ספגטי

הניסיונות להסביר דברים, היו הראשונים לסבך אותנו.
הכל רק בגלל שיש שאלות שלא עוזבות אותנו מהילדות: "מה זה", "איך זה עובד"?

השאלות האלה הן מצע קולינארי של רעיונות, שאלות שהולידו את כל תסבוכת הספגטי הזאת שמתבשלת לנו בראש, ולפעמים אנחנו מקיאים אותה על אחרים.

הבעיה עם הספגטי שיש לנו בראש, היא שאין לנו כמעט שליטה על מרכיבי הרוטב. למעשה, כל אחד יכול להוסיף לנו מרכיבים, להגביר ולהפחית את האש כשבא לו.

לפעמים אנחנו מנסים להגיש את המנה מוקדם מידי; רעיונות לא מבושלים עד הסוף, כאוס לא לגמרי ספוג של איטריות קשות ללעיסה שיכולות אפילו לפצוע. לפעמים אנחנו מבשלים את הספגטי יותר מידי, עד למצב של דייסה. דייסה זה לא משהו מאוד אטרקטיבי... בעיקר בעולם שבו הישג קולינארי נחשב למשהו בגודל ביס על צלחת בגודל של שולחן. אנחנו אוהבים את האוכל שלנו בביסים קטנים. אנחנו אוהבים את האוכל שלנו על צלחות גדולות. אנחנו אוהבים את האוכל שלנו טעים, מיוחד, אקזוטי, רגיל, טפל, חריף, חרוך, נע, מעושן, שיכור.

אבל הבעיה האמיתית עם הספגטי הוא שהוא מסתבך. מסתבך עם עצמו, מסתבך עם ספגטי של אחרים, מסתבך עם דברים שהם לא באמת ספגטי אבל הולכים איתו נהדר – או לא הולכים איתו בכלל, או שכשהם מסתבכים בו – הספגטי פשוט הולך.

יש כאלה שמתגאים בהכנת ספגטי מחומרי גלם בעצמם. אלה שרוכשים רעיונות גולמיים ומבשלים אותם למשהו חדש, אצל האנשים האלה ימצאו הדברים הכי מפתיעים. בעיקר כי הרבה פעמים הם מאלתרים.

יש כאלה שקונים ספגטי מוכן, ורק מכינים את הרוטב לבד. יש כאלה שקונים את הספגטי לחוד, ואת הרוטב לחוד – ואז מרגישים כאילו הם עשו הכל לגמרי לבד. יש כאלה שגם בשביל לעשות את זה הם צריכים מתכון.

אבל הכי מסוכנים, הם האנשים שקונים את הספגטי שלהם מוכן לאכילה. באריזות מסחריות מעוצבות באופן אטרקטיבי, עם חומרים שמשמרים את האוכל – אבל עושים בדיוק הפוך לגוף האדם. הדברים האלה לא תמיד קלים לעיקול, אבל קלים ליציאה, וכשהם יוצאים – הם נשארים מסחריים ולעוסים, בדיוק כמו שהם נכנסו.

יש לי "חדשות" גם בשביל הטבעונים ואנשי הבריאות למינהם: גם ספגטי מחיטה מלאה מסתבך עם עצמו, ולפעמים זה עולה לנו יותר.

יש אנשים שחיים עמוק בתוך הספגטי שלהם, ויש אנשים שהספגטי הוא רק תוספת למנה העיקרית.

יש אנשים ששולחים ידיים לספגטי של אחרים ומתיימרים למצוא בו כל מיני דברים שמתאימים למנה שכבר יש להם בראש.

יש אנשים שלעשות סדר בספגטי של אחרים זאת המומחיות שלהם. ממש חכמה גדולה ברוטב עגבניות.

יש כאלה שכל מה שהם יודעים להכין זה ספגטי.

יש כאלה שכל מה שהם רואים זה ספגטי בכל מקום. עולם שלם של ספגטי.

יש כאלה שהם בררנים. לא נותנים לספגטי שלהם להתערבב עם כל רוטב אקראי, ויש כאלה שמגישים מנה מטפטפת ומכתימה גם כשלא מבקשים מהם.

מה שלא יהיה, אני ממליץ לכם לבחור מאוד בזהירות למי אתם נותנים להתקרב לספגטי שלכם. אף פעם אי אפשר לדעת מה הוא יזרוק פנימה, ואיך הוא רגיל לאכול את המנה שלו...
ולמרות שבדרך כלל אני מאוד אוהב ספגטי, אני חושב שאני אתן לו לנוח קצת בזמן הקרוב.

מי בא לפיצה?