אומר שמגיע לי הכל.
במיוחד אם אני כבר שם".

השעון כבר מזמן נעצר על "15 דקות תהילה", כי למפלצת עצמה אין זמן והמזון שלה "מצדיק את הקורבן". איש אינו מדיח את המפלצת עצמה ומעונה לעונה נדמה כי היא כובשת יותר.
הערך המרכזי שמנחה אותה הוא "מאני טיים". היא תעשה אותך מלך, לזמן מוגבל, אם רק יש לך את הסיפור הנכון, אם רק תדע את חוקי המשחק, תשלב איתה ידיים ותתקשר לצלמי הפפראצי...
אנחנו ממריאים והחברה מתרסקת.
הריאליטי הפך אותי לצינית במפגשים עם המקומות הכי כואבים של האדם. אני כבר באה מוכנה מראש לשמוע את המתמודדים נחנקים מדמעות כשנשאלת השאלה "למה בחרת את השיר הזה", אני כבר יודעת מתי תהיה השהייה, ומתי השופטים יזילו דמעה מזויפת, אני יודעת מתי המצלמה תעבור בחזרה מהשופטים למתמודד, מתי השופטים ימחאו כפיים וחלקם אף יגדיל ויעמוד על רגליו בקטע שהמתמודד ימשוך את השיר, או טוב מכך, יבצע קטע א-קפלה.
אני יודעת שיהיו הלסבית החירש העיוור הגמד והחרד"ל הבא, שתהיה אנורקטית או אם חד הורית או סתם פתטית שרצה מהשקה להשקה, אני יודעת, גם מי כוכב הריאליטי שיוצא עם כוכבנית הריאליטי מתחרה ומי נפרד, נבגד או בגד, מי לבוש שיק או מי לבוש שוק ו-אני-בשוק.

אני בשוק שהסיפור כבר לא נוגע בי ואף להיפך, ככל שהסיפור קשה יותר כך אני מוצאת את עצמי נכנסת לתוך קופסת הקהות שיצרתי על מנת לשרוד את כל הגועל שהמפלצת יצרה. גועל מניצול חיו של המתמודד על מנת לשרוד את התחרות מצד אחד ולהעלות את כמות הרייטינג מהצד השני.

אני זוכרת את עצמי אחרת, פעם לפני עשור, ואני כל-כך מתגעגעת להרגיש...
להרגיש שוב צביטה בלב מסיפור אנושי שבאמת קורע אותך לגזרים, להרגיש חמלה ורצון אמתי לחבק. אני גם מתגעגעת למילים שנכתבו בשביל להעביר מסר או סתם בשביל לגעת, מילים שנכתבו במטרה טהורה לרגש בשיר, מילים שנכתבו כאות אהבה ללחן או ללחן טוב המזדחל כנער מאוהב למילים שנועדו רק לו. נדמה שאלו הפכו כל-כך נדירים לאחרונה...
אני מתגעגעת כי המפלצת מייצרת להיטים ולהיטים מייצרים "כפיים" ואני מתגעגעת למחיאת כפיים.
אני מתגעגעת לגיבורי על שהנחילו לדורות הבאים התנהגות שראויה לשאוף אליה, מילים שהשאירו חותם אחריהם
גיבורים שמעשיהם הלכו לפניהם, שצניעות הובילה אותם, ששינו סדרי עולם, גיבורים שנכתבו בספרים ולא במדורי רכילות או במדורי פלילים
זו כנראה מלחמה אבודה מראש, כי נערים צורחים ובנות מתעלפות נותנים אפקט מרשים יותר.
אני רוצה להגיד לעצמי שאני לא במשחק הזה, אבל בזה שהפכתי לאטומה מול סיפורי חיים מצמררי שיער, אני יודעת שהמפלצת ניצחה ולמרות שאני לא בת ערובה שלה, היא מקיפה אותי חומות.
ואני לא מוכנה לקחת חלק יותר בהתבזות החברה כלפי המוסר, ניצול זה לא בידור בעיניי, אנחנו הצופים, החלק האינטגראלי של הזנת המפלצת וכיוון שכך, באפשרותנו וחובתנו להפילה, זו האחריות המינימאלית שלנו כלפי האינטליגנציה הכללית והרגשית שלנו
אז אני מודעת לכך שאני לא פקטור, אבל על מה שהמגמה הזו עושה לי אני שמה X.

--------- הצטרפו לדיון בפייסבוק -----------

Post by MichEal Amir Myx.

שלוש עם בלי.

את מתגלה בחלקים כמו חתול הצ'שיר: קודם מופיע המבט הכחול-פלדה. מבט חד ועמוק באותו זמן. מבט שמבין הכל. כהילה מתכנסת בנפנוף, נאספת סביבו המסגרת הזהובה של שיערך, משרטטת את עצמות הלחיים הישרות והגבוהות המתחברות לצוואר לבן וארוך המוביל לכתפיים צרות ועדינות. חשופות רק במידה הנכונה, שהרבה פעמים הרגשת שהיא יותר מידי. ואז מופיעה סביבן המטפחת, מלטפת אותן בבד עדין, שקוף וצבעוני. כמעט גוזלת את תשומת הלב מן הפה עם השפתיים הצרות – המצוירות כמעט בקו ישר.

שלוש שנים עברו היום. שלוש שנים בלעדיך, ועדיין איתך.

אני מצית עוד סיגריה מגולגלת ונדמה שבעשן שלה את הופכת להיות יותר ברורה. אירוניה בניחוח זיכרון של מרלבורו אדום ובושם עדין, מלווה בשתיקה חודרת שכרגיל משאירה אותי מנחש. מפרפר בין המחשבות החוששות ממה שיש לך להגיד. הדיוק של המילים שלך מפחיד אותי יותר מחוסר הודאות. תמיד היתה להן את התכונה שיש לרכבות הרים – הנשימה הנעתקת ברגע הזה שלפני הגלישה אל תובנה שאין ממנה חזרה. כישרון שהתמקצעת בו עד אימה שכולה שכרון חושים.
ממשיכה לדייק אותי במקומות שנדמה שאף אחד כבר לא מבחין בהם מלבדנו – אותה קבוצת יחידי סגולה שליקטת סביבך, פסיפס צבעוני ומבריק של ישויות שונות שאיש מלבדך לא ראה איך הן משתלבות יחד בדפוס יפהפה ויצירתי המתעצב להוריקן של יצירתיות. סופה ששואבת מן האדמה ומרימה לעומק המעגלים – למקומות שנדמה כי כל-כך מעטים מעיזים להישיר אליהם מבט.

את ממשיכה לעצב בי את המלחמה בתחנות הרוח, זורקת אותי בעפעוף ריסים קצרצר אל חומת האגו הרברבנית של מסרים שטחיים ועקרים. מסרים חרשים שתמיד התעקשת להשתיל בהם לב. להפעים בהם משמעות. לנסוך בהם אמת.
עדיין את אוחזת בי כמו דרך אינמוצא אל הבידול. אל הזכיר. אל המפעיל. מניעה אותי למנוע את החיקוי, את הקלאש אל הקלישאתי.

מטלטלת אותי במילה אחת פשוטה או שתים מעל אמירה שעוד לא נתגלתה וזורקת אותי מעבר הפיצוח חורק השיניים של יהירות מוצרית שיווקית ועוני השפה.

"תזקק" את לוחשת לי שוב ושוב ושוב, עוצרת את הזמן בעולם שבו כל הבריפים הם לאתמול וכל לוחות הזמנים הם אחוזי שבץ וחסרי נשמה.

אני מקשיב לך תרצה שלי. עדיין מקשיב. תמיד מקשיב באוזניים שחוקות ומותשות מעודף הצעקות של כל רוכלי ההארד-סל על הנחותיהם הפשרניות, המשוכפלות, המתגוללות על ריצפת העיוורון הצרכני באין אונים.

אני מקשיב לך וחופר את המקלדת עמוק יותר בשולחן המחשבה עמוס הכלים שהותרת לי, ולכל האחרים ומעלים אבק נוכח מגפת שפל השפה והתייבשות מקורות ההשראה בקרינת הזמינות המנתקת.

אני מקשיב לך תרצה שלי, בין זרנוקי הקולות המכים ממכשירים דיגיטליים מיותרי חיבור האזניות של אנשים כרותי התחשבות וקליעי האלימות המחשבתית של דור הפורנו-ריאליטי המתייחסים לתיעוד ערוך כמציאות שראוי לשאוף אליה, והמסר שלך ממשיך להדהד בי, כל יום, נטול רחמים ומלא חמלה:
"תהיו בני אדם".

אנחנו שוכחים איך להיות בני אדם, תרצה שלי. אנחנו מתייקים את האנושיות שלנו כחולשה. כמשהו שצריך לאפסן להדחיק כדי לשרוד את היומיום. לא רק בעולם הפרסום. לא רק בכתיבה. לא רק ביצירה. בכל זירה אנחנו שבויי פטרונות תובענית המטביעה אותנו באגואיזם מודחק פשרות. תתרנים לאפשרויות שמעבר להיצע הברור, המוגש לנו על מגש ניקל דקיק הנמכר במחיר נשמתנו.

"תהיו בני אדם".

אנחנו דוחים את המסר הזה לאחר-כך שלא מגיע. כי אנחנו כל-כך עייפים. כי כל-כך הרבה מתועדף לפני כן. כי "אין ברירה". כי יש אינסוף תירוצים. התמחינו בלדרוש אותו מכולם בזמן שאנחנו דורכים על זנבות של אחרים בדרך לשבור לעצמנו את הגב שכבר מזמן איבד את שידרתו.

אל תמהרי תרצה שלי. את נעלמת לי מהר מידי בתוך רעש הקיום, מעבר למטפחת ולכתפיים הדקות, והלסת המשורטטת והשיער הזהוב, ועוד רגע, יתפזר העשן ואיתו גם המבט החד והעמוק והזיכרונות שנדמה כי כל יום, כמו חתול צ'שיר נמוגים עוד קצת.

אני מתגעגע אליך כל-כך, בת-אדם נדירה שכמוך. אוחז במילים ובעשן, ובכלים שהזמן לא יכול להם, ומשכנע את עצמי שאת עוד כאן. ואז נגמרת לי הסיגריה, והשעון אומר שצריך ללכת לישון, כי מחר תצלצל שוב המציאות ותעיר אותי בבוקר, ואגלה שעברו שלוש שנים, מאז שהלכת.

------------- הצטרפו לדיון בפייסבוק -----------

Post by MichEal Amir Myx.

הצצה לחוסר הסובלנות שלנו.

לאחרונה הגלישה במדיה החברתית הולכת ונהיית קשה עבורי. היא מעייפת. היא כבר לא נעימה ומסקרנת כמו שהיא היתה.
משהו השתנה שם. איך אומרים אלה שהיו פעם רומנטיקנים, "הלכה התמימות".

זה לא שאני מצטער שפייסבוק, ובכלל המדיה החברתית, הפכו להיות מדיות פופולאריות שמשמשות חלק אדיר מאוכלוסיית העולם. אני כן קצת מצטער על מה שקורה לרוב האנשים כשהם מגיעים למדיה הזאת, כשהם מצויידים בעיקר ביכולות בסיסיות של קופי-פייסט, סובלנות הולכת ונעלמת וסף ריגוש מותש וחבול התקפות שיווקיות בלתי פוסקות.

פיד החדשות שלי, שפעם היה מלא באנשים שהיו יצרניי תוכן מעניין, ולו רק מפני שהם פשוט אנשים מעניינים כשפוגשים אותם גם פנים אל פנים, הפך להיות מגרסת יח"צ חדגונית, שמפמפמת בעיקר תכנים שמתמיינים ל: "אני נהדר, אני מוצלח – תעשו לי לייק" ול"היתה פה שערוריה/מחדל/אסון – שתפו! שתפו – אסור לשתוק".

כמה אפשר לצעוק עלינו כותרות בלי שנתחרש? כמה אפשר לצפות שאחרים יקראו אותנו, או יגיבו לנו, אם נהיה עסוקים כל הזמן רק בעצמנו?

על איזה אחוז מהפוסטים אתם מרפרפים בפיד בימנו? כמה תמונות של אוכל/ילדים/מסיבות/אירועים שיווקיים אתם מדפדפים באצבע עצלה ומשועממת עד שאתם מגיעים למשהו שבאמת עושה לכם את זה? משהו שבאמת עוצר אתכם לכמה שניות? משהו שגורם לכם לחשוב משהו חדש. לא משהו שמחזק מחשבה קיימת... כי זה קל.

כמה לייקים עשיתם לאחרונה שאתם זוכרים? מה נשאר איתכם יום אחרי שגם אתם עשיתם לייק על פוסט שהיו לו 10,000 שיתופים? כמה פוסטים כאלו אתם זוכרים? איך הם שינו את החשיבה או ההתנהגות שלהם מעבר לאותו לייק בלתי גורלי, שמשום מה משמש מדד ליחס הגולשים, כאילו שלשבת בכיתה באמת אומר שהילד מקשיב ולומד. אתם מבינים? הילד אומר "כן" כשקוראים את השם שלו, אבל בסוף היום, הוא לא נשאר עם כלום ממה שאומרים המורים. כי הילד משועמם.

אוקי.אני משועמם. משועמם רצח. ועייף. כל-כך עייף מלסנן בכל פעם מחדש את התכנים הלא רלוונטיים של האנשים הלא רלוונטיים שפייסבוק מתעקש להציף אלי ומדברים רק על עצמם. או עם עצמם. או מחכים שמישהו ילטף להם את הסטטוס כדי שהם יוכלו להגיד אחר-כך: "שיואו, ראית כמה לייקים קיבלתי? מה, לא ראית? אתה לא זוכר שעשית לי לייק בעצמך"?
כל-כך הרבה אנשים מסתובבים בהרגשה שכשהם כותבים משהו על הקיר שלהם הם מדברים עם כל החברים שלהם ושכולם רואים את זה, אני כבר לא מדבר אפילו על עמודים מקצועיים – אנשים! הם מתפלאים שלא ראית. שלא שמעת. שפספסת את הדיון הסוער עם 25 התגובות שהם קיבלו ונתן להם את ההרגשה שהוא באמת מעסיק את כולם. אבל תשאל אותם אם הם ראו את הסטטוס האחרון שלך ורובם יגידו בהרכנת ראש נבוכה "לא, לא ראיתי – אבל אני ואני ואני".

ובואו נניח, לרגע, שיש פה ושם מידע שבאמת מהדהד בנו מעבר לשניות הספורות שאנחנו מרשים לעצמנו להיחשף אליו, בין אינסוף פוסטים שקוראים לעצמם "ממים" או פוסטים עם ציטוטי שפר של אישים ו"אישים" מכל העולם והזמנים, או עוד תמונה של כלב מוכה סרטן שצריך אירוע התרמה בו כל בעלי המקצוע מתבקשים לתרום את עבודתם בהתנדבות – או לפחות לשתף... כי זה חשוב! כי זה נורא! כי זה מזעזע!!!!!# – בואו נניח שמשהו מזה נשאר – אז מה עושים עם זה?
כלום. מדחיקים. שוכחים. עוברים הלאה. מרפרשים. עושים "HIDE" מנטאלי, או פיזי, כמו שאנחנו עושים "הייד" או "איגנור" לכל-כך הרבה תוכן שמנסה להידחף לנו לחיים בכוח. באגרסיביות. בלי הקשר. בלי ערך מוסף. בלי התחשבות בנו או בצרכים שלנו או בפרטיות שלנו או בזמן שלנו או באנרגיה שלנו. כי עכשיו, ממש עכשיו כשחברה שלי מקדישה לי שיר על הקיר, פייסבוק צריך לתפוס על זה טרמפ ולקדם על חשבון זה את הלהקה שפתחה אצלו עמוד רשמי, והוא רוצה שעכשיו, בזמן שאני מתענג על הרגע הזה, ועל השיר שהחברה שלי בחרה והמגננות שלי נמוכות, או אולי בכלל אני במצב רוח מפרגן, או שבכלל לא אכפת לו ממני – ממש עכשיו, אני אגיד לו שאני אוהב או לא אוהב את הלהקה הזאת או את התוכן הזה, כדי שהוא ידע להתאים לי עוד תכנים פרסומיים שהוא מעודד מפרסמים לא מתחשבים לשלם עליהם.

כי המפרסמים שוכחים. הם שוכחים שהם בעצמם, כאנשים, שונאים שנדחפים להם לחיים ככה סתם. הם שוכחים שהם עצמם, מתעלמים מבאנרים, וצוחקים על מודעות פייסבוק מגוחכות, או מקללים בכל פעם שהם נכנסים לפיד שלהם ומגלים שהפוסט הראשון הוא איזה מישהו שמנסה לדחוף לנו משהו לקנות. שירות, או מוצר או צורך מונפץ כזה או אחר – עטוף בפומפוזיות ריקנית, מלאה בחשיבות עצמית, מסריחה מגנריות משוכפלת, לא רלוונטית כמעט בעליל, וב-99% לא אמינה ולא מחדשת דבר.

תופעת ה"אינסטנט", שהיא חלק ממגמה שילדה מושגי קיצור מרודדים כמו "כתיבה שיווקית" ו"הכל כלול". "סדנת בזק ותהיו מאסטרים בתחום". חמש דקות ויש לכם אתר. שלושה קליקים ויש לכם קמפיין באוויר. מהר! מהר! זה קל! זה מושלם! זה פשוט! רק תשלמו לנו והכל מוכן.

עוד חלק מהתופעה הזאת הוא כל מי שלקח קורס או שניים, או אפילו בלי, ומרגיש נוח להציג את עצמו כ"מומחה לשיווק ופרסום", גם אם בפועל, אין לו ניסיון או מתודה או פרקטיקה אמיתית. כל שני אנשים שעובדים בתחתונים מהבית ומלבישים עמוד פייסבוק במחלצות מעוצבות ולוגו מצוייץ, מציגים את עצמם כ"חברה מובילה בתחומה", ולא מפסיקים ללהג כמה הם והם והם והם. לשחק אותה כמה הם מצליחים במקום לספר כמה זה באמת קשה להביא לקוחות, וכמה הלקוחות שעושים צעדים ראשונים בתחום הזה, וגם אלה שכבר לא, מחזיקים את הארנק ואת הראש סגורים, ולא באמת רוצים להבין את סוג העבודה שמציעים לעשות בשבילם. לצפות מהם להעריך את העבודה הזאת...? לפי מה? לפי לייקים? לפי כמות עוקבים? לפי כל מיני מדדים וגרפים קיקיוניים המציגים עליות וירידות כאילו האנשים שמתעניינים בכם זה כמו בבורסה ועדר מניות?
איך אפשר לגשת לעשות עבודת עומק, כשלאף אחד אין זמן? כשכולם רוצים הכל עכשיו – ולרובם הגדול אין אפילו מושג מה זה בכלל ה"הכל" הזה...

עייפתי. עייפתי מזה כל-כך.

הייתי חצי שמח להגיד לכם ש"הם לא אשמים", אבל הם כן. כי העצלות והרדידות וחוסר הסובלנות לא מאפשרת לרוב האנשים האלה לראות מעבר לעצמם. לראות מעבר לפרדוקס שאם אתה עושה משהו "כמו כולם", אתה מפסיק בעצם לעניין באותה השניה בדיוק. שאם אתה נשמע כמו, נראה כמו, מרגיש כמו משהו אחר – אתה משעמם. אתה נבלע.

אבל אפילו אם התוכן שלך באמת מעניין, אם תמשיך להציף אותו בעקביות בלי לגוון, בלי להעמיק, בלי להשתנות ולהתפתח – גם ממך יתעלמו ביותר קלות. בדיוק כמו שאתה מתעלם מכל-כך הרבה אחרים שעובדים קשה, מאוד מאוד קשה – אבל לא נכון – להגיע אליך.

לא חראם? פעם, כשהייתי קופי צעיר במשרדי הפרסום, אחד הדברים הכי מזעזעים בעינינו, אנשי הפרסום, היה לקוח שהגיע אלינו עם פרסומת של מתחרה ואמר "תעשו לי כזה". זה היה אז מגוחך. היום, לפעמים נדמה לי שזה הסטנדרט.

ואני כבר לא מדבר על "תיקוני קופי" מלקוחות שהופכים את הכותרות שלי לשאלה של "כן ולא", שרוב הסיכויים מתחילה במילה "רוצים". רוצים להצליח? רוצים למצוא עבודה? רוצים לגור באזור המרכז? רוצים, רוצים, רוצים, רוצים.... אוףףףף. לא רוצה. לא רוצה ולא רוצה ולא רוצה.

רוצה שתפסיקו לשאול אותי שאלות מעצבנות בזמן שאני מנסה נואשות לאסוף את הריכוז המעט שנשאר לי בשביל להשקיע את האנרגיה שלי במה שבאמת מעניין אותי. רוצה שבאמת יהיה לי מעניין. רוצה לפגוש בפייסבוק שוב את האנשים ואפילו את המותגים, שהם מעניינים במציאות אבל מתישים אותי בפיד. מייאשים אותי.

והכי אירוני – שדיון נחשב מוצלח אם יש בו 250 תגובות, גם אם התגובות האלה הן מתלהמות, מקללות, מעליבות, משפילות, נמוכות, ירודות, ושטחיות כמו גיליון רטוב של "פנאי פלוס" שעבר עליו מכבש.

כי עדיין כולם משחקים אותה למי יש "הכי גדול", ולמי יש "הכי הרבה", גם אם ה"הרבה" הזה הוא בעצם כלום. אף אחד שבאמת מעורב. אף אחד שבאמת זוכר. אף מסר שנדבק או מנג'ז גם בלי שיחזרו עליו 30 אלף פעמים תמורת תשלום בפילוח על פי קהל מטרה שאמור לענות לפרסומים שלכם ב"כן! אני רוצה"!

כל כך הרבה רעש לבן. כל-כך הרבה חוסר רלוונטיות. כל-כך הרבה אגרסיביות שיווקית שגם אנשים נגועים בה, לא פחות לפעמים מחברות וארגונים. כי זה משחק של תדמית נכון? ובתדמית תמיד צריך לשדר הצלחה, נכון? כי כולם מומחים, וכולם תותחים, וכולם מוכשרים וכולם יודעים להלל את עצמם ולשאול את הקהל אם הם רוצים.

אתם הקהל? כי במקום שבו אני הקהל, אני מודיע לכם כאן ועכשיו: אני לא רוצה. לא רוצה שתדברו אלי ככה. לא רוצה שתתייחסו אלי כמו אל עוד ארנק או פסיק בסטטיסטיקת השקר כלשהו שאתם צריכים למכור למנהלים שלכם. אני לא רוצה לשמוע כמה העסק שלכם נהדר. אני לא רוצה לשמוע כמה לקוחות יש לכם. אני לא רוצה לקרוא את החזון המשמים שלכם שמלא בערכים שלמי שמנהל את הארגון שלכם אין כנראה אפילו שמץ של מושג איך מיישמים אותם על העובדים שלו, ולעובדים שלו אין שמץ של מושג איך מיישמים אותם על הלקוחות או הצרכנים או הקהל הפוטנציאלי. עובדה, אולי אם היה להם, הם לא היו כל-כך עסוקים בעצמם כל הזמן, ומתחילים לחשוב קצת יותר עלי.

אולי הפוסט הזה הוא לא הכי מסודר בעולם. אולי קפצתי בין נושא לנושא. אולי לא היה לכם כוח לקרוא את כולו. לא מאשים אתכם. למי יש סובלנות לקרוא כמעט שלושה עמודי וורד בימנו? ועוד על המסך.... הרבה יותר פשוט לשתף בתמונה של כלב מנשק תינוק קמבודי ניצול מלחמה או לעשות לייק או... פשוט להתעלם.

אבל אם כבר הגעתם עד כאן, אני בכל זאת אנסה להביא פה נקודה פרודוקטיבית למחשבה: מתודה היא לא מילה גסה. מומחיות מורכבת מכישלונות והצלחות כאחד. למעשה, קראתי פעם שמישהו אמר (פארפראזה) שלהיות מומחה, זה לקום על הרגליים מחדש, באופן עקבי, כישלון אחרי כישלון.

תפסיקו להיות עסוקים בלשדר את ההצלחה שלכם, או את כמה הצרכן צריך אתכם, ותחזרו למקום שבו נמצאת האמת: העסק שלכם, צריך, את הצרכנים. כולנו יודעים את זה. כצרכנים. משום מה שוכחים את זה כשעומדים בצד השני – של אנשי השיווק, הפרסום והיח"צ, ולא חשוב באיזו פלטפורמה או פורמט.

תהיו עסוקים במה אתם באמת יכולים לתרום לחיים של הלקוחות, איך הם יכולים למצוא את עצמם אצלכם, ותנו להם סיבה להרגיש נוח אצלכם. ולא שהם עובדים אצלכם בלעשות לכם לייק, או בלשתף או בלהעלות בשבילכם תמונות או לייצר בשבילכם פרסומות. כי כשהם עובדים בשבילכם – הם רק מחכים לרגע שבו הם יוכלו לדפוק כרטיס וללכת הביתה, ועם המשכורת, הם יקנו בכסף שלהם ערך מוסף אצל מישהו אחר, שבאמת יספק אותם.

------------הצטרפו לדיון בפייסבוק ----------------

Post by MichEal Amir Myx.

מיוחד ל”יום האהבה” - סיפור קטן על אהבה לא ממומשת.

מכירים את ההתקדרות הזאת, שמתחילה כל פעם כשיום ואלנטיין מתקרב...? אם לא, אתם בזוגיות, אבל אם כן, רוב הסיכויים שאתם לא. 

אחרי לא מעט שנים בתעשיית הפרסום והתקשורת, כואב לי לראות איך בכל ואלנטיין יוצאים להם מותגים וכלי תקשורת לחגוג על כל הפחדים, רגשות הנחיתות והאכזבות של כל מי שאינו נמצא בקשר באותו תאריך מסוים שאנשים כל-כך אוהבים לייחס לו שיא של אהבה. 

יש לי גישה שונה ליום הזה, ורציתי לשתף אתכם בסיפור אישי קטן, דווקא מהצד המקצועי שאולי ישפוך קצת אור על הגישה הזאת ויעזור להציע אותה כאלטרנטיבה.

במהלך הקריירה שלי, עבדתי עם שני אתרי ההיכרויות הגדולים בישראל. כמובן ששניהם כבר יודעים מאז קיומם, שלקראת וואלנטיין, צפוי שיצליחו ליצור התעוררות של גלישה באתר. הם מעלים קמפיינים קבועים בנושא, ובזה אני לא חושב שאני באמת מחדש להרבה אנשים – העניין הוא כזה:
אחרי שנים של מאבק מצדי בכל "קמפייניי המסכנות" שאתרים כאלה מייצרים, סוף סוף הצלחתי להעביר את הלקוח לקונספט מעצים, והנה הוא לפניכם.

הבריף: 

לקראת החג, האתר מעוניין לעלות בקמפיין משולב חסויות, אשר למעשה תממנה את הקמפיין עצמו. המטרה היתה כמובן להביא כמה שיותר פנויים ופנויות להירשם לאתר לקראת החג. (הרשמה בתשלום כמובן).
הקונספט שהבאתי והלקוח אישר:
"המבוקשים – אנחנו יכולים להבטיח שתהיו הרווקים והרווקות הכי מבוקשים במסיבה,
אנחנו לא יכולים להבטיח כמה זמן תישארו כאלה...".

הרעיון: 

כל חברי האתר שיכנסו לאתר הפעילות יקבלו סט של פינוקים והטבות מטפחות (לגברים ולנשים) לקראת הואלנטיין. איפור מקצועי לקראת היציאה, תספורת, בגדים, אקססוריז – וכל מה שיכול לגרום לאנשים להרגיש טוב עם עצמם.
נותני החסויות לקמפיין נהנו מהזרמה שוטפת של מימושים לקופונים מטעם מנויי האתר, האתר נהנה מסיבה נוספת לקידום ההרשמות אליו והגולשים נהנו מההטבות והפינוקים. מה שנקרא WIN WIN WIN.
מסיבות טכניות שאין באפשרותי לפרט ולמרות שהכל כבר היה מוכן לעליה, לאכזבתי, הקמפיין הזה בסוף לא עלה לאוויר.

אהבה – ו"אהבה" על פי עולם הפרסום: 

איכשהו, אני נזכר בו בכל שנה, כשאני רואה את "פסטיבל הרחמים" שמקדמות כל הפרסומות שכן עולות לאוויר מטעם אתרי הכרויות לקראת "יום האהבה".

כאמור, רוב הפרסומות האלה ניזונות מהפחד של אנשים להיות לבד באותה נקודת ציון אורביטורית, והנושא הזה מקומם אותי בכל פעם מחדש.

גם מפני שאני יודע כמה החברים והחברות שלי נפלאים – ואני בטוח שכל אחד ואחת מהם שמחפשים אהבה הדדית ימצא אותה, וזה רק עניין של זמן – וגם מפני שאני מאמין שלדבר עם אנשים על חוסרים שלהם ולגרום להם להגיע לדייט או למסיבה או לתאריך מסוים עם הרגשה של "נכות רגשית" – לא באמת יפתור להם את הבעיה, אלא יעצים אותה לכיוון השני.
לא אכנס איתכם עכשיו ל"משמעותו האמיתית של ואלנטיין". זה לא מעניין כרגע. מה שמעניין זה מה אנשים מייחסים ליום הזה ולעצמם ביום הזה, ולא עובדות היסטוריות או הפרכה של המיתוס.
מה שכן אני רוצה לדבר עליו זו הגישה ליום הזה, אם כבר בחרתם להתייחס אליו כאל "חג האהבה", ובמקרה אתם לא נמצאים כרגע בזוגיות.

"חג האהבה", אתם שומעים, מתחיל בכם לעצמכם. אני יודע שזאת קלישאה, אבל יש הרבה גופים שהיו רוצים שתשכחו ממנה לקראת היום הזה, ואני פה בשביל להזכיר לכם, גם אם זו קלישאה.

יש לי בריף בשבילכם: 

אם מצאתם את עצמכם במצב פנוי לקראת יום האהבה, זה הזמן לפנק את עצמכם בדרך שתגרום לכם להרגיש הכי שווים שאתם יכולים להיות.
 
טפחו את ההופעה שלכם כמו שתגרום לכם להרגיש שאתם הכי במיטבכם, השקיעו בעצמכם – בשביל עצמכם, לא בשביל אחרים. תשאלו: "מה יעשה לי הכי טוב"? ו-"מה יגרום לי להרגיש הכי טוב עם עצמי"? ואת זה תעשו כמה שעות לפני שאתם יוצאים למסיבה או לחברים או לכל מקום שתפגשו בו אנשים אחרים שתהיה להם הזדמנות להכיר אתכם.
 
בואו לאירוע הזה במצב רוח טוב - כי הקדשתם לעצמכם, לא כי רציתם לענות לציפיות של מישהו אחר, והכי חשוב – שימו לב באירוע עצמו, שאתם מקבלים תשומת לב על מה שכן טוב בכם, ולא על מה ש"חסר" או "דפוק" או כל מילת הלקאה עצמית שאתם רגילים לשים במשפט כזה.

אני מאמין שפלוס מושך פלוס, ואני מאמין שאהבה אמיתית וזוגיות יציבה מגיעים כשאנחנו מרשים לעצמנו להאמין שמגיע לנו.
 
ואם עוד לא הקאתם עלי, ארהיב ואציע לכם עוד משהו קטן: אנחנו אלופים בלפסול. כשמגיע אל קשת הרדאר שלנו מישהו, הרבה מאיתנו עוסקים בהשוואה מידית לאיזו פנטזיה מושלמת שמוכרים לנו בסרטים ובספרים ואפילו בסיפורים של חברים קרובים – אותם אנחנו משלימים מבחוץ מאוד בקלות לאידיליה שאין רחוקה ממנה מהמציאות.
 
לאף אחד מאיתנו אין סיכוי לשרוד בהשוואה לאידיליה הזאת. אין אנשים מושלמים, ובניגוד לכל מה שאומרים לכם, כשאתם מחליטים לשתף פעולה ולתת למישהו "לא מושלם" צ'אנס, אתם לא "מתפשרים".
 
זאת לא באמת "פשרה", זאת עבודת התאמה. הסתגלות הדדית לפלוסים ולמינוסים שכל אחד מביא איתו לקשר בחבילה. עבודת ההתאמה הזאת היא משהו שלא נגמר בתוך הזוגיות עצמה, מפני שאנחנו כאנשים ממשיכים להשתנות. תמיד. העצה שלי היא, להשתנות אל בן או בת הזוג, ועם בן או בת הזוג – ולא בכיוונים אגואיסטיים שאליהם מכוונות הרבה פרסומות ומסרים. כמובן, שבשביל שהסיפור הזה יעבוד, זה צריך להיות הדדי בתוך הזוגיות.

נשיקה שמורה: 

ואם כבר יצאתם, והייתם נהדרים, והרגשתם מצוין בערב הואלנטיין, אבל לא הכרתם מישהו שמהווה פוטנציאל לקשר וזוגיות – אז לא קרה כלום. באופן אישי, אני לא סובל שמכתיבים לי מתי להתנשק, ובכלל אני לא מאמין שאהבה יכולה לקבל תכתיבים או הנחיות מבחוץ.
 
כשיגיע הקשר שלכם, ממישהו שיתרכז בלאהוב אתכם, ולא לחפש את התירוצים ל"למה לא איתכם", הנשיקות תהיינה טבעיות, ויהיה להן ערך הרבה יותר גבוה מנשיקה מתוזמנת מגאנט של איזו חברת כרטיסי ברכה, או אתר הכירויות.
תקראו לי רומנטיקן, תגידו שאלו קלישאות - אני מאמין שאהבה מנצחת את הכל, והיא מתחילה דבר ראשון מעצמך.

-------- הצטרפו לדיון בפייסבוק (מתחת וידאו) -------

Post by MichEal Amir Myx.

ממשתמש "צופה" ל"ייצרן תוכן" – איך מתחילים?

אנחנו חיים בעולם שהולך ודורש מאיתנו להיות יותר תקשורתיים. לסלולארים, כבר מזמן נכנענו, גם ללפטופים ועכשיו לסמארטפונים ולטבלטים. זה טבעי, הטכנולוגיה טסה קדימה. אז למה נדמה שיש קבוצה די גדולה שנשארת מאחור...? יש להם את המכשירים החדשים ביותר, את ה"חיתול" המעוצב הכי יקר שיש לאייפון, ובכל זאת – הם בלתי נראים. לפחות מבחינת נוכחותם במדיה החברתית.

הרוב הדומם

אנחנו יודעים על הרשת נתונים מדהימים, מיליוני אנשים מתחברים כל יום מכשירים שונים בכל העולם לאינטרנט – ובכל זאת אנחנו יודעים, שרוב הגולשים במדיה הדיגיטלית נחשבים ל"פאסיביים", או "Observers", כפי שמכנים אותם בעולם.

אתם מכירים אותם, רוב הסיכויים שאתם אפילו נמנים עליהם: אלה שקוראים או צופים בשקט, בלי להשאיר עקבות. אפילו לא לייק, לא תגובה – בטח שלא מיצרים תכנים מקוריים משל עצמם כמו סטטוסים או פוסטים מקוריים. רוב האנשים ברשת הם "סוכנים שקטים". צרכנים של מידע איתו אינם באים באינטראקציה בעולם הדיגיטלי.

יתכן ולאלה מכם שחיים במדיה החברתית לצד השתייכות לסצנה דיגיטלית תוססת כזאת או אחרת ירימו גבה בתמיהה, אך להזכירכם, רוב העולם משתייך עדיין לדורות המבוגרים יותר (מעל גיל 20, נניח), וככל שאנחנו מתבגרים, לא רק ההטמעה הטכנולוגית הולכת ונהיית קשה יותר, אלא גם ההפנמה שהסטנדרטים התקשורתיים משתנים.

הקו מתיישר מחדש

אני באמת לא אוהב הצהרות פופוליסטיות, גנריות ומניפולטיביות כמו "אם אתה לא בפייסבוק/בגוגל/ברשת אתה לא קיים". מה שכן, אין ברירה אלא להודות שבעשר השנים האחרונות הופכת המדיה הדיגיטלית ל"מאסט" ביותר ויותר קטגוריות שוק, ועלינו להכיר בכך שהתחרות על תשומת לב (על כל משמעויותיה) מחייבת אותנו ללמוד זירה חדשה, שרוב החוקיות שלה, לא באמת נסגרה על עצמה עדיין, כי הכל עדיין בתהליכים מאוד מהירים של שינוי, למידה ופיתוח.

מושגים שפעם נדמה היה שמשמעותם כל-כך פשוטה, הולכים ומרחיבים את הגדרותיהם במהירות מפחידה. מפחידה במיוחד עבור מי שכבר חשב שהוא מבין את המושגים האלה, וצריך היום כמעט ללמוד אותם מחדש: "איך להתפרסם", "איך למכור", "איך למדוד", "איך לחפש" (!!), "איך למצוא עבודה", "איך לפגוש", "איך להכיר"... הרשימה אינסופית כמו המדיה עצמה.

דמינו לעצמכם תחרות ריצה שכל אחד מהמתחרים בה מזנק מנקודה שונה במסלול, כל מתחרה שייך לקבוצת גיל אחרת ולכל אחד מהם, מהירות תנועה משל עצמו. זאת האינטרנט של ימנו. אז איך מישרים את הקו עם כל המתמודדים האחרים בכל-כך הרבה קטגוריות חיים?

במה מתחילים? במה מתמקדים? איך מסמנים את הגבולות ולפי מה?

אני מאמין שהרוב הגדול מתוך הקולות הדוממים, דווקא לא מתמודד עם החסמים שלו להתבטא במדיה מתוך קושי טכנולוגי. ממש לא. אני חושב שהבעיה נעוצה בגישות מקובעות, התניות בנושא פרטיות, ופחד מן הלא מוכר כמו פחד לעשות טעות ולהיות מובך ברבים.

שום דבר חדש, חוץ מהמדיה.

אל תבינו אותי לא נכון. התרבות האנושית תמיד התמיינה לאנשים תקשורתיים ברמות שונות. "יצרניי התוכן", כפי שאנחנו קוראים היום ברשת למשתמשים פעילים במיוחד, תמיד היו קבוצה קטנה שעושה הרבה רעש בשביל כולם, ועד ימנו, למדיות השונות לא היתה השפעה ישירה על כך. זאת מפני שלהגיע לתעשיית התקשורת המסורתית היה הרבה יותר קשה פעם, מאשר היום בעידן האינטרנט.

למעשה, המדיה הדיגיטלית והחברתית הביאה לשינוי כל-כך עצום בתפיסה שלנו לגבי נגישות, שהיום לא רק שהרוב האנושי בעל יכולות התקשורת הפחות מתקדמות חשוף וספור באופן מפחיד – הוא
מתחיל להבין ולהפנים שאם הוא רוצה להמשיך להיות חלק מוצלח מן החברה – הוא חייב להיות גם יותר חברתי ברשת, מפני שהדרכים למדוד הצלחה ופופולריות היום, חייבות לעבור דרך הדיגיטל.

הולך וגובר הדור

כפי שציינתי מוקדם יותר בפוסט זה, בכוונתי להתייחס עכשיו לקבוצת האנשים שאי הפעילות שלה במדיה החברתית אינה נובעת מטכנופוביה וקשיים באימוץ טכנולוגיה חדשה. אני בוחר להתרכז דווקא באלו שכל העקבות שלהם להתבטא ולהצליח לבלוט במדיה החברתית נובעים ממעצורים של פחד להיחשף, חוסר ביטחון ושאר שדים מסרסים.

יש לי משהו להגיד לכם. לכל אלה ששואלים את עצמם – מאיפה להתחיל? איך הופכים מ"צופה פאסיבי" ל"יצרן תוכן"? כמה זמן לוקח לזה לקרות? איך אני אדע שאני עושה את זה נכון?

התשובה המעצבנת, אך הפרקטית: פשוט מתחילים. זה אולי אירוני אבל הדרך היחידה לשנות הרגלים היא בעזרת משמעת עצמית ותוכנית עבודה ברורה ומסודרת.

ואם תרצו, יש לי אפילו התחלה של התוכנית הזאת בשבילכם, רק התחלה – אני מאמין שהשאר כבר יתגלגל לכם לבד, עם הזמן. אם השלבים הראשונים בסיסיים בשבילכם, פשוט תתחילו מהחלק שאתם עוד לא עושים בתוכנית.
כל שלב בתוכנית יכול להימשך עד לנקודה שבה אתם מרגישים נוח יותר ויכולים להמשיך הלאה.

אז ככה:

שלב א – 5 לייקים + 3 תגובות טקסטואליות ביום.
אתם מכירים את תהליך סינון הקריאה הטבעי שלכם בפייסבוק? יופי, עכשיו תעלו אותו לתודעה שלכם כשאתם בפיד, ותתחילו לדרג בראש פוסטים, או לפחות לסווג אותם כ"מעניין/לא מעניין אותי".
שימו לב שזה באמת מעניין אתכם. לא קצת מעניין אתכם. לא על הדרך – ממש מעניין.
לייקים נבחרים יותר מוערכים מלייקים מפוזרים. יש לכם תקציב – אתם חייבים לגמור אותו כל יום, אבל זכותכם להיות בררניים. אפילו רצוי.
פוסט שהפעיל אתכם ויש לכם מה להוסיף עליו – כתבו בו תגובה.
פנו לבעל הפוסט או לבעל התגובה שגרמה לכם להגיב בשמו בגוף ההודעה.
התייחסו לדברים בניסיון לקדם את הדיון בעזרת שאלה או מידע נוסף שיש לכם לתרום.
וזהו.
רק שימו לב כמובן אם מתייחסים לתגובות שלכם, בלייקים, או בטקסט בהמשך הדיון.

שלב ב – 4 שיתופים ממקור אחר / קישורים, בשבוע.
בזמן שאתם צורכים את התכנים שמעניינים אתכם ברשת החברתית, מאוד הגיוני שתיראו משהו שיכול למצוא חן או לעניין את חבריכם בפייסבוק.
משהו שמעניין אתכם – ואת החברים שלכם – אפשר לשתף על הקיר שלכם.
משהו שמעניין חבר מסוים, קבוצה, או עמוד מסחרי שאתם עוקבים אחריהם באופן קבוע – אפשר לשתף על הפרופיל שלהם (לא אצל כולם מותר). שימו לב שרצוי לשמור על טאקט ומינונים לא מציקים כאשר אתם משתפים על קירות של אחרים, וודאו שאתם משתפים רק תכנים רלוונטיים למי שאצלו פרסמתם.
חשוב לזכור, שכאשר אתם משתפים תוכן של מישהו אחר (תמונה, קישור, סרטון), כדאי לכתוב בהודעה כמה מילים משלכם, שיחברו את החברים שלכם לתוכן שאתם משתפים.
כדאי לתת ערך מוסף על השיתוף עצמו, משהו שיהפוך את הצריכה שלו דרככם ליותר רלוונטית ומעניינת, ומשהו שיגרום לאנשים באמת להעמיק ולהגיב על התוכן ששותף.
כאשר אתם משתפים על הקיר שלכם, שימו לב למגיבים והתייחסו לדבריהם. פדבקו את השיתופים, ושימו לב מי עושה לכם לייק – כי כדאי לטפח עוקבים קבועים.

שלב ג – העלו אייטם אחד ביום של תוכן מקורי משלכם.
כתבו סטטוס, העלו תמונה מקורית (אל תשכחו לכתוב טקסט אישי על התמונה ולתייג בה את האנשים שמופיעים בה – באישורם כמובן) – מה שלא יהיה התוכן שתרצו לעלות, חשוב שהוא יהיה שלכם וייצג קצת מכם ברגע נתון.
כדאי לכתוב סטטוסים קצרים, שמספרים על עצמכם מנקודת התייחסות כלשהי. כלומר, ברמת הנוסחה הפשטנית ביותר: "זה מה שאני חושב/מרגיש, מה דעתכם".
רצוי לנסות להבין עוד בזמן כתיבת הסטטוס אילו תגובות הוא יוכל להשיג. מי יעשה לו לייק ולמה.
את הציפיות שלכם, בדקו אחר-כך מול המציאות, ונסו להבין את הפערים אם תמצאו אותם.
אם תציבו לעצמכם כמטרה לקבל לאורך הדרך יותר ויותר מעורבות גולשים, תפיקו מהתרגיל הזה את המרב.
מה שכן, כמה דברים שחשוב לזכור: רוב הגולשים הם פאסיביים, זה שלא הגיבו לכם, לא בהכרח אומר שלא ראו את התוכן שלכם. אתם צריכים להפעיל את החברים שלכם ולעודד אותם להגיב לכם. להכתיב את רוח ורמת השיחה.
יש חשיבות גם לזמן פרסום התוכן שלכם. מן הסתם, כדאי להעלות את התוכן המקורי שלכם, בשעה שאתם יודעים שרוב החברים שלכם מול המחשב – ובפייסבוק, כי פייסבוק פועל בזמן אמת, ומה שהיה לפני כמה שעות כבר לא אקטואלי לרוב הגולשים.

לסיכום

אני יכול להמשיך לשלבים מתקדמים יותר, תיוג, קבוצות וזירות משנה, אפליקציות – וכמובן כל הזירה המסחרית/מקצועית, אבל הפוסט הזה גם ככה כבר מספיק ארוך, וגם... אני מאמין שהבנתם את העיקרון.

בכל זאת, אלו מכם שמרגישים שהם צריכים לעבור את התהליך הזה עם מישהו, כדאי ומומלץ להתחבר לחבר או חברה טובים שיותר פעילים מכם ולצפות בהם. לעקוב אחרי הדברים שעובדים לאחרים, לנסות בלי לפחד ופשוט... לשחרר, כל יום קצת יותר, עד שזה יבוא בטבעיות מוחלטת.

לאלה מכם ששוקלים את פייסבוק מהכיוון המסחרי/מקצועי, אני מאוד ממליץ ללכת ללמוד קורס רלוונטי בנושא, או לפחות לבדוק בנושאי הקורסים השונים שיש בידכם את רוב הידע הבסיסי בשביל להסתדר ללא הדרכה.

אני לא יודע אם פייסבוק יהיה פה עוד חמש שנים או לא, איפה תהיה גוגל ואיך תראה מפת המדיה, אבל די ברור שכבר לא נחזור אחורנית מן העידן החברתי. הוא ישנה את פניו ויתפתח עוד רבות. הוא עוד יושפע מבחוץ ומבפנים – וזאת בדיוק הסיבה, שאם עוד לא התחלתם, כדאי לכם מאוד להתחיל, לדעתי.