פברואר 28, 2010

פייסבוק – איך חזרנו לכיתה הטיפולית

13659_193415912740_589857740_3488957_4892400_n

חוויות ילדות, במיוחד את אלה של בית הספר היסודי, אנחנו אוהבים להשאיר בילדות. גם אם הן טובות וגם אם הן רעות – הן היו חוויות מעצבות. מעצבות, כנראה עד כדי כך שנשמר אותן כדפוס וניקח אותן איתנו הלאה לכל החיים.

כך למשל, במבט ממש לא מעמיק, ניתן לראות איך אנחנו משחזרים בפייסבוק את מבנה הכיתה הבסיסי מהיסודי (ועד התיכון), לפעמים בלי לשים לב.

הם כולם כאן, כל מי שאהבנו ושנאנו בילדות – לא דווקא האנשים מן העבר עצמם, אבל ממלאי מקומם ממשיכים לעשות את עבודתם קודש.

מלכת / מלך הכיתה:
לכל אחד מאיתנו יש לפחות אחד כזה. אחד שלא משנה מה שורת הסטאטוס שהוא הנפיץ, היא תגרור באופן אוטומטי 46 תגובות, תוך 7 דקות , בממוצע. התגובות יהיו בדיוק כמו אז, בכיתה: 99% פירגון עיוור, ו-1% של חוכמולוגים המנסים לגזול את הכהונה ממחזיקה הנוכחי.

אלה שיושבים בשורה הראשונה מול המורה:
ה"חנונים" של אז, שהיו צמודים לשולחן המורה וקרובים ללוח, מופיעים היום בפייסבוק בדמותם של אלה שחשוב להם להראות תמיד שהם הכי מעודכנים. אלה הם בדיוק האנשים ששמים את הכתבות או את הפוסטים שלהם שם "לפני כולם" כדי להגיד שהם קיבלו את המידע ממקור ראשון. מה שכן, הם נישארו האנשים ששווה להעתיק מהם, כי לרוב הם באמת מעודכנים בזמן אמת, כשאחרים חולמים או מקשקשים משהו במחברת.

חבורת הספסל האחורי:
בדיוק ההפוכים מהנזכרים מעלה, חבורת הספסל האחורי בפייסבוק היא אותה קבוצת ליצנים שמציגה דרך קבע סטאטוסים עם פאנץ', שדורשים (ומקבלים) תגובות עם פאנץ'. הרבה בדיחות פרטיות יש בסטאטוסים האלו שזר לא יבין, ומי שינסה, יגרום לעצמו להיראות כמו דביל. חבורת הספסל האחורי הם אלה שאוהבים הומור שטוטי, לפעמים נמוך, הרבה פעמים קשור בסקס.

ה"מקובלים":
אותה קבוצה נשגבת של יחידי סגולה וכריזמה שהיו ה"מקובלים" ביסודי, התאפיינה בהיותה סוג של מועדון סגור, אשר עורך אירועים חברתיים סגורים (כמו מסיבות למשל...), אליהם מוזמנים בסלקציה קפדנית רק הראויים שבאדם (או בשיכבה). היום ה"מקובלים" של פייסבוק מתאפיינים בערך באותן התכונות: הם מוזמנים למסיבות שאיש לא מוזמן אליהם (והם כל הזמן מוזמנים ומוזמנים ומוזמנים), תמונת הפרופיל שלהם היא לרוב מהמסיבה האחרונה, תמיד מישהו אחר צילם ותייג אותם, והתמונה מתחלפת בקצב בו באות המסיבות.

המקובלים עורכים בפייסבוק אירועים סגורים לחברים שלהם, עורכים רשימות תפוצה של חברים מקבוצות שונות, ולפעמים אפילו ממדרים חלק מחבריהם לחלק מן המידע השותף שהם מפרסמים.

המקובלים כמעט לא מגיבים לאנשים אחרים, אבל שמים לא מעט פוסטים בעצמם. אם הם כן מגיבים, יהיו אלה תגובות קצרות או ללא מילים (כמו פרורים של תשומת לב משולחנם), ולרוב תגובות טקסטואליות יהיו התלקקות עם המלייה שלהם לגבי התמונות והמסיבות שהיו בהן עצמן.

החוכמולוגים:
לחוכמולוגים יש תמיד מה להגיד. על הכל. יש בהם דחף פנימי לסתור ולהפריך כל תיאוריה של אדם אחר, להראות שהם יכולים להוסיף מידע, ולהתחכם. בכיתה הם היו מרימים את היד בזמן כל משפט חדש של המורה, אבל נראה אתכם סוחטים מהם "לייק" בפייסבוק. המורים שנאו אותם, כי לפעמים הם ידעו יותר מהם, ולפעמים הם הפריעו למהלך השיעור. התלמידים שנאו אותם כי הם גרמו לכולם מסביבם להרגיש טיפשים. בפייסבוק, הם אלה שמגיבים על הכל. הם אלה שמתפלפלים בתגובות ארוכות, שלרוב אף אחד כמעט לא קורא. הם אלה שיורדים לפרטים ומחפשים בקטנות , ולפעמים הדיעה שלהם מתבטאת בטון עוקצני. הם אלה שישאירו תגובה בסנסקריט, והם אלה שיתרגמו בגוגל טרנסלייט מסנסקריט את התגובה של מישהו אחר.

האדישים:
האדישים בכיתה ישבו בשקט בצד, ונתנו לדרמות של החיים לעבור לידם. אני מדבר על אלה שהיו אדישים באמת, ולא אלה ששיחקו אותה אדישים. לאדישים לא באמת היה אכפת מי מלכת הכיתה, אבל גם החנונים לא היו המלייה שלהם, אז לרוב קרה שהם היו מוצאים לעצמם חבר או חברה בודדים, שהשלימו אותם בכך שהיו הניגוד הגמור שלהם. בפייסבוק האדישים הם אלה שכמעט לא מגיבים. למעשה, הם כמעט ולא נכנסים וכשהם עושים את זה, הם לא נשארים הרבה זמן. הם אלה שלקח להם הכי הרבה זמן לעדכן תמונה, לא כי הם מפחדים או מתביישים, פשוט כי לא אכפת להם. הם אלה שכשרואים תנועה וירטואלית כלשהי מהכיוון שלהם הקיץ קופא. הם אלה שלא מצטרפים לקבוצות, למחאות ולאפליקציות חברתיות. הכי הרבה, תראו אותם באפליקציות של המשחקים הממכרים אשר מספקות את האסקפיזם המושלם.

המאחרים הכרוניים:
תמיד היה להם תירוץ שלוף מהשרוול מאיזו סיבה הם איחרו: לשיעור, למשחק, למסיבה, לאסוף אותך בדרך לחוג ובעצם לכל דבר שנקבע לו מועד מוגדר. בכיתה התרגלנו לראות אותם מגיעים מתנשמים, מנסים לשכנע את המורה שבאמת הכלב אכל להם השעון המעורר, את שיעורי הבית, וכנראה גם את המקוריות.

בפייסבוק, המאחרים הם אלה שמגיעים להכל, הרבה זמן אחרי. אבל ה-ר-ב-ה זמן. הם אלה שישאירו לך פתאום "לייק" או תגובה על תמונה שהיעלת לפני חצי שנה. הם יוסיפו את התגובה שלהם על שרשור שדעך לפני שלושה ימים, והם אלה שישאירו הודעות מתנצלות פומביות על הקיר שלכם – כשהבריזו ולא היסתדר להם להגיע.

המבריזנים:
אם פעם להבריז היתה אומנות שדרשה סט כלים מרשים, היום המבריזנים של פייסבוק פועלים בקלות יתרה. להבריז משיעור, מיום לימודים, מהחוג, אפילו להבריז לחבר'ה – כולם היו משהו שיותר קשה לעשות, ככל שכמות הנוכחים יורדת. אם פעם המבריזנים היו מבקשים מהחברים שלהם למלא עבורם נוכחות, בפייסבוק הם יכולים לעשות את זה בעצמם. מה יותר פשוט מלסמן "אטנדינג" על אירוע שמראש אין לך שום כוונה להגיע אליו. או שיש לך כוונה, אבל ברגע האחרון תתעצל, או תשכח, או תיזכר אחרי... המבריזנים של היום יכולים להבריז בסטייל, אבל הרבה יותר קל לסמן אותם. למעשה, פייסבוק בהחלט עוזר לנו לגלות את המבריזנים הפוטנציאלים בעזרת האופציה של "אולי מגיע". ככה זה, מבריזנים הם עם שקשה לו להתחייב...

רב סרן שמועתי:
אם בכיתה אי אפשר היה לסתום להם את הפה, נסו לעצור אותם בפייסבוק. הרכלנים ישארו רכלנים, רק שבעידן הדיגיטאלי יש להם גם תמונות וסרטונים שהולכים ביחד עם השמועות. הרכלנים בפייסבוק ינסו לדלות מכם מידע אישי שלא חשפתם בכרטיס ויספקו לכם כזה על אחרים. אלה האנשים שאינם באמת מקרבה אינטימית ומגיבים על שינוי מצב הסטאטוס שלכם מ"בזוגיות" ל"סינגל".
הרכלנים גם יעבירו בינהם פרופילים של מועמדים פוטנציאלים ליחסים, כדי לקבל חוות דעת אישית מכל אחד בקהל שמוכן למסור את דעתו.

כמו בכיתה, גם בפייסבוק צריך לחשוב פעמיים לגבי כל פיסת מידע אישית שנמסרת לרכלנים, וכן כזאת שהם יכולים להיחשף אליה אצל החברים שלכם.

הפריקים:
אלה שהיו כל-כך מיוחדים בזהות שלהם, שהיינו צריכים להגיד עליהם שהם מוזרים כדי להרגיש טוב עם עצמנו. הפריקים הם אלה שהיום, כמו אז – אינם נותנים לטרנדים לגעת בהם. הם עוסקים אך ורק במה שמעניין אותם, ואם זה קשור אלינו – בסבבה. אם לא, לא נורא... החיים של הפריקים בפייסבוק מתקיימים לרוב על מי מנוחות. לרוב הם אלה שכדי לתקשר איתם, העולם צריך לבוא אליהם – וכשבאים אליהם, יש להם את היכולת לקחת אותנו לתוך העולם השונה שלהם בפייסבוק, בדיוק כמו במציאות.

ערסים, ביריונים ושאר מזיקים:
למזלנו, בניגוד לילדות שבה הדרך היחידה לחסום הטרדות מביריונים היתה בגופנו, בפייסבוק אנחנו יכולים לחסום את הביריונים מלהגיע למידע המיידי עלינו בצורה קצת יותר יעילה. למרות זאת, ביריונים וערסים ישארו ביריונים וערסים, וישתמשו גם בפייסבוק בשביל להטריד, לסחוט, לעקוץ ולהזיק, בעיקר כדי לחזק את ביטחונם העצמי על ידי הנמכת האחר.
הפשוטים יעשו זבאנג ישיר וגמרנו (פעילות אלימה חד פעמית שתביא לחסימתם). המתוחכמים יעשו זאת יותר באלגנטיות, בצורה דו משמעית שתאפשר להם להמשיך לעשות את זה לאורך כמה שיותר זמן.
לפעמים אנחנו מוסיפים בפייסבוק אנשים שהם בתפקיד ה"ביריון" בחיינו, כמו למשל "הבוס", "בעל הבית", אפילו ההורים שלנו... ולכן אנחנו מרגישים צורך להגן על עצמנו בפייסבוק מפניהם. כנגד ביריונים או ממלאי מקום אנחנו משתמשים במידור וחסימת מידע.
סוג נוסף של ביריונות קיים ומוכר יותר בשמו "ספאם". אותם ביריונים המציפים אותנו במסרים פירסומיים ללא אבחנה, הם מסוג הביריונים שהיו מתפקדים בעולם שבו הדבר היחיד שחשוב הוא שיהיה להם טוב, ולא משנה מי או מה נפגע על הדרך.

ואחרי שפגשנו את הקבוצות השונות, הנה עוד השוואה מעניינת,
הפרעה / הוצאה / השעיה:

הפרעה עשית משהו לא בסדר, המורה רשמה לך הערה ביומן. בפייסבוק, נכנסת לרשימה שחורה של מישהו. לפעמים אחת שקיימת רק בראש, לפעמים היא ממש רשימה אמיתית של מסונני מידע. בכל מקרה, אם עשית משהו שאינו מקובל בפייסבוק, תהיה בטוח שזה ירשם והיומן הזה לא "ילך לאיבוד".


הוצאה צא מהכיתה ותחזור בשיעור הבא. עשית משהו כל-כך חמור שהמורה לא יכולה לסבול את נוכחותך בכיתה שלה. בפייסבוק, נפלטת מרשימה סגורה של חברים, או עברת לקטגוריה חברים קצת יותר רחוקה, לפחות לזמן מסויים. עוד דרך לראות "הוצאה" בפייסבוק הוא היתעלמות קודרת מחבירך לפוסטים שלך ולקיומך ברשת בכלל. מה שנקרא, "חרם זמני", וזה בהחלט יכול להיות חרם של צרכן אחד.


השעיה – עברת גבול רציני. קו אדום, ולכן אתה מושעה מן הלימודים, או מבית הספר לתקופה מוגדרת או לעולמים. בפייסבוק, הגעת למצב שבו מישהו החליט להסיר אותך מרשימת החברים שלו. אולי כמה אנשים. הבעיה עם פייסבוק, היא שאנשים לא אומרים לך שהם מעיפים אותך, ואתה מגלה את זה בדרך המשפילה ביותר: כמו לחזור הביתה לאישתך ולגלות שהמפתח לא מתאים, הדרך הפייסבוקית היא לגלות שהפרופיל של מי שהיה חבר שלך – חסום עכשיו בשבילך.

אני חושב שאתם מבינים את הרעיון... הם כולם כאן: האומנותיים המוכשרים והרגישים, הרוקרים, החששניקים והסטלנים, אנשי הפוזה המוגזמת, הספורטיביים, ספורטאי הכורסא, אוהבי הטיולים, אחראי יומן, ועדת כיתה, ועדת קישוט, עיתון בית הספר ועוד ועוד ועוד...

עכשיו נשאלות השאלות: מי אתם בכיתה הטיפולית שלכם בפייסבוק, האם אתם תמיד באותו התפקיד, או שיש לכם תפקידים שונים אצל חברים שונים? האם הפייסבוק שלכם הוא הכיתה שהייתם רוצים, או כמו בבית הספר, הכיתה שהחליטו עליה בשבילכם...?

אני יכול להמשיך, כן...? אבל תסלחו לי, הצילצול הוא בשבילי.

פברואר 24, 2010

ספגטי

1337919749_f533890172_o

הניסיונות להסביר דברים, היו הראשונים לסבך אותנו.
הכל רק בגלל שיש שאלות שלא עוזבות אותנו מהילדות: "מה זה", "איך זה עובד"?

השאלות האלה הן מצע קולינארי של רעיונות, שאלות שהולידו את כל תסבוכת הספגטי הזאת שמתבשלת לנו בראש, ולפעמים אנחנו מקיאים אותה על אחרים.

הבעיה עם הספגטי שיש לנו בראש, היא שאין לנו כמעט שליטה על מרכיבי הרוטב. למעשה, כל אחד יכול להוסיף לנו מרכיבים, להגביר ולהפחית את האש כשבא לו.

לפעמים אנחנו מנסים להגיש את המנה מוקדם מידי; רעיונות לא מבושלים עד הסוף, כאוס לא לגמרי ספוג של איטריות קשות ללעיסה שיכולות אפילו לפצוע. לפעמים אנחנו מבשלים את הספגטי יותר מידי, עד למצב של דייסה. דייסה זה לא משהו מאוד אטרקטיבי... בעיקר בעולם שבו הישג קולינארי נחשב למשהו בגודל ביס על צלחת בגודל של שולחן. אנחנו אוהבים את האוכל שלנו בביסים קטנים. אנחנו אוהבים את האוכל שלנו על צלחות גדולות. אנחנו אוהבים את האוכל שלנו טעים, מיוחד, אקזוטי, רגיל, טפל, חריף, חרוך, נע, מעושן, שיכור.

אבל הבעיה האמיתית עם הספגטי הוא שהוא מסתבך. מסתבך עם עצמו, מסתבך עם ספגטי של אחרים, מסתבך עם דברים שהם לא באמת ספגטי אבל הולכים איתו נהדר – או לא הולכים איתו בכלל, או שכשהם מסתבכים בו – הספגטי פשוט הולך.

יש כאלה שמתגאים בהכנת ספגטי מחומרי גלם בעצמם. אלה שרוכשים רעיונות גולמיים ומבשלים אותם למשהו חדש, אצל האנשים האלה ימצאו הדברים הכי מפתיעים. בעיקר כי הרבה פעמים הם מאלתרים.

יש כאלה שקונים ספגטי מוכן, ורק מכינים את הרוטב לבד. יש כאלה שקונים את הספגטי לחוד, ואת הרוטב לחוד – ואז מרגישים כאילו הם עשו הכל לגמרי לבד. יש כאלה שגם בשביל לעשות את זה הם צריכים מתכון.

