יוני 12, 2008

תקשורת אוכלת יושביה – יש דין ואין דיין


אסי דיין הוא ללא ספק ילד רע מהדור הישן.

כיוצר, הוא תמיד נמשך אל הדרמה ה"מלוכלכת", כאילו בסיפור חיו לא נמצאים כבר כל האלמנטים לטרגדיה קלאסית סוחטת דמעות ומיצים.

אני בטוח שלא קל להסתובב עם שם משפחה כמו "דיין". הציפיות תמיד גבוהות, וכשאתה צעיר, יחסית קל לענות עליהן. אז, "הוא הלך בשדות"... החיים הונחו לרגליו כתלם חרוש אחר הגשם ואפשר היה להרשות מעט אופטימיות.

אבל ככל שהלך דיין והתבגר, כך נחשף ונמשך יותר לצהוב הניקוטיני המצטבר בין שיני החברה שלנו, וללבן הקוקאיני המכלה, המצטבר בין הנחיריים שלנו – וזה השפיע עליו.

אפשר לומר על אסי דיין שהוא יוצר טוטאלי. אפשר לומר עליו שההזדהות שלו עם נקודות החולשה של האנושות כל-כך שלמה, שהוא לא יכול להרשות לעצמו שלא לראות אותן אחת אחת בעצמו...

אסי דיין מציב מראה מוכיחה ולא מתפשרת מול העולם, אבל אינו יכול להתעלם מדמותו שלו המופיעה גם היא בהשתקפות האפלה והעצובה.

לזכותו של דיין יאמר שהוא לא מנסה לחמוק מן ההשתקפות הזאת. להפיך, הוא מציב את עצמו הרבה פעמים במרכז הפריים, חושף אל העדשה את צורתו החצילית של מי שפעם היה אחד הגברים המושכים והנחשקים במדינה.

כך הוא עשה בכתבה ל-7 ימים, ואפילו יותר מכך נראה בכתבה ששודרה אמש בחדשות ערוץ 10.

את הכתבה הפרובוקטיבית בידיעות אחרונות הוא הגדיר כמיצג. הוא ידע (וצדק) שלא נוכל להתעלם מן הזעזוע שנחוש כשנראה את גופו החשוף וחסר הפרופורציות של מי שכבר נודע בתור " המשוגע של תעשיית הבידור הישראלית".

למעשה הוא לא עשה משהו שונה ממה שעושה כל דוגמנית שרוצה קצת פרסום. אנשי בידור ותרבות חושפים לא אחת כתף ושד רק בשביל שתינן להם ההזדמנות לשטוח בפינת הדאבל ספרד שלהם איזו פסקונת מכילה תובנה או שתיים...

ההבדל הוא שדיין שמן ומכוער. ההבדל שמקום למכור לנו פנטזיות על איך אנו צרכים לשאוף להיראות, דיין נתן לפוטושופיסטים מנוחה ומוכר לנו הבעה מזועזעת בשקל תשעים.

בואו נניח שאני מוכן לסלוח לפרובוקציה הזולה וחסרת המעוף וההצדקה. לפעמים נדמה שהאיש מרגיש כאילו ללא ערטול תחלואיו בציבור, אין לו זכות קיום.

המיצג שדיין מתיימר להציב מולנו בתקשורת לאחרונה אינו דבר חדש, אלא רק נעיצת הכותרת על תופעה המתרחשת כבר שנים עם דמותו הציבורית (בשליטתו או שלא...).
למעשה, עד כדי כך, כי נראה שאולי הפחד הגדול ביותר שלו עומד להתגשם: הוא כבר לא באמת מעניין אותנו יותר. לא לאורך זמן.

ככה זה עם רכבת הרים: פעם ראשונה אתה סחרחר ונרגש, פעם שניה אתה כבר מפחד פחות, ובפעם העשירית אתה פשוט יורד ממנה עם תחושת בחילה וכאב ראש.

אנחנו הציבור כבר עלינו עם דיין ליותר מידי נסיעות כאלה בעבר. כבר ראינו אותו מסומם ושיכור, כבר ראינו אותו מבזה את עצמו באמצעי התקשורת, וגם ראינו אותו נישא על כפיים, נערץ בפי קול וקוצר שבחים על כישרונותיו והישגיו.

ככה טסה לה רכבת חיו הציבוריים של אסי דיין, ונדמה שהיא עומדת להגיע לתחנה האחרונה. אבל מי אם לא דיין יסדר לנו איזה לופ דה-לופ בשביל הגראנד פינלה?

אסי דיין מראה לנו שסיום חיו של אדם גדול, בהחלט יכול להיות קטן. קטן ועלוב, בדירה מחורבנת מלאה בזבל וקוק וסיגריות ופשפשים.

כשאנו שומעים שמוצארט, גדול המלחינים, מת בגיל 35 מקור בעליית גג מוזנחת ובחוסר כל... אנחנו שואלים את עצמנו איך זה יכול להיות...?

ככה. ככה בדיוק זה יכול להיות.

רק שלמוצרט לא היה את הידע איך לזעוק את עליבותו ומחדל קיומו בתקשורת, ולדיין יש. יש לו את זה מתוך ברירת מחדל. מפני שזה מה שהוא: "איש תקשורת", "איש תרבות", "איש ציבור".

זה מה שהוא, גם כשהוא שיכור, שמן, מסומם, דיכאוני, מטורף ועלוב נפש.

זה מה שהוא גם כשהכתבה שעושים עליו בחדשות ערוץ 10 אפילו לא מגרדת את פני השטח של ההבנה למה הוא עושה זאת.

אולי אנחנו כל-כך לכודים בצהוב הדביק של האוזן שקשה לנו לשים לב מה באמת קורה כאן.

אסי דיין זועק לעזרה בשפה היחידה שהוא יודע. הוא מתבזה. הוא מפגין. הוא מוחה.

קולו כמעט לא נשמע מעל רשרוש הטבלואידים שיזנחו אותו בשנייה בשביל תמונה חדשה של נינט שותה אספרסו.

קולו כמעט לא נשמע כשהצלם של ערוץ 10 מתמקד על שאריות הקוק באף שלו, ולא מקשיב בכלל מה המסר שיש לאיש להגיד.

ערוץ 10 מוכר לנו נפילה מגדולה. התפלשות המונית בביזיונו של מי שרק לפני כשנה חגגנו איתו את ההצלחה של "בטיפול". ערוץ 10 מוכר לנו את האירוניה של "המטפל המשוגע".

בלי חמלה. בלי רחמים. בלי רצון לעזור. כיאה לערוץ שרוב לוח שידוריו מורכב מתוכניות ריאליטי.

אני מקווה שאסי דיין יקבל את העזרה שלה הוא זקוק ואת האהבה שלה הוא מייחל, ואני מאחל לו שלווה אם הוא רוצה בה.

מתוך שלווה הוא לא יוכל להמשיך ליצור. מתוך שלווה הוא לא יוכל להמשיך לעסוק בקמטים ובצלוטיס המוגלתי של החברה הישראלית – וזה יהיה ההפסד שלנו, אבל אולי יהיה לו זמן לדאוג קצת יותר לעצמו, ונראה שהגיע הזמן.

יוני 07, 2008

מצעד הגאווה – תל-אביב 2008


למה מצעד הגאווה חייב להמשיך להתקיים!

דיבורים מדאיגים הגיעו לאוזני השנה בנושא מצעד הגאווה בתל אביב.

תל-אביב המדושנת, תל-אביב הבועתית, תל-אביב המצטיינת בניתוק כמעט מוחלט מן המציאות הישראלית המתקיימת מחוץ לגבולותיה אשר מעזריאלי ועד הים.

התנגדויות לקיום מצעד הגאווה הן לא דבר חדש, אבל השנה החלו עולים קולות נגד קיום המצעד גם בתוך הקהילה התל-אביבית עצמה.

"כבר לא צריך את המצעד", הם אומרים, "המצעד מיותר מפני שהמטרות כבר הושגו", הם אומרים.

בא לי להעיף להם כאפה מצלצלת לפנים ולתקוע להם תלונה רצינית על הרדמות בשמירה.

אם אתם מכירים אותי, אתם יודעים שאני מאוד מאוד רחוק מלהיות "הומו מקצועי". הנטייה המינית שלי רחוקה מלהעסיק אותי כל היום, ואני לא מעביר את ימיי בחיפושים אחרי פרובוקציות שיאתגרו את הסובלנות הסטרייטית מסביבי.

למרות שאינני נושא דגלי גאווה ביום יום, אני לא יכול להתעלם מחשיבותו הבלתי ניתנת להחמצה של מצעד הגאווה באשר הוא, ואם תשאלו "למה"? אז אענה לכם תשובה פשוטה: אני זוכר מאיפה באתי.

לגדול כהומוסקסואל בעיר הומופובית שהיא גם קטנה וגם צרת אופקים, הפך את החלק החברתי של הילדות שלי לסיוט. למרות שאפילו לא הייתי מחוץ לארון באופן רשמי, החברה שהקיפה אותי זיהתה את הנטיות שלי וניצלה אותן כדי לבדל אותי ולהתעלל בי (נפשית ופיזית).

רק יציאה מהארון (בגיל 21) ותהליך ארוך וקשה של השלמה הביאו אותי להיות האדם השלם שאני היום.

אם עדין לא הבנתם את הקשר, אז אדגיש לכם אותו אפילו יותר. בעיר הולדתי, חדרה, היה ניסיון להקים סניף של אגודת ההומואים והלסביות. (גל אוחובסקי, גם הוא חדרתי במקור, ניסה להקים אותו).

הסניף נסגר עוד כמעט לפני שהספיק להתקיים, בגלל שהעריה בחדרה נשלטת בעיקר על ידי מפלגות דתיות וחשוכות. האדם שעמד בראש ההתנגדות לפתיחת הסניף הוא סמי לוי.

אם כן, בחדרה אין ולא יהיה סניף של האגודה. האם הדבר אומר שבחדרה גם אין ולא יהיו יותר הומוסקסואלים? כמובן שלא. אבל זה כן אומר שהם יצטרכו להמשיך לחיות בפחד ובארון – עד שיגיעו לגיל שבו יוכלו למצוא את עצמאותם ב... תל-אביב (למשל).

אבל חדרה רחוקה מלהיות מקרה קצה. לצערי הרב, מקרה הקצה היא דווקא תל-אביב, מפני שבזמן שתל-אביב הולכת ונהיית סובלנית, פתוחה וסלחנית יותר, בשאר חלקי הארץ הדיעות הקדומות, הפחד והאלימות רק גוברים.

כבר עסקתי לפני כשנה בבלוג הזה בנושא חשיבותו של קיום מצעד גאווה גם בירושלים. זוכרים? המצעד בירושלים בוטל בשנה שעברה בגלל טרור חרדי מוחלט. הטענה העיקרית של המשטרה לאי קיום המצעד היתה שהיא מפחדת שלא תוכל להגן על הציבור מפני האלימות הדתית...

אתם מתארים לעצמכם? זה בערך כמו שארצות הברית תגיד שלא יכולה להתקיים מדינת ישראל מפני שהיא לא תוכל להגן עלינו מפני האלימות האיסלמית...

טרור או לא טרור?!

עיר קודש או לא, ירושלים היא הבירה של כל ישראל, ועצם העובדה שחלק אשר מיצג יותר מ-10% מהציבור הישראלי לא יכול לבוא בה לידיי ביטוי מפחד לאלימות – הוא צ'קלקה אדומה ומסנוורת ואות לכך שהמטרות של הקהילה ההומו-לסבית להשגת סובלנות, שוויון וקבלה, עדיין רחוקות מהשלמה.

אם אתם שואלים אותי מצעד לא צריך להתקיים רק בירושלים ובתל-אביב. מצעד גאווה צריך להתקיים בכל עיר בארץ. בכל ישוב. בחדרה, באופקים, בנתיבות, באשקלון, בטבריה, בחיפה... בכל מקום. בכל מקום בו הומואים ולסביות אינם יכולים לצאת לרחוב בראש מורם מפחד לאלימות ולנידוי.

אז בתל-אביב מקבלים אותנו ואוהבים אותנו, ולמעשה כבר לא מתרגשים מאיתנו וזה נהדר. אפשר להניח שתל-אביב היא אכן בירת הגייז הישראלית והמטרות בה הושגו כמעט לחלוטין. אפילו עד כדי כך שהעריה הצטרפה השנה לתומכים הרשמיים של הקהילה ותרמה רבות לפתיחת בית אגודה גדול וחדש ליד גן מאיר.

אבל תל-אביב רחוקה מלהיות מדינה בפני עצמה, וככזאת היא חייבת לזכור שהיא מייצגת סמל של חופש עבור כל המקומות שעדיין שולטים בהם הפחד והדעות הקדומות. תל-אביב מהווה מגדלור בים החשיכה העצום, ונראה כי יש אנשים שהספיקו לשכוח את קיומו של החושך, רק בגלל שהם גרים קרוב מידי למנורה...

לכן, חברי התל-אביבים המדושנים והיקרים, וקהל הציבור הסבלני באשר אתם – המלחמה על סובלנות הציבור והשוויון החוקי עוד רחוקה מלהסתיים.

האם אנחנו יכולים להתחתן כמו סטריטים? האם אנחנו זכאים לאותם זכויות בחוק? האם בכנסת ישראל הנאורה כבר אין יושבים אנשים שקוראים לנו "תואבה" וקוראים להרוג אותנו ולהשמיד אותנו ולפגוע בנו בכל הזדמנות? האם כבר נעלם הסיכוי שאותם אנשים שעושים זאת יקחו חלק במערכת החינוך הציבורית הרשמית של המדינה?

לא חברים. לא ולא ולא.

אם כך, לדעתי (ואני מקווה מאוד שאני לא לבד), מצעד הגאווה בתל-אביב חייב להמשיך להתקיים! חייב להמשיך להפגין את נוכחותו ולצעוק: אנחנו כאן, ואנחנו שלמים עם עצמנו, ואנחנו נשארים כאן.

מתי נפסיק לצעוק ולצעוד? כשהנטייה המינית שלנו באמת תהיה לא רלוונטית לשום דבר פרט העדפותינו במיטה. כל עוד אנו מופלים, מפוחדים, מותקפים ומשמשים מטרה לאלימות חברתית ופיזית – אנחנו נאבק על זכותנו לחיות בשלום על פי מה שהטבע בחר עבורנו.

נ.ב.

לגבי אופי המצעד. אני לא מחסידי הפרובוקציות, ואני מאמין שמצעד גאווה, לא חייב שמשמעותו תהיה אנשים כמעט עירומים, מרוחים בנצנצים ומודבקי נוצות מנפנפים את אבריהם לכל אבר (לא שגיאת כתיב לשם שינוי).

מצעד גאווה בהחלט יכול להיות סולידי: אנשים רגלים צועדים עם שלטים, ואפילו רוקדים על משאיות – אבל בעיקר מפגינים נוכחות.

אל תבינו אותי לא נכון – אני ממש לא נגד קוקסינלים, טרסקסואלים ודאג-קווינס למיניהן. להפיך! אני חושב שזכותן לחיות את חייהן כפי שהן רוצות וכפי שהן חשות שנכון להן, כל עוד הן לא פוגעות באחרים תוך כדי.

הבעיה היחידה היא שבתקשורת ובעין הציבור, בדיוק אותם מקרי קצה צבעוניים ופרובוקטיבים, הם אלו שיוצרים את הדעות הקדומות ואת האנטגוניזם החברתי, הנובע כמובן מתוך פחד.

לדעתי האישית, מצעד בלי נוצות ונצנצים יהיה עצוב ומשעמם ודל. (אף כי אולי לא פחות אפקטיבי).

אני חושב שאם יש משהו שקהילת הגייז העולמית יכולה להיות גאה בו, ולא ניתן יהיה לקחת אותו ממנה לעולם – הוא התרומה האדירה לתרבות באשר היא – ועובדה זאת נובעת בדיוק מתוך הצורך שלנו כגייז לבטא את עצמנו.

תארו לכם שמחר ימחקו מן ההיסטוריה כל יצירות האומנות והתרבות שהיו מעורבים בהן הומוסקסואלים... באיזה עולם קודר ודל תישארו...

אני מאמין במשמעותו של דגל הגאווה: כולנו שונים, ולכולנו מקום אחד לצד השני כדי ליצור הרמוניה נפלאה ומושלמת.

לצערי, אנחנו עוד רחוקים מרחק רב מן האידיאל שהדגל מייצג, ולכן אני מקווה ששכנעתי אתכם שמצעד בתל-אביב חייב להמשיך, ואף יותר מזה, אני מקווה לראות אתכם במצעד בירושלים ועם קצת מזל והרבה עבודה קשה – גם במקומות אחרים.

אם לא שכנעתי אתכם, אז קחו את האוטו שלכם וסעו קצת מחוץ לעיר... צאו לטיול שני בנים או שתי בנות יד ביד בקניון בחדרה, או באשדוד, או ביבנה. תתנשקו צרפתית בטיילת בטבריה, ותנו חיבוק גדול ורומנטי בעכו, או בבית שאן.

אתם יודעים מה, אל תעשו את זה. פשוט לכו לדרום תל-אביב.

אולי זה יעזור לכם להיזכר למה צריך את המצעד הזה. למה הוא חייב להמשיך להתקיים!

מה היה במצעד השנה

עכשיו אחרי שסיימתי עם המניפסט החברתי, בואו נקדיש כמה דקות לאירוע עצמו שהתקיים השנה בגן מאיר וצעד דרך רחוב בוגרשוב לכיוון הים.

האירוע השנה אכן היה סולידי בהרבה מן האירועים הזכורים לי משנים קודמות. כמות הדראג והטיפוסים הססגוניים היתה קטנה מאוד באופן יחסי, ומה שכן נראה (וכמה נפלא שכך) היו משפחות חד מיניות עם ילדים קטנים, והרבה גופים קהילתיים תומכים כגון בל"ה דואגת, הנוער הגאה, אגודת ההורים התומכים בילדיהם הגייז ועוד.

מנקודת המבט המקצועית והסקרנית שלי, תמיד אני תוהה אילו מותגים יעיזו לשייך את עצמם או אפילו להיראות באירוע מסוג כזה.

לצד הצפויים שבחבורה כמו R3 ורד בול, נראו השנה מספר לוגואים מפתיעים. למשל: קופת חולים כללית, שאומרת "הכללית הכי טובה למשפחה" הגיעה עם הצעות הצטרפות למשפחה ה"אחרת".יפה להם...

אבל המפתיעים והפעילים ביותר היו אנשי גוגל ישראל. כן כן חברים, גוגל ישראל הגיע לא רק להפגין נוכחות, אלא לקחת חלק פעיל במצעד. עם חולצות, כובעים, בלונים צבעוניים ושלטים בנושא סובלנות – גוגל צבעה את המצעד באהבה וגאווה!

היה כיף לראות קבוצה מכובדת של עובדים גאים וסבלנים מחלקים כובעים וחולצות, וצועדים ראשונים ומגובשים אחרי המשאית של ה-FFF.

עכשיו הרשו לי להעלות נקודה נוספת למחשבה, וזאת כמובן אם עדיין לא השתכנעתם שאנו חיים במדינת חשיכה וקיפוח.

בכל אירוע גדול בתל-אביב, מגיעה ניידת התרמת דם של מגן דוד אדום. הם נמצאים בשבוע הספר, בטעם העיר, ביום הזיכרון והעצמאות... ובכל מקום שיש בו התקהלות גדולה ומשמעותית.

שאלו את עצמכם מדוע לא הגיע ניידת התרמה של מגן דוד אדום לאירועי הגאווה, להפנינג של למעלה מ-5 שעות שהתקיים בגן מאיר לפני שהמצעד עצמו יצא לדרך...

אני אגלה לכם בסוד (אם אתם לא יודעים). במדינת ישראל הנאורה והמתקדמת, תרומות דם של הומואים המצהירים על עצמם ככאלה, נזרקות ישירות לפח ללא בדיקה.

כן כן, אם תמלאו בשאלון ההתרמה כי (כגבר) קיימתם יחסי מן עם גבר אחר במהלך החצי שנה האחרונה, תרומתכם תיפסל במקום.

למה...? כי אי שם בפאתי שנות ה-80, כשהמחלה התפרצה לתודעה הציבורית, מישהו העלה את תיאורית "קבוצות הסיכון" והכליל בתוכה את קהילת הגייז.

מה קרה מאז? הקהילה שלנו, שאכן היתה הראשונה לספוג את האבדות הקשות של המחלה בתחילת דרכה, לקחה את הנושא ברצינות והחלה לקרוא ולפעול למען מודעות ומניעה.

למשל: באירוע בגן מאיר היתה עמדת בדיקה למחלה. כל מי שרצה יכול היה לבוא ולהיבדק במקום.

ובל"ה דואגת, חלקה קונדומים בחינם עם הסברים ומסרים המעודדים זהירות ומניעה.

בזמן שאנחנו מודעים ונזהרים, כ-50% מיבשת אפריקה נושאת את נגיף האיידס, וסטרייטים טיפשים בכל העולם (וגם בישראל) ממשיכים לקיים יחסיי מין לא מוגנים בהנחה שגויה ופטאלית שאיידס היא מחלה של הומואים.

אתם מבינים, כל מנת דם שנתרמת עוברת בדיקה בכל מקרה... מנות שנמצאות פסולות מושמדות בכל מקרה... ודווקא בקהילה המודעת והזהירה בעולם, דווקא אצלנו לא באו להתרים, ודווקא אותנו משליכים לפח...

באופן אישי, אני לא זוכר שראיתי עמדות בדיקת איידס בשבוע הספר או בטעם העיר... אני גם לא זוכר שחלקו שם קונדומים חינם ועודדו את המודעות למחלה...

למה? לא ברור, ובעיקר חבל.

קבלו כמה קישורים למחשבה:

דיון בקפה דה מרקר בנושא חשיבות המצעד

אלוהים שונא – לראות ולא להאמין.

פשקוויל – זהירות שואה

Ynet - כל הסיקורים של לאירועי הגאווה 2008

nrg מפגינים נגד מצעד הגאווה בתל-אביב

האם הומואים מופלים ע"י רופאים בגלל נטייתם המינית?

וואלה - עוד תמונות מהמצעד

יוני 04, 2008

ספיישל גבינה לשבועות – או – מה קורה שהפרסום מחמיץ





אני יודע, הכי קל לשבת בכיסא המבקר ולהגיד כמה רע כל מה שאחרים עושים... אבל האמת שבזמן האחרון, כשאני עומד מול תלמידים או אפילו מול חברי למקצוע, אני מוצא את עצמי נבוך ומתקשה להסביר את התופעות הפרסומיות שאני רואה על המסך (ובכלל...)

אולי העובדה שאין לי טלוויזיה גואלת אותי מרוב הייסורים, אבל מה לעשות שעבדכם הנאמן הוא מטורף על תוכניות ריאליטי וככזה זוכה לראות (אצל חברים) את נופת הצופים של פרסומות הפריימטיים.

אז יצא, ככה במקרה (?) שלרגל חג שבועות המתקרב, הפוסט הקרוב יעסוק (בעיקר) בפרסומות של מוצרי חלב. הנה כמה טיפים בבית הספר שלי ל"כל הטעויות בפרסום":



גבינות גד – בולגרית עם מלח ים טבעי.



גבינות גד מביאות לנו לקראת שבועות הזה את הבשורה החמה בשוק הגבינות: גבינה במליחות עדינה עם, שימו לב לזה, מלח ים טבעי. כן כן חברים, בבולגרית המעודנת של גד יש מלח ים טבעי... אמיתי! אבל תגידו לי, החכמים היושבים בגד, איך לכל הרוחות אתם ממליחים את שאר הגבינות שנות שלכם?! ואפילו גרוע מזה – איך בדיוק ממליחים את הגבינות שלהם כל האחרים? אנחנו לא באמת רוצים לדעת...


מה שגבינות גד עשו, הוא מה שנקרא בעולם הפרסום "להגיד את זה ראשונים". זאת טכניקה ידועה ועתיקה כמו הגלגל, של מותגים לבדל את עצמם ע"י החצנה והדגשה של תכונה שקיימת גם אצל כל המתחרים – אבל הם אמרו את זה ראשונים. (מה שגורם לכל האחרים להיות "גם אני" אם הם מעיזים ללכת בדרך החיקוי).אבל יקירנו הגדיים, כשבוחרים את העובדה שרוצים לצעוק ולבדל, כדאי לחשוב, אם לא רק על המתחרים - גם מה ההשלכות שלה על שאר המוצרים שלכם בקטגוריה...


בשולי הכותרות של התייחסותי לפוסט הזה, אני חייב לציין "שאפו" אחד לפרסום האינטרנט של אותו מוצר בדיוק, עם כוכבי הים המזמרים. איך מגיעים לקריאטיב כזה אני יכול להבין – אבל איך מוכרים דבר כזה ללקוח... זאת כבר שאלה אחרת לחלוטין.


ונ.ב אחרון לחברים בגד, מלח ים – באמת נשמע לכם כזה דבר איכותי ומפתה? כלומר הייתם לאחרונה בים בתל-אביב? ראיתם את המים...? זה מה שאתם שמים לנו בגבינה?







קוטג' תנובה – טעם שמחזיר אותי הביתה.



(נשימה עמוקה עמוקה ושחרור איטי), קשה לי עם תנובה. באמת. קשה לי במיוחד מפני שיש להם קונספט טוב, "טעם שמחזיר אותי הביתה", אבל הם עושים הכל, אבל הכל כדי לחרב אותו – פרסומת אחר פרסומת.
זה התחיל כשהם החליטו לחנך אותנו, ציבור ההורים השבויים (כנראה) בקריירה או בכל דבר אחר, והזכירו לנו (בחסות הגבינות שלהם) לשבת לדבר עם הילדים שלנו בארוחת הערב.


תודה תנובה, בקרוב השת"פ עם משרד החינוך. אבל מילא שהם לקחו על עצמם לקרוא לנו הורים רעים, ולהגיד לנו שאנחנו לא מקדישים מספיק זמן לילדים שלנו... זה מילא, תראו מה קורה בפרסומת הנוכחית שלהם לקוטג':

ילדה חמודה וג'ינג'ית (מהממת, אגב) עוזבת את הבית (?!). כן כן, היא תולה פתק על המקרר והולכת לחפש לה בית חדש... למה? לא מסבירים, אולי ההורים לא טובים, אולי האוכל לא טוב, אולי משעמם לה... אבל היא עוזבת. ניסיונה העשיר עד כה לימד אותה שאפשר לארוז מזוודה וללכת לחפש לה משפחה אחרת. עד כאן המסר החיובי הראשון: "אתם הורים רעים, הלכתי". שמעתם?! אתם הורים רעים. לא טוב לי פה. אני עוזבת....

הבית הראשון שמגיעה אליו הילדה המקסימה שלנו הוא בית של אנשים "שאנטיים". כאלה שחיים בריאות. שם – לא עלינו, מגישים לילדה המסכנה שלנו ליד השולחן משקה ירוק שנראה לה ממש דוחה. סאבטקסט: כאן אין קוטג'. כאן אוכלים רק דברים בריאים (כלומר, אנחנו יודעים שקוטג' זה לא באמת בריא). כאן שותים משקה נבט חיטה. אז שימו לב כל אנשי ה"בריאות והיוגה", אתם לא הקהל של קוטג' תנובה. תודה שצפיתם אבל כשאתם עוברים לידו בסופר, תמשיכו ללכת ואל תעשו בושות. הכי הרבה תעשו שלום קטן עם הראש.

הילדה שלנו כמובן לא מרוצה מהבית החדש שלה, בגלל האוכל, אז היא הולכת לבית שבו מגישים לה רק דברים מתוקים. כנראה שהקריאטיב לא מצא מאפיין ישראלי אמיתי (כי אין באמת משפחות שאוכלות רק מתוק בצורה מוגזמת כל-כך כל היום), אבל הוא היה צריך להקצין... ניחה. הילדה שלנו, שהיא בת 6 טיפוסית, מסרבת לעוגות ולממתקים (יאאא רייט) כי גם פה אין קוטג'.... אז היא שוב הולכת ושוב משאירה אותנו עם המסר שאנשים שאוהבים לאכול מתוקים – גם אתם לא באמת הקהל שלנו. תודה, שלום ונפגש אצל רופא השיניים השכונתי.

בבית הבא שהילדה מגיעה אלינו שופטת תנובה רובד אחר של החברה הישראלית: הפעם היא מבקרת בבית של אנשים אניני טעם ו"יאפים" שיש להם, אלוהים שישמור, יותר מסט סכו"ם אחד על השולחן. הילדה שלנו מתבלבלת בסט ואז תופסים עליה תחת. כי זה מה שיאפים עושים נכון? ככה הם כולם... פלצנים סנובים. כן כן יאפים אניני טעם, מסתבר שגם אתם לא הקהל של קוטג' תנובה. אין סיכוי שנמצא אותו אצלכם על השולחן (תנובה כנראה מעידה על איכות המוצר שלה). ושוב הילדה שלנו לא מרוצה והיא עוזבת.

אז היא יושבת על המזוודה הקטנה שלה מיואשת באמצע הרחוב, כשלפתע נופל לה האסימון: איך שכחתי שיש קוטג' בבית של אבא ואימא! למה עזבתי?! מה היה לי רע כל-כך? אולי אבא מכה ואימא מתעללת אבל יש בבית קוטג'!!! זאת סיבה מספיק טובה לחזור.

ומה עושים ההורים שילדתם חזרה הביתה? מחבקים, מנשקים ונותנים לה קוטג'. במקום להעיף לה שתי סטירות מצלצלות ולרתק אותה לחדר עד שהיא בת 21.

יופי תנובה. העיקר שיש לכם בית על הקופסא.

נ.ב.

רק אני חושב ששיר האישה המתעללת "בוא הביתה" הוא הבחירה הכי מזעזעת לתשדירים האלה? מישהו הקשיב פעם למילים ששרה שולה חן חוץ מבשורה היחידה שמתאימה לקונספט? "תבוא, אני כבר לא אהיה רעה". בטח שולה, שמענו עליך...



יופלה – 48 טעמים ומלאך מוות אחד

מעניין שוק היוגורט בישראל. עד לפני 6 שנים שלט פה מותג אחד ויחיד שבאמת נחשב: דנונה. פתאום הגיע יופלה וביום בהיר אחד הפך את התמונה וצבע אותה באדום שובב.
חייבים להעריך את מה שיופלה הצליח להשיג, אבל אי אפשר לא לשים לב שבמקום לטוס על כפיות, יופלה טס לאחרונה על האגוטריפ המטורף של משרד הפרסום שלו ושל הלקוח.
כן חברים, בפרסומת האחרונה של יופלה, מופיע מלאך המוות ומגיע לקחת בחור צעיר. למה? לא ברור. אבל מלאך המוות ממש דופק בדלת. נחמד מצידו. מנומס.הבחור הצעיר, מצליח לשכנע את מלאך המוות לחכות קצת כי יש 48 טעמים של יופלה שהוא חייב לנסות, ופשוט הוא התחיל רק הרגע ואי אפשר למות ככה בלי לטעום את כל הטעמים של יופלה.

משום מה, מלאך המוות משתכנע. זה נראה לו לגיטימי לחכות לבחור הזה, שלא צריך להציל את העולם, למצוא תרופה לסרטן, לסייע לנפגעים בחבל סצ'ואן או להביא שלום למזרח התיכון... יופלה היא לחלוטין סיבה מצוינת לדחות את המוות, ואפילו יותר מזה- הוא יוצא עם הבחור למסע מטורף בעקבות כל הטעמים. שמתם לב שהיו פחות מיתות לאחרונה? זה בזכות יופלה. מלאך המוות קצת עסוק...

אגב, אם באמת היה יושב מישהו ואוכל את כל 48 הטעמים של יופלה, קרוב לוודאי שהוא היה מתחנן שמלאך המוות ייקח אותו כבר...





אנטי מחיקון – בדקתי ואני ממליצה - ג. יפית.

לא ממש קשור למוצרי חלב, אבל חייב להגיד את זה כבר: תאמינו לי שאני הכי לא ציני בעולם כשאני אומר שאני מעריץ את יפית גרינברג. בחיי! ואני אומר לכם את זה כאיש מקצוע עם כל הרצינות התהומית שבדבר.
גם אם הניסוחים של ג. נשמעים לכם כזלזול באינטליגנציה, אתם לא יכולים להתעלם מן האישה שבנתה מותג ואימפריה פרסומית מכלום – אבל כלום.

ג. יפית היא לא דוקטור לשום דבר, לא עקרת בית מן השורה, לא מדענית חוקרת ובטח לא אשת תקשורת מהשורה – אבל כשיפית ממליצה, חצי מדינה מקשיבה ומצייתת (ועם התוצאות קשה להתווכח).
למה? לא ברור. לא ידוע. אין שום הצדקה, ובכל זאת הלקוחות נעמדים בתור וכבר אפשר לראות את ג. מככבת באותו מקבץ פרסומות אצל שניים או אפילו שלושה לקוחות שונים. והם באים אליה ומתחננים שהיא תיקח אותם.

תחשבו על זה רגע בהיגיון – ג. יפית היא משרד פרסום שעושה משהו שאף משרד אחר לעולם לא יצליח לעשות בארץ: היא אומרת לאנשים: אני פרסומאית ואני ממליצה. לכו תקנו.

תארו לכם שמחר משרד פרסום אחר כמו "שלמור אבנון עמיחי" או "מקאן אריקסון" היו ממליצים לכם על מוצר... הייתם הולכים לקנות? ברור שלא. מפני שהם משרד פרסום והלקוח משלם להם כדי להמליץ עליו... אבל עם ג. זה בדיוק אותו הדבר, ובכל זאת החתך הדמוגראפי שהיא פונה אליו נשמע לה בדריכות.
למה? כי ג. בדקה. באמת. היא אמרה שהיא בדקה – אז היא בטוח בדקה.

השאלה היחידה שיש לי לגברת גרינברג הנכבדה, (ואני באמת באמת מכבד אותה מאוד), היא למה לכל הרוחות היא מנסה לשבור את שיא גינס בהרכבת עדשות מרככות על מצלמה אחת. באמת, יפית, הרי את יודעת שכבר לא תבחרי לנערת ישראל, והרי זה לגיטימי לאישה בגילך, ואפילו אחת ששומרת ומטפחת את עצמה כמוך, להיראות אנושית. כן יפית, מותר שיראו עליך איזה קמט או שניים. מותר שאנשים יאמינו שהחיים השאירו עליך איזשהו חותם של ניסיון (זה לא מה שאת מוכרת?).

אנא הסבירי לי יפית היקרה, מדוע צריך בכל פרסומת לשרוף אותך בתאורה עד רמה של אי זיהוי דמות אנוש...? אם את כל-כך לא שלמה עם איך שאת נראית, אולי פשוט תעברי לקריין...?

חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית