עוד בפרופיל האישי שלי בפייסבוק:

פברואר 07, 2014

מי ישפוט את השופטים?

שופטים1

אולי זאת המילה שמבלבלת אותי – "שופט", דמות שאמורה לייצג את הצדק. את הבינה. את האינטליגנציה. לבקש את התמונה הרחבה ביותר ועל פיה, להחליט כיצד צריך לנהוג, במסגרת החוקים, ולפעמים לפנים משורת הדין. שופט אמתי צריך לנהוג באומץ, להתעלם מהשפעות חיצוניות לא רלוונטיות ומהטעיות אפשריות שיכולות להטות את החלטתו. השופטים האידיאלים אמורים להיות "הבלתי משוחדים", אלה שהחוק בשבילם הוא צו הלב וגזר הדין שהם מעניקים, אמור להיות באמת מכריע.

ב-20 השנה האחרונות, נדמה שהמילה "שופט" משנה משמעות ועוברת אונס רבתי, כל יום, ברוב המדינות בעולם, מול עיניי מיליוני צופים.

תכניות הריאליטי מלאות ב"שופטים", עד כי נדמה, במיוחד בישראל, שצריך לגרד אותם מירכתי שוק המוסיקה המדולדל והמדולל, כשאריות פליטה. שלושה פורמטים כאלה בפריימטיים, ועוד כמה שמסתובבים בערוצי נישה כאלו ואחרים, משאירים וואקום מהדהד, וצורך בהשקעה רצינית סביב ההאדרה של פרסונות שהעשייה שלהן לא בהכרח מצדיקה את המעמד שתוכניות כאלו מתאמצות מאוד למכור ולמצב עבורן.

שופטים ומנטורים תשים בשעריך

העניין הוא ששופטים, או "מנטורים" בתוכניות מהסוג הזה, רחוקים מאוד בפרקטיקה מהגדרת המקור למושג והתואר המהדר את שמם בפריימטיים ובמדורי הרכילות. הכל מבוים, מתוסרט, מצולם וערוך לפי האינטרסים של התוכניות האלה. ה"שופטים" שלנו קנויים מראש. הם זקוקים לפלטפורמה שמזינה את הקריירה שלהם, יותר ממה שהיא זקוקה להם. אמת מרה שבה עצם הבעיה.

לפורמטים לא מפריע לגזול את התואר המקצועי "שופט" ולחסל אותו בעינויים - בעיה רצינית המטילה צל אפל על התרבות שלנו, כשהיא ממצבת שופטי ריאליטי כמודלים לחיקוי והערצה.

נדמה כי אנחנו אוהבים לראות מישהו שנכנע למכונה, קורע לגזרים מישהו שחולם לעלות על הסרט הנע שלה, וכי אנחנו מעודדים את התופעה הזאת להמשיך. אנחנו "אוהבים" את המסך שלנו מדמם. אחרי הכל, עקרונות הדרמה לא השתנו אלפי שנים: בשביל שנזדהה עם דמות, צריך להיות לה מכשול ושופטי הריאלטי הם חלק מרכזי במכשול הזה, ואליהם אמורות להינשא העיניים.

שופט ומלך - תארים בפומפוזיות

מילא האדרת השווא של המי ומי בתחום הבידור ו"אסמכתם" לשופטים, נראה כי אלו, כבר אינם מסתפקים בתואר "שופט" ורובם מנסים לנכס לעצמם איזשהו "תואר אצולה" נכסף נוסף, אשר יתקשר את דירוגם בהיררכיה התפיסתית. כך קורה שאייל גולן הוא "הזמר הלאומי" (כבר לא), ריטה היא "הזמרת הלאומית", דנה אינטרנשיונל היא "מלכת הפופ" הישראלית, וירדה ארזי (שבקרב מעריציה מוכרת שנים בתור "המלכה"), הורדה לדרגת "דוכסית" הפופ בזמן שהיא יושבת ב"קבינט" השופטים לצד דיוות הנוצות.
בפרסום אנחנו נוהגים להאמין, שאם מישהו צריך להגיד על עצמו שהוא משהו, כנראה שהוא לא באמת הדבר הזה באמת – מה שהופך את כל המאבק הזה על תוויות מלוכה ושליטה, די פאתטי.

משחקים על כל החפיסה

גם השופטים מתחרים ביניהם, לכן גם הם, נופלים קורבן למערכת. ככה זה כשאתה כלי של מפלצת הרייטינג הקפיטליסטית – הכל הולך: צריך להעליב, לפגוע, לנפץ חלומות, לדכא שאיפות, לסכסך, לסחוט סיפור קורע לב ולפתוח בו את הצלקות על מנת למצוץ מהן התייחסות מהקהל. צריך לשקר, לזייף רגשות, להיות צבוע, לעורר פרובוקציה, לדרוך על משתתפים ועמיתים למקצוע או לתחום, ואם לא הלך בטייק הראשון והשני והשלישי, זה יערך בכל מקרה לקונטקסט ולמסר המתאימים להפקה או ימצא את עצמו על רצפת חדר העריכה.

בקרב הדורסני הזה בין תכניות ריאליטי שונות, השופטים הם הג'וקר, או במילים אחרות – הם יהיו כל מה שההפקה רוצה שהם יהיו. גם אם זה אומר להקריב אותם ואת הישגי הקריירה שלהם על הדרך. לבוא אליהם בטענות יהיה כמו להאשים את הקלפים עצמם שהפסדת.

תסמונת הכיסא המסתובב

מבט מזוקק יותר על אופי תפקידו האמיתי של "שופט ריאליטי", יאיר באופן קצת פחות מפתיע את העובדה שמדי פעם, נחשפת אנושיותו, מעבר לגבולות הקונצנזוס שהתוכנית בה הוא משתתף מתיימרת לייצג. כך קורה ששופטת נתפשת על עבירות סמים קשים, שופטת אחרת נשפטת על סחיטה באיומים ושופט אחר מואשם בבעילת קטינה בהסכמה.

באופן אירוני, פורמט הריאליטי, מובנה כך שתמיד יוכל להתנער מאחריות ולהמשיך ליהנות גם מה"הוצאה הציבורית להורג" של שופטיו.

ממה אנחנו כל-כך המומים? למה אנחנו ממהרים כל-כך להצטרף לעדר התליינים ברגע שזה קורה? הרי זה לא חדש... זה רק הפך מהיר, זמין ונוח יותר. כבר לא צריך לשבת בקולוסאום ולהצביע עם האגודל מטה, מספיק להעביר את היד בדרמתיות על כפתור ה"לא עבר" באפליקציה, כדי לקוות שחלק מהדם שנשפך, יגיע גם לשפתותינו.

וזה לא שאנחנו מחכים לאפליקציות... לא לא. אנחנו מנצלים כל הזדמנות להיות שופטים בעצמנו, בכל סיטואציה שדומה רק בקצת לפורמטים של התוכניות שמחנכות ומתכנתות אותנו לשפוט כמוהן. אנחנו קרים ואכזריים. אנחנו אטומים וקהים ואנחנו בטוחים, שהיינו יכולים לעשות עבודה יותר טובה מהשופטים בתוכנית. אנחנו מדחיקים נגד כל היגיון אפשרי את הידיעה שה"שופטים", הם לא באמת שופטים. הם שחקנים. הם חיילים של מערכת שהאינטרס שלה הוא כסף. הכסף שלנו, ואנחנו כולנו השה לעולה, ההולך כצאן לטווח ובדרך רומס בשעטה כמה שיעירים לעזאזל.

המרה אלימה

אלוהי הרייטינג לא רואה בעיניים, הוא עושה נפשות גם מגיבורים שהצליחו למצב את עצמם כמתנגדים פנאטיים שלו בפומבי. אחד אחד הם כורעים מול המזבח או עליו, ונשבעים לו אמונים בקודש הקודשים - הפריימטיים. ואיך נאשים אותם? איך נבוא אליהם בטענות כשאנחנו יודעים שהם לא יכולים "להצליח" שלא תחת כנפיו? איזה סיכוי יש להם מול נסיו וחרונו? הכופרים דינם גיהינום השכחה וההתעלמות, גזר דין קשה לכל הדעות. מוות סטרילי של הסתפקות במועט או בקיים, לא עלינו. לא על אף אחד. מחשבה נוראית שבאה עם תחושת דחיה ונידוי מלווה בניחוח הערכה המתפוגג עם הזיכרון. עם הערכה אי אפשר לשלם במכולת, העניין הוא שבימנו גם לא עם אלבומי מוסיקה.

שופטים2 הכסף בעולם ה"מוסיקה" כבר מזמן לא מגיע ממוסיקה. אולי בגלל זה, ובאופן מאוד אירוני – נוח לנו עם המושג "תעשיית המוסיקה". תעשיה של תוצרי הלוואי (מרצ'נטייז) שנמכרים מסביב לתדמית, שרוב הזמן היא מזויפת, מוקצנת ופיקטיבית.

בהסכמה

איך הסתבכנו ככה ברשת העכביש הזאת? כמה זמן עוד נרשה לטורף רב הזרועות לייבש את האינטליגנציה שלנו – הרגשית והשכלית?

סף הרגש שלנו מותש. נראה ששום דבר לא יזעזע אותנו יותר, וגם אם יזעזע – אז מה. לא נעשה כלום. או נשתף פוסט זועם בפייסבוק. אולי נלך להוציא קצף באיזו כיכר או שדרה. זהו. מבחינתנו עשינו את שלנו. אחרי הכל, למי יש כוח לעשות יותר כשהרוב מאמינים שאי אפשר לנצח את המכונה באמת. קצת מזכיר לי קטינה ששוכבת בהסכמה עם מפורסם שמבוגר ממנה ב-20 שנה, נחקרת במשטרה, ואז חוזרת אתו הביתה. ישר למיטה.

במקום זה, אני רוצה להציע אלטרנטיבה. אחת כזאת שרוב מי שיקרא את הפוסט הזה, לא יישם. מאלף ואחד תירוצים. תירוצים של מכורים. מכורים בכל מובני המילה.

גמילה אפקטיבית

אירוניה מוכרת היא, שהאיסור על שימוש ומכירה של סמים הופך אותם ליותר נחשקים – איסור זה לא הפתרון לשעבוד, זו מקפצה אליו.

אל תאסרו על הילדים שלכם לראות את התוכניות האלה, אלא הסבירו להם את השקר. חשפו בפניהם את האיש מאחורי הווילון – נטרלו את הריגוש שלהם מזה. נטרלו את העניין על ידי חשיפת החוטים. חדדו את יכולת האבחנה שלהם מול המסרים הכפולים, הצביעות והמניפולציות. הראו להם כדוגמא אישית שזה לא מעניין אתכם. אל תצרכו את זה, אל תשתפו עם זה פעולה. פשוט סרבו לעלות לרכבת הקורבנות המהופנטים.

אני יודע, זה לא יקרה, בטח לא במהירות. עגל הזהב מסנוור הרבה יותר מאידיאלים חסרי פנים וגוף. הטעות בסיפור היא שלא צריך לנפץ את העגל, אלה פשוט להשאיר אותו מאחורינו, במדבר.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית