טבעונות שבאה בטוב

המילה "טבעונות" מעבירה היום בהרבה אנשים רגשות מעורבים. למעשה, רוב אוכלוסיית העולם, שאינו טבעוני, מתקשה להבין את הבחירה באורח החיים הזה. כן, זה מה שזה – זאת לא דת, זאת לא כת וזאת בטח לא קהילה אחידה בתפיסותיה, שיש לה ייצוג רשמי מוחלט ומוכר כלשהו.

ובכל זאת נדמה, שכ"לא טבעונים" חושבים על "טבעונים", הם חושבים עליהם כעל קבוצה אחת של אנשים, שסטריאוטיפים מסוימים מייצגים את כל מי שמכליל את עצמו תחת ההגדרה שלה. 

זה לא קורה במקרה, יש הרבה גופים שניזונים ממחלוקת באופן מאוד נזיל, ומכאן האינטרס שלהם לחרחר את הריב הלא רציונאלי הזה בין שתי קבוצות שלא באמת קיימות.

תרבית של מחלוקות אינסופיות

הרי יש אינסוף על מה להתדיין ולהתווכח, החל מתפיסת המושג "בריא" ועד רגשות אישיים ביותר. כל מה שצריך זה לזרוק את הגפרור ולצפות בדליקה מתלקחת. וזה בדיוק מה עושים הגופים שמרוויחים משנאה וניכור והחפצה והפחדה והרחקה. אולי זאת מילה המפתח: הרחקה. זה המחיר שאנחנו משלמים כשאנחנו צורכים את המידע דרך ערוצים כאלה. אנחנו מרחיקים את עצמנו אחד מהשני.

יש אינסוף תפיסות עולם לגבי טבעונות, אינסוף תפיסות עולם לגבי תזונה באופן כללי – מי צודק? אף אחד לא ידע אף פעם. מה שכן אנחנו יכולים, זה לערוך את הבחירות שכל אחד מאתנו יוכל לחיות איתן באופן הכי נוח עם עצמו.

למשל, יש טבעונים שלא נוח להם עם הריגה והתעללות בחיות. זה לא אומר שהם כולם לוחמניים או מטיפים לכל העולם לראות את הדברים דרך עיניהם. זה שהם עשו בחירה מסוימת לא מחייב ב-DNA שלהם גם את האופי הלוחמני.

טבעונים מהסוג הזה מוצאים את עצמם לא אחת במרכזו של "לינץ'" אנטי-טבעוני שנובע מכך שאותם "לא טבעונים" נחשפו לנושא בעיקר דרך אנשים שיודעים לצעוק מספיק חזק, בלי קשר להיותם טבעונים.

למה אני לא מטיף לטבעונות

מרק "לחם מרקו" טבעוני

אני מאמין שכל אחד רשאי לתפיסת העולם שלו. אני גם מאמין שמסר של אהבה וחמלה, אי אפשר לכפות על אנשים בכוח, כי זה מפספס את המטרה.

אני מאמין בלעורר סקרנות, לפתוח את בלוטות הטעם עם מאכלים טבעוניים נהדרים והצגה של הגיוון הקולינארי שמציע אורח החיים הזה – בניגוד לאיך שהוא נתפס.

אני מאמין בלהיות הדוגמא ש"שוברת את הסטריאוטיפ בפועל" ולא יוצאת לגנות אף אחד תוך כדי.

זה אומר שאני אחשוף את המסר שלי להרבה פחות אנשים. זה אומר ש"אחוז ההמרה" שאצליח להגיע אליו ב"העברת אנשים לטבעונות" יהיה קטן יותר.

אבל איכותי יותר.

כי האנשים שיגיעו דרכי לטבעונות, או אפילו רק יתקרבו אליה, יעשו את זה כי הם יראו בפועל שטבעונות היא לא מה שהם חושבים. הם יראו את זה "כדרך אגב", לא כי דחפתי להם אותה בגרון.

מי שישאל אותי על טבעונות, יקבל בחזרה שאלה מנומסת האם הוא באמת רוצה להיכנס לנושא.

רוב האנשים, במיוחד אלה שמכירים אותי, מעדיפים מיד לסגת ולא להיכנס לדיון, אולי מפני שהם משערים שאני אדם מיודע, ויהיה להם קשה להתמודד עם הנתונים שאציג להם בזמן שאין להם תשובות מספקות, כי לא טרחו לחקור לעומק בעצמם את הנושא.

פשטידה טבעונית - תפוחי אדמה, בטטח וחצילים - עם המון פינוקים

אלה שכן יכנסו לדיון, יגלו שאני לא מנסה לשכנע אותם בכלום ויהיה להם מאוד קשה להילחם בי. כל מה שאני מציג בדיון על טבעונות הן עובדות או תובנות שנחשפתי אליהן וגרמו לי לבחור בדרך שלי. במה שטוב לי.

אני מספר לאנשים איך הבחירה בטבעונות השפיעה ומשפיעה על חיי היום יום שלי. איך היא שיפרה את יכולת השינה שלי, והקימה בבקרים, איך היא שינתה את אורך היום שלי לטובה, איך היא גרמה לי לרדת במשקל ולשמור על משקל נכון לאורך כל התקופה שבה אני טבעוני (שנתיים+).

אני מספר לאנשים כמה אני נהנה לבשל, מזמין אותם לטעום, לאכול אצלי, לנסות את המתכונים שאני מנסה בפייסבוק, אני מציג להם את המגוון של המוצרים והמקומות שכבר הופכים את הטבעונות למשהו שהרבה יותר קל לעבור אליו, ממה שרוב העולם מדמיין. אני מדבר איתם אפילו על תקציב המזון שלי, כי זה השפיע גם על זה.

אני מאמין

מי שירצה להיכנס איתי לפילוסופיה ודיון על רגשות, יגלה שאני לא מאמין בכפיה מכל סוג. שאני לא מאמין באלימות מכל סוג. בגלל זה נראה לי סותר לצאת "להילחם" על מסר פציפיסטי. זה נראה לי אירוני להשתמש באלימות על מנת למנוע אלימות. למען האמת, אני תופס את זה כבורות.

אני לא מאמין במשפט "המטרה מקדשת את האמצעים", ואני לא מאמין באמת אחת מוחלטת, אלא באמת סובייקטיבית שנכונה רק לאותו רגע שבו היא נתפסת על ידי אדם אינדיבידואלי ככזאת.

אני מאמין בהרחבת הפרספקטיבה, ריבוי מקורות מידע, מחקר אקטיבי לצריכת אינפורמציה ולא סתם מיון ותעדוף של מה שנדחף בדיוק ברגע שמתאים למישהו אחר לחיים שלנו.

אני מאמין שמי שלא מחפש לראות וללמוד, עושה את זה כדי להגן על עצמו, ולרוב מתוך פחד לגלות משהו שיגרום לשינוי בחיים שלו. רוב האנשים מפחדים משינויים, בעיקר משינויים גדולים ומשמעותיים וקיצוניים כמו התפריט התזונתי שלהם ושל יקיריהם.

אני מאמין בלסקרן ולקרב מתוך ענין, והחיים והמקצוע שלי לימדו אותי שבנושא מורכב כמו "טבעונות", כל אחד הוא קהל מטרה בפני עצמו, כך שמסר כללי מועד לכישלון מראש בכל מקרה.

המטרה של הפוסט הזה היא לא לגרום לכם להיות טבעונים. המטרה של הפוסט הזה היא למנוע מכם להפסיד חברים ומכרים – רק כי תייגתם את אלה תחת סטריאוטיפ שגוי, שבסופו של דבר מקפח אתכם וליהנות ולהיות איתם בקשר (אפילו רק בפייסבוק) בגלל שאתם מאפשרים לדעה קדומה שגויה להיות הנחת היסוד להחלטה הזאת אצלכם.

לנהוג באחריות

קציצות קינואה וקמח חומוס, על מצע זוקיני - טיבעוני

אם תשאלו אותי, תגלו שאני חושב ששינוי תזונתי קיצוני בחייו של מישהו, כמו טבעונות, הוא משהו שצריך לעשות באחריות. בעיקר בגלל הנושא הבריאותי. אני לא נכנס כאן בכלל לנושא ההגדרה של "בריאות", אני מדבר על מעבר ממצב של שיגרה מסוימת לגוף – לשגרה אחרת לחלוטין.

כדי לא להכניס גם את הגוף, גם את הנפש וגם את השכל להלם – אני מאמין שכדאי שהמעבר לטבעונות יהיה הדרגתי, לא נחרץ ומידי.

אני מאמין שעל כל אדם להבין מה הוא אוהב לאכול, מה הוא עוד לא מכיר ויכול לאהוב, וצריך גם לדעת על הרגלי הצריכה הקולינריים על מנת לאפשר למישהו ספציפי לעשות את המעבר הזה ביותר קלות.

למשל, יש הבדל עצום בין אדם שאוהב לבשל והופך לטבעוני ובין אדם שרגיל לאכול את רוב ארוחותיו מחוץ לבית, או אדם שרגיל להכין בבית "מוצרים מוכנים" – (כלומר לא באמת בישול אלא יותר שימוש במוצרים מוכנים לאכילה).

גם המקום שמישהו גר בו ואפשרויותיו הכלכליות הן משהו שכדאי לקחת בחשבון. זה לא "יקר יותר להיות טבעוני", זה עניין של חישוב נכון ומודעות, ותתפלאו, זה יכול לעלות לכם אפילו הרבה פחות ממה שאתם משלמים כ"לא טבעונים".

אנשים לא נעימים

זה נכון, יש טבעונים שמקדמים את המסר הזה באופן לא נעים – אפילו אלים, אבל יש כאלה מאחורי כל אג'נדה. אפילו אג'נדות שהופכות את הכלים שהן משתמשות בהן לאירוניים, כמו טבעונות.

אלה לא האג'נדות שבוחרות באילו כלים להשתמש, אלא האנשים שפועלים בשמן, ואנחנו – כתרבות, אמורים לדעת טוב יותר ולבחור לא רק את הבחירות האישיות שלנו לגבי האג'נדה באופן כללי, אלא גם לגבי האנשים שמתיימרים לייצג אותה, או אותנו במסגרתה.

עכשיו אתם

אם בא לכם לפתוח את התיאבון, אתם מוזמנים לאלבום שאני מעדכן מדי פעם בפייסבוק וכולל מתכונים, המלצות, ועצות מגולשים נוספים (בתגובות לתמונות):"טבעונות שבאה בטוב".

ואם בא לכם לאמץ את המסר הזה, אתם מוזמנים להשתמש בו גם כ"האשתג" בכל רשת חברתית שאתם פעילים בה.

#טבעונותשבאהבטוב

הצטרפו לדיון בפייסבוק:

Post by MichEal Amir Myx.

המייל עושה קפיצת דרך - מחשבות בעקבות Google Inbox

Original by  Chris Thornley 

הרבה מאיתנו "חיים בתוך המייל" שלנו. כל אחד מאיתנו מקבל כ-300 מיילים בשבוע בממוצע, כל-כך הרבה משימות, כל-כך הרבה דברים ש - צריך לעשות, צריך לעקוב אחריהם, צריך "לתקתק" בזמן. 

נדמה שלשטף הגובר של המידע לא אכפת. המייל שלנו מתמלא ומתמלא במסרים, ואחרי קצת יותר מ-10 שנים של שימוש במייל ככלי פרטי ועסקי ונפח אחסון הולך וגדל -מאוד הגיוני שלרובנו הגדול יהיה בתיבת המייל בלגאן אחד גדול והרבה מאוד תוכן מיותר שאנחנו יכולים למחוק או להתעלם ממנו בקלות.

ואנחנו מתעלמים...

אנחנו מתעלמים מרוב המיילים שמגיעים אלינו ביום. זאת הסיבה שכשחברה שולחת מייל מסחרי או ניוזלטר דיגיטלי, מנהל השיווק שלה מאושר אם יש 30% פתיחה.

ככל שיותר מידע מופנה אל ערוץ אחד בחיינו – גובר הצורך "להשתלט" עליו, ולנהל אותו – במקום לתת לו לנהל אותנו. יש ביננו בהחלט לא מעט אנשים שהאימייל שלהם מנהל אותם, (וכאלה שוואטסאפ מנהל אותם, פייסבוק מנהל אותם וכו'...) לא כולם כאלה, אבל לפעמים אנחנו הופכים להיות כאלה בלי שבאמת נתכוון.

איך לא נגיע למצב הזה שבו יש לנו בתיבת ההודעות הראשית מאות (אם לא אלפי) מיילים שלא נקראו (וככל הנראה, רובם גם לא יקראו לעולם)...
כל-כך הרבה דברים בעולם מנסים לשכנע אותנו שהם חשובים. שאנחנו צריכים אותם. שאנחנו לא יכולים בלעדיהם. כשזה מגיע למידע, אנחנו פשוט מכורים.

רק שההתמכרות החדשה למידע אינה סימן טוב, שכן הסממנים שלה הם: שטחיות, עצלות ואפאטיות.
אנחנו ממיינים תוכן, לא באמת מחפשים אותו – הוא נדחף אלינו מכל כיוון, רודף אותנו ומי שיחבר לנו את הכל לצינור (שהוא גם משפך) אחד ויעזור לנו לתעדף – יהיה המושיע שלנו. לא נסמוך על אף אחד אחר חוץ ממנו.
המייל כפלטפורמה לא התקדם "הרבה" מאז המצאתו. למעשה, הוא קיבל הרבה חיזוקים משירותי צד שלישי, שכל הזמן מתייחסים לצרכים משלימים למה שקיים בתוך הפלטפורמה הבסיסית של המייל, תהיה אשר תהיה.

עליית מדרגה וחרדות משינוי

ולפעמים פלטפורמה קופצת מדרגה, באופן משמעותי – וזה ממש לא קל להתרגל לזה, בגלל שהאנשים שהובילו את הפלטפורמה קדימה הסתכלו על מיליוני משתמשים ולמדו אותם לעומק והבינו שמוצר מסוים מתנהל באופן אחר לגמרי ממה שהוא אמור להתנהל בו – אבל אנשים מפחדים משינוי. תמיד פחדנו משינויים. 

עד שלא מחליטים בשבילנו, אנחנו פשוט רוצים את הכל כמו שאנחנו מכירים אותו. אז גוגל, למודת הניסיון, בחרה שלא להציב בפנינו אולטימטום אם להשתמש ב-Google Inbox החדש שלה, או לעזוב מהלם השינוי. בגוגל בחרו להשיק את השירות בנפרד ובמקביל לשירות ה-Gmail הרגיל של גוגל ולתת למשתמשים תקופת הסתגלות לתיבת המייל החדשה – שהקונספט שלה באמת שונה מאיך שהתרגלנו לנהל את המייל שלנו עד היום.

שינויים בגישה: תיבת מייל מסודרת ונקיה – זה אפשרי.

אז מה שונה כל-כך ב-Google Inbox? טוב ששאלתם.

1. הרעיון הוא שאם סיימתם עם מייל – תלחצו DONE ותעיפו אותו מהתיבה.

2. אם לא סיימתם עם מייל – אתם יכולים להוסיף לו הערה, לייצר עבורו תזכורות (כלומר שהמייל יחזור לתיבה ביום ובשעה שנדרשים), ואתם יכולים להצמיד אותו לראש התיבה – מקום שבו אתם יכולים גם -

3. להצמיד תזכורות בלתי תלויות מייל – דברים שוטפים באופן כללי, שגם אותם אתם יכולים לתזמן להעלם ולחזור בזמן שאתם צריכים.

4. Bundles – "חבילות" הן השם החדש שגוגל נתנו למה שהכרנו פעם בתור "תגיות". אתם יכולים להגיד למייל שלכם שסוג מסוים של מיילים שייך ל"חבילה" אחת, ולבחירתכם, המייל שלכם יציג את החבילה בתיבת ה-INBOX שלכם, או שלא. בכל מקרה תוכלו לגשת אליה בקלות.

5. תיבת המייל החדשה מציגה כבר מהמסך הראשי תצוגה מקדימה של קבצים המצורפים למיילים – מה שמאוד מקל על חיפוש ומציאה של מייל ספציפי כשיש צורך.

למה זה רחוק ממושלם?

1. כי רק עכשיו עובדים בגוגל על סנכרון בין השירות החדש ליומן גוגל – עד עכשיו בשביל לאשר הזמנות לפגישה עדיין היה צריך להיכנס דרך ה-Gmail הרגיל.

2. כי אפשר לתת קצת יותר תשומת לב לנושא התזכורות ולסנכרן אותן עם "Google tasks" ועם "Google keep" – שגם הן אפליקציות ניהול משימות של גוגל, הן עדיין לא מתואמות עם המייל או אחת עם השנייה.

3. כי אם אתה לא יכול להתקין ולהירשם אליה מהסלולרי – לא תקבל אותה גם במחשב הביתי שלך. החלטה אסטרטגית של גוגל, שללא ספק רוצה להבטיח שמשתמשי האפליקציה יהיו אנשים אמיתיים ולא לחזור על הטעות של המייל מהעולם הישן, שאיפשר להירשם לשירות גם באופן אנונימי.

4. כי גוגל משווקת את האפליקציה בגישת ה"נחשקות", וכך ניתן למעשה להצטרף לאפליקציה רק דרך הזמנה אישית מחבר שכבר התקין אותה. גוגל מתקמצנת על ההזמנות ויוצרת צורך אצל מאמצים ראשונים להגיע לפלטפורמה ולהתנסות בה על מנת לחוות דעה. זה אומר שלא תוכלו להיצטרף בסוף הפוסט הזה לאפליקציה, בלי שחבר ישלח לכם הזמנה.

5. גוגל שואפת לסינרגיה הגדולה ביותר שאפשר בין השירותים והפלטפורמות שלה וניכר כרגע כי היא בתהליך האחדה שלהן. תהליך מורכב שכזה, אדיר בסדר הגודל שלו, קורה גם תוך כדי התקדמות הטכנולוגיה ושינויים בהרגלי צריכה והתנהגות. יש עוד זמן עד שגוגל תצליח באמת לגרום לכל השירותים שלה להיות זמינים ונוחים במקום אחד – אבל לא עוד הרבה זמן. הכל יחסי.

בתור משתמש מייל כבד, אומר לכם את דעתי הסוביקטיבית (שדי השתקפה עד כה):

אני אוהב את Google inbox ואני צופה שהיא תתפתח מהר ובכיוונים נכונים. בתור גוגל לא הייתי ניבהל מביקורת שלילית בשלב הזה, מן הסתם למתחרים יהיה הרבה להפסיד אם אנשים יאמצו את הגישה החדשה לפני שיהיה להם מענה הולם (מה שאין באמת לאף אחד).

אני מודה שאני עדיין חוזר לעשות לפעמים דברים ב-Gmail הרגיל, אבל זה הולך ופוחת.

אף אחד לא יכול להתחרות בגוגל בכמות השירותים שהיא מציעה לגולש, ואף שגולשים רגילים כרגע להשתמש בשירותים חליפיים של מתחרים – גוגל פועלת במרץ על מנת לעשות את ההתפזרות פחות ופחות כדאית וכרגע זה פועל בעיקר בשירות משתמש הקצה.

התקנתם כבר את Google Inbox? אשמח אם תספרו לי מה דעתכם בתגובות

ללמוד איך להתקין ולהשתמש ב-Google Inbox על מנת להפיק ממנו את המקסימום, לחצו: 

ביקורת בונה / ביקורת הורסת

החיים מלמדים אותנו להיות ישויות ביקורתיות. מה שהם לא תמיד מלמדים מספיק, זה שהביקורת שאנחנו מספקים, יכולה לחולל השפעות על קשת רחבה מאוד מטוב ועד רע. מ"בונה" עד "הרסנית".

נדמה כי אצל רוב האנשים קיים פער תפיסתי בין ההשלכות של הביקורת שהם מקבלים, להשלכות של הביקורת שהם מספקים בעצמם. כאילו יש חציצה אטומה, המונעת מהם ליישם על אחרים, את מה שהיו רוצים ושואפים לקבל בעצמם, בכל הקשור לביקורת.

ביקורת ו"חוק שימור האנרגיה"

רובנו חוששים מביקורת, מדחיקים אותה או משתדלים להתעלם ממנה, מסיבות שאפשר להבין בקלות: ביקורת יכולה לפגוע בנו עד עמקי נשמתנו, לרמוס ולחולל נזקים רציניים לביטחון העצמי שלנו, ובעיקר – כי ביקורת יכולה לשתק אותנו. פשוט כך.
ביקורת גם יכולה להיות תורמת, מלמדת, מפתחת. אלה שחכמים מספיק, מצליחים ללמוד גם מביקורת דורסנית, אך לא תמיד מה שהם ילמדו ממנה, יהיה קשור לתוכן הביקורת עצמה, אלה ליחס לאדם שהעביר אותה.

התניות בסיסיות בקבלת ביקורת

המציאות מפציצה אותנו במבקרים, ונדמה שברוב המקומות שאנחנו פוגשים בה, היא יותר פוגעת מאשר תורמת.
הסיבות לכך יכולות להיות נעוצות בתרבות שלנו, החל מהנקודה שמתחילים הציונים על מבחנים ועבודות בבית הספר ועד ל"מודלים לחיקוי" בתקשורת, המתפרנסת מסנסציות, התנשאות והקצנה.
אבל תהיינה הנסיבות אשר תהיינה, הן אינן באמת תירוץ להמשיך לעשות לאחרים, את מה שאנחנו כל-כך לא אוהבים שעושים לנו, ועם זאת נדמה לי לפעמים שהעולם פשוט הולך ומכהה את הרגישות האנושית, עד אובדן חושים, וכולם כל-כך עסוקים ומרוכזים בעצמם, שאינם באמת מסוגלים לייצר את ההקשר המתבקש הזה בין קבלת ביקורת לנתינתה.
הסוד בכוחה של ביקורת, היא ההתניה שהגעתה דרך שכבות ההגנה שאנחנו מפתחים, תלויה בכך שתהיה לנו הערכה כזאת או אחרת למבקר. הפגיעים יותר מאתנו, מאפשרים – או, לא מצליחים למנוע מעצמם להעריך כל מבקר הנקרא בדרכם, ובמילים אחרות: "אלה שאכפת להם מה כולם חושבים".

התגוננות אלימה וחסימת המסר

כשביקורת ניתנת לנו ללא התחשבות ברגשותינו ו/או כשביקורת ניתנת באופן מרושע או פוגעני, מנגנוני ההגנה שלנו נכנסים לפעולה. הנטייה הטבעית שלנו היא להתרחק מן הכאב, ולכן אנחנו מרחיקים מאתנו לפעמים גם את הקרובים שבחברינו ואוהבנו, רק כדי לשמור על עצמנו מפגיעה דומה חוזרת.
יש כאלו שהתמודדות עם מנגנון הכאב שלהם, משגרת תגובה אלימה נגדית אוטומטית, וכשכזאת מופיעה – צריכה להידלק אצל כל אחד מאתנו נורה אדומה שפגענו באדם שכרגע ביקרנו, אבל רובנו נוטים להישאב לסיטואציה הרגשית ולהגיב באלימות על אלימות. דברים טובים, לא יוצאים מאלימות.
זה המחיר שאנחנו משלמים מצדה השני של המשוואה הזאת, שבה אנחנו מרגישים הרבה פעמים חכמים וצודקים, אולי אפילו מנוסים ומושכלים, אך מורחקים למרות כל אלה מן האנשים שהכי חשוב לנו להשפיע עליהם, בגלל ש"העזנו לומר להם את האמת", את מה שאנחנו באמת חושבים או מרגישים – ואם כוונותינו היו טובות, אנחנו לא תמיד מבינים שאנחנו יכולים למנוע את ההתרחקות הזאת, ואת הפגיעה בצד המבוקר, שאנחנו לא תמיד רגישים מספיק בשביל לחוש את כאביו.
אנחנו מאשימים את מי שמתרחק מאתנו בעקבות ביקורת לא נעימה, בחוסר יכולת להתמודד עם המציאות או עם האמת או עם הצדק או עם דעתנו ורגשותינו, ואנחנו שוכחים שאנחנו פועלים בדיוק אותו הדבר כשזה קורה לנו בעצמנו.

פגיעות לתווך ארוך

לביקורת רשלנית, שאינה מתחשבת ברגשותיו של האדם המבוקר, יש בדרך כלל גם השלכה נוספת על הכאב: ירידה חדה במוטיבציה שלנו להמשיך לעשות את מה שכרגע קיבלנו עליו ביקורת. זה די מובן, מהנקודה שבה אנחנו הצד הסופג – אף אחד לא רוצה לחזור ולהיפגע, אז למה להמשיך להיחשף לכאב, אם אפשר פשוט להפסיק לעשות, ודרך כך, להפסיק לקבל ביקורת ולהיפגע...? למה אנחנו לא זוכרים את ההשפעה החשובה הזאת כשאנחנו מעבירים ביקורת, את זה לפעמים קשה לי יותר להבין.
בסופו של דבר, ישנם סוגים שונים של מבקרים, ואנחנו כסופגי-ביקורת, צריכים להפריד בין אלה שמבקרים אותנו מתוך כוונות טובות כמו רצון לפתח אותנו וללמד אותנו, מאלו שהביקורת שלהם היא חיצונית לנו, ונשפטת בזכות עצמה כמוצר בשוק תחרותי לכל דבר, כמו למשל מבקרי אומנות בעיתון.

מפתיע

באופן די אירוני, התחום שכן למד במהירות את ההשפעות של ביקורת שלילית, הוא דווקא התחום העסקי. בעסקים, גם גופים שתפקידם הרשמי הוא לחנך ולתת ביקורת, נמנעים היום בכל דרך אפשרית לפגוע בתלמידיהם דרך ביקורת על איכות לימודיהם, מתוך הפחד המוצדק שסטודנט שיפגע, ישפיע על חבריו שלא ללמוד אצל אותו גוף מחנך. ככה זה, אנחנו לקוחות לפני שאנחנו סטודנטים, וההתנהגות שלנו כלקוחות מחייבת את הגופים המקצועיים שמתחרים על ארנקנו לעשות הכל כדי שנהיה מרוצים. גם אם זה בא על חשבוננו בסופו של דבר. אירוני, כבר אמרתי...?

איך כן אפשר להעביר ביקורת בלי לפגוע? לא תמיד אפשר. אבל הנה כמה טכניקות שיעזרו לכם להבהיר למי שאתם מבקרים, שאתם באמת בעדו:

א. התחילו במה שטוב.

תמיד יש דברים טובים. במיוחד כשתהליך היצירה של מה שעומד לביקורת הוא משהו מורכב, וכמובן כשמדובר בלבקר את האדם עצמו. בכל אחד יש דברים טובים.
ושימו לב, מס שפתיים לא יעזור כאן. צריכים להיות באמת מחויבים לראות את הערכים החיוביים על מלא יופיים ועצמתם – גם אם הם לא בקריטריונים המרכזיים של הנושא בביקורת.
חשפו כמה שיותר דברים טובים להגיד, וודאו שהמשוב החיובי שהעברתם נספג כחיובי, ורק אז, התחילו בזהירות עם השלילי. לשמוע את הטוב, נותן למבוקר תחושה של הישג, גם אם חלקי. אחרי ספיגת ההישג, יותר נוח לנו להבין במה עוד אנחנו יכולים להשתפר.

ב. התחשבו ברגשות.

כולנו בני אדם, וככאלה, ככל שאנחנו משקיעים יותר במשהו, אנחנו יותר רגישים כלפיו. מעבר לכך, כולנו מורכבים משאיפות וחלומות, וגם כאן, ככל שהחלום או השאיפה קרובים יותר לליבנו, כך אנו יותר רגישים כלפיהם.
היו זהירים בבחירת המילים שלכם כאשר אתם מעבירים ביקורת. שמרו על קשר עין (גם מטאפורי), ושימו לב לשפת הגוף של מי שמקבל מכם את הביקורת, אם הביטחון שלו יורד כשאתם מדברים – אתם עושים משהו לא נכון.

ג. בחרו בפורום המתאים לביקורת שלכם.

לכולנו יש סוג של פאסון, תדמית שהיינו רוצים לשמור עליה ולטפח אותה. ביקורת ציבורית שלילית, יכולה בקלות להיתפס בעינינו כהשפלה ברבים. לפעמים היא תדרוש מאתנו להתנגד אליה באופן ציבורי, על מנת להגן על אותה תדמית, ולפעמים היא אפילו תגרור, מעבר לפגיעה, ויכוח או ריב.. יש הבדל בין מה שאפשר להגיד לאדם "מול כולם", ומה שאפשר להגיד לו בפרטיות. חלקו את הביקורת שלכם לחלקים, שימו לב שאתם מפגינים איפוק ובחרו את הזמן והמקום או הערוץ הנכונים לכל חלק מהביקורת שלכם. אין מי שלא יעריך את היכולת שלכם לעשות זאת, כי כך כל אחד מאתנו שואף לקבל את הביקורת שלו – באופן, בזמן ובמקום שהוא יוכל להכיל אותה תוך כדי מינימום פגיעה.

ד. הקפידו לעודד בשימת דגש על הרווח הנלמד.

כולנו זקוקים לחיזוקים. במיוחד מדמויות שאנחנו מיחסים להן סמכות בחיינו, שלא לדבר על דמויות שאנחנו חשים אליהן הערכה וקרבה רגשית. כשדמות כזאת מעודדת אותנו שאנחנו בכיוון הנכון, אנחנו מקבלים זריקת מרץ למוטיבציה מתוך תחושה שאנחנו בדרך הנכונה, אפילו אם טעינו וגם אם יש לנו עוד מה ללמוד, אנחנו מרגישים שהתקדמנו. אם תחזקו את הדברים הטובים ותאפשרו ללומדים מכם לתקוע עוגנים חיוביים בתחום הנלמד, יהיו להם היסודות להמשיך להתקדם ומאמציהם לא היו לגמרי לשווא ואף הפכו למשתלמים.

ה. נסחו את המסקנות על דרך החיוב

במקום להגיד מה קרה "לא טוב" או מה "לא קרה", הגישו את הביקורת שלכם כ"מה יקרה אחרת" בפעם הבאה של ההתנסות, בעקבות הלקחים מהביקורת הנוכחית.
וודאו שהביקורת שלכם ניתנת ליישום על ידי המבוקר, באמת ניתנת ליישום – כי אחרת, כל מה שהיא תשאיר הוא משקע רגשי, אשר ברגע שיתנדף, ישאיר את המבוקר ללא ערך מוסף מן הביקורת ולא יאפשר לו באמת להימנע מלחזור על טעויות.

בשולי הדברים,

כמי שמתייחס לעצמו כ"איש חינוך", מרצה ומלווה מקצועי, אני נחרד לעיתים לגלות עד כמה בקלות אנחנו ממהרים לשלח ביקורת רומסת אחד כלפי השני, הרבה שלאו דווקא מתוך כוונה רעה או זדונית, אלה יותר מתוך כך שקל לנו הרבה יותר להיות שיפוטיים, מאשר לדרוש מעצמנו להתחשב בזולת.
זה עצוב לי שהחברה שלנו אינה שמה דגש על לימודי ביקורת כפי שהיא צריכה לשים – ומעבר לכך, היא שמה דגש דווקא על האופנים השליליים של העברת ביקורת, ומתגמלת אותם בפרסום, פופלאריות ופריימטיים.
כל מה שאנחנו צריכים לעשות כדי להימנע משטיפת המוח שהופכת אותנו לשיפוטיים כל-כך כלפי אחרים, הוא פשוט לזכור שכל מה שאנחנו עושים לאחרים, עושים לנו כל הזמן.
אמר מהטמה גנדי החכם: "היו השינוי שאתם רוצים לראות בעולם", וכשקושרים זאת לביקורת: בחרו להיות מבקרים בונים, חיוביים, מעצימים, מפתחים, ותגלו עד כמה מהביקורת שנתתם באמת מיושם ומשפיע לטובה.
ככל שעודדו גם יותר אחרים לנהוג כמוכם, תניעו את החברה צעד אחד קרוב יותר לערבות הדדית ולעוד סלוגנים ומושגים שבשורה התחתונה פשוט מבקשים מאתנו "להיות בני אדם", כלומר, אנושיים אחד כלפי השני.

----- הצטרפו לדיון בפייסבוק ------

Post by MichEal Amir Myx.

מחשבות על אלימות

אתם יכולים להיזכר במפגש האלים האחרון שהיה לכם? לאו דווקא פיזית, אלא אלים באופן כללי. מתי תקפו אתכם? מתי תקפתם? את מי? מתי? למה? והפעם לפני כן? וזאת שהיתה לפניה...?
איך הפכנו להיות חברה כל-כך אלימה, די קל להבין. מה שקשה לי להבין, היא יכולת ההדחקה האנושית לגבי משהו שמוכיח את עצמו שוב ושוב בחיים שלנו – מניסיון האישי של כל אחד: אלימות לא פותרת אלימות.
אני עובר על הפיד שלי ומזדעזע כל יום מחדש, לאו דווקא מהפוסטים על אונס קטינות או שודים אלימים של קשישים, או התעללות בילדים, בבעלי חיים, במי ומה שזה לא יהיה. אני מזדעזע יותר מהאלימות המילולית שאנחנו מפיצים ומשתתפים בה בחיי היומיום שלנו.
ניצחונם של ביץ' והמניאק
מלמדים אותנו שאנחנו צריכים "עור של פיל" בשביל לשרוד בעולם הזה. מלמדים אותנו שאנחנו צריכים לשמור על עצמנו, ועל האנשים שיקרים לנו – אבל נדמה שהאינסטינקט הפראי המקורי שעזר פיסית לחזקים לשרוד בתקופה שעוד גרנו במערות, רחש כלים ודרכי ביטוי חדשות, ועם התפתחות השפה, חלחל ביחד עם התודעה שכל אחד יכול להכאיב למישהו אחר. זה קל. לפעמים מספיקה מילה אחת.
במקביל לזה, נדמה שתופעה תרבותית אקטואלית מתרחשת ממש נגד עינינו הכואבות: האדרה של דמויות מרושעות, עוקצניות, אלימות, חתרניות, דורסניות, ונתינת הלגיטימציה להתנהגותן, מאינסוף סיבות.

בשורה התחתונה, רוב הדמויות שמאופיינות בהתנהגות האלימה שאנחנו נוטים לסלוח עליה, הן קורבן, או היו קורבן לאלימות בעצמן.
השלם גדול מסכום חלקיו
כשמדובר באלימות, כזאת שעוברת בקיצוניותה את רף הקונצנזוס המוסרי, אנחנו ממהרים לתת לה כותרת. להכליל אותה תחת קטגוריה, ולשייך אליה גורם כלשהו. איזשהו שעיר לעזאזל, שהוא הסיבה ה"לא מוצדקת" לתוצאה ממנה אנחנו כל-כך מזעזעים.
זאת הדת, זאת הנטייה המינית, זה המוצא הגיניאולוגי או סטריאוטיפי, זאת העדפה קולינארית, זו ההשתייכות הפוליטית, הספורטיבית, המעמדית... תמיד תהיה סיבה כזאת בסביבה, או מי שיתפרנס מזה שנחשוב כך. כל המפלגים למיניהם.
האמת היא שאף אחת מה"סיבות" האלו, היא אינה סיבה אמתית. כולן מזויפות, שקרית, מסיטות, סכסכניות ו... אלימות מעצם השימוש בהן.
אלימות נובעת רק מאלימות. מחינוך לאלימות. מלגיטימציה לאלימות. מעידוד לאלימות. לא משום דבר אחר. אלימות היא התנהגות בנסיבות. היא בחירה. אחת כזאת שאפשר ורצוי לעשות עצמאית.
הלחי השנייה
"אבל מה תעשה אם לאירנים תהיה פצצת אטום"?, "אם החרדים ישתלטו על המדינה"? "אם הערבים ינסו לכבוש אותנו"? "אם היו עושים את זה לך"? "לילדים שלך"? שואלים אותי בדרך כלל בהתלהמות כשאני מעז להשמיע את דעותיי בנושא, שמריחות להם מיד מפציפיזם. "אין מה לעשות", הם אומרים לי, "הם מבינים רק כוח" הם מחזקים את עצמם. עושים פרצוף של "זה לא אידיאלי אבל ככה זה". פרצוף שמוציא ממני תגובה אלימה, שאני נלחם בה עם עצמי בכל הכוח. כי אני מבין שאלימות לא תגרום להם לראות שיש אלטרנטיבות. אלימות רק תגביר את ההתנגדות וההתבצרות שלהם בעמדתם.
להפנות את הפנים הצידה אין משמעותו להיות אדיש, או להתעלם או לקבל את מה שנאמר לך. לפנות רגע הצידה הוא זמן מחשבה. לשני הצדדים. לזה שכרגע סתר, ולזה שכרגע הותקף. בתוך זמן המחשבה הזה, אפשר למצוא אלטרנטיבה למניעת התגובה האלימה הבאה. משני הצדדים. יש כאלה שמכירים את זה כ"לספור עד 10", אבל לספור עד 10 מעסיק את המחשבות בספירה, לא בפתרון. רק קחו את זה בחשבון.
לוחמי צדק
אפילו בביטויים הכי שגורים שלנו, כבר חבויה האלימות ברישול מזלזל מול עינינו. לא חסרות לנו "מטרות" בשביל לשלוף את כלי הנשק שלנו למענן. מי בסכין מטבח, ומי בפצצה גרעינית, אנחנו ממהרים לתקוף ולהתגונן. להתבצר בעמדה. עם כל-כך הרבה מטבעות לשון צבאיות, איזה סיכוי יש לנו לראות את הדברים אחרת? איך לא נהיה עיוורים לאירוניה במושג כמו "נלחמים על השלום"...?
משכיחים מאתנו ש"צדק" הוא מושג סובייקטיבי. שהוא תלוי בפרספקטיבה אישית. כמו "מוסר", כמו "אמת", גם צדק הוא משהו אישי שמשתנה כל הזמן אצל כולנו.
אולי בגלל שהרבה מאתנו לא רואים זאת כך, נדמה שכולנו כל הזמן ב"מרוץ חימוש" בכל המישורים בהם אנחנו חיים. והאירוניה היא שבניגוד מוחלט מכל מה שמשכנעים אותנו, בפועל, ככה לא שורדים - ככה מנציחים אלימות.
הסכם "פירוק נשקים" נגד אלימות
אותי דווקא הכי מעניין המישור האישי. כי דוגמא אישית היא הבסיס לחיקוי מצד הדורות הבאים. כי אני לא מאמין בצביעות, וכי אני מאמין שבורות, היא דבר שאפשר לשנות, ובורות לא משנים באלימות.
זאת לא צריכה להיות "מלחמה נגד אלימות". עצם הביטוי הזה הוא אירוני לחלוטין. מלחמה רק מנציחה את עצמה. מלחמה משתמשת בכוח, ונותנת לגיטימציה לשימוש בכוח.
נראה לי שעדיף שזאת תהיה הצגת האלטרנטיבה לאלימות. אלטרנטיבה מפתה. אלטרנטיבה מושכת ומעניינת ומתגמלת. אלטרנטיבה מחבקת ומעודדת. אלטרנטיבה בונה.
ריקושטים וטווח פגיעה
הספקטרום של אלימות הוא כמעט אינסופי ויש בו יכולת מופלאה ליצירתיות ואדפטיביות בכל מקום. חוצה שפות. חוצה מרחקים... זה יושב בלב השפות שאנחנו מדברים, לפעמים סמוי מן העין ולפעמים בוטה ורברבני. אנחנו כולנו נפגעי אלימות. כולנו קורבנות של אלפי שנים שלה. תחת אינסוף תירוצים ל... אז למה אנחנו יודעים לשנן שלילד מוכה יש יותר סיכוי לגדול להיות הורה מכה – משהו שאנחנו רוצים למנוע – אבל אנחנו משתמשים ב"מכות" שאנחנו קיבלנו ומקבלים, כלגיטימציה להחזיר באותו מטבע?
בגלל התוצאה המידית. בגלל שזה אמור לגרום לנו להרגיש טוב עם עצמנו. ממש. מרגיש מצוין.
ההפסקה של אלימות תתחיל בזה שנחפש לה אלטרנטיבות לא אלימות, רק שימו לב שהרבה אלטרנטיבות כאלה מתחפשות ל"לא אלימות", אך אינן כאלו באמת.
אם נלמד לזהות את האלימות בכל תחפושת שלה, נוכל להימנע ממנה בעצמנו. נוכל לעזור לילדים שלנו לזהות אותה ולהימנע ממנה – אבל, ואולי בעיקר – נוכל להתייחס אחד אל השני כבני אדם. ליצור אחווה על בסיס מחנה משותף אמתי – כולנו יודעים מה זה סבל, מה זה כאב, וכולנו היינו מעדיפים בלי.

------- הצטרפו לדיון בפייסבוק ------

Post by MichEal Amir Myx.

הצצה לחוסר הסובלנות שלנו.

לאחרונה הגלישה במדיה החברתית הולכת ונהיית קשה עבורי. היא מעייפת. היא כבר לא נעימה ומסקרנת כמו שהיא היתה.
משהו השתנה שם. איך אומרים אלה שהיו פעם רומנטיקנים, "הלכה התמימות".

זה לא שאני מצטער שפייסבוק, ובכלל המדיה החברתית, הפכו להיות מדיות פופולאריות שמשמשות חלק אדיר מאוכלוסיית העולם. אני כן קצת מצטער על מה שקורה לרוב האנשים כשהם מגיעים למדיה הזאת, כשהם מצויידים בעיקר ביכולות בסיסיות של קופי-פייסט, סובלנות הולכת ונעלמת וסף ריגוש מותש וחבול התקפות שיווקיות בלתי פוסקות.

פיד החדשות שלי, שפעם היה מלא באנשים שהיו יצרניי תוכן מעניין, ולו רק מפני שהם פשוט אנשים מעניינים כשפוגשים אותם גם פנים אל פנים, הפך להיות מגרסת יח"צ חדגונית, שמפמפמת בעיקר תכנים שמתמיינים ל: "אני נהדר, אני מוצלח – תעשו לי לייק" ול"היתה פה שערוריה/מחדל/אסון – שתפו! שתפו – אסור לשתוק".

כמה אפשר לצעוק עלינו כותרות בלי שנתחרש? כמה אפשר לצפות שאחרים יקראו אותנו, או יגיבו לנו, אם נהיה עסוקים כל הזמן רק בעצמנו?

על איזה אחוז מהפוסטים אתם מרפרפים בפיד בימנו? כמה תמונות של אוכל/ילדים/מסיבות/אירועים שיווקיים אתם מדפדפים באצבע עצלה ומשועממת עד שאתם מגיעים למשהו שבאמת עושה לכם את זה? משהו שבאמת עוצר אתכם לכמה שניות? משהו שגורם לכם לחשוב משהו חדש. לא משהו שמחזק מחשבה קיימת... כי זה קל.

כמה לייקים עשיתם לאחרונה שאתם זוכרים? מה נשאר איתכם יום אחרי שגם אתם עשיתם לייק על פוסט שהיו לו 10,000 שיתופים? כמה פוסטים כאלו אתם זוכרים? איך הם שינו את החשיבה או ההתנהגות שלהם מעבר לאותו לייק בלתי גורלי, שמשום מה משמש מדד ליחס הגולשים, כאילו שלשבת בכיתה באמת אומר שהילד מקשיב ולומד. אתם מבינים? הילד אומר "כן" כשקוראים את השם שלו, אבל בסוף היום, הוא לא נשאר עם כלום ממה שאומרים המורים. כי הילד משועמם.

אוקי.אני משועמם. משועמם רצח. ועייף. כל-כך עייף מלסנן בכל פעם מחדש את התכנים הלא רלוונטיים של האנשים הלא רלוונטיים שפייסבוק מתעקש להציף אלי ומדברים רק על עצמם. או עם עצמם. או מחכים שמישהו ילטף להם את הסטטוס כדי שהם יוכלו להגיד אחר-כך: "שיואו, ראית כמה לייקים קיבלתי? מה, לא ראית? אתה לא זוכר שעשית לי לייק בעצמך"?
כל-כך הרבה אנשים מסתובבים בהרגשה שכשהם כותבים משהו על הקיר שלהם הם מדברים עם כל החברים שלהם ושכולם רואים את זה, אני כבר לא מדבר אפילו על עמודים מקצועיים – אנשים! הם מתפלאים שלא ראית. שלא שמעת. שפספסת את הדיון הסוער עם 25 התגובות שהם קיבלו ונתן להם את ההרגשה שהוא באמת מעסיק את כולם. אבל תשאל אותם אם הם ראו את הסטטוס האחרון שלך ורובם יגידו בהרכנת ראש נבוכה "לא, לא ראיתי – אבל אני ואני ואני".

ובואו נניח, לרגע, שיש פה ושם מידע שבאמת מהדהד בנו מעבר לשניות הספורות שאנחנו מרשים לעצמנו להיחשף אליו, בין אינסוף פוסטים שקוראים לעצמם "ממים" או פוסטים עם ציטוטי שפר של אישים ו"אישים" מכל העולם והזמנים, או עוד תמונה של כלב מוכה סרטן שצריך אירוע התרמה בו כל בעלי המקצוע מתבקשים לתרום את עבודתם בהתנדבות – או לפחות לשתף... כי זה חשוב! כי זה נורא! כי זה מזעזע!!!!!# – בואו נניח שמשהו מזה נשאר – אז מה עושים עם זה?
כלום. מדחיקים. שוכחים. עוברים הלאה. מרפרשים. עושים "HIDE" מנטאלי, או פיזי, כמו שאנחנו עושים "הייד" או "איגנור" לכל-כך הרבה תוכן שמנסה להידחף לנו לחיים בכוח. באגרסיביות. בלי הקשר. בלי ערך מוסף. בלי התחשבות בנו או בצרכים שלנו או בפרטיות שלנו או בזמן שלנו או באנרגיה שלנו. כי עכשיו, ממש עכשיו כשחברה שלי מקדישה לי שיר על הקיר, פייסבוק צריך לתפוס על זה טרמפ ולקדם על חשבון זה את הלהקה שפתחה אצלו עמוד רשמי, והוא רוצה שעכשיו, בזמן שאני מתענג על הרגע הזה, ועל השיר שהחברה שלי בחרה והמגננות שלי נמוכות, או אולי בכלל אני במצב רוח מפרגן, או שבכלל לא אכפת לו ממני – ממש עכשיו, אני אגיד לו שאני אוהב או לא אוהב את הלהקה הזאת או את התוכן הזה, כדי שהוא ידע להתאים לי עוד תכנים פרסומיים שהוא מעודד מפרסמים לא מתחשבים לשלם עליהם.

כי המפרסמים שוכחים. הם שוכחים שהם בעצמם, כאנשים, שונאים שנדחפים להם לחיים ככה סתם. הם שוכחים שהם עצמם, מתעלמים מבאנרים, וצוחקים על מודעות פייסבוק מגוחכות, או מקללים בכל פעם שהם נכנסים לפיד שלהם ומגלים שהפוסט הראשון הוא איזה מישהו שמנסה לדחוף לנו משהו לקנות. שירות, או מוצר או צורך מונפץ כזה או אחר – עטוף בפומפוזיות ריקנית, מלאה בחשיבות עצמית, מסריחה מגנריות משוכפלת, לא רלוונטית כמעט בעליל, וב-99% לא אמינה ולא מחדשת דבר.

תופעת ה"אינסטנט", שהיא חלק ממגמה שילדה מושגי קיצור מרודדים כמו "כתיבה שיווקית" ו"הכל כלול". "סדנת בזק ותהיו מאסטרים בתחום". חמש דקות ויש לכם אתר. שלושה קליקים ויש לכם קמפיין באוויר. מהר! מהר! זה קל! זה מושלם! זה פשוט! רק תשלמו לנו והכל מוכן.

עוד חלק מהתופעה הזאת הוא כל מי שלקח קורס או שניים, או אפילו בלי, ומרגיש נוח להציג את עצמו כ"מומחה לשיווק ופרסום", גם אם בפועל, אין לו ניסיון או מתודה או פרקטיקה אמיתית. כל שני אנשים שעובדים בתחתונים מהבית ומלבישים עמוד פייסבוק במחלצות מעוצבות ולוגו מצוייץ, מציגים את עצמם כ"חברה מובילה בתחומה", ולא מפסיקים ללהג כמה הם והם והם והם. לשחק אותה כמה הם מצליחים במקום לספר כמה זה באמת קשה להביא לקוחות, וכמה הלקוחות שעושים צעדים ראשונים בתחום הזה, וגם אלה שכבר לא, מחזיקים את הארנק ואת הראש סגורים, ולא באמת רוצים להבין את סוג העבודה שמציעים לעשות בשבילם. לצפות מהם להעריך את העבודה הזאת...? לפי מה? לפי לייקים? לפי כמות עוקבים? לפי כל מיני מדדים וגרפים קיקיוניים המציגים עליות וירידות כאילו האנשים שמתעניינים בכם זה כמו בבורסה ועדר מניות?
איך אפשר לגשת לעשות עבודת עומק, כשלאף אחד אין זמן? כשכולם רוצים הכל עכשיו – ולרובם הגדול אין אפילו מושג מה זה בכלל ה"הכל" הזה...

עייפתי. עייפתי מזה כל-כך.

הייתי חצי שמח להגיד לכם ש"הם לא אשמים", אבל הם כן. כי העצלות והרדידות וחוסר הסובלנות לא מאפשרת לרוב האנשים האלה לראות מעבר לעצמם. לראות מעבר לפרדוקס שאם אתה עושה משהו "כמו כולם", אתה מפסיק בעצם לעניין באותה השניה בדיוק. שאם אתה נשמע כמו, נראה כמו, מרגיש כמו משהו אחר – אתה משעמם. אתה נבלע.

אבל אפילו אם התוכן שלך באמת מעניין, אם תמשיך להציף אותו בעקביות בלי לגוון, בלי להעמיק, בלי להשתנות ולהתפתח – גם ממך יתעלמו ביותר קלות. בדיוק כמו שאתה מתעלם מכל-כך הרבה אחרים שעובדים קשה, מאוד מאוד קשה – אבל לא נכון – להגיע אליך.

לא חראם? פעם, כשהייתי קופי צעיר במשרדי הפרסום, אחד הדברים הכי מזעזעים בעינינו, אנשי הפרסום, היה לקוח שהגיע אלינו עם פרסומת של מתחרה ואמר "תעשו לי כזה". זה היה אז מגוחך. היום, לפעמים נדמה לי שזה הסטנדרט.

ואני כבר לא מדבר על "תיקוני קופי" מלקוחות שהופכים את הכותרות שלי לשאלה של "כן ולא", שרוב הסיכויים מתחילה במילה "רוצים". רוצים להצליח? רוצים למצוא עבודה? רוצים לגור באזור המרכז? רוצים, רוצים, רוצים, רוצים.... אוףףףף. לא רוצה. לא רוצה ולא רוצה ולא רוצה.

רוצה שתפסיקו לשאול אותי שאלות מעצבנות בזמן שאני מנסה נואשות לאסוף את הריכוז המעט שנשאר לי בשביל להשקיע את האנרגיה שלי במה שבאמת מעניין אותי. רוצה שבאמת יהיה לי מעניין. רוצה לפגוש בפייסבוק שוב את האנשים ואפילו את המותגים, שהם מעניינים במציאות אבל מתישים אותי בפיד. מייאשים אותי.

והכי אירוני – שדיון נחשב מוצלח אם יש בו 250 תגובות, גם אם התגובות האלה הן מתלהמות, מקללות, מעליבות, משפילות, נמוכות, ירודות, ושטחיות כמו גיליון רטוב של "פנאי פלוס" שעבר עליו מכבש.

כי עדיין כולם משחקים אותה למי יש "הכי גדול", ולמי יש "הכי הרבה", גם אם ה"הרבה" הזה הוא בעצם כלום. אף אחד שבאמת מעורב. אף אחד שבאמת זוכר. אף מסר שנדבק או מנג'ז גם בלי שיחזרו עליו 30 אלף פעמים תמורת תשלום בפילוח על פי קהל מטרה שאמור לענות לפרסומים שלכם ב"כן! אני רוצה"!

כל כך הרבה רעש לבן. כל-כך הרבה חוסר רלוונטיות. כל-כך הרבה אגרסיביות שיווקית שגם אנשים נגועים בה, לא פחות לפעמים מחברות וארגונים. כי זה משחק של תדמית נכון? ובתדמית תמיד צריך לשדר הצלחה, נכון? כי כולם מומחים, וכולם תותחים, וכולם מוכשרים וכולם יודעים להלל את עצמם ולשאול את הקהל אם הם רוצים.

אתם הקהל? כי במקום שבו אני הקהל, אני מודיע לכם כאן ועכשיו: אני לא רוצה. לא רוצה שתדברו אלי ככה. לא רוצה שתתייחסו אלי כמו אל עוד ארנק או פסיק בסטטיסטיקת השקר כלשהו שאתם צריכים למכור למנהלים שלכם. אני לא רוצה לשמוע כמה העסק שלכם נהדר. אני לא רוצה לשמוע כמה לקוחות יש לכם. אני לא רוצה לקרוא את החזון המשמים שלכם שמלא בערכים שלמי שמנהל את הארגון שלכם אין כנראה אפילו שמץ של מושג איך מיישמים אותם על העובדים שלו, ולעובדים שלו אין שמץ של מושג איך מיישמים אותם על הלקוחות או הצרכנים או הקהל הפוטנציאלי. עובדה, אולי אם היה להם, הם לא היו כל-כך עסוקים בעצמם כל הזמן, ומתחילים לחשוב קצת יותר עלי.

אולי הפוסט הזה הוא לא הכי מסודר בעולם. אולי קפצתי בין נושא לנושא. אולי לא היה לכם כוח לקרוא את כולו. לא מאשים אתכם. למי יש סובלנות לקרוא כמעט שלושה עמודי וורד בימנו? ועוד על המסך.... הרבה יותר פשוט לשתף בתמונה של כלב מנשק תינוק קמבודי ניצול מלחמה או לעשות לייק או... פשוט להתעלם.

אבל אם כבר הגעתם עד כאן, אני בכל זאת אנסה להביא פה נקודה פרודוקטיבית למחשבה: מתודה היא לא מילה גסה. מומחיות מורכבת מכישלונות והצלחות כאחד. למעשה, קראתי פעם שמישהו אמר (פארפראזה) שלהיות מומחה, זה לקום על הרגליים מחדש, באופן עקבי, כישלון אחרי כישלון.

תפסיקו להיות עסוקים בלשדר את ההצלחה שלכם, או את כמה הצרכן צריך אתכם, ותחזרו למקום שבו נמצאת האמת: העסק שלכם, צריך, את הצרכנים. כולנו יודעים את זה. כצרכנים. משום מה שוכחים את זה כשעומדים בצד השני – של אנשי השיווק, הפרסום והיח"צ, ולא חשוב באיזו פלטפורמה או פורמט.

תהיו עסוקים במה אתם באמת יכולים לתרום לחיים של הלקוחות, איך הם יכולים למצוא את עצמם אצלכם, ותנו להם סיבה להרגיש נוח אצלכם. ולא שהם עובדים אצלכם בלעשות לכם לייק, או בלשתף או בלהעלות בשבילכם תמונות או לייצר בשבילכם פרסומות. כי כשהם עובדים בשבילכם – הם רק מחכים לרגע שבו הם יוכלו לדפוק כרטיס וללכת הביתה, ועם המשכורת, הם יקנו בכסף שלהם ערך מוסף אצל מישהו אחר, שבאמת יספק אותם.

------------הצטרפו לדיון בפייסבוק ----------------

Post by MichEal Amir Myx.

הלכתי להציל את הקריאטיב, תכף אשוב (זהירות מניפסט)

אני לא באמת יודע למה ציפית מהמפגש ל"הצלת הקריאטיב" שהתקיים הערב. בעיקר היה קשה לי לבנות ציפיות בגלל הבריף הכללי שפורט באירוע שהזמין אליו כ"בריף שחשוב לכולנו", והוא, ככל הנראה, "מנהלים תאבי עמלות".

אני אולי לא דינוזאור בתעשייה הזאת שנקראת "פרסום ותקשורת", אבל אלה מכם שמכירים אותי יודעים שאני גם לא ילד. תפקידיי בתעשייה עד כה כללו תפקידים קריאטיביים ואדמיניסטרטיביים כאחד, ויותר מכך, יש לי עניין בתחום גם כמי שמכשיר ומסייע בהכשרתם של רבים בתחומים שהתמחיתי בהם. אני עובד בתעשייה הזאת בהרבה כובעים, וכבר פעמים רבות ישבתי בצדיו השונים של השולחן – פעם לצד הלקוח, ופעם מצדו של משרד הפרסום.

חלק מהאחריות האישית והאינטגריטי המקצועי שלי בללוות לקוח בייעוץ אסטרטגי ופרסומי, נופל מבחינתי בעבודתו של הלקוח עם משרד הפרסום שלו ועם משרד יחסי הציבור – ובכלל כל גוף שמתקשר ישירות עם הצרכנים את המותג באופן רשמי. (מן הסתם, גם ברשת).

כאשר אני ניגש לייעץ ללקוח כיצד להתנהל באופן אפקטיבי יותר מול משרד הפרסום שלו, פעמים רבות מצאתי את עצמי עוסק בהרבה דברים, לפני שבכלל מגיעים לעסוק באיכות הקריאטיב.

הלקוח, או מנהל הפרסום והשיווק שלו, או מנהל המותג - מוטרד היום מהרבה ערוצים בהם מתנהל המותג שלו במקביל. יש כאלו שמפרידים בין העולם שהיה מוכר לנו עד לפני 10 שנים, על כליו ומושגיו, והעולם הדיגיטלי שנברא חדשות לבקרים תחת מקלדותינו הבוערות.

אני לא באמת מאמין בהפרדה הזאת, שנראה לי שהיא תוצר לוואי של פרדיגמת התקשורת החדשה.
פרדיגמה היא אינו דבר שמישהו מרפה ממנו בקלות.

בכנס היום דברו הרבה על "קריאטיב". העלו נושאים ובעיות שנקשרו עם כך ה"הלקוחות לא נותנים לנו לעשות את העבודה" ו"חייבים למצוא דרך לחגוג את הקריאטיב הפרסומי בישראל, בעקבות גוויעתו (הבלתי נמנעת) של 'קקטוס הזהב'".

הקריאה של ערן גפן בדבריו הפותחים את האירוע היתה מרגשת, והדהדה בתוכי במקומות מוכרים וותיקים, אבל הגישה שלי כבר מזמן היא לא לשמר את הפרדיגמה הנחלשת, אלא לחזק ולאמץ את הפרדיגמה הנכנסת, ובמפגש הזה, לצערי, לא הרגשתי שאצליח לייצר השפעה אמתית לכוונים האלה.

אנשי קריאטיב הם נפלאים בעיניי – בכלל רעיונאים, הם נפלאים בעיני. כאלה שיוצרים רעיון טוב, שהוא אפקטיבי ומדבק וכובש ומרגש עד כדי השארת חותם רגשי משנה התנהגויות – זאת מתנה וזכות להימנות בין אנשים כאלה, מבחינתי.

אבל אנשי קריאטיב, או רעיונאים, הם אינם מושלמים, וישנה סיבה שבמשרדי הפרסום המסורתיים, היתה חלוקה לתפקידים כפי שהתפתחה: תקציבאות, מדיה, קריאטיב, אסטרטגיה, התפתחו מפני שבעלי התפקידים האלו נדרשו לאופי ותכונות שונות בתחלית אחד מהשני.
 
הם כן נדרשים לעבוד ביחד. אולי כדאי להזכיר שראשיתם של משרדי היח"צ והפרסום העכשוויים, מעוגנת ומשולבת יד ביד בהתפתחות תורת הפסיכולוגיה והפסיכו-אנליזה, והקשר בין שתי התעשיות, כולל התלות ההדדית שלהן האחת בשנייה, הם נושא בפני עצמם.

הגעתי למפגש אנשי הקריאטיב כי ציפיתי לסעור מוחות מטורף. חשבתי שאולי, מכל המוחות החדים שיגיעו, יוולד רעיון שיקל על המשרדים הגדולים את המעבר לפרדיגמה החדשה, אך המציאות היתה שונה בתכלית.

אנשי הקריאטיב נפגשו שוב בתוך מגדל השן, (יפים, המשרדים של "גרוויטי"), מבודדים ממישהו שניתן ליצר איתו באמת דיאלוג בר שינוי. היה מי שדיבר על הקמת איגוד לאנשי קריאטיב שנכשל בשנים הקודמות, אבל גם זה לא פתרון אמיתי לדעתי, מפני שאיגוד שומר על מי שכבר מועסק, ויותר מכך, למערכת יש כלים ומשאבים להילחם באיגוד שנוגד את האינטרסים הכלכליים שלה, אז תסלחו לי אם לא אשליך את עצמי אל "תחנת הרוח" הזאת, עדיין.

לא. מה שהלך והתחוור לי תוך כדי הדיון, הוא שמעבר לעובדה שלאנשי הקראיטיב בתעשיית הפרסום בארץ אין באמת פה אחד (ואני לא יודע אם צריך להיות), אין להם באמת עם מי לדבר.

ההחלטות בנושא קריאטיב נפלו תמיד מעל ראשיהם. למעשה, בשורה התחתונה, מי שמחליט אם ובאיזה כיוון קריאטיבי הולכים, זה הלקוח – שהקשר בינו ובין קריאטיב לרוב הוא קטן מאוד, ואפרופו פסיכולוגיה וחלוקת תפקידים במשרד, במשרד הלקוח אין באמת מקביל לתפקיד "איש הקריאטיב" ואין מי שבאמת "יבין" אותו. מצד שני, יש את כל התפקידים האחרים. אפילו יותר מכך, חלק ממנהלי המותג והשיווק והפרסום, מגיעים בעצמם מתחום התקציבאות וניהול הלקוחות במשרדי פרסום.

מנכ"לים, אפילו אם בתוך תוכם הם אנשי קריאטיב, נאלצים לשים אותו בצד ולעבוד מול אנשים שמדברים שפה אחרת: כסף. שורות תחתונות. איפה מרוויחים, איפה חותכים, איפה מוסיפים – מה יוצא לי מזה.

ההתחלה של הפרדיגמה החדשה בתקשורת, בסיסה הוא במדיה המדידה שהציג העולם הדיגיטלי על שלל כליו המתפתחים, ביחס לכלים של העולם הישן שעסקו בחשיפה משוערת או מוערכת (מה זה אומר 40% רייטינג...?)
העניין הוא שאף על פי שהמדיה מדידה, לא כולם עוד יודעים באמת כיצד להתייחס לנתונים. לא כולם יודעים עדיין למה ולמי אפשר להאמין, ומחוסר ברירה, עברנו מתפיסה של "להשפיע ולהניע", ל"להשפיע ולהניע עכשיו, ברגע זה, או אף פעם לא". אם לא נספרת בקופה, אין לך ערך כנחשף. לפחות מבחינת הרבה מאוד לקוחות. וזה לא משנה באיזו מדיה פנית אליהם.
בעולם שבו פרסומות דיברו על חשיפה, בטכניקה ששייכת לתורת ה"הפנוט", התרגלו מפרסמים להשפעה פרוגרסיבית, לאורך זמן.
 
בשנים האחרונות, נראה כי תור הזהב של מותגי ה"love marks", מפנה את מקומו לעולם קשוח ושטחי יותר, שמחויב תוצאות מידיות. מילים כמו "ערכי המותג" או "זכירות" הס מלהזכיר, ואנשי הקריאטיב, במיוחד אלו המגיעים מן הפרדיגמה הקודמת, מתרעמים ובצדק, נוכח הרדידות השיווקית שהם נדרשים אליה, על מנת להשיג עבור הלקוח את התוצאות שהוא מבקש, ברוב המקרים.

למשרדי הפרסום מצדם, אין יותר מידי ברירה. להגיד "לא" ללקוח, משמעותו לאבד את התקציב, והכסף, במודל המסחרי הנוכחי של משרדי הפרסום, מבוסס על עמלת המדיה. לא על הקריאטיב. למעשה, כל מנכ"ל משרד פרסום יספר לכם בגלוי שקריאטיב הוא שירות הפסדי שהמשרד מחויב לתת ללקוח.

כל עוד ימשיכו מנכ"לים של משרדי פרסום לראות רק רווחים, הקריאטיב, כמו גם "אסטרטגיה", יהיו שירותים שיפגעו, מפני שבמשרדים המסורתיים, אין עליהם עדיין החזר השקעה מדיד.

אבל למנכ"לים של משרדי פרסום, אותם אלה שהיו מאחורי טקסים מנופחים וריקים כמו "קקטוס הזהב", לא באמת אכפת מקריאטיב. הם כבר למדו, הי – הם אלה שלימדו אותנו – שפרסים אפשר לקנות. אין לפרס שום קשר לקריאטיב או לאיכות שלו. יש לו קשר ישיר לאחוז מעורבותו של משרד הפרסום בקליקה שמחלקת את הפרסים, ביחס ישיר להשקעה הכספית שלו בהגשות לטקס.

התשלום על הגשת עבודות לתחרות, והעובדה שבכל שנה בחשו בכדרה שלה אותם אנשים שקידמו פחות או יותר את אותן אג'נדות, הן עצמן אלו ששלחו את "קקטוס הזהב" למנוחת עולמים.
 
איזה ערך יש לפרס שכל שנה משרד מרכזי אחר מדיר את רגליו ממנו בגלל הידיעה שאינו מספיק מקורב פוליטית לזכייה? איזה ערך יש לפרס שניתן בכמויות מסחריות (14 זוכים בקטגוריה, ואין סוף קטגוריות). איזה ערך יש לפרס שברור כל-כך שאיכות היא לא הפרמטר המרכזי בנתינתו ואיזה ערך יש לפרס שאינו מכליל את כל הספקטרום של עולם התקשורת המתחדש, ואינו באמת מאפשר עליה של "כוכבים חדשים", אלא אם כן הם שמות מוכרים שמזגזגים מפלנטה דומיננטית אחת לאחרת.

ענף הפרסום חווה התפכחות במקביל לכל הענפים במשק. יותר ויותר אנשים מבינים שהם לא יכולים להישאר יותר בעומק כל הגוף בתחום אחד, והם חייבים ללמוד גם את התחומים שפחות קסמו להם – כמו שיווק, פרסום, מיתוג, ותקשורת עם צרכנים. גם אנשי קריאטיב עוברים את זה. גם הם מבינים שהם צריכים להתחיל לדעת לכמת את העבודה שלהם לכסף – וחלקם מתחילים להתעורר למציאות שבה המשכורת כבר לא דופקת כמו שעון כל חודש, כפי שהיה בעבר.

עכשיו נעמדים אנשי הקריאטיב מהפרדיגמה הקודמת על רגליהם האחוריות ומבקשים שיעריכו אותם, ויותר מזה – שיתנו להם לעבוד, אולם הקריאה שלהם נופלת על האוזניים הלא נכונות. כלומר – במקרה הנוכחי – האוזניים אחד של השני. זה די מובן מאליו שהם ימצאו קרקע משותפת, בעקבות המציאות שמכה לכולם בפנים (מי מוקדם, ומי מאוחר יותר), אך הפתרונות לא יגיעו לדעתי מתוך התאגדות או מתוך קמפיין להציל את המצב.

למעשה, אנשי קריאטיב שמגיעים ממתודה וניסיון, יודעים שהפתרון, כמו בכל מצב דומה, הוא פתרון עומק. שצריך לשנות את הגישה בתוך משרד הפרסום, ואז לצאת ולגרום ללקוח לשנות את הגישה בעקבות זאת. אולם זה סיכון שאף איש קריאטיב לא יוכל לקחת אם לא יהיה מאחוריו מנכ"ל שלא ייקח את הסיכון בעצמו, ולקוחות שיהיו מוכנים לסמוך על המנכ"ל הזה.

הפתרון למצב הענף הוא ערכי, ולא דמגוגי. מערכי חשיבה צריכים להשתנות. הגדרות חדשות חייבות להיכנס לשפה, מתוך השתלבות ולא במבט מבחוץ.
 
אני לא רואה סיבה שמשרדי הפרסום הגדולים ימשיכו להתקיים בבועת מגדל השן שלהם, מפני שהמגמה העולמית היא שמותגים, חברות וארגונים גדולים כבר מתחילים לייצר מחלקות קריאטיב פנימיות, מתוך הבנה שאין טעם לשלם למשרד הפרסום את עמלת המדיה ושירותים נוספים.
 
שירותים שלא ימצא להם פיתרון מבית, יינתנו לקבלני חוץ שיוכיחו תוצאות בשטח. לא משנה באיזו פלטפורמה או מדיה. כוח החשיפה של המדיה, יעבור לידי המפרסמים, שהגדולים שבהם, ימשיכו ליהנות מתנאים טובים יותר מאחרים. טובים יותר ממה שהיו מקבלים ממשרד הפרסום. בטוח מספיק בשביל להקים בחיסכון המתווך מחלקת קריאטיב, תוכן ואסטרטגיה פנימיים, עם אצבע על הדופק של מה שבאמת קורה.

בעולם הזה, שבו לקוחות אינם מחפשים פרסים, גביעים וקקטוסים לכלוא בארוניות זכוכית בכניסה למשרד, אלא איך למקסם את התקציב שלהם לטובת רווחים, עוד ייקח לא מעט זמן, עד שהקריאטיב באמת יהיה המלך האמיתי.

כרגע העולם הזה מהדס בין שתי פרדיגמות, ועדיין מנסה לכפוף את החוקיות הישנה על המציאות החדשה. עדיין מנסה לאחוז במספרים ה"קשים". עדיין עושה טעויות במודע ומתוך חוסר ברירה.
המדיה הדיגיטלית היא לא המציאות החדשה, אבל היא בהחלט הזרז שלה. ולו רק בגלל התקשורת הלא מתווכת שהולכת ומתעצמת.

התיווך על כל צורותיו בבעיה. בעיה שלצערי אין לה פתרון פשוט או מהיר שיכול להסתיים בהינף מקלדת של איש קריאטיב, מבריק ככל שיהיה, או אפילו של כמה מהם.

אנשי הקריאטיב של העתיד, אם תשאלו אותי, הם אנשי התוכן לכל סוגיו. תוכן שעוסק בגיבוש שבטים סביב רעיונות, ולא תוכן שיוצר עדרים לרגע.

בכל מה שספגתי במפגש להצלת הקריאטיב, לא שמעתי אפילו פעם אחת את המילים "הצרכן" או "הלקוח". מה ששמעתי זה "אנחנו אנשי הקריאטיב". כאילו הצרכן מכיר אותנו. כאילו למנהלי המשרדים באמת אכפת מאיתנו או מהשירות שאנחנו נותנים – מעבר ל"איך הוא ימכור את המשרד". כאילו שהקול שלנו נחשב מתישהו, איפשהו וכאילו שיש סקאלה ברורה איפשהו של "איכות" לקריאטיב.

העדרותן של תחרויות ופסטיבלים בסגנון "קקטוס הזהב", הוא לא מה שימנע או יקדם את איכות הקריאטיב בישראל, בעולם, במשרדי הפרסום או מחוץ להם.
 
העדרותן והתפוגגותם של תחרויות מהסוג הזה, היא התפוררות ההגמוניה הפחות רלוונטית, דרך התפוררות התפיסה הישנה.

מה יציל את הענף? אני לא חושב שהענף בסכנה. אני חושב שמי שניהל את הפרדיגמה הקודמת ונרדם בשמירה בסכנה. אני חושב שמשרדי הפרסום המסורתיים חייבים להכיר בכך שהמילה "פרסום" כבר לא שמורה רק להם. שיש אלטרנטיבות, רבות ומתחדשות ברמה היומיומית, והם לא חייבים לבלוע את כולן ולתת את כולן בשירותי ה"הכל כלול שלהם".

למעשה, אם השנים האחרונות בתעשייה למדו אותנו משהו, הוא שדווקא משרדי הנישה הם אלה שמצליחים לפרוח ולהתקדם. המשרדים שמתמקצעים בסל שירותים מצומצם, אבל מדויק, בר הוכחת רווחיות – הם אלה שמצליחים לשרוד - וגם זה, כל עוד הם שומרים על איכות עבודתם ועל התוצאות שהם מסוגלים להביא בה.

זאת ההבטחה הפרסומית הכי בנאלית, ונראה שמשרדי הפרסום נפלו בה בעצמם ובגללה המציאו כל מיני מושגים כמו "קמפיין 360 מעלות" ו"פרסום אוליסטי". אלה מושגים שעדיין הבסיס שלהן יוצא מתורה שהמטרה שלה היא להביא כמה שיותר חשיפה, בעולם שבו כמות החשיפה מצדיקה את הרווחים שהיא השיגה.

אז בואו נגלה את הסוד הזה, זה שאנחנו כבר יודעים אבל לא מספרים לעצמנו – מי שהשתנה בשנים האחרונות, זה לא משרדי הפרסום. גם לא התקשורת. גם לא המדיה. מי שהשתנה באמת, ועדיין משתנה – זה הצרכנים.

השינוי של הצרכן לא מחכה למשרדי הפרסום, או לאנשי הקריאטיב, או אפילו ללקוחות
(אלוהי הרשת יודע כמה הוא לא מחכה למפרסמים).

אנשי הקריאטיב לא ישיגו פתרון אם לא יפנו בשיח רב שכבתי אל הצרכנים ואל המפרסמים דרך מנהלי המשרדים. בטח לא אם ימצאו לעצמם עוד דרך, לחלק לעצמם פרסים.

הפתרון כבר כאן, והוא לא נראה כמו משרד פרסום "מסורתי". רוצים קריאטיב אמיתי? למדו את הלקוחות שלכם מה באמת מסתתר מאחורי המספרים שאתם מפציצים אותם בהם. שנו את המודל המסחרי של משרד הפרסום. הקדישו זמן כדי לפתח אנשים לאורך זמן ולא לבזבז אותם ברגע שהם "עולים יותר מידי כסף".

פתרון אמיתי הוא בחינוך וערכים של שוק שלם שנמצא במצב של אנדרלמוסיה בגלל שהמדיומים התקשורתיים מתפתחים הרבה יותר מהר ממה שגופים או ארגונים או משרדים שקיימים כאן לפניו, מספיקים ללמוד אותו.

אנשים בעמדה של כוח, גם אם פעם היה להם יותר כוח, לא יוותרו עליו בקלות. אבל בדיוק כפי שהתבטל "קקטוס הזהב", הם הולכים לחוות עוד הרבה טלטלות שאו ישטחו אותם לקרקע, או יישרו אותם לפרדיגמה החדשה. פרדיגמה שתצטרך את אנשי הקריאטיב שלה, אבל מכיוונים שונים מאוד ממה שמוכרים לנו היום.


----------- הצטרפו לדיון בפייסבוק ------------

Post by MichEal Amir Myx.

הלמידה החדשה

ידע, הוא משהו שהמין האנושי רודף אחריו מאז שהוא קיים. למעשה, אני מאמין שאפילו האדם הקדמון ביותר, עוד לפני שהיו לו מילים לנסח זאת, כבר הבין את משמעותו של הביטוי הרלוונטי היום "ידע הוא כוח".
זה לא משהו חדש, ובכל זאת, לפעמים נדמה לי שרבים בימנו מפספסים את פרשנותו המלאה של הביטוי, ומבינים שלמרות שהביטוי הזה הוא "אמת אוניברסלית", המשמעות שלו משתנה עם הדורות, ביחס מקביל להשתנות המשמעויות הישירות ויחסי הכוחות הפועלים בין וסביב למילים "ידע" ו"כוח".

השינויים יכולים להיות בין תרבות לתרבות, בין תקופה לתקופה, אבל בעשורים האחרונים שלנו הפילוח המעניין באמת, וזה שנראה לי מתעלמים ממנו הכי, הוא בין דור לדור.

אנחנו כן מכירים את הביטוי, "פערי דורות", והביטוי הזה מתייחס בדרך כלל לפערי המידע או היכולת בין דורות שונים, אבל פה נעוצה הנקודה שמתפספת, לדעתי, על ידי הרוב: בהבנת היכולת האמיתית של הדורות החדשים לצרוך ולצבור מידע – לצד היכולת שלהם ליישם את המידע הזה בשטח.

הדורות החדשים, לא רק נולדים לטכנולוגיה מתקדמת בהרבה מאלו שקדמו להם, הם גם מבינים באופן מידי את מה שלנו, הדורות המבוגרים לקח יותר זמן להגיע אליו: אין דבר שתרצה ללמוד, שלא תוכל ללמוד מיד – באופן הפרקטי ביותר, ורוב הסיכויים – בחינם.

מערכות "זומביות" מול "למידה חיה"

הדורות המבוגרים יותר, חיו בפרדיגמת המידע הקודמת, בה המודל המסחרי הברור והידוע לכל היה: ידע=כסף, כלומר, על מנת לרכוש ידע ומיומנות יש צורך לשלם למי שמחזיק במידע. הדורות החדשים יוצאים מתוך נקודת הבנה שידע זה משהו שמחכה להם בענן, לשליפה מתי, איך וכמה שצריך על מנת להשיג מטרה מסוימת. פה לדעתי, נעוץ הפער האמיתי בין התפיסות.

התפיסה הזאת, של הנגשת תכנים, לצד התאמתם להרגלי הצריכה החדשים של תוכן ולמידה, מראה שלא רק התכנים עצמם מתקדמים יותר, אלא גם דרכי הלימוד והספיגה שלהם מתייעלות, והופכות את צרכני המידע החדשים למשכילים ואפקטיביים בהרבה – ביחס לידע הכללי והאפקטיביות הרווחת שהתאפשרו בדורות הקודמים.

הרי מדובר על רכישת השכלה בכל הרמות: החל מיסודית וכלה במקצועית;
מדוע פיתח המין האנושי התמצאות ושימושיות בכל-כך הרבה תחומים, בזמן שההתמקצעות בהם נעלמה...?
חלק מהתשובה על כך מתכתב עם הנגשת הלמידה והטכנולוגיה של מה שהיה פעם מוגבל, להרבה יותר אנשים, ובדיוק כאן מתגלה הפער בין היכולות של הדורות המבוגרים יותר ללמוד במהירות את השינויים ולהסתגל אליהם, לעומת הדורות הצעירים יותר.

למה אנשים זורקים היום אנציקלופדיות לרחוב, אבל ממשיכים להירשם לפסיכומטרי.

הצעירים לא רק לומדים יותר מהר - הם לומדים הרבה יותר בהרבה פחות זמן.
בשביל להגיע למאמר או תוכן נחשק, אף אחד לא צריך לחכות יותר לסיים את התיכון, לעבור את מסלול העינויים של קבלה לאוניברסיטה, ואז בחירה בתחום לימודים מוגבל וספציפי שדרכו ורק דרכו ניתן להגיע למאמרים ולמידע הרצוי.
באינטרנט מחכה לך לא רק המידע המעודכן ביותר, האקטואלי ביותר, הנגיש ביותר (מבחינת שפה) – היא גם מאפשרת שיח לימוד פלורליסטי בינלאומי ועל-תרבותי. היא מאפשרת שיח לימודי בכל רמה אפשרית, ובכל קצב אפשרי – אבל הכי – בכל זמן אפשרי.

מהירות ההגעה לתכני קצה שפעם היו עליהם מגבלות מסחריות ואקדמיות (קפיטליסטיות), מקצרת את הדרך לכמות מידע יעיל גדולה יותר, בזמן שהיא חותכת החוצה את הצורך בתכנים מעקבים, מיותרים ולא רלוונטיים שהיית נאלץ ללמוד בגלל כפיית מערכות הלימוד.

למעשה, הדור הזה, בו מערכות הלימודים המסורתיות בעולם, עדיין לא הפנימו לחלוטין את פרדיגמת המידע החדשה, הינו דור מעניין במיוחד. אנחנו יכולים לצפות בדיסאוננס הקוגניטיבי של מערכות המסרבות להבין כי הסטודנטים שלהן כבר מזמן לא מוגבלים לסוג תוכן, רמת תוכן, ורכישת יכולת מקצועית כלשהי – שהיא הרבה מעבר למה שהן מסוגלות להציע.

מערכות הלימוד הבולטות ביותר בכך, הן מערכות הלימוד שעדיין דוגלות בטכניקת הלמידה הנקראת
"שינון". השינון העיוור הוא אבי הדקדנציה, מפני שהוא אינו מחייב הבנה או הפנמה של חומר – רק זיכרון שטוח ולא באמת ישים שלו.

בכלל, למה לשנן כשהמידע נגיש מכל מקום?

נא להכיר: סטטיסטיקה - כלי להשמדת האינדיבידואל.

כמובן שיש שיגידו, ובצדק, שלנגישות המידע יש גם השפעות שליליות על הלמידה החדשה. כמו למשל, העובדה שדווקא בגלל שהמידע כל-כך זמין ונגיש, אף אחד לא באמת ניגש אליו בפועל.

אבל גם זאת סברה שלא מבינה לחלוטין את הפרדיגמה החדשה, לפחות לדעתי.

החברה המערבית אוהבת לשחק את משחק הסטטיסטיקה, ולפעמים היא שוכחת, בנוחיות, שסטטיסטיקה היא כלי משחית. היא כלי שיווקי בתחפושת מדעית, שנועד לעוות את המציאות, לא באמת להציג אותה כפי שהיא, מפני שסטטיסטיקה מנרמלת, והנרמול חונק את השונה והיצירתי – האלמנטים היחידים שמאפשרים לחברה להתפתח ולהתאים את עצמה באופן אופטימאלי לסביבתה.

אז יבואו כל אוהבי הסטטיסטיקות למיניהן, ויראו לכם את אחוז כמות הידע הנגיש – שהוא אדיר, ביחס לצריכה שלו אצל הצרכן הממוצע (אח, הם אוהבים ממוצאים שם בסטטיסטיקות), והגרף יחשוף את הפער האדיר הזה, שיראה כמו מגלשת וולסטריט מאיימת של שוק בקריסה כלכלית.
אבל הגרף הזה, נכון ככל שיהיה, אינו באמת מיצג את המציאות – ולמעשה הינו מטעה ביותר.

למעשה, כמות הידע שם בחוץ, בכלל לא משנה באופן יחסי לכמות הצריכה שלו.
יש כל-כך הרבה ידע מיותר שם בחוץ, שאנחנו הצרכנים לא באמת נדרשים אליו רוב הזמן (גם לפני וגם אחרי השימוש בו), שאין צורך שנחזיק בו באופן קבוע.

הצורך להחזיק באופן קבוע במידע, הוא צורך פסיכולוגי מעוות בשליטה, ויציאה מתוך תפיסה שידע זה משהו שצריך לצבור כמו כסף – הרי אין דבר כזה "ידע מיותר" בעולם שבו המודל המסחרי של ידע הוא כספי... דורות רבים גדלו וחונכו להאמין כי השפעה של אובדן ידע או זיכרון, משמעותה בחברה האנושית המערבית כ"נכות" או פגם – משהו שצריך להיות אבסורדי בפרדיגמה החדשה.

החדשנות: ידע כמשאב מתכלה ומתחלף.

עכשיו, המודל משתנה לצד הדורות והטכנולוגיה, והיחס למידע צריך להשתנות בהתאם:
אין לנו צורך בכל הידע כל הזמן. יש לנו צרכים ספציפיים, שאותם אנחנו יכולים למלא באופן מידי ועל פי דרישה. יש לנו את היכולת לבחור מתוך הצע תכנים אדיר ביותר – אבל זה לא אומר שאנחנו לא מפעילים מערכות סינון של איכות ועניין אישי, וזה לא אומר שאנחנו לא צריכים להיות סלקטיביים באופי וסוג התכנים שאנו צורכים – במיוחד לצורך השכלה.

המושגים השתנו. התפיסה משתנה, ומהירות קליטת המידע טסה קדימה.

רוצים לראות סטטיסטיקות מפתיעות באמת? שאלו את עצמכם, מדוע אף אחד לא מציג לכם את עקומת יכולת הלימוד העצמית של הדורות החדשים ביחס לדורות הקודמים...?
למה את הגרף הזה אף אחד לא מציג? מסיבה פשוטה: הוא יחשוף את מערכות החינוך הדקדנטיות בערוותן. הוא יוכיח באופן חד משמעי שהדורות הצעירים היום הרבה יותר משכילים, הרבה יותר יעילים, והרבה יותר יצירתיים ממקביליהם בדורות שקדמו להם.

הטכנולוגיה לא שיפרה רק את נגישות המידע, היא מחייבת גישה בשינוי לאופן ומהירות הצריכה וההצטברות-התפיידות שלו.

לא רק הדורות הצעירים לומדים היום יותר מהר, ובכלל – יותר. כולנו לומדים יותר, כולנו מסוגלים ללמוד יותר, וכאן אנחנו נבחנים באמת כחברה אנושית אחראית: בכמה מהר נעזור לכמה שיותר אנשים להבין שהידע חופשי, או לפחות בדרך להיות חופשי – ומה המשמעויות האמיתיות של כך עליהם, מעבר לתעמולת ההפחדה של מערכות גוססות הנאחזות בקרנות מזבח של מודל מסחרי לא רלוונטי.

אז מה בא לכם ללמוד עכשיו? משהו שתמיד רציתם, והערמתם על עצמכם תירוצים ומגבלות שקשורים בפרדיגמה הקודמת - כי אתם יכולים להתחיל, ממש ברגע זה.

 

RSA Animate - Changing Education Paradigms