אבל הכי מסוכנים, הם האנשים שקונים את הספגטי שלהם מוכן לאכילה. באריזות מסחריות מעוצבות באופן אטרקטיבי, עם חומרים שמשמרים את האוכל – אבל עושים בדיוק הפוך לגוף האדם. הדברים האלה לא תמיד קלים לעיקול, אבל קלים ליציאה, וכשהם יוצאים – הם נשארים מסחריים ולעוסים, בדיוק כמו שהם נכנסו.

יש לי "חדשות" גם בשביל הטבעונים ואנשי הבריאות למינהם: גם ספגטי מחיטה מלאה מסתבך עם עצמו, ולפעמים זה עולה לנו יותר.

יש אנשים שחיים עמוק בתוך הספגטי שלהם, ויש אנשים שהספגטי הוא רק תוספת למנה העיקרית.

יש אנשים ששולחים ידיים לספגטי של אחרים ומתיימרים למצוא בו כל מיני דברים שמתאימים למנה שכבר יש להם בראש.

יש אנשים שלעשות סדר בספגטי של אחרים זאת המומחיות שלהם. ממש חכמה גדולה ברוטב עגבניות.

יש כאלה שכל מה שהם יודעים להכין זה ספגטי.

יש כאלה שכל מה שהם רואים זה ספגטי בכל מקום. עולם שלם של ספגטי.

יש כאלה שהם בררנים. לא נותנים לספגטי שלהם להתערבב עם כל רוטב אקראי, ויש כאלה שמגישים מנה מטפטפת ומכתימה גם כשלא מבקשים מהם.

מה שלא יהיה, אני ממליץ לכם לבחור מאוד בזהירות למי אתם נותנים להתקרב לספגטי שלכם. אף פעם אי אפשר לדעת מה הוא יזרוק פנימה, ואיך הוא רגיל לאכול את המנה שלו...
ולמרות שבדרך כלל אני מאוד אוהב ספגטי, אני חושב שאני אתן לו לנוח קצת בזמן הקרוב.

מי בא לפיצה?

102 FM- מילים לזכרה של תחנה אהובה שאיננה עוד



פוסט אורח מאת: שרון קפלנסקי רוזן

כשהחלפנו את הדייהטסו שרייד שנת 92 שלנו עם מדבקת החניה לתושבי תל אביב אזור 1 ליהונדאי המשוכללת (שנת 97) אמרתי שהפעם אני לא מתפשרת על מערכת שמע, ורצתי לקנות רדיו טייפ לרכב. כשהטכנאי כיוון את התחנות ושאל אותי איזה תחנות אני רוצה שהוא יכוון לי מיד עניתי 102 FM. אבל הוא אמר שאני לא אוכל לקלוט את התחנה הזו, כי אין לי אנטנה. לא היססתי אפילו לרגע, השקעתי את מיטב ה-120 ₪ הנוספים עבור אנטנה.
לא היה גבול לאושרי. 102 היתה מבחינתי הלינק האחרון המקשר ביני לבין עירי האהובה אותה עזבתי (באופן זמני, מבטיחה) תל אביב. תחנה קטנה ונחמדת הממוקמת בנמל ת"א ומציעה בין היתר תוכניות אקטואליה והומור לצד מוזיקה סבירה. בפקקים של הבוקר היו אלה טל ואביעד, בפקקים של אחה"צ היו ערן ושרון, בצהריים היו אלה רון קופמן/אלי פיניש/עדי שמאי/יעל לבנטל/עינת שרוף שהנעימו לי את הנסיעות ואפילו העלו חיוכים שלא לומר צחוקים.

כל אלה, היו ואינם עוד. מגמתו של מנהל התחנה החדשה ברורה למדיי, ואף תוכנית דיבורים לא תינצל, זה הרי עניין זמני עד שכל שאר תכניות המלל יעלמו. חבל. היה נחמד

אזכור אותך תמיד 

שרון


בשולי הדברים:
זהו פוסט האורח השני של שרון קפלנסקי רוזן ב-Copy2go
את הפוסט הראשון שלה "סיפור אמיתי" אפשר למצוא כאן >>

אם גם לכם יש משהו להגיד ומתחשק לכם להתארח בבלוג שלי, אתם מוזמנים. 
מייקל

חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית