בריונות - חייבים לעצור את זה (דיון פייסבוק)

Post by MichEal Amir Myx.

x.

ללכת שבי – דמוקרטיה ככלי לדקטטורת המונים

אנחנו חיים היום בעולם שתלמידים הפכו ל"ללקוחות", וככאלה, הם מרשים לעצמם לבקר את מערכת הלימוד ולפעול לשינויה עוד בזמן שבו הם לומדים בה.

השימוש האירוני ב"חופש הביטוי" על מנת לסתום את פיו של מי שחושב אחרת ממך, הינו רק נורת אזהרה ראשונה לעיוות במושג "מוסריות" ולדיון הבעייתי שסביבו לאורך הפרשה, המנסה להציע ש"מוסריות" הנה ערך מוחלט וקשיח, או לפחות צריך להיות.

העניין הוא ש"מוסריות" הנה ערך סובייקטיבי לחלוטין, וכולו תלוי השקפה – שהיא סכום הניסיון האישי והמידע שצברנו בנושאים מסוימים. כלומר... חינוך.

מלחמת להבים כפולים

אבל מה קורה כשהחינוך בנושאים מסוימים, מגיע קודם כל מהבית, ומתקבע לפני שמגיעים אליו מקורות אחרים?
התשובה משתקפת מפרשת סבח/ורטה: הוא יוצא למלחמה.
מוסריות המלחמה היתה תמיד שנויה במחלוקת, שכן מלחמה מתוקף הגדרתה, היא אקט כוחני שלרוב מיוחס לו צורך הישרדותי, אך הרבה פעמים ניתן לגלות שבשם הצורך הזה, נפגעים בעיקר אזרחים חפים מפשע. (אגב, גם חיילים הם מבחינתי אזרחים חפים מפשע).
בכל פעם אני מצטמרר מחדש על ההתדיינות בנושא כלי נשק שהם בניגוד לחוק, מפני שהם "אכזריים מידי". לרוב מדובר בכלי נשק לפגיעה המונית, וכל עצם הדיון מונע מתפיסת נפגעים והרוגים כ"סטטיסטיקות" ולא כבני אדם אינדיווידואליים. כאילו שזה משנה אם תמות או תיפגע מפצצה קונבנציונאלית או גרעינית... כאילו זה משנה אם יענו אותך ככה או ככה או ככה... כאילו יש "אלימות טובה", והכי גרוע, כאילו יש "אלימות הכרחית".

תסמונת הקורבן המשמיד

ספיר סבח, נוקטת ב"אלימות הכרחית" נגד מורה שהביע דעה שונה משלה, ואף ניסתה לגרור בכוח מניפולטיבי, מכוון, את המערכת בה היא לומדת, "לעמוד על שלה" לצדה, נגד הקיצון המקביל לדעתה.
כמו בני נוער נוספים, ספיר סבח, כבר מבינה שהמשחק האמיתי בעולם, הוא משחק תדמית. "ניצחון" יושג על-ידי גריפת האמפטיה הגדולה ברשת ובתקשורת המסורתית.
המרדף אחרי אמפטיה ציבורית, הוא הרבה פעמים בעוכריהן של מערכות שמתיימרות להיות אידיאליסטיות, אבל צריכות למצוא חן בעיניי הלקוחות הקיימים והפוטנציאליים שלהן.
בעולם שבו מערכות מסחריות משנות את "דעתן הרשמית" על פי דוחות על דיעות פופלריות בציבור, כמעט ואין מקום לחפש אידיאולוגיה. באידיאולוגיה אמיתית יש הקרבה. יש ויתור על נתח פופולריות מסוים. יש הבנה שבזמן שאתה מאמין במשהו אחד, אחרים מאמינים בדברים אחרים ופועלים אחרת ממך. ככה לפחות זה אמור להיות בדמוקרטיה. 

גדל כאן דור מפחיד

את ספיר סבח לא באמת מעניינת דמוקרטיה, אלא רק הטבות נבחרות מתוכה, שגם אותן היא מיישמת באופן מאוד דו-ערכי. על פי פעולותיה, האידיאולוגיה שלה מתירה שימוש בכוח ומניפולציות על מנת לסתום את פיו של מישהו שחושב אחרת ממנה, ובעיקר – לפגוע בו באופן ציבורי.
אם בעבר, היתה תלמידה שנמצאת במצבה של סבח פונה להנהלת בית הספר, היום היא פונה ישירות לשר החינוך. הדרכים התקצרו – בשביל מה צריך את כל הביורוקרטיה הזאת של "לדבר עם היועצת", כשאפשר להגיע ישירות לראשו של התמנון ולגרור את התמנון הזה להתעסקות ציבורית מחייבת בבעיה? יעיל. חייבים להודות.
האם נכון לעשות זה? עניין של השקפה כנראה, השאלה איך מודדים יעילות, ומה מחיר הנזקים שלה.

אידיאולוגיות ריקות, חוזרות כמו בומרנג

השקפה מלמעלה על הפרשה הזאת, מציגה לדעתי כיצד נאנסו כל המשתתפים בה (מבחירתם או שלא מבחירתם) לשחק את משחק התדמית. איך נדחקו כולם להיות תווית מרודדת בשם אידיאולוגיה כלשהי, למרות שאיש מהם לא נכנס למשחק הזה מתוך אידיאולוגיה אמיתית, לפחות במושגי הדמוקרטיה.
המורה אדם ורטה, הוא אולי "אידיאליסט" שמאמין בפלורליזם חינוכי, אך בכל זאת הוא לקח על עצמו משרה ברשת אורט. כמורה ברשת, הוא אמור לדעת שהוא יעביר חומרים מסוימים באופן מסוים וההתמרדות שלו כנגד הגשת החומרים האלה מול תלמידיו יכולה לגרום לסנקציות מטעם המערכת. אם אדם ורטה הוא אדם אינטיליגנטי כפי שהוא מציג את עצמו, הוא לקח בחשבון שדעותיו יהוו בעיה כאופוזיציה לקיצוניות השניה הקיימת בכיתות בהן הוא מלמד – אך הוא כנראה האמין שהוא יכול בכל זאת להשתמש בעמדתו כמורה ולהפיץ את דעתו המנוגדת למערכת – בשם חופש הביטוי, שהוא ללא ספק גורף אמפטיה גדול יותר ממערכות סותמות פיות.
התלמידה ספיר סבח, הציגה את עצמה כקורבן תמים הנחשף באופן חד-צדדי להפרה בוטה של המסרים שהמערכת אמורה לשדר, אך התגלתה כבעלת דעה הפוכה מזאת שיוצגה מולה – ולכן מיד נחשפה כבעלת מניעים לא נקיים.
מעניין מה היה קורה אם סבח היתה שמאלנית קיצונית וככזאת היתה יוצאת נגד הבעת דעותיו החינוכיות של ורטה... אבל מעטים, כנראה, הם אלה שיצאו נגד מישהו המביע את דעתם – גם אם באופן לא לגיטימי.
רשת אורט, שהיא לא פרסונה אידיאולוגית – אלא גוף מסחרי המתחזה לאחת, מצאה את עצמה בין הפטיש לסדן. המחלוקת הציבורית לא היתה "שחורה ולבנה". היה ועדיין קשה להבין איך מתחלקים אחוזי התמיכה בין המחנות השונים שהפגינו בעד כל אחד מהצדדים... באמת בעיה, אם מה שיכריע את עתיד משרתו של מורה הוא מספר בסקר דעת קהל.
בסוף הרשת, כמו כל יצור פוליטי, בחרה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. ככה זה כשאתה מנסה להיות שוויץ. מצד אחד אתה נדרש לא "להפקיר" את המורה ולהציג את ה"התיישרות" שלו למערכת (מה שלא באמת קרה לטענת ורטה), ומצד שני אתה צריך להראות שהתלמידה המתקרבנת יצאה מרוצה, (מה שגם לא קרה, כי נכון להיום, פורסם שספיר סבח לא הסכימה לחזור לכיתתו של אדם ורטה).
זה מה שקורה כשאין שום קשר בין האידיאולוגיה שאתה מתכסה בה והמטרה לשמה אתה פועל.
אחלה, העיקר שכולם מרוצים. והעיקר שהעקרונות שלהם משרתים אותם היטב.

הלמידה החדשה

ידע, הוא משהו שהמין האנושי רודף אחריו מאז שהוא קיים. למעשה, אני מאמין שאפילו האדם הקדמון ביותר, עוד לפני שהיו לו מילים לנסח זאת, כבר הבין את משמעותו של הביטוי הרלוונטי היום "ידע הוא כוח".
זה לא משהו חדש, ובכל זאת, לפעמים נדמה לי שרבים בימנו מפספסים את פרשנותו המלאה של הביטוי, ומבינים שלמרות שהביטוי הזה הוא "אמת אוניברסלית", המשמעות שלו משתנה עם הדורות, ביחס מקביל להשתנות המשמעויות הישירות ויחסי הכוחות הפועלים בין וסביב למילים "ידע" ו"כוח".

השינויים יכולים להיות בין תרבות לתרבות, בין תקופה לתקופה, אבל בעשורים האחרונים שלנו הפילוח המעניין באמת, וזה שנראה לי מתעלמים ממנו הכי, הוא בין דור לדור.

אנחנו כן מכירים את הביטוי, "פערי דורות", והביטוי הזה מתייחס בדרך כלל לפערי המידע או היכולת בין דורות שונים, אבל פה נעוצה הנקודה שמתפספת, לדעתי, על ידי הרוב: בהבנת היכולת האמיתית של הדורות החדשים לצרוך ולצבור מידע – לצד היכולת שלהם ליישם את המידע הזה בשטח.

הדורות החדשים, לא רק נולדים לטכנולוגיה מתקדמת בהרבה מאלו שקדמו להם, הם גם מבינים באופן מידי את מה שלנו, הדורות המבוגרים לקח יותר זמן להגיע אליו: אין דבר שתרצה ללמוד, שלא תוכל ללמוד מיד – באופן הפרקטי ביותר, ורוב הסיכויים – בחינם.

מערכות "זומביות" מול "למידה חיה"

הדורות המבוגרים יותר, חיו בפרדיגמת המידע הקודמת, בה המודל המסחרי הברור והידוע לכל היה: ידע=כסף, כלומר, על מנת לרכוש ידע ומיומנות יש צורך לשלם למי שמחזיק במידע. הדורות החדשים יוצאים מתוך נקודת הבנה שידע זה משהו שמחכה להם בענן, לשליפה מתי, איך וכמה שצריך על מנת להשיג מטרה מסוימת. פה לדעתי, נעוץ הפער האמיתי בין התפיסות.

התפיסה הזאת, של הנגשת תכנים, לצד התאמתם להרגלי הצריכה החדשים של תוכן ולמידה, מראה שלא רק התכנים עצמם מתקדמים יותר, אלא גם דרכי הלימוד והספיגה שלהם מתייעלות, והופכות את צרכני המידע החדשים למשכילים ואפקטיביים בהרבה – ביחס לידע הכללי והאפקטיביות הרווחת שהתאפשרו בדורות הקודמים.

הרי מדובר על רכישת השכלה בכל הרמות: החל מיסודית וכלה במקצועית;
מדוע פיתח המין האנושי התמצאות ושימושיות בכל-כך הרבה תחומים, בזמן שההתמקצעות בהם נעלמה...?
חלק מהתשובה על כך מתכתב עם הנגשת הלמידה והטכנולוגיה של מה שהיה פעם מוגבל, להרבה יותר אנשים, ובדיוק כאן מתגלה הפער בין היכולות של הדורות המבוגרים יותר ללמוד במהירות את השינויים ולהסתגל אליהם, לעומת הדורות הצעירים יותר.

למה אנשים זורקים היום אנציקלופדיות לרחוב, אבל ממשיכים להירשם לפסיכומטרי.

הצעירים לא רק לומדים יותר מהר - הם לומדים הרבה יותר בהרבה פחות זמן.
בשביל להגיע למאמר או תוכן נחשק, אף אחד לא צריך לחכות יותר לסיים את התיכון, לעבור את מסלול העינויים של קבלה לאוניברסיטה, ואז בחירה בתחום לימודים מוגבל וספציפי שדרכו ורק דרכו ניתן להגיע למאמרים ולמידע הרצוי.
באינטרנט מחכה לך לא רק המידע המעודכן ביותר, האקטואלי ביותר, הנגיש ביותר (מבחינת שפה) – היא גם מאפשרת שיח לימוד פלורליסטי בינלאומי ועל-תרבותי. היא מאפשרת שיח לימודי בכל רמה אפשרית, ובכל קצב אפשרי – אבל הכי – בכל זמן אפשרי.

מהירות ההגעה לתכני קצה שפעם היו עליהם מגבלות מסחריות ואקדמיות (קפיטליסטיות), מקצרת את הדרך לכמות מידע יעיל גדולה יותר, בזמן שהיא חותכת החוצה את הצורך בתכנים מעקבים, מיותרים ולא רלוונטיים שהיית נאלץ ללמוד בגלל כפיית מערכות הלימוד.

למעשה, הדור הזה, בו מערכות הלימודים המסורתיות בעולם, עדיין לא הפנימו לחלוטין את פרדיגמת המידע החדשה, הינו דור מעניין במיוחד. אנחנו יכולים לצפות בדיסאוננס הקוגניטיבי של מערכות המסרבות להבין כי הסטודנטים שלהן כבר מזמן לא מוגבלים לסוג תוכן, רמת תוכן, ורכישת יכולת מקצועית כלשהי – שהיא הרבה מעבר למה שהן מסוגלות להציע.

מערכות הלימוד הבולטות ביותר בכך, הן מערכות הלימוד שעדיין דוגלות בטכניקת הלמידה הנקראת
"שינון". השינון העיוור הוא אבי הדקדנציה, מפני שהוא אינו מחייב הבנה או הפנמה של חומר – רק זיכרון שטוח ולא באמת ישים שלו.

בכלל, למה לשנן כשהמידע נגיש מכל מקום?

נא להכיר: סטטיסטיקה - כלי להשמדת האינדיבידואל.

כמובן שיש שיגידו, ובצדק, שלנגישות המידע יש גם השפעות שליליות על הלמידה החדשה. כמו למשל, העובדה שדווקא בגלל שהמידע כל-כך זמין ונגיש, אף אחד לא באמת ניגש אליו בפועל.

אבל גם זאת סברה שלא מבינה לחלוטין את הפרדיגמה החדשה, לפחות לדעתי.

החברה המערבית אוהבת לשחק את משחק הסטטיסטיקה, ולפעמים היא שוכחת, בנוחיות, שסטטיסטיקה היא כלי משחית. היא כלי שיווקי בתחפושת מדעית, שנועד לעוות את המציאות, לא באמת להציג אותה כפי שהיא, מפני שסטטיסטיקה מנרמלת, והנרמול חונק את השונה והיצירתי – האלמנטים היחידים שמאפשרים לחברה להתפתח ולהתאים את עצמה באופן אופטימאלי לסביבתה.

אז יבואו כל אוהבי הסטטיסטיקות למיניהן, ויראו לכם את אחוז כמות הידע הנגיש – שהוא אדיר, ביחס לצריכה שלו אצל הצרכן הממוצע (אח, הם אוהבים ממוצאים שם בסטטיסטיקות), והגרף יחשוף את הפער האדיר הזה, שיראה כמו מגלשת וולסטריט מאיימת של שוק בקריסה כלכלית.
אבל הגרף הזה, נכון ככל שיהיה, אינו באמת מיצג את המציאות – ולמעשה הינו מטעה ביותר.

למעשה, כמות הידע שם בחוץ, בכלל לא משנה באופן יחסי לכמות הצריכה שלו.
יש כל-כך הרבה ידע מיותר שם בחוץ, שאנחנו הצרכנים לא באמת נדרשים אליו רוב הזמן (גם לפני וגם אחרי השימוש בו), שאין צורך שנחזיק בו באופן קבוע.

הצורך להחזיק באופן קבוע במידע, הוא צורך פסיכולוגי מעוות בשליטה, ויציאה מתוך תפיסה שידע זה משהו שצריך לצבור כמו כסף – הרי אין דבר כזה "ידע מיותר" בעולם שבו המודל המסחרי של ידע הוא כספי... דורות רבים גדלו וחונכו להאמין כי השפעה של אובדן ידע או זיכרון, משמעותה בחברה האנושית המערבית כ"נכות" או פגם – משהו שצריך להיות אבסורדי בפרדיגמה החדשה.

החדשנות: ידע כמשאב מתכלה ומתחלף.

עכשיו, המודל משתנה לצד הדורות והטכנולוגיה, והיחס למידע צריך להשתנות בהתאם:
אין לנו צורך בכל הידע כל הזמן. יש לנו צרכים ספציפיים, שאותם אנחנו יכולים למלא באופן מידי ועל פי דרישה. יש לנו את היכולת לבחור מתוך הצע תכנים אדיר ביותר – אבל זה לא אומר שאנחנו לא מפעילים מערכות סינון של איכות ועניין אישי, וזה לא אומר שאנחנו לא צריכים להיות סלקטיביים באופי וסוג התכנים שאנו צורכים – במיוחד לצורך השכלה.

המושגים השתנו. התפיסה משתנה, ומהירות קליטת המידע טסה קדימה.

רוצים לראות סטטיסטיקות מפתיעות באמת? שאלו את עצמכם, מדוע אף אחד לא מציג לכם את עקומת יכולת הלימוד העצמית של הדורות החדשים ביחס לדורות הקודמים...?
למה את הגרף הזה אף אחד לא מציג? מסיבה פשוטה: הוא יחשוף את מערכות החינוך הדקדנטיות בערוותן. הוא יוכיח באופן חד משמעי שהדורות הצעירים היום הרבה יותר משכילים, הרבה יותר יעילים, והרבה יותר יצירתיים ממקביליהם בדורות שקדמו להם.

הטכנולוגיה לא שיפרה רק את נגישות המידע, היא מחייבת גישה בשינוי לאופן ומהירות הצריכה וההצטברות-התפיידות שלו.

לא רק הדורות הצעירים לומדים היום יותר מהר, ובכלל – יותר. כולנו לומדים יותר, כולנו מסוגלים ללמוד יותר, וכאן אנחנו נבחנים באמת כחברה אנושית אחראית: בכמה מהר נעזור לכמה שיותר אנשים להבין שהידע חופשי, או לפחות בדרך להיות חופשי – ומה המשמעויות האמיתיות של כך עליהם, מעבר לתעמולת ההפחדה של מערכות גוססות הנאחזות בקרנות מזבח של מודל מסחרי לא רלוונטי.

אז מה בא לכם ללמוד עכשיו? משהו שתמיד רציתם, והערמתם על עצמכם תירוצים ומגבלות שקשורים בפרדיגמה הקודמת - כי אתם יכולים להתחיל, ממש ברגע זה.

 

RSA Animate - Changing Education Paradigms

לא ל”ריגול” אחרי הילדים בפייסבוק. אל תוותרו על האמינות.

הערה: בעבר כתבתי פוסט העונה לשם “זהירות ילדים בפייסבוק”. פוסט זה מוגש כהמשך המחשבה בנושא, בעקבות מאמר ב-ynet

אמינות הורים מול ילדיהם לא יכולה להתבסס על ריגול. ריגול הינו אלימות לכל דבר. הפרה בוטה של המרחב האישי. זה לא אומר שהבעיה מפסיקה להתקיים, זה רק אומר שדרוש פה שינוי מהותי בגישה כדי להגיע לפיתרון שהוא לא חרב דו-להבית שגם תפגע ביחסים שלכם עם הילד תוך כדי שאתם דואגים לו.

כאשר קראתי את מאמרה של ענת לב-אלדר בנושא ריגול הורים אחר גלישת ילדים בפייסבוק ליבי נחמץ. למעשה ליבי יוצא לענת ולהורים כדוגמתה אשר נאלצים להתמודד עם מציאות המחייבת קפיצות טכנולוגיות גדולות מידי, על פרק זמן קצר מידי. קשה להתאקלם. זה ברור. זה מובן. אבל אחת הקלישאות המוכרות ביותר היא שאנשים לחוצים עושים יותר טעויות. נשמע מובן מאליו? אז תחשבו על זה בהקשר שלנו ושל הכתבה, כי בכוונתי להציג את הנושא מכיוון נוסף ולהציע פתרונות קצת אחרים.

בזמן שהורים מסוימים (55%, כפי שמצוין במאמרה של לב-אלדר) מנכסים לעצמם את הלגיטימציה לשדוד את ילדיהם מפרטיותם, הורים אחרים נשארים אדישים ולא מודעים לעסקי ילדיהם – לא רק באינטרנט, אלא בכלל. למעשה, הייתי שמח אם היה גראף מקביל שמציג הורים מעורבים ולא מעורבים בחיי הילדים – בלי קשר לפייסבוק או אינטרנט בכלל.

ההורים שכן מעורבים ולצד זה מכבדים את פרטיותם של ילדיהם, הם השוליים הדקים שנוח להתעלם ממנו בשלב זה, אך לדעתי זהו מרכזה של הטעות בגישה.

כהורים, אנחנו מנסים לחנך את ילדנו להאמין ולהתנהג על פי ערכים מסוימים. ערכים אלה כוללים לרוב בתוכם את הערך "אמינות", ערך שהרבה יותר קל לדרוש ממישהו אחר והרבה יותר קשה לעמוד בו בעצמך. תמיד נמצא תירוצים לוותר לעצמנו בנושא: זה מוקדם מידי בשבילם לדעת, זה מסוכן, זה מפחיד, זה ישנה לי את הילד.

"אמון" הינו ערך דו-סתרי

הכל טוב ואולי נכון, אבל עדיין לא סותר את העובדה שאתם משדרים מסר דו ערכי.
בעיקר אם יתפסו אתכם מרגלים – ויתפסו.

אימא שנתפסת על ידי ילד קוראת את יומנו האישי, הנעול, המוחבא, שכתוב עליו: אישי לא לפתוח – היא אימא שרופה. את הילד לא מעניין מה אימא קראה. מעניין אותו שהיא הפרה את אמונו.
עם מבוגרים זה בדיוק הפוך. מבוגר שילדיו הגיעו לתכנים שלא היו אמורים להגיע אליהם, ידאג מתוכן הדברים שהתגלו או השפעתם על הילד ועל עצמו. זאת מפני שלמבוגר יש רמות רבות של מידור אינפורמציה והוא לא מתייחס למושגים "סודי" או "אישי" כשחור ולבן.
סכנה נוספת רצינית הקשורה בריגול, היא הוצאת המידע שתגלה מהקשרו ופירושו שלא בקונטקסט שבו הוא מופיע. מתכון נפיץ מאוד לאי-הבנות. תקלות נפוצות מאין אלה יכולות להזיק מאוד למערכת היחסים שלכם עם ילדיכם.

מי מגדיר את הגבולות – ההורים או הילדים?

רוב הילדים יודעים להגיד להוריהם, מוריהם ואפילו לחבריהם בדיוק את מה שאלו רוצים לשמוע. הם יודעים להציג את המידע בדרכם, מסננים, מסלפים ולעיתים אפילו משקרים כדי לספק את הצד השני ו"להוריד אותו מגבם". תחשבו רגע על עצמכם כילדים: אתם אמרתם להורים שלכם רק את האמת וכל האמת? עד היום, הם יודעים עליכם הכל מתקופת ילדותיכם? אם כן, מתי סיפרתם להם את זה, אז – או הרבה הרבה אחרי שכבר לא יכלו לעשות דבר בנושא?

ילדים ובני נוער הם מועדון סגור ויש סיבה שכולנו נפלטים ממנו ביום מן הימים. הסיבה לפליטה: אנחנו מתחילים להבין דברים במשמעות רחבה יותר. האירוניה היא כשמו שהילדים רואים את זה, אנחנו בעצם מפסיקים להבין.

החלק העצוב הוא שילדים מסתירים מן ההורים הרבה פעמים מידע קריטי על מצבים שבאמת מעמידים אותם בסכנה! עם זה אין לי ויכוח בכלל, ולכן אני אומר – לא לוותר על הידע – אבל להשיג אותו בגישה שונה. בפרסום אנחנו קוראים לזה "אסטרטגיה", אבל זה נשמע לי קר מידי בשביל הורים וילדים.

עצתי האישית, אל תיכנעו לפאניקה הדוחפת אתכם להגיע לפתרונות קלים לישום אבל מזיקים בתווך הרחוק. עזרו וחשבו רגע על עצמכם כהורים. כמה חשוב לכם להיות אמינים מול ילדכם? כמה חשוב לכם להראות דוגמא אישית – דווקא במצבים הקשים והמתסכלים כמו אלו?

אם תשאלו אותי, הסוד כולו טמון במערכת היחסים ובלאן אתם כהורים מכוונים אותה –
עם הילד – עם האדם – ולא עם המדיות והפלטפורמות שהוא משתמש בהן.
היתרון שלכם כהורים הוא שיש לכם נגישות למקור, אין צורך בפילטרים ובמגבלות של המידע כפי שהוא מועבר בפלטפורמות השונות (שחלקן מחוץ להשיג אוזניכם ועיניכם).

אם מראש תכוונו את מערכת יחסים לשים דגש על אמינות, פתיחות, ביטחון אישי ותקשורת, ותהוו גם דוגמא אישית לאותם ערכים בדיוק, אולי הילדים שלכם ירגישו פחות צורך להסתיר מכם דברים.

אבל גם אם אתם מרגישים את הצורך (המאוד לגיטימי בעיניי) לקבל מידע על הילד שלכם ממקורות אחרים, עשו זאת בשקיפות מול הילד ואל תתנו לזה להיתפס כ"פיקוח" או "ריגול" אלה הציגו את זה כמו שזה באמת: כעניין ודאגה לילד עצמו. גם אם הוא לא יקבל את הדריסה הזאת של הפרטיות, זה לפחות לא יפגע באמינות שלכם כהורים, ובבוא היום, בפרספקטיבה הנכונה, זה יוערך על ידו בהתאם.

פייסבוק – איך חזרנו לכיתה הטיפולית

חוויות ילדות, במיוחד את אלה של בית הספר היסודי, אנחנו אוהבים להשאיר בילדות. גם אם הן טובות וגם אם הן רעות – הן היו חוויות מעצבות. מעצבות, כנראה עד כדי כך שנשמר אותן כדפוס וניקח אותן איתנו הלאה לכל החיים.

כך למשל, במבט ממש לא מעמיק, ניתן לראות איך אנחנו משחזרים בפייסבוק את מבנה הכיתה הבסיסי מהיסודי (ועד התיכון), לפעמים בלי לשים לב.

הם כולם כאן, כל מי שאהבנו ושנאנו בילדות – לא דווקא האנשים מן העבר עצמם, אבל ממלאי מקומם ממשיכים לעשות את עבודתם קודש.

מלכת / מלך הכיתה:
לכל אחד מאיתנו יש לפחות אחד כזה. אחד שלא משנה מה שורת הסטאטוס שהוא הנפיץ, היא תגרור באופן אוטומטי 46 תגובות, תוך 7 דקות , בממוצע. התגובות יהיו בדיוק כמו אז, בכיתה: 99% פירגון עיוור, ו-1% של חוכמולוגים המנסים לגזול את הכהונה ממחזיקה הנוכחי.

אלה שיושבים בשורה הראשונה מול המורה:
ה"חנונים" של אז, שהיו צמודים לשולחן המורה וקרובים ללוח, מופיעים היום בפייסבוק בדמותם של אלה שחשוב להם להראות תמיד שהם הכי מעודכנים. אלה הם בדיוק האנשים ששמים את הכתבות או את הפוסטים שלהם שם "לפני כולם" כדי להגיד שהם קיבלו את המידע ממקור ראשון. מה שכן, הם נישארו האנשים ששווה להעתיק מהם, כי לרוב הם באמת מעודכנים בזמן אמת, כשאחרים חולמים או מקשקשים משהו במחברת.

חבורת הספסל האחורי:
בדיוק ההפוכים מהנזכרים מעלה, חבורת הספסל האחורי בפייסבוק היא אותה קבוצת ליצנים שמציגה דרך קבע סטאטוסים עם פאנץ', שדורשים (ומקבלים) תגובות עם פאנץ'. הרבה בדיחות פרטיות יש בסטאטוסים האלו שזר לא יבין, ומי שינסה, יגרום לעצמו להיראות כמו דביל. חבורת הספסל האחורי הם אלה שאוהבים הומור שטוטי, לפעמים נמוך, הרבה פעמים קשור בסקס.

ה"מקובלים":
אותה קבוצה נשגבת של יחידי סגולה וכריזמה שהיו ה"מקובלים" ביסודי, התאפיינה בהיותה סוג של מועדון סגור, אשר עורך אירועים חברתיים סגורים (כמו מסיבות למשל...), אליהם מוזמנים בסלקציה קפדנית רק הראויים שבאדם (או בשיכבה). היום ה"מקובלים" של פייסבוק מתאפיינים בערך באותן התכונות: הם מוזמנים למסיבות שאיש לא מוזמן אליהם (והם כל הזמן מוזמנים ומוזמנים ומוזמנים), תמונת הפרופיל שלהם היא לרוב מהמסיבה האחרונה, תמיד מישהו אחר צילם ותייג אותם, והתמונה מתחלפת בקצב בו באות המסיבות.

המקובלים עורכים בפייסבוק אירועים סגורים לחברים שלהם, עורכים רשימות תפוצה של חברים מקבוצות שונות, ולפעמים אפילו ממדרים חלק מחבריהם לחלק מן המידע השותף שהם מפרסמים.

המקובלים כמעט לא מגיבים לאנשים אחרים, אבל שמים לא מעט פוסטים בעצמם. אם הם כן מגיבים, יהיו אלה תגובות קצרות או ללא מילים (כמו פרורים של תשומת לב משולחנם), ולרוב תגובות טקסטואליות יהיו התלקקות עם המלייה שלהם לגבי התמונות והמסיבות שהיו בהן עצמן.

החוכמולוגים:
לחוכמולוגים יש תמיד מה להגיד. על הכל. יש בהם דחף פנימי לסתור ולהפריך כל תיאוריה של אדם אחר, להראות שהם יכולים להוסיף מידע, ולהתחכם. בכיתה הם היו מרימים את היד בזמן כל משפט חדש של המורה, אבל נראה אתכם סוחטים מהם "לייק" בפייסבוק. המורים שנאו אותם, כי לפעמים הם ידעו יותר מהם, ולפעמים הם הפריעו למהלך השיעור. התלמידים שנאו אותם כי הם גרמו לכולם מסביבם להרגיש טיפשים. בפייסבוק, הם אלה שמגיבים על הכל. הם אלה שמתפלפלים בתגובות ארוכות, שלרוב אף אחד כמעט לא קורא. הם אלה שיורדים לפרטים ומחפשים בקטנות , ולפעמים הדיעה שלהם מתבטאת בטון עוקצני. הם אלה שישאירו תגובה בסנסקריט, והם אלה שיתרגמו בגוגל טרנסלייט מסנסקריט את התגובה של מישהו אחר.

האדישים:
האדישים בכיתה ישבו בשקט בצד, ונתנו לדרמות של החיים לעבור לידם. אני מדבר על אלה שהיו אדישים באמת, ולא אלה ששיחקו אותה אדישים. לאדישים לא באמת היה אכפת מי מלכת הכיתה, אבל גם החנונים לא היו המלייה שלהם, אז לרוב קרה שהם היו מוצאים לעצמם חבר או חברה בודדים, שהשלימו אותם בכך שהיו הניגוד הגמור שלהם. בפייסבוק האדישים הם אלה שכמעט לא מגיבים. למעשה, הם כמעט ולא נכנסים וכשהם עושים את זה, הם לא נשארים הרבה זמן. הם אלה שלקח להם הכי הרבה זמן לעדכן תמונה, לא כי הם מפחדים או מתביישים, פשוט כי לא אכפת להם. הם אלה שכשרואים תנועה וירטואלית כלשהי מהכיוון שלהם הקיץ קופא. הם אלה שלא מצטרפים לקבוצות, למחאות ולאפליקציות חברתיות. הכי הרבה, תראו אותם באפליקציות של המשחקים הממכרים אשר מספקות את האסקפיזם המושלם.

המאחרים הכרוניים:
תמיד היה להם תירוץ שלוף מהשרוול מאיזו סיבה הם איחרו: לשיעור, למשחק, למסיבה, לאסוף אותך בדרך לחוג ובעצם לכל דבר שנקבע לו מועד מוגדר. בכיתה התרגלנו לראות אותם מגיעים מתנשמים, מנסים לשכנע את המורה שבאמת הכלב אכל להם השעון המעורר, את שיעורי הבית, וכנראה גם את המקוריות.

בפייסבוק, המאחרים הם אלה שמגיעים להכל, הרבה זמן אחרי. אבל ה-ר-ב-ה זמן. הם אלה שישאירו לך פתאום "לייק" או תגובה על תמונה שהיעלת לפני חצי שנה. הם יוסיפו את התגובה שלהם על שרשור שדעך לפני שלושה ימים, והם אלה שישאירו הודעות מתנצלות פומביות על הקיר שלכם – כשהבריזו ולא היסתדר להם להגיע.

המבריזנים:
אם פעם להבריז היתה אומנות שדרשה סט כלים מרשים, היום המבריזנים של פייסבוק פועלים בקלות יתרה. להבריז משיעור, מיום לימודים, מהחוג, אפילו להבריז לחבר'ה – כולם היו משהו שיותר קשה לעשות, ככל שכמות הנוכחים יורדת. אם פעם המבריזנים היו מבקשים מהחברים שלהם למלא עבורם נוכחות, בפייסבוק הם יכולים לעשות את זה בעצמם. מה יותר פשוט מלסמן "אטנדינג" על אירוע שמראש אין לך שום כוונה להגיע אליו. או שיש לך כוונה, אבל ברגע האחרון תתעצל, או תשכח, או תיזכר אחרי... המבריזנים של היום יכולים להבריז בסטייל, אבל הרבה יותר קל לסמן אותם. למעשה, פייסבוק בהחלט עוזר לנו לגלות את המבריזנים הפוטנציאלים בעזרת האופציה של "אולי מגיע". ככה זה, מבריזנים הם עם שקשה לו להתחייב...

רב סרן שמועתי:
אם בכיתה אי אפשר היה לסתום להם את הפה, נסו לעצור אותם בפייסבוק. הרכלנים ישארו רכלנים, רק שבעידן הדיגיטאלי יש להם גם תמונות וסרטונים שהולכים ביחד עם השמועות. הרכלנים בפייסבוק ינסו לדלות מכם מידע אישי שלא חשפתם בכרטיס ויספקו לכם כזה על אחרים. אלה האנשים שאינם באמת מקרבה אינטימית ומגיבים על שינוי מצב הסטאטוס שלכם מ"בזוגיות" ל"סינגל".
הרכלנים גם יעבירו בינהם פרופילים של מועמדים פוטנציאלים ליחסים, כדי לקבל חוות דעת אישית מכל אחד בקהל שמוכן למסור את דעתו.

כמו בכיתה, גם בפייסבוק צריך לחשוב פעמיים לגבי כל פיסת מידע אישית שנמסרת לרכלנים, וכן כזאת שהם יכולים להיחשף אליה אצל החברים שלכם.

הפריקים:
אלה שהיו כל-כך מיוחדים בזהות שלהם, שהיינו צריכים להגיד עליהם שהם מוזרים כדי להרגיש טוב עם עצמנו. הפריקים הם אלה שהיום, כמו אז – אינם נותנים לטרנדים לגעת בהם. הם עוסקים אך ורק במה שמעניין אותם, ואם זה קשור אלינו – בסבבה. אם לא, לא נורא... החיים של הפריקים בפייסבוק מתקיימים לרוב על מי מנוחות. לרוב הם אלה שכדי לתקשר איתם, העולם צריך לבוא אליהם – וכשבאים אליהם, יש להם את היכולת לקחת אותנו לתוך העולם השונה שלהם בפייסבוק, בדיוק כמו במציאות.

ערסים, ביריונים ושאר מזיקים:
למזלנו, בניגוד לילדות שבה הדרך היחידה לחסום הטרדות מביריונים היתה בגופנו, בפייסבוק אנחנו יכולים לחסום את הביריונים מלהגיע למידע המיידי עלינו בצורה קצת יותר יעילה. למרות זאת, ביריונים וערסים ישארו ביריונים וערסים, וישתמשו גם בפייסבוק בשביל להטריד, לסחוט, לעקוץ ולהזיק, בעיקר כדי לחזק את ביטחונם העצמי על ידי הנמכת האחר.
הפשוטים יעשו זבאנג ישיר וגמרנו (פעילות אלימה חד פעמית שתביא לחסימתם). המתוחכמים יעשו זאת יותר באלגנטיות, בצורה דו משמעית שתאפשר להם להמשיך לעשות את זה לאורך כמה שיותר זמן.
לפעמים אנחנו מוסיפים בפייסבוק אנשים שהם בתפקיד ה"ביריון" בחיינו, כמו למשל "הבוס", "בעל הבית", אפילו ההורים שלנו... ולכן אנחנו מרגישים צורך להגן על עצמנו בפייסבוק מפניהם. כנגד ביריונים או ממלאי מקום אנחנו משתמשים במידור וחסימת מידע.
סוג נוסף של ביריונות קיים ומוכר יותר בשמו "ספאם". אותם ביריונים המציפים אותנו במסרים פירסומיים ללא אבחנה, הם מסוג הביריונים שהיו מתפקדים בעולם שבו הדבר היחיד שחשוב הוא שיהיה להם טוב, ולא משנה מי או מה נפגע על הדרך.

ואחרי שפגשנו את הקבוצות השונות, הנה עוד השוואה מעניינת,
הפרעה / הוצאה / השעיה:

הפרעה – עשית משהו לא בסדר, המורה רשמה לך הערה ביומן. בפייסבוק, נכנסת לרשימה שחורה של מישהו. לפעמים אחת שקיימת רק בראש, לפעמים היא ממש רשימה אמיתית של מסונני מידע. בכל מקרה, אם עשית משהו שאינו מקובל בפייסבוק, תהיה בטוח שזה ירשם והיומן הזה לא "ילך לאיבוד".

הוצאה – צא מהכיתה ותחזור בשיעור הבא. עשית משהו כל-כך חמור שהמורה לא יכולה לסבול את נוכחותך בכיתה שלה. בפייסבוק, נפלטת מרשימה סגורה של חברים, או עברת לקטגוריה חברים קצת יותר רחוקה, לפחות לזמן מסויים. עוד דרך לראות "הוצאה" בפייסבוק הוא היתעלמות קודרת מחבירך לפוסטים שלך ולקיומך ברשת בכלל. מה שנקרא, "חרם זמני", וזה בהחלט יכול להיות חרם של צרכן אחד.

השעיה – עברת גבול רציני. קו אדום, ולכן אתה מושעה מן הלימודים, או מבית הספר לתקופה מוגדרת או לעולמים. בפייסבוק, הגעת למצב שבו מישהו החליט להסיר אותך מרשימת החברים שלו. אולי כמה אנשים. הבעיה עם פייסבוק, היא שאנשים לא אומרים לך שהם מעיפים אותך, ואתה מגלה את זה בדרך המשפילה ביותר: כמו לחזור הביתה לאישתך ולגלות שהמפתח לא מתאים, הדרך הפייסבוקית היא לגלות שהפרופיל של מי שהיה חבר שלך – חסום עכשיו בשבילך.

אני חושב שאתם מבינים את הרעיון... הם כולם כאן: האומנותיים המוכשרים והרגישים, הרוקרים, החששניקים והסטלנים, אנשי הפוזה המוגזמת, הספורטיביים, ספורטאי הכורסא, אוהבי הטיולים, אחראי יומן, ועדת כיתה, ועדת קישוט, עיתון בית הספר ועוד ועוד ועוד...

עכשיו נשאלות השאלות: מי אתם בכיתה הטיפולית שלכם בפייסבוק, האם אתם תמיד באותו התפקיד, או שיש לכם תפקידים שונים אצל חברים שונים? האם הפייסבוק שלכם הוא הכיתה שהייתם רוצים, או כמו בבית הספר, הכיתה שהחליטו עליה בשבילכם...?

אני יכול להמשיך, כן...? אבל תסלחו לי, הצילצול הוא בשבילי.

זהירות, ילדים בפייסבוק!

 

 

כשאחת מחברותי הטובות ספרה לי בהתרגשות שהאחיינים שלה (8,10) גולשים בפייסבוק, היא התפלאה לגלות את חרדתי הרבה מכך. מבחינתה, היא רצתה להתגאות על כך שהאחיינים שלה ממהרים לאמץ ולשלוט בפלטפורמה הטכנולוגית שלנו, המבוגרים, לקח זמן לאמץ ולהתרגל אליה.
לא עלו בדעתה הסכנות האיומות המרחפות מעל ראשם של ילדים אלה (ואחרים) הגולשים ברשתות החברתיות ובאינטרנט בכלל, ללא פיקוח ומעורבות ההורים.

תחקירים רבים כבר נערכו על היות הרשת מקום פרוץ וקרקע פוריה לפדופילים וסוטים אחרים המנצלים את תמימותם של ילדים, אולם הרשתות החברתיות, ופייסבוק בפרט מהווים סכנה של ממש שהיא גדולה בהרבה ממה שמציעים הצ'טים ופלטפורמות השיחה האחרות.

 

בעוד שבצ'ט הכינוי הוא אנונימי וכל אחד יכול לספק פרטים אישיים במסננת הבחירה תוך כדי שיחה, ברשת החברתית בפרופיל האישי, מצויים כל פרטינו האישיים כשהם חשופים בקלות ובנגישות גבוה – לכל מי שיצליח לשכנע אותנו שהוא מעוניין בקרבתנו.

 

לצורך העניין, פדופיל כבר אינו צריך לשאול את הילדה בה הוא מעוניין איפה היא לומדת, היכן היא גרה ובמה עוסקים ההורים שלה. הוא אינו צריך לתחקר אותה על הרקע החברתי שלה או העדפותיה בכל תחום. כל מה שהוא צריך זה לשכנע אותה להוסיף אותו כחבר בפייסבוק – והוקוס פוקוס – כל המידע, התמונות וחייה פרוסים לפניו.

 

המדיה היא הסימפטום, לא הבעיה

הבעיה כמובן אינה טמונה ברשת החברתית או באינטרנט, אלא בחינוך להתנהלות נכונה במדיה הזאת כמו בכל מדיה.

בדיוק כפי שמחנכים את הילדים לא לדבר עם זרים ברחוב, כך צריך ללמד אותם לא לדבר עם זרים באינטרנט. הבעיה היא שקשה להגיד לבת שלך בת ה-12 לא לאשר כחבר בפייסבוק את הבחור החתיך שהתחיל איתה אתמול וגדול ממנה בכמה שנים טובות. אחרי הכל, הוא ראה תמונה שלה בביקיני קטנטן בפסטיבל שקר כלשהו, והוא חשב שהיא ממש סקסית ושווה. ממש.

אבל אם אתם חושבים שסוגיית החינוך היא פשוטה והכללים ברורים, חייבים לעצור ולהסתכל על התמונה הגדולה יותר ועל המסרים הסותרים שאנו שולחים לילדים שלנו בזמן שהם מתבגרים - כדי להבין איך מגיעה הבעיה למצב בו היא נמצאת כרגע.

"סטרפטיז נולד" או "פורנוגרפיה היא עניין של כוריאוגראפיה"

בעולם שבו אחת התעשיות החזקות היא "כוכבות אינסטנט", הילדים שלנו חשופים יום יום למתקפת מסרים המבטיחים להם פולאריות מיידית והצלחה מסחרית אם רק יהיה להם המראה והאישיות "הנכונים". ומה הם המראה הנכון והאישיות הנכונה? סקס אפיל כמובן. זה לא משנה שהילדה שלכם בת 12, אם היא רוצה להצליח, כל מה שהיא צריכה לעשות זה להקליק על באנר באתר בו היא גולשת, לשלוח תמונה מוצלחת וסקסית ו... זהו. היא כבר תזומן לאודישנים. אודישנים שגם בהם כנראה היא תידרש להיות שוב מוצלחת וסקסית, ולחשוף יותר מאשר היא מסתירה.

 

 

החברות המסחריות שיודעות שהן עוסקות בקטינים, מודעות לעובדה שהכל צריך להיות באישור ההורים. מה שמפתיע, וזאת מחבר העובד באחת מחברות ההפקה מסוג זה, הוא שההורים לא רק יודעים שילדיהם שולחים תמונות חושפניות ופרובוקטיביות – הם מעודדים זאת, כביכול כדי לעודד את ההצלחה של ילדיהם.

 

אם כן, מה ההבדל, תשאלו, בין לראות את הילדה בת ה-10 שלך בפייסבוק עם חברותיה בביקיני קטנטן או בפרסומת על גבי העיתון בביקיני קטנטן?

אין הבדל עקרוני, רק שבפייסבוק (או כל רשת חברתית אחרת) הבת שלך זמינה וחשופה להתקפות ישירות ואישיות בעוד שבעיתון היא "רק" משמשת מודל חיקוי לנערות אחרות הרוצות להיות כמוה ומפקירות את גופן לחברות הפקה באופן דומה.

לא (בלי) ביתי

 

Hadar Goldman on Yael Dan's redio show by myxmyx

מקרה מעניין שגרם לי להרמת גבה ארע אתמול בתוכנית הרדיו של יעל דן בגלי צה"ל "עושים צהריים". בתוכנית התארח טלפונית הפירסומאי הדר גולדמן (ממשרד הפרסום זרמון גולדמן).

גולדמן הועלה לשידור כדי להזים חשדות שתקף פיסית הורים של ילדה האחראית להתעללות פייסבוקית בביתו ובבנות אחרות. לטענתו, הילדה המדוברת סרסרה את ביתו ואת חברותיה לנערים בוגרים יותר הגולשים בפייסבוק. הילדות אגב, כולן בנות 10. (גם אלה שסורסרו וגם זאת שסרסרה).

הדר גולדמן טוען שלא יעלה על הדעת שביתו בת ה-10 תסורסר בפייסבוק לנערים בני 19, ואין ספק שהוא צודק ומדובר במקרה חמור ומסוכן, אך הדר גולדמן שוכח בנוחות כי הוא וחבריו למקצוע מסרסרים בעצמם אלפי נערות בנות 10-14 יום יום מעל דפי מגזינים, בפרסומות טלוויזיה ובעצם בכל מדיה אפשרית.

קחו לדוגמא את חברת פלפל. יעל בר זוהר היתה רק בת 15 כאשר נבחרה להוביל את הקמפיין הראשון שלה לבגדי הים של החברה, והיא נבחרה לכך לא רק בגלל החיוך הכובש והקורן שלה, אלא גם בגלל העובדה שכבר בגיל 15 בר זוהר מלאה את החלק העליון של הביקיני בכבוד שלא היה מבייש נערות בוגרות ובשלות יותר.

אם אתם רוצים דוגמא אקטואלית יותר, אתם מוזמנים לבדוק את הסיפור של בר רפאלי, ולהיזכר בת כמה היא היתה כשראיתם אותה לראשונה בביקיני. היא אגב נולדה ב-1985...

בר זוהר ורפאלי כמובן לא עשו זאת לשם שמיים וכסף עבר בין משרד הפרסום, הלקוח והדוגמניות הצעירות (הוריהן). אם זה לא סרסור, אני לא יודע מה כן.

אם כך, מדוע גולדמן כל-כך מזועזע כאשר ביתו היא הקורבן הישיר של המגמה שהוא מעודד מקצועית כל-כך הרבה שנים בעקביות? איך זה שכאשר הדבר מגיע לפתח ביתו הוא מזדעק ומתלהם ואולי אפילו תוקף (למרות שהוא טוען שהוכח כי לא תקף פיזית)? הייתכן שאיש הפרסום הותיק והמנוסה אינו עושה את ההקשר הישיר בין המסר שהוא וחבריו מוכרים ללקוחות בכל יום לפרנסתם העיקרית ובין התופעה שהתרחשה תחת אפו? קשה לי להאמין.

אל תבינו אותי לא נכון, פעולת הסרסור שגולדמן מציג היא איומה וחלילה אינני טוען שהיא לגיטימית או מוסרית בכל צורה שהי, אך לתקוף את הוריה של ילדה אחרת על מה שאתה עושה לילדות אחרות יום יום ברמה הרבה יותר מושחתת - נראה לי פשוט צבוע.

לסיכום הנה מספר עצות פרקטיות להורים איך לצמצם את האפשרות שילדיכם יעברו הטרדות התקפות או חלילה התעללות ברשת – ועוד יותר חלילה – בעולם האמיתי:

1. אל תאסרו על הילדים להיות בפייסבוק – כולנו היינו ילדים ואנחנו מכירים היטב את העיקרון: מה שאסור – קוסם יותר. ילדים שירצו להיות בפייסבוק יהיו שם גם ללא אישור וידיעת ההורים. עדיף שהילדים ירגישו נוח וחופשי להגיד לכם שהם גולשים בפייסבוק מאשר שהם יעשו זאת מאחורי גבכם וללא פיקוח.

2. דרשו מהילדים את הסיסמא לפייסבוק שלהם ובדקו אותו מדי פעם בלי להתריע על כך מראש – נכון, ילדים ובמיוחד מתבגרים יראו זאת כחדירה לפרטיות, כאקט הורי פולשני ומשהו ששולל את החופש שלהם – אבל אין ברירה. לילדים, במיוחד לקטנים והתמימים שבהם אין את הכלים למיין נכון את החברים ואת האנשים שהם בקשר איתם. מחובתם של ההורים להציב כללים ולוודא שהילדים עומדים בהם.

3. הציבו כללי התנהגות אינטרנטיים בעלי רציונאל שהילד יכול להבין – למשל: לא מצרפים לפייסבוק אנשים מעל גיל הילד. לא מצרפים לפייסבוק אנשים שהילד וההורים אינם מכירים. לא מפרסמים בפייסבוק תמונות חושפניות – וכו'...

4. היו מעורבים - לילדים יש עולם פנימי אדיר ולהורים לא תמיד יש סובלנות או זמן לרדת לעומקו. כשמדובר באינטרנט, חשוב שההורים ידעו איפה גולשים הילדים שלהם ומה הם עושים שם. דברו עם הילדים שלכם על הפעילות שלהם ברשת – לא כתחקיר משטרתי, אלא בשיחה חברית ופתוחה. אל תזלזלו באינטליגנציה של הילדים שיגידו לכם את מה שאתם רוצים לשמוע (זכרו שגם אתם הייתם פעם ילדים...), בדקו את היסטורית הדפדפן ואת הקבצים על המחשב. שימו לב לתמונות של אנשים שאתם לא מכירים באופן אישי אבל הילדים שלכם כן. ודאו מאיזו מסגרת הם מכירים ומה טיב היחסים ביניהם.

יתכן שיש מי שיראה בעצות שלי פולשניות וחסרות כבוד לפרטיות הילדים, אולם אין בכך שוני עקרוני מלשאול את הילד היכן בילה אחר הצהרים ומי הם חבריו והאנשים איתם הוא מסתובב בזמנו החופשי. זוהי אחריות הורית לכל דבר, וההורות – כמו כל דבר, צריכה להתאים את עצמה לטכנולוגיה ולאורח החיים של הילדים.

זכרו: האינטרנט היא אינה הבעיה, וגם לא הרשת החברתית. הבעיה היא איך מתנהגים ומתנהלים בסביבה הזאת, וזה חברים, מתחיל ונגמר בחינוך נכון.

שיגעון ה-Glee

קבלו את Glee, פצצת הרייטינג החדשה של פוקס:

Glee היא עוד תולדה של טרנד הסדרות המזמרות לבני נוער, הישר מבית היוצר של "גם אנחנו רוצים להיות ערוץ דיסני".

אבל Glee קצת שונה בקונספט שלה. קודם כל, היא רוצה שיהיה בה הכל מהכל, לכן Glee היא הכלאה קצת מטורפת (ומודבקת) של "מעודדות צמודות", "הייסקול מיוזיקל" וסדרה ישנה שאולי מוכרת לכם מהחופש הגדול בשנות ה-80: "Rages to Riches".
כמובן שניכרת בסדרה גם השפעתן של סדרות נוער אחרות כמו "אחת שיודעת" ו"90210".

בניגוד ל"הייסקול מיוזיקל", הדמויות ב-Glee לא פורצות בשירה ספונטאנית באמצע סצנה מהחיים, אלה באות לידי ביטוי מוסיקאלי בביצוע גרסאות כיסוי לשירים מוכרים (חלקם חדשים ביותר, וחלקם ללהיטי מחזות זמר פופולאריים) על הבמה של "מועדון Glee".

בגדול הסיפור הוא זה: מורה צעיר ונאה, מתוסכל מאי הצלחתו להחזיר את חוג אומנויות הבמה בתיכון שלו לימי תהילת העבר שלו. המועדון אסף אליו את הפריקים, השונים והדחויים והפך בבית הספר לסמל של "לוזרים". המורה שם לעצמו למטרה למשוך אל המועדון גם את התלמידים הפופלארים ולהשקיע במקביל גם בכישרונות הקיימים – הכל כדי להשיג בסופו של דבר את המטרה המקודשת של זכייה באליפות להקות התיכונים במדינה. (שאהההה).

ל-Glee יש את כל מה שצריך כדי להצליח: פרצופים יפים עם מבחר העונה לטעם של כולם, קצב טוב המתאים לדור המבזקים, מוסיקה מיינסטרימית מוכרת שאפשר לשיר אותה עם הטלוויזיה בלי צורך בהכנה מוקדמת, הומור עצמי כבר מהפרק הראשון ו-אבא גדול כמו פוקס מאחוריה.

מערך השיווק של Glee עבדה יפה והפיילוט של הסדרה שודר לראשונה בארצות הברית אחרי "אמריקן איידול" וגרף רייטינג של 10 מליון צופים. הפרק הראשון "שוחרר" גם בעריכה מיוחדת של "גרסת הבימאי".

לקראת ההשקה המחודשת שהתקיימה לאחרונה, קודמה הסדרה באגרסיביות ביוטיוב ובאתרים נוספים.

גילוי נאות יהיה להגיד בשלב זה, שלי באופן אישי אין שום בעיה עם סוכריות טראש דביקות ותעשייתיות – כל עוד הן מחזיקות רמה מסוימת של הפקה – ואת זה Glee עושה ובגדול.

אחרי צפייה בפרק הראשון והבומבסטי של Glee, אני יכול רק לקוות שהסדרה תמשיך לשמור על הרמה הנוכחית ועוד תפתיע. האם זה יקרה? ימים יגידו. לפעמים משקיעים בפיילוט אקסטרה עבודה (כמו עריכה מוקפדת יותר, מעברים מוזיקאליים מושקעים וכו'...), ובפרקים האחרים קצת פחות.

לאן יתפתח הסיפור זאת גם שאלה טובה, שכן כפי שמודים יוצרי הסדרה, הם בכלל כיוונו לסרט.
וזה אכן מה שהפרק הראשון של Glee עושה: נותן לנו ב-43 דקות סרט ממתקי בסגנון "הייסקול מיוזיקל" – רק תפור ומהודק, בלי מריחות המסטיק והקשקושים מסביב.

אני מאמין, שאם מכונת יחסי הציבור תמשיך לעבוד ולהביא רייטינג כמו בשני הפרקים הראשונים ששודרו עד כה, אין ליוצרים מה לדאוג ובקרוב, כמו לדיסני, גם להם תהיה ביד אווזת פלטינה שמטילה מופעים, סרטים באורך מלא, תוכניות ספין-אוף וריאליטי סלולארי.

מתי הסדרה תגיע לישראל עוד מוקדם להגיד, וגם איך יקראו לה כאן... אבל אם אתם בעניין של לקבל טעימות ראשונות, תוכלו לצפות אונליין בפרק הראשון (בלי צורך להוריד) כאן >>

נוער נוער נוער

קבלו כמה ביטויים חדשים מעולמם של בני הנוער (15-17) שעלו בקבוצות המיקוד האחרונות בהן נכחתי:

חָפְרָנוּת – ניג'וסים
ביחיד: חוֹפֶר – אחד שמזיין את השכל. (אפשר גם חפרן – אבל גם שם הפועל הוא כינוי)

דב"ה – דיכאון בעקבות מבחן

כיסינו – מיצינו את הנושא.

מלטף עציצים – הומו.

לְמָנֶת - לתפוס מונית (וברוח זאת קיצורים נוספים...)

שָפְשֶף (דגש על ה-sha) – לברוח

נָקָשְתָ אותה – זיינת אותה.

מִידֶה (דגש על ה-MI) – מלת העצמה המצטרפת לפני משהו.
למשל: מִידֶה-מכונית (מכונית מדהימה)

מוּס – כוס / כוסיות לעדיני הלשון, ולפורומים שצריך לדבר יפה.

אָרְגָה – לא ממש הצלחתי להבין מה זה, אבל כנראה שיש לזה כמה שימושים, תלוי בטון. אני שמעתי את זה בקבוצת מיקוד, ובאינטרט מצאתי דוגמא לזה כאן

פָּצְפָּצִים – ערסים קטנים/נמוכים שעושים מלא רעש ורוח.

פָארָק – (דגש על ה-fa) – פריק.

פָאקָר – (דגש על ה-fa) – הפקרות.בונה' איזה פאקר כאן (איזו הפקרות הולכת פה....)