‏הצגת רשומות עם תוויות פוליטיקה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פוליטיקה. הצג את כל הרשומות

ספטמבר 20, 2018

המדריך לזיהוי "פייק ניוז"


תופעות כמו "חדשות המזוייפות" ו"עובדות אלטרנטיביות", מציבים את המציאות שלנו בעולם שבו כבר כמעט אי אפשר להאמין לאף אחד, ולשום דבר.
 
בעולם, "פייק ניוז" היא כבר תעשיה אדירת ממדים, המתבטאת ברובוטים (תוכנות) שאוספים מידע מרחבי הרשת, בונים אותו מחדש ומציבים אותו באתרים מזוייפים המתחזים למקורות מהימנים.
 
בישראל, התעשייה הזאת עובדת קצת אחרת, אבל עדיין מורגשת, לא משנה באיזה צד של המפה הפוליטית או החברתית אתה נמצא.
 
לא משנה מה תהיה דעתך בנושא מסויים, תמיד תוכל לטעון שהצד השני מציג "חדשות מזוייפות", ורוב הסיכויים שתהיה צודק.
אז איך למצוא את הידיים והרגליים בתוך בליל המסרים והתכנים שנורים לכיווננו על בסיס יום-יומי במטרה שנגיב אליהם ונשתף אותם עם אחרים?
 
מה נכון לשתף ומה לא?
 
מתי זה אקטיביזם ואכפתיות, ומתי אלו מניפולציות, הטעיות וניצול?
 
ריכזתי מספר דברים שמומלץ לעשות,
בזמן שפוגשים תוכן שמתיימר להיות אמיתי, אותנטי וחדשותי, ורוצים להיות בטוחים לגביו.

 
רשימה זו מתבססת על מאמר של פייסבוק עצמו,
שלקחתי את החירות להרחיב ולדייק לטובת הקהל הישראלי.

התילו ספק בכותרת
לסיפורים של חדשות מזויפות, יש לרוב כותרת מושכת תשומת לב.
כזאת שמייצרת הפרעה משמעותית בזרם המחשבות הרגיל.
שימו לב ש"כותרת" בפיסבוק, יכולה להיות הטקסט שמופיע על התמונה המלווה את הפוסט,
ו/או השורות הראשונות בגוף הטקסט עצמו.
שימו לב במיוחד ל:
כותרות שמדברות בקביעה או הצהרתיות,
כותרות מעוררות פליאה, או סתירה מוחלטת למה שאתם יודעים,
כותרות שמרגישות "מופרכות".
רוב הסיכויים שאם זה מרגיש מופרך, זה באמת מופרך.

 
בדקו את הקישור ואת עמוד הכתבה מקרוב
אם פוסט במדיה החברתית מנסה להוביל אתכם לכתבה באתר חיצוני,
אפילו כזה שמוכר לכם ואתם נוהגים לגלוש בו, תנו תשומת לב לסוג הקישור,
ולטקסט המופיע בכתובת הקישור למאמר.
פוסטים של חדשות מזויפות, יובילו פעמים רבות לאתרים המדמים אתר מוכר,
אבל הטקסט של הקישור שלהם, לרוב יסגיר את זה, כיוון שעל המפיצים לייצר שינויים קלים על מנת לדמות לכתובותו של האתר אותו הם מחכים.
שימו לב לשינויים בפורמט הרגיל של האתר, לריבוי שגיאות דפוס וכתיב, לעימוד לא מקצועי ואפילו לפרסומות לא סטנדרטיות המופיעות בעמוד המאמר. כל אלה יכולים להעיד שהגעתם לאתר מזויף.
גם הגעה לאתר קיקיוני שמעולם לא שמעתם עליו לפני כן, יכולה להיות התראה כי מדובר בתוכן מזוייף.

 
בדקו את המקור
וודאו שמי שחתום על פרסום התוכן הוא מקור מהימן שאתם בוטחים בו לגבי מידע בנושא המוצג.
זכרו שגם מקורות כמו עמודי פייסבוק ואתרים שנראים מעוצבים ומנוהלים מקצועית יכולים להיות מזויפים.
זכרו שפעמים רבות הרשת מטעה לגבי מקורות של התכנים המוצגים בה,
כמו למשל ציטוטים שבטעות חותמים עליהם שם לא נכון וכו'...
קל לזייף תמונה המציגה מקור ספציפי, למשל הטוויטר של שר מסויים או מותג,
נסו לבדוק בחשבון המקורי אם הפוסט המצולם עלה שם.
יתכן שפוסט שעלה ירד מסיבות מסויימות, אך אז אפשר לוודא את האמת לגביו במקורות אמינים אחרים.
* במידה ונחשפתם דרך שיתוף, שימו לב מי מחברכם שיתף את הפוסט ומה מידת המהימנות של חברים אלה. (כלומר, האם מדובר באנשים שאתם מכירים, או "חברי פייסבוק" שלא באמת מוכרים לכם).

 
שימו לב לתמונות ולוידאו
פעמים רבות סיפורי חדשות מזוייפים משתמשים בתמונות או סרטונים שעברו מניפולציות בעריכה.
כמו כן, הם משתמשים בתמונות אמיתיות, שהוצאו מהקשרן.
כדי לוודא את המקור של תמונות, אפשר לחפש את התמונה במנוע חיפוש התמונות של גוגל, ולראות כיצד היא מוצגת במקורות שונים, אם בכלל.
במקרה של סרטונים, אפשר לחפש על ידי צילום מסך של פריים משמעותי מתוך סרטון המדובר.

 
בדקו את התאריכים
ברבים, בכוונה, כי יש לפחות שני תאריכים לבדוק:
1. תאריך העליה של הפוסט המקורי ברשת החברתית (במיוחד אם הגעתם דרך שיתוף).
2. התאריך המופיע בכתבה או המאמר שמצורפים בקישור לפוסט החדשותי.
בפוסטים בפייסבוק, אפשר גם להציץ בתאריכים של התגובות.
שימו לב – כותרת מטעה, יכולה להסיח את הדעת מתאריך.
למשל: אם הכותרת מדברת על יום ספציפי בשבוע, אנחנו מניחים מיד שמדובר ביום הספציפי הקרוב ביותר לחשיפתו לסיפור.

 
שימו לב לעובדות ולראיות
קל לעורר רגש באנשים ולגרום להם לשכוח מהצורך לבקש הוכחה או ראייה משמעותית לכך שמשהו שנטען התקיים. הרגש מגיב מהר יותר מהשכל, אצל כולנו.
תנו לרגש להרגע קצת לפני שאתם משתפים, גם אם אתם נסערים מאוד,
וחפשו בתוכן עובדות התומכות במה שנאמר בו.
שימו לב, אנחנו חיים בעידן של "עובדות אלטרנטיביות", וזה אומר שתצטרכו לבחור אילו עובדות לקבל ולקחת בחשבון, ואילו לא... אין היום שום צד אוביקטיבי, ומאחורי כל עובדות שמוצגות בסיפורי חדשות, עומדת אג'נדה. ודאו שלפחות אתם יודעים של מי האג'נדה ועד כמה שאפשר, מה היא.

 
הצליבו מקורות
בדקו: אם סיפור מסויים הגיע אליכם דרך מקור אחד בלבד, ואין מקורות נוספים אשר מדברים על הסיפור, רוב הסיכויים שהוא מזוייף. במיוחד אם מדובר במשהו שערורייתי מבחנתכם במיוחד.
יכול להיות שלסיפור מסויים יש הרבה מקורות, אך אף אחד מהם אינו רשמי או מוכר. גם זה לא מחזק את אמינות הסיפור.
אם נראה לכם שלתקשורת המסורתית יש אג'נדה לא לחשוף את הסיפור, בדקו את המקורות שלו דרך גופים אמינים בתקשורת האלטרנטיבית.
יתכן גם מצב, שבו נחשפת לסיפור ממש בתחילת דרכו, דרך מקור הפריצה. במצב הזה, חכו מעט לפני שאתם משתפים, ותנו לזמן להראות לכם אם מדובר במשהו שיופץ גם בתקשורת המסורתית, או שמדובר בפיקציה גמורה ולא מאומתת.
מצב שקצת מקשה על הצלבת מקורות, הוא פוסטים המתחזים ל"אישיים" (בניגוד לכתבות ומאמרים).
בפוסטים כאלה, חשוב מאוד לוודא מי כתב את הפוסט המקורי, מתי ומה העובדות וההוכחות לתוכן המוצג.
במילים אחרות, חכו לפני שאתם משתפים. תבדקו. עדיף להיות מפיצים מאחורים של תוכן וודאי ממפיצים ראשונים של שקרים והטעיות.

 
אולי זאת בדיחה
לפעמים מרוב אירוניה ומופרכות של חדשות אמיתיות, אנחנו נוטים להתייחס לכל תוכן ברצינות רבה ממה שיוצריו התכוונו.
פעמים רבות, פוסטים בפורמט חדשותי או רשמי כלשהו, הם בעצם בדיחה, או ניסיון לאחת,
רק שלפעמים הם ההתאמה לפורמט והתוכן עצמו מרגישים כל-כך אמינים, שאנחנו יכולים בקלות לפספס אותה.
במצב כזה, רצוי לקרוא קצת תגובות ולראות את היחס הכללי של האחרים לפוסט.
חשוב לזכור גם, שהומור הוא עניין סוביקטיבי ואינדיבידואלי – לכן מה שמצחיק אחד, לא בהרכך יצחיק מישהו אחר, שלא לדבר יעורר בו רגש אחר מצחוק.
כאמור, אנחנו מגיבים ראשית עם הרגש, ורק אחר-כך חושבים.
לא צריך להילחם בזה, אלא לקבל את זה, ולהבין שאנחנו צריכים רגע לתת למחשבות להתבהר, לפני שאנחנו מחליטים איך נפעל.

 
אם הפוסט הועיל לכם, אשמח אם תספרו לי,
וכמובן אשמח למחשבות שלכם ולעצות נוספות לזיהוי "מזוייפות", בתגובות
מוזמנים לשתף את הפוסט הזה עם כל מי שנראה לכם רלוונטי,
אם אתם סומכים עלי כמקור ;)
אפשר גם בפייסבוק:






נובמבר 17, 2014

עיתון. תעמולון. טייקונון.


המלחמה האקטואלית של "ישראל היום" להישאר עיתון שמחולק בחינם, מעלה שאלות מעניינות בנושא מודל התקשורת והעיתונות בעולם העכשיווי. איך מגייסים את הציבור לתמיכה בגוף תיקשורת, בעולם שבו הציבור יודע שאין כזה דבר "תקשורת אוביקטיבית"?

המהפכה שחולל "ישראל היום" בישראל, קשורה לאו דווקא להיותו בחינם, אלא יותר לתפוצה שלו, שעקפה בסיבוב את התפוצה של העיתון הגדול ביותר במדינה עד כה, "ידיעות אחרונות". אי אפשר היה להשוות עוד אז את התפוצה של "ידיעות" ביחס למתחריו בשוק, אז תארו לעצמכם מהו תקציב התפוצה של העיתון החינמי "ישראל היום", אם הוא מגיע ליותר מקומות מהעיתון הפופולארי במדינה שמציע את עצמו בתשלום.


תרגיל המודל המסחרי

"ישראל היום", לא נכנס לשוק בתמימות. הוא הבין שהוא עומד לשנות את פני הזירה התקשורתית בישראל מפני שהוא חייב את מתחריו לחלק את המוצר שלהם בחינם ואף לפשוט רגל. כדאי להניח שהדבר היה מתוכנן מראש. 


"ישראל היום" מציג מודל מסחרי על פיו הוא מתקיים מהכנסות הפרסום בעיתון. המודל הזה, הוא מודל חוקי, אך קשה להאמין ש"ישראל היום" באמת מצליח להגיע לתפוצה שהוא מגיע ולפרנס את כל עובדיו כמו שהוא מפרנס, רק באמצעות הפרסום בעמודיו, יהיה זה מוצלח ככל שיהיה.

עובדה למשל, ש"חינמונים" אחרים בישראל, שמתקיימים על אותו מודל מסחרי שמציג "ישראל היום", לא הגיעו לחשיפה ולמעמד שהגיע מוביל הדרך שלהם. אפילו לא קרוב.

איך באמת נתמך "ישראל היום" כלכלית? לשאלה הזאת אפשר לראות הרבה תשובות שמציעות את עצמן ברשת, אך בעיקר הוא "מואשם" בהיותו נתמך על ידי אירגונים מוטים פוליטית ישירות לראש הממשלה בנימין נתניהו.

למעשה, קשה להתעלם מהמגמתיות הבוטה של "ישראל היום" לתמסר את ראש הממשלה בדרך החיובית והאפקטיבית ביותר לצרכי הממשל השוטפים. עד כדי כך, שכבר כונה "ביביתון", "תעמולון" וכינויי גנאי פחות נעימים.

נבלות וטריפות
זה לא שמאחורי "ידיעות אחרונות" אין אג'נדה. למעשה, האג'נדה הברורה של "ידיעות" נגד נתניהו, אולי היא זו שגרמה לו להפנים שעליו לתקשר את עצמו כמו שהוא רוצה להיתפס, בפלטפורמה שתאפשר לו את זה. שווה את ההשקעה... במיוחד אם הפלטפורמה הזאת נתפסת כ"חדשות", כלומר "עיתונות" ולא "תעמולה", שזה מה שרוב התקשורת הפוליטית עושה בכל מקרה.
אם תסתכלו על מפת התקשורת בישראל, תוכלו לראות בבירור את התמונה: מי אוהב את מי, מי שונא את מי, מי עושה את עצמו שונא מישהו בזמן שהוא בעצם מרוויח הון ביחד איתו... אין אייטמים "נקיים", אין "תקשורת אמינה", אין על מי לסמוך בעידן שבו ברור שכל אחד רוצה ממך משהו.

דור הולך ודור טס
עיתונים, הם לא משהו שישאר מודפס עוד זמן רב. הדורות שצורכים מידע מודפס הולכים ונעלמים ומחליפים אותם במהירות אנשי ה"נייר הדיגיטלי". עד כמה שיתחרו ביניהם גופי התקשורת השונים על תפוצה של עיתונות מודפסת, בסופו של דבר הצורך בזו הולך ויורד, כי בואו נודה על האמת, אם אתם צריכים לנסוע ברכבת, והסלולרי שלכם טעון, למה שתרימו את "ישראל היום" או כל עיתון אחר לצורך העניין?
אבל ביחד עם דור הפרינט, עוד פרדיגמה משתנה, ודווקא לאט יותר וקשה יותר לזיהוי: פרדיגמת המידע והמודל המסחרי שלו, מפנה מקום לעידן בו מידע הוא חינמי וחופשי.

המודל המסחרי של העיתונות הכתובה, כבר אינו רלוונטי. לשלם להם, על מידע לא מעודכן, נראה אפילו יותר פרדוקסאלי. התוכן המוספי שלהם, יכול בקלות למצוא תחליפים באינטרנט ולכן אין באמת הצדקה להמשך התשלום על עיתונים מודפסים.

אז אנחנו, הקהל המודע, שכבר יודע שאסור אף פעם לקחת את הכתוב בעיתון כ"מובן מאליו", ויודע שגופי תקשורת הם בעצם "גופי בידור" שבוחרים למה לקרוא חדשות (ובעיקר למה לא), הם לא שליחי ציבור אובייקטיבים במרדף אחרי זכות הציבור לדעת – אלא מערכת שיווק חמושה היטב של כלי נשק תימסורתיים אל הצרכן.

מה שהתקשורת מוכרת זה את הכוח שלה להעביר את המסרים של גופים רבי כוח, כמו שהם רוצים לעבור, או הפוך ממה שהם רוצים לעבור. הכוח של גוף תקשורת גדול היום בבנייה או הריסת מוניטין של אדם או חברה הם כמעט בלתי נתפסים.

הקמפיין עם ספין
המלחמה המטופשת של "ישראל היום" על חיו על ידי קמפיין "זכויות ציבור" ו"יוקר המחיה", היא יותר מאירוני. הוא לעג לרש. הוא יריקה בפנינו באופן כל-כך בוטה, שכן האמת היא, שלקמפיין הזה אין שום חשיבות. ההחלטות שתתקבלנה ותכרענה לגבי עתידו של "ישראל היום" לא יגיעו מ"משאל עם". הן תיסגרנה בחדרי ישיבות מפוארים, והן לא תהינה קשורות, כמו תמיד, לרווחת הציבור, אלא לרווחיהם של טיקונים אלו או אחרים.

קיום הקמפיין הזה רק מוכיח של"ישראל היום" יש כוח כלכלי לתמוך בקמפיין רחב היקף ברחבי המדיה. משהו שגוף כלכלי חלש, או מוחלש, לא באמת יכול היה לעשות במצבו התדמיתי.

"ישראל היום" לא באמת רוצה שנאמין שהוא דואג לנו ל"יוקר המחיה", הוא יודע בדיוק מה אנשים שעוברים ליד השלט חושבים לעצמם, אבל לא אכפת לו. למה שיהיה לו אכפת? העיקר שאחר-כך אפשר יהיה להגיד שבגלל קמפיין מדיה תומך רחב היקף – הצליחו להציל את העיתון, "כי זאת היתה הבחירה של העם". כן, הם ילבישו את זה עלינו. הם יגידו לנו שוב ש"אנחנו הרווחנו" ושוב יצחקו לנו בפרצוף.

השורה התחתונה שלי בכל זה, במקרה הזה מכוונת אל קוראי הקצה. אין לכם באמת מה להתערב במלחמה הזאת של גופי התקשורת בין עצמם. אל תתנו להם לגרור אתכם למשהו שגם ככה אין לכם באמת השפעה עליו, ולצערם הגדול – גם להם לא ממש.

עדיף להשקיע את האנרגיה בלחשוף את השחיתויות וקשרי ההון-שלטון במדינה הזאת, ופחות לבזבז אנרגיה בלעזור להם לדפוק אותנו.

קישורים שאולי יעניינו אתכם בנושא:


מאי 28, 2014

אם אשכחך. ירושלים וחומת הזיכרון הסלקטיבי.

אם אשכך - בלוג

אני יודע שהדעה שלי על ירושלים היא לא קונבנציונאלית. מצטער, פשוט קשה לי עם העיר הזאת. בכל פעם שאני מתקרב לירושלים, אני מרגיש מחנק מתגבר. מחנק של מעל 5000 שנה, של מוות המוני אלים, על פיסת סלע, ש"במקרה" קשורה ליותר מידי סיפורים שחשובים ליותר מידי אנשים.

אני יודע שהתפיסה שלי את המושג "דת", היא לא התפיסה המקובלת והרווחת ביותר בישראל, וכמי שחי פה לצד אינסוף אנשים שמגדירים דתית כל אחד את עצמו בדרכו, למדתי לכבד כל אחד בבחירותיו. לא תמיד לקבל, אבל לכבד. העניין עם ירושלים, שלא משנה לאיזו דת אתה משתייך, ההיסטוריה הדתית הקשורה במקום, רוויה קרבות ודם שנשפך במטרה להחזיק ולשלוט בו, מתוך עניין בהיותו סמל רוחני עליון ליותר מידי דתות וזרמים.

אנשים מוכנים למות בשביל הדת שלהם, את זה כולנו יודעים. אנשים מוכנים למות גם למען אידיאלים אחרים כמו שייכות ללאום מסוים או למדינה. אנחנו לא מיוחדים בזה, גם ירושלים לא באמת מיוחדת בזה בעולם – נקודות שלטון פוליטיות אסטרטגיות תמיד כיוונו לאותן מטרות: דת ויתרון גיאו-פיסי. ירושלים עונה על שני הקריטריונים, וככזאת, בעלי שררה תמיד מצאו סיבה לגרום לאנשים להאמין כי הם חייבים להילחם עליה, וכנראה שתמיד ימצאו.

ראיתי עיר עוטפת עור

ירושלים מוכיחה כבר שנים רבות, שלאומים שונים ומאמיני דתות שונות יכולים להתקיים בהרמוניה יחסית האחד לצד השני, העניין הוא שתמיד מישהו מהם חייב להיות זה שמחליט מעל כולם – כוח אדיר במקום כה רגיש, שכל שכבה פיסית בהיסטוריה שלו, חשובה למישהו אחר, וכל מיקום פיסי בה, על שכבותיו ההיסטוריות השונות, חשוב ליותר מזרם אחד שאפשר וצריך להתחשב דווקא בו.

בשורה התחתונה, זה תמיד מגיע לכוחניות ואלימות. פעם מתורצת כ"השרדות" ופעם מתורצת כ"מלחמת האל", אבל מה שלא תהיה ה"הצדקה", התוצרים הם תמיד אותם תוצרים: מוות ופגיעה, הרבה פעמים בחפים מפשע וקורבנות תמימים, שאינם קשורים באמת לסכסוך כזה או אחר מבחירתם החופשית.

אז אני יכול לראות את היופי בירושלים. אין ספק שמבחינה היסטורית, ואסטטית ותרבותית היא עיר מרתקת בעיניי. אבל פשוט קשה לי איתה, כי אני לא מצליח להבין, איך מקום שאין בו שום נכס פיסי – לא זהב, לא נפט – אפילו לא אדמות טובות לגידול יבולים, איך מקום כזה הפך להיות בבת עינו של העולם? מה, למה, איך זה שדווקא סביב חתיכת הסלע הצחיחה הזאת, צצו כל הסיפורים ש"מקדשים" את פיסת הגיאוגרפיה הזאת ואיך זה אנחנו ממשיכים להילחם עליה ולמות עליה ולמענה, מכל הסיבות הלא נכונות.

תסלחו לי כן, אבל אני לא אקבל שום גזר דין דתי (משום דת) שאומר שמשהו עקרוני שווה שימותו למענו. מצטער, פשוט לא מוכן לקבל את זה שאף כח רוחני דורש ממני, או מכל אחד אחר, לסיים את חייו (או יותר גרוע, לסיים את חייהם של אחרים) שלא חושבים כמוהו. מה עובר עליכם בני-אדם? למות ולהרוג (לרצוח) למען העיקרון? העיקרון של מי? את מי העיקרון משרת? את המתים? את החיים? והאם העיקרון הזה, שלמענו אומרים לאנשים שהם הולכים למות למענו – האם הוא באמת מיושם גם על ידי מי ששולחים אותם למות...? לרוב, כל התשובות הן "לא.

אני יודע מה אתם חושבים כרגע. "זה לא עיקרון, זאת אמונה". אבל מה היא אמונה אם לא סט של עקרונות תפיסתיים? אמונה אינה מולדת, היא נרכשת. מקנים לנו אותה. כמה מעניין השימוש בשורש "ק.נ.ה" כשחושבים על אמונה... כמה ציניות יש בזה?

ירושלים של זהב ושל מתכת ושל אש

אנשים תאבי כוח שלחו מאות אלפי אנשים להילחם ולמות למען ירושלים. אנשים תאבי כוח ושררה ימשיכו להשתמש בכלי הזה של "אמונה" ו"אידיאולוגיה" כדי לטמטם את ההמון להמשיך להגשים את מטרותיהם: עוד כוח, עוד כסף – וכל עוד העולם שלנו מתקיים כפי שהוא מתקיים, כל פתרון פלורליסטי ומתקדם שיתקבל, יהיה רק זמני. רק עד שהקיצוני הבא יטריף את קהל המאמינים שלו ללכת ולהילחם שוב על השליטה במקום הזה. זהו. צריך אחד כזה בשביל לקלקל כל פתרון שיהיה מקובל על הרוב. החלק המצער הוא, שכרגע יש יותר מידי מטורפים שמוכנים להילחם, והרבה פחות פתרונות פלורליסטים מתקדמים.

ציון, הלא תשאלי...?

לאורך מלחמות ישראל, גם המשפחה שלי נלחמה על ירושלים, ועל כל המדינה. אני לא מזלזל חלילה בכאבו של איש שאיבד קרוב, יקר או חבר בקרב כזה או אחר – להפך, אני כואב את כאבם, ומבחינתי, כל מוות כזה היה מיותר. הבעיה של אנשים עם התפיסה שלי, מתחילה בזה שאני כואב כל מוות במלחמה כמוות מיותר. לא משנה מאיזה צד. על זה מאשימים אותי ב"חוסר רגישות"... מי אמר "אירוניה" ולא קיבל.

פברואר 02, 2014

ללכת שבי – דמוקרטיה ככלי לדקטטורת המונים

ללכת שבי - קופי2גו

אנחנו חיים היום בעולם שתלמידים הפכו ל"ללקוחות", וככאלה, הם מרשים לעצמם לבקר את מערכת הלימוד ולפעול לשינויה עוד בזמן שבו הם לומדים בה.

השימוש האירוני ב"חופש הביטוי" על מנת לסתום את פיו של מי שחושב אחרת ממך, הינו רק נורת אזהרה ראשונה לעיוות במושג "מוסריות" ולדיון הבעייתי שסביבו לאורך הפרשה, המנסה להציע ש"מוסריות" הנה ערך מוחלט וקשיח, או לפחות צריך להיות.

העניין הוא ש"מוסריות" הנה ערך סובייקטיבי לחלוטין, וכולו תלוי השקפה – שהיא סכום הניסיון האישי והמידע שצברנו בנושאים מסוימים. כלומר... חינוך.

מלחמת להבים כפולים

אבל מה קורה כשהחינוך בנושאים מסוימים, מגיע קודם כל מהבית, ומתקבע לפני שמגיעים אליו מקורות אחרים?
התשובה משתקפת מפרשת סבח/ורטה: הוא יוצא למלחמה.
מוסריות המלחמה היתה תמיד שנויה במחלוקת, שכן מלחמה מתוקף הגדרתה, היא אקט כוחני שלרוב מיוחס לו צורך הישרדותי, אך הרבה פעמים ניתן לגלות שבשם הצורך הזה, נפגעים בעיקר אזרחים חפים מפשע. (אגב, גם חיילים הם מבחינתי אזרחים חפים מפשע).
בכל פעם אני מצטמרר מחדש על ההתדיינות בנושא כלי נשק שהם בניגוד לחוק, מפני שהם "אכזריים מידי". לרוב מדובר בכלי נשק לפגיעה המונית, וכל עצם הדיון מונע מתפיסת נפגעים והרוגים כ"סטטיסטיקות" ולא כבני אדם אינדיווידואליים. כאילו שזה משנה אם תמות או תיפגע מפצצה קונבנציונאלית או גרעינית... כאילו זה משנה אם יענו אותך ככה או ככה או ככה... כאילו יש "אלימות טובה", והכי גרוע, כאילו יש "אלימות הכרחית".

תסמונת הקורבן המשמיד

ספיר סבח, נוקטת ב"אלימות הכרחית" נגד מורה שהביע דעה שונה משלה, ואף ניסתה לגרור בכוח מניפולטיבי, מכוון, את המערכת בה היא לומדת, "לעמוד על שלה" לצדה, נגד הקיצון המקביל לדעתה.
כמו בני נוער נוספים, ספיר סבח, כבר מבינה שהמשחק האמיתי בעולם, הוא משחק תדמית. "ניצחון" יושג על-ידי גריפת האמפטיה הגדולה ברשת ובתקשורת המסורתית.
המרדף אחרי אמפטיה ציבורית, הוא הרבה פעמים בעוכריהן של מערכות שמתיימרות להיות אידיאליסטיות, אבל צריכות למצוא חן בעיניי הלקוחות הקיימים והפוטנציאליים שלהן.
בעולם שבו מערכות מסחריות משנות את "דעתן הרשמית" על פי דוחות על דיעות פופלריות בציבור, כמעט ואין מקום לחפש אידיאולוגיה. באידיאולוגיה אמיתית יש הקרבה. יש ויתור על נתח פופולריות מסוים. יש הבנה שבזמן שאתה מאמין במשהו אחד, אחרים מאמינים בדברים אחרים ופועלים אחרת ממך. ככה לפחות זה אמור להיות בדמוקרטיה. 

גדל כאן דור מפחיד

את ספיר סבח לא באמת מעניינת דמוקרטיה, אלא רק הטבות נבחרות מתוכה, שגם אותן היא מיישמת באופן מאוד דו-ערכי. על פי פעולותיה, האידיאולוגיה שלה מתירה שימוש בכוח ומניפולציות על מנת לסתום את פיו של מישהו שחושב אחרת ממנה, ובעיקר – לפגוע בו באופן ציבורי.
אם בעבר, היתה תלמידה שנמצאת במצבה של סבח פונה להנהלת בית הספר, היום היא פונה ישירות לשר החינוך. הדרכים התקצרו – בשביל מה צריך את כל הביורוקרטיה הזאת של "לדבר עם היועצת", כשאפשר להגיע ישירות לראשו של התמנון ולגרור את התמנון הזה להתעסקות ציבורית מחייבת בבעיה? יעיל. חייבים להודות.
האם נכון לעשות זה? עניין של השקפה כנראה, השאלה איך מודדים יעילות, ומה מחיר הנזקים שלה.

אידיאולוגיות ריקות, חוזרות כמו בומרנג

השקפה מלמעלה על הפרשה הזאת, מציגה לדעתי כיצד נאנסו כל המשתתפים בה (מבחירתם או שלא מבחירתם) לשחק את משחק התדמית. איך נדחקו כולם להיות תווית מרודדת בשם אידיאולוגיה כלשהי, למרות שאיש מהם לא נכנס למשחק הזה מתוך אידיאולוגיה אמיתית, לפחות במושגי הדמוקרטיה.
המורה אדם ורטה, הוא אולי "אידיאליסט" שמאמין בפלורליזם חינוכי, אך בכל זאת הוא לקח על עצמו משרה ברשת אורט. כמורה ברשת, הוא אמור לדעת שהוא יעביר חומרים מסוימים באופן מסוים וההתמרדות שלו כנגד הגשת החומרים האלה מול תלמידיו יכולה לגרום לסנקציות מטעם המערכת. אם אדם ורטה הוא אדם אינטיליגנטי כפי שהוא מציג את עצמו, הוא לקח בחשבון שדעותיו יהוו בעיה כאופוזיציה לקיצוניות השניה הקיימת בכיתות בהן הוא מלמד – אך הוא כנראה האמין שהוא יכול בכל זאת להשתמש בעמדתו כמורה ולהפיץ את דעתו המנוגדת למערכת – בשם חופש הביטוי, שהוא ללא ספק גורף אמפטיה גדול יותר ממערכות סותמות פיות.
התלמידה ספיר סבח, הציגה את עצמה כקורבן תמים הנחשף באופן חד-צדדי להפרה בוטה של המסרים שהמערכת אמורה לשדר, אך התגלתה כבעלת דעה הפוכה מזאת שיוצגה מולה – ולכן מיד נחשפה כבעלת מניעים לא נקיים.
מעניין מה היה קורה אם סבח היתה שמאלנית קיצונית וככזאת היתה יוצאת נגד הבעת דעותיו החינוכיות של ורטה... אבל מעטים, כנראה, הם אלה שיצאו נגד מישהו המביע את דעתם – גם אם באופן לא לגיטימי.
רשת אורט, שהיא לא פרסונה אידיאולוגית – אלא גוף מסחרי המתחזה לאחת, מצאה את עצמה בין הפטיש לסדן. המחלוקת הציבורית לא היתה "שחורה ולבנה". היה ועדיין קשה להבין איך מתחלקים אחוזי התמיכה בין המחנות השונים שהפגינו בעד כל אחד מהצדדים... באמת בעיה, אם מה שיכריע את עתיד משרתו של מורה הוא מספר בסקר דעת קהל.
בסוף הרשת, כמו כל יצור פוליטי, בחרה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. ככה זה כשאתה מנסה להיות שוויץ. מצד אחד אתה נדרש לא "להפקיר" את המורה ולהציג את ה"התיישרות" שלו למערכת (מה שלא באמת קרה לטענת ורטה), ומצד שני אתה צריך להראות שהתלמידה המתקרבנת יצאה מרוצה, (מה שגם לא קרה, כי נכון להיום, פורסם שספיר סבח לא הסכימה לחזור לכיתתו של אדם ורטה).
זה מה שקורה כשאין שום קשר בין האידיאולוגיה שאתה מתכסה בה והמטרה לשמה אתה פועל.
אחלה, העיקר שכולם מרוצים. והעיקר שהעקרונות שלהם משרתים אותם היטב.


ינואר 08, 2014

אאוטינג לנבחרי ציבור, בעד, נגד ומחשבות נוספות

הצטרפו לדיון בפייסבוק:




יוני 25, 2013

קונסטרטגיה


conspiracy-theories
"קונספירציות הא? אתה מאלה... כל דבר אצלכם זה קונספירציה"... מכירים את המשפט הזה, שנאמר לרוב תלוי על קצה חיוך מזלזל? למילה "קונספירציה" יש ערך נתפס שלילי. אנשים שמשייכים אותם לקונספירציות, או לעיסוק בקונספירציות, הם אנשים שצריך להתרחק מהם, או לפחות לא לקחת ברצינות יתר על המידה.. הם מביאים לרוב מידע חדש או פרספקטיבה חדשה, שאינה מעוגנת בלב הקונצנזוס. הם "רדיקליים", הם "לא רציונאליים". אחרי הכל, אנשים שעוסקים בקונספירציות, פשוט חושבים "יותר מידי".

אני לא מתכוון לנסות לשכנע אתכם כרגע באף תיאוריה "קונספירטיבית". אני רוצה להזמין אתכם להצצה בוחנת למושג ולאג'נדה מאחורי הסטריאוטיפ. לפחות כמו שאני רואה את זה.

בואו נעשה רגע סוויץ' בהגדרות, ונשים במקום המילה "קונספירציות", את המילה "אסטרטגיה". או, הינה מילה עם ערך נתפס חיובי. אכפת לכם שנעשה את ההחלפה לצורך הפוסט הזה? אם אתם מוכנים להקבלה הזאת, אפשר להמשיך.

הקללה של המוח האסטרטגי, היא אי היכולת להפסיק לראות את הדפוסים בכל דבר סביבך, גם כשאתה רוצה. אין ברקסים. אתה לא יכול לבחור שלא לעשות הקשים, לחבר ולהצליב נקודות מידע, לסובב בראש את פריזמת הפרספקטיבה, לבדוק כל הזמן אילו נתונים חסרים, מה האג'נדה, של מי היא ולמה עכשיו... הראש שלך מחפש כל הזמן את האפשרויות שמעבר לאפשרויות וכתוצאה מזה, הוא בעצם בית חרושת של תובנות. חשיבה אסטרטגית כאופי, היא סוג של קיסמים בין עפעפי העיניים, שאתה פשוט לא יכול להסיר. אתה לא יכול למצמץ, ובשלב מסוים, אתה כבר לא מסוגל אפילו לדמוע.

למי שהוא אסטרטג באופי, אף פעם לא יהיה "מספיק" מידע, בעוד שרוב האנשים נוטים להיסתפק במידע שכבר ברשותם, ואף יותר גרוע, במידע שמוגש להם בכפית.

לא פלא אם כך, שרוב האנשים לא באמת חושבים אסטרטגית. אפשר להבין אותם. כלומר, בואו נודה רגע על האמת, הרי כולנו עושים בחירות כל הזמן שמבוססות על ידע שאנחנו מחברים ומצליבים, אבל ההבדל בין המוח האסטרטגי למוח הרווח, הוא ביחס למידע.

אסטרטג תמיד יטיל ספק במידע שהוא מקבל. הוא חי באופן קבוע עם הפרדוקס שכל הנתונים, אפילו ה"קשים" שבהם, הם סובייקטיביים. זה לא פשוט להכיל את זה, אבל זאת הלוגיקה: מסר, הוא משהו שתמיד יהיה בשימוש מטרה כלשהי.

הנכונות של המסר היא תמיד יחסית: למי הוא מוגש, איך ומתי. אין "אמת אחת אבסולוטית". יש אמת הנכונה אינדיבידואלית, וגם היא תקפה רק באותו רגע נתון בו היא מוכרזת כאמת על-ידי האידיבידואל. אחרי כל זה, מגיע גם המושג "אמת נתפסת", שמשמעותו בעצם "אמת המיוחסת למשהו בשל השלכה לא נכונה". פה הדברים מסתבכים באמת, ולרוב צריך להיזהר לא ללכת לאיבוד.

כשאתה עובד כאסטרטג, אתה יכול להגן על עצמך מהסמטוחה הזאת על-ידי הצבת "מגדלור", או יותר נכון
"מצפן בסיס מוחלט מעשי" שלפיו אפשר להתקדם – אבל בחיים הפרטיים שלך, המצפן הזה יכול בקלות לאבד את הצפון מגלי מידע "מגנטיים" תועים שאליהם אתה יכול להיחשף.

רוב האנשים אפילו לא שמים לב לכך שבאופן כמעט "אינטואיטיבי", הם עושים הכל כדי לחסום מידע חדש מלהיכנס. מי שאינו אסטרטג, ואינו נפגע מהתואר המפוקפק "חובב קונספירציות", לא יעצור לנסות לחשוב איך הוטמעה בו התחושה ש"קונספירציה" זה שלילי, כי היסוד של המילה הוא במונח המייצג "חתירה נגד הממשל, בעוד ש"אסטרטגיה" היא מושג חיובי שיסוד המילה שלו, חכמת הגנרל, הוא בתפקיד בשירות הממשל.

אתם מבינים כמה בקלות אפשר ליחס לאותה תכונה שתי פרספקטיבות שונות לחלוטין...? זוהי דרכה של המערכת לאחוז בשני הקצוות. מצד אחד להשתמש בשירות, ומצד שני להסית נגדו את ההמון – כי ידע לא מפוקח ולא מנוהל, שלא לדבר על תקשורת לא מפוקחת או מנוהלת – מאוד מפחידה מערכות ניהוליות, כי אלה מערערים את האמת הנתפסת. ה"אמת" שכל-כך הרבה זמן ואנרגיה הושקעו בעיצובה והפנמתה לציבור.

אז בפעם הבאה, כשהמילה "קונספירציה" עומדת לכם על קצה הלשון, או רגע לפני שאתם מבטלים בזלזול מידע שנשמע לכם מופרך, תעצרו רגע ותנסו להבין אם אתם נחסמים, ולמה. ויותר טוב – נסו להבין האם החסימה הזאת באמת משרתת אתכם – או מישהו אחר.

--------- הצטרפו לדיון בפייסבוק ---------

פברואר 10, 2013

הלכתי להציל את הקריאטיב, תכף אשוב (זהירות מניפסט)


il_fullxfull.361769790_j963
אני לא באמת יודע למה ציפית מהמפגש ל"הצלת הקריאטיב" שהתקיים הערב. בעיקר היה קשה לי לבנות ציפיות בגלל הבריף הכללי שפורט באירוע שהזמין אליו כ"בריף שחשוב לכולנו", והוא, ככל הנראה, "מנהלים תאבי עמלות".

אני אולי לא דינוזאור בתעשייה הזאת שנקראת "פרסום ותקשורת", אבל אלה מכם שמכירים אותי יודעים שאני גם לא ילד. תפקידיי בתעשייה עד כה כללו תפקידים קריאטיביים ואדמיניסטרטיביים כאחד, ויותר מכך, יש לי עניין בתחום גם כמי שמכשיר ומסייע בהכשרתם של רבים בתחומים שהתמחיתי בהם. אני עובד בתעשייה הזאת בהרבה כובעים, וכבר פעמים רבות ישבתי בצדיו השונים של השולחן – פעם לצד הלקוח, ופעם מצדו של משרד הפרסום.

חלק מהאחריות האישית והאינטגריטי המקצועי שלי בללוות לקוח בייעוץ אסטרטגי ופרסומי, נופל מבחינתי בעבודתו של הלקוח עם משרד הפרסום שלו ועם משרד יחסי הציבור – ובכלל כל גוף שמתקשר ישירות עם הצרכנים את המותג באופן רשמי. (מן הסתם, גם ברשת).

כאשר אני ניגש לייעץ ללקוח כיצד להתנהל באופן אפקטיבי יותר מול משרד הפרסום שלו, פעמים רבות מצאתי את עצמי עוסק בהרבה דברים, לפני שבכלל מגיעים לעסוק באיכות הקריאטיב.

הלקוח, או מנהל הפרסום והשיווק שלו, או מנהל המותג - מוטרד היום מהרבה ערוצים בהם מתנהל המותג שלו במקביל. יש כאלו שמפרידים בין העולם שהיה מוכר לנו עד לפני 10 שנים, על כליו ומושגיו, והעולם הדיגיטלי שנברא חדשות לבקרים תחת מקלדותינו הבוערות.

אני לא באמת מאמין בהפרדה הזאת, שנראה לי שהיא תוצר לוואי של פרדיגמת התקשורת החדשה.
פרדיגמה היא אינו דבר שמישהו מרפה ממנו בקלות.

בכנס היום דברו הרבה על "קריאטיב". העלו נושאים ובעיות שנקשרו עם כך ה"הלקוחות לא נותנים לנו לעשות את העבודה" ו"חייבים למצוא דרך לחגוג את הקריאטיב הפרסומי בישראל, בעקבות גוויעתו (הבלתי נמנעת) של 'קקטוס הזהב'".

הקריאה של ערן גפן בדבריו הפותחים את האירוע היתה מרגשת, והדהדה בתוכי במקומות מוכרים וותיקים, אבל הגישה שלי כבר מזמן היא לא לשמר את הפרדיגמה הנחלשת, אלא לחזק ולאמץ את הפרדיגמה הנכנסת, ובמפגש הזה, לצערי, לא הרגשתי שאצליח לייצר השפעה אמתית לכוונים האלה.

אנשי קריאטיב הם נפלאים בעיניי – בכלל רעיונאים, הם נפלאים בעיני. כאלה שיוצרים רעיון טוב, שהוא אפקטיבי ומדבק וכובש ומרגש עד כדי השארת חותם רגשי משנה התנהגויות – זאת מתנה וזכות להימנות בין אנשים כאלה, מבחינתי.

אבל אנשי קריאטיב, או רעיונאים, הם אינם מושלמים, וישנה סיבה שבמשרדי הפרסום המסורתיים, היתה חלוקה לתפקידים כפי שהתפתחה: תקציבאות, מדיה, קריאטיב, אסטרטגיה, התפתחו מפני שבעלי התפקידים האלו נדרשו לאופי ותכונות שונות בתחלית אחד מהשני.
 
הם כן נדרשים לעבוד ביחד. אולי כדאי להזכיר שראשיתם של משרדי היח"צ והפרסום העכשוויים, מעוגנת ומשולבת יד ביד בהתפתחות תורת הפסיכולוגיה והפסיכו-אנליזה, והקשר בין שתי התעשיות, כולל התלות ההדדית שלהן האחת בשנייה, הם נושא בפני עצמם.

הגעתי למפגש אנשי הקריאטיב כי ציפיתי לסעור מוחות מטורף. חשבתי שאולי, מכל המוחות החדים שיגיעו, יוולד רעיון שיקל על המשרדים הגדולים את המעבר לפרדיגמה החדשה, אך המציאות היתה שונה בתכלית.

אנשי הקריאטיב נפגשו שוב בתוך מגדל השן, (יפים, המשרדים של "גרוויטי"), מבודדים ממישהו שניתן ליצר איתו באמת דיאלוג בר שינוי. היה מי שדיבר על הקמת איגוד לאנשי קריאטיב שנכשל בשנים הקודמות, אבל גם זה לא פתרון אמיתי לדעתי, מפני שאיגוד שומר על מי שכבר מועסק, ויותר מכך, למערכת יש כלים ומשאבים להילחם באיגוד שנוגד את האינטרסים הכלכליים שלה, אז תסלחו לי אם לא אשליך את עצמי אל "תחנת הרוח" הזאת, עדיין.

לא. מה שהלך והתחוור לי תוך כדי הדיון, הוא שמעבר לעובדה שלאנשי הקראיטיב בתעשיית הפרסום בארץ אין באמת פה אחד (ואני לא יודע אם צריך להיות), אין להם באמת עם מי לדבר.

ההחלטות בנושא קריאטיב נפלו תמיד מעל ראשיהם. למעשה, בשורה התחתונה, מי שמחליט אם ובאיזה כיוון קריאטיבי הולכים, זה הלקוח – שהקשר בינו ובין קריאטיב לרוב הוא קטן מאוד, ואפרופו פסיכולוגיה וחלוקת תפקידים במשרד, במשרד הלקוח אין באמת מקביל לתפקיד "איש הקריאטיב" ואין מי שבאמת "יבין" אותו. מצד שני, יש את כל התפקידים האחרים. אפילו יותר מכך, חלק ממנהלי המותג והשיווק והפרסום, מגיעים בעצמם מתחום התקציבאות וניהול הלקוחות במשרדי פרסום.

מנכ"לים, אפילו אם בתוך תוכם הם אנשי קריאטיב, נאלצים לשים אותו בצד ולעבוד מול אנשים שמדברים שפה אחרת: כסף. שורות תחתונות. איפה מרוויחים, איפה חותכים, איפה מוסיפים – מה יוצא לי מזה.

510_2_goldההתחלה של הפרדיגמה החדשה בתקשורת, בסיסה הוא במדיה המדידה שהציג העולם הדיגיטלי על שלל כליו המתפתחים, ביחס לכלים של העולם הישן שעסקו בחשיפה משוערת או מוערכת (מה זה אומר 40% רייטינג...?)
העניין הוא שאף על פי שהמדיה מדידה, לא כולם עוד יודעים באמת כיצד להתייחס לנתונים. לא כולם יודעים עדיין למה ולמי אפשר להאמין, ומחוסר ברירה, עברנו מתפיסה של "להשפיע ולהניע", ל"להשפיע ולהניע עכשיו, ברגע זה, או אף פעם לא". אם לא נספרת בקופה, אין לך ערך כנחשף. לפחות מבחינת הרבה מאוד לקוחות. וזה לא משנה באיזו מדיה פנית אליהם.
בעולם שבו פרסומות דיברו על חשיפה, בטכניקה ששייכת לתורת ה"הפנוט", התרגלו מפרסמים להשפעה פרוגרסיבית, לאורך זמן.
 
בשנים האחרונות, נראה כי תור הזהב של מותגי ה"love marks", מפנה את מקומו לעולם קשוח ושטחי יותר, שמחויב תוצאות מידיות. מילים כמו "ערכי המותג" או "זכירות" הס מלהזכיר, ואנשי הקריאטיב, במיוחד אלו המגיעים מן הפרדיגמה הקודמת, מתרעמים ובצדק, נוכח הרדידות השיווקית שהם נדרשים אליה, על מנת להשיג עבור הלקוח את התוצאות שהוא מבקש, ברוב המקרים.

למשרדי הפרסום מצדם, אין יותר מידי ברירה. להגיד "לא" ללקוח, משמעותו לאבד את התקציב, והכסף, במודל המסחרי הנוכחי של משרדי הפרסום, מבוסס על עמלת המדיה. לא על הקריאטיב. למעשה, כל מנכ"ל משרד פרסום יספר לכם בגלוי שקריאטיב הוא שירות הפסדי שהמשרד מחויב לתת ללקוח.

כל עוד ימשיכו מנכ"לים של משרדי פרסום לראות רק רווחים, הקריאטיב, כמו גם "אסטרטגיה", יהיו שירותים שיפגעו, מפני שבמשרדים המסורתיים, אין עליהם עדיין החזר השקעה מדיד.

אבל למנכ"לים של משרדי פרסום, אותם אלה שהיו מאחורי טקסים מנופחים וריקים כמו "קקטוס הזהב", לא באמת אכפת מקריאטיב. הם כבר למדו, הי – הם אלה שלימדו אותנו – שפרסים אפשר לקנות. אין לפרס שום קשר לקריאטיב או לאיכות שלו. יש לו קשר ישיר לאחוז מעורבותו של משרד הפרסום בקליקה שמחלקת את הפרסים, ביחס ישיר להשקעה הכספית שלו בהגשות לטקס.

התשלום על הגשת עבודות לתחרות, והעובדה שבכל שנה בחשו בכדרה שלה אותם אנשים שקידמו פחות או יותר את אותן אג'נדות, הן עצמן אלו ששלחו את "קקטוס הזהב" למנוחת עולמים.
 
איזה ערך יש לפרס שכל שנה משרד מרכזי אחר מדיר את רגליו ממנו בגלל הידיעה שאינו מספיק מקורב פוליטית לזכייה? איזה ערך יש לפרס שניתן בכמויות מסחריות (14 זוכים בקטגוריה, ואין סוף קטגוריות). איזה ערך יש לפרס שברור כל-כך שאיכות היא לא הפרמטר המרכזי בנתינתו ואיזה ערך יש לפרס שאינו מכליל את כל הספקטרום של עולם התקשורת המתחדש, ואינו באמת מאפשר עליה של "כוכבים חדשים", אלא אם כן הם שמות מוכרים שמזגזגים מפלנטה דומיננטית אחת לאחרת.

ענף הפרסום חווה התפכחות במקביל לכל הענפים במשק. יותר ויותר אנשים מבינים שהם לא יכולים להישאר יותר בעומק כל הגוף בתחום אחד, והם חייבים ללמוד גם את התחומים שפחות קסמו להם – כמו שיווק, פרסום, מיתוג, ותקשורת עם צרכנים. גם אנשי קריאטיב עוברים את זה. גם הם מבינים שהם צריכים להתחיל לדעת לכמת את העבודה שלהם לכסף – וחלקם מתחילים להתעורר למציאות שבה המשכורת כבר לא דופקת כמו שעון כל חודש, כפי שהיה בעבר.

עכשיו נעמדים אנשי הקריאטיב מהפרדיגמה הקודמת על רגליהם האחוריות ומבקשים שיעריכו אותם, ויותר מזה – שיתנו להם לעבוד, אולם הקריאה שלהם נופלת על האוזניים הלא נכונות. כלומר – במקרה הנוכחי – האוזניים אחד של השני. זה די מובן מאליו שהם ימצאו קרקע משותפת, בעקבות המציאות שמכה לכולם בפנים (מי מוקדם, ומי מאוחר יותר), אך הפתרונות לא יגיעו לדעתי מתוך התאגדות או מתוך קמפיין להציל את המצב.

למעשה, אנשי קריאטיב שמגיעים ממתודה וניסיון, יודעים שהפתרון, כמו בכל מצב דומה, הוא פתרון עומק. שצריך לשנות את הגישה בתוך משרד הפרסום, ואז לצאת ולגרום ללקוח לשנות את הגישה בעקבות זאת. אולם זה סיכון שאף איש קריאטיב לא יוכל לקחת אם לא יהיה מאחוריו מנכ"ל שלא ייקח את הסיכון בעצמו, ולקוחות שיהיו מוכנים לסמוך על המנכ"ל הזה.

הפתרון למצב הענף הוא ערכי, ולא דמגוגי. מערכי חשיבה צריכים להשתנות. הגדרות חדשות חייבות להיכנס לשפה, מתוך השתלבות ולא במבט מבחוץ.
 
אני לא רואה סיבה שמשרדי הפרסום הגדולים ימשיכו להתקיים בבועת מגדל השן שלהם, מפני שהמגמה העולמית היא שמותגים, חברות וארגונים גדולים כבר מתחילים לייצר מחלקות קריאטיב פנימיות, מתוך הבנה שאין טעם לשלם למשרד הפרסום את עמלת המדיה ושירותים נוספים.
 
שירותים שלא ימצא להם פיתרון מבית, יינתנו לקבלני חוץ שיוכיחו תוצאות בשטח. לא משנה באיזו פלטפורמה או מדיה. כוח החשיפה של המדיה, יעבור לידי המפרסמים, שהגדולים שבהם, ימשיכו ליהנות מתנאים טובים יותר מאחרים. טובים יותר ממה שהיו מקבלים ממשרד הפרסום. בטוח מספיק בשביל להקים בחיסכון המתווך מחלקת קריאטיב, תוכן ואסטרטגיה פנימיים, עם אצבע על הדופק של מה שבאמת קורה.

בעולם הזה, שבו לקוחות אינם מחפשים פרסים, גביעים וקקטוסים לכלוא בארוניות זכוכית בכניסה למשרד, אלא איך למקסם את התקציב שלהם לטובת רווחים, עוד ייקח לא מעט זמן, עד שהקריאטיב באמת יהיה המלך האמיתי.

כרגע העולם הזה מהדס בין שתי פרדיגמות, ועדיין מנסה לכפוף את החוקיות הישנה על המציאות החדשה. עדיין מנסה לאחוז במספרים ה"קשים". עדיין עושה טעויות במודע ומתוך חוסר ברירה.
המדיה הדיגיטלית היא לא המציאות החדשה, אבל היא בהחלט הזרז שלה. ולו רק בגלל התקשורת הלא מתווכת שהולכת ומתעצמת.

התיווך על כל צורותיו בבעיה. בעיה שלצערי אין לה פתרון פשוט או מהיר שיכול להסתיים בהינף מקלדת של איש קריאטיב, מבריק ככל שיהיה, או אפילו של כמה מהם.

אנשי הקריאטיב של העתיד, אם תשאלו אותי, הם אנשי התוכן לכל סוגיו. תוכן שעוסק בגיבוש שבטים סביב רעיונות, ולא תוכן שיוצר עדרים לרגע.

בכל מה שספגתי במפגש להצלת הקריאטיב, לא שמעתי אפילו פעם אחת את המילים "הצרכן" או "הלקוח". מה ששמעתי זה "אנחנו אנשי הקריאטיב". כאילו הצרכן מכיר אותנו. כאילו למנהלי המשרדים באמת אכפת מאיתנו או מהשירות שאנחנו נותנים – מעבר ל"איך הוא ימכור את המשרד". כאילו שהקול שלנו נחשב מתישהו, איפשהו וכאילו שיש סקאלה ברורה איפשהו של "איכות" לקריאטיב.

העדרותן של תחרויות ופסטיבלים בסגנון "קקטוס הזהב", הוא לא מה שימנע או יקדם את איכות הקריאטיב בישראל, בעולם, במשרדי הפרסום או מחוץ להם.
 
העדרותן והתפוגגותם של תחרויות מהסוג הזה, היא התפוררות ההגמוניה הפחות רלוונטית, דרך התפוררות התפיסה הישנה.

מה יציל את הענף? אני לא חושב שהענף בסכנה. אני חושב שמי שניהל את הפרדיגמה הקודמת ונרדם בשמירה בסכנה. אני חושב שמשרדי הפרסום המסורתיים חייבים להכיר בכך שהמילה "פרסום" כבר לא שמורה רק להם. שיש אלטרנטיבות, רבות ומתחדשות ברמה היומיומית, והם לא חייבים לבלוע את כולן ולתת את כולן בשירותי ה"הכל כלול שלהם".

למעשה, אם השנים האחרונות בתעשייה למדו אותנו משהו, הוא שדווקא משרדי הנישה הם אלה שמצליחים לפרוח ולהתקדם. המשרדים שמתמקצעים בסל שירותים מצומצם, אבל מדויק, בר הוכחת רווחיות – הם אלה שמצליחים לשרוד - וגם זה, כל עוד הם שומרים על איכות עבודתם ועל התוצאות שהם מסוגלים להביא בה.

זאת ההבטחה הפרסומית הכי בנאלית, ונראה שמשרדי הפרסום נפלו בה בעצמם ובגללה המציאו כל מיני מושגים כמו "קמפיין 360 מעלות" ו"פרסום אוליסטי". אלה מושגים שעדיין הבסיס שלהן יוצא מתורה שהמטרה שלה היא להביא כמה שיותר חשיפה, בעולם שבו כמות החשיפה מצדיקה את הרווחים שהיא השיגה.

אז בואו נגלה את הסוד הזה, זה שאנחנו כבר יודעים אבל לא מספרים לעצמנו – מי שהשתנה בשנים האחרונות, זה לא משרדי הפרסום. גם לא התקשורת. גם לא המדיה. מי שהשתנה באמת, ועדיין משתנה – זה הצרכנים.

השינוי של הצרכן לא מחכה למשרדי הפרסום, או לאנשי הקריאטיב, או אפילו ללקוחות
(אלוהי הרשת יודע כמה הוא לא מחכה למפרסמים).

אנשי הקריאטיב לא ישיגו פתרון אם לא יפנו בשיח רב שכבתי אל הצרכנים ואל המפרסמים דרך מנהלי המשרדים. בטח לא אם ימצאו לעצמם עוד דרך, לחלק לעצמם פרסים.

הפתרון כבר כאן, והוא לא נראה כמו משרד פרסום "מסורתי". רוצים קריאטיב אמיתי? למדו את הלקוחות שלכם מה באמת מסתתר מאחורי המספרים שאתם מפציצים אותם בהם. שנו את המודל המסחרי של משרד הפרסום. הקדישו זמן כדי לפתח אנשים לאורך זמן ולא לבזבז אותם ברגע שהם "עולים יותר מידי כסף".

פתרון אמיתי הוא בחינוך וערכים של שוק שלם שנמצא במצב של אנדרלמוסיה בגלל שהמדיומים התקשורתיים מתפתחים הרבה יותר מהר ממה שגופים או ארגונים או משרדים שקיימים כאן לפניו, מספיקים ללמוד אותו.

אנשים בעמדה של כוח, גם אם פעם היה להם יותר כוח, לא יוותרו עליו בקלות. אבל בדיוק כפי שהתבטל "קקטוס הזהב", הם הולכים לחוות עוד הרבה טלטלות שאו ישטחו אותם לקרקע, או יישרו אותם לפרדיגמה החדשה. פרדיגמה שתצטרך את אנשי הקריאטיב שלה, אבל מכיוונים שונים מאוד ממה שמוכרים לנו היום.


----------- הצטרפו לדיון בפייסבוק ------------


חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית