עיתון. תעמולון. טייקונון.

המלחמה האקטואלית של "ישראל היום" להישאר עיתון שמחולק בחינם, מעלה שאלות מעניינות בנושא מודל התקשורת והעיתונות בעולם העכשיווי. איך מגייסים את הציבור לתמיכה בגוף תיקשורת, בעולם שבו הציבור יודע שאין כזה דבר "תקשורת אוביקטיבית"?

המהפכה שחולל "ישראל היום" בישראל, קשורה לאו דווקא להיותו בחינם, אלא יותר לתפוצה שלו, שעקפה בסיבוב את התפוצה של העיתון הגדול ביותר במדינה עד כה, "ידיעות אחרונות". אי אפשר היה להשוות עוד אז את התפוצה של "ידיעות" ביחס למתחריו בשוק, אז תארו לעצמכם מהו תקציב התפוצה של העיתון החינמי "ישראל היום", אם הוא מגיע ליותר מקומות מהעיתון הפופולארי במדינה שמציע את עצמו בתשלום.

תרגיל המודל המסחרי

"ישראל היום", לא נכנס לשוק בתמימות. הוא הבין שהוא עומד לשנות את פני הזירה התקשורתית בישראל מפני שהוא חייב את מתחריו לחלק את המוצר שלהם בחינם ואף לפשוט רגל. כדאי להניח שהדבר היה מתוכנן מראש. 

"ישראל היום" מציג מודל מסחרי על פיו הוא מתקיים מהכנסות הפרסום בעיתון. המודל הזה, הוא מודל חוקי, אך קשה להאמין ש"ישראל היום" באמת מצליח להגיע לתפוצה שהוא מגיע ולפרנס את כל עובדיו כמו שהוא מפרנס, רק באמצעות הפרסום בעמודיו, יהיה זה מוצלח ככל שיהיה.

עובדה למשל, ש"חינמונים" אחרים בישראל, שמתקיימים על אותו מודל מסחרי שמציג "ישראל היום", לא הגיעו לחשיפה ולמעמד שהגיע מוביל הדרך שלהם. אפילו לא קרוב.

איך באמת נתמך "ישראל היום" כלכלית? לשאלה הזאת אפשר לראות הרבה תשובות שמציעות את עצמן ברשת, אך בעיקר הוא "מואשם" בהיותו נתמך על ידי אירגונים מוטים פוליטית ישירות לראש הממשלה בנימין נתניהו.

למעשה, קשה להתעלם מהמגמתיות הבוטה של "ישראל היום" לתמסר את ראש הממשלה בדרך החיובית והאפקטיבית ביותר לצרכי הממשל השוטפים. עד כדי כך, שכבר כונה "ביביתון", "תעמולון" וכינויי גנאי פחות נעימים.

נבלות וטריפות

זה לא שמאחורי "ידיעות אחרונות" אין אג'נדה. למעשה, האג'נדה הברורה של "ידיעות" נגד נתניהו, אולי היא זו שגרמה לו להפנים שעליו לתקשר את עצמו כמו שהוא רוצה להיתפס, בפלטפורמה שתאפשר לו את זה. שווה את ההשקעה... במיוחד אם הפלטפורמה הזאת נתפסת כ"חדשות", כלומר "עיתונות" ולא "תעמולה", שזה מה שרוב התקשורת הפוליטית עושה בכל מקרה.

אם תסתכלו על מפת התקשורת בישראל, תוכלו לראות בבירור את התמונה: מי אוהב את מי, מי שונא את מי, מי עושה את עצמו שונא מישהו בזמן שהוא בעצם מרוויח הון ביחד איתו... אין אייטמים "נקיים", אין "תקשורת אמינה", אין על מי לסמוך בעידן שבו ברור שכל אחד רוצה ממך משהו.

דור הולך ודור טס

עיתונים, הם לא משהו שישאר מודפס עוד זמן רב. הדורות שצורכים מידע מודפס הולכים ונעלמים ומחליפים אותם במהירות אנשי ה"נייר הדיגיטלי". עד כמה שיתחרו ביניהם גופי התקשורת השונים על תפוצה של עיתונות מודפסת, בסופו של דבר הצורך בזו הולך ויורד, כי בואו נודה על האמת, אם אתם צריכים לנסוע ברכבת, והסלולרי שלכם טעון, למה שתרימו את "ישראל היום" או כל עיתון אחר לצורך העניין?

אבל ביחד עם דור הפרינט, עוד פרדיגמה משתנה, ודווקא לאט יותר וקשה יותר לזיהוי: פרדיגמת המידע והמודל המסחרי שלו, מפנה מקום לעידן בו מידע הוא חינמי וחופשי.

המודל המסחרי של העיתונות הכתובה, כבר אינו רלוונטי. לשלם להם, על מידע לא מעודכן, נראה אפילו יותר פרדוקסאלי. התוכן המוספי שלהם, יכול בקלות למצוא תחליפים באינטרנט ולכן אין באמת הצדקה להמשך התשלום על עיתונים מודפסים.

אז אנחנו, הקהל המודע, שכבר יודע שאסור אף פעם לקחת את הכתוב בעיתון כ"מובן מאליו", ויודע שגופי תקשורת הם בעצם "גופי בידור" שבוחרים למה לקרוא חדשות (ובעיקר למה לא), הם לא שליחי ציבור אובייקטיבים במרדף אחרי זכות הציבור לדעת – אלא מערכת שיווק חמושה היטב של כלי נשק תימסורתיים אל הצרכן.

מה שהתקשורת מוכרת זה את הכוח שלה להעביר את המסרים של גופים רבי כוח, כמו שהם רוצים לעבור, או הפוך ממה שהם רוצים לעבור. הכוח של גוף תקשורת גדול היום בבנייה או הריסת מוניטין של אדם או חברה הם כמעט בלתי נתפסים.

הקמפיין עם ספין

המלחמה המטופשת של "ישראל היום" על חיו על ידי קמפיין "זכויות ציבור" ו"יוקר המחיה", היא יותר מאירוני. הוא לעג לרש. הוא יריקה בפנינו באופן כל-כך בוטה, שכן האמת היא, שלקמפיין הזה אין שום חשיבות. ההחלטות שתתקבלנה ותכרענה לגבי עתידו של "ישראל היום" לא יגיעו מ"משאל עם". הן תיסגרנה בחדרי ישיבות מפוארים, והן לא תהינה קשורות, כמו תמיד, לרווחת הציבור, אלא לרווחיהם של טיקונים אלו או אחרים.

קיום הקמפיין הזה רק מוכיח של"ישראל היום" יש כוח כלכלי לתמוך בקמפיין רחב היקף ברחבי המדיה. משהו שגוף כלכלי חלש, או מוחלש, לא באמת יכול היה לעשות במצבו התדמיתי.

"ישראל היום" לא באמת רוצה שנאמין שהוא דואג לנו ל"יוקר המחיה", הוא יודע בדיוק מה אנשים שעוברים ליד השלט חושבים לעצמם, אבל לא אכפת לו. למה שיהיה לו אכפת? העיקר שאחר-כך אפשר יהיה להגיד שבגלל קמפיין מדיה תומך רחב היקף – הצליחו להציל את העיתון, "כי זאת היתה הבחירה של העם". כן, הם ילבישו את זה עלינו. הם יגידו לנו שוב ש"אנחנו הרווחנו" ושוב יצחקו לנו בפרצוף.

השורה התחתונה שלי בכל זה, במקרה הזה מכוונת אל קוראי הקצה. אין לכם באמת מה להתערב במלחמה הזאת של גופי התקשורת בין עצמם. אל תתנו להם לגרור אתכם למשהו שגם ככה אין לכם באמת השפעה עליו, ולצערם הגדול – גם להם לא ממש.

עדיף להשקיע את האנרגיה בלחשוף את השחיתויות וקשרי ההון-שלטון במדינה הזאת, ופחות לבזבז אנרגיה בלעזור להם לדפוק אותנו.

קישורים שאולי יעניינו אתכם בנושא:

• ישראל היום – למה עיתונות כתובה לא בחינם >>
• ישראל היום – 10 סיבות נגד החוק >>
• גלובס – כמה השקיעה "ישראל היום" בקמפיין נגד החוק בעניינו >>
• אייס – שלדון שם כסף נגד חוק ישראל היום >>
• הארץ – החוק שיאסור על חלוקת "ישראל היום" חינם אושר בקריאה טרומית >>
• העין השביעית – חוק ישראל היום >>
• וואלה – האסטרטגיה החדשה של "ישראל היום" – פרסום אנונימי ברשת >>

בין כתיבה שיווקית לחשיבה צרכנית

רוב האנשים, לא יודעים באמת, כמה מחשבה ואיזו מתודה עומדת מאחורי הגשה מקצועית של מסרים. טקסטים אפקטיביים יכולים לצאת באופן ספונטני מחונן השראה, אבל האמת היא שרוב הפניות המסחריות לא באמת יכולות להרשות לעצמן להמתין ש"ההשראה" תגיע בזמן ובהתאמה לצרכים ספציפיים ולכן פיתחו כלים לייצר את ההשראה הזאת באופן מלאכותי וכמובן, אפקטיבי.

הפסקאות כאן אולי קצרות ומתומצתות, אך ידרשו מכם זמן, מחשבה והרבה הרבה תרגול, אם תרצו ליישם את תוכנן.

אני לא מאמין ב"פתרונות קסם" וב"נוסחאות בזק", אלא בחשיבה לעומק. לכן, הפוסט הזה מוגש במטרה לכוון את אלה שירצו להעמיק בנושא, מעבר למה שמוצג כאן.

אם אתם אנשי שיווק, פרסום או מכירות, אני מציע שכדי להפיק מהפוסט הזה את המרב, תשימו עכשיו על ראשכם את "כובע הצרכן" ותחשבו על הכתוב פה, כמי שהם צרכנים בעצמם.

1. התחילו מהתועלת
הדבר הראשון שהצרכן שלכם שואל את עצמו הוא: "מה יוצא לי מזה"? שימו לב, הצרכנים שלכם מזהים מתי אתם מנסים "למרוח אותם", התועלת חייבת להיות אמתית, ספציפית ומוחלטת. אם היא לא תהיה, הצרכן שלכם יתעלם מכם בקלות. בתועלת "רגשית", יותר קשה לשכנע. תועלות גנריות, כגון: חיסכון בזמן, חיסכון בכסף, שינוי בחיי הצרכן, הן תועלות שהצרכנים כבר עיוורים להן.
שימו לב, רוב הצרכנים לא מחפשים מידע "עליכם" אלא מידע שיועיל להם.

2. סיבה להאמין
אנחנו, כצרכנים, כבר לא מאמינים כמעט לאף אחד. אנחנו חברה סקפטית שבודקת וחושבת הרבה לפני שהיא קונה. במיוחד מוצרים שאנחנו תופסים כ"יקרים" או כ"מותרות". תקשרו את התועלת שלכם דרך הסיבה להאמין בה, וודאו שאכן זו סיבה שאי אפשר לסתור או לנפנף בקלות. אם אפשר, ההבטחה הפרסומית שלכם חלולה, והקהל שלכם יתעלם ממנה בקלות.

3. שאלות שמזמינות תשובה
אם החלטתם שהכותרת שלכם צריכה לשאול שאלה, השתדלו לוודא שני דברים:
א. שהשאלה שלכם אינה רטורית. (שאלות רטוריות הן "סיפור סגור" וככאלו, מנטרלות את הצורך להמשיך לקרוא).
ב. שעל השאלה שלכם אפשר לענות ביותר מ"כן" ו"לא". (שאלות כאלו לא מקבלות בהכרח את התשובה האמתית של הצרכן, אלא מאפשרות לו דרך קצרה החוצה כשהוא מזהה נוסחה מכרתית).

4. מילות מפתח
גוגל ומנועי חיפוש נוספים, "צובעים" עמודי רשת שונים על פי מילות מפתח המורכבות מחיפושי הגולשים. הגולשים מחפשים על פי התועלת שלהם, ועל פי תגיות-תפיסתיות ש"חונכו" אליהן. הקפידו להשתמש במילות מפתח שאתם יודעים שקהל המטרה שלכם מחפש. רמז: למלא את הטקסט שלכם בסופרלטיביים עצמיים, לא יעזור לכם בחיפושי הגולשים.

5. קצר, זה יחסי
אנשים נוטים לשכוח שהמילה "קצר" היא לא ערך מוחלט. בכתיבה שיווקית, המילה "קצר" מתייחסת לאיך שקהל המטרה שלכם תופס את המושג.
קחו בחשבון שבזמן שאתם שוקדים על כל מילה ומילה בטקסט שלכם, הצרכנים שלכם לרוב רק "סורקים" אותו בעיניהם. האם הטקסט שלכם מותאם ל"קריאה סורקת"? כלומר, האם יש בו עוגנים ויזואליים שמעודדים את הצרכן שלכם להעמיק ולקרוא באמת?
שימו לב: תנו לטקסטים שלכם "לנשום". כאשר העין האנושית מזהה "גוש של טקסט", היא מתעייפת עוד לפני שהתחילה לקרוא.

6. ברור, זה יחסי.
אם אפשר לשאול את השאלה "ברור למי"? התשובה שאתם שואפים אליה היא "ברור לקהל המטרה". אם המסר שלכם מוגש באופן שקהל המטרה לא יבין אותו, או יוכל לפרש אותו ביותר מדרך אחת, אתם מפספסים ומורידים מאפקטיביות הפניה שלכם.

7. איך נדע מי מדבר אתנו?
אם אתם משתמשים באותה שפה, באותם מושגים ובאותה טריטוריית ביטוי – בדיוק כמו מתחרים אחרים שלכם בקטגוריה, אין סיבה אמתית לצרכנים שלכם לזכור או לדעת, מי מדבר איתם עכשיו. כך קורה, גם לכם אני מניח, שאתם זוכרים את הפרסומת, אבל לא מי המפרסם שהוציא אותה. על מנת למנוע את זה, אתם זקוקים ל"קול פניה" שונה, בולט וזכיר. אם אתם לא עושים את זה, אתם משרתים בפרסום שלכם את כל הקטגוריה, לא בהכרח את העסק שלכם.

8. הרגש זוכר יותר טוב מהשכל
אנשים פועלים מתוך רגשות. אנחנו רוצים לפעמים להאמין שאנחנו רציונאליים, אולם פרסום מוכיח כבר הרבה שנים שאנשים לא קונים "מוצר" אלא את התחושה שהם מאמינים שהוא יעניק להם. איזה רגש ישרת הכי טוב את ספיגת המסר שלכם בקרב קהל המטרה? כתיבת טקסט שיווקי טוב חייבת להכיל אלמנט רגשי על מנת ליצור הזדהות. כתיבה שכלית, טכנית או פרקטית מידי, מבטיחה התנדפות די מהירה מזיכרונו של הצרכן.

9. מה חדש?
החברה האנושית אוהבת "חדשות", אבל כשה"חדשות" ישנות, אנחנו מאבדים עניין מהר מאוד. אם אין לכם מה לחדש, חדשו ב"איך" שאתם אומרים את זה. בכל מקרה, להגיד "חדש", בזמן שזה לא באמת "חדש", לא עובד על אף אחד. עליכם זה עובד...?

10. הנעה לפעולה
הרבה עסקים מכירים את המושג, לא רבים מבינים אותו לעומקו: פעולה היא מה שעוזר לנו להישאר יותר זמן בזיכרון של הצרכן. לא תמיד הנעה לפעולה חייבת להיות "רכישה". צרכן ש"פועל" (מגיב, משתף, נותן לייק, מצלם וכו'), הוא צרכן שאכפת לו.
השאלה הקשה באמת היא: "ממה אכפת לו"? אם זה רק מהמתנה שהוא יקבל במבצע שלכם, הוא ישכח אתכם בדרך למתנה הבאה. אם זה מסר אמתי שהוא מזדהה אתו, הוא יחזור להגיב ולשתף אתכם שוב ושוב בפעמים הבאות שהוא יזהה אותו אצלכם.
כדאי מאוד שההנעה שלכם לפעולה, תכלול גם את התועלת של הצרכן מהפעולה, גם אם היא רק נרמזת או נגזרת מכך, כמו למשל "לחצו למשחק", מרמז שהתועלת היא הנאה ממשחק.
היו מדויקים וספציפיים בניסוח ההנעה שלכם לפעולה, ותקבלו תוצאות מהצרכנים שלכם בהתאם.

נ.ב.

התוכן המפורט כאן הוא לא "סוד מקצועי", הוא מתודה ותיקה, עם תוצאות אפקטיביות מוכחות, שאפשר ללמוד ולהעמיק בה או עליה.

אם אשכחך. ירושלים וחומת הזיכרון הסלקטיבי.

אני יודע שהדעה שלי על ירושלים היא לא קונבנציונאלית. מצטער, פשוט קשה לי עם העיר הזאת. בכל פעם שאני מתקרב לירושלים, אני מרגיש מחנק מתגבר. מחנק של מעל 5000 שנה, של מוות המוני אלים, על פיסת סלע, ש"במקרה" קשורה ליותר מידי סיפורים שחשובים ליותר מידי אנשים.

אני יודע שהתפיסה שלי את המושג "דת", היא לא התפיסה המקובלת והרווחת ביותר בישראל, וכמי שחי פה לצד אינסוף אנשים שמגדירים דתית כל אחד את עצמו בדרכו, למדתי לכבד כל אחד בבחירותיו. לא תמיד לקבל, אבל לכבד. העניין עם ירושלים, שלא משנה לאיזו דת אתה משתייך, ההיסטוריה הדתית הקשורה במקום, רוויה קרבות ודם שנשפך במטרה להחזיק ולשלוט בו, מתוך עניין בהיותו סמל רוחני עליון ליותר מידי דתות וזרמים.

אנשים מוכנים למות בשביל הדת שלהם, את זה כולנו יודעים. אנשים מוכנים למות גם למען אידיאלים אחרים כמו שייכות ללאום מסוים או למדינה. אנחנו לא מיוחדים בזה, גם ירושלים לא באמת מיוחדת בזה בעולם – נקודות שלטון פוליטיות אסטרטגיות תמיד כיוונו לאותן מטרות: דת ויתרון גיאו-פיסי. ירושלים עונה על שני הקריטריונים, וככזאת, בעלי שררה תמיד מצאו סיבה לגרום לאנשים להאמין כי הם חייבים להילחם עליה, וכנראה שתמיד ימצאו.

ראיתי עיר עוטפת עור

ירושלים מוכיחה כבר שנים רבות, שלאומים שונים ומאמיני דתות שונות יכולים להתקיים בהרמוניה יחסית האחד לצד השני, העניין הוא שתמיד מישהו מהם חייב להיות זה שמחליט מעל כולם – כוח אדיר במקום כה רגיש, שכל שכבה פיסית בהיסטוריה שלו, חשובה למישהו אחר, וכל מיקום פיסי בה, על שכבותיו ההיסטוריות השונות, חשוב ליותר מזרם אחד שאפשר וצריך להתחשב דווקא בו.

בשורה התחתונה, זה תמיד מגיע לכוחניות ואלימות. פעם מתורצת כ"השרדות" ופעם מתורצת כ"מלחמת האל", אבל מה שלא תהיה ה"הצדקה", התוצרים הם תמיד אותם תוצרים: מוות ופגיעה, הרבה פעמים בחפים מפשע וקורבנות תמימים, שאינם קשורים באמת לסכסוך כזה או אחר מבחירתם החופשית.

אז אני יכול לראות את היופי בירושלים. אין ספק שמבחינה היסטורית, ואסטטית ותרבותית היא עיר מרתקת בעיניי. אבל פשוט קשה לי איתה, כי אני לא מצליח להבין, איך מקום שאין בו שום נכס פיסי – לא זהב, לא נפט – אפילו לא אדמות טובות לגידול יבולים, איך מקום כזה הפך להיות בבת עינו של העולם? מה, למה, איך זה שדווקא סביב חתיכת הסלע הצחיחה הזאת, צצו כל הסיפורים ש"מקדשים" את פיסת הגיאוגרפיה הזאת ואיך זה אנחנו ממשיכים להילחם עליה ולמות עליה ולמענה, מכל הסיבות הלא נכונות.

תסלחו לי כן, אבל אני לא אקבל שום גזר דין דתי (משום דת) שאומר שמשהו עקרוני שווה שימותו למענו. מצטער, פשוט לא מוכן לקבל את זה שאף כח רוחני דורש ממני, או מכל אחד אחר, לסיים את חייו (או יותר גרוע, לסיים את חייהם של אחרים) שלא חושבים כמוהו. מה עובר עליכם בני-אדם? למות ולהרוג (לרצוח) למען העיקרון? העיקרון של מי? את מי העיקרון משרת? את המתים? את החיים? והאם העיקרון הזה, שלמענו אומרים לאנשים שהם הולכים למות למענו – האם הוא באמת מיושם גם על ידי מי ששולחים אותם למות...? לרוב, כל התשובות הן "לא.

אני יודע מה אתם חושבים כרגע. "זה לא עיקרון, זאת אמונה". אבל מה היא אמונה אם לא סט של עקרונות תפיסתיים? אמונה אינה מולדת, היא נרכשת. מקנים לנו אותה. כמה מעניין השימוש בשורש "ק.נ.ה" כשחושבים על אמונה... כמה ציניות יש בזה?

ירושלים של זהב ושל מתכת ושל אש

אנשים תאבי כוח שלחו מאות אלפי אנשים להילחם ולמות למען ירושלים. אנשים תאבי כוח ושררה ימשיכו להשתמש בכלי הזה של "אמונה" ו"אידיאולוגיה" כדי לטמטם את ההמון להמשיך להגשים את מטרותיהם: עוד כוח, עוד כסף – וכל עוד העולם שלנו מתקיים כפי שהוא מתקיים, כל פתרון פלורליסטי ומתקדם שיתקבל, יהיה רק זמני. רק עד שהקיצוני הבא יטריף את קהל המאמינים שלו ללכת ולהילחם שוב על השליטה במקום הזה. זהו. צריך אחד כזה בשביל לקלקל כל פתרון שיהיה מקובל על הרוב. החלק המצער הוא, שכרגע יש יותר מידי מטורפים שמוכנים להילחם, והרבה פחות פתרונות פלורליסטים מתקדמים.

ציון, הלא תשאלי...?

לאורך מלחמות ישראל, גם המשפחה שלי נלחמה על ירושלים, ועל כל המדינה. אני לא מזלזל חלילה בכאבו של איש שאיבד קרוב, יקר או חבר בקרב כזה או אחר – להפך, אני כואב את כאבם, ומבחינתי, כל מוות כזה היה מיותר. הבעיה של אנשים עם התפיסה שלי, מתחילה בזה שאני כואב כל מוות במלחמה כמוות מיותר. לא משנה מאיזה צד. על זה מאשימים אותי ב"חוסר רגישות"... מי אמר "אירוניה" ולא קיבל.

מה באמת העובדים שלך יכולים לעשות? יכולות וכישורים מול תארים מקצועיים

ניסיון מקצועי הוא נכס שאף אחד לא יכול לקחת מאתנו, העניין הוא שהתואר המקצועי שלנו (מנהל שיווק, מידען, מורה, וכו') הרבה פעמים אינו מיצג באמת את הניסיון והיכולות שצברנו בחיים, אלא רק חלק צר מתוכם.

מסמך "קורות החיים", כפי שיודע כל מי שכתב אחד, או קרא אינסוף מהם, הוא פורמט פרוץ לבדיות והגזמות, שאינו באמת משקף את הידע או הניסיון המקצועי, באופן אמין ופרקטי, שלא לדבר על שאינו דורש הוכחות מעשיות או פיזיות.

המאמר הבא ב-TNW, מציע גישה שונה ומהפכנית בהשמה לעבודה, והגישה הזאת היא לא חדשנית בבסיסה, למעשה היא חיה ברשת לא מעט זמן, רק ששם היא עדיין מפוזרת ואינה מוצגת באופן מסודר כמו במאמר המצורף בקישור.

מבט רחב ומדויק יותר אל הספקטרום המקצועי

השיטה שמציע לייף אברהם מבוססת על יצירת "ענן אישי של תגיות יכולות, כישורים וכישרונות" (skills). כל אחד מאתנו יודע במה הוא טוב. במה יש לו ניסיון, אבל יותר חשוב, כל אחד גם יודע כמה הוא אוהב לעשות כל אחד מאותם הדברים שברשימה האישית שלו.

אז, אם ניקח את זה צעד נוסף קדימה, אם כל אחד מאתנו יכתוב רק את הדברים שהוא אוהב ויודע לעשות, או ידרג את המשיכה הרגשית שלו לכל כישרון ויכולת, המעביד הפוטנציאלי ידע בדיוק מה הוא מקבל ויוכל לבחור את העובד הכי מוכשר, עם הניסיון הכי עשיר והתשוקה הגדולה ביותר לתפקיד.

מעבר לכך, גופים וארגונים יכולים ליהנות פוטנציאלית משימוש מלא יותר בעובדים שלהם, מעבר ליכולות או הכישורים והכישרונות שמציעים אותם אנשים על פי הגדרת תפקידם או הטייטל המקצועי שלהם.

הרשת כבר הבינה את זה מזמן, אבל עדיין יש לאן לשאוף

ברשת החברתית המקצועית לינקד-אין, כבר מיישמים את הגישה הזאת הלכה למעשה. פיצ'ר ה" Skills & Endorsements" הוא בדיוק מה שאברהם מדבר עליו, רק עם תוספת חשובה: ההמלצה החברתית. כלומר – אנשי קשר / קולגות ברשת החברתית, שמעידים באופן אקטיבי וסלקטיבי על כך שיש לך יכולות מסוימות – ואף מעבר לכך, ממליצים לך ולחברים שלך על יכולות שלך שעדיין לא חשבת עליהן או הזכרת לגבי עצמך.

השלב הבא: ענן תגיות אישי לכל אחד מאתנו

תארו לכם, שהיה ענן גדול ומשותף כזה לכישורים, יכולות וכישרונות – שכולנו היינו ממלאים על עצמנו, והיינו מאפשרים אליו גישה, למי שהיינו בוחרים, למשל: חברים, משפחה, קולגות, ציבורי – וכו'... ותארו לעצמכם שכל פעם שהיינו מחפשים יכולת או כישרון מסוים, היינו יכולים מיד לראות למי מהחברים שלנו (על פי דרגות קרבה שאנחנו בוחרים), יש את הכישרון או היכולת, או האוסף הספציפי של כישורים שאנחנו מחפשים?
ומה היה קורה, אם גם היינו יכולים לראות איך החברים שלנו מרגישים בקשר ליכולות הספציפיות שלהם?

כי זה לא באמת קשור ל"עבודה", מעבר לענן התגיות ה"מקצועי" שלנו, יכול להיות לכל אחד מאתנו ענן תגיות אישי בכל נושא או עניין שהוא רוצה. ענן לתחומי עניין, ענן לכישרונות אומנותיים, ענן לטעם אישי וכו'... ואם בענן הזה היה אפשר לראות את האנשים הקרובים אלינו, ששותפים לאותה תשוקה, או ניסיון, אותם תחומי עניין ואותם סוגי טעמים, היינו יכולים לראות בבירור כמה אנחנו יותר דומים אחד לשני, מאשר שונים.

איזה מידע עליכם, מחפשים הבוסים שלכם לעתיד, ואיפה?

פייסבוק, לצערי, הוא לא התשובה. בהיותו מכונה משומנת של שיווק ואקטואליה, ובהעדר מנוע חיפוש מילולי, הוא אינו פלטפורמה התומכת בישום של הרעיון שמציע אברהם.

משהו חיובי וחשוב שכן כדאי להגיד לגבי עדכון קורות חיים מסודר בפרופיל האישי בפייסבוק, הוא שתיוג חי מתוך פייסבוק עצמו, לעמודים של העסקים או הארגונים בהם למדתם או עבדתם, הופך את קורות החיים שלכם למסמך אמין בהרבה מסתם רשימה של תיאורים מפוצצים על הנייר.

בשורה התחתונה, המאמר של ה-TNW קצת מתחנחן. הוא מציע שאין צורך באמת "להרוג" את התואר המקצועי הרשמי, אלא להציג אותו לצד הרשימה של היכולות, והוא צודק בגישה הזאת, שינויים כאלה לא קורים ביום אחד.

העניין הוא, שאלה שימהרו ויקדימו לאמץ את הגישה הזאת, של "פריטת העובדים שלהם לכישורים וכישרונות", ואלה שיבחרו את העובדים שלהם על פי התשוקה שלהם לכישורים והיכולות שהם מחפשים, יהיו הראשונים ליהנות מהפירות. (פירוט נרחב על זה במאמר המוזכר למעלה).

איך מיישמים ברמה האישית, כבר מעכשיו

אז, קחו רגע ביד את קורות החיים שלכם:
כמה זמן לוקח לעבור עליהם (לאדם זר) כדי להבין מהם מה אתם באמת יודעים לעשות?

שבו ותעשו רשימה (על הנייר אם אתם רוצים), של דברים שאתם יודעים לעשות. כאלה שקשורים ולא קשורים ל"ניסיון המקצועי" שלכם. האם הרשימה הזאת משתקפת מ"קורות החיים" שלכם?

אולי כדאי לכם לעבור על הרשימה הזאת, לסמן בתוכה את הדברים שחשוב לכם לעשות, ולהוסיף אותה לקורות החיים שלכם. איפשהו למעלה. עם כותרת בולטת שמתייחסת לא רק לזה שאתם טובים ומנוסים בדברים האלה, אלא שאתם גם באמת עושים אותם מתוך תשוקה. שימו לב, לא לרשום תכונות אופי, רק דברים שאפשר למדוד בעשייה, הרשו לעצמכם להיות ספציפיים. תגיות גנריות, לא באמת תקדמנה אתכם.

נסו לצפות את הצרכים של הבוסים הבאים שלכם מהתפקיד שהגדירו ואותו אתם מבקשים לעצמכם. מה סדר העדיפויות שלהם ליכולות שהתפקיד דורש? מה יכול להפתיע אותם ולהיות יתרון? על אילו יכולות כדאי לוותר כדי להשאיר את הרשימה ממוקדת ויעילה?

ועוד משהו, רוב מי שקורא את הקו"ח שלכם, עושה את זה במייל או על מסך כלשהו. יש לכם כישורים ברשת למקומות שעבדתם בהם? במדיה החברתית, אתר חברה או כל דבר דומה? תמונות שמוכיחות עשייה? (לא רק תיק עבודות), הוסיפו את זה למסמך שלכם. זה יעזור להאמין לכם שבאמת עשיתם את מה שעשיתם.

אתם מבינים, אנחנו לא באמת מחפשים לראות שהייתם העורכים של עיתון בית ספר, או שהייתם מדריכים בצופים, או שלמדתם במקיף ג' במגמת שקר כלשהו. אנחנו רוצים לדעת במה אתם טובים. אנחנו יודעים שאתם טובים במה שאתם אוהבים לעשות, ואם נקבל ליד מסמך שעונה לשאלות האלו, בלי כל הסחות הדעת המיותרות, המניפולטיביות והשקריות, ואם תהיה לנו דרך לאמת את הדברים שאתם מצהירים על עצמכם, ואם נראה אחרים תומכים ומגבים את מה שאתם אומרים לגבי עצמכם – יש סיכוי הרבה יותר גדול שנבחר אתכם לתפקיד על פני מישהו אחר, ויותר מזה – אולי ניתן לכם לפתח את התפקיד, ונאפשר לכם להתפתח מקצועית ביכולות או כישורים שלא בהכרח נכנסים תחת הטייטל המקצועי שנתנו לכם.

איך להימנע מנצלני התמימות המקצועית

אתם מכירים את ההרגשה הזאת, כשאתם עולים על מונית ואתם מיד מרגישים שהנהג מנסה לרמות אתכם? למרוח אתכם? לבחון אתכם אם אתם הסוג של "מונה / לא מונה" ואיזה מחיר מריאלי עד מופקע, תהיו מוכנים לשלם? וכשנדמה לכם שהנהג בחר בדרך הכי ארוכה שאפשר, דרך התנועה הכי כבדה שאפשר, ושהוא מתנמנם על דוושת הגז בכל פעם שהוא מתקרב לרמזור?

מאז שאני זוכר, היתה בי טינה לנהגי מוניות, ציירתי אותם לעצמי כגרידיים חסרי אלגנטיות, שמרשים לעצמם לגבות סכום נוסף לנוסע שלישי ולשימוש בתא המטען. לקח לי שנים להבין שנהגי המוניות, כמו רובנו בשוק הישראלי, הם קורבנות של ניצול אדיר בעצמם. אם כעצמאים, ואם כחלק מתחנה, אני יודע היום כמה קשה להיות נהג מונית. זו סצנה מורכבת ומטורפת, ורובה מתנהלת על הכביש. אתגר לא פשוט בפני עצמו.

העניין הוא, שהטינה שלי לנהגי מוניות, מנעה ממני בעצם את התמונה הגדולה:

לכל תחום וקטגוריה במשק, יש את "נהגי המוניות" שלו. או יותר נכון – ההגדרה שלי להתנהגות הזאת, שנתפסת בעיניי כלא מוסרית ודוחה מעצם זה – לא צריכה להיות משויכת דווקא לנהגי מוניות. היא צריכה להיות מוגדרת אחרת, כי אנשים כאלה נמצאים בכל מקום, ואין להם בהכרח מקצוע כזה או אחר באופן ספציפי.

התמימות כמגנט

כבני אדם, אנחנו תמיד נמשכים לתמימות. תמימות כובשת אותנו מסיבות רבות: החל מריגוש נוסטלגי ועד לרצון וליכולת להשפיע עליה באופן ספציפי.

תמימות היא דבר יחסי. משמעותה היא בעצם להיות בור או חסר ניסיון ביחס למשהו.

התמימות שאנחנו תופסים היא תמיד שיפוטית, והרבה פעמים אנחנו יכולים להיות תמימים בעצמנו בזמן שאנחנו שופטים מישהו אחר כתמים.

אנשי עסקים, והאנשים שכסף מעניין אותם, הפכו כבר מזמן את התמימות של הצרכנים לתעשייה. הם למדו את הפוטנציאל בקהל בור וחסר ניסיון, שאינו רוצה דבר מלבד פתרונות קלים, מהירים ואפקטיביים, לדברים שהוא לא רוצה להתעסק או להבין בהם בעצמו.

הרשת כחרב בעלת להב כפול

הגעתה של המדיה הדיגיטלית והרשתות החברתיות לחיינו, הפכו את המידע המקצועי בכל רמותיו, לזמין ברשת בחינם. העניין הוא שרוב הלקוחות (לא משנה של מה) לא מחפשים באמת מידע מקצועי על הפתרון המקצועי שמוצע להם. במקרה הטוב, הם מחפשים את הפתרון עצמו. במקרים רבים פחות טובים, הם אפילו לא יודעים אילו פתרונות קיימים, או חושבים לחפש אותם. הם רוצים לסגור פינה, לעבור הלאה. לדעת שמישהו מטפל בזה ו"הכל בסדר", והרבה פעמים כשהתהליך של בחירת ספק קורה ככה – מתרחשת אכזבה שמלווה גם בהפסד כספי מצד המשקיע.

מ"מקצוענים" ללא מוסר ועד "מקצוענים" בעיניי עצמם

יש הבדל גדול בין ספקי שירותים שמתחזים למקצועיים ומוצצים מלקוחותיהם כספים לא מוצדקים בעזרת ניצול מודע של תמימותם, וספקים שבאמת חושבים שהם מקצועיים ומציגים את עצמם ככאלה, בזמן שהידע והניסיון המקצועי האמתיים שלהם ביחס לקטגוריה, נמצאים רק בשלבים בסיסיים יותר ממה שמוצג ומובטח, ואף יכול להיות שגויי לחלוטין.

מה שבלבל אותי, היא השורה התחתונה, הזהה בשני המקרים. הפסד צורב מצד הלקוח, ולרוב כוויה שהשפעותיה פוגעות בשאר הקטגוריה והדעה הכללית עליה.

דוגמא: ניצול מצד אנשי מקצוע במדיה דיגיטלית

יש מצב שרוב הלקוחות החדשים בתחום הזירות הדיגיטליות על שלל אפשרויותיהן, לא באמת יודעים דבר וחצי דבר על הזירות הללו, לפני שהם ניגשים לקבל הצעת מחיר על פעילות שיווקית או פרסומית כזאת או אחרת.

זה לא מפתיע, במיוחד בקרב מנכ"לים ובעלי עסקים מקרב הדורות המבוגרים יותר, אלו שצמחו והצליחו בתפקידם עוד בטרם היתה האינטרנט כלי התקשורת המרכזי והפופולארי ביותר בעולם.

מבחינת אנשים כאלה, הרשת היא "המקום של הצעירים". היא עולם מורכב ומאיים, שאין להם כמעט עניין בו בחייהם הפרטיים, וההבנה שלהם בו מוגבלת למידע שהם צורכים דרך צינורות מידע מתווכים (עיתונות וטלוויזיה).

חלקם הגדול מתחיל להבין שהרשת היא גם כלי שיווקי עתיר כוח, משהו שיכול לספק הגדלה ברווחים של העסק, אולם הם אינם מעוניינים באמת להבין איך הכלי הזה פועל. זה לא מה שמעניין אותם. הם אנשים של תוצאות ושורות תחתונות של "מה יוצא לי מזה", מפני שכך תמיד עסקים עבדו מבחינתם.

הבעיה מתחילה בכך שמצד אחד, הם לא באמת מכירים את כללי המשחק, את המושגים המקצועיים ואת מגוון המנגנונים והאפשרויות שעומדים לרשותם, ומצד שני, הם צריכים לרוב להקרין פאסון ניהולי שמחייב הצגה מטעה של הבנה במה שמוצע או מוצג להם.

כלומר: במציאות, אין להם באמת את הכלים לדעת אם מה שכרגע הציעו להם לקנות הוא באמת נכון, מדויק, אמין וטוב לעסק שלהם.

בדיוק את החולשה הזאת מנצלים אנשי פרסום חסרי מוסר באופן הדוחה ביותר. הם מזהים את נקודת התורפה הזאת על מנת לדחוק לקוחות לשלם עבור שירותים שאינם צריכים, מנפחים את החשבונות סתם ומנופפים בנתונים ו"הצלחות" שאי אפשר לבדוק את אמתותן.

למעשה, בשיחת המכירה הראשונה כבר אפשר להבין בדיוק כמה יודע הלקוח על המדיום שהוא עומד להוציא את כספו על הפעילות בו. זה לא לוקח הרבה זמן – כמה שאלות בסיסיות, קצת שימוש במושגים מקצועיים ואשפי המכירות יבחינו בחולשות שלכם. גם אם לא תפגינו אותן.

על בסיס ההבנה שלכם במדיום הדיגיטאלי, ועל פי היחס שאתם מפגינים להבנה זו בדיוק אצלכם, יתמחרו עבורכם, אלה שמוכנים לנצל אתכם, את השירות בהתאם.

זה לא שכולם באמת כאלה רעים

יש אנשים רעים. יש אנשים שפשוט מנסים לשרוד. לכל אחד בעולם הקפיטליסטי יש סיבות לראות רק את הכסף, פחות את בני האדם. ככה מגדלים אותנו. בלי כסף אנחנו לא שווים כלום, וגם אם יש לנו כסף – יש כסף, ויש כסף.

אז אנשים מנצלים כל פרצה אפשרית על מנת לקצר לעצמם את הדרכים אל הכסף. זה נשמע נורא, אבל אני מניח שהרבה מאתנו עושים את זה בכל מני דרכים, או לפחות מנסים ושואפים לזה. אנחנו דואגים לעצמנו ולקרובים אלינו, אבל מעבר לזה... הנוף מטשטש והופך לירוק.

אני מזדהה עם מי שרוצה להאמין שאנחנו לא חייבים להיות כאלה, אבל המציאות מסביבנו מראה לנו בדיוק ממי יש יותר.

להגן על עצמכם – זה לדעת: 8 עצות שיעזרו להגן מפני נצלנים מקצועיים

לפני שאתם נכנסים לעסקה בתחום שאינכם מבינים בו, וודאו שאתם יודעים בדיוק לקראת מה אתם הולכים. הנה כמה כללים שיעזרו לכם לבדוק איפה אתם עומדים ואיך תתפסו בעיניי הספק הפוטנציאלי שלכם:

1. עשו מחקר - האם המתחרים שלכם נמצאים גם הם בפלטפורמות שאתם רוצים להיות בהן? מה הם עושים שם? זה עובד להם? מה עושים בארץ? מה עושים בחו"ל?

2. הגדירו מטרות שאפשר למדוד באופן מדויק - מה אתם רוצים להשיג מהספק שלכם? איך אפשר לכמת את זה: בזמן, בכסף, במידע? איך תמדדו את ההצלחה או הכישלון של הספק שלכם באופן בלתי ניתן לסתירה? אילו נתונים ישמשו אתכם לכך? מי יספק לכם אותם? איך תבדקו אותו?

3. הגדירו תקציב מראש – הספק שלכם צריך לדעת כמה כסף עומד לרשותכם, בשביל להבין מה בדיוק מתוך השירותים שלו יוכל להציע לכם. קבלת מחיר לפני שיחת הכירות, היא כבר נורה אדומה לחוסר מקצועיות וניצול אפשרי. במקרה הטוב, תקבלו פתרון גנרי, שאינו מותאם בהכרח לצרכים הספציפיים שלכם.

4. הגדירו מסגרת זמן ברורה – קבעו לעצמכם ולספק את הזמן שאמורה להתקבל בו המטרה שהגדרתם. קבעו מספר נקודות בדיקה במהלך התהליך, על מנת לדעת אם הספק שלכם עומד בציפיות.

5. ערכו מכרז – אף פעם אל תסתפקו בהצעת מחיר אחת. אפשרו למספר ספקים להציע לכם פתרונות במסגרת התקציב והזמן שהכתבתם. אם מוצא לכם פתרון שאתם לא מבינים עד הסוף, מומלץ קודם כל להשלים את הידע שלכם בנושא או -

6. השתמשו ביועץ מקצועי בלתי תלוי – נכון, זאת אולי הוצאה נוספת, ומצד שני, אם אתם לא רוצים ללמוד את כל הסודות המקצועיים של האנשים שמציעים לכם פתרונות, ורק להסתפק בפתרונות שלהם, עדיף תמיד שיהיה מישהו "בלתי תלוי" שיהיה "בצד שלכם". יועץ חיצוני שיוכל לבחון את ההצעות לפתרונות וניצול התקציב שקיבלתם, וכמובן ללוות אתכם תוך כדי הגנה שאכן העבודה נעשית עבורכם על הצד הטוב ביותר.

7. אל תאמינו לאף אחד - בטח לא כשמדובר בכסף שלכם. גם אנשים עם כוונות טובות ותחושה מקצועית, עדיין יכולים לגרום לכם ולעסק שלכם נזקים. אל תתרשמו מפרזנטציות תאטרליות וגרנדיוזיות, או מאנשים שהכריזמה שלהם תגרום לכם להאמין שיורידו עבורכם את הירח. אל תפלו בפח ה"זה נראה נהדר", יש אנשים שהתמקצעו בלגרום להכל להיראות נהדר. זה לא אומר שזה באמת ככה.

8. הישארו מעורבים – אם תראו ותשדרו לספקים שלכם שאתם לא באמת רוצים לדעת איך הם עושים את מה שהם עושים, הם ירגישו נוח יותר להטעות אתכם, או במקרה הפחות זדוני, הם ירגישו שאין לכם דרך לבדוק אותם. בדקו תדיר מה עושה הספק שלכם עם הכסף שלכם, והאם באמת ההשקעה שעשיתם משתלמת ומחזירה את עצמה. דרשו מהספקים שלכם הוכחות לנתונים שהם מעבירים אליכם, ונסו לראות ולהבין אותם גם באופן בלתי תלוי בספק.

אם יש לכם עצות נוספות איך להימנע מניצול על ידי ספקים – אשמח אם תוסיפו בתגובות.

מי ישפוט את השופטים?

אולי זאת המילה שמבלבלת אותי – "שופט", דמות שאמורה לייצג את הצדק. את הבינה. את האינטליגנציה. לבקש את התמונה הרחבה ביותר ועל פיה, להחליט כיצד צריך לנהוג, במסגרת החוקים, ולפעמים לפנים משורת הדין. שופט אמתי צריך לנהוג באומץ, להתעלם מהשפעות חיצוניות לא רלוונטיות ומהטעיות אפשריות שיכולות להטות את החלטתו. השופטים האידיאלים אמורים להיות "הבלתי משוחדים", אלה שהחוק בשבילם הוא צו הלב וגזר הדין שהם מעניקים, אמור להיות באמת מכריע.

ב-20 השנה האחרונות, נדמה שהמילה "שופט" משנה משמעות ועוברת אונס רבתי, כל יום, ברוב המדינות בעולם, מול עיניי מיליוני צופים.

תכניות הריאליטי מלאות ב"שופטים", עד כי נדמה, במיוחד בישראל, שצריך לגרד אותם מירכתי שוק המוסיקה המדולדל והמדולל, כשאריות פליטה. שלושה פורמטים כאלה בפריימטיים, ועוד כמה שמסתובבים בערוצי נישה כאלו ואחרים, משאירים וואקום מהדהד, וצורך בהשקעה רצינית סביב ההאדרה של פרסונות שהעשייה שלהן לא בהכרח מצדיקה את המעמד שתוכניות כאלו מתאמצות מאוד למכור ולמצב עבורן.

שופטים ומנטורים תשים בשעריך

העניין הוא ששופטים, או "מנטורים" בתוכניות מהסוג הזה, רחוקים מאוד בפרקטיקה מהגדרת המקור למושג והתואר המהדר את שמם בפריימטיים ובמדורי הרכילות. הכל מבוים, מתוסרט, מצולם וערוך לפי האינטרסים של התוכניות האלה. ה"שופטים" שלנו קנויים מראש. הם זקוקים לפלטפורמה שמזינה את הקריירה שלהם, יותר ממה שהיא זקוקה להם. אמת מרה שבה עצם הבעיה.

לפורמטים לא מפריע לגזול את התואר המקצועי "שופט" ולחסל אותו בעינויים - בעיה רצינית המטילה צל אפל על התרבות שלנו, כשהיא ממצבת שופטי ריאליטי כמודלים לחיקוי והערצה.

נדמה כי אנחנו אוהבים לראות מישהו שנכנע למכונה, קורע לגזרים מישהו שחולם לעלות על הסרט הנע שלה, וכי אנחנו מעודדים את התופעה הזאת להמשיך. אנחנו "אוהבים" את המסך שלנו מדמם. אחרי הכל, עקרונות הדרמה לא השתנו אלפי שנים: בשביל שנזדהה עם דמות, צריך להיות לה מכשול ושופטי הריאלטי הם חלק מרכזי במכשול הזה, ואליהם אמורות להינשא העיניים.

שופט ומלך - תארים בפומפוזיות

מילא האדרת השווא של המי ומי בתחום הבידור ו"אסמכתם" לשופטים, נראה כי אלו, כבר אינם מסתפקים בתואר "שופט" ורובם מנסים לנכס לעצמם איזשהו "תואר אצולה" נכסף נוסף, אשר יתקשר את דירוגם בהיררכיה התפיסתית. כך קורה שאייל גולן הוא "הזמר הלאומי" (כבר לא), ריטה היא "הזמרת הלאומית", דנה אינטרנשיונל היא "מלכת הפופ" הישראלית, וירדה ארזי (שבקרב מעריציה מוכרת שנים בתור "המלכה"), הורדה לדרגת "דוכסית" הפופ בזמן שהיא יושבת ב"קבינט" השופטים לצד דיוות הנוצות.
בפרסום אנחנו נוהגים להאמין, שאם מישהו צריך להגיד על עצמו שהוא משהו, כנראה שהוא לא באמת הדבר הזה באמת – מה שהופך את כל המאבק הזה על תוויות מלוכה ושליטה, די פאתטי.

משחקים על כל החפיסה

גם השופטים מתחרים ביניהם, לכן גם הם, נופלים קורבן למערכת. ככה זה כשאתה כלי של מפלצת הרייטינג הקפיטליסטית – הכל הולך: צריך להעליב, לפגוע, לנפץ חלומות, לדכא שאיפות, לסכסך, לסחוט סיפור קורע לב ולפתוח בו את הצלקות על מנת למצוץ מהן התייחסות מהקהל. צריך לשקר, לזייף רגשות, להיות צבוע, לעורר פרובוקציה, לדרוך על משתתפים ועמיתים למקצוע או לתחום, ואם לא הלך בטייק הראשון והשני והשלישי, זה יערך בכל מקרה לקונטקסט ולמסר המתאימים להפקה או ימצא את עצמו על רצפת חדר העריכה.

בקרב הדורסני הזה בין תכניות ריאליטי שונות, השופטים הם הג'וקר, או במילים אחרות – הם יהיו כל מה שההפקה רוצה שהם יהיו. גם אם זה אומר להקריב אותם ואת הישגי הקריירה שלהם על הדרך. לבוא אליהם בטענות יהיה כמו להאשים את הקלפים עצמם שהפסדת.

תסמונת הכיסא המסתובב

מבט מזוקק יותר על אופי תפקידו האמיתי של "שופט ריאליטי", יאיר באופן קצת פחות מפתיע את העובדה שמדי פעם, נחשפת אנושיותו, מעבר לגבולות הקונצנזוס שהתוכנית בה הוא משתתף מתיימרת לייצג. כך קורה ששופטת נתפשת על עבירות סמים קשים, שופטת אחרת נשפטת על סחיטה באיומים ושופט אחר מואשם בבעילת קטינה בהסכמה.

באופן אירוני, פורמט הריאליטי, מובנה כך שתמיד יוכל להתנער מאחריות ולהמשיך ליהנות גם מה"הוצאה הציבורית להורג" של שופטיו.

ממה אנחנו כל-כך המומים? למה אנחנו ממהרים כל-כך להצטרף לעדר התליינים ברגע שזה קורה? הרי זה לא חדש... זה רק הפך מהיר, זמין ונוח יותר. כבר לא צריך לשבת בקולוסאום ולהצביע עם האגודל מטה, מספיק להעביר את היד בדרמתיות על כפתור ה"לא עבר" באפליקציה, כדי לקוות שחלק מהדם שנשפך, יגיע גם לשפתותינו.

וזה לא שאנחנו מחכים לאפליקציות... לא לא. אנחנו מנצלים כל הזדמנות להיות שופטים בעצמנו, בכל סיטואציה שדומה רק בקצת לפורמטים של התוכניות שמחנכות ומתכנתות אותנו לשפוט כמוהן. אנחנו קרים ואכזריים. אנחנו אטומים וקהים ואנחנו בטוחים, שהיינו יכולים לעשות עבודה יותר טובה מהשופטים בתוכנית. אנחנו מדחיקים נגד כל היגיון אפשרי את הידיעה שה"שופטים", הם לא באמת שופטים. הם שחקנים. הם חיילים של מערכת שהאינטרס שלה הוא כסף. הכסף שלנו, ואנחנו כולנו השה לעולה, ההולך כצאן לטווח ובדרך רומס בשעטה כמה שיעירים לעזאזל.

המרה אלימה

אלוהי הרייטינג לא רואה בעיניים, הוא עושה נפשות גם מגיבורים שהצליחו למצב את עצמם כמתנגדים פנאטיים שלו בפומבי. אחד אחד הם כורעים מול המזבח או עליו, ונשבעים לו אמונים בקודש הקודשים - הפריימטיים. ואיך נאשים אותם? איך נבוא אליהם בטענות כשאנחנו יודעים שהם לא יכולים "להצליח" שלא תחת כנפיו? איזה סיכוי יש להם מול נסיו וחרונו? הכופרים דינם גיהינום השכחה וההתעלמות, גזר דין קשה לכל הדעות. מוות סטרילי של הסתפקות במועט או בקיים, לא עלינו. לא על אף אחד. מחשבה נוראית שבאה עם תחושת דחיה ונידוי מלווה בניחוח הערכה המתפוגג עם הזיכרון. עם הערכה אי אפשר לשלם במכולת, העניין הוא שבימנו גם לא עם אלבומי מוסיקה.

הכסף בעולם ה"מוסיקה" כבר מזמן לא מגיע ממוסיקה. אולי בגלל זה, ובאופן מאוד אירוני – נוח לנו עם המושג "תעשיית המוסיקה". תעשיה של תוצרי הלוואי (מרצ'נטייז) שנמכרים מסביב לתדמית, שרוב הזמן היא מזויפת, מוקצנת ופיקטיבית.

בהסכמה

איך הסתבכנו ככה ברשת העכביש הזאת? כמה זמן עוד נרשה לטורף רב הזרועות לייבש את האינטליגנציה שלנו – הרגשית והשכלית?

סף הרגש שלנו מותש. נראה ששום דבר לא יזעזע אותנו יותר, וגם אם יזעזע – אז מה. לא נעשה כלום. או נשתף פוסט זועם בפייסבוק. אולי נלך להוציא קצף באיזו כיכר או שדרה. זהו. מבחינתנו עשינו את שלנו. אחרי הכל, למי יש כוח לעשות יותר כשהרוב מאמינים שאי אפשר לנצח את המכונה באמת. קצת מזכיר לי קטינה ששוכבת בהסכמה עם מפורסם שמבוגר ממנה ב-20 שנה, נחקרת במשטרה, ואז חוזרת אתו הביתה. ישר למיטה.

במקום זה, אני רוצה להציע אלטרנטיבה. אחת כזאת שרוב מי שיקרא את הפוסט הזה, לא יישם. מאלף ואחד תירוצים. תירוצים של מכורים. מכורים בכל מובני המילה.

גמילה אפקטיבית

אירוניה מוכרת היא, שהאיסור על שימוש ומכירה של סמים הופך אותם ליותר נחשקים – איסור זה לא הפתרון לשעבוד, זו מקפצה אליו.

אל תאסרו על הילדים שלכם לראות את התוכניות האלה, אלא הסבירו להם את השקר. חשפו בפניהם את האיש מאחורי הווילון – נטרלו את הריגוש שלהם מזה. נטרלו את העניין על ידי חשיפת החוטים. חדדו את יכולת האבחנה שלהם מול המסרים הכפולים, הצביעות והמניפולציות. הראו להם כדוגמא אישית שזה לא מעניין אתכם. אל תצרכו את זה, אל תשתפו עם זה פעולה. פשוט סרבו לעלות לרכבת הקורבנות המהופנטים.

אני יודע, זה לא יקרה, בטח לא במהירות. עגל הזהב מסנוור הרבה יותר מאידיאלים חסרי פנים וגוף. הטעות בסיפור היא שלא צריך לנפץ את העגל, אלה פשוט להשאיר אותו מאחורינו, במדבר.

עמודי פייסבוק לעצמאים כבר לא עובדים. פתרון לא קונבנציונאלי:

עצמאים, אנשים שהם "עסק של אדם אחד", הנה משהו שלא יגידו לכם הרבה אנשים, במיוחד כאלה שפועלים "מקצועית" ברשתות החברתיות ומתפרנסים מכך: אם אין לכם תקציב פרסום לקידום התוכן שלכם בפייסבוק, כמעט ולא שווה לכם להשקיע זמן בניהול העמוד המקצועי שלכם, כי רוב העבודה שלכם, בואו נודה, גם ככה לא מגיעה דרכו. יש כן אלטרנטיבה איך לנהל את העסק שלכם בפייסבוק באופן יעיל ובחינם, אבל עדיין תצטרכו לעבוד בזה, ולשלם מחיר. לא בכסף. בדברים אחרים.

כבר תקופה שבעלי עמודים מקצועיים בפייסבוק (עמודי לייקים), מרגישים ירידה דרמתית בכמות החשיפה והתגובתיות לתכנים שלהם בעמוד. זה קורה במכוון, ופייסבוק עצמה הודתה שהורידה את אחוז החשיפה האורגני (כלומר, ה"לא מקודם בכסף") של עמודים ל-2.5% מכמות העוקבים. כן כן, אתם קוראים נכון. אם יש לכם 100 עוקבים, פוסט ממוצע שלכם מגיע ל2.5 מהם. אחלה.

כדי לתחזק היום עמוד פייסבוק מצליח ואפקטיבי, נראה שעומדות בפניכם שתי ברירות:

א. לעבוד 24 שעות ביממה בתפעול וקידום העמוד באופן ידני ואישי על מנת ליצור לו חשיפה אמיתית.

ב. לשלם לפייסבוק על מנת שירחיב את החשיפה שלכם, למי שכבר סימן שבכל מקרה היא מעניינת אותו. (אבסורדי)

אני לא אומר לכם לא להקים לעצמכם עמוד מקצועי בפייסבוק. תקימו. תשקיעו בו גם, במידע ובעיצוב, ואפילו ביצירת תכנים – אבל קחו בחשבון, שהיתרון הכי גדול של העמוד שלכם, הוא שאם במקרה יחפשו אותו בגוגל, ימצאו. לעמודי פייסבוק יש דירוג גבוה בגוגל, אבל בשביל שיגיעו אליכם מחיפוש אורגני בגוגל, כדאי מאוד ששם העמוד שלכם בפייסבוק יכיל מילות מפתח רלווטיות לתחום שאתם עוסקים בו, ואם לא, אז לפחות התיאור הטקסטואלי שלו.

כניסות לעמוד שלכם מגוגל, לא תמיד יעילות לכם באמת, אלא אם כן חיפשו אתכם באופן ספציפי ורוצים לרדת לעומק בעניינכם.

מה כן חשוב שיהיה בעמוד ה"רשמי" שלכם:

כמעט כמו כרטיס ביקור – עם קצת יותר אמצעים: תמונת פרופיל נכונה, אולי לוגו, וקאבר מעוצב, ולכתוב קצת על מה שהעסק שלכם יכול לספק ללקוחות הפוטנציאלים שלו. בשלב הזה, כדאי לזכור להציג למי שיגיע לעמוד שלכם, את התועלות שהוא יוכל לקבל משירותכם.
שימו לב: לא כמה "אני נהדר", אלא "מה יכול לצאת לך ממני", ורצוי שתשקיעו כאן בלתקשר בידול כלשהו מנותני שירותים מקבילים. רמז, צירופי מילים כמו "הכי טוב", "איכותי", "אישי" – הן לא בידול. כולם אומרים את זה.

לשוניות  תוכן (טאבים) - הרבה מקימי עמודים, משקיעים רבות ביצירת "טאבים", או "לשוניות תוכן קבוע" בעמוד, בלי לקחת בחשבון שלשוניות כאלו אינן זוכות כמעט לכניסות מצד רוב העוקבים של העמוד, מפני שאלו צורכים את התכנים לרוב דרך פיד החדשות שלהם, ולא דרך העמוד עצמו, וגם אם נכנסו לעמוד, סיכויי הכניסה ללשונית תוכן הוא קטן מאוד יחסית, מחוסר עניין והגנה עצמית מפני תוכן שיווקי נוסף.

פייסבוק, לא יציף את הטאבים שלכם בחיפוש, או יפנה אליהם בשום צורה (כולל גוגל) - ולכן הקמה של טאבים כאלה כמעט ואינה משרתת שום מטרה, במיוחד כשמדובר בעוסקים זעירים.

הקשר בין "הזמנה לעמוד" ותוכן - טעות נפוצה נוספת של מקימי עמודים מתחילים בפייסבוק, היא להעלות עמוד ריק מתוכן או בעל תוכן דל ביותר, ולהסתפק בכך כאשר הם שולחים אליו הזמנות מעקב לחברים.
רוב האנשים מתעלמים מההזמנות הסטנדרטיות למעקב אחרי עמודים, אולי מפני שהזמנות אלו אינן מרגישות אישיות, ואולי מפני שרוב האנשים לא באמת רוצים לאשר תוכן שיווקי נוסף לתוך הפיד שלהם. כדי שאנשים באמת יכנסו לעקוב אחריכם, שלחו להם הזמנה אישית, הסבירו להם איך התוכן שלכם רלוונטי אליהם, איך הם יכולים לצאת נשכרים ממעקב אחריו.

אל תשלחו הזמנה לעמוד שלכם בהודעה פרטית מרובת משתתפים, רוב הנוכחים יינטשו את השיחה עוד לפני שבכלל יבינו במה מדובר, רק בגלל הפרעות חוזרות ונשנות בתיבת ההודעות שלהם.
אין ברירה, לפחות את הקהל הראשוני שלכם, אתם צריכים להזמין אחד אחד, באופן אישי – במיוחד אם מדובר בחברים או בקולגות שאתם מעריכים.

אנשים מגיעים לעמוד שלכם בגלל התוכן שבו. אם הם יוכלו למצוא בו את עצמם ולקבל ערך מוסף ממנו, יש סיכוי גדול יותר שהם יחזרו. אם אנשים לא ידעו איזה סוג תוכן יש או עומד להיות בעמוד שלכם, הם אולי יעשו לייק מתוך פרגון, אבל הם לא יחזרו להגיב על הפוסטים, וזה גם פוגע ישירות בסיכויי החשיפה שלהם לפוסטים הבאים שלכם. (2.5%, זוכרים?)

סטטיסטיקה לא הוגנת - עוד יתרון, מוטל בספק, של עמוד מקצועי בפייסבוק, הוא הסטטיסטיקות שהוא מציג. נתונים מספריים המתיימרים להציג לכם פילוח סוציו-דמוגראפי של קהל העוקבים שלכם בעמוד.

בואו נדבר רגע על הנתונים האלה, כי חשוב להבין מה הם מייצגים:

• הנתונים שפייסבוק מציג נועדים מראש לעודד אתכם להשקיע כסף בפרסום.
• הנתונים אינם תמיד מדויקים: פייסבוק מתייחס בנתונים אלו למה שסיפקו העוקבים שלכם בפרופיל האישי שלהם, חלק מהנתונים האלה מוזנים אוטומטית ואינם בשליטת הגולשים שאפילו לא יכולים לתקן את הטעויות של הפלטפורמה.
• בגלל אופי החיפוש הלא מילולי שלו, פייסבוק כמעט ולא יכול להציג לכם פילוחים של נושאים או נקודות עניין, או כל נתון אחר לגבי התוכן שלכם, שעושה קהל המטרה שלכם בלי קשר לנתונים סוציו-דמוגראפיים. כלומר – יהיה לכם קשה לקבל מפייסבוק נתון כמו "כמה מתוך הקהל שלי מחשיב את עצמו כחובב אומנות". כך, שאם אתם מגדירים את הקהל שלכם באופן תובנתי או התנהגותי, פייסבוק לא יספק לכם נתונים שיאפשרו לכם באמת לעקוב אחריהם – אתם תצטרכו להפיק את הנתונים האלה לבד, בעבודת נמלים, או בפרסום בתשלום לתגיות הרלוונטיות.
• פייסבוק נמנעת בכוונה להציג לבעלי עמודים נתונים על העמודים שלהם בזמן אמת. (גוגל כבר מאפשר את זה מזמן). המניע כאן, כמו קודם לכן, הוא יצירת לחץ על בעל העמוד לקדם תוכן בתשלום לאור גרפים המציגים לחרדתו ירידה בתגובתיות בעמוד או באחוזי ההצטרפות אליו.
• הידעתם שמרגע שהשתמשתם בקידום ממומן בפייסבוק, הוא מוריד את אחוז החשיפה האורגני הרגיל של הפוסטים שלכם אפילו יותר? כלומר, מרגע שבחרתם להגיד לפייסבוק שיש לכם כרטיס אשראי וכסף לקדם פוסטים, הוא ידחק אתכם לכיוון הוצאות נוספות אפילו יותר.
• לא כל פוסט ממומן שלכם יסתיים בהמרה לכסף שיכנס לעסק שלכם... פייסבוק גורם לכם הרבה פעמים לרדוף אחרי "לייקים ריקים", שאינם מחזירים ברוב המקרים את הכסף שהשקעתם, ומוסיפים עוד חומץ לאכזבה מהפלטפורמה, ובצדק.

התאמת ציפיות מעמוד הפייסבוק שלכם:

 הזמן, המחשבה, האנרגיה והכסף שמשקיעים בעלי עמודים עסקיים-אישיים בתכנון והקמת העמוד שלהם, ביחס לתוצאות העגומות שמציג להם פייסבוק, מביא מקימי עמודים מקצועיים במהירות לתסכול ורצון לנטוש את העמוד שהקימו, או ליפול במלכודת המפתה לקידומו בתשלום, למרות שהם לא באמת ערוכים לכך, או מוכנים כלכלית והשכלתית להשקעה הנדרשת.

מראה נפוץ הוא עמודים יפים ומושקעים, שהפוסטים שלהם, אפילו טובים ומעניינים, עומדים על מספר לייקים קטן ביותר (פחות מ-10 לפוסט), ואחוז קטן יותר של תגובות.

בעלי העמודים האלה, לא מבינים מה הם עושים "לא נכון", ולמה העמוד שלהם אינו מתרומם... חלקם נדחקים ל"תרגילים ויראליים", שלפעמים עובדים, אבל לרוב לא – ובעיקר הם מציגים לבעל העמוד את קיצוניות ה"נטישה וההתעלמות" משאר התכנים שלו.

המלצה לא קונבנציונאלית:

להבנתי האישית, משתלם לכם הרבה יותר לנהל את העסק שלכם מהפרופיל האישי שלכם, ולהשקיע פחות בקידום העמוד המסחרי שלכם, מפני שהפרופיל האישי שלכם, זוכה להרבה יותר חשיפה בפיד החדשות.

שימו לב, אני לא אומר לכם להקים פרופיל אישי ולהתנהג איתו כאילו הוא מסחרי – פייסבוק אוסר את זה ואתם עלולים לאבד את הפרופיל ואת העוקבים שלכם אם תפרו את הכללים.

מה שכן, אם תבחנו את זה רגע מניסיונכם האישי, תגלו שכעוסקים זעירים, רוב העבודה שמגיעה אליכם,

מגיעה דרך הפרופיל האישי ולא דרך העמוד.

זה קורה גם בגלל החשיפה שהעמוד שלכם מקבל בפיד החדשות, וגם בגלל שאנשים מעדיפים לדבר עם אנשים. לא עם לוגואים, ולא עם עמודים מעוצבים – בטח לא כשמדובר בעסק של אדם אחד. העבודה מגיעה אליכם דרך הפניה של חברים, שהם אנשים פרטיים, אולי קולגות – אבל עדיין כאלה שמדברים על העבודה שלכם דרך הפרופיל האישי שלהם ומפנים לשלכם.

אם תשאלו אותי, עדיף לכם להשקיע יותר בבניית פרופיל פייסבוק אישי-מקצועי ולפתח לעצמכם קהל עוקבים שיכיר אתכם מקצועית בשמכם המלא, מאשר להשקיע אנרגיות מיותרות בללמד את כל העולם את השם המגניב שהמצאתם לעסק שלכם. אנשים לא באמת רוצים להכיר אתכם כ"שם של עסק", אם הם יכולים להכיר אתכם כאדם.

זה לא אומר שנגמרה העבודה:

ניהול הפרופיל האישי לקידום מקצועי, גם היא מלאכה שצריך ללמוד לעומק. כדאי להכיר את אפשרויות פילוח התכנים שפייסבוק מעמיד לרשותכם, ולשים לב לקהל העוקבים שלכם באופן אקטיבי – לא דרך הסטטיסטיקות שפייסבוק מציע (או יותר נכון, לא מציע לבעלי פרופילים אישיים), אלא דרך מחקר אישי תובנתי והצבת מטרות ברורות ומדידות, שלאו דווקא כפופות לנתונים האוטומטיים שהפלטפורמה מספקת מתוך האינטרס הפרטי שלה.

הפרופיל האישי של רוב הגולשים, מורכב מ"קהלים שונים" שיש להם מטרות שונות מהקשר אתכם בפלטפורמה. למשל, אם רוב הפרופיל שלכם מכיל חברים פרטיים ולא דווקא קולגות למקצוע – הדבר ישפיע על הדרך בה כדאי לכם להציג את התכנים המקצועיים שלכם בפרופיל האישי, כדי למנוע התעלמות או חסימה מחוסר עניין.

כמובן, נדרשת גם חשיבה על בניית "קהל החברים שלכם" בפרופיל האישי באופן אקטיבי – מי צריך להיות חבר? את מי מאשרים? איך גורמים לאנשים הנכונים להיות חברים שלי? - והשאלות ממשיכות - איך גורמים להם להגיב לתכנים שלי? מתי לפרסם אילו תכנים? ומה לגבי התוכן האישי שלי – להפסיק אתו לגמרי או לשנות את המינונים?

הדרך לא פשוטה, ואני לא אומר לכם שהתנהלות דרך הפרופיל האישי תפתור עבורכם את כל הבעיות. ממש לא.

אתם עדיין צריכים להיות יצרני תוכן מעניין,
לתת ערך מוסף, לדעת מתי, מה להעלות וכמה,
איך לנהל את החשיפה בפרופיל האישי שלכם
ואיך לעקוב אחריה, בהעדר נתונים מספריים אוטומטיים
המוגשים לכם בטבלה או בגרף.

ניהול זירה חברתית, אם בפרופיל עסקי או אישי, אם בקבוצה או בתת זירות אחרות בתוך פייסבוק, דורש ידע והשקעה לא מעטים, ובעיקר דורש הבנה שבלעדיה, לא תוכלו לדעת אם הגעתם לתוצאות שאליהן כיוונתם.

מה שכן, אני יכול כמעט להבטיח לכם, שהתנהלות עסקית/מיצובית נכונה בפרופיל האישי שלכם, תראה לכם תוצאות טובות בהרבה מאלו שתראו בעמוד מסחרי בפייסבוק, שאין לכם כוונה להשקיע בקידום שלו בתשלום.

המלצות על פוסטים רלוונטיים:

גילה גדעון – פייסבוק כבר לא בחינם

חורים ברשת – גל מור: לא עושים לכם לייקים יותר? אל תאשימו את עצמכם

סרטון ביוטיוב: The Problem With Facebook

דרושים בני אדם

לאט לאט, אבל בצעדים בטוחים, הופך ה"ניסיון" המקצועי שלנו, לעול. למשהו חסר ערך, או כמעט בעל ערך שלילי.
זה לא קורה במקרה, וזה לא קורה ביום אחד, אבל שלוש מגמות כבר מסמנות תחזית עגומה, והדרך להימנע מכך ארוכה ומלאה במכשולים.

 

1. ירידת גיל ההפרשה

כן כן, לא גיל הפרישה – גיל ה-הפרשה. הגיל שבו המערכת פולטת אותך החוצה ממעגל העבודה הולך ויורד. נתונים סטטיסטיים מפחידים מסתובבים שם בחוץ, שגברים שעברו את גיל 40 כבר לא מתקבלים לעבודה שעבדו בה קודם לכן. אחוז המובטלים מגיל זה ומעלה הוא הגדול ביותר.
אם משווים את זה לגיל הפנסיה שנמצא במגמת עליה בשנים האחרונות (לאור נתונים אקטואריים על עליית גיל התמותה), ניתן לראות בברור על המפה משבר קטסטרופלי במשק ב-20 השנה הקרובות אם לא ימצא לכך פתרון מהיר והולם.
גברים בני 40 נחשבים היום לזקנים, וההעדפה היא לקחת גברים צעירים ורעבים יותר, שמוכנים לעבוד יותר בשביל פחות
הבעיה הזאת, למעשה נפוצה הרבה מעבר לסטטיסטיקה של גברים בני 40. למעשה, נראה שכולנו פה בישראל חושבים עם הראש של הקומבינה. כולנו מוכנים להשקיע מעט אבל רוצים בשביל המעט שאנחנו משקיעים – הכל. גם אם אנחנו לא באמת מבינים מה המשמעות של ה"הכל" הזה...

2. מותה של המתודה

העניין הוא שאנחנו מקבלים בדיוק מה שאנחנו מוכנים להשקיע, כי הצד השני של המגמה האיומה הזאת של "הכל כלול", הוא דור שלם של אנשים שמציגים את עצמם כמומחים למשהו, שהתנסו בו פחות או יותר רק עם עצמם, למדו מעצמם או מטעויות שנעשות על גב לקוחותיהם אבל הינם חסרי השכלה מורחבת בנושא שהם מציגים בו עצמם כמומחים.
תוכלו לזהות את התופעה הזאת בקלות בכל תחום בו פועלים עצמאים אבל לא רק.
זה, והמצב הכלכלי, שדוחק בנו יותר ויותר להתפשר ולקבל את מה שאנחנו יכולים, ולא את מה שמגיע לנו באמת – הם שילוב נפיץ.

3. אני אני אני

המקום הראשון שבו נדלקת אצלי נורת אזהרה שמישהו לא נמצא פה בשבילי, זה כשהוא מדבר יותר מידי על עצמו. "אני" היא מילה שאנחנו אוהבים להשתמש בה. אוהבים לחשוב בה. כי ככה מלמדים אותנו: צריך לשפוט בכל דבר, מה אני בוחר לעשות – איך אני בוחר להתנהג. העניין הוא שה"אני" הזה מגיע עם מינוס רציני – האטימות לעולם החיצוני.
הניתוק שלנו מהעולם החיצוני מורגש במיוחד במקומות שבהם אנחנו בטוחים שאנחנו הראשונים שעושים משהו או חווים משהו – ואנחנו מרגישים שרק אנחנו יודעים עכשיו איך זה באמת. שקיעה בתחושה הזאת מביאה אותנו להיות מוגבלים בלמידה מאחרים ולהימנע מטעויות שאפשר להימנע מהן. כמו כן, זמן רב ואנרגיה רבה מושקעים בלמידה הפרטית – ששאיבת מידע קיים יכולה לחסוך.
אנחנו מורגלים עכשיו לשלוף מידע רק כשאנחנו זקוקים לו, הפער בין השימושיות של המידע בחיינו נפתח למקומות מעניינים כשנגשים לבדוק את סדרי החשיבות של נקודות צריכת מידע בחיינו. האם השליפה המידית תבטל יום אחד את הצורך בלימוד מוקדם? לא נראה לי סביר, אבל אולי. בינתיים אנחנו עוד לא שם...

איך אפשר לשנות

בקלות. עם קצת יותר כנות עצמית. אם יש לכם כסף להעסיק מתחיל, פרסמו מודעה שמחפשת מתחיל. אל תדאגו, אם תכתבו את המודעה נכון, תמצאו מתחיל מתאים לצרכים שלכם ויותר.
אם אתם מחליטים שאתם בכל זאת מחפשים ניסיון, הראו כוונה להעריך אותו בתשלום הוגן. בדיוק כמו שהייתם רוצים שיעריכו את הניסיון שלכם. ניסיון אולי עולה קצת יותר, אבל הוא בהחלט יכול לחסוך ולהרוויח לכם הרבה. לא רק כסף. גם טיפול פיזי הייתם מעדיפים לקבל ממטפל מנוסה ולא ממישהו שהתחיל ללמוד אתמול...
תהיו בני אדם. תזכרו שהמצב שם בחוץ לא משהו. אל תמהרו לפטר עובד מנוסה שהשקיע את חיו בעבודה אצלכם ולפתע מוצא את עצמו בלי אופציות לפרנסה. תעשו הכל כדי לשמור על העובד הזה.
תראו מעבר לשיווקיות העצמית. תראו מעבר לניסיון של עצמכם. יש לכם רעיון מבריק? תבדקו בגוגל אם הוא כבר קיים. אם כבר חשבו על זה אחרים ואם כן – תלמדו מהם מה שכבר אפשר ללמוד. תפסיקו להתייחס לניסיון האישי שלכם כאילו זה כל מה שצריך בשביל לדעת – כי ככה לא תתפתחו אף פעם מעבר לעצמכם. לא באמת.
בכלל, אם כל מה שיש לך זה ניסיון אישי, קשה להגדיר אותך כ"מומחה" למשהו, לפחות בעיניי.
כל מה שאתם צריכים כדי להיות בני אדם, הוא לסובב את הכובע שיש לכם כבר על הראש ולזכור שאתם תמיד גם הלקוח וגם הספק. שאתם גם הצרכן וגם המעסיק. אנחנו הכל היום, עם מישהו, עם משהו, כך שאנחנו יודעים איך מרגישה הנעל שעל הרגל השנייה. בואו נעשה ניסיון לזכור את זה בזמן אמת, כשהרגל השנייה נמצאת מולנו.

--------------------------------
הצטרפו לדיון בפייסבוק:

Post by MichEal Amir Myx.

קונסטרטגיה

"קונספירציות הא? אתה מאלה... כל דבר אצלכם זה קונספירציה"... מכירים את המשפט הזה, שנאמר לרוב תלוי על קצה חיוך מזלזל? למילה "קונספירציה" יש ערך נתפס שלילי. אנשים שמשייכים אותם לקונספירציות, או לעיסוק בקונספירציות, הם אנשים שצריך להתרחק מהם, או לפחות לא לקחת ברצינות יתר על המידה.. הם מביאים לרוב מידע חדש או פרספקטיבה חדשה, שאינה מעוגנת בלב הקונצנזוס. הם "רדיקליים", הם "לא רציונאליים". אחרי הכל, אנשים שעוסקים בקונספירציות, פשוט חושבים "יותר מידי".

אני לא מתכוון לנסות לשכנע אתכם כרגע באף תיאוריה "קונספירטיבית". אני רוצה להזמין אתכם להצצה בוחנת למושג ולאג'נדה מאחורי הסטריאוטיפ. לפחות כמו שאני רואה את זה.

בואו נעשה רגע סוויץ' בהגדרות, ונשים במקום המילה "קונספירציות", את המילה "אסטרטגיה". או, הינה מילה עם ערך נתפס חיובי. אכפת לכם שנעשה את ההחלפה לצורך הפוסט הזה? אם אתם מוכנים להקבלה הזאת, אפשר להמשיך.

הקללה של המוח האסטרטגי, היא אי היכולת להפסיק לראות את הדפוסים בכל דבר סביבך, גם כשאתה רוצה. אין ברקסים. אתה לא יכול לבחור שלא לעשות הקשים, לחבר ולהצליב נקודות מידע, לסובב בראש את פריזמת הפרספקטיבה, לבדוק כל הזמן אילו נתונים חסרים, מה האג'נדה, של מי היא ולמה עכשיו... הראש שלך מחפש כל הזמן את האפשרויות שמעבר לאפשרויות וכתוצאה מזה, הוא בעצם בית חרושת של תובנות. חשיבה אסטרטגית כאופי, היא סוג של קיסמים בין עפעפי העיניים, שאתה פשוט לא יכול להסיר. אתה לא יכול למצמץ, ובשלב מסוים, אתה כבר לא מסוגל אפילו לדמוע.

למי שהוא אסטרטג באופי, אף פעם לא יהיה "מספיק" מידע, בעוד שרוב האנשים נוטים להיסתפק במידע שכבר ברשותם, ואף יותר גרוע, במידע שמוגש להם בכפית.

לא פלא אם כך, שרוב האנשים לא באמת חושבים אסטרטגית. אפשר להבין אותם. כלומר, בואו נודה רגע על האמת, הרי כולנו עושים בחירות כל הזמן שמבוססות על ידע שאנחנו מחברים ומצליבים, אבל ההבדל בין המוח האסטרטגי למוח הרווח, הוא ביחס למידע.

אסטרטג תמיד יטיל ספק במידע שהוא מקבל. הוא חי באופן קבוע עם הפרדוקס שכל הנתונים, אפילו ה"קשים" שבהם, הם סובייקטיביים. זה לא פשוט להכיל את זה, אבל זאת הלוגיקה: מסר, הוא משהו שתמיד יהיה בשימוש מטרה כלשהי.

הנכונות של המסר היא תמיד יחסית: למי הוא מוגש, איך ומתי. אין "אמת אחת אבסולוטית". יש אמת הנכונה אינדיבידואלית, וגם היא תקפה רק באותו רגע נתון בו היא מוכרזת כאמת על-ידי האידיבידואל. אחרי כל זה, מגיע גם המושג "אמת נתפסת", שמשמעותו בעצם "אמת המיוחסת למשהו בשל השלכה לא נכונה". פה הדברים מסתבכים באמת, ולרוב צריך להיזהר לא ללכת לאיבוד.

כשאתה עובד כאסטרטג, אתה יכול להגן על עצמך מהסמטוחה הזאת על-ידי הצבת "מגדלור", או יותר נכון
"מצפן בסיס מוחלט מעשי" שלפיו אפשר להתקדם – אבל בחיים הפרטיים שלך, המצפן הזה יכול בקלות לאבד את הצפון מגלי מידע "מגנטיים" תועים שאליהם אתה יכול להיחשף.

רוב האנשים אפילו לא שמים לב לכך שבאופן כמעט "אינטואיטיבי", הם עושים הכל כדי לחסום מידע חדש מלהיכנס. מי שאינו אסטרטג, ואינו נפגע מהתואר המפוקפק "חובב קונספירציות", לא יעצור לנסות לחשוב איך הוטמעה בו התחושה ש"קונספירציה" זה שלילי, כי היסוד של המילה הוא במונח המייצג "חתירה נגד הממשל, בעוד ש"אסטרטגיה" היא מושג חיובי שיסוד המילה שלו, חכמת הגנרל, הוא בתפקיד בשירות הממשל.

אתם מבינים כמה בקלות אפשר ליחס לאותה תכונה שתי פרספקטיבות שונות לחלוטין...? זוהי דרכה של המערכת לאחוז בשני הקצוות. מצד אחד להשתמש בשירות, ומצד שני להסית נגדו את ההמון – כי ידע לא מפוקח ולא מנוהל, שלא לדבר על תקשורת לא מפוקחת או מנוהלת – מאוד מפחידה מערכות ניהוליות, כי אלה מערערים את האמת הנתפסת. ה"אמת" שכל-כך הרבה זמן ואנרגיה הושקעו בעיצובה והפנמתה לציבור.

אז בפעם הבאה, כשהמילה "קונספירציה" עומדת לכם על קצה הלשון, או רגע לפני שאתם מבטלים בזלזול מידע שנשמע לכם מופרך, תעצרו רגע ותנסו להבין אם אתם נחסמים, ולמה. ויותר טוב – נסו להבין האם החסימה הזאת באמת משרתת אתכם – או מישהו אחר.

--------- הצטרפו לדיון בפייסבוק ---------

Post by MichEal Amir Myx.

הלמידה החדשה

ידע, הוא משהו שהמין האנושי רודף אחריו מאז שהוא קיים. למעשה, אני מאמין שאפילו האדם הקדמון ביותר, עוד לפני שהיו לו מילים לנסח זאת, כבר הבין את משמעותו של הביטוי הרלוונטי היום "ידע הוא כוח".
זה לא משהו חדש, ובכל זאת, לפעמים נדמה לי שרבים בימנו מפספסים את פרשנותו המלאה של הביטוי, ומבינים שלמרות שהביטוי הזה הוא "אמת אוניברסלית", המשמעות שלו משתנה עם הדורות, ביחס מקביל להשתנות המשמעויות הישירות ויחסי הכוחות הפועלים בין וסביב למילים "ידע" ו"כוח".

השינויים יכולים להיות בין תרבות לתרבות, בין תקופה לתקופה, אבל בעשורים האחרונים שלנו הפילוח המעניין באמת, וזה שנראה לי מתעלמים ממנו הכי, הוא בין דור לדור.

אנחנו כן מכירים את הביטוי, "פערי דורות", והביטוי הזה מתייחס בדרך כלל לפערי המידע או היכולת בין דורות שונים, אבל פה נעוצה הנקודה שמתפספת, לדעתי, על ידי הרוב: בהבנת היכולת האמיתית של הדורות החדשים לצרוך ולצבור מידע – לצד היכולת שלהם ליישם את המידע הזה בשטח.

הדורות החדשים, לא רק נולדים לטכנולוגיה מתקדמת בהרבה מאלו שקדמו להם, הם גם מבינים באופן מידי את מה שלנו, הדורות המבוגרים לקח יותר זמן להגיע אליו: אין דבר שתרצה ללמוד, שלא תוכל ללמוד מיד – באופן הפרקטי ביותר, ורוב הסיכויים – בחינם.

מערכות "זומביות" מול "למידה חיה"

הדורות המבוגרים יותר, חיו בפרדיגמת המידע הקודמת, בה המודל המסחרי הברור והידוע לכל היה: ידע=כסף, כלומר, על מנת לרכוש ידע ומיומנות יש צורך לשלם למי שמחזיק במידע. הדורות החדשים יוצאים מתוך נקודת הבנה שידע זה משהו שמחכה להם בענן, לשליפה מתי, איך וכמה שצריך על מנת להשיג מטרה מסוימת. פה לדעתי, נעוץ הפער האמיתי בין התפיסות.

התפיסה הזאת, של הנגשת תכנים, לצד התאמתם להרגלי הצריכה החדשים של תוכן ולמידה, מראה שלא רק התכנים עצמם מתקדמים יותר, אלא גם דרכי הלימוד והספיגה שלהם מתייעלות, והופכות את צרכני המידע החדשים למשכילים ואפקטיביים בהרבה – ביחס לידע הכללי והאפקטיביות הרווחת שהתאפשרו בדורות הקודמים.

הרי מדובר על רכישת השכלה בכל הרמות: החל מיסודית וכלה במקצועית;
מדוע פיתח המין האנושי התמצאות ושימושיות בכל-כך הרבה תחומים, בזמן שההתמקצעות בהם נעלמה...?
חלק מהתשובה על כך מתכתב עם הנגשת הלמידה והטכנולוגיה של מה שהיה פעם מוגבל, להרבה יותר אנשים, ובדיוק כאן מתגלה הפער בין היכולות של הדורות המבוגרים יותר ללמוד במהירות את השינויים ולהסתגל אליהם, לעומת הדורות הצעירים יותר.

למה אנשים זורקים היום אנציקלופדיות לרחוב, אבל ממשיכים להירשם לפסיכומטרי.

הצעירים לא רק לומדים יותר מהר - הם לומדים הרבה יותר בהרבה פחות זמן.
בשביל להגיע למאמר או תוכן נחשק, אף אחד לא צריך לחכות יותר לסיים את התיכון, לעבור את מסלול העינויים של קבלה לאוניברסיטה, ואז בחירה בתחום לימודים מוגבל וספציפי שדרכו ורק דרכו ניתן להגיע למאמרים ולמידע הרצוי.
באינטרנט מחכה לך לא רק המידע המעודכן ביותר, האקטואלי ביותר, הנגיש ביותר (מבחינת שפה) – היא גם מאפשרת שיח לימוד פלורליסטי בינלאומי ועל-תרבותי. היא מאפשרת שיח לימודי בכל רמה אפשרית, ובכל קצב אפשרי – אבל הכי – בכל זמן אפשרי.

מהירות ההגעה לתכני קצה שפעם היו עליהם מגבלות מסחריות ואקדמיות (קפיטליסטיות), מקצרת את הדרך לכמות מידע יעיל גדולה יותר, בזמן שהיא חותכת החוצה את הצורך בתכנים מעקבים, מיותרים ולא רלוונטיים שהיית נאלץ ללמוד בגלל כפיית מערכות הלימוד.

למעשה, הדור הזה, בו מערכות הלימודים המסורתיות בעולם, עדיין לא הפנימו לחלוטין את פרדיגמת המידע החדשה, הינו דור מעניין במיוחד. אנחנו יכולים לצפות בדיסאוננס הקוגניטיבי של מערכות המסרבות להבין כי הסטודנטים שלהן כבר מזמן לא מוגבלים לסוג תוכן, רמת תוכן, ורכישת יכולת מקצועית כלשהי – שהיא הרבה מעבר למה שהן מסוגלות להציע.

מערכות הלימוד הבולטות ביותר בכך, הן מערכות הלימוד שעדיין דוגלות בטכניקת הלמידה הנקראת
"שינון". השינון העיוור הוא אבי הדקדנציה, מפני שהוא אינו מחייב הבנה או הפנמה של חומר – רק זיכרון שטוח ולא באמת ישים שלו.

בכלל, למה לשנן כשהמידע נגיש מכל מקום?

נא להכיר: סטטיסטיקה - כלי להשמדת האינדיבידואל.

כמובן שיש שיגידו, ובצדק, שלנגישות המידע יש גם השפעות שליליות על הלמידה החדשה. כמו למשל, העובדה שדווקא בגלל שהמידע כל-כך זמין ונגיש, אף אחד לא באמת ניגש אליו בפועל.

אבל גם זאת סברה שלא מבינה לחלוטין את הפרדיגמה החדשה, לפחות לדעתי.

החברה המערבית אוהבת לשחק את משחק הסטטיסטיקה, ולפעמים היא שוכחת, בנוחיות, שסטטיסטיקה היא כלי משחית. היא כלי שיווקי בתחפושת מדעית, שנועד לעוות את המציאות, לא באמת להציג אותה כפי שהיא, מפני שסטטיסטיקה מנרמלת, והנרמול חונק את השונה והיצירתי – האלמנטים היחידים שמאפשרים לחברה להתפתח ולהתאים את עצמה באופן אופטימאלי לסביבתה.

אז יבואו כל אוהבי הסטטיסטיקות למיניהן, ויראו לכם את אחוז כמות הידע הנגיש – שהוא אדיר, ביחס לצריכה שלו אצל הצרכן הממוצע (אח, הם אוהבים ממוצאים שם בסטטיסטיקות), והגרף יחשוף את הפער האדיר הזה, שיראה כמו מגלשת וולסטריט מאיימת של שוק בקריסה כלכלית.
אבל הגרף הזה, נכון ככל שיהיה, אינו באמת מיצג את המציאות – ולמעשה הינו מטעה ביותר.

למעשה, כמות הידע שם בחוץ, בכלל לא משנה באופן יחסי לכמות הצריכה שלו.
יש כל-כך הרבה ידע מיותר שם בחוץ, שאנחנו הצרכנים לא באמת נדרשים אליו רוב הזמן (גם לפני וגם אחרי השימוש בו), שאין צורך שנחזיק בו באופן קבוע.

הצורך להחזיק באופן קבוע במידע, הוא צורך פסיכולוגי מעוות בשליטה, ויציאה מתוך תפיסה שידע זה משהו שצריך לצבור כמו כסף – הרי אין דבר כזה "ידע מיותר" בעולם שבו המודל המסחרי של ידע הוא כספי... דורות רבים גדלו וחונכו להאמין כי השפעה של אובדן ידע או זיכרון, משמעותה בחברה האנושית המערבית כ"נכות" או פגם – משהו שצריך להיות אבסורדי בפרדיגמה החדשה.

החדשנות: ידע כמשאב מתכלה ומתחלף.

עכשיו, המודל משתנה לצד הדורות והטכנולוגיה, והיחס למידע צריך להשתנות בהתאם:
אין לנו צורך בכל הידע כל הזמן. יש לנו צרכים ספציפיים, שאותם אנחנו יכולים למלא באופן מידי ועל פי דרישה. יש לנו את היכולת לבחור מתוך הצע תכנים אדיר ביותר – אבל זה לא אומר שאנחנו לא מפעילים מערכות סינון של איכות ועניין אישי, וזה לא אומר שאנחנו לא צריכים להיות סלקטיביים באופי וסוג התכנים שאנו צורכים – במיוחד לצורך השכלה.

המושגים השתנו. התפיסה משתנה, ומהירות קליטת המידע טסה קדימה.

רוצים לראות סטטיסטיקות מפתיעות באמת? שאלו את עצמכם, מדוע אף אחד לא מציג לכם את עקומת יכולת הלימוד העצמית של הדורות החדשים ביחס לדורות הקודמים...?
למה את הגרף הזה אף אחד לא מציג? מסיבה פשוטה: הוא יחשוף את מערכות החינוך הדקדנטיות בערוותן. הוא יוכיח באופן חד משמעי שהדורות הצעירים היום הרבה יותר משכילים, הרבה יותר יעילים, והרבה יותר יצירתיים ממקביליהם בדורות שקדמו להם.

הטכנולוגיה לא שיפרה רק את נגישות המידע, היא מחייבת גישה בשינוי לאופן ומהירות הצריכה וההצטברות-התפיידות שלו.

לא רק הדורות הצעירים לומדים היום יותר מהר, ובכלל – יותר. כולנו לומדים יותר, כולנו מסוגלים ללמוד יותר, וכאן אנחנו נבחנים באמת כחברה אנושית אחראית: בכמה מהר נעזור לכמה שיותר אנשים להבין שהידע חופשי, או לפחות בדרך להיות חופשי – ומה המשמעויות האמיתיות של כך עליהם, מעבר לתעמולת ההפחדה של מערכות גוססות הנאחזות בקרנות מזבח של מודל מסחרי לא רלוונטי.

אז מה בא לכם ללמוד עכשיו? משהו שתמיד רציתם, והערמתם על עצמכם תירוצים ומגבלות שקשורים בפרדיגמה הקודמת - כי אתם יכולים להתחיל, ממש ברגע זה.

 

RSA Animate - Changing Education Paradigms