טבעונות שבאה בטוב

המילה "טבעונות" מעבירה היום בהרבה אנשים רגשות מעורבים. למעשה, רוב אוכלוסיית העולם, שאינו טבעוני, מתקשה להבין את הבחירה באורח החיים הזה. כן, זה מה שזה – זאת לא דת, זאת לא כת וזאת בטח לא קהילה אחידה בתפיסותיה, שיש לה ייצוג רשמי מוחלט ומוכר כלשהו.

ובכל זאת נדמה, שכ"לא טבעונים" חושבים על "טבעונים", הם חושבים עליהם כעל קבוצה אחת של אנשים, שסטריאוטיפים מסוימים מייצגים את כל מי שמכליל את עצמו תחת ההגדרה שלה. 

זה לא קורה במקרה, יש הרבה גופים שניזונים ממחלוקת באופן מאוד נזיל, ומכאן האינטרס שלהם לחרחר את הריב הלא רציונאלי הזה בין שתי קבוצות שלא באמת קיימות.

תרבית של מחלוקות אינסופיות

הרי יש אינסוף על מה להתדיין ולהתווכח, החל מתפיסת המושג "בריא" ועד רגשות אישיים ביותר. כל מה שצריך זה לזרוק את הגפרור ולצפות בדליקה מתלקחת. וזה בדיוק מה עושים הגופים שמרוויחים משנאה וניכור והחפצה והפחדה והרחקה. אולי זאת מילה המפתח: הרחקה. זה המחיר שאנחנו משלמים כשאנחנו צורכים את המידע דרך ערוצים כאלה. אנחנו מרחיקים את עצמנו אחד מהשני.

יש אינסוף תפיסות עולם לגבי טבעונות, אינסוף תפיסות עולם לגבי תזונה באופן כללי – מי צודק? אף אחד לא ידע אף פעם. מה שכן אנחנו יכולים, זה לערוך את הבחירות שכל אחד מאתנו יוכל לחיות איתן באופן הכי נוח עם עצמו.

למשל, יש טבעונים שלא נוח להם עם הריגה והתעללות בחיות. זה לא אומר שהם כולם לוחמניים או מטיפים לכל העולם לראות את הדברים דרך עיניהם. זה שהם עשו בחירה מסוימת לא מחייב ב-DNA שלהם גם את האופי הלוחמני.

טבעונים מהסוג הזה מוצאים את עצמם לא אחת במרכזו של "לינץ'" אנטי-טבעוני שנובע מכך שאותם "לא טבעונים" נחשפו לנושא בעיקר דרך אנשים שיודעים לצעוק מספיק חזק, בלי קשר להיותם טבעונים.

למה אני לא מטיף לטבעונות

מרק "לחם מרקו" טבעוני

אני מאמין שכל אחד רשאי לתפיסת העולם שלו. אני גם מאמין שמסר של אהבה וחמלה, אי אפשר לכפות על אנשים בכוח, כי זה מפספס את המטרה.

אני מאמין בלעורר סקרנות, לפתוח את בלוטות הטעם עם מאכלים טבעוניים נהדרים והצגה של הגיוון הקולינארי שמציע אורח החיים הזה – בניגוד לאיך שהוא נתפס.

אני מאמין בלהיות הדוגמא ש"שוברת את הסטריאוטיפ בפועל" ולא יוצאת לגנות אף אחד תוך כדי.

זה אומר שאני אחשוף את המסר שלי להרבה פחות אנשים. זה אומר ש"אחוז ההמרה" שאצליח להגיע אליו ב"העברת אנשים לטבעונות" יהיה קטן יותר.

אבל איכותי יותר.

כי האנשים שיגיעו דרכי לטבעונות, או אפילו רק יתקרבו אליה, יעשו את זה כי הם יראו בפועל שטבעונות היא לא מה שהם חושבים. הם יראו את זה "כדרך אגב", לא כי דחפתי להם אותה בגרון.

מי שישאל אותי על טבעונות, יקבל בחזרה שאלה מנומסת האם הוא באמת רוצה להיכנס לנושא.

רוב האנשים, במיוחד אלה שמכירים אותי, מעדיפים מיד לסגת ולא להיכנס לדיון, אולי מפני שהם משערים שאני אדם מיודע, ויהיה להם קשה להתמודד עם הנתונים שאציג להם בזמן שאין להם תשובות מספקות, כי לא טרחו לחקור לעומק בעצמם את הנושא.

פשטידה טבעונית - תפוחי אדמה, בטטח וחצילים - עם המון פינוקים

אלה שכן יכנסו לדיון, יגלו שאני לא מנסה לשכנע אותם בכלום ויהיה להם מאוד קשה להילחם בי. כל מה שאני מציג בדיון על טבעונות הן עובדות או תובנות שנחשפתי אליהן וגרמו לי לבחור בדרך שלי. במה שטוב לי.

אני מספר לאנשים איך הבחירה בטבעונות השפיעה ומשפיעה על חיי היום יום שלי. איך היא שיפרה את יכולת השינה שלי, והקימה בבקרים, איך היא שינתה את אורך היום שלי לטובה, איך היא גרמה לי לרדת במשקל ולשמור על משקל נכון לאורך כל התקופה שבה אני טבעוני (שנתיים+).

אני מספר לאנשים כמה אני נהנה לבשל, מזמין אותם לטעום, לאכול אצלי, לנסות את המתכונים שאני מנסה בפייסבוק, אני מציג להם את המגוון של המוצרים והמקומות שכבר הופכים את הטבעונות למשהו שהרבה יותר קל לעבור אליו, ממה שרוב העולם מדמיין. אני מדבר איתם אפילו על תקציב המזון שלי, כי זה השפיע גם על זה.

אני מאמין

מי שירצה להיכנס איתי לפילוסופיה ודיון על רגשות, יגלה שאני לא מאמין בכפיה מכל סוג. שאני לא מאמין באלימות מכל סוג. בגלל זה נראה לי סותר לצאת "להילחם" על מסר פציפיסטי. זה נראה לי אירוני להשתמש באלימות על מנת למנוע אלימות. למען האמת, אני תופס את זה כבורות.

אני לא מאמין במשפט "המטרה מקדשת את האמצעים", ואני לא מאמין באמת אחת מוחלטת, אלא באמת סובייקטיבית שנכונה רק לאותו רגע שבו היא נתפסת על ידי אדם אינדיבידואלי ככזאת.

אני מאמין בהרחבת הפרספקטיבה, ריבוי מקורות מידע, מחקר אקטיבי לצריכת אינפורמציה ולא סתם מיון ותעדוף של מה שנדחף בדיוק ברגע שמתאים למישהו אחר לחיים שלנו.

אני מאמין שמי שלא מחפש לראות וללמוד, עושה את זה כדי להגן על עצמו, ולרוב מתוך פחד לגלות משהו שיגרום לשינוי בחיים שלו. רוב האנשים מפחדים משינויים, בעיקר משינויים גדולים ומשמעותיים וקיצוניים כמו התפריט התזונתי שלהם ושל יקיריהם.

אני מאמין בלסקרן ולקרב מתוך ענין, והחיים והמקצוע שלי לימדו אותי שבנושא מורכב כמו "טבעונות", כל אחד הוא קהל מטרה בפני עצמו, כך שמסר כללי מועד לכישלון מראש בכל מקרה.

המטרה של הפוסט הזה היא לא לגרום לכם להיות טבעונים. המטרה של הפוסט הזה היא למנוע מכם להפסיד חברים ומכרים – רק כי תייגתם את אלה תחת סטריאוטיפ שגוי, שבסופו של דבר מקפח אתכם וליהנות ולהיות איתם בקשר (אפילו רק בפייסבוק) בגלל שאתם מאפשרים לדעה קדומה שגויה להיות הנחת היסוד להחלטה הזאת אצלכם.

לנהוג באחריות

קציצות קינואה וקמח חומוס, על מצע זוקיני - טיבעוני

אם תשאלו אותי, תגלו שאני חושב ששינוי תזונתי קיצוני בחייו של מישהו, כמו טבעונות, הוא משהו שצריך לעשות באחריות. בעיקר בגלל הנושא הבריאותי. אני לא נכנס כאן בכלל לנושא ההגדרה של "בריאות", אני מדבר על מעבר ממצב של שיגרה מסוימת לגוף – לשגרה אחרת לחלוטין.

כדי לא להכניס גם את הגוף, גם את הנפש וגם את השכל להלם – אני מאמין שכדאי שהמעבר לטבעונות יהיה הדרגתי, לא נחרץ ומידי.

אני מאמין שעל כל אדם להבין מה הוא אוהב לאכול, מה הוא עוד לא מכיר ויכול לאהוב, וצריך גם לדעת על הרגלי הצריכה הקולינריים על מנת לאפשר למישהו ספציפי לעשות את המעבר הזה ביותר קלות.

למשל, יש הבדל עצום בין אדם שאוהב לבשל והופך לטבעוני ובין אדם שרגיל לאכול את רוב ארוחותיו מחוץ לבית, או אדם שרגיל להכין בבית "מוצרים מוכנים" – (כלומר לא באמת בישול אלא יותר שימוש במוצרים מוכנים לאכילה).

גם המקום שמישהו גר בו ואפשרויותיו הכלכליות הן משהו שכדאי לקחת בחשבון. זה לא "יקר יותר להיות טבעוני", זה עניין של חישוב נכון ומודעות, ותתפלאו, זה יכול לעלות לכם אפילו הרבה פחות ממה שאתם משלמים כ"לא טבעונים".

אנשים לא נעימים

זה נכון, יש טבעונים שמקדמים את המסר הזה באופן לא נעים – אפילו אלים, אבל יש כאלה מאחורי כל אג'נדה. אפילו אג'נדות שהופכות את הכלים שהן משתמשות בהן לאירוניים, כמו טבעונות.

אלה לא האג'נדות שבוחרות באילו כלים להשתמש, אלא האנשים שפועלים בשמן, ואנחנו – כתרבות, אמורים לדעת טוב יותר ולבחור לא רק את הבחירות האישיות שלנו לגבי האג'נדה באופן כללי, אלא גם לגבי האנשים שמתיימרים לייצג אותה, או אותנו במסגרתה.

עכשיו אתם

אם בא לכם לפתוח את התיאבון, אתם מוזמנים לאלבום שאני מעדכן מדי פעם בפייסבוק וכולל מתכונים, המלצות, ועצות מגולשים נוספים (בתגובות לתמונות):"טבעונות שבאה בטוב".

ואם בא לכם לאמץ את המסר הזה, אתם מוזמנים להשתמש בו גם כ"האשתג" בכל רשת חברתית שאתם פעילים בה.

#טבעונותשבאהבטוב

הצטרפו לדיון בפייסבוק:

Post by MichEal Amir Myx.

המייל עושה קפיצת דרך - מחשבות בעקבות Google Inbox

Original by  Chris Thornley 

הרבה מאיתנו "חיים בתוך המייל" שלנו. כל אחד מאיתנו מקבל כ-300 מיילים בשבוע בממוצע, כל-כך הרבה משימות, כל-כך הרבה דברים ש - צריך לעשות, צריך לעקוב אחריהם, צריך "לתקתק" בזמן. 

נדמה שלשטף הגובר של המידע לא אכפת. המייל שלנו מתמלא ומתמלא במסרים, ואחרי קצת יותר מ-10 שנים של שימוש במייל ככלי פרטי ועסקי ונפח אחסון הולך וגדל -מאוד הגיוני שלרובנו הגדול יהיה בתיבת המייל בלגאן אחד גדול והרבה מאוד תוכן מיותר שאנחנו יכולים למחוק או להתעלם ממנו בקלות.

ואנחנו מתעלמים...

אנחנו מתעלמים מרוב המיילים שמגיעים אלינו ביום. זאת הסיבה שכשחברה שולחת מייל מסחרי או ניוזלטר דיגיטלי, מנהל השיווק שלה מאושר אם יש 30% פתיחה.

ככל שיותר מידע מופנה אל ערוץ אחד בחיינו – גובר הצורך "להשתלט" עליו, ולנהל אותו – במקום לתת לו לנהל אותנו. יש ביננו בהחלט לא מעט אנשים שהאימייל שלהם מנהל אותם, (וכאלה שוואטסאפ מנהל אותם, פייסבוק מנהל אותם וכו'...) לא כולם כאלה, אבל לפעמים אנחנו הופכים להיות כאלה בלי שבאמת נתכוון.

איך לא נגיע למצב הזה שבו יש לנו בתיבת ההודעות הראשית מאות (אם לא אלפי) מיילים שלא נקראו (וככל הנראה, רובם גם לא יקראו לעולם)...
כל-כך הרבה דברים בעולם מנסים לשכנע אותנו שהם חשובים. שאנחנו צריכים אותם. שאנחנו לא יכולים בלעדיהם. כשזה מגיע למידע, אנחנו פשוט מכורים.

רק שההתמכרות החדשה למידע אינה סימן טוב, שכן הסממנים שלה הם: שטחיות, עצלות ואפאטיות.
אנחנו ממיינים תוכן, לא באמת מחפשים אותו – הוא נדחף אלינו מכל כיוון, רודף אותנו ומי שיחבר לנו את הכל לצינור (שהוא גם משפך) אחד ויעזור לנו לתעדף – יהיה המושיע שלנו. לא נסמוך על אף אחד אחר חוץ ממנו.
המייל כפלטפורמה לא התקדם "הרבה" מאז המצאתו. למעשה, הוא קיבל הרבה חיזוקים משירותי צד שלישי, שכל הזמן מתייחסים לצרכים משלימים למה שקיים בתוך הפלטפורמה הבסיסית של המייל, תהיה אשר תהיה.

עליית מדרגה וחרדות משינוי

ולפעמים פלטפורמה קופצת מדרגה, באופן משמעותי – וזה ממש לא קל להתרגל לזה, בגלל שהאנשים שהובילו את הפלטפורמה קדימה הסתכלו על מיליוני משתמשים ולמדו אותם לעומק והבינו שמוצר מסוים מתנהל באופן אחר לגמרי ממה שהוא אמור להתנהל בו – אבל אנשים מפחדים משינוי. תמיד פחדנו משינויים. 

עד שלא מחליטים בשבילנו, אנחנו פשוט רוצים את הכל כמו שאנחנו מכירים אותו. אז גוגל, למודת הניסיון, בחרה שלא להציב בפנינו אולטימטום אם להשתמש ב-Google Inbox החדש שלה, או לעזוב מהלם השינוי. בגוגל בחרו להשיק את השירות בנפרד ובמקביל לשירות ה-Gmail הרגיל של גוגל ולתת למשתמשים תקופת הסתגלות לתיבת המייל החדשה – שהקונספט שלה באמת שונה מאיך שהתרגלנו לנהל את המייל שלנו עד היום.

שינויים בגישה: תיבת מייל מסודרת ונקיה – זה אפשרי.

אז מה שונה כל-כך ב-Google Inbox? טוב ששאלתם.

1. הרעיון הוא שאם סיימתם עם מייל – תלחצו DONE ותעיפו אותו מהתיבה.

2. אם לא סיימתם עם מייל – אתם יכולים להוסיף לו הערה, לייצר עבורו תזכורות (כלומר שהמייל יחזור לתיבה ביום ובשעה שנדרשים), ואתם יכולים להצמיד אותו לראש התיבה – מקום שבו אתם יכולים גם -

3. להצמיד תזכורות בלתי תלויות מייל – דברים שוטפים באופן כללי, שגם אותם אתם יכולים לתזמן להעלם ולחזור בזמן שאתם צריכים.

4. Bundles – "חבילות" הן השם החדש שגוגל נתנו למה שהכרנו פעם בתור "תגיות". אתם יכולים להגיד למייל שלכם שסוג מסוים של מיילים שייך ל"חבילה" אחת, ולבחירתכם, המייל שלכם יציג את החבילה בתיבת ה-INBOX שלכם, או שלא. בכל מקרה תוכלו לגשת אליה בקלות.

5. תיבת המייל החדשה מציגה כבר מהמסך הראשי תצוגה מקדימה של קבצים המצורפים למיילים – מה שמאוד מקל על חיפוש ומציאה של מייל ספציפי כשיש צורך.

למה זה רחוק ממושלם?

1. כי רק עכשיו עובדים בגוגל על סנכרון בין השירות החדש ליומן גוגל – עד עכשיו בשביל לאשר הזמנות לפגישה עדיין היה צריך להיכנס דרך ה-Gmail הרגיל.

2. כי אפשר לתת קצת יותר תשומת לב לנושא התזכורות ולסנכרן אותן עם "Google tasks" ועם "Google keep" – שגם הן אפליקציות ניהול משימות של גוגל, הן עדיין לא מתואמות עם המייל או אחת עם השנייה.

3. כי אם אתה לא יכול להתקין ולהירשם אליה מהסלולרי – לא תקבל אותה גם במחשב הביתי שלך. החלטה אסטרטגית של גוגל, שללא ספק רוצה להבטיח שמשתמשי האפליקציה יהיו אנשים אמיתיים ולא לחזור על הטעות של המייל מהעולם הישן, שאיפשר להירשם לשירות גם באופן אנונימי.

4. כי גוגל משווקת את האפליקציה בגישת ה"נחשקות", וכך ניתן למעשה להצטרף לאפליקציה רק דרך הזמנה אישית מחבר שכבר התקין אותה. גוגל מתקמצנת על ההזמנות ויוצרת צורך אצל מאמצים ראשונים להגיע לפלטפורמה ולהתנסות בה על מנת לחוות דעה. זה אומר שלא תוכלו להיצטרף בסוף הפוסט הזה לאפליקציה, בלי שחבר ישלח לכם הזמנה.

5. גוגל שואפת לסינרגיה הגדולה ביותר שאפשר בין השירותים והפלטפורמות שלה וניכר כרגע כי היא בתהליך האחדה שלהן. תהליך מורכב שכזה, אדיר בסדר הגודל שלו, קורה גם תוך כדי התקדמות הטכנולוגיה ושינויים בהרגלי צריכה והתנהגות. יש עוד זמן עד שגוגל תצליח באמת לגרום לכל השירותים שלה להיות זמינים ונוחים במקום אחד – אבל לא עוד הרבה זמן. הכל יחסי.

בתור משתמש מייל כבד, אומר לכם את דעתי הסוביקטיבית (שדי השתקפה עד כה):

אני אוהב את Google inbox ואני צופה שהיא תתפתח מהר ובכיוונים נכונים. בתור גוגל לא הייתי ניבהל מביקורת שלילית בשלב הזה, מן הסתם למתחרים יהיה הרבה להפסיד אם אנשים יאמצו את הגישה החדשה לפני שיהיה להם מענה הולם (מה שאין באמת לאף אחד).

אני מודה שאני עדיין חוזר לעשות לפעמים דברים ב-Gmail הרגיל, אבל זה הולך ופוחת.

אף אחד לא יכול להתחרות בגוגל בכמות השירותים שהיא מציעה לגולש, ואף שגולשים רגילים כרגע להשתמש בשירותים חליפיים של מתחרים – גוגל פועלת במרץ על מנת לעשות את ההתפזרות פחות ופחות כדאית וכרגע זה פועל בעיקר בשירות משתמש הקצה.

התקנתם כבר את Google Inbox? אשמח אם תספרו לי מה דעתכם בתגובות

ללמוד איך להתקין ולהשתמש ב-Google Inbox על מנת להפיק ממנו את המקסימום, לחצו: 

אם אשכחך. ירושלים וחומת הזיכרון הסלקטיבי.

אני יודע שהדעה שלי על ירושלים היא לא קונבנציונאלית. מצטער, פשוט קשה לי עם העיר הזאת. בכל פעם שאני מתקרב לירושלים, אני מרגיש מחנק מתגבר. מחנק של מעל 5000 שנה, של מוות המוני אלים, על פיסת סלע, ש"במקרה" קשורה ליותר מידי סיפורים שחשובים ליותר מידי אנשים.

אני יודע שהתפיסה שלי את המושג "דת", היא לא התפיסה המקובלת והרווחת ביותר בישראל, וכמי שחי פה לצד אינסוף אנשים שמגדירים דתית כל אחד את עצמו בדרכו, למדתי לכבד כל אחד בבחירותיו. לא תמיד לקבל, אבל לכבד. העניין עם ירושלים, שלא משנה לאיזו דת אתה משתייך, ההיסטוריה הדתית הקשורה במקום, רוויה קרבות ודם שנשפך במטרה להחזיק ולשלוט בו, מתוך עניין בהיותו סמל רוחני עליון ליותר מידי דתות וזרמים.

אנשים מוכנים למות בשביל הדת שלהם, את זה כולנו יודעים. אנשים מוכנים למות גם למען אידיאלים אחרים כמו שייכות ללאום מסוים או למדינה. אנחנו לא מיוחדים בזה, גם ירושלים לא באמת מיוחדת בזה בעולם – נקודות שלטון פוליטיות אסטרטגיות תמיד כיוונו לאותן מטרות: דת ויתרון גיאו-פיסי. ירושלים עונה על שני הקריטריונים, וככזאת, בעלי שררה תמיד מצאו סיבה לגרום לאנשים להאמין כי הם חייבים להילחם עליה, וכנראה שתמיד ימצאו.

ראיתי עיר עוטפת עור

ירושלים מוכיחה כבר שנים רבות, שלאומים שונים ומאמיני דתות שונות יכולים להתקיים בהרמוניה יחסית האחד לצד השני, העניין הוא שתמיד מישהו מהם חייב להיות זה שמחליט מעל כולם – כוח אדיר במקום כה רגיש, שכל שכבה פיסית בהיסטוריה שלו, חשובה למישהו אחר, וכל מיקום פיסי בה, על שכבותיו ההיסטוריות השונות, חשוב ליותר מזרם אחד שאפשר וצריך להתחשב דווקא בו.

בשורה התחתונה, זה תמיד מגיע לכוחניות ואלימות. פעם מתורצת כ"השרדות" ופעם מתורצת כ"מלחמת האל", אבל מה שלא תהיה ה"הצדקה", התוצרים הם תמיד אותם תוצרים: מוות ופגיעה, הרבה פעמים בחפים מפשע וקורבנות תמימים, שאינם קשורים באמת לסכסוך כזה או אחר מבחירתם החופשית.

אז אני יכול לראות את היופי בירושלים. אין ספק שמבחינה היסטורית, ואסטטית ותרבותית היא עיר מרתקת בעיניי. אבל פשוט קשה לי איתה, כי אני לא מצליח להבין, איך מקום שאין בו שום נכס פיסי – לא זהב, לא נפט – אפילו לא אדמות טובות לגידול יבולים, איך מקום כזה הפך להיות בבת עינו של העולם? מה, למה, איך זה שדווקא סביב חתיכת הסלע הצחיחה הזאת, צצו כל הסיפורים ש"מקדשים" את פיסת הגיאוגרפיה הזאת ואיך זה אנחנו ממשיכים להילחם עליה ולמות עליה ולמענה, מכל הסיבות הלא נכונות.

תסלחו לי כן, אבל אני לא אקבל שום גזר דין דתי (משום דת) שאומר שמשהו עקרוני שווה שימותו למענו. מצטער, פשוט לא מוכן לקבל את זה שאף כח רוחני דורש ממני, או מכל אחד אחר, לסיים את חייו (או יותר גרוע, לסיים את חייהם של אחרים) שלא חושבים כמוהו. מה עובר עליכם בני-אדם? למות ולהרוג (לרצוח) למען העיקרון? העיקרון של מי? את מי העיקרון משרת? את המתים? את החיים? והאם העיקרון הזה, שלמענו אומרים לאנשים שהם הולכים למות למענו – האם הוא באמת מיושם גם על ידי מי ששולחים אותם למות...? לרוב, כל התשובות הן "לא.

אני יודע מה אתם חושבים כרגע. "זה לא עיקרון, זאת אמונה". אבל מה היא אמונה אם לא סט של עקרונות תפיסתיים? אמונה אינה מולדת, היא נרכשת. מקנים לנו אותה. כמה מעניין השימוש בשורש "ק.נ.ה" כשחושבים על אמונה... כמה ציניות יש בזה?

ירושלים של זהב ושל מתכת ושל אש

אנשים תאבי כוח שלחו מאות אלפי אנשים להילחם ולמות למען ירושלים. אנשים תאבי כוח ושררה ימשיכו להשתמש בכלי הזה של "אמונה" ו"אידיאולוגיה" כדי לטמטם את ההמון להמשיך להגשים את מטרותיהם: עוד כוח, עוד כסף – וכל עוד העולם שלנו מתקיים כפי שהוא מתקיים, כל פתרון פלורליסטי ומתקדם שיתקבל, יהיה רק זמני. רק עד שהקיצוני הבא יטריף את קהל המאמינים שלו ללכת ולהילחם שוב על השליטה במקום הזה. זהו. צריך אחד כזה בשביל לקלקל כל פתרון שיהיה מקובל על הרוב. החלק המצער הוא, שכרגע יש יותר מידי מטורפים שמוכנים להילחם, והרבה פחות פתרונות פלורליסטים מתקדמים.

ציון, הלא תשאלי...?

לאורך מלחמות ישראל, גם המשפחה שלי נלחמה על ירושלים, ועל כל המדינה. אני לא מזלזל חלילה בכאבו של איש שאיבד קרוב, יקר או חבר בקרב כזה או אחר – להפך, אני כואב את כאבם, ומבחינתי, כל מוות כזה היה מיותר. הבעיה של אנשים עם התפיסה שלי, מתחילה בזה שאני כואב כל מוות במלחמה כמוות מיותר. לא משנה מאיזה צד. על זה מאשימים אותי ב"חוסר רגישות"... מי אמר "אירוניה" ולא קיבל.

הלכתי להציל את הקריאטיב, תכף אשוב (זהירות מניפסט)

אני לא באמת יודע למה ציפית מהמפגש ל"הצלת הקריאטיב" שהתקיים הערב. בעיקר היה קשה לי לבנות ציפיות בגלל הבריף הכללי שפורט באירוע שהזמין אליו כ"בריף שחשוב לכולנו", והוא, ככל הנראה, "מנהלים תאבי עמלות".

אני אולי לא דינוזאור בתעשייה הזאת שנקראת "פרסום ותקשורת", אבל אלה מכם שמכירים אותי יודעים שאני גם לא ילד. תפקידיי בתעשייה עד כה כללו תפקידים קריאטיביים ואדמיניסטרטיביים כאחד, ויותר מכך, יש לי עניין בתחום גם כמי שמכשיר ומסייע בהכשרתם של רבים בתחומים שהתמחיתי בהם. אני עובד בתעשייה הזאת בהרבה כובעים, וכבר פעמים רבות ישבתי בצדיו השונים של השולחן – פעם לצד הלקוח, ופעם מצדו של משרד הפרסום.

חלק מהאחריות האישית והאינטגריטי המקצועי שלי בללוות לקוח בייעוץ אסטרטגי ופרסומי, נופל מבחינתי בעבודתו של הלקוח עם משרד הפרסום שלו ועם משרד יחסי הציבור – ובכלל כל גוף שמתקשר ישירות עם הצרכנים את המותג באופן רשמי. (מן הסתם, גם ברשת).

כאשר אני ניגש לייעץ ללקוח כיצד להתנהל באופן אפקטיבי יותר מול משרד הפרסום שלו, פעמים רבות מצאתי את עצמי עוסק בהרבה דברים, לפני שבכלל מגיעים לעסוק באיכות הקריאטיב.

הלקוח, או מנהל הפרסום והשיווק שלו, או מנהל המותג - מוטרד היום מהרבה ערוצים בהם מתנהל המותג שלו במקביל. יש כאלו שמפרידים בין העולם שהיה מוכר לנו עד לפני 10 שנים, על כליו ומושגיו, והעולם הדיגיטלי שנברא חדשות לבקרים תחת מקלדותינו הבוערות.

אני לא באמת מאמין בהפרדה הזאת, שנראה לי שהיא תוצר לוואי של פרדיגמת התקשורת החדשה.
פרדיגמה היא אינו דבר שמישהו מרפה ממנו בקלות.

בכנס היום דברו הרבה על "קריאטיב". העלו נושאים ובעיות שנקשרו עם כך ה"הלקוחות לא נותנים לנו לעשות את העבודה" ו"חייבים למצוא דרך לחגוג את הקריאטיב הפרסומי בישראל, בעקבות גוויעתו (הבלתי נמנעת) של 'קקטוס הזהב'".

הקריאה של ערן גפן בדבריו הפותחים את האירוע היתה מרגשת, והדהדה בתוכי במקומות מוכרים וותיקים, אבל הגישה שלי כבר מזמן היא לא לשמר את הפרדיגמה הנחלשת, אלא לחזק ולאמץ את הפרדיגמה הנכנסת, ובמפגש הזה, לצערי, לא הרגשתי שאצליח לייצר השפעה אמתית לכוונים האלה.

אנשי קריאטיב הם נפלאים בעיניי – בכלל רעיונאים, הם נפלאים בעיני. כאלה שיוצרים רעיון טוב, שהוא אפקטיבי ומדבק וכובש ומרגש עד כדי השארת חותם רגשי משנה התנהגויות – זאת מתנה וזכות להימנות בין אנשים כאלה, מבחינתי.

אבל אנשי קריאטיב, או רעיונאים, הם אינם מושלמים, וישנה סיבה שבמשרדי הפרסום המסורתיים, היתה חלוקה לתפקידים כפי שהתפתחה: תקציבאות, מדיה, קריאטיב, אסטרטגיה, התפתחו מפני שבעלי התפקידים האלו נדרשו לאופי ותכונות שונות בתחלית אחד מהשני.
 
הם כן נדרשים לעבוד ביחד. אולי כדאי להזכיר שראשיתם של משרדי היח"צ והפרסום העכשוויים, מעוגנת ומשולבת יד ביד בהתפתחות תורת הפסיכולוגיה והפסיכו-אנליזה, והקשר בין שתי התעשיות, כולל התלות ההדדית שלהן האחת בשנייה, הם נושא בפני עצמם.

הגעתי למפגש אנשי הקריאטיב כי ציפיתי לסעור מוחות מטורף. חשבתי שאולי, מכל המוחות החדים שיגיעו, יוולד רעיון שיקל על המשרדים הגדולים את המעבר לפרדיגמה החדשה, אך המציאות היתה שונה בתכלית.

אנשי הקריאטיב נפגשו שוב בתוך מגדל השן, (יפים, המשרדים של "גרוויטי"), מבודדים ממישהו שניתן ליצר איתו באמת דיאלוג בר שינוי. היה מי שדיבר על הקמת איגוד לאנשי קריאטיב שנכשל בשנים הקודמות, אבל גם זה לא פתרון אמיתי לדעתי, מפני שאיגוד שומר על מי שכבר מועסק, ויותר מכך, למערכת יש כלים ומשאבים להילחם באיגוד שנוגד את האינטרסים הכלכליים שלה, אז תסלחו לי אם לא אשליך את עצמי אל "תחנת הרוח" הזאת, עדיין.

לא. מה שהלך והתחוור לי תוך כדי הדיון, הוא שמעבר לעובדה שלאנשי הקראיטיב בתעשיית הפרסום בארץ אין באמת פה אחד (ואני לא יודע אם צריך להיות), אין להם באמת עם מי לדבר.

ההחלטות בנושא קריאטיב נפלו תמיד מעל ראשיהם. למעשה, בשורה התחתונה, מי שמחליט אם ובאיזה כיוון קריאטיבי הולכים, זה הלקוח – שהקשר בינו ובין קריאטיב לרוב הוא קטן מאוד, ואפרופו פסיכולוגיה וחלוקת תפקידים במשרד, במשרד הלקוח אין באמת מקביל לתפקיד "איש הקריאטיב" ואין מי שבאמת "יבין" אותו. מצד שני, יש את כל התפקידים האחרים. אפילו יותר מכך, חלק ממנהלי המותג והשיווק והפרסום, מגיעים בעצמם מתחום התקציבאות וניהול הלקוחות במשרדי פרסום.

מנכ"לים, אפילו אם בתוך תוכם הם אנשי קריאטיב, נאלצים לשים אותו בצד ולעבוד מול אנשים שמדברים שפה אחרת: כסף. שורות תחתונות. איפה מרוויחים, איפה חותכים, איפה מוסיפים – מה יוצא לי מזה.

ההתחלה של הפרדיגמה החדשה בתקשורת, בסיסה הוא במדיה המדידה שהציג העולם הדיגיטלי על שלל כליו המתפתחים, ביחס לכלים של העולם הישן שעסקו בחשיפה משוערת או מוערכת (מה זה אומר 40% רייטינג...?)
העניין הוא שאף על פי שהמדיה מדידה, לא כולם עוד יודעים באמת כיצד להתייחס לנתונים. לא כולם יודעים עדיין למה ולמי אפשר להאמין, ומחוסר ברירה, עברנו מתפיסה של "להשפיע ולהניע", ל"להשפיע ולהניע עכשיו, ברגע זה, או אף פעם לא". אם לא נספרת בקופה, אין לך ערך כנחשף. לפחות מבחינת הרבה מאוד לקוחות. וזה לא משנה באיזו מדיה פנית אליהם.
בעולם שבו פרסומות דיברו על חשיפה, בטכניקה ששייכת לתורת ה"הפנוט", התרגלו מפרסמים להשפעה פרוגרסיבית, לאורך זמן.
 
בשנים האחרונות, נראה כי תור הזהב של מותגי ה"love marks", מפנה את מקומו לעולם קשוח ושטחי יותר, שמחויב תוצאות מידיות. מילים כמו "ערכי המותג" או "זכירות" הס מלהזכיר, ואנשי הקריאטיב, במיוחד אלו המגיעים מן הפרדיגמה הקודמת, מתרעמים ובצדק, נוכח הרדידות השיווקית שהם נדרשים אליה, על מנת להשיג עבור הלקוח את התוצאות שהוא מבקש, ברוב המקרים.

למשרדי הפרסום מצדם, אין יותר מידי ברירה. להגיד "לא" ללקוח, משמעותו לאבד את התקציב, והכסף, במודל המסחרי הנוכחי של משרדי הפרסום, מבוסס על עמלת המדיה. לא על הקריאטיב. למעשה, כל מנכ"ל משרד פרסום יספר לכם בגלוי שקריאטיב הוא שירות הפסדי שהמשרד מחויב לתת ללקוח.

כל עוד ימשיכו מנכ"לים של משרדי פרסום לראות רק רווחים, הקריאטיב, כמו גם "אסטרטגיה", יהיו שירותים שיפגעו, מפני שבמשרדים המסורתיים, אין עליהם עדיין החזר השקעה מדיד.

אבל למנכ"לים של משרדי פרסום, אותם אלה שהיו מאחורי טקסים מנופחים וריקים כמו "קקטוס הזהב", לא באמת אכפת מקריאטיב. הם כבר למדו, הי – הם אלה שלימדו אותנו – שפרסים אפשר לקנות. אין לפרס שום קשר לקריאטיב או לאיכות שלו. יש לו קשר ישיר לאחוז מעורבותו של משרד הפרסום בקליקה שמחלקת את הפרסים, ביחס ישיר להשקעה הכספית שלו בהגשות לטקס.

התשלום על הגשת עבודות לתחרות, והעובדה שבכל שנה בחשו בכדרה שלה אותם אנשים שקידמו פחות או יותר את אותן אג'נדות, הן עצמן אלו ששלחו את "קקטוס הזהב" למנוחת עולמים.
 
איזה ערך יש לפרס שכל שנה משרד מרכזי אחר מדיר את רגליו ממנו בגלל הידיעה שאינו מספיק מקורב פוליטית לזכייה? איזה ערך יש לפרס שניתן בכמויות מסחריות (14 זוכים בקטגוריה, ואין סוף קטגוריות). איזה ערך יש לפרס שברור כל-כך שאיכות היא לא הפרמטר המרכזי בנתינתו ואיזה ערך יש לפרס שאינו מכליל את כל הספקטרום של עולם התקשורת המתחדש, ואינו באמת מאפשר עליה של "כוכבים חדשים", אלא אם כן הם שמות מוכרים שמזגזגים מפלנטה דומיננטית אחת לאחרת.

ענף הפרסום חווה התפכחות במקביל לכל הענפים במשק. יותר ויותר אנשים מבינים שהם לא יכולים להישאר יותר בעומק כל הגוף בתחום אחד, והם חייבים ללמוד גם את התחומים שפחות קסמו להם – כמו שיווק, פרסום, מיתוג, ותקשורת עם צרכנים. גם אנשי קריאטיב עוברים את זה. גם הם מבינים שהם צריכים להתחיל לדעת לכמת את העבודה שלהם לכסף – וחלקם מתחילים להתעורר למציאות שבה המשכורת כבר לא דופקת כמו שעון כל חודש, כפי שהיה בעבר.

עכשיו נעמדים אנשי הקריאטיב מהפרדיגמה הקודמת על רגליהם האחוריות ומבקשים שיעריכו אותם, ויותר מזה – שיתנו להם לעבוד, אולם הקריאה שלהם נופלת על האוזניים הלא נכונות. כלומר – במקרה הנוכחי – האוזניים אחד של השני. זה די מובן מאליו שהם ימצאו קרקע משותפת, בעקבות המציאות שמכה לכולם בפנים (מי מוקדם, ומי מאוחר יותר), אך הפתרונות לא יגיעו לדעתי מתוך התאגדות או מתוך קמפיין להציל את המצב.

למעשה, אנשי קריאטיב שמגיעים ממתודה וניסיון, יודעים שהפתרון, כמו בכל מצב דומה, הוא פתרון עומק. שצריך לשנות את הגישה בתוך משרד הפרסום, ואז לצאת ולגרום ללקוח לשנות את הגישה בעקבות זאת. אולם זה סיכון שאף איש קריאטיב לא יוכל לקחת אם לא יהיה מאחוריו מנכ"ל שלא ייקח את הסיכון בעצמו, ולקוחות שיהיו מוכנים לסמוך על המנכ"ל הזה.

הפתרון למצב הענף הוא ערכי, ולא דמגוגי. מערכי חשיבה צריכים להשתנות. הגדרות חדשות חייבות להיכנס לשפה, מתוך השתלבות ולא במבט מבחוץ.
 
אני לא רואה סיבה שמשרדי הפרסום הגדולים ימשיכו להתקיים בבועת מגדל השן שלהם, מפני שהמגמה העולמית היא שמותגים, חברות וארגונים גדולים כבר מתחילים לייצר מחלקות קריאטיב פנימיות, מתוך הבנה שאין טעם לשלם למשרד הפרסום את עמלת המדיה ושירותים נוספים.
 
שירותים שלא ימצא להם פיתרון מבית, יינתנו לקבלני חוץ שיוכיחו תוצאות בשטח. לא משנה באיזו פלטפורמה או מדיה. כוח החשיפה של המדיה, יעבור לידי המפרסמים, שהגדולים שבהם, ימשיכו ליהנות מתנאים טובים יותר מאחרים. טובים יותר ממה שהיו מקבלים ממשרד הפרסום. בטוח מספיק בשביל להקים בחיסכון המתווך מחלקת קריאטיב, תוכן ואסטרטגיה פנימיים, עם אצבע על הדופק של מה שבאמת קורה.

בעולם הזה, שבו לקוחות אינם מחפשים פרסים, גביעים וקקטוסים לכלוא בארוניות זכוכית בכניסה למשרד, אלא איך למקסם את התקציב שלהם לטובת רווחים, עוד ייקח לא מעט זמן, עד שהקריאטיב באמת יהיה המלך האמיתי.

כרגע העולם הזה מהדס בין שתי פרדיגמות, ועדיין מנסה לכפוף את החוקיות הישנה על המציאות החדשה. עדיין מנסה לאחוז במספרים ה"קשים". עדיין עושה טעויות במודע ומתוך חוסר ברירה.
המדיה הדיגיטלית היא לא המציאות החדשה, אבל היא בהחלט הזרז שלה. ולו רק בגלל התקשורת הלא מתווכת שהולכת ומתעצמת.

התיווך על כל צורותיו בבעיה. בעיה שלצערי אין לה פתרון פשוט או מהיר שיכול להסתיים בהינף מקלדת של איש קריאטיב, מבריק ככל שיהיה, או אפילו של כמה מהם.

אנשי הקריאטיב של העתיד, אם תשאלו אותי, הם אנשי התוכן לכל סוגיו. תוכן שעוסק בגיבוש שבטים סביב רעיונות, ולא תוכן שיוצר עדרים לרגע.

בכל מה שספגתי במפגש להצלת הקריאטיב, לא שמעתי אפילו פעם אחת את המילים "הצרכן" או "הלקוח". מה ששמעתי זה "אנחנו אנשי הקריאטיב". כאילו הצרכן מכיר אותנו. כאילו למנהלי המשרדים באמת אכפת מאיתנו או מהשירות שאנחנו נותנים – מעבר ל"איך הוא ימכור את המשרד". כאילו שהקול שלנו נחשב מתישהו, איפשהו וכאילו שיש סקאלה ברורה איפשהו של "איכות" לקריאטיב.

העדרותן של תחרויות ופסטיבלים בסגנון "קקטוס הזהב", הוא לא מה שימנע או יקדם את איכות הקריאטיב בישראל, בעולם, במשרדי הפרסום או מחוץ להם.
 
העדרותן והתפוגגותם של תחרויות מהסוג הזה, היא התפוררות ההגמוניה הפחות רלוונטית, דרך התפוררות התפיסה הישנה.

מה יציל את הענף? אני לא חושב שהענף בסכנה. אני חושב שמי שניהל את הפרדיגמה הקודמת ונרדם בשמירה בסכנה. אני חושב שמשרדי הפרסום המסורתיים חייבים להכיר בכך שהמילה "פרסום" כבר לא שמורה רק להם. שיש אלטרנטיבות, רבות ומתחדשות ברמה היומיומית, והם לא חייבים לבלוע את כולן ולתת את כולן בשירותי ה"הכל כלול שלהם".

למעשה, אם השנים האחרונות בתעשייה למדו אותנו משהו, הוא שדווקא משרדי הנישה הם אלה שמצליחים לפרוח ולהתקדם. המשרדים שמתמקצעים בסל שירותים מצומצם, אבל מדויק, בר הוכחת רווחיות – הם אלה שמצליחים לשרוד - וגם זה, כל עוד הם שומרים על איכות עבודתם ועל התוצאות שהם מסוגלים להביא בה.

זאת ההבטחה הפרסומית הכי בנאלית, ונראה שמשרדי הפרסום נפלו בה בעצמם ובגללה המציאו כל מיני מושגים כמו "קמפיין 360 מעלות" ו"פרסום אוליסטי". אלה מושגים שעדיין הבסיס שלהן יוצא מתורה שהמטרה שלה היא להביא כמה שיותר חשיפה, בעולם שבו כמות החשיפה מצדיקה את הרווחים שהיא השיגה.

אז בואו נגלה את הסוד הזה, זה שאנחנו כבר יודעים אבל לא מספרים לעצמנו – מי שהשתנה בשנים האחרונות, זה לא משרדי הפרסום. גם לא התקשורת. גם לא המדיה. מי שהשתנה באמת, ועדיין משתנה – זה הצרכנים.

השינוי של הצרכן לא מחכה למשרדי הפרסום, או לאנשי הקריאטיב, או אפילו ללקוחות
(אלוהי הרשת יודע כמה הוא לא מחכה למפרסמים).

אנשי הקריאטיב לא ישיגו פתרון אם לא יפנו בשיח רב שכבתי אל הצרכנים ואל המפרסמים דרך מנהלי המשרדים. בטח לא אם ימצאו לעצמם עוד דרך, לחלק לעצמם פרסים.

הפתרון כבר כאן, והוא לא נראה כמו משרד פרסום "מסורתי". רוצים קריאטיב אמיתי? למדו את הלקוחות שלכם מה באמת מסתתר מאחורי המספרים שאתם מפציצים אותם בהם. שנו את המודל המסחרי של משרד הפרסום. הקדישו זמן כדי לפתח אנשים לאורך זמן ולא לבזבז אותם ברגע שהם "עולים יותר מידי כסף".

פתרון אמיתי הוא בחינוך וערכים של שוק שלם שנמצא במצב של אנדרלמוסיה בגלל שהמדיומים התקשורתיים מתפתחים הרבה יותר מהר ממה שגופים או ארגונים או משרדים שקיימים כאן לפניו, מספיקים ללמוד אותו.

אנשים בעמדה של כוח, גם אם פעם היה להם יותר כוח, לא יוותרו עליו בקלות. אבל בדיוק כפי שהתבטל "קקטוס הזהב", הם הולכים לחוות עוד הרבה טלטלות שאו ישטחו אותם לקרקע, או יישרו אותם לפרדיגמה החדשה. פרדיגמה שתצטרך את אנשי הקריאטיב שלה, אבל מכיוונים שונים מאוד ממה שמוכרים לנו היום.


----------- הצטרפו לדיון בפייסבוק ------------

Post by MichEal Amir Myx.

מיוחד ל”יום האהבה” - סיפור קטן על אהבה לא ממומשת.

מכירים את ההתקדרות הזאת, שמתחילה כל פעם כשיום ואלנטיין מתקרב...? אם לא, אתם בזוגיות, אבל אם כן, רוב הסיכויים שאתם לא. 

אחרי לא מעט שנים בתעשיית הפרסום והתקשורת, כואב לי לראות איך בכל ואלנטיין יוצאים להם מותגים וכלי תקשורת לחגוג על כל הפחדים, רגשות הנחיתות והאכזבות של כל מי שאינו נמצא בקשר באותו תאריך מסוים שאנשים כל-כך אוהבים לייחס לו שיא של אהבה. 

יש לי גישה שונה ליום הזה, ורציתי לשתף אתכם בסיפור אישי קטן, דווקא מהצד המקצועי שאולי ישפוך קצת אור על הגישה הזאת ויעזור להציע אותה כאלטרנטיבה.

במהלך הקריירה שלי, עבדתי עם שני אתרי ההיכרויות הגדולים בישראל. כמובן ששניהם כבר יודעים מאז קיומם, שלקראת וואלנטיין, צפוי שיצליחו ליצור התעוררות של גלישה באתר. הם מעלים קמפיינים קבועים בנושא, ובזה אני לא חושב שאני באמת מחדש להרבה אנשים – העניין הוא כזה:
אחרי שנים של מאבק מצדי בכל "קמפייניי המסכנות" שאתרים כאלה מייצרים, סוף סוף הצלחתי להעביר את הלקוח לקונספט מעצים, והנה הוא לפניכם.

הבריף: 

לקראת החג, האתר מעוניין לעלות בקמפיין משולב חסויות, אשר למעשה תממנה את הקמפיין עצמו. המטרה היתה כמובן להביא כמה שיותר פנויים ופנויות להירשם לאתר לקראת החג. (הרשמה בתשלום כמובן).
הקונספט שהבאתי והלקוח אישר:
"המבוקשים – אנחנו יכולים להבטיח שתהיו הרווקים והרווקות הכי מבוקשים במסיבה,
אנחנו לא יכולים להבטיח כמה זמן תישארו כאלה...".

הרעיון: 

כל חברי האתר שיכנסו לאתר הפעילות יקבלו סט של פינוקים והטבות מטפחות (לגברים ולנשים) לקראת הואלנטיין. איפור מקצועי לקראת היציאה, תספורת, בגדים, אקססוריז – וכל מה שיכול לגרום לאנשים להרגיש טוב עם עצמם.
נותני החסויות לקמפיין נהנו מהזרמה שוטפת של מימושים לקופונים מטעם מנויי האתר, האתר נהנה מסיבה נוספת לקידום ההרשמות אליו והגולשים נהנו מההטבות והפינוקים. מה שנקרא WIN WIN WIN.
מסיבות טכניות שאין באפשרותי לפרט ולמרות שהכל כבר היה מוכן לעליה, לאכזבתי, הקמפיין הזה בסוף לא עלה לאוויר.

אהבה – ו"אהבה" על פי עולם הפרסום: 

איכשהו, אני נזכר בו בכל שנה, כשאני רואה את "פסטיבל הרחמים" שמקדמות כל הפרסומות שכן עולות לאוויר מטעם אתרי הכרויות לקראת "יום האהבה".

כאמור, רוב הפרסומות האלה ניזונות מהפחד של אנשים להיות לבד באותה נקודת ציון אורביטורית, והנושא הזה מקומם אותי בכל פעם מחדש.

גם מפני שאני יודע כמה החברים והחברות שלי נפלאים – ואני בטוח שכל אחד ואחת מהם שמחפשים אהבה הדדית ימצא אותה, וזה רק עניין של זמן – וגם מפני שאני מאמין שלדבר עם אנשים על חוסרים שלהם ולגרום להם להגיע לדייט או למסיבה או לתאריך מסוים עם הרגשה של "נכות רגשית" – לא באמת יפתור להם את הבעיה, אלא יעצים אותה לכיוון השני.
לא אכנס איתכם עכשיו ל"משמעותו האמיתית של ואלנטיין". זה לא מעניין כרגע. מה שמעניין זה מה אנשים מייחסים ליום הזה ולעצמם ביום הזה, ולא עובדות היסטוריות או הפרכה של המיתוס.
מה שכן אני רוצה לדבר עליו זו הגישה ליום הזה, אם כבר בחרתם להתייחס אליו כאל "חג האהבה", ובמקרה אתם לא נמצאים כרגע בזוגיות.

"חג האהבה", אתם שומעים, מתחיל בכם לעצמכם. אני יודע שזאת קלישאה, אבל יש הרבה גופים שהיו רוצים שתשכחו ממנה לקראת היום הזה, ואני פה בשביל להזכיר לכם, גם אם זו קלישאה.

יש לי בריף בשבילכם: 

אם מצאתם את עצמכם במצב פנוי לקראת יום האהבה, זה הזמן לפנק את עצמכם בדרך שתגרום לכם להרגיש הכי שווים שאתם יכולים להיות.
 
טפחו את ההופעה שלכם כמו שתגרום לכם להרגיש שאתם הכי במיטבכם, השקיעו בעצמכם – בשביל עצמכם, לא בשביל אחרים. תשאלו: "מה יעשה לי הכי טוב"? ו-"מה יגרום לי להרגיש הכי טוב עם עצמי"? ואת זה תעשו כמה שעות לפני שאתם יוצאים למסיבה או לחברים או לכל מקום שתפגשו בו אנשים אחרים שתהיה להם הזדמנות להכיר אתכם.
 
בואו לאירוע הזה במצב רוח טוב - כי הקדשתם לעצמכם, לא כי רציתם לענות לציפיות של מישהו אחר, והכי חשוב – שימו לב באירוע עצמו, שאתם מקבלים תשומת לב על מה שכן טוב בכם, ולא על מה ש"חסר" או "דפוק" או כל מילת הלקאה עצמית שאתם רגילים לשים במשפט כזה.

אני מאמין שפלוס מושך פלוס, ואני מאמין שאהבה אמיתית וזוגיות יציבה מגיעים כשאנחנו מרשים לעצמנו להאמין שמגיע לנו.
 
ואם עוד לא הקאתם עלי, ארהיב ואציע לכם עוד משהו קטן: אנחנו אלופים בלפסול. כשמגיע אל קשת הרדאר שלנו מישהו, הרבה מאיתנו עוסקים בהשוואה מידית לאיזו פנטזיה מושלמת שמוכרים לנו בסרטים ובספרים ואפילו בסיפורים של חברים קרובים – אותם אנחנו משלימים מבחוץ מאוד בקלות לאידיליה שאין רחוקה ממנה מהמציאות.
 
לאף אחד מאיתנו אין סיכוי לשרוד בהשוואה לאידיליה הזאת. אין אנשים מושלמים, ובניגוד לכל מה שאומרים לכם, כשאתם מחליטים לשתף פעולה ולתת למישהו "לא מושלם" צ'אנס, אתם לא "מתפשרים".
 
זאת לא באמת "פשרה", זאת עבודת התאמה. הסתגלות הדדית לפלוסים ולמינוסים שכל אחד מביא איתו לקשר בחבילה. עבודת ההתאמה הזאת היא משהו שלא נגמר בתוך הזוגיות עצמה, מפני שאנחנו כאנשים ממשיכים להשתנות. תמיד. העצה שלי היא, להשתנות אל בן או בת הזוג, ועם בן או בת הזוג – ולא בכיוונים אגואיסטיים שאליהם מכוונות הרבה פרסומות ומסרים. כמובן, שבשביל שהסיפור הזה יעבוד, זה צריך להיות הדדי בתוך הזוגיות.

נשיקה שמורה: 

ואם כבר יצאתם, והייתם נהדרים, והרגשתם מצוין בערב הואלנטיין, אבל לא הכרתם מישהו שמהווה פוטנציאל לקשר וזוגיות – אז לא קרה כלום. באופן אישי, אני לא סובל שמכתיבים לי מתי להתנשק, ובכלל אני לא מאמין שאהבה יכולה לקבל תכתיבים או הנחיות מבחוץ.
 
כשיגיע הקשר שלכם, ממישהו שיתרכז בלאהוב אתכם, ולא לחפש את התירוצים ל"למה לא איתכם", הנשיקות תהיינה טבעיות, ויהיה להן ערך הרבה יותר גבוה מנשיקה מתוזמנת מגאנט של איזו חברת כרטיסי ברכה, או אתר הכירויות.
תקראו לי רומנטיקן, תגידו שאלו קלישאות - אני מאמין שאהבה מנצחת את הכל, והיא מתחילה דבר ראשון מעצמך.

-------- הצטרפו לדיון בפייסבוק (מתחת וידאו) -------

Post by MichEal Amir Myx.

מעלית

דמינו לעצמכם מגדל שראשו בשמים. או לפחות אתם מאמינים שראשו בשמים. או לפחות אומרים שראשו בשמים. טוב, אם אומרים... ודמיינו לכם, שהמעלית שקופה. כלומר חצי שקופה. קיר אחד שלה פונה לפנים המגדל, והחלק השקוף פונה בעצם אל הנוף. אל כל השאר.

דמיינו לכם שאתם מתים לעלות למעלה. מתים לעלות כמה שיותר גבוה. כי הנוף מהמעלית... הוא משהו משהו. טוב, ככה אומרים... אתם לא באמת מכירים אותם, אבל הם בטח יודעים.
אחרי הכל, אתם רואים אותם שמה במעליות. אתם רואים אותם דרך הקירות השקופים של המעלית מחייכים וצוחקים ולוחצים ידיים. הכי יפה זה לראות מעלית עוצרת ליד מעלית, ואיך הזכוכית בינהן כמעט נעלמת.
לפעמים, במופע נדיר, מסתדרות כמה מעליות באותו הגובה ויוצרות מסדרון קטן של שקיפות עמומה. סדרה של תנועות וחיוכים מתואמים מבריקים אל האופק. איזה נוף! הם בטח אומרים.. איזה נוף!
ושוב המעליות מתפזרות להן.

גם תמיד שמתם לב, שיש די הרבה גדלים של מעליות. יש מעליות רחבות ונוחות, וישנן מעליות צרות יותר. אישיות כמעט. ואפילו כאלו שקשה לדמיין איך אפשר לדחוס בתוכן בן אדם. ואפשר.

המעליות לא עולות באותו קצב. חלק מהן זזות ממש לאט. חלק מהן תקועות בגובה מסוים כבר שנים. חלק מהן טסות כל-כך מהר, שהן נראות כמו נקודות אור המבהיקות לרגע.
את אלה, הכי מפחיד לראות צונחות. זה קורה בשניה.

לפעמים מעליות צונחות. קורה.
לפעמים מעליות צונחות אחת על השנייה.
מגדל מוזר...
כל-כך מוזר, שלא רק קשה לתאר את הגובה שלו באופן יחסי לבן אדם – קשה להבין איך הוא בנוי בכלל. לפעמים נדמה שבשלד אין שום היגיון, ובכל זאת – הוא עומד. קירות ממשיכים קירות באופן הסותר את המחשבה וכוח המשיכה. ואת כוח המשיכה של המחשבה.
ובכל זאת נראה כי לכל דיירי המגדל, ברורים מסדרוניו. נראה כי איש אינו הולך לאיבוד. רק מגיע, לעיתים, למקום הלא נכון.

אז אתה עומד מחוץ למגדל ומביט במעליות ומנסה לדמיין. איזו תהיה שלי? מאיפה להתחיל: לבד או בקבוצה? על מי לסמוך? אחרי הכל, כולם מכירים את הדבר היחיד שחשוב בחוזה: הכניסה למעלית באחריותך בלבד.

אף אחד לא ערב לך שהמעלית לא תצנח פתאום מעצמה. אף אחד לא מתחייב שריצפת המעלית לא תיפתח ותשלח אותך לנפילה חופשית. דבר שקורה מדי פעם, ואנשים פשוט התרגלו. מוכנים לקחת את הסיכון. מעדיפים להאמין בסיכוי. מחק את הלא מיותר.

אתה בוחר מעלית. מחכה קצת. לפעמים לוקח להן זמן להתניע. לפעמים הן מתניעות ועולות ממש מעט. בדרך כלל אז, אלה שהבטיחו לך לעלות, מנסים לשכנע אותך שאתה יותר גבוה ממה שאתה חושב.

אז אתה עובר דרך מסדרונות המגדל למעלית אחרת. זאת כבר באמת עולה למעלה. איזה נוף! הי, הינה אלה שנשארו במעלית הקודמת. הי, איך אלה הגיעו לשם? למעלית הגבוהה יותר. היפה יותר. כמה ברור הם מחייכים. עד לכאן ממש. איזה נוף.

טוב – אז מה יותר חשוב המעלית או הנוף? הנוף. אז אולי עדיף מעלית פרטית. רגע, איך פועלות מעליות...? מה יקדם את המעלית שלי?

אוקי. במדריך קראתי שצריך לחשוב טוב. לחשוב יצירתי. בשביל המגדל. הוא כבר יגיד לך מה הוא צריך. תחשוב טוב – המעלית שלך תעלה.

ומה יקרה אם אני אפסיק לחשוב...? אל תחשוב על זה עכשיו. יש לנו יועץ מצוין לביטוח מחשבות. הוא באמת מספיק טוב בשביל לגרום לך להאמין שאכפת לנו ממך. באמת. בחיים לא תאמין שמישהו בעל אינטרס הפוך מעורב בעניין. עד כדי כך טוב. אתה חייב לפגוש אותו. בעצם, בשביל מה. אתה לא רוצה להיכנס למעלית? איזה נוף!

הלמידה החדשה

ידע, הוא משהו שהמין האנושי רודף אחריו מאז שהוא קיים. למעשה, אני מאמין שאפילו האדם הקדמון ביותר, עוד לפני שהיו לו מילים לנסח זאת, כבר הבין את משמעותו של הביטוי הרלוונטי היום "ידע הוא כוח".
זה לא משהו חדש, ובכל זאת, לפעמים נדמה לי שרבים בימנו מפספסים את פרשנותו המלאה של הביטוי, ומבינים שלמרות שהביטוי הזה הוא "אמת אוניברסלית", המשמעות שלו משתנה עם הדורות, ביחס מקביל להשתנות המשמעויות הישירות ויחסי הכוחות הפועלים בין וסביב למילים "ידע" ו"כוח".

השינויים יכולים להיות בין תרבות לתרבות, בין תקופה לתקופה, אבל בעשורים האחרונים שלנו הפילוח המעניין באמת, וזה שנראה לי מתעלמים ממנו הכי, הוא בין דור לדור.

אנחנו כן מכירים את הביטוי, "פערי דורות", והביטוי הזה מתייחס בדרך כלל לפערי המידע או היכולת בין דורות שונים, אבל פה נעוצה הנקודה שמתפספת, לדעתי, על ידי הרוב: בהבנת היכולת האמיתית של הדורות החדשים לצרוך ולצבור מידע – לצד היכולת שלהם ליישם את המידע הזה בשטח.

הדורות החדשים, לא רק נולדים לטכנולוגיה מתקדמת בהרבה מאלו שקדמו להם, הם גם מבינים באופן מידי את מה שלנו, הדורות המבוגרים לקח יותר זמן להגיע אליו: אין דבר שתרצה ללמוד, שלא תוכל ללמוד מיד – באופן הפרקטי ביותר, ורוב הסיכויים – בחינם.

מערכות "זומביות" מול "למידה חיה"

הדורות המבוגרים יותר, חיו בפרדיגמת המידע הקודמת, בה המודל המסחרי הברור והידוע לכל היה: ידע=כסף, כלומר, על מנת לרכוש ידע ומיומנות יש צורך לשלם למי שמחזיק במידע. הדורות החדשים יוצאים מתוך נקודת הבנה שידע זה משהו שמחכה להם בענן, לשליפה מתי, איך וכמה שצריך על מנת להשיג מטרה מסוימת. פה לדעתי, נעוץ הפער האמיתי בין התפיסות.

התפיסה הזאת, של הנגשת תכנים, לצד התאמתם להרגלי הצריכה החדשים של תוכן ולמידה, מראה שלא רק התכנים עצמם מתקדמים יותר, אלא גם דרכי הלימוד והספיגה שלהם מתייעלות, והופכות את צרכני המידע החדשים למשכילים ואפקטיביים בהרבה – ביחס לידע הכללי והאפקטיביות הרווחת שהתאפשרו בדורות הקודמים.

הרי מדובר על רכישת השכלה בכל הרמות: החל מיסודית וכלה במקצועית;
מדוע פיתח המין האנושי התמצאות ושימושיות בכל-כך הרבה תחומים, בזמן שההתמקצעות בהם נעלמה...?
חלק מהתשובה על כך מתכתב עם הנגשת הלמידה והטכנולוגיה של מה שהיה פעם מוגבל, להרבה יותר אנשים, ובדיוק כאן מתגלה הפער בין היכולות של הדורות המבוגרים יותר ללמוד במהירות את השינויים ולהסתגל אליהם, לעומת הדורות הצעירים יותר.

למה אנשים זורקים היום אנציקלופדיות לרחוב, אבל ממשיכים להירשם לפסיכומטרי.

הצעירים לא רק לומדים יותר מהר - הם לומדים הרבה יותר בהרבה פחות זמן.
בשביל להגיע למאמר או תוכן נחשק, אף אחד לא צריך לחכות יותר לסיים את התיכון, לעבור את מסלול העינויים של קבלה לאוניברסיטה, ואז בחירה בתחום לימודים מוגבל וספציפי שדרכו ורק דרכו ניתן להגיע למאמרים ולמידע הרצוי.
באינטרנט מחכה לך לא רק המידע המעודכן ביותר, האקטואלי ביותר, הנגיש ביותר (מבחינת שפה) – היא גם מאפשרת שיח לימוד פלורליסטי בינלאומי ועל-תרבותי. היא מאפשרת שיח לימודי בכל רמה אפשרית, ובכל קצב אפשרי – אבל הכי – בכל זמן אפשרי.

מהירות ההגעה לתכני קצה שפעם היו עליהם מגבלות מסחריות ואקדמיות (קפיטליסטיות), מקצרת את הדרך לכמות מידע יעיל גדולה יותר, בזמן שהיא חותכת החוצה את הצורך בתכנים מעקבים, מיותרים ולא רלוונטיים שהיית נאלץ ללמוד בגלל כפיית מערכות הלימוד.

למעשה, הדור הזה, בו מערכות הלימודים המסורתיות בעולם, עדיין לא הפנימו לחלוטין את פרדיגמת המידע החדשה, הינו דור מעניין במיוחד. אנחנו יכולים לצפות בדיסאוננס הקוגניטיבי של מערכות המסרבות להבין כי הסטודנטים שלהן כבר מזמן לא מוגבלים לסוג תוכן, רמת תוכן, ורכישת יכולת מקצועית כלשהי – שהיא הרבה מעבר למה שהן מסוגלות להציע.

מערכות הלימוד הבולטות ביותר בכך, הן מערכות הלימוד שעדיין דוגלות בטכניקת הלמידה הנקראת
"שינון". השינון העיוור הוא אבי הדקדנציה, מפני שהוא אינו מחייב הבנה או הפנמה של חומר – רק זיכרון שטוח ולא באמת ישים שלו.

בכלל, למה לשנן כשהמידע נגיש מכל מקום?

נא להכיר: סטטיסטיקה - כלי להשמדת האינדיבידואל.

כמובן שיש שיגידו, ובצדק, שלנגישות המידע יש גם השפעות שליליות על הלמידה החדשה. כמו למשל, העובדה שדווקא בגלל שהמידע כל-כך זמין ונגיש, אף אחד לא באמת ניגש אליו בפועל.

אבל גם זאת סברה שלא מבינה לחלוטין את הפרדיגמה החדשה, לפחות לדעתי.

החברה המערבית אוהבת לשחק את משחק הסטטיסטיקה, ולפעמים היא שוכחת, בנוחיות, שסטטיסטיקה היא כלי משחית. היא כלי שיווקי בתחפושת מדעית, שנועד לעוות את המציאות, לא באמת להציג אותה כפי שהיא, מפני שסטטיסטיקה מנרמלת, והנרמול חונק את השונה והיצירתי – האלמנטים היחידים שמאפשרים לחברה להתפתח ולהתאים את עצמה באופן אופטימאלי לסביבתה.

אז יבואו כל אוהבי הסטטיסטיקות למיניהן, ויראו לכם את אחוז כמות הידע הנגיש – שהוא אדיר, ביחס לצריכה שלו אצל הצרכן הממוצע (אח, הם אוהבים ממוצאים שם בסטטיסטיקות), והגרף יחשוף את הפער האדיר הזה, שיראה כמו מגלשת וולסטריט מאיימת של שוק בקריסה כלכלית.
אבל הגרף הזה, נכון ככל שיהיה, אינו באמת מיצג את המציאות – ולמעשה הינו מטעה ביותר.

למעשה, כמות הידע שם בחוץ, בכלל לא משנה באופן יחסי לכמות הצריכה שלו.
יש כל-כך הרבה ידע מיותר שם בחוץ, שאנחנו הצרכנים לא באמת נדרשים אליו רוב הזמן (גם לפני וגם אחרי השימוש בו), שאין צורך שנחזיק בו באופן קבוע.

הצורך להחזיק באופן קבוע במידע, הוא צורך פסיכולוגי מעוות בשליטה, ויציאה מתוך תפיסה שידע זה משהו שצריך לצבור כמו כסף – הרי אין דבר כזה "ידע מיותר" בעולם שבו המודל המסחרי של ידע הוא כספי... דורות רבים גדלו וחונכו להאמין כי השפעה של אובדן ידע או זיכרון, משמעותה בחברה האנושית המערבית כ"נכות" או פגם – משהו שצריך להיות אבסורדי בפרדיגמה החדשה.

החדשנות: ידע כמשאב מתכלה ומתחלף.

עכשיו, המודל משתנה לצד הדורות והטכנולוגיה, והיחס למידע צריך להשתנות בהתאם:
אין לנו צורך בכל הידע כל הזמן. יש לנו צרכים ספציפיים, שאותם אנחנו יכולים למלא באופן מידי ועל פי דרישה. יש לנו את היכולת לבחור מתוך הצע תכנים אדיר ביותר – אבל זה לא אומר שאנחנו לא מפעילים מערכות סינון של איכות ועניין אישי, וזה לא אומר שאנחנו לא צריכים להיות סלקטיביים באופי וסוג התכנים שאנו צורכים – במיוחד לצורך השכלה.

המושגים השתנו. התפיסה משתנה, ומהירות קליטת המידע טסה קדימה.

רוצים לראות סטטיסטיקות מפתיעות באמת? שאלו את עצמכם, מדוע אף אחד לא מציג לכם את עקומת יכולת הלימוד העצמית של הדורות החדשים ביחס לדורות הקודמים...?
למה את הגרף הזה אף אחד לא מציג? מסיבה פשוטה: הוא יחשוף את מערכות החינוך הדקדנטיות בערוותן. הוא יוכיח באופן חד משמעי שהדורות הצעירים היום הרבה יותר משכילים, הרבה יותר יעילים, והרבה יותר יצירתיים ממקביליהם בדורות שקדמו להם.

הטכנולוגיה לא שיפרה רק את נגישות המידע, היא מחייבת גישה בשינוי לאופן ומהירות הצריכה וההצטברות-התפיידות שלו.

לא רק הדורות הצעירים לומדים היום יותר מהר, ובכלל – יותר. כולנו לומדים יותר, כולנו מסוגלים ללמוד יותר, וכאן אנחנו נבחנים באמת כחברה אנושית אחראית: בכמה מהר נעזור לכמה שיותר אנשים להבין שהידע חופשי, או לפחות בדרך להיות חופשי – ומה המשמעויות האמיתיות של כך עליהם, מעבר לתעמולת ההפחדה של מערכות גוססות הנאחזות בקרנות מזבח של מודל מסחרי לא רלוונטי.

אז מה בא לכם ללמוד עכשיו? משהו שתמיד רציתם, והערמתם על עצמכם תירוצים ומגבלות שקשורים בפרדיגמה הקודמת - כי אתם יכולים להתחיל, ממש ברגע זה.

 

RSA Animate - Changing Education Paradigms

10 "אמיתות שחוקות", שכבר אין להן קשר לאמת.

 

1. בנק זה המקום הכי טוב לחסוך ולשמור על הכסף שלך.
היום אנחנו יודעים ש"יש לקוחות, ויש לקוחות". או במילים אחרות: היום אנחנו מבינים שאת רוב הכסף שלהם, הבנקים עושים מגביית ריבית על חובות. כלומר, שהאינטרס של הבנק הוא בעצם להכניס את כולם לחובות: את הלקוחות, את המדינה, את מי שאפשר.
הבנקים כמעט ואינם נותנים כלל ריבית על חשבון בזכות לרוב לקוחותיהם. מצד שני, הם יודעים להמציא לעצמם עמלות הזויות המגולמות מול הציבור בצורה כל-כך מזלזלת באינטליגנציה, כמו "עמלת שורה", או כל מיני חיובים מיותרים ומנופחים המבוצעים על ידי פקידים המפעילים מערכת מחשב פשוטה יחסית.
הבנק הוא הכתובת הראשונה של כל נושה שלנו. חוב הכי זניח יכול להוביל לעיקול החשבון.
למרות הפרסומות, אף אחד מאתנו אינו תופס את הבנק או את הבנקאי שלו כ"חבר", או מישהו שרוצה לעזור לו, בטח לא לשמור על הכסף שלו..

2. החוק הוא לצד החלשים.
החוק כבר מזמן אינו יכול להציג את עצמו כ"מגן חסרי הישע". להפך. מאוד בדומה ללקוחות בנק, גם פה מסתבר שיש אנשים שהחוק הוא עבורם, ויש כאלו שלא... באופן מפתיע, אלו בערך אותם אנשים.
רוב המידע שאנו נתקלים בו כשאנחנו מנסים לרדת לשורשו של חוק, מוביל להבנה שהוא נועד רק לקדם אג'נדות כלכליות, ולא לדברים אחרים שהוא מתיימר לעשות. לפתוח או לסגור קטגוריות שוק.
אדם פרטי כמעט ואינו יכול להשתמש במערכת החוק לטובתו בלי לקחת על עצמו התחייבות כלכלית משמעותית וכמובן השקעה של זמן רב וטרטורים. המערכת בנויה להתיש, לא לעזור ולפתור בעיות.
היא נועדה להיות מסורבלת בכוונה, והחלשים וחסרי הישע הם האחרונים שזוכים ליחס הוגן, אם ליחס כלשהו במערכת כזאת.

3. משרד הבריאות דואג לבריאות שלך.
הקונספט של בריאות הוא כבר מזמן לא מוחלט כל-כך, כמו שרוצים שנאמין היום במשרד הבריאות ובאירגוני ה"בריאות העולמית".
ריבוי הפרספקטיבות שנולד לאחרונה בחברה המערבית, בעקבות נגישות המידע והתקשורת, מציב את קופות החולים והזרועות המטפלות בעמדה ברורה, בה הם מוצגים כתעשייה שכל המודל המסחרי שלה מבוסס על מכירה של תרופות וטיפולים.
הרפואה המערבית מתמודדת היום עם חשיפות מטלטלות של השפעות לא חיוביות של תרופות על מטופלים וסביבתם, היא מואשמת בהשתלטות והטמעה דמגוגית של מושגי בריאות לא נכונים, לא מדויקים, ואף מטעים ופוגעים במכוון בציבור.
היחס לקהל בקופות החולים הוא כמו אל ארנק מהלך. עוד לפני שהרופא ישאל מה שלומך, תתחיל הפגישה בשיחה על האפשרויות שלך לשלם עוד לקופה על ידי טיפולים מומלצים, רפואה מונעת וכמובן שלל בדיקות, כדי לוודא שלא מפספסים הזדמנות לרשום לך תרופות וטיפולים נוספים.
כך זה גם כשמתקשרים לקופת החולים כדי להזמין תור. הבריאות שלנו היא לא משהו שמעניין כאן אף אחד, ולא משנה כמה בגדול יכתבו את זה על הפוסטרים.

4. ביטוח דואג לשקט הנפשי שלך.
חברות ביטוח מעסיקות בגלוי מחלקות שלמות של אנשים שנקראים "מסלקי תביעות". כלומר, אנשים שתפקידם הרשמי, הוא לדאוג שכמה שפחות אנשים יקבלו באמת את מה שמגיע להם מהביטוח, ובכל זאת, אנשים עדיין הולכים ומבטחים את עצמם, משפחתם, שירותים וחפצים – לפעמים כי מערכות מסוימות דורשות את זה מהם, כחובה.
רוב האנשים תופסים היום את תחום הביטוח כתחום חסר אמינות, חסר אנושיות, חמדן ובעיקר, חסר שקיפות ומסובך באופן הגורם לאנשים להירתע מלנסות להבין. אף אחד לא סומך על חברת הביטוח שלו - ואם זה לא אירוני, מה כן?

5. בלי לימודים אקדמיים, לא תהיה לך פרנסה.
עד לפני שני עשורים, היו בישראל שש אוניברסיטאות שיכלו להעניק הכשרה אקדמית למבחר מצומצם מאוד של האוכלוסייה. מי שלא זכה להיכלל באחוזון המנצח שהצטיין במבחנים ויכול היה להרשות לעצמו כלכלית את הלימודים – לא יכול היה לזכות בהזדמנות לעסוק באחד מן התחומים הללו לפרנסתו, בישראל.
היום כמות המכללות, בתי הספר המקצועיים ומקומות ההכשרה השונים בשוק משגשגים עד כדי רוויה מוחלטת וטובענית.
השוק מוצף מחזורית בבוגרי לימודים אקדמיים, ואין פיקוח על הצע הדרישות למשרות התלויות בכך.
ההוצאה סביב לימודים אקדמיים יכולה להגיע לממדים אדירים, וההחזר הכלכלי שלהם, אינו מובטח כלל כפי שאולי היה מובטח בעבר.
אך לא רק שוק המכללות הוא זה שנפתח. לצדו נפתחו תחומי עיסוק אדירים מבחינת משמעותם בעולם, שהעולם עצמו לא הכיר עד לפני 10 שנים. הטכנולוגיה והתקשורת שינו את פרדיגמת המידע בכך שהפכו אותו לזמין לכל דורש, ואנשים שהשכילו את עצמם בתחומים שמערכות החינוך האקדמיות אחרו להתייחס אליהן, מצאו את עצמם עוסקים ומובילים תחומים כלכליים ביותר (מישהו אמר הייטק?) בלי כל השכלה אקדמית או קשר ישיר אליה לצד אומנים ואנשי תקשורת ומסחר למיניהם.

6. מה שטוב לך, טוב למדינה.
עד לפני 20 שנה בערך, למדינה היה מספר מוגבל של ערוצי תקשורת ציבוריים, בהם היא יכלה לשדר ללא הפרעה או התערבות חיצונית, את הגרסה שלה ל"אקטואליה ישראלית". משרד החינוך היה זרוע המידע היחידית והיחידנית לתלמידים, וכולם התחנכו על אותם ערכים, שחוזקו בעובדות שהוצאו לנו באמצעי התקשורת השונים.
בתקופה ההיא, מורים יכלו לעמוד מול תלמידים בלי לגמגם ולגרום להם לדקלם משפטים כמו "טוב למות בעד ארצנו", "צה"ל הוא הצבא החזק בעולם", וקשקושים אירוניים כמו "טוהר הנשק" לצד "אחווה ורעות" שמשמעותן להתפוצץ על רימון בשביל החברים שלך.
היום, עם ריבוי ערוצי המידע, המציגים מגוון גדול יותר של עובדות לסיפורים שפעם לא אפשרו להם זאת – הסיפורים משתנים, ואיתם בחינה מחדש של המסרים שהיינו מדקלמים בלי לחשוב שכדאי תמיד להעמידם בביקורת תלוית פרספקטיבה.
היום אזרחים רבים איבדו את אמונם במדינה ובמנהיגיה. המנהיגים נתפסים כמושחתים וכוחניים.
הדבר האחרון שמעניין אותם, הוא העם עצמו.
אנשים יכולים להצית עצמם ברחובות, והמנהיגים שלנו ידברו על כמה הם עשו בשביל המדינה וכמה טוב לחיות פה. המרחק הזה, בין ההנהגה לעם, לא מאפשר למסר המודגש מעלה להתקיים בתודעה כמעבר לבדיחה נוסטלגית עצובה.

7. נישואין זה לכל החיים – "עד שהמוות יפריד בינינו".
רגע, רגע, אל תקפצו עלי כל המאמינים בנישואים למיניהם. אין לי שום כוונה לא לכבד את האמונה והדרך שלכם. רק רציתי להגיד שסטטיסטית, המשפט "עד שהמוות יפריד בנינו", עומד במבחן בערך ב-50% מהמקרים. 70% מהמקרים האלו, אגב, מתגלים למוסרי ההבטחה בשנה הראשונה לקשר הממוסד.
נישואים, כפי שהם מקובלים היום בישראל, הינם חוזה חוקי כלכלי-מסחרי, לא רגשי, ועובדה היא שאין מי שישחרר אתכם מהקשר הרגשי לגרושים שלכם, (חוץ מעצמכם כמובן), אבל יש מי שישחרר אותו או אתכם מהמחויבויות הכלכליות שלכם כתוצאה ממיסוד הקשר. הממ....

8. אתה הבעלים של הבית שלך.
"לכל אדם צריך להיות נכס, והנכס הזה צריך להיות הבית שלו". השקר הזה, הוא השקר המאפשר למדינות להכניס את אזרחיהן למצב של חוב תמידי, ואיום תמידי על הדבר היחידי שהוא תופס כמשמעותי עבור עצמו ועבור משפחתו.
משכנתאות מתוכננות כך שייקח כמה שיותר זמן להחזיר אותן. הבנקים מפתחים יותר ויותר דרכים להאריך את התשלומים כדי להגדיל את הריבית, ולמעשה למעלה מ-40% אחוז ממה שעולה המשכנתא, זו הריבית של הבנק. אף אחד לא באמת "עוזר לך לקנות בית".
וגם אם כבר יש לך בית, גם אותו יוכל הבנק לקחת ממך, ברגע אחד, אם רק לא תעמוד בתנאי מסוימים, או תשלומים מסוימים, או כל תירוץ אחר שיאפשר להם להפקיע ממך את הרכוש ואז למכור אותו ולהרוויח עליו שוב.
רוב בעלי הבתים בישראל נמצא בחוב תמידי כנגד הבית שלו. רובם לא יכולים לחיות בבית שלהם, ובאמת להרגיש בבית.

9. התקשורת היא אובייקטיבית.
בעבר, התקיימה התקשורת הישראלית בסוג של גן עדן בו אנשים האמינו באופן מלא ומידי לדברים שהיו כתובים בעיתון או נאמרו בטלוויזיה. עד כדי כך היתה התקשורת המוגבלת של סוף המאה ה-20 נסגדת בישראל, שעד היום קיים כאן דור שמאמין לכל מילה, כשהיא מובאת מפי כתב או שדרן רשמי כלשהו.
ה-מהפכה הטכנולוגית הגדולה ביותר של המין האנושי, היא בעצם מהפכה תקשורתית.
אנו חיים בעידן המתועד ביותר על הפלנטה. מיליוני אנשים עסוקים בלספר את סיפורם ולהקשיב לסיפורים של אחרים.
אנחנו לומדים גם סיפור אחד, אפשר לספר בהרבה מאוד דרכים... אנחנו שמים לב מתי כלי תקשורת לא רוצה לספר סיפור מסוים, או מתי הוא בוחר לתת דגש לסיפור שבכלל לא אמור להיות מודגש. אנחנו מבקרים את אופן ההגשה של הסיפור. אנחנו כבר יודעים שנמצא את אותו סיפור מוגש באופן שונה, אצל מספר ספקי מידע.
התקשורת לא יכולה להיות אובייקטיבית, ומיד כשהיא תפסיק לנסות להציג את עצמה ככזאת, תישבר עוד פרדיגמה. תחזיקו חזק. זה לא רחוק.

10. לציבור יש זיכרון קצר.
אולי. אבל אנחנו כבר מזמן לא מדברים על אותו סוג של זיכרון, שדובר עליו כאשר המשפט הזה נולד. למעשה, אולי אנחנו עצמנו לא יכולים לזכור יותר מפעם, אך כל אחד מאיתנו מסתובב עם הרחבה דיגיטלית אינסופית לזיכרון ולידע האישי שלו. למעשה, הזיכרון הדיגיטלי החדש שנוסף לנו בשנים האחרונות, הופך את הזיכרון שלנו לרציף יותר, אמין יותר, מסודר יותר ונוח לשליפה.
הרבה יותר מזיכרון אמיתי שהוא דינאמי, סובייקטיבי ונוח לעיוות. לפחות בתיעוד, הזיכרון שלנו מספר את הסיפור כמו שאנחנו רואים אותו, או זוכרים אותו.
אז הזיכרון הציבורי ניתן לשליפה מתי שצריך, ואיפה שצריך, וכמה שצריך, ושום דבר לא הולך לאיבוד. אלא אם כן עובדים מאוד קשה בשביל שהוא ילך לאיבוד. וגם אז לא מובטח שום דבר.
לציבור בעולם כבר אין זיכרון קצר, כי יש לו מערכת שמאפשרת לו לשלוף זיכרונות על פי פקודה, לפי תיוג, לפי צורך ספציפי. זה עולם חדש, עם גישה למולטי-זיכרון קולקטיבי עם אינסוף לוויינים סובייקטיביים אישיים. לזלזל בזיכרון הזה, תהיה טעות.