עוד בפרופיל האישי שלי בפייסבוק:

מאי 28, 2014

אם אשכחך. ירושלים וחומת הזיכרון הסלקטיבי.

אם אשכך - בלוג

אני יודע שהדעה שלי על ירושלים היא לא קונבנציונאלית. מצטער, פשוט קשה לי עם העיר הזאת. בכל פעם שאני מתקרב לירושלים, אני מרגיש מחנק מתגבר. מחנק של מעל 5000 שנה, של מוות המוני אלים, על פיסת סלע, ש"במקרה" קשורה ליותר מידי סיפורים שחשובים ליותר מידי אנשים.

אני יודע שהתפיסה שלי את המושג "דת", היא לא התפיסה המקובלת והרווחת ביותר בישראל, וכמי שחי פה לצד אינסוף אנשים שמגדירים דתית כל אחד את עצמו בדרכו, למדתי לכבד כל אחד בבחירותיו. לא תמיד לקבל, אבל לכבד. העניין עם ירושלים, שלא משנה לאיזו דת אתה משתייך, ההיסטוריה הדתית הקשורה במקום, רוויה קרבות ודם שנשפך במטרה להחזיק ולשלוט בו, מתוך עניין בהיותו סמל רוחני עליון ליותר מידי דתות וזרמים.

אנשים מוכנים למות בשביל הדת שלהם, את זה כולנו יודעים. אנשים מוכנים למות גם למען אידיאלים אחרים כמו שייכות ללאום מסוים או למדינה. אנחנו לא מיוחדים בזה, גם ירושלים לא באמת מיוחדת בזה בעולם – נקודות שלטון פוליטיות אסטרטגיות תמיד כיוונו לאותן מטרות: דת ויתרון גיאו-פיסי. ירושלים עונה על שני הקריטריונים, וככזאת, בעלי שררה תמיד מצאו סיבה לגרום לאנשים להאמין כי הם חייבים להילחם עליה, וכנראה שתמיד ימצאו.

ראיתי עיר עוטפת עור

ירושלים מוכיחה כבר שנים רבות, שלאומים שונים ומאמיני דתות שונות יכולים להתקיים בהרמוניה יחסית האחד לצד השני, העניין הוא שתמיד מישהו מהם חייב להיות זה שמחליט מעל כולם – כוח אדיר במקום כה רגיש, שכל שכבה פיסית בהיסטוריה שלו, חשובה למישהו אחר, וכל מיקום פיסי בה, על שכבותיו ההיסטוריות השונות, חשוב ליותר מזרם אחד שאפשר וצריך להתחשב דווקא בו.

בשורה התחתונה, זה תמיד מגיע לכוחניות ואלימות. פעם מתורצת כ"השרדות" ופעם מתורצת כ"מלחמת האל", אבל מה שלא תהיה ה"הצדקה", התוצרים הם תמיד אותם תוצרים: מוות ופגיעה, הרבה פעמים בחפים מפשע וקורבנות תמימים, שאינם קשורים באמת לסכסוך כזה או אחר מבחירתם החופשית.

אז אני יכול לראות את היופי בירושלים. אין ספק שמבחינה היסטורית, ואסטטית ותרבותית היא עיר מרתקת בעיניי. אבל פשוט קשה לי איתה, כי אני לא מצליח להבין, איך מקום שאין בו שום נכס פיסי – לא זהב, לא נפט – אפילו לא אדמות טובות לגידול יבולים, איך מקום כזה הפך להיות בבת עינו של העולם? מה, למה, איך זה שדווקא סביב חתיכת הסלע הצחיחה הזאת, צצו כל הסיפורים ש"מקדשים" את פיסת הגיאוגרפיה הזאת ואיך זה אנחנו ממשיכים להילחם עליה ולמות עליה ולמענה, מכל הסיבות הלא נכונות.

תסלחו לי כן, אבל אני לא אקבל שום גזר דין דתי (משום דת) שאומר שמשהו עקרוני שווה שימותו למענו. מצטער, פשוט לא מוכן לקבל את זה שאף כח רוחני דורש ממני, או מכל אחד אחר, לסיים את חייו (או יותר גרוע, לסיים את חייהם של אחרים) שלא חושבים כמוהו. מה עובר עליכם בני-אדם? למות ולהרוג (לרצוח) למען העיקרון? העיקרון של מי? את מי העיקרון משרת? את המתים? את החיים? והאם העיקרון הזה, שלמענו אומרים לאנשים שהם הולכים למות למענו – האם הוא באמת מיושם גם על ידי מי ששולחים אותם למות...? לרוב, כל התשובות הן "לא.

אני יודע מה אתם חושבים כרגע. "זה לא עיקרון, זאת אמונה". אבל מה היא אמונה אם לא סט של עקרונות תפיסתיים? אמונה אינה מולדת, היא נרכשת. מקנים לנו אותה. כמה מעניין השימוש בשורש "ק.נ.ה" כשחושבים על אמונה... כמה ציניות יש בזה?

ירושלים של זהב ושל מתכת ושל אש

אנשים תאבי כוח שלחו מאות אלפי אנשים להילחם ולמות למען ירושלים. אנשים תאבי כוח ושררה ימשיכו להשתמש בכלי הזה של "אמונה" ו"אידיאולוגיה" כדי לטמטם את ההמון להמשיך להגשים את מטרותיהם: עוד כוח, עוד כסף – וכל עוד העולם שלנו מתקיים כפי שהוא מתקיים, כל פתרון פלורליסטי ומתקדם שיתקבל, יהיה רק זמני. רק עד שהקיצוני הבא יטריף את קהל המאמינים שלו ללכת ולהילחם שוב על השליטה במקום הזה. זהו. צריך אחד כזה בשביל לקלקל כל פתרון שיהיה מקובל על הרוב. החלק המצער הוא, שכרגע יש יותר מידי מטורפים שמוכנים להילחם, והרבה פחות פתרונות פלורליסטים מתקדמים.

ציון, הלא תשאלי...?

לאורך מלחמות ישראל, גם המשפחה שלי נלחמה על ירושלים, ועל כל המדינה. אני לא מזלזל חלילה בכאבו של איש שאיבד קרוב, יקר או חבר בקרב כזה או אחר – להפך, אני כואב את כאבם, ומבחינתי, כל מוות כזה היה מיותר. הבעיה של אנשים עם התפיסה שלי, מתחילה בזה שאני כואב כל מוות במלחמה כמוות מיותר. לא משנה מאיזה צד. על זה מאשימים אותי ב"חוסר רגישות"... מי אמר "אירוניה" ולא קיבל.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית