מאי 28, 2014

אם אשכחך. ירושלים וחומת הזיכרון הסלקטיבי.

אם אשכך - בלוג

אני יודע שהדעה שלי על ירושלים היא לא קונבנציונאלית. מצטער, פשוט קשה לי עם העיר הזאת. בכל פעם שאני מתקרב לירושלים, אני מרגיש מחנק מתגבר. מחנק של מעל 5000 שנה, של מוות המוני אלים, על פיסת סלע, ש"במקרה" קשורה ליותר מידי סיפורים שחשובים ליותר מידי אנשים.

אני יודע שהתפיסה שלי את המושג "דת", היא לא התפיסה המקובלת והרווחת ביותר בישראל, וכמי שחי פה לצד אינסוף אנשים שמגדירים דתית כל אחד את עצמו בדרכו, למדתי לכבד כל אחד בבחירותיו. לא תמיד לקבל, אבל לכבד. העניין עם ירושלים, שלא משנה לאיזו דת אתה משתייך, ההיסטוריה הדתית הקשורה במקום, רוויה קרבות ודם שנשפך במטרה להחזיק ולשלוט בו, מתוך עניין בהיותו סמל רוחני עליון ליותר מידי דתות וזרמים.

אנשים מוכנים למות בשביל הדת שלהם, את זה כולנו יודעים. אנשים מוכנים למות גם למען אידיאלים אחרים כמו שייכות ללאום מסוים או למדינה. אנחנו לא מיוחדים בזה, גם ירושלים לא באמת מיוחדת בזה בעולם – נקודות שלטון פוליטיות אסטרטגיות תמיד כיוונו לאותן מטרות: דת ויתרון גיאו-פיסי. ירושלים עונה על שני הקריטריונים, וככזאת, בעלי שררה תמיד מצאו סיבה לגרום לאנשים להאמין כי הם חייבים להילחם עליה, וכנראה שתמיד ימצאו.

ראיתי עיר עוטפת עור

ירושלים מוכיחה כבר שנים רבות, שלאומים שונים ומאמיני דתות שונות יכולים להתקיים בהרמוניה יחסית האחד לצד השני, העניין הוא שתמיד מישהו מהם חייב להיות זה שמחליט מעל כולם – כוח אדיר במקום כה רגיש, שכל שכבה פיסית בהיסטוריה שלו, חשובה למישהו אחר, וכל מיקום פיסי בה, על שכבותיו ההיסטוריות השונות, חשוב ליותר מזרם אחד שאפשר וצריך להתחשב דווקא בו.

בשורה התחתונה, זה תמיד מגיע לכוחניות ואלימות. פעם מתורצת כ"השרדות" ופעם מתורצת כ"מלחמת האל", אבל מה שלא תהיה ה"הצדקה", התוצרים הם תמיד אותם תוצרים: מוות ופגיעה, הרבה פעמים בחפים מפשע וקורבנות תמימים, שאינם קשורים באמת לסכסוך כזה או אחר מבחירתם החופשית.

אז אני יכול לראות את היופי בירושלים. אין ספק שמבחינה היסטורית, ואסטטית ותרבותית היא עיר מרתקת בעיניי. אבל פשוט קשה לי איתה, כי אני לא מצליח להבין, איך מקום שאין בו שום נכס פיסי – לא זהב, לא נפט – אפילו לא אדמות טובות לגידול יבולים, איך מקום כזה הפך להיות בבת עינו של העולם? מה, למה, איך זה שדווקא סביב חתיכת הסלע הצחיחה הזאת, צצו כל הסיפורים ש"מקדשים" את פיסת הגיאוגרפיה הזאת ואיך זה אנחנו ממשיכים להילחם עליה ולמות עליה ולמענה, מכל הסיבות הלא נכונות.

תסלחו לי כן, אבל אני לא אקבל שום גזר דין דתי (משום דת) שאומר שמשהו עקרוני שווה שימותו למענו. מצטער, פשוט לא מוכן לקבל את זה שאף כח רוחני דורש ממני, או מכל אחד אחר, לסיים את חייו (או יותר גרוע, לסיים את חייהם של אחרים) שלא חושבים כמוהו. מה עובר עליכם בני-אדם? למות ולהרוג (לרצוח) למען העיקרון? העיקרון של מי? את מי העיקרון משרת? את המתים? את החיים? והאם העיקרון הזה, שלמענו אומרים לאנשים שהם הולכים למות למענו – האם הוא באמת מיושם גם על ידי מי ששולחים אותם למות...? לרוב, כל התשובות הן "לא.

אני יודע מה אתם חושבים כרגע. "זה לא עיקרון, זאת אמונה". אבל מה היא אמונה אם לא סט של עקרונות תפיסתיים? אמונה אינה מולדת, היא נרכשת. מקנים לנו אותה. כמה מעניין השימוש בשורש "ק.נ.ה" כשחושבים על אמונה... כמה ציניות יש בזה?

ירושלים של זהב ושל מתכת ושל אש

אנשים תאבי כוח שלחו מאות אלפי אנשים להילחם ולמות למען ירושלים. אנשים תאבי כוח ושררה ימשיכו להשתמש בכלי הזה של "אמונה" ו"אידיאולוגיה" כדי לטמטם את ההמון להמשיך להגשים את מטרותיהם: עוד כוח, עוד כסף – וכל עוד העולם שלנו מתקיים כפי שהוא מתקיים, כל פתרון פלורליסטי ומתקדם שיתקבל, יהיה רק זמני. רק עד שהקיצוני הבא יטריף את קהל המאמינים שלו ללכת ולהילחם שוב על השליטה במקום הזה. זהו. צריך אחד כזה בשביל לקלקל כל פתרון שיהיה מקובל על הרוב. החלק המצער הוא, שכרגע יש יותר מידי מטורפים שמוכנים להילחם, והרבה פחות פתרונות פלורליסטים מתקדמים.

ציון, הלא תשאלי...?

לאורך מלחמות ישראל, גם המשפחה שלי נלחמה על ירושלים, ועל כל המדינה. אני לא מזלזל חלילה בכאבו של איש שאיבד קרוב, יקר או חבר בקרב כזה או אחר – להפך, אני כואב את כאבם, ומבחינתי, כל מוות כזה היה מיותר. הבעיה של אנשים עם התפיסה שלי, מתחילה בזה שאני כואב כל מוות במלחמה כמוות מיותר. לא משנה מאיזה צד. על זה מאשימים אותי ב"חוסר רגישות"... מי אמר "אירוניה" ולא קיבל.

מאי 25, 2014

מה באמת העובדים שלך יכולים לעשות? יכולות וכישורים מול תארים מקצועיים

Pic by Mike Stimpson

ניסיון מקצועי הוא נכס שאף אחד לא יכול לקחת מאתנו, העניין הוא שהתואר המקצועי שלנו (מנהל שיווק, מידען, מורה, וכו') הרבה פעמים אינו מיצג באמת את הניסיון והיכולות שצברנו בחיים, אלא רק חלק צר מתוכם.

מסמך "קורות החיים", כפי שיודע כל מי שכתב אחד, או קרא אינסוף מהם, הוא פורמט פרוץ לבדיות והגזמות, שאינו באמת משקף את הידע או הניסיון המקצועי, באופן אמין ופרקטי, שלא לדבר על שאינו דורש הוכחות מעשיות או פיזיות.

המאמר הבא ב-TNW, מציע גישה שונה ומהפכנית בהשמה לעבודה, והגישה הזאת היא לא חדשנית בבסיסה, למעשה היא חיה ברשת לא מעט זמן, רק ששם היא עדיין מפוזרת ואינה מוצגת באופן מסודר כמו במאמר המצורף בקישור.

מבט רחב ומדויק יותר אל הספקטרום המקצועי

השיטה שמציע לייף אברהם מבוססת על יצירת "ענן אישי של תגיות יכולות, כישורים וכישרונות" (skills). כל אחד מאתנו יודע במה הוא טוב. במה יש לו ניסיון, אבל יותר חשוב, כל אחד גם יודע כמה הוא אוהב לעשות כל אחד מאותם הדברים שברשימה האישית שלו.

אז, אם ניקח את זה צעד נוסף קדימה, אם כל אחד מאתנו יכתוב רק את הדברים שהוא אוהב ויודע לעשות, או ידרג את המשיכה הרגשית שלו לכל כישרון ויכולת, המעביד הפוטנציאלי ידע בדיוק מה הוא מקבל ויוכל לבחור את העובד הכי מוכשר, עם הניסיון הכי עשיר והתשוקה הגדולה ביותר לתפקיד.

מעבר לכך, גופים וארגונים יכולים ליהנות פוטנציאלית משימוש מלא יותר בעובדים שלהם, מעבר ליכולות או הכישורים והכישרונות שמציעים אותם אנשים על פי הגדרת תפקידם או הטייטל המקצועי שלהם.

יכולות לינקד-אין

הרשת כבר הבינה את זה מזמן, אבל עדיין יש לאן לשאוף

ברשת החברתית המקצועית לינקד-אין, כבר מיישמים את הגישה הזאת הלכה למעשה. פיצ'ר ה" Skills & Endorsements" הוא בדיוק מה שאברהם מדבר עליו, רק עם תוספת חשובה: ההמלצה החברתית. כלומר – אנשי קשר / קולגות ברשת החברתית, שמעידים באופן אקטיבי וסלקטיבי על כך שיש לך יכולות מסוימות – ואף מעבר לכך, ממליצים לך ולחברים שלך על יכולות שלך שעדיין לא חשבת עליהן או הזכרת לגבי עצמך.

השלב הבא: ענן תגיות אישי לכל אחד מאתנו

תארו לכם, שהיה ענן גדול ומשותף כזה לכישורים, יכולות וכישרונות – שכולנו היינו ממלאים על עצמנו, והיינו מאפשרים אליו גישה, למי שהיינו בוחרים, למשל: חברים, משפחה, קולגות, ציבורי – וכו'... ותארו לעצמכם שכל פעם שהיינו מחפשים יכולת או כישרון מסוים, היינו יכולים מיד לראות למי מהחברים שלנו (על פי דרגות קרבה שאנחנו בוחרים), יש את הכישרון או היכולת, או האוסף הספציפי של כישורים שאנחנו מחפשים?
ומה היה קורה, אם גם היינו יכולים לראות איך החברים שלנו מרגישים בקשר ליכולות הספציפיות שלהם?

כי זה לא באמת קשור ל"עבודה", מעבר לענן התגיות ה"מקצועי" שלנו, יכול להיות לכל אחד מאתנו ענן תגיות אישי בכל נושא או עניין שהוא רוצה. ענן לתחומי עניין, ענן לכישרונות אומנותיים, ענן לטעם אישי וכו'... ואם בענן הזה היה אפשר לראות את האנשים הקרובים אלינו, ששותפים לאותה תשוקה, או ניסיון, אותם תחומי עניין ואותם סוגי טעמים, היינו יכולים לראות בבירור כמה אנחנו יותר דומים אחד לשני, מאשר שונים.

קוח פייסבוק איזה מידע עליכם, מחפשים הבוסים שלכם לעתיד, ואיפה?

פייסבוק, לצערי, הוא לא התשובה. בהיותו מכונה משומנת של שיווק ואקטואליה, ובהעדר מנוע חיפוש מילולי, הוא אינו פלטפורמה התומכת בישום של הרעיון שמציע אברהם.

משהו חיובי וחשוב שכן כדאי להגיד לגבי עדכון קורות חיים מסודר בפרופיל האישי בפייסבוק, הוא שתיוג חי מתוך פייסבוק עצמו, לעמודים של העסקים או הארגונים בהם למדתם או עבדתם, הופך את קורות החיים שלכם למסמך אמין בהרבה מסתם רשימה של תיאורים מפוצצים על הנייר.

בשורה התחתונה, המאמר של ה-TNW קצת מתחנחן. הוא מציע שאין צורך באמת "להרוג" את התואר המקצועי הרשמי, אלא להציג אותו לצד הרשימה של היכולות, והוא צודק בגישה הזאת, שינויים כאלה לא קורים ביום אחד.

העניין הוא, שאלה שימהרו ויקדימו לאמץ את הגישה הזאת, של "פריטת העובדים שלהם לכישורים וכישרונות", ואלה שיבחרו את העובדים שלהם על פי התשוקה שלהם לכישורים והיכולות שהם מחפשים, יהיו הראשונים ליהנות מהפירות. (פירוט נרחב על זה במאמר המוזכר למעלה).

איך מיישמים ברמה האישית, כבר מעכשיו

אז, קחו רגע ביד את קורות החיים שלכם:
כמה זמן לוקח לעבור עליהם (לאדם זר) כדי להבין מהם מה אתם באמת יודעים לעשות?

שבו ותעשו רשימה (על הנייר אם אתם רוצים), של דברים שאתם יודעים לעשות. כאלה שקשורים ולא קשורים ל"ניסיון המקצועי" שלכם. האם הרשימה הזאת משתקפת מ"קורות החיים" שלכם?

אולי כדאHow-Does-Cloud-Computing-Workי לכם לעבור על הרשימה הזאת, לסמן בתוכה את הדברים שחשוב לכם לעשות, ולהוסיף אותה לקורות החיים שלכם. איפשהו למעלה. עם כותרת בולטת שמתייחסת לא רק לזה שאתם טובים ומנוסים בדברים האלה, אלא שאתם גם באמת עושים אותם מתוך תשוקה. שימו לב, לא לרשום תכונות אופי, רק דברים שאפשר למדוד בעשייה, הרשו לעצמכם להיות ספציפיים. תגיות גנריות, לא באמת תקדמנה אתכם.

נסו לצפות את הצרכים של הבוסים הבאים שלכם מהתפקיד שהגדירו ואותו אתם מבקשים לעצמכם. מה סדר העדיפויות שלהם ליכולות שהתפקיד דורש? מה יכול להפתיע אותם ולהיות יתרון? על אילו יכולות כדאי לוותר כדי להשאיר את הרשימה ממוקדת ויעילה?

ועוד משהו, רוב מי שקורא את הקו"ח שלכם, עושה את זה במייל או על מסך כלשהו. יש לכם כישורים ברשת למקומות שעבדתם בהם? במדיה החברתית, אתר חברה או כל דבר דומה? תמונות שמוכיחות עשייה? (לא רק תיק עבודות), הוסיפו את זה למסמך שלכם. זה יעזור להאמין לכם שבאמת עשיתם את מה שעשיתם.

אתם מבינים, אנחנו לא באמת מחפשים לראות שהייתם העורכים של עיתון בית ספר, או שהייתם מדריכים בצופים, או שלמדתם במקיף ג' במגמת שקר כלשהו. אנחנו רוצים לדעת במה אתם טובים. אנחנו יודעים שאתם טובים במה שאתם אוהבים לעשות, ואם נקבל ליד מסמך שעונה לשאלות האלו, בלי כל הסחות הדעת המיותרות, המניפולטיביות והשקריות, ואם תהיה לנו דרך לאמת את הדברים שאתם מצהירים על עצמכם, ואם נראה אחרים תומכים ומגבים את מה שאתם אומרים לגבי עצמכם – יש סיכוי הרבה יותר גדול שנבחר אתכם לתפקיד על פני מישהו אחר, ויותר מזה – אולי ניתן לכם לפתח את התפקיד, ונאפשר לכם להתפתח מקצועית ביכולות או כישורים שלא בהכרח נכנסים תחת הטייטל המקצועי שנתנו לכם.

braintoheart-i-hate-it-when-you-make-me-look-like-an-idiot

מאי 07, 2014

כוח לכתוב – עצות מעשיות לנטרול מחסומי כתיבה

כוח לכתוב - בלוג

יש אנשים שגדלים עם הצורך לכתוב. ליצור בכתיבה. לא רק לתקשר במסגרות המקובלות. כאשר כתיבה נובעת, או מנסה לנבוע ממקומות כאלה, היא יכולה להיתקל במחסומים ומעצורים.
מעצורים כאלה, כמו פקק בפתחו של בקבוק תוסס עד להתפקע, יכולים להוות תסכול הולך ומתמשך לכותב הלא מממש. העניין הוא, שמעצורים אפשר לנטרל. אפשר לשחרר. זאת עובדה. מי שבאמת רוצה, יכול. זה נכון לגבי כל סוג של יצירה.
זאת לא עבודה פשוטה, כי זאת עבודה עצמית והיא דורשת כנות ברוטלית עם האדם הכי קרוב אלינו בעולם – אנחנו בעצמנו.



נטרול מעצור ראשון: סתמו את הפה.

קורה פעמים רבות, שאנשים שכושר הביטוי שלהם גבוה, נמשכים לתחום הכתיבה. אנשים כאלה, שידם קלה על המקלדת בכל עת וצורך, ואולי אפילו יעדיפו אותה על שיחה קולית, מופתעים לפעמים לגלות שאינם מסוגלים לכתוב כתיבה יצירתית, מתוך ההרגשה ש"אין להם על מה לכתוב".

ההרגשה הזאת לא לגמרי מוטעית, אבל היא לגמרי בשליטה שלכם.
"מספרי סיפורים טבעיים" תמיד מחפשים "קהל" לסיפורים שלהם. אם אתם כאלה שכל דבר נראה בעיניכם כסיפור, כמשהו לשתף, הכי קל לכם "לשפוך" את הסיפור על האנשים הקרובים אליכם באותו רגע, מאשר לשמור אותו לעצמכם ולהוציא אותו דרך הכתיבה היצירתית שלכם.

משהו נגע בכם? הזיז אתכם? השאיר בכם חותם? גרם לכם לחשוב? אם רק תבחרו, תוכלו לשמר את האנרגיה הזאת ולשחרר מתוכה ודרכה משהו חדש, אישי ויצירתי שתכתבו ויוכל לעורר תגובות דומות ברבים רבים אחרים.
בקיצור: במקום לדבר על זה, תכתבו את זה. ולא, פייסבוק לא נחשב. אלא אם כן אתם מגישים את תוכן הפייסבוק שלכם באופן יצירתי.

נטרול מעצור שני: נגמלים מההתמכרות.

זאת לא המצאה שלי, יש אנשים שמתמכרים לסיפורים של עצמם. עד כדי כך, שהם לא יכולים לדמיין מי הם יהיו בלי הסיפור שאליו הם מכורים. הסיפור הזה, מסתובב לרוב סביב אי-יכולת אישית כלשהי, שאפשר לעזור לה, אבל כלום לא עוזר.

הסיבה שכלום לא עוזר, ואף פעם לא יעזור – היא כי העזרה האמתית שאנשים כאלה צריכים היא גמילה מהסיפור של עצמם, ולא העזרה שהם כביכול מבקשים.

אז אם אתם כאלה, מכורים ללספר לכל העולם ואשתו כמה אתם מנסים אבל לא מצליחים לכתוב, ואתם באמת רוצים, ואתם הולכים ומנסים וזה פשוט לא מצליח, אף פעם לא מצליח, ואיך זה יכול להיות, ואתם כבר לא יודעים מה לעשות – תעצרו.
עכשיו תעשו משהו אחד פשוט, רק כדי לוודא שאתם לא באמת מכורים לסיפור שלכם: תפסיקו לדבר עליו. תעשו לעצמכם חוק שאתם לא מספרים לאף אחד שקשה לכם לכתוב וכמה. ואם הדבר הזה יאכל אתכם מבפנים, או יטלטל אתכם, קחו את האנרגיה הזאת אל הכתיבה. ושימו לב – אם אתם באמת רוצים לדרוש מעצמכם, כאן המקום להגיד שכשתכתבו – אסרו על עצמכם לכתוב על זה שאתם לא יכולים לכתוב. קפיש?

נטרול מעצור שלישי: הרגעת המבקר הפנימי.

writers-block המבקר הפנימי שלנו, חי אתנו תמיד. בכל תחום בחיים שבו אנחנו מאמינים שאנחנו ראויים לביקורת (כלומר, כמעט הכל), המבקר הפנימי שם, כדי לספק אותה – וביקורת – היא כלי שבידיים הלא נכונות, יכול להוביל לשיתוק.

על הבמה קוראים לזה "פחד קהל", אבל זה מה שקורה גם להרבה כותבים מול הדף או המסך. עוד לפני שהם מצליחים לכתוב מילה אחת, הם כבר חוששים מהביקורת שיקבלו על היצירה שעוד לא נולדה.

לפעמים, המבקר הפנימי מגיע גם עם תופעה שנקראת "קדושת היצירה". במקרים כאלה, היוצר מאמין שכפי שיצירה יוצאת לראשונה, כך היא צריכה להישאר. שאין מקום לשינויים, הס מלהזכיר "תיקונים".
במצב כזה, המעצור של המבקר הפנימי הוא אפילו יותר עוצמתי, מפני שהחשש ליצור "משהו לא טוב שאי אפשר לשנות", הוא אפילו מרתיע ומשתק יותר.

כדי להרגיע את המבקר הפנימי, בשלב הראשון, עליכם להחליט שאתם כותבים רק עבור עצמכם. שאף אחד לא יקרא את זה, אבל קודם כל זה צריך לצאת. וכשזה ייצא, רק מולכם, וזה יהיה רך ורגיש כמו תינוק שרק נולד, אתם לא צריכים לשנות שום דבר – אבל אתם יכולים לנקות, ולסדר, ולהזין אותו במה שהוא צריך, עד שתרגישו לא רק נוח אתו, אלא גם רצון לשתף אותו עם אחרים. וזה לא חייב להגיע. לא עם כל יצירה. לפעמים דברים יכולים לחכות עד שמסדרים אותם להגשה – אם בכלל, אבל הבחירה להתמודד עם טקסט שכבר נכתב, תהיה הרבה יותר קלה מלשבת מול הדף הריק.

נטרול מעצור רביעי: משמעת.

במצב שבו לכותב אין "מעצור כתיבה", או כשכותב מרגיש ש"נחה עליו ההשראה", לרוב, הוא אינו זקוק למשמעת בשביל לכתוב. הכתיבה פשוט "פורצת". לעומת זאת, במצב של מעצור או אי-השראה, כותבים יכולים "להתניע" את ההשראה באופן פעיל, או לפחות לעודד אותה להגיע – על ידי התנסות.

יש כאלה שילכו לסדנת כתיבה, ואם אינם סובלים מאחד משלושת המעצורים שפורטו מעלה, רוב הסיכויים שסדנא תעזור להם – מפני שמסגרת מסודרת, ותרגילי כתיבה מכתיבי-תנאים, כופים עליהם למעשה להיות יצרניים.

אם אתם כאלה, ובאמת מוצאים שאתם מצליחים לכתוב יותר במסגרת של סדנאות ומפגשי כותבים – קודם כל, נפלא בעיניי. אני תמיד בעד חוויות מלמדות ומפתחות והעשרת הטכניקה בשירות הרגש, וכל אמצעי כשר בעיניי לצורך כך.

למרות האמור, אם אתם באמת רוצים לאפשר לעצמכם לכתוב גם מחוץ למסגרת הסדנאות או המפגשים, מומלץ שתכתיבו מסגרת לעצמכם. תקבעו יום בשבוע, תקבעו שעה, תקבעו נושא או סוג כתיבה אם אתם רוצים – או אל – אבל תקפידו לא לזוז מהמסגרת שלכם בזמן שהקצבתם לעצמכם לכתוב. לא משנה מה. לא משנה מי יראה ומה תעשו עם זה אחר-כך.

השתמשו בתרגילים מהסדנאות שעשיתם, נסו את אותו תרגיל שוב ושוב ושוב – כי תרגילי כתיבה טובים באמת, ימשיכו תמיד להפיק לכם תוצרים מעניינים חדשים. נסו לשלב שני תרגילים יחד. נסו להמציא תרגילים משל עצמכם... העיקר, תתחילו לכתוב.

שליחותם של מספרי הסיפורים.

אני מאמין ש"מספרי סיפורים" הם אנשים עם שליחות. היכולת לעצב ולשלוח מסר שיגע וישפיע על חייהם של אחרים, היא מתנה מופלאה בעיניי – אבל היא רק אמצעי למטרות אחרות.
אני מאמין שכולנו יכולים להיות שליחים בעולם הזה, ושכל אחד מאתנו יכול לבחור שליח של מה הוא רוצה להיות.
אז שליחים של מה אתם רוצים להיות? ואם אתם כבר מרגישים את השליחות הזאת, שהיא מעבר לעצמכם, איך יכול להיות שאתם מרשים לעצמכם לבזבז את המתנה המופלאה הזאת שקיבלתם בשירותו?
בכמה אנשים יכולתם לגעת? את החיים של מי כבר יכולתם לשנות? לכמה אנשים הייתם יכולים להוות השראה?
אתם לא תדעו, אם תתנו למעצורי הכתיבה למנוע מכם, ותאמינו לי, שאם צריך לבחור בין "להרגיש אשם" ובין להתמודד עם לכתוב – אני יודע במה אני בוחר, ואני מקווה שעכשיו גם אתם.
אם יש לכם עצות נוספות איך למנוע ולנטרל מחסומי כתיבה, אשמח אם תוסיפו אותן בתגובות.
--- לחצו והצטרפו לדיון על הפוסט "הכוח לכתוב" בפייסבוק --- >>



חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית