נובמבר 24, 2013

סוף עידן הרגש. (פוסט אורח מאת ליבי אבנר)

Black-Box-4-850
הרבה מאוד עבר על המדינה הקטנה שלנו מאז ימי “חבורות הזמר” ותחרויות השירה העברית.
תחרויות שמיטב זמרי ארצנו השתתפו בהן וצמחו מתוכן, בעיקר בזכות יכולתם הקולית.
הפורמט שינה מיקומו ועבר לטלוויזיה ובעשרים השנה האחרונות, כינס את עצמו ברובו תחת כותרת אחת: ריאליטי.
כמו מפלצת ארוכת זרועות השתלט הריאליטי ותפס את מקומו בכל הערוצים בשעות הפריים טיים, ולא רק, וגילה לנו דבר חדש, שלכולנו חלום נסתר ומשותף לשיר שלא לומר התפרסם. כך לפחות זה נראה בעיניי, עד כדי כך שלפעמים אני מרגישה שרק אני ועוד קומץ קטן של חבריי עוד לא הלכנו להיבחן.
אבל השירה היא כבר מזמן לא מרכז הסיפור והסיפור האישי של הזמר הפך להיות המבחן האמיתי.

אני חלילה לא מזלזלת באף סיפור חיים, רגשי ככל שיהיה ומטבע הדברים אנשים עוברים אסונות וחיים לא קלים, אבל מפלצת הריאליטי, טורפת הרייטינג, פועלת ללא הבחנה בין טוב לרע, בין רגש לקהות והפקטור היחידי ב"אקס פקטור" הוא צרות החיים.

"הכוכב הבא" הפך כבר מזמן ל"הקורבן הבא" ו"האח הגדול" ל"הקורבן הגדול".
קורבן של נסיבות, קורבן שכולנו אמורים להתרגש מההזדמנות הנפלאה שזימנה לו המפלצת להתרומם בזכותה מאשפתות ו"להשתקם" – או "להצליח", במושגים שלה כמובן.
מידתיות כבר אינה שם המשחק ואם אתה יתום מהורה אחד או שנים ועדיף בנסיבות ש"מצדיקות" כתבה בעיתון, כנראה שמקומך אתנו. כוכבית: אם אתם ערבים, אתיופים, מבקשי מקלט או סתם עובדים זרים, אתם פטורים באופן אוטומטי מסיפור חיים קשה, כי זה לכשעצמו כבר יעלה לנו את הרייטינג, את השיח הגזעני וכפועל יוצא את החשיפות, אתם תצביעו והמפלצת תתעשר.
מפלצת הראליטי שובה לא רק את המתמודדים, גם ה"שופטים" שלה חייבים לקחת חלק מרכזי במשחק המעוות הזה. הם חייבים לייצר דרמות במדורי הרכילות בשביל להצדיק את בחירתם. זאת, בזמן שהם רואים עצמם כמודל חיקויי לדור שלא מבין שאין את מי לחקות ובטח אין למה לחכות.

מאז ימי ה"כוכב נולד" ועד היום כבר עבר עשור. עשור שבו המילה "כבוד" הפכה לדבר החשוב ביותר, עשור שבו לא שמנו לב שהמפלצת טרפה את המילה "הדדי" והעלתה לכס המלוכה את ה"כבוד" מהמקום של "מגיע לי, אני רם ונישא, אני בפריים טיים – וזה אומר שמגיע לי הכל.
במיוחד אם אני כבר שם".

השעון כבר מזמן נעצר על "15 דקות תהילה", כי למפלצת עצמה אין זמן והמזון שלה "מצדיק את הקורבן". איש אינו מדיח את המפלצת עצמה ומעונה לעונה נדמה כי היא כובשת יותר.
הערך המרכזי שמנחה אותה הוא "מאני טיים". היא תעשה אותך מלך, לזמן מוגבל, אם רק יש לך את הסיפור הנכון, אם רק תדע את חוקי המשחק, תשלב איתה ידיים ותתקשר לצלמי הפפראצי...
אנחנו ממריאים והחברה מתרסקת.
הריאליטי הפך אותי לצינית במפגשים עם המקומות הכי כואבים של האדם. אני כבר באה מוכנה מראש לשמוע את המתמודדים נחנקים מדמעות כשנשאלת השאלה "למה בחרת את השיר הזה", אני כבר יודעת מתי תהיה השהייה, ומתי השופטים יזילו דמעה מזויפת, אני יודעת מתי המצלמה תעבור בחזרה מהשופטים למתמודד, מתי השופטים ימחאו כפיים וחלקם אף יגדיל ויעמוד על רגליו בקטע שהמתמודד ימשוך את השיר, או טוב מכך, יבצע קטע א-קפלה.
אני יודעת שיהיו הלסבית החירש העיוור הגמד והחרד"ל הבא, שתהיה אנורקטית או אם חד הורית או סתם פתטית שרצה מהשקה להשקה, אני יודעת, גם מי כוכב הריאליטי שיוצא עם כוכבנית הריאליטי מתחרה ומי נפרד, נבגד או בגד, מי לבוש שיק או מי לבוש שוק ו-אני-בשוק.

אני בשוק שהסיפור כבר לא נוגע בי ואף להיפך, ככל שהסיפור קשה יותר כך אני מוצאת את עצמי נכנסת לתוך קופסת הקהות שיצרתי על מנת לשרוד את כל הגועל שהמפלצת יצרה. גועל מניצול חיו של המתמודד על מנת לשרוד את התחרות מצד אחד ולהעלות את כמות הרייטינג מהצד השני.

אני זוכרת את עצמי אחרת, פעם לפני עשור, ואני כל-כך מתגעגעת להרגיש...
להרגיש שוב צביטה בלב מסיפור אנושי שבאמת קורע אותך לגזרים, להרגיש חמלה ורצון אמתי לחבק. אני גם מתגעגעת למילים שנכתבו בשביל להעביר מסר או סתם בשביל לגעת, מילים שנכתבו במטרה טהורה לרגש בשיר, מילים שנכתבו כאות אהבה ללחן או ללחן טוב המזדחל כנער מאוהב למילים שנועדו רק לו. נדמה שאלו הפכו כל-כך נדירים לאחרונה...
אני מתגעגעת כי המפלצת מייצרת להיטים ולהיטים מייצרים "כפיים" ואני מתגעגעת למחיאת כפיים.
אני מתגעגעת לגיבורי על שהנחילו לדורות הבאים התנהגות שראויה לשאוף אליה, מילים שהשאירו חותם אחריהם
גיבורים שמעשיהם הלכו לפניהם, שצניעות הובילה אותם, ששינו סדרי עולם, גיבורים שנכתבו בספרים ולא במדורי רכילות או במדורי פלילים
זו כנראה מלחמה אבודה מראש, כי נערים צורחים ובנות מתעלפות נותנים אפקט מרשים יותר.
אני רוצה להגיד לעצמי שאני לא במשחק הזה, אבל בזה שהפכתי לאטומה מול סיפורי חיים מצמררי שיער, אני יודעת שהמפלצת ניצחה ולמרות שאני לא בת ערובה שלה, היא מקיפה אותי חומות.
ואני לא מוכנה לקחת חלק יותר בהתבזות החברה כלפי המוסר, ניצול זה לא בידור בעיניי, אנחנו הצופים, החלק האינטגראלי של הזנת המפלצת וכיוון שכך, באפשרותנו וחובתנו להפילה, זו האחריות המינימאלית שלנו כלפי האינטליגנציה הכללית והרגשית שלנו
אז אני מודעת לכך שאני לא פקטור, אבל על מה שהמגמה הזו עושה לי אני שמה X.

--------- הצטרפו לדיון בפייסבוק -----------


חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית