דצמבר 28, 2006

גראנד ז'אטה אל הרפש






כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב פוסט על העונה החדשה של "נולד לרקוד", אבל עד שהמחשב שלי יחזור מתיקון ויהיה לי זמן לעשות את זה, קבלו את הדבר הכי קרוב שמצאתי לדעותי הפרטיות.
תלחצו על התמונה כדי לצפות בה בגודל קריא :

דצמבר 25, 2006

המדבב המושלם OMG

הבחור הזה קצת לא נורמאלי.

הוא החליט שהוא ידבב 100 דמויות מוכרות

בחמש דקות.

ספויילר: הוא מצליח.

דצמבר 20, 2006

מעוף הדרקון - ביקורת על הסרט ארגון


למרות העלילה הארכיטיפית הדלוחה, מצליח הסרט ארגון להתרומם על כנפי הדרקון בזכות סינימטוגראפיה מרהיבה, עיצוב נפלא ואפקטים שמשאירים אותך פעור פה. חבל שהוא נגמר עוד לפני שהוא התחיל...

הסרט ארגון הוא תולדה ישירה של ז'אנר סרטי הפנטסיה שהתפרץ למסכים עם סדרת "שר הטבעות" וכמובן עלילותיו של הארי פוטר.

אין ספק שיוצריו של ארגון התחנכו על ברכיים משכילות. בהפקה מורגשת במפורש הכירות עם ציוריו של אלמור האגדי (צייר d&d קלאסי), עם עלילות משחקי המחשב הרלוונטיים (dungeon siege ודומיו) ועם ספרי הפנטסיה הרבים שנכתבו בשנים האחרונות.




מה שמצער הוא שלמרות כל זאת, עלילתו של ארגון היא דלוחה, צפויה ומוכרת עד תחושת דה-ז'ה-וו מבחילה.
שוב אנו פוגשים ארץ אפלה ומפוחדת, נשלטת תחת ידו של רודן רב כוח. שוב קבוצת מורדים קטנה ונסתרת היא תקוותו האחרונה של העם, ושוב הם מחכים למשיח בן דוד, בן הכפר "the chosen one" אשר ינהיג אותם אל עבר הניצחון.


עוד דבר שמצדיק הסרט ארגון, הוא הסיבה לאורכם של סרטים אחרים מן התחום. בעוד שכל אחד מסרטי שר הטבעות ארך 3 שעות תמימות, ארגון נמשך בקושי שעה וחצי. אולי מסיבה זאת הרגישו המפיקים צורך לקדם את העלילה במהירות מופלאה שכזאת וממש "להריץ קדימה" את קצב ההתרחשויות.

הצורך לרוץ בעלילה מעציב בעיקר בגלל שהוא אינו מאפשר לפתח אמפטיה לדמויות המפתח ולהזדהות איתן לאורך המסע. המהירות גם חושפת ביתר קלות את נוסחת העלילה – עוד דבר שמקלקל את הסרט לצופה.

למרות זאת, ולמרות רמתו הבינונית של המשחק, מצליח הסרט לרתק את הצופה על המסך, ולו בזכות הדרקון המדהים שתוך שניות מספר קונה את לבך. האפקטים הטכנולוגיים הם ברמה כל-כך גבוהה שכמעט קשה להאמין שמעולם לא היה דרקון על הסט והוא כולו יצירת מחשב שנוספה בפוסט פרודקשן.
במיוחד מרהיבות הן סצנות הטיסה על גב הדרקון, ואם אתם מחפשים סיבה אחת ללכת ולראות את הסרט הזה בקולנוע (ולא לחכות ל-DVD) – אז זאת הסיבה.

אני יכול לקשקש עכשיו שנה על d&d ולהיכנס לעומקים בניתוח העלילה והדמויות, אבל אני אשאיר את זה לפעם אחרת. לפחות עד שיותר אנשים יראו את הסרט, כך שזה יעשה להם פחות ספויילרים.


לסיכום: אם אתם אוהבים פנטסיה, ומוכנים לבוא ללא ציפיות גבוהות מהעלילה והמשחק – הסרט ארגון בקולנוע הוא חוויה שאתם לא רוצים להחמיץ.

ואם יש לכם כוח וסבלנות, כנסו לאתר הרשמי של הסרט (כאן) גם כי הוא אחד המרשימים והמושקעים שראיתי לאחרונה, וגם כי הוא יכניס אתכם לאווירה.




בינתיים תהנו מהטריילר:


נובמבר 10, 2006

נובמבר 06, 2006

עצרת

הרגע הנורא. תפנית הסטורית



לפני 11 שנה, עשיתי שבת בצבא. כבר הייתי יחסית פז"מניק וישבתי בערב במועדון לראות טלוויזיה. ראש הממשלה יצחק רבין נורה. הוא נורה בעצרת השלום הגדולה בכיכר שהיתה אז "כיכר מלכי ישראל", ועכשיו קרואה על שמו.
בגלל ששירתי במ.צ., היחידה שלי גם היתה אחת מאלה שאבטחו את הלוויה שלו, ושנה מאוחר יותר, עדין לבוש בירוק, שרתי בטקס יום השנה למותו שנערך ביחידה.

אני חייב לציין שאני אף פעם לא האמנתי בדרכו של יצחק רבין. למעשה את רוב חיי הפוליטיים ביליתי בצידו האחר של המתרס. רבין נראה לי תמיד נפוח מידי, מקובע מידי... לא הערכתי אותו על השחצנות שנשפכה ממנו, וגם השמועות על נושא הרגלי השתיה שלו, לא קנו לו אצלי נקודות זכות.

נכון, זה נשמע שחצני להגיד את זה על אדם כמו רבין, משכמו ומעלה, שלזכותו עומדים הישגים מרחיקי לכת בפוליטיקה הישראלית, אבל בכל זאת, זאת היתה דעתי וחשוב לי שתדעו אותה לפני שאתם ממשיכים לקרוא.
עוד בשבועות הראשונים למותו של רבין, נסיתי להבין את התופעה שמאוחר יותר תקרא "נוער הנרות". אותם נערים ונערות, חלקם צעירים מאוד, שישבו בכיכר סביב מעגלי נרות דולקים ושרו את שיריו של אביב גפן, תוך מלמול משפטים כמו "סבא, סבא – איך הלכת לנו ככה"...
אפשר היה לחשוב שרבין היה לפחות אוויטה פרון. שהוא חילץ אותם ממצוקת העוני. שהוא פטר בשבילם את כל בעיות העולם. אפשר היה לחשוב שהם גדלו לו על הברכיים, שהם ינקו את משנתו ישירות מדגל האומה והתדיינו עליה איתו בכל יום שישי בפארק אחר הצהריים.

אבל האמת היתה הרבה יותר רדודה ואירונית. האמת היתה שהנוער חיפש מודל להזדהות וסיבה להפגין את רגשותיו הבלתי מאוזנים. האמת היתה שרובם לא ידעו בכלל מי זה רבין, ומה היתה דרכו הפוליטית. כמעט כולם לא ידעו חצי דבר על הקרירה הצבאית של רבין ומה היה פועלו הפוליטי לפני שהפך ראש ממשלה. אם הם ידעו מי זאת לאה, זה בגלל שערורית המתנות ובקיצור... הם ישבו בכיכר ובכו בעיקר כי זה היה טרנד. משהו שכולם עשו. כל החבר'ה. כי היה לזה קטע מגניב. כי הם הרגישו חלק מההיסטוריה.

נוער הנרות באמת הפך להיות חלק מההיסטוריה, אבל מכל הסיבות הלא נכונות...

הם שרו את השירים של אביב גפן כאילו נכתבו במיוחד לאירוע הזה, ולכולם היה נוח לשכוח שגפן בעצמו כתב בשיריו "הנה ראש הממשלה הולך שיכור", השורה שגרמה לו מריבה קשה עם רבין, (נגע בנקודה רגישה הבחור), ושהשניים "השלימו" לעיניי המצלמות רק ממש באותה עצרת ממש.
השיר "לבכות לך" שנכתב ע"י אביב עבור חברו הטוב ניר, שנהג בתאונת דרכים, הפך להיות המנון המהפכה, ולפעמים נדמה כאילו גפן בעצמו רוצה שנאמין שנכתב לאירוע עצמו.
אני בטוח שאם תשאלו את מי שהיו פעם נוער הנרות היום מתי נכתב השיר ולכבוד מי, רובם יגידו שלכבוד רבין. רובם גם יאמינו שהמשפט "שלום, חבר" הוא שם השיר הזה. למרות שמי שאמר אותו היה בכלל ביל קינגטון בטקס הלוויה. (כן, הוא אמר את זה בעברית).

אבל השירים של גפן הם לא היחידים שנוכסו לפרופגנדת השלום. כל עץ ובנין רענן יותר ופחות פתאום קיבלו שם חדש: רבין. הכיעור היה שרוב הבניינים והמוסדות הישנים ששינו לפתע את שמם, כבר היו קוראים ע"ש גיבורים אחרים ותורמים. לא משנה.

התקשורת מיהרה להנציח את רבין בתור אייקון מושיע וסמל תהליך השלום, והפער שהיה בין האדם יצחק רבין לבין הסמל שהוא הפך להיות, הלך ונפער עד שהיום רק אלא שהכירו את רבין באופן אישי אולי יוכלו לזהות את ההבדלים.

כך הפך רבין מראש ממשלה, לגיבור לאומי שהקריב את עצמו למען השלום.לכולם היה נוח לשכוח שמי שהרג את רבין היה בן עמו שלו. לכולם היה נוח לשכוח שראש הממשלה היה שחצן וסרב ללבוש אפוד מגן למרות ההזהרות וההתרעות המפורשות.לכולם היה נוח לשכוח את המחדל של שירות הביטחון הכללי שאפשר למתנקש פנאט וחסר הכשרה להגיע לטווח אפס ולירות בראש הממשלה (בגב!) שלושה (!) כדורים. שלושה!!!לכולם היה קל לשכוח את זה...
כי מהרגע שהשתחררה ההודעה הרשמית "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה", זה כבר לא היה משנה... ראש ממשלת ישראל נרצח. פעם ראשונה מאז ההיסטוריה של מדינת ישראל. וזה היה לא סתם ראש ממשלה, אלא אחד שהאמין ופעל למען השלום.
על דרכו השנויה במחלוקת, איש כבר לא דיבר. על פעולתו כנגד רצון העם, ועל דעת עצמו – איש כבר לא דיבר. על התככים בתוך המפלגה, מאבקי הכוח עם שמעון פרס ועם מתחרים אחרים על חשבון הבוחר – איש לא דיבר.
הרבה יותר קל לזכור אייקון.לאייקון אפשר לעשות גלוריפיקציה.



****

11 שנים מאוחר יותר, באותה כיכר תל-אביבית התכנסו אלפי אנשים לזכר אותו אירוע.
נערים ונערות במדי השומר הצעיר והצופים, בחולצות אדומות לסמל סוציאליזם, בבלוני מחאה שחורים, עם שלטים של "שלום עכשיו" ואמרות שפר פשטו על הרחובות הסמוכים לכיכר. נערים ונערות בדיוק בגיל של מי שהיו אז "נוער הנרות", הלכו חבוקים בכיכר, כאילו מת להם קרוב משפחה. הם בכו, וצעקו ומחו נגד הימין... הם הזילו דמעות של צער, הניפו דגלים ושלטים וסיסמאות וענדו סמלים קיצוניים.

אני זוכר שהלכתי ברחוב ושאלתי את עצמי מה גורם להם להתרגש כל-כך, היום, בגילם הצעיר, מארוע שקרה כשהם היו עוד בחיתוליהם... אני זוכר ששאלתי את עצמי איפה אותו נוער נרות היום – הם בטח בני 20-26, רק בתחילת חייהם הבוגרים... חלקם בטח מטיילים במזרח, חלקם לומדים לתואר הראשון... מעניין מה הם חושבים על התקופה ההיא שישבו בכיכר והזילו דמעות על אותו אדם שנרצח. מעניין מה הם חושבים על הילדים שבאו לכיכר היום.

לי זה היה נראה שוב כמו טרנד. כמו קטע מגניב שהולכים אליו כי כולם הולכים. כי זה לגיטימי באירוע כזה לחבק את החברה שלך (שגם היא בת-14) ולהגיד לה "יהיה טוב" ולהגניב לה נשיקה מצוקתית. כי זה לגיטימי באירוע כזה להדליק סיגריה (גם אם אתה בן 13.5 ומרגיש ממש גדול). כי זה מדליק להסתובב ולראות את כולם ולהרגיש את ה"ביחד" הזה...
זה הכל, חוץ מבאמת לזכור מה קרה.

מה קרה?

ראש הממשלה יצחק רבין נרצח ע"י מתנקש יהודי בעצרת השלום הגדולה שנערכה לכבודו, בעודו יורד מוקף באנשי הביטחון שלו מהבמה המרכזית.

רצח זה דבר נורא. רצח ראש ממשלה, הוא מחאה פוליטית אלימה שאין עליה כפרה במדינה דמוקרטית. (או בכל מקום לצורך העניין), אבל מכאן ועד טרנדיות הדרך ארוכה והפער גדול...

גם העצרת שהבטיחו לנו שלא תהיה פולטית, לא באמת הצליחה לקיים את ההבטחה.
למזלם, כנראה גם לאלוהים חוש אירוניה משל עצמו, והמבול המטורף שירד ופיזר את הנוכחים הגיע בדיוק 10 דקות אחרי תום הטקס.
מה שמדהים הוא, כמה מהר נזנחו השלטים, האלונים והפליירים בזמן שכולם רצו לחפש מחסה. אף כוח שיטור לא היה מסוגל לפזר עצרת בסדר גודל כזה, במהירות שכזאת.

אתם מוזמנים לראות איך נשארה הכיכר אחרי העצרת. כנראה שעדיף לכתוב על השלטים "שלום אחר-כך", או אולי אפילו "שלום בקיץ".

בפעם הבאה, נא לתאם עם המתנקשים אירועים כאלה לימים יותר חמים.

תודה.

נובמבר 05, 2006

עוד משהו על המצעד

חברה טובה כתבה, ושלחה לי במייל

שלום,
שמי פופון ואני פונה אליך היום במטרה להסביר לך מה עובר היום עלי ושכמותי ובניסיון לשכנע אותך לתת כתף.

בגיל 15 יצאתי מהארון. זה דרש ממני אומץ רב, הרבה התנכלויות ואיבוד מסה כבדה של חברים.
עשיתי זאת לא בשביל הפרובוקציה אלא בשביל לחיות עם עצמי ועם הסובבים אותי בפתיחות, מבלי להסתיר
אמיתות ולחיות בשקר.

לפני כ-15 שנים צעדתי בתל אביב בפעם הראשונה עם קומץ אנשים. עם רגשות חזקים של מבוכה ופחד. לא צעדתי
בשביל הפרובוקציה ולא בשביל ה"דווקא" אלא בכדי להראות לכל העולם- שאנחנו לא מפלצות. שאנחנו ככל האדם. פשוט אנשים.
גם אז ספגנו הערות גזעניות, חטפנו מכות ואחדים מאיתנו נעצרו. אבל המשכנו לצעוד אחת לשנה והנה, ראו מה תל אביב הפכה
להיות. עיר תרבותית, סבלנית, עיר הפורסת ידיה לחיבוק המזמין כל אחד מכל איזוראו השקפה, ליהנות ממקום בו לא יופלה לרעה.
(נכון, ישנן גם היום התנכלויות בגנים השונים וחשבון לא פתור שיש לקהילה עם מג"ב, אבל זה כבר סיפור אחר).

ביום שישי ה10.11.06 עומד להתקיים מצעד גאווה בירושלים. המצעד בירושלים הוא אירוע שנועד להביא לפיוס ודו קיום ולא במובן
הצר של המילה- אלא במובן ההוליסטי, הרחב: שלום בין כולם ללא קשר למוצא, לאהבה או לאמונה.
רבים מכם שואלים מדוע. למה ללכת למקום כל כך רגיש ולעורר שם פרובוקציה?
התשובה היא פשוטה. כי ה"רגישות" אינה שייכת רק לעולם הדתי.
בירושלים 2006 חיה קהילה הומולסבית מכובדת, גדולה ונפלאה. היא מונה אלפי חברים מחוץ לארון אשר בנוסף להם חיים שם
עוד עשרות אלפים בעלי נטיות מיניות שאינם יוצאים מהארון מתוך פחד מהבריונות המאיימת עליהם בגלל העדפתם המינית.
האם זו אינה נחשבת ל"פגיעה ברגשות" ?
האיומים הקיצוניים של מתנגדי המצעד לא משאירים לי אפשרות אחרת מלבד השבת מלחמת אין ברירה בחזרה.
הבעתיות באירועי ירושלים לא מתבטאת בעובדה שקבוצת אנשים החליטה לצעוד, אלא ביכולתה של קבוצת אנשים לבטל
את הווייתו של פלוני באלימות שרמתה מטרידה.

הבריונות מאיימת על הקיום שלי ושכמותי, היא מאיימת על היכולת שלך לבחור בדרך שלך.
בדיוק כמו באירוע טרור הבריונות מאיימת בנגיסה בוטה בערכי הדמוקרטיה הישראלית.


ביום שישי השבוע- אני אצעד בירושלים. אלא שהפעם לא אעשה זאת כי אני לסבית. אלא כי אני ישראלית.
ישראלית שדוגלת בסבלנות. ישראלית שלא נכנעת לבריונות.
אני פונה היום אליך וקראת לך להגיע, לצאת יחד למלחמה נגד גזענות, נגד דיכוי, נגד טרור.
הגיע הזמן לעשות מעשה. לא להתעצל. לא לפחד.
לצעוד ביחד. בלי פרובוקציות. רק כדי להגן על מה שכולנו מאמינים בו.
החופש לבחור.
תודה.

***** עוד כתבה מ-MSN של חברה טובה אחרת: תלחצו כאן

נובמבר 03, 2006

גאווה ודעה קדומה

והרי התחזית: הולך להיות שחור

כולם מדברים על מצעד הגאווה בירושלים, וכולם מתווכחים על השאלה המוסרית האם לקיים את המצעד הפרווקטיבי בבירה היהודית או שלא.


אתם יודעים משהו, פחות מטריד אותי מצעד הגאווה. לא ממש אכפת לי אם הוא יתקיים בירושלים או נניח באופקים. להפיך, אני חושב שלקיים את המצעד הבינלאומי באופקים היה מביא קצת צבע למקום, שלא לדבר על כסף זר וחשיפה.


אבל זה לא מה שרציתי להגיד. מה שרציתי להגיד הוא, שהרבה יותר מפחיד אותי שקיים כרגע גוף במדינת ישראל, שיש לו יותר כוח מהחוק. גוף שרואה לגיטימציה באלימות של ממש אם רצונותיו לא מתקיימים. גוף שמרשה לעצמו לשלוח את אנשיו להרוג אנשים מעמו שלו, בלי להניד פאה.


אתם מבינים, מצעד הגאווה בירושלים לא מתוכנן לעבור דרך שכונת מאה שערים. הוא אפילו לא מתוכנן לעבור דרך רחבת הכותל המערבי או כל מקום קדוש אחר. הוא מתוכנן להתקיים בבירת מדינת ישראל. המדינה שחרטה על הצהרת לכבד כל אדם ללא הבדל דת, גזע ומין. הממממ... אני לא חושב שלזה בן גוריון התכוון, אבל זאת לא הנקודה.


החרדים שלנו לא באמת מתרגשים מהמצעד. מה שאתם רואים לפניכם היא הפגנת כוח גרידה. הוכחה בלתי ניתנת לערעור שמדינת ישראל אינה מדינת חוק, או דמוקרטיה – אלא היא מדינת עולם שלישי שמה שקובע בה הוא כוח הזרוע, ולהם, לחרדים, לצערנו – יש יותר גדול.


בעוד שהציבור החילוני מטופח לחשיבה אינדיבידואלית ולומד לבחור בעצמו מה טוב עבורו ומה רע, לציבור החרדי אין דילמות. מה שהרבי אמר הוא טוב. מה שהחילונים עושים הוא רע. עולם פשוט. אז כשהרבי אומר לכו וגרשו את הטרפה מעירנו הקדושה – יוצא נחיל של לובשי שחורים, שהשטריימל מכסה להם כנראה גם את העיניים, ובועט ושורף וצועק (כמו ילד מפונק שנשכב על הריצפה בסופר) עד שנכנעים לדרישותיו.


היום זה מצעד הגאווה, ומחר זה יהיה לנסוע בשבת, או כל גחמה אחרת שתקרב את בואו של משיח בן דוד....
אני אומר לכם, מצעד הגאווה הוא רק הסימפטום, הוא לא הבעיה. שורשיה של הבעיה עמוקים בהרבה והם מעוגנים בחוק הג'ונגל הבסיסי ביותר: החזק הוא זה ששורד.


אז תגידו מה שתגידו על התחשבות ברגשות הציבור, וכמה צודקים החברים בשחור שלמצעד הגאווה יש מקומות הולמים יותר מעיר הקודש הטהורה ירושלם, אבל תזכרו. תזכרו שהיום זה הגייז, ומחר זה אתם. היום זאת ירושלים ומחר זאת תל-אביב... בכלל, למה לעצור כשהעסק רק מתחיל להתגלגל בכיוון שרצית? למה לעצור בת"א כשאפשר להשפיע על הממשלה...?


אם החרדים יראו שמשתלם להם להתפרע, (כמו אותו ילד בסופר), הם יעשו את שוב. הם יודעים שכל מה שהם צריכים לעשות זה לצאת לכביש, לשרוף כמה צמיגים, לדקור כמה אנשים והכל יהיה בסדר... הם ישיגו את הממתק המזוין הזה כי אימא רק רוצה לעשות שופינג בשקט.


ואהבת לרעך כמוך...? לא. "והכרחת לרעך כמוך" נשמע הרבה יותר מעודכן.

נובמבר 02, 2006


זריחה על שדרות סנסט
סנסט בולווארד, הוא אחד ממחזות הזמר שאני הכי אוהב. תשאלו למה?
תודה. אני אגיד לכם. כי יש לו סיפור נפלא, מוסיקה יוצאת מגדר הרגיל וסטנדרט הפקה בלתי מתפשר.

המחזר שדרות סנסט מבוסס על סרט הקולנוע משנות החמישים, שבו כיכבה גלוריה סוונסון.אנדרו לוויד וובר העביר את הסרט אל הבמה והוסיף את השירים ב-1993. ההפקה עשתה כל שביכולת כדי לשמור על מבנה הסצנות של הסרט המקורי, וקטעים ממנו אפילו משולבים במחזה (כמו למשל מרדף המכוניות).

כוכבות ענקיות שיחקו את תפקידה של נורמה דזמונד, אלילת הסרטים האילמים השוגה בהזיות גדולה שנים לאחר שנשכחה. את הרשימה מפארות פאולה קלארק, איליין פייג', פטי לופון – ואהובתי האישית: גלן קלוז.

אז למה בעצם אני מספר לכם את כל זה...?
בגלל שהשמועה מהלכת כבר הרבה זמן שהמעגל עומד להיסגר, ובעקבות גל הסרטים המוסיקליים שבאו עלינו לטובה, גם שדרות סנסט עומד לחזור למדיה שבה הוא נולד ולהתגלגל שוב לקולנוע – הפעם בדמות המחזמר של וובר.
ומי תשחק את נורמה דזמונד..? בהתחלה דיברו על ליזה מינלי (מה?!) אבל לאחרונה מטפטפות שמועות עיקשות כי ההפקה הקולנועית תעשה בכיכובה של גלן קלוז. אפילו מאושר ב-IMDB

אני לא ממש מבין למה הם חיכו עם ההצהרה הזאת, כאילו שהבחירה לא היתה ממש בונת מראש...

הסרט אמור לצאת רק ב-2008, אבל עד אז, בזכות אירוע יום הולדת גדול שחגגו לכבוד מר וובר, אנחנו זוכים לפחות לטעימה קטנטנה ממה שמחכה לנו.
קבלו אותה:




נובמבר 01, 2006

פולני שמתלונן כבר בפוסט הראשון

"לאן נוליך את החרפה"
נתן אלתרמן.

20 דקות. זה הזמן שלקח לי להזכר למה אני מוריד סדרות ורואה את כל ה"טלוויזיה" שלי באינטרנט.
20 דקות של זבל רצוף שהתחלק ל-7 דקות מהתוכנית של דודו טופז "הכל עשר", 5 דקות פרסומות (רק 5 כי עברתי באמצע כשנשבר לי מטופז) ועוד 7 דקות ששרדתי בתוכנית אימא מחליפה.

אני מודה, חיכית לעדי אשכנזי, אבל לפי הפרומו, גם התוכנית שלה היתה על סקס ודמותה במחוך אדום ואיפור כבד נצרבה כנגד רצוני בראשי. מאוחר מידי. כנראה שהלילה אני שוב לא אשן מהסיוטים.

דודו מספר לכלומלו

בשבע הדקות של טופז, נזכרתי למה מי שהיה פעם מלך הרייטינג, מקבל משבצת שידורים עלובה באמצע השבוע. דודו נשאר דודו, וכנראה שיש סביבו מספיק לקקנים שעוזרים לו להאמין שהוא היום בדיוק מה שהוא היה אז. אז זהו שלא.
ההפקה של טופז היא כל-כך רדודה, ומצוקתה כל-כך גדולה שליבי נחמץ והתחשק לי להביא אותו לטוק-שואו משלי, להעלות אותו על הבמה ולהביא תורם נדיב ומסתורי שיממן לו גמילה מהאגו.
לצערי אין לי טוק שואו, רק בלוג – וגם זה משהו חדש.

סיפור המצוקה שהביאו אצל טופז השבוע היה סיפורם של רומיאו (עלק בארד פיט הישראלי) ואנג'ל (אם זאת מלאך אני צנצנת) שהטרגדיה הגדולה של חייהם היא שהם רוצים להתחתן, אבל להורי החתן אין את הכסף כדי לעזור להם. אם כאן היה נגמר הסיפור הייתי אומר – מילא, אבל המצוקה היא שהורי הכלה מוכנים לתת 100,000 ₪ והם מצפים מהורי החתן להשוות את הסכום.

מה עשה החתן? ברח מהבית. באמת איך יכול להיות שלאבא ואימא אין מאה אלף שקל לתת לו בשביל להתחתן. מסכן. חתונה בפחות מ-200,000 ₪ זאת פשוט בושה! ואיך זה יכול להיות שההורים לא נותנים לו את זה? אז מה אם אבא שלו שקוע בחובות עד צוואר. אז מה אם הוא צעיר וכוחו במותניו. אם הוא לא מקבל את הכסף – הוא בורח. אנג'ל היא החיים שלו. בחורה שהוא מכיר אלוהים יודע כמה זמן, יותר חשובה ממצוקות המשפחה.

ומה עשה דודו? דודו הפגיש בין ההורים לילד (לא לפני שהוא השפיל והביך אותם עד העצם)ואז טופז טוב הלב הביא בעלי אולם שמחות (שלא אעשה להם כאן פרסומת), ותמורת איזכור בתוכנית (שכלל גם וידאו של אולם השמחות) הם נתנו לזוג החמוד שלנו במתנה חתונה של 250 אורחים על חשבונם.

אתם רואים ילדים, שווה לזרוק הכל ולברוח מהבית. משתלם לא לדחות סיפוקים. אין צורך להרתם ולעזור להורים לשלם את החובות שנקלעו אליהם (בעיקר כי כל החיים ניסו לפרנס אתכם ולכסות על הוצאותיכם) כל מה שצריך זה לפנות לדודו. דודו יסדר לכם חתונה, ואפילו ספוט בטלוויזיה. המחיר: השפלה קטנה בפני צופי הרפש של ערוץ 10 ופרסומת לאולם שמחות שאף אחד לא היה שומע עליו אם לא היה תורם.

מסחטת הדמעות שלך החלידה דודו. היא לא רק לא עובדת, היא גם משאירה טעם רע. אני יודע בדיוק למה הבאת את הסיפור הזה לטלוויזיה. הבחור (החתן המיועד), הוא מצטלם מאוד יפה. הוא עובר מסך משו משו. גם ידעת שהוא יבכה – כי הוא בטח בכה אצלך במשרד. הקהל לא יעמוד בבחור יפה בוכה, נכון דודו? זה הרי מספיק. ערכים זה לא משהו שמטריד את טופז. העיקר שהוא יצא גדול וחיבר את המשפחה המטומטמת הזאת עם הבן המטומטם שלה ועם אנשי אולם השמחות.

אימא מחליפה – ערוץ!

את הפורמט של אימא מחליפה אני מכיר עוד לפני שהוא גויר. תמיד תהיתי מי המפגרים שמוכנים להפוך את החיים שלהם לקרקס מול המצלמה, אבל עוד יותר זעזע אותי אלא שמסכימים לעשות את זה תוך כדי עינוי הילדים שלהם...

איזה סוג של הורה אתה יכול להיות בשביל ללכת לתוכנית כזאת? מהו עולם הערכים שאתה רוצה שהילדים שלך יפנימו מהתנהגות שכזאת...?די פשוט להבין למען האמת... רודף תהילה שמוכן למכור לשם כך את משפחתו.

ישבתי ובהיתי מחולחל בדו-שיח שהתקיים בין שתי משפחות. מושג יפה "דו-שיח"... חבל שלא היה לו שום קשר למה שהלך שם בשולחן: צעקות, ניפנופי ידיים, עלבונות, עזיבה דרמתית... ג'רי ספרינגר היה גאה. הוא אולי היה מצטער שלא עפו שם איזו כפה או שתיים, אבל לכו תדעו מה ירד בעריכה.

בקצרה: אימא אחת נשברה ועזבה את התוכנית באמצע, כי הילד של האמא השניה התנהג אליה באלימות. ילד בן 5. 5 שנים. כן כן. אתם קוראים נכון.

אף אחד לעולם לא יוכל לבוא בטענות לילד הזה על ההתנהגות הזאת. ההפקה דאגה להראות לנו היטב (בעריכה מאוד מגמתית) שהשד הוא נרכש ולא מולד. ההורים של הילד השתוללו מול המצלמה. רגשות הנחיתות חגגו, וכנראה שגם המפיקים של התוכנית שהבינו שיש להם זהב ביד.

טבלת הרייטינג תנסוק הלילה. הטוקבקים מחר יחגגו.

מה זה השטויות האלה...?!

את עדי אשכנזי אני דווקא אוהב, אבל היום ויתרתי על התוכנית שלה. ויתרתי כי המראה שלה מלקה בשוט מישהו עירום קשור, (וזה היה רק בפרומו), היה כל מה שהייתי מוכן לספןג אחרי הזעזועים שעברתי. לא עוד הרדידות הזאת לערב אחד.

אז מה נשאר אחרי שכיסיתי את הפריים טיים בשני הערוצים המסחריים הגדולים במדינה: ערוצי הסרטים של YES שפעם אחרונה שהם ראו סרט חדש דויד בן גוריון הכריז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. ערוצי הסדרות, שמעולים בטובם לפצות אותי על זה שאין לי VOD בשידור מחזורי של סדרות בריטיות מהמאה ה-2 לספירה ושל סדרות אמריקאיות שהמפיצים נותנים בחינם כשמישהו קונה מהם עדיין את הסרטים האיומים שיס מעיזים לשדר. על המחיר שהם גובים מהצרכן אני לא אתחיל אפילו לדבר.

נהדר.

יבואו כל הצדקנים ויגידו שלהוריד סדרות מהרשת זו גנבה. אני יודע. אבל כוס עמק, אני אפסיק עם זה כשאני אפתח את הטלוויזיה ויהיה לי מה לראות.

חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית