‏הצגת רשומות עם תוויות מחאה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מחאה. הצג את כל הרשומות

פברואר 23, 2015

שיימינג - ביוש במדיה החברתית (דעה אישית)


שיימינג (ביוש ציבורי במדיה החברתית) זה אלימות.
זה הוצאת לשון הרע.
זה ללכת רכיל. 
זה להתנשא.
זה לשפוט ולהעניש בהלבנת פנים בציבור. 
זה לצחוק מחולשות של אחרים.
זה לפרק חיים שלמים ברגע. 
זה לא לקחת בחשבון את הנזק הישיר והסביבתי במה שאתה שותף לו.
 זאת צביעות, כי אפשר להיות אזרח מוסרי ושומר חוק וגם לקחת את החוק לידיים באותו זמן. 
זאת הוכחה שהחוק לא מעודכן מספיק להגן עלינו, אם ניתפס בחולשה שלנו, באיבוד שליטה שלנו, ברגע קריטי בו נעשה טעות, אפילו קיצונית – ואף אחד לא יהיה שם להכיל אותנו. אף אחד לא יהיה לקלוט את האלימות שלנו כמשהו זמני שאפשר לשנות, שאולי נתחרט ונתנצל, שאולי כבר שילמנו מחיר או נשלם אחד למערכת החוק, אבל בלי שום קשר לא נוכל לברוח מהמחיר שנשלם לחברה – קרב מוניטין מול חברה שמתפרנסת מזה יותר, כשזה יותר צהוב. יותר קיצוני. יותר אינטימי. יותר תמים. 
שיימינג זה אלימות. זה להגיד לילד שלך "אל תכה, זה לא יפה", אבל להראות לו שכ"יש סיבה" זה בסדר גמור להשתמש בכוח ולהרוס למישהו את החיים. 
שיימינג לא באמת מתקן את איך שמרגיש מי שנפגע ממנו. לא באמת עוזר לו, לא באמת משקם אותו ולא תמיד מונע את הסיטואציה מלחזור על עצמה. 
שיימניג זה רצח אופי.
זה להאמין שאנשים הם שטחיים ורדודים ויכולים להיות רק משהו שאפשר לשים תחת תווית של מילה או שתיים. וזהו. ולמחוק את כל השאר.
שיימינג זו גזענות. שיימינג זה חוסר היכולת להסתכל במראה. זאת אי היכולת לראות את התמונה הגדולה. את הדפוס. את מי שמניע את הדפוס. 
שיימינג זה אלימות. נגד אלימות. מה שעוד לא מנע אף פעם האלימות. רק עודד אותה.
נ.ב. 
הסטאטוס הזה, (או הקודם שהעליתי) אינם משחררים אף אחד מאחריות על התנהגותו ועל הפגיעות שהוא מחולל. אבל לדרוש מאנשים שמאבדים שליטה או שלא מודעים "אחריות" על מעשיהם ברגע האמת, זאת סתירה לוגית. (איבוד שליטה, זוכרים?) אבל החברה שלנו לא מוכנה לתת לדברים להרגע. לספור עד 10 גם כשמישהו אחר מתקיף באלימות, לא רק אנחנו עצמנו. אנחנו מיד רוצים "להכות בחזרה", במקום לאפשר למי שחטא נגדנו ונגד עצמו לחזור למסלולו. להבין שטעה. לחזור בו ולנסות לתקן. כמו שהיינו רוצים שיתנו לנו, אם זה יקרה לנו.




שיימינג (ביוש ציבורי במדיה החברתית) זה אלימות. זה הוצאת לשון הרע. זה ללכת רכיל. זה להתנשא. זה לשפוט ולהעניש בהלבנת פנים ...
Posted by MichEal Amir Myx on Sunday, February 22, 2015

דצמבר 26, 2014

טבעונות שבאה בטוב

 לחצו לאלבום בפייסבוק


המילה "טבעונות" מעבירה היום בהרבה אנשים רגשות מעורבים. למעשה, רוב אוכלוסיית העולם, שאינו טבעוני, מתקשה להבין את הבחירה באורח החיים הזה. כן, זה מה שזה – זאת לא דת, זאת לא כת וזאת בטח לא קהילה אחידה בתפיסותיה, שיש לה ייצוג רשמי מוחלט ומוכר כלשהו.

ובכל זאת נדמה, שכ"לא טבעונים" חושבים על "טבעונים", הם חושבים עליהם כעל קבוצה אחת של אנשים, שסטריאוטיפים מסוימים מייצגים את כל מי שמכליל את עצמו תחת ההגדרה שלה. 

זה לא קורה במקרה, יש הרבה גופים שניזונים ממחלוקת באופן מאוד נזיל, ומכאן האינטרס שלהם לחרחר את הריב הלא רציונאלי הזה בין שתי קבוצות שלא באמת קיימות.

תרבית של מחלוקות אינסופיות

 לפוסט החי עם התגובות בפייסבוק
הרי יש אינסוף על מה להתדיין ולהתווכח, החל מתפיסת המושג "בריא" ועד רגשות אישיים ביותר. כל מה שצריך זה לזרוק את הגפרור ולצפות בדליקה מתלקחת. וזה בדיוק מה עושים הגופים שמרוויחים משנאה וניכור והחפצה והפחדה והרחקה. אולי זאת מילה המפתח: הרחקה. זה המחיר שאנחנו משלמים כשאנחנו צורכים את המידע דרך ערוצים כאלה. אנחנו מרחיקים את עצמנו אחד מהשני.

יש אינסוף תפיסות עולם לגבי טבעונות, אינסוף תפיסות עולם לגבי תזונה באופן כללי – מי צודק? אף אחד לא ידע אף פעם. מה שכן אנחנו יכולים, זה לערוך את הבחירות שכל אחד מאתנו יוכל לחיות איתן באופן הכי נוח עם עצמו.

למשל, יש טבעונים שלא נוח להם עם הריגה והתעללות בחיות. זה לא אומר שהם כולם לוחמניים או מטיפים לכל העולם לראות את הדברים דרך עיניהם. זה שהם עשו בחירה מסוימת לא מחייב ב-DNA שלהם גם את האופי הלוחמני.

טבעונים מהסוג הזה מוצאים את עצמם לא אחת במרכזו של "לינץ'" אנטי-טבעוני שנובע מכך שאותם "לא טבעונים" נחשפו לנושא בעיקר דרך אנשים שיודעים לצעוק מספיק חזק, בלי קשר להיותם טבעונים.

למה אני לא מטיף לטבעונות


מרק "לחם מרקו" טבעוני
אני מאמין שכל אחד רשאי לתפיסת העולם שלו. אני גם מאמין שמסר של אהבה וחמלה, אי אפשר לכפות על אנשים בכוח, כי זה מפספס את המטרה.

אני מאמין בלעורר סקרנות, לפתוח את בלוטות הטעם עם מאכלים טבעוניים נהדרים והצגה של הגיוון הקולינארי שמציע אורח החיים הזה – בניגוד לאיך שהוא נתפס.

אני מאמין בלהיות הדוגמא ש"שוברת את הסטריאוטיפ בפועל" ולא יוצאת לגנות אף אחד תוך כדי.
זה אומר שאני אחשוף את המסר שלי להרבה פחות אנשים. זה אומר ש"אחוז ההמרה" שאצליח להגיע אליו ב"העברת אנשים לטבעונות" יהיה קטן יותר.

אבל איכותי יותר.

כי האנשים שיגיעו דרכי לטבעונות, או אפילו רק יתקרבו אליה, יעשו את זה כי הם יראו בפועל שטבעונות היא לא מה שהם חושבים. הם יראו את זה "כדרך אגב", לא כי דחפתי להם אותה בגרון.

מי שישאל אותי על טבעונות, יקבל בחזרה שאלה מנומסת האם הוא באמת רוצה להיכנס לנושא.

רוב האנשים, במיוחד אלה שמכירים אותי, מעדיפים מיד לסגת ולא להיכנס לדיון, אולי מפני שהם משערים שאני אדם מיודע, ויהיה להם קשה להתמודד עם הנתונים שאציג להם בזמן שאין להם תשובות מספקות, כי לא טרחו לחקור לעומק בעצמם את הנושא.

פשטידה טבעונית - תפוחי אדמה, בטטח וחצילים - עם המון פינוקים
אלה שכן יכנסו לדיון, יגלו שאני לא מנסה לשכנע אותם בכלום ויהיה להם מאוד קשה להילחם בי. כל מה שאני מציג בדיון על טבעונות הן עובדות או תובנות שנחשפתי אליהן וגרמו לי לבחור בדרך שלי. במה שטוב לי.

אני מספר לאנשים איך הבחירה בטבעונות השפיעה ומשפיעה על חיי היום יום שלי. איך היא שיפרה את יכולת השינה שלי, והקימה בבקרים, איך היא שינתה את אורך היום שלי לטובה, איך היא גרמה לי לרדת במשקל ולשמור על משקל נכון לאורך כל התקופה שבה אני טבעוני (שנתיים+).

אני מספר לאנשים כמה אני נהנה לבשל, מזמין אותם לטעום, לאכול אצלי, לנסות את המתכונים שאני מנסה בפייסבוק, אני מציג להם את המגוון של המוצרים והמקומות שכבר הופכים את הטבעונות למשהו שהרבה יותר קל לעבור אליו, ממה שרוב העולם מדמיין. אני מדבר איתם אפילו על תקציב המזון שלי, כי זה השפיע גם על זה.

אני מאמין

מי שירצה להיכנס איתי לפילוסופיה ודיון על רגשות, יגלה שאני לא מאמין בכפיה מכל סוג. שאני לא מאמין באלימות מכל סוג. בגלל זה נראה לי סותר לצאת "להילחם" על מסר פציפיסטי. זה נראה לי אירוני להשתמש באלימות על מנת למנוע אלימות. למען האמת, אני תופס את זה כבורות.

אני לא מאמין במשפט "המטרה מקדשת את האמצעים", ואני לא מאמין באמת אחת מוחלטת, אלא באמת סובייקטיבית שנכונה רק לאותו רגע שבו היא נתפסת על ידי אדם אינדיבידואלי ככזאת.

אני מאמין בהרחבת הפרספקטיבה, ריבוי מקורות מידע, מחקר אקטיבי לצריכת אינפורמציה ולא סתם מיון ותעדוף של מה שנדחף בדיוק ברגע שמתאים למישהו אחר לחיים שלנו.

אני מאמין שמי שלא מחפש לראות וללמוד, עושה את זה כדי להגן על עצמו, ולרוב מתוך פחד לגלות משהו שיגרום לשינוי בחיים שלו. רוב האנשים מפחדים משינויים, בעיקר משינויים גדולים ומשמעותיים וקיצוניים כמו התפריט התזונתי שלהם ושל יקיריהם.

אני מאמין בלסקרן ולקרב מתוך ענין, והחיים והמקצוע שלי לימדו אותי שבנושא מורכב כמו "טבעונות", כל אחד הוא קהל מטרה בפני עצמו, כך שמסר כללי מועד לכישלון מראש בכל מקרה.

המטרה של הפוסט הזה היא לא לגרום לכם להיות טבעונים. המטרה של הפוסט הזה היא למנוע מכם להפסיד חברים ומכרים – רק כי תייגתם את אלה תחת סטריאוטיפ שגוי, שבסופו של דבר מקפח אתכם וליהנות ולהיות איתם בקשר (אפילו רק בפייסבוק) בגלל שאתם מאפשרים לדעה קדומה שגויה להיות הנחת היסוד להחלטה הזאת אצלכם.

לנהוג באחריות

קציצות קינואה וקמח חומוס, על מצע זוקיני - טיבעוני
אם תשאלו אותי, תגלו שאני חושב ששינוי תזונתי קיצוני בחייו של מישהו, כמו טבעונות, הוא משהו שצריך לעשות באחריות. בעיקר בגלל הנושא הבריאותי. אני לא נכנס כאן בכלל לנושא ההגדרה של "בריאות", אני מדבר על מעבר ממצב של שיגרה מסוימת לגוף – לשגרה אחרת לחלוטין.

כדי לא להכניס גם את הגוף, גם את הנפש וגם את השכל להלם – אני מאמין שכדאי שהמעבר לטבעונות יהיה הדרגתי, לא נחרץ ומידי.

אני מאמין שעל כל אדם להבין מה הוא אוהב לאכול, מה הוא עוד לא מכיר ויכול לאהוב, וצריך גם לדעת על הרגלי הצריכה הקולינריים על מנת לאפשר למישהו ספציפי לעשות את המעבר הזה ביותר קלות.

למשל, יש הבדל עצום בין אדם שאוהב לבשל והופך לטבעוני ובין אדם שרגיל לאכול את רוב ארוחותיו מחוץ לבית, או אדם שרגיל להכין בבית "מוצרים מוכנים" – (כלומר לא באמת בישול אלא יותר שימוש במוצרים מוכנים לאכילה).

גם המקום שמישהו גר בו ואפשרויותיו הכלכליות הן משהו שכדאי לקחת בחשבון. זה לא "יקר יותר להיות טבעוני", זה עניין של חישוב נכון ומודעות, ותתפלאו, זה יכול לעלות לכם אפילו הרבה פחות ממה שאתם משלמים כ"לא טבעונים".

אנשים לא נעימים

זה נכון, יש טבעונים שמקדמים את המסר הזה באופן לא נעים – אפילו אלים, אבל יש כאלה מאחורי כל אג'נדה. אפילו אג'נדות שהופכות את הכלים שהן משתמשות בהן לאירוניים, כמו טבעונות.

אלה לא האג'נדות שבוחרות באילו כלים להשתמש, אלא האנשים שפועלים בשמן, ואנחנו – כתרבות, אמורים לדעת טוב יותר ולבחור לא רק את הבחירות האישיות שלנו לגבי האג'נדה באופן כללי, אלא גם לגבי האנשים שמתיימרים לייצג אותה, או אותנו במסגרתה.

עכשיו אתם
אם בא לכם לפתוח את התיאבון, אתם מוזמנים לאלבום שאני מעדכן מדי פעם בפייסבוק וכולל מתכונים, המלצות, ועצות מגולשים נוספים (בתגובות לתמונות):"טבעונות שבאה בטוב".

ואם בא לכם לאמץ את המסר הזה, אתם מוזמנים להשתמש בו גם כ"האשתג" בכל רשת חברתית שאתם פעילים בה.


#טבעונותשבאהבטוב

הצטרפו לדיון בפייסבוק:

נובמבר 17, 2014

עיתון. תעמולון. טייקונון.


המלחמה האקטואלית של "ישראל היום" להישאר עיתון שמחולק בחינם, מעלה שאלות מעניינות בנושא מודל התקשורת והעיתונות בעולם העכשיווי. איך מגייסים את הציבור לתמיכה בגוף תיקשורת, בעולם שבו הציבור יודע שאין כזה דבר "תקשורת אוביקטיבית"?

המהפכה שחולל "ישראל היום" בישראל, קשורה לאו דווקא להיותו בחינם, אלא יותר לתפוצה שלו, שעקפה בסיבוב את התפוצה של העיתון הגדול ביותר במדינה עד כה, "ידיעות אחרונות". אי אפשר היה להשוות עוד אז את התפוצה של "ידיעות" ביחס למתחריו בשוק, אז תארו לעצמכם מהו תקציב התפוצה של העיתון החינמי "ישראל היום", אם הוא מגיע ליותר מקומות מהעיתון הפופולארי במדינה שמציע את עצמו בתשלום.


תרגיל המודל המסחרי

"ישראל היום", לא נכנס לשוק בתמימות. הוא הבין שהוא עומד לשנות את פני הזירה התקשורתית בישראל מפני שהוא חייב את מתחריו לחלק את המוצר שלהם בחינם ואף לפשוט רגל. כדאי להניח שהדבר היה מתוכנן מראש. 


"ישראל היום" מציג מודל מסחרי על פיו הוא מתקיים מהכנסות הפרסום בעיתון. המודל הזה, הוא מודל חוקי, אך קשה להאמין ש"ישראל היום" באמת מצליח להגיע לתפוצה שהוא מגיע ולפרנס את כל עובדיו כמו שהוא מפרנס, רק באמצעות הפרסום בעמודיו, יהיה זה מוצלח ככל שיהיה.

עובדה למשל, ש"חינמונים" אחרים בישראל, שמתקיימים על אותו מודל מסחרי שמציג "ישראל היום", לא הגיעו לחשיפה ולמעמד שהגיע מוביל הדרך שלהם. אפילו לא קרוב.

איך באמת נתמך "ישראל היום" כלכלית? לשאלה הזאת אפשר לראות הרבה תשובות שמציעות את עצמן ברשת, אך בעיקר הוא "מואשם" בהיותו נתמך על ידי אירגונים מוטים פוליטית ישירות לראש הממשלה בנימין נתניהו.

למעשה, קשה להתעלם מהמגמתיות הבוטה של "ישראל היום" לתמסר את ראש הממשלה בדרך החיובית והאפקטיבית ביותר לצרכי הממשל השוטפים. עד כדי כך, שכבר כונה "ביביתון", "תעמולון" וכינויי גנאי פחות נעימים.

נבלות וטריפות
זה לא שמאחורי "ידיעות אחרונות" אין אג'נדה. למעשה, האג'נדה הברורה של "ידיעות" נגד נתניהו, אולי היא זו שגרמה לו להפנים שעליו לתקשר את עצמו כמו שהוא רוצה להיתפס, בפלטפורמה שתאפשר לו את זה. שווה את ההשקעה... במיוחד אם הפלטפורמה הזאת נתפסת כ"חדשות", כלומר "עיתונות" ולא "תעמולה", שזה מה שרוב התקשורת הפוליטית עושה בכל מקרה.
אם תסתכלו על מפת התקשורת בישראל, תוכלו לראות בבירור את התמונה: מי אוהב את מי, מי שונא את מי, מי עושה את עצמו שונא מישהו בזמן שהוא בעצם מרוויח הון ביחד איתו... אין אייטמים "נקיים", אין "תקשורת אמינה", אין על מי לסמוך בעידן שבו ברור שכל אחד רוצה ממך משהו.

דור הולך ודור טס
עיתונים, הם לא משהו שישאר מודפס עוד זמן רב. הדורות שצורכים מידע מודפס הולכים ונעלמים ומחליפים אותם במהירות אנשי ה"נייר הדיגיטלי". עד כמה שיתחרו ביניהם גופי התקשורת השונים על תפוצה של עיתונות מודפסת, בסופו של דבר הצורך בזו הולך ויורד, כי בואו נודה על האמת, אם אתם צריכים לנסוע ברכבת, והסלולרי שלכם טעון, למה שתרימו את "ישראל היום" או כל עיתון אחר לצורך העניין?
אבל ביחד עם דור הפרינט, עוד פרדיגמה משתנה, ודווקא לאט יותר וקשה יותר לזיהוי: פרדיגמת המידע והמודל המסחרי שלו, מפנה מקום לעידן בו מידע הוא חינמי וחופשי.

המודל המסחרי של העיתונות הכתובה, כבר אינו רלוונטי. לשלם להם, על מידע לא מעודכן, נראה אפילו יותר פרדוקסאלי. התוכן המוספי שלהם, יכול בקלות למצוא תחליפים באינטרנט ולכן אין באמת הצדקה להמשך התשלום על עיתונים מודפסים.

אז אנחנו, הקהל המודע, שכבר יודע שאסור אף פעם לקחת את הכתוב בעיתון כ"מובן מאליו", ויודע שגופי תקשורת הם בעצם "גופי בידור" שבוחרים למה לקרוא חדשות (ובעיקר למה לא), הם לא שליחי ציבור אובייקטיבים במרדף אחרי זכות הציבור לדעת – אלא מערכת שיווק חמושה היטב של כלי נשק תימסורתיים אל הצרכן.

מה שהתקשורת מוכרת זה את הכוח שלה להעביר את המסרים של גופים רבי כוח, כמו שהם רוצים לעבור, או הפוך ממה שהם רוצים לעבור. הכוח של גוף תקשורת גדול היום בבנייה או הריסת מוניטין של אדם או חברה הם כמעט בלתי נתפסים.

הקמפיין עם ספין
המלחמה המטופשת של "ישראל היום" על חיו על ידי קמפיין "זכויות ציבור" ו"יוקר המחיה", היא יותר מאירוני. הוא לעג לרש. הוא יריקה בפנינו באופן כל-כך בוטה, שכן האמת היא, שלקמפיין הזה אין שום חשיבות. ההחלטות שתתקבלנה ותכרענה לגבי עתידו של "ישראל היום" לא יגיעו מ"משאל עם". הן תיסגרנה בחדרי ישיבות מפוארים, והן לא תהינה קשורות, כמו תמיד, לרווחת הציבור, אלא לרווחיהם של טיקונים אלו או אחרים.

קיום הקמפיין הזה רק מוכיח של"ישראל היום" יש כוח כלכלי לתמוך בקמפיין רחב היקף ברחבי המדיה. משהו שגוף כלכלי חלש, או מוחלש, לא באמת יכול היה לעשות במצבו התדמיתי.

"ישראל היום" לא באמת רוצה שנאמין שהוא דואג לנו ל"יוקר המחיה", הוא יודע בדיוק מה אנשים שעוברים ליד השלט חושבים לעצמם, אבל לא אכפת לו. למה שיהיה לו אכפת? העיקר שאחר-כך אפשר יהיה להגיד שבגלל קמפיין מדיה תומך רחב היקף – הצליחו להציל את העיתון, "כי זאת היתה הבחירה של העם". כן, הם ילבישו את זה עלינו. הם יגידו לנו שוב ש"אנחנו הרווחנו" ושוב יצחקו לנו בפרצוף.

השורה התחתונה שלי בכל זה, במקרה הזה מכוונת אל קוראי הקצה. אין לכם באמת מה להתערב במלחמה הזאת של גופי התקשורת בין עצמם. אל תתנו להם לגרור אתכם למשהו שגם ככה אין לכם באמת השפעה עליו, ולצערם הגדול – גם להם לא ממש.

עדיף להשקיע את האנרגיה בלחשוף את השחיתויות וקשרי ההון-שלטון במדינה הזאת, ופחות לבזבז אנרגיה בלעזור להם לדפוק אותנו.

קישורים שאולי יעניינו אתכם בנושא:


פברואר 02, 2014

ללכת שבי – דמוקרטיה ככלי לדקטטורת המונים

ללכת שבי - קופי2גו

אנחנו חיים היום בעולם שתלמידים הפכו ל"ללקוחות", וככאלה, הם מרשים לעצמם לבקר את מערכת הלימוד ולפעול לשינויה עוד בזמן שבו הם לומדים בה.

השימוש האירוני ב"חופש הביטוי" על מנת לסתום את פיו של מי שחושב אחרת ממך, הינו רק נורת אזהרה ראשונה לעיוות במושג "מוסריות" ולדיון הבעייתי שסביבו לאורך הפרשה, המנסה להציע ש"מוסריות" הנה ערך מוחלט וקשיח, או לפחות צריך להיות.

העניין הוא ש"מוסריות" הנה ערך סובייקטיבי לחלוטין, וכולו תלוי השקפה – שהיא סכום הניסיון האישי והמידע שצברנו בנושאים מסוימים. כלומר... חינוך.

מלחמת להבים כפולים

אבל מה קורה כשהחינוך בנושאים מסוימים, מגיע קודם כל מהבית, ומתקבע לפני שמגיעים אליו מקורות אחרים?
התשובה משתקפת מפרשת סבח/ורטה: הוא יוצא למלחמה.
מוסריות המלחמה היתה תמיד שנויה במחלוקת, שכן מלחמה מתוקף הגדרתה, היא אקט כוחני שלרוב מיוחס לו צורך הישרדותי, אך הרבה פעמים ניתן לגלות שבשם הצורך הזה, נפגעים בעיקר אזרחים חפים מפשע. (אגב, גם חיילים הם מבחינתי אזרחים חפים מפשע).
בכל פעם אני מצטמרר מחדש על ההתדיינות בנושא כלי נשק שהם בניגוד לחוק, מפני שהם "אכזריים מידי". לרוב מדובר בכלי נשק לפגיעה המונית, וכל עצם הדיון מונע מתפיסת נפגעים והרוגים כ"סטטיסטיקות" ולא כבני אדם אינדיווידואליים. כאילו שזה משנה אם תמות או תיפגע מפצצה קונבנציונאלית או גרעינית... כאילו זה משנה אם יענו אותך ככה או ככה או ככה... כאילו יש "אלימות טובה", והכי גרוע, כאילו יש "אלימות הכרחית".

תסמונת הקורבן המשמיד

ספיר סבח, נוקטת ב"אלימות הכרחית" נגד מורה שהביע דעה שונה משלה, ואף ניסתה לגרור בכוח מניפולטיבי, מכוון, את המערכת בה היא לומדת, "לעמוד על שלה" לצדה, נגד הקיצון המקביל לדעתה.
כמו בני נוער נוספים, ספיר סבח, כבר מבינה שהמשחק האמיתי בעולם, הוא משחק תדמית. "ניצחון" יושג על-ידי גריפת האמפטיה הגדולה ברשת ובתקשורת המסורתית.
המרדף אחרי אמפטיה ציבורית, הוא הרבה פעמים בעוכריהן של מערכות שמתיימרות להיות אידיאליסטיות, אבל צריכות למצוא חן בעיניי הלקוחות הקיימים והפוטנציאליים שלהן.
בעולם שבו מערכות מסחריות משנות את "דעתן הרשמית" על פי דוחות על דיעות פופלריות בציבור, כמעט ואין מקום לחפש אידיאולוגיה. באידיאולוגיה אמיתית יש הקרבה. יש ויתור על נתח פופולריות מסוים. יש הבנה שבזמן שאתה מאמין במשהו אחד, אחרים מאמינים בדברים אחרים ופועלים אחרת ממך. ככה לפחות זה אמור להיות בדמוקרטיה. 

גדל כאן דור מפחיד

את ספיר סבח לא באמת מעניינת דמוקרטיה, אלא רק הטבות נבחרות מתוכה, שגם אותן היא מיישמת באופן מאוד דו-ערכי. על פי פעולותיה, האידיאולוגיה שלה מתירה שימוש בכוח ומניפולציות על מנת לסתום את פיו של מישהו שחושב אחרת ממנה, ובעיקר – לפגוע בו באופן ציבורי.
אם בעבר, היתה תלמידה שנמצאת במצבה של סבח פונה להנהלת בית הספר, היום היא פונה ישירות לשר החינוך. הדרכים התקצרו – בשביל מה צריך את כל הביורוקרטיה הזאת של "לדבר עם היועצת", כשאפשר להגיע ישירות לראשו של התמנון ולגרור את התמנון הזה להתעסקות ציבורית מחייבת בבעיה? יעיל. חייבים להודות.
האם נכון לעשות זה? עניין של השקפה כנראה, השאלה איך מודדים יעילות, ומה מחיר הנזקים שלה.

אידיאולוגיות ריקות, חוזרות כמו בומרנג

השקפה מלמעלה על הפרשה הזאת, מציגה לדעתי כיצד נאנסו כל המשתתפים בה (מבחירתם או שלא מבחירתם) לשחק את משחק התדמית. איך נדחקו כולם להיות תווית מרודדת בשם אידיאולוגיה כלשהי, למרות שאיש מהם לא נכנס למשחק הזה מתוך אידיאולוגיה אמיתית, לפחות במושגי הדמוקרטיה.
המורה אדם ורטה, הוא אולי "אידיאליסט" שמאמין בפלורליזם חינוכי, אך בכל זאת הוא לקח על עצמו משרה ברשת אורט. כמורה ברשת, הוא אמור לדעת שהוא יעביר חומרים מסוימים באופן מסוים וההתמרדות שלו כנגד הגשת החומרים האלה מול תלמידיו יכולה לגרