איזו גאווה אנחנו חוגגים בדיוק?

אני לא מאמין להם. לכל העסקים האלה שתולים פתאום את דגל הגאווה על הפרסומים שלהם. מריעים ומרימים לקהילה הגאה... לרובם הגדול אין בכלל מושג במה מדובר. מבחינתם, לרוב פשוט מדובר בעוד כסף. כסף מאוכלוסיה שפעם, לפני כמה שנים, קראו להם "DINK", ראשי תיבות של "הכנסה כפולה, ללא ילדים". תודות להרבה אנשים טובים, ההגדרה הזאת כבר לא תופסת.
ואם זאת, הגישה הכללית בה מתייחסים אלינו, לא באמת השתנתה: ארנקים מהלכים. זה מה שהם רואים בנו. בכולנו, ללא קשר לנטייה מינית שלנו. אנחנו עוד פלח בקהל המטרה שלהם. עוד "קצ'ינג" בקופה הרושמת. עוד תיוג חסר נשמה, חסר פנים, חסר רגשות – עוד אפסים משמאל לנקודה העשרונית.

אני לא מאמין להם, כשפתאום הם מנפנפים ב"פתיחות" שלהם לקראתנו, מנסים לדקלם כמה סיסמאות שחוקות שהם מצאו בגוגל, או שנתנו להם כמה עובדים גאים ואמיצים שלהם מבפנים, או עובדים גאים ואמיצים של משרד הפרסום או משרד היח"צ שלהם.
לרוב אפשר לדעת ממש בקלות כשסטרייטים כותבים את הפירסומים שמיועדים לקהילה הגאה. הם רואים בעיקר את הסטריאוטיפים. מחזקים אותם. מגכיכים אותם, כמו שהם מגכיכים כל צרכן אחר, בזמן שהם עושים עליו סיבוב וגוזרים עליו קופון.

אני לא מאמין להם, ולציבעוניות המזוייפת הזאת שהם מתעטפים בה, פתאום כשמגיע "הזמן הנכון", להגיד שהם "מזדהים" עם הקשיים של הקהילה הלהט"ביקת, רגע, מה זאת ה"ק" הזאת? "קוויר"? מה זה קוויר? גם בזה יש כסף? אז אחלה.

אני לא מאמין להם, כשפתאום הם שמים בפרונט את ה"פלורליזם המתקדם" שלהם, מתמתגים  בצבעי הקשת וקוראים לנו להתרגש מזה שהם מתייחסים אלינו כאל שווים.
שווים? באימא שלכם? אם היינו שווים, לא הייתם צריכים את הדגל הזה על חלון הראווה שלכם. כמו שאחרים לא צריכים את הדגלים שלהם כדי להרגיש כאן רגילים לגמרי. להרגיש כאן בבית. להרגיש שהם, כמו שהם, הם "בסדר".

אני לא מאמין להם, כי לרובם הגדול, זה בסה"כ עוד מהלך שיווקי. עוד אסטרטגיה. עוד טרנד שנכון לרכב עליו, לא – לא התכוונתי לרכב ככה... חס וחלילה. אנחנו הרי רק מזדהים איתכם. אנחנו לא באמת כמוכם, ותכיף בכל מקרה יגמר "חודש הגאווה" הזה, ונוכל להסיר את כל הצבעוניות הזאת ולחזור לאפורים המשעממים שמאפשרים לנו לנשום לרווחה בנורמטיביות סטנדרטית.

אני לא מאמין להם, אבל אני שמח שהם עושים את זה. פתאום הרבה, הרבה, הרבה יותר מהם עושים את זה. פחות חוששים שזה יפגע בהם. פחות חוששים שזה יסמן אותם במרקר הוורוד הזרחני שירחיק מהם לקוחות "שמרניים".

אני שמח שהם עושים את זה, לא כי אני קונה את ה"ערכים" וה"אידיאולוגיה" החלולים שהם מנסים להתחזות בעזרתם ל"סובלנים" או "פתוחים", או "מתקדמים" – אלא כי הם הסימן שמי שבאמת עבד בזה, באמת הקריב למען זה, באמת שילם את המחיר למען כל זה – פועל באופן אפקטיבי. 

יש עוד דרך ארוכה לעבור עד שזה יהיה קונצנזוס בכל מקום – אבל בלי ספק, שמשנה לשנה, יש יותר. יותר דגלים, יותר מותגים ש"מרימים", יותר "פוליטיקאים" שמעזים, יותר.

גם אתם אל תאמינו להם. לכל ה"ספונסרים" שממהרים לקחת חסות על המצעד, ועל אירועי הגאווה. לכל מכורי ה"פוטו-אופ" שירוצו לעשות כותרות בכל צבעי הקשת, בשביל עצמם. לכל המותגים שמתקשטים פתאום בנוצות הטווס ההססגוניות וה"נכונות" כדי ללחוץ לנו על נקודות הכאב והשמחה כדי לבלבל אותו לחשוב שאכפת להם מאיתנו. מהנטיה שלנו. מהקשיים שאנחנו צריכים לעבור בגללה. מהזכויות שנשללות מאיתנו בגללה. מהמאבקים היומיומיים, שכל אחת ואחד ואח ואחות מאיתנו מתמודדים איתם, מרגע שאנחנו מבינים שאנחנו "שונים".

אני שמח שתפסתם אומץ, חברות מסחריות, מותגים מגדול עד קטן, פוליטיקאים ריקנים ואידילסטים, אירגונים חברתיים טרמפיסטים, רשויות מקומיות וממשלתיות, גופי תקשורת ציניים מסורסי קפיטליזם... אני שמח שהבנתם שאנחנו כאן, ואנחנו לא הולכים לשום מקום, וששווה – שווה לכם לקרוא לנו ברבים ולציין בפנינו שאתם מכירים בכך שאנחנו כוח, אבל שווה זה לא בכסף – למרות שזאת השפה היחידה שאתם מכירים. שווה זה שווה, זה שווה.

אז אני גאה בקהילה, אבל אני הרבה יותר גאה באנשים עצמם. אנשים ספציפיים, שלא מתביישים להיות מי שהם כל יום וכל שבוע וכל חודש בשנה.
אני גאה באלה שהולכים לישון וקמים בבוקר עם המשימה להיות נאמנים לאמת הנפשית והפיסית שלהם. גם ובמיוחד, אם זה נגד כל הסיכויים. נגד כל המוסכמות ה"מקובלות".

אני גאה בכם, באלה שלא נותנים לפוליטיקה, או לאמונה דתית, או סטנדרטים מסחריים וחברתיים, לרמוס אותם ולנצל אותם ולמחוק מהם את האישיות שלהם – כי בזכותכם – בזכותכם הצבעוניות שלכם, כל הצביעות הזאת מתאפשרת – והיא מעידה על משהו טוב. 

הם רואים אותנו.

דרך המשקפיים הגרידיות והאינטרסנטיות שלהם.
דרך הסטיגמות והסטריאוטיפים שהם מדביקים עלינו.
דרך השקרים וההמצאות שהם מספרים עלינו.
דרך הפחדים והחרדות הכי עמוקות שלהם.
בזכותכם, הם רואים אותנו.

כן, הדרך על הקשת עדיין ארוכה.
כן, צריך להביא את האור ואת הנצנצים ואת נעלי הפלטפורמות מידה 46 לעוד מקומות חשוכים.
כן, צריך עוד – עוד מותגים שיספנסרו, עוד פוליטיקאים שיתחכחו, עוד אירגונים שיתמכו - אבל בכל שנה הם מתרבים.

לא כי יש יותר מאיתנו.
למעשה תמיד היינו פחות או יותר אותו אחוז מהאוכלוסיה.
פשוט כי אנשים אמיתיים, כמוכם, אלה שחיים את האמת שלהם ביומיום בלי להתחבא – הם אלא שמתרבים, ומהווים השראה אמיתית למי שעוד צריך אותה.
למי שעוד זקוק לה.

ולא, אתם לא חייבים נוצות וחוטיני פייטים בשביל להרגיש שייכים.
אתם יכולים להיות מה שאתם רוצים.
אתם יכולים להיראות איך שבא לכם.
אבל כל עוד אתם לא מתביישים במי שאתם,
כל עוד אתם לא נותנים לאחרים לכבות בכם את האהבה הטבעית שלכם למי שמתאים לכם, כל עוד אתם לא מאפשרים לנטייה המינית שלכם לעצור אתכם מלהיות כל מה שאתם איתה ובלעדיה – אתם ההשראה לכך. אתם הדגל. אתם הקשת. אתם הגאווה האמיתית.
לכם אני מאמין.

כי אמת ואותנטיות כל בני האדם מזהים מקילומטרים.
בדיוק כמו שאנחנו מזהים זיוף ואופורטוניזם.

מנסים לשכנע אותנו שזה עידן של "פוסט אמת", ו"עובדות אלטרנטיביות",
אבל האמת הפנימית, האינדיבידואלית, תמיד תנצח.
ככה זה תמיד היה, וככה זה תמיד יהיה.

תשאלו אותי על מה אנחנו חוגגים גאווה.
נו, תשאלו. אתם הרי מתים על השאלה הזאת... "במה יש לכם להיות כל-כך גאים"?
ובכן – ביכולת להיות נאמנים לאמת שלנו.
גם כשלא נוח. גם מול בורות ואלימות ופחד וניצול וסטיגמות וסטריאוטיפים וצביעות.
בזה אנחנו גאים.

אני גאה בכם אם אתם אמיתיים עם האהבה שלכם.
בעיקר אם אתם אמיתיים עם האהבה שלכם את עצמכם, בדיוק כמו שאתם.
אני גאה בנו.

מאחל לכל המין האנושי שיוכל לחלוק איתנו בגאווה הזאת.
ואם לשפוט לפי כמות הדגלים השנה בכל מקום,
אנחנו בדרך.

גאווה 2015 - תשלחו כזאת הודעה לילדים הגאים שלכם

אם אני של גיל 13, היה פוגש אותי, של גיל 39, והוא היה אומר לו שיום אחד, הוא יקבל הודעה כזאת מאמא, רוב הסיכויים שהוא לא היה מאמין.

אבא שלי ז"ל הספיק להגיד לי שהוא רוצה לבוא לצעוד איתנו. הוא לא הספיק, אבל רק עצם העובדה שהוא אמר את זה לוקחת אותו איתי לכל המצעדים.

אני חי היום בתל-אביב עם בן זוג, ונהנה מחיים שבהם לנטייה המינית שלי אין באמת משמעות או חשיבות מבחינת הסביבה. זה סוג של אוטופיה חלומית שלא יכולתי לדמיין בכלל בתקופת הנעורים בחדרה. משתדל להגיד על זה כל יום תודה גדולה ולזכור שלמרות שזה כך, החיים האלה הם לא מנת חלקם של כולם. למעשה, המצב הרבה פחות שמח ועליז ממה שפה, בתוך הבועה הצבעונית, אנחנו נוטים לדמיין. 

אז בשבילכם, בשביל אלה שעדיין חוששים, מפחדים לחיות את החיים שלהם כמו שהלב והנפש מבקשים - בשביל אלה מכם שחוששים מאיך שהמשפחה והחברים יקבלו עליכם את ה"חדשות", הנה הלקח החשוב ביותר שלי מהיציאה מהארון, שקרתה לפני כמעט 20 שנה: 

הגשר הרבה יותר מפחיד לפני שחוצים אותו. הרבה מכם יתפלאו לגלות המון הבנה וקבלה בצד שני. וגם אם לא, אתם תמצאו אנשים שיקבלו אתכם כמו שאתם והם יכולים לתת לכם את הכוח לחיות את החיים שלכם כמו שאתם רוצים.

ולהורים שבינכם, שיש להם ילדים גאים, תשלחו להם הודעה כזאת היום.
הם לא ישכחו לכם את זה בחיים. מבטיח.

מייקל אמיר כותב:אם אני של גיל 13, היה פוגש אותי, של גיל 39, והוא היה אומר לו שיום אחד, הוא יקבל הודעה כזאת מאמא, רוב הס...
Posted by ‎ידיעות אחרונות Yedioth Ahronoth‎ on Friday, June 12, 2015

אאוטינג לנבחרי ציבור, בעד, נגד ומחשבות נוספות

הצטרפו לדיון בפייסבוק:

Post by MichEal Amir Myx.

דם סמיך יותר מהחוק…?

 
לפני כמה שנים, חבר ביקש ממני לתרום דם עבור חברה אחרת.

כשהגעתי לבית החולים, התחלתי למלא את טופס התרומה, ולהפתעתי גיליתי שעלי לסמן שם את נטייתי המינית.

בתור אחד שלא חש צורך להסתיר, סימנתי בתמימות שאני גיי, מה שמייד הביא לתגובת הרופא מאחורי כי אין טעם שאתרום דם. כששאלתי למה, הוא אמר שהם זורקים את המנות של מי שסימן שהוא גיי. בלי לבדוק. "כי זה לא שווה את הזמן". (על פי חוק).

אתמול בערב, בפרק של הסידרה "החוק של הארי", הופיע מקרה דומה לשלי, רק קצת יותר קיצוני:
אחיו הגיי של פצוע קריטי בתאונת דרכים קשה, רוצה לתרום לו דם. האח זקוק לסוג נדיר של דם שחסר בבית החולים, אך בית החולים מסרב לקחת תרומה מן האח מפני שהוא גיי ואי אפשר על פי חוק לתרום דם אם קיימת יחסים עם גבר פעם אחת בחייך. (במדינת אלינוי).

האח המתוסכל לוקח את המקרה לבית משפט, ובמונולוג שלדעתי טרם נשמע כמותו בטלוויזיה בתעוזתו, מסכם את הצביעות החברתית ואת הצורך הקריטי בשינוי חוקים כאלה - למען כולנו.

הוידאו המצורף, מובא כאן כצילום מן הטלוויזיה בגלל זכויות יוצרים.

תאמינו לי, תעשו מאמץ ותראו את זה. אלה מסרים שצריך לדעתי להעביר הלאה. כמה שיותר.

קליק לפרק המלא >>

נישואין בבני אדם

סצינת החתונה מתוך “הנסיכה הקסומה”

אני לא מומחה גדול לזוגיות. לפחות לא מומחה יותר גדול מכל אחד מכם, אבל לאחרונה יצא לי לחשוב הרבה על נושא הזוגיות ועל מוסד הנישואין וחשבתי לשתף אתכם בכמה מחשבות.

נראה לי שחשוב להקדים ולומר שאין בכוונתי לפגוע באמונתו של איש בפוסט הזה, או להעליב בדרך כלשהי את אלה שבחרו להתחתן בעצמם. מה שאני כן רוצה להציע, זו אלטרנטיבה תפיסתית.

ישר מהדפוס

אתם יודעים איך אני, כשזה מגיע להתניות התנהגותיות ושבירת הדפוסים שלהן על מנת לממש בחירה עצמאית אמיתית.

ככל שהערכים מוטמעים בנו מגיל צעיר יותר, כך יותר קשה לזהות התניה כמשהו נרכש לאומת משהו שבטבע. כך לדעתי גם המקרה בנוגע לנישואין.

מגיל מאוד צעיר אנחנו לומדים להפנים קונספט מורכב ביותר: כל ילד צריך שיהיו לו אבא ואימא, ואבא ואימא יכולים להיות רק בעל ואישה.

נכון, ישנן חריגות בדרך והחברה כן עשתה התקדמות ראשונית בקבלת משפחות חד הוריות מבחירה, אולם המסר הכללי ברור: ישנם מצבים חריגים, אך השאיפה היא לתא משפחתי שכותרתו נישואין.

אני לא אומר שנישואין זה בהכרח רע, אבל אני כן מציע ללכת קצת אחורה ולבדוק את המקור של המנהג הזה – שהפך להיות מוכר בחוק, ולא רק מוכר, יש לו משמעויות מרחיקות לכת. מעניין למה...

ואל אישך כתובתך

נישואין הן שטר בעלות. הגבר קונה את האישה מאביה, במסמך שהינו כלכלי נטו. הוא מתחייב לשמור על המוצר שלו, לדאוג למחסוריו ויש גם תנאי עם הטבות: המוצר אמור לספק הרחבה (למשפחה) ולהגדיל את ערכו. (כרגע האישה נמכרת על ערכה הפוטנציאלי...).

זה היה בעולם כלכלי שנוהל על ידי גברים ולנשים לא היה בו קול או בחירה. אבל העולם צעד קדימה.

בעקבות מהפכות חברתיות, הוגדר מחדש כבודו של האדם, והאישה, שעדיין לא יצאה לחלוטין מתפקידה כמוצר ביד הסוחר (עד עצם היום הזה למעשה...), קיבלה קול משלה ודעה משלה ופתאום היה צורך חדש להצדיק את המוסד הכלכלי הזה שנקרא נישואין. מוסד שהבטיח את השליטה בחברה המחדשת את עצמה וממשיכה לספק את הסחורה.

מה לאהבה ולזה...?

האישה החדשה השפיעה על הגבר החדש, ובדיוק כמו בעולם הפרסום של ימנו, היה נדרש שינוי באסטרטגיה הפרסומית/שיווקית של מוסד הנישואין. עכשיו כשיש לנו קהל נשי שדעתו חשובה, אנחנו צריכים לנטוש את האסטרטגיה הכלכלית מעשית של פעם ולעבור לאסטרטגיה רגשית. שימו לב למודל החדש: נישואין = אהבה.

כן חברים, הקשר בין נישואין לאהבה הוא מקרי לחלוטין והוא כולו תולדה של מניפוליציה פרסומית גרידה. מענה גאוני לבריף לא פשוט. אם אתם מפקפקים בזה, פשפשו בהיסטוריה המשפחתית שלכם ובדקו: ביהדות למשל לא היה שום קשר הכרחי בין שידוך נישואין לאהבה. וזה עבד. האסטרטגיה הזאת המשיכה (וממשיכה) לעבוד מפני שביהדות הפניה עדיין מוכתבת על ידי גברים והמחשבה היא עדיין כלכלית...

אז נעשתה התפירה הזאת והצליחה דווקא לא רע. היא נשזרה לתוך מיתוסים וסיפורי עמים. היא נשזרה אל תוך דפי ההיסטוריה ברומנים אפיים גדולים והיא עוגנה למעשה בכל יסודות התרבות שלנו כפי שאנחנו מכירים אותם.

קחו את התיאטרון הקלאסי לדוגמא: ההבדל בין טרגדיה, הנגמרת במוות – לקומדיה הנגמרת בחתונה.

המוטיב קיים כבר מאות שנים, וגם אם לא היה קיים במקור, שולב בגרסאות מאוחרות יותר כאילו תמיד היה שם.

גירסת כיסוי

אתם בטח חושבים, אוקי, אבל היום אנשים מתחתנים באמת מתוך אהבה...

יכול להיות שאתם צודקים. ויכול להיות שהכל חלק מסיפור הכיסוי המוצלח בעולם. כיסוי של פחד (או סדרה שלמה של פחדים), כיסוי של פשרה ועוד דברים רבים אחרים חוץ מלאהבה טהורה ושואפת לנצחיות.

אנשים מתחתנים ואז מתחרטים, ואז הם מתחתנים שוב ושוב הם מתחרטים... למעשה 50% מאלה שמתחתנים מתחרטים... ולפי הסטטיסטיקה, האחוזים רק בעליה. אז האמנם כשנהיה ב51% מתחרטים, אנשים יבינו שנישואין הן לא בהכרח הבחירה הנכונה עבורם? לא בטוח. לא כל עוד מי שישמר את הפרדיגמה.

אתם מבינים, לי אין בעיה עם טקסים. אם זוג רוצה לכבד את הקשר שלו על ידי הבטחות הדדיות או כל דרך אפשרית אחרת, אני לא אגיד להם לא לעשות את זה.אני רק אשמח אם הזוג הזה יעשה את זה במחשבה על ההווה, ולא על העתיד.

ההווה הדינאמי

אנשים הם דבר משתנה. המטרות שלנו משתנות. האופי שלנו משתנה. יכולת התקשורת שלנו משתנה. כשמבלים תקופה ארוכה עם מישהו, ועוברים שינוי שאינו מתאים לשינוי המקביל שעובר אותו אדם – נוצר מרחק מסכן. מרחק שבתוך נישואין יכול להפוך לסיוט הכי בודד בעולם.

לכפות על אנשים שעברו שינוי מקביל אך שונה ולא מתואם להישאר ביחד רק בגלל חוזה שחתמו עליו – נשמע לי לא רצוינאלי. ברור שנדרש פה שחרור ושחרור כולל שינוי בגישה. השחרור פה אינו רק כלכלי (למרות שזה השחרור היחיד שקיים כרגע). אף אחד לא באמת יכול לשחרר אתכם מן הקשר הרגשי שאתם חווים לאותו אדם אליו הייתם נשואים. (מחזק בדיוק גם את הטענה שלי שאין קשר במקור בין נישואין לאהבה).

אני מודה שאני נהנה לשבור מוסכמות תפיסתיות קיימות, אבל אני הכי נהנה לשבור אותן כשאני מגלה שהן פעלו לרעתי.

ברוכים הבאים ל"עכשיו"

אני, בתור מי שמעדיף את בני מיני, ממש לא שואף להתחתן עם בן זוגי. אני רואה במוסד הזה דקדנציה וחוסר רלוונטיות להגדרה האישית שלי ולהגדרה שלנו כזוג.

אני לא חושב שהבטחות שאינן רציונאליות או מחויבות מציאות לצורך העניין כמו "לאהוב עד שהמוות יפריד ביננו" יעזרו לחזק את הבסיס האמיתי של הקשר הזה. אני לא מאמין בהבטחות גנריות גדולות מהחיים ואני חושב שגם אתם כבר לא... הפרדיגמה הזאת גוססת.

מה שאני מבטיח כל יום לבן הזוג שלי הוא זה: אני מבטיח להיות קשוב אליך כל הזמן. לנסות לחוש את השינויים שחלים בך ולהשתדל להשתנות כך שלא ננגוד אחד את השני. אני מבטיח להיות כן איתך תמיד ולאפשר לנו תמיד ערוץ תקשורת כדי לגשר על כל אי הבנה. אני אוהב את מי שאני כשאני איתך, ואני אוהב את מי שאתה כשאתה איתי וכל עוד זה ככה, אין שום סיכוי בעולם שאני אוותר על זה.

עכשיו לכו תעשו כסף מהמסר הזה.

נ.ב.

חשוב לי מאוד להדגיש שאין שום קשר בין הפוסט הזה והעובדה שמספר חברים שלי מתחתנים או התחתנו בתקופה הנוכחית. אני מכבד את בחירותכם ואת דרככם תמיד כי אתם מכבדים את שלי. הפוסט הזה נכתב אחרי שכבר באמת אני חושב על הנושא הזה בהקשר האישי כבר הרבה זמן ורציתי לשתף.

אאוטינג זה אאוט

 

סוגיית האאוטיניג היא אחת המחלוקות המטלטלות את קהילת הגייז יותר, ולא בכדי; אאוטינג הוא אקט אלים וכוחני בו נחשפת נטייתו המינית של מישהו – בניגוד לרצונו.

כאחד שתמיד התנגד לאאוטינג, באשר הוא, היה לי ברור שאין כל הבדל בין אאוטינג של אדם פרטי לבין אאוטינג של אישים מפורסמים. הטיעון המובן ש"אדם הוא אדם באשר הוא", נמצא מולי בכתב זרחני על הקיר ואינני יכול להתעלם ממנו.

הטיעונים שמנגד נראו לי תמיד מגוחכים, ולא מוצדקים, אך הפעם מישהו באמת נעמד מאחוריהם ואף מנסה לתת להם ביסוס מחודש על רקע אקטואלי. אני מדבר על איתן פוקס.

בראיון שנתן פוקס השבוע למוסף 7 לילות של ידיעות אחרונות, שב ומאמת אותו הכתב עם האקט הפרובוקטיבי בו נקט בערב עצרת הזיכרון לקורבנות הטבח בברנוער. פוקס הוציא מן הארון על דעת עצמו באותו יום גבר ושתי נשים הידועות לציבור, מה שכבר אז עורר סערה לא קטנה.

בראיון החדש פוקס אינו מצטער ואינו מתנצל, אלא מחזק את דעתו שלסלברטאים הומוסקסואלים יש אחריות חברתית וכוח שעליהם לנצל, ואם אינם עושים זאת הם אנשים עלובים ותפקידו להגיד להם את זה.

פוקס מכה בגונן ההומופוביה באכסטזה ומדביק קישורים לא ברורים לילדים שמתאבדים בירוחם וחייהם הפרטיים של אנשים ציבוריים. הוא מחבר בין הפפראצי של נינט ויהודה לבין חוסר התיעוד של

סלבס גייז בארון.

תמיד אותו סיוט

אני מעולם לא התרשמתי במיוחד מאיתן פוקס. טוב, זה לא מדויק. התרשמתי ממנו פעם אחת, כשצפיתי בסדרה פלורנטין. אבל מאז... מאז כל החומרים שנחשפתי אליהם שיצאו מבית היוצר שלו ושל בן זוגו גל אוחבסקי, נראו לי מקוממים. הדמויות תמיד סטריאוטיפיות וניסיון לצלול לתוכן כמוהו כקפיצת ראש לתוך שטיח. העלילה צפויה ושטוחה – מקושטת בנצנצים פופוליסטיים שכל תפקידם הוא למשוך תשומת לב ולעשות רעש. קלישאות רייטינג חצי לעוסות לקהל הסטרייטי ולקהילה הגאה הבינלאומית.

זה לא מפתיע, בעקבות אותה שטחיות שאני מדבר עליה הניכרת ביצירתו, שאיתן פוקס שוכח שלא כל העולם הוא שחור ולבן, ולא על כל דבר אפשר להדביק תוויות בנות מילה אחת שיעזרו לנו להגדיר אותו.

פוקס ממהר לתייג אנשים כ"הומואים" ו"לסביות" כשהוא שוכח מנעד שלם של דקויות הגדרה בדרך. בי סקסואלים, מתנסים למיניהם, וגם כאלה שיש להם בחירה עקבית אך מסרבים לדחוק את עצמם למשבצת מוגדרת. מבחינת פוקס הומו זה הומו ולסבית זאת לסבית ואם אתה שוכב עם בן מינך ואתה מפורסם – זאת התווית שצריך לתייג אותך תחתיה.

תקיעה, תרועה, שברים.

אבל הזעם האמיתי שלי הוא על התפקיד שפוקס לקח לעצמו: שופר הקהילה. אני מצטער, אבל אני לא זוכר שבחרתי באיתן פוקס (או בכל אחד אחר) לקבוע את האג'נדה שלי על בסיס נטייתי המינית. למעשה, זאת נראית לי חדירה עצומה לפרטיות שלי, ולא באופן נעים.
אני מצטער על משהו נוסף, אני מצטער בשביל איתן פוקס שלא היתה לו אימא חכמה כמו שלי. תשאלו מה הקשר? אז אני אגיד לכם: כשאני יצאתי מהארון (וזה סיפור בפני עצמו), אימא שלי אמרה לי משפט חכם אחד אחרי שסיימה לבכות. היא אמרה לי "אל תהפוך את זה למקצוע".
זה אולי נשמע לכם קצת מוגזם, אבל אם מנקים את זה מהפולניות - מה שאימא שלי התכוונה, ולשמחתי אני הפנמתי, הוא שהעיסוק האינטנסיבי בנטייה המינית שלך (סטרייט או גיי) יכול לבלוע אותך, ומהר מאוד להפוך לכל עולמך. פתאום התשוקה הכי גדולה שלך בחיים היא גם מקום העבודה שלך וגם חייך הפרטיים וכל האנשים שמקיפים אותך עוסקים בזה ורק בזה.
יכול להיות שזה בפני עצמו אינו מזיק (אם אתה אוהב את זה), אבל התולדה הישירה של זה היא ניתוק מוחלט מהסביבה החיצונית, מחזור של תכנים, דעות ודרכי פעולה ו... דקדנציה.
זה בדיוק מה שקרה לדעתי לפוקס. העיסוק בנטייה מינית שלו בלע אותו. ולא סתם בלע אותו, בלע אותו כל-כך עמוק שהוא שוכח שמאחורי כל הומו ולסבית בארון, יש בן אדם עם סיבות משלו – שממש לא צריך להצדק בפניו (או בפני אף אחד אחר). הוא גם שכח שאף אחד לא שמו להכריז את סודותיו של איש – בשום תחום, ובטח לא תחת האירוניה של לעשות זאת ב"שם המוסר".

במלחמה אין מנצחים

איתן פוקס נבלע בכעס ואלימות שהוא כבר לא יודע לאן לכוונם. הם פורצים ממנו והוא משליך אותם על המטרות הקלות הראשונות שהוא רואה. בנוחות הוא מתעלם מן העובדה שבדיוק כשם שהומופביה יכולה להרוג נערים בירוחם, היא יכולה להרוג גם אנשים מפורסמים ועשירים. על אחת כמה וכמה – לדמות ציבורית יש הרבה מה לאבד מיציאה מהארון, וגם שם הסוף יכול להיות טרגי.

אז איתן פוקס כבר כל-כך מבולבל, שהוא מוכן להקריב אותנו אחד למען השני. הוא מאמין במהפכות אלימות, וכנראה שלא אכפת לו להשתמש בחרב פיפיות ולגרום גם לצד שלו לדמם למען המטרה. מנהיג למופת.

אני מבין את הזעם של פוקס. אני מבין את התסכול. אני מבין את חוסר יכולת ההשלמה עם זה שלא כולם כמוהו. שלא כולם רוצים את מה שהוא רוצה. לא לכולם מתאים בדיוק עכשיו מה שלו מתאים. אני מבין לחלוטין. אבל פוקס משתולל כמו ילד שמשליך את עצמו על רצפת חנות הצעצועים וצורח עד שקונים לו את הצעצוע. ואם לא קונים לו...? אז הוא ייקח לבד.

קליק + קליק = קליקה

בראיון שערך עם פוקס איתי סגל מידיעות, מונה פוקס קבוצה קטנה של אומנים ואנשי ציבור שיצאה מן הארון במופגן: גל אוחבסקי, אסי עזר, אביעד קיסוס, עברי לידר וכמובן – הוא עצמו. הוא שכח כמובן, בנוחות, פוליטקאים כמו ח"כ ניצן הורוביץ (מרצ) ופעילים כמו יניב ויצמן (יו"ר ארגון הנוער הגאה) ועוד כמה שמות.

אבל רפרוף מהיר על הרשימה הזאת עורר בי מחשבה מטרידה: מה אם אלה האנשים היחידים שמכתיבים את האג'נדה הגאה בתקשורת? מה עם אנשים כמוני בעלי דעות אחרות? מה לגבי מבחר של מסרים?
אני לא קובע עובדה, אבל אולי כדאי לבחון רגע לאן מובילה אותה "קליקה" לוחמנית שפוקס ככל הנראה מינה את עצמו ליו"ר שלה. האם אלה המסרים שאנו רוצים לשדר כקהילה? האם יש להם זכות לבחור את המסרים האלה ואת הדרכים להציג אותם עבורנו?

איך תדע לצאת בזמן?

יותר מזה, פוקס מתעלם באלגנטיות במניעיהם ותזמוניהם של חבריו לצאת מן הארון כשנוח להם, ולא בהכרח בגלל שזה היה רגע קריטי לקהילה אותה נחלצו להציל באבירות אין קץ בעזרת כוחם, כספם והשפעתם. עברי לידר יצא מארונו (השקוף) לרגל קידום האלבום השלישי שלו, ואת ראיון היציאה מן הארון שלו ערך חברו הטוב גל אוחובסקי – בן זוגו של פוקס. ומתי יצא אמיר פיי גוטמן מהארון? גם כדי לקדם אלבום חדש... ואם תרחיב את מבטנו לחו"ל תקצר היריעה עבור שמות האומנים שהשתמשו בתרגיל השחוק הזה.

אז בחיית איתן, חלאס עם הצביעות והמגמתיות. תחסוך ממני את המילים מתלהמות והצדקניות שלך על החובה המוסרית של אנשי תקשורת לצאת מהארון למען היותם מודל לחיקוי, כשברור שחלקם הגדול עושה זאת רק למען עוד קצת תשומת לב ציבורית שעם קצת מזל תתורגם לשקלים בשורה התחתונה.

באונס כמו באונס.

באופן אישי, אני חושב שצריכים לאסור אנשים כמו פוקס בגין אלימות. הוצאה מן הארון באונס היא אקט אוגואיסטי, מתנשא וכוחני. ההפך המוחלט מן הסובלנות שלדעתי האישית צריכה לגלות הקהילה ההומוסקסואלית.

דעתו של פוקס אינה מפתיעה אותי, וברור לי שקלושים הסיכויים שלי לקרב אותו לדעתי (אני בטוח שרבים וטובים ניסו), אבל אני רוצה להניח שחלק מדעותיו והתנהגותו המתלהמת קשורות גם בצורך לספק אייטמים עסיסיים לקידום הסדרה החדשה שלו שתעלה בטלוויזיה בקרוב.

פניה ישירה:

אשאיר אותך, איתן, ברשותך רק עם מחשבה נוספת אחת:

הרצח בברנוער היה מבחינתך (ומבחינת כולנו) אקט אלים ונורא כנגד הקהילה. האלימות הזאת זעזעה אותך. היא טלטלה אותך כל-כך חזק ואז התפרצה ממך כלפי אנשים מאותה קהילה שעליה קמת לגונן...

ואולי מי שבארון אינו חלק מהקהילה שלך, איתן? ובכלל – מה היא הקהילה – שלך?
אני רוצה לדעת, פשוט כדי שאני אדע להתרחק., כי לך תדע איזה סודות אישיים אחרים שלי תרגיש מחר שלגיטימי להוציא לאור על דעת עצמך...

נראה לי שהגיע הזמן לבחון ולהבדיל בין מי שבחר לייצג אותנו הקהילה – ואת מי בחרנו בעצמו, ולנסות לאזן את המסרים, לפני שיפגעו עוד אנשים.

אם אשכחך, גאווה

האמת היא שכתבתי עוד לפני שבועיים פוסט מיוחד למצעד הגאווה, בכלל לא בנושא המצעד, וחיכיתי בסבלנות שהזמן יעבור כדי לפרסם אותו במועד הרלוונטי.

אבל תוכניות נועדו רק כדי להצחיק את אלוהים, ואני מצאתי את עצמי יומיים לפני המצעד בשיחה נוקבת (וקצרה יחסית) עם חבר וקולגה סטרייט שהציג לי כמה שאלות מטרידות.

לי מעולם לא היה ספק לגבי חשיבות המצעד, ותמיד דאגתי להעביר לכל מכרי את המסר "בואו להפגין נוכחות מפני שזה חשוב".

אבל גיא, החבר הסטרייט שלי העלה נקודות מעניינות:

א. הוא טוען שבתור סטרייט מן המניין, המיעוט הנרדף בת"א זה דווקא הוא.
(טענה שאני בהחלט יכול להבין בפרספקטיבה מסוימת).

ב. הוא ציין שבגלל האופי של תל-אביב, במיוחד לאור חגיגות 100 שנה לעיר, המצעד הפך לסתם "עוד פסטיבל" בתוך ים האירועים השוטפים את העיר לאחרונה.
מסיבה צבעונית חסרת משקל וערך אמיתיים, הנבעלת בשלל מסיבות החינם בעיר.

ג. מעבר לזה, גיא טוען (ואני מסכים), שהמצעד צריך להיערך בערים אחרות בארץ, שם הוא יהיה משמעותי יותר, מפני ששם יש עדין על מה להיאבק.

השיחה היתה כל-כך קצרה ותמציתית (מחוסר זמן), אבל היא השאירה אותי עם הרבה מחשבות לגבי לגיטימיות המצעד בת"א.

בשנתיים האחרונות, שינה המצעד בת"א את פניו.

מה שהיתה פעם צעדה מרשימה לאורכו של רחוב אבן גבירול לצד מספר רב של משאיות מפוארות ועליהן במות ניידות, הצטמצם ונדחק להתחיל בגן מאיר (מול בית הקהילה החדש יחסית) ונשפך כמו שאר הביוב של תל-אביב, דרך רחוב בוגרשוב (הקצרצר) ישירות לחוף הים "גורדון".

בקהילה לא ממש מרגישים מחאה נגד הסיפור הזה... אך הדחיקה אל ה"גטו" והקטנת האירוע היא ללא ספק צעד משמעותי בדרך להעלמתו הסופית ברבות הימים.

למרות חגיגות ה-100 לת"א והתקשור של ארוע "חתונת המאה" בה יחותנו על חוף הים חמישה זוגות חד מיניים על ידי האפיפיור הקהילתי גל אובסקי, עדין יש בי תחושה מרה ששוב אנחנו עומדים מול הטענה שהמצעד מיותר ושזמנו עבר, ובכלל אם אתם חייבים לקיים אותו, תעשו אותו במקום ובדרך שתפריע הכי מעט לתושבי העיר.

אתם בטח חושבים שזה הגיוני, מפני ש"הפרעה" היא בדרך כלל דבר שלילי, אך האמת היא שההפרעה הזאת מחויבת מעצם רעיון קיומו של המצעד.

המצעד לא נועד להיות עוד מסיבה למי שגם ככה חוגג את חופש הבחירה וההעדפה המינית שלו בת"א.

המצעד נועד להפגין תמיכה וכוח במספרים של אוכלוסיה אשר בכל מקום מחוץ לגבולות ת"א (והגטו של רחובות מרכזה) היא עדיין נרדפת, מופלה לרעה וסובלת מקיפוח ואלימות.

ה"הפרעה" נועדה כדי לנער את הסטרייטים הרדומים והמקובעים עדיין בסטיגמות ודעות קדומות חשוכות, ולעודד "ארוניסטים" להאמין שעדיף לצאת מהארון ולחיות בנאמנות לנטייה המינית הטבעית שלך – בלי שהדבר ישנה לאוכלוסיה הכללית סביבך.

מרגע שנוטרל אלמנט ההפרעה, המצעד אכן הפך להיות מה שגיא קרא לו "עוד מסיבה".
ולמעשה הוא מאבד את ערכו ומטרתו באופן כמעט מוחלט.

בשקט בשקט, ושלב שלב, דחקה עריית ת"א את הגייז חזרה אל הגטו שלהם, וסרסה, כמעט ללא התנגדות והכרה את הסיבה המרכזית לקיומו של המצעד.

אני יודע שמצעדים נערכים בשנים האחרונות גם בחיפה, ירושלים ואילת, אבל הייתי רוצה לראות צעדת גאווה בחדרה, בשדרות, בקיבוצים, בכפרים הערביים-ישראלים ובעוד מקומות שעבודת הקודש של ניפוץ הסטיגמות בהן בקושי החלה, אם בכלל.

בלי כל קשר, אין לי ספק שחובה להמשיך לקיים את המצעד (במתכונתו המקורית) גם בת"א, שהיא עיר הדגל ולפיד התקווה לכל מי שהעדפותיו המיניות אינן תואמות את הנורמה החברתית השלטת.

ת"א היא הגטו של האוכלוסיה הגאה בישראל, ואם לא נפרוץ את גבולות הגטו הזה ונירדם בשמירה - ננציח את החשכה שעדיין עוטפת את כל מה שמסביב.

הפוסט הזה הוא קריאה להתעוררות מן הנינוחות הקפיטליסטית שצומחת לפלא סביב אירועים מהסוג הזה, וחונקת בהם אחד אחד את הערכים והאידיאלים שעומדים מאחוריהם.

ולקינוח, אם עדין יש לכם ספק לגבי החשכה, תקפצו לכאן ותגלו שכבוד השר המכובד אלי ישיי קורא לבטל את המצעד גם בת"א, ולא כי הוא חושב שהשגנו כבר את המטרה...

הטוטליטריות היהודית דתית בישראל, אשר שלטונה מתבסס על כוחה הכלכלי/פוליטי, לא תנוח עד שתשיג את מה שסימנה לעצמה כמשימה בעדיפות עליונה:

מיגור הנוכחות הגאה בישראל בעזרת: הזנת השנאה, ניכור, אשמה, אלימות וכמובן הפחדה.

מספיק היה לראות את המפגינים החרדים במסכות המנתחים שלהם מול גן מאיר בשנה שעברה, בשביל להבין אילו מסרים מפמפמת הקהילה החרדית לכל מי שרק מוכן לשמוע.

כאשר נשמעו הקולות המתונים (ואני ביניהם) אשר קראו לערוך את המצעד בירושלים בשכונות החילוניות ולא ברחוב מאה שערים או (חלילה) ברחבת הכותל – האמנתי באמת למסר ש"לא צריך להפריע בכוונה ולעורר שנאה ואנטגוניזם "סתם".
אך היום אני מבין שבעשותי זאת, הפקרתי ונטשתי אוכלוסיה שלמה של גייז אשר מתקיימת בחרדת מוות (!) בתוך החברה הדתית/חרדית ואין אף אחד אשר ידבר עבורה. אין אף אחד אשר יגן עליה מפני האלימות הפסיכולוגית והפיסית המופנים כלפיה יום יום, שעה שעה.

גם המצעדים הראשונים עוררו פרובוקציות בקרב האוכלוסיה הסטרייטים שלא ידעה מאיפה לאכול אותם ואיך לקבל אותם – אבל העובדה ברורה: הם הצליחו. חלקית, נקודתית, אך בכל זאת הצליחו.

נראה כי החוגגים את הגאווה הנוכחית, במיוחד אלה החיים בבועה התל אביבית הורודה, שכחו שעוד יש על מה ובשביל מי להילחם.

הם מרגישים כל-כך את ה"אנחנו" שלהם, שהם שוכחים שהמטרה בכלל לא היתה ליצור "קהילה גאה" – אלא להטמיעה אותה ולהתקבל באופן מוחלט וטבעי בתוך האוכלוסיה הכללית.

הם חיים תחת הרושם המוטעה שכל עוד הם ביחד, אי אפשר לגעת בהם, אבל הם שוכחים את כל אלה שאין להם את ה"ביחד" הזה, ואת כל אלה שלא רוצים להיות חלק מהקהילה הגאה, לעבור לת"א ולשנות את חייהם – אלא פשוט רוצים לחיות את חייהם בדיוק כפי שהם, באבחנה דקה אחת: שאיש לא ישפוט אותם על העדפתם המינית, ושזאת לא תהווה סוד אשר שישחיר את חייהם.

זו היא קריאת השקמה לכל קודקודי הקהילה המדושנים, אשר נרדמו על המסרים החשובים, האמיתיים והמשמעותיים של מצעד הגאווה.

בואו למצעד השנה, אבל אל תשלו את עצמכם: הזהירות הפוליטיקלי קורקט שאתם נוקטים בה, היא העובש המכלה שכבר מכרסם בדגל הקשת מספר שנים, ולא יעבור זמן רב עד שיפורר אותו לחלוטין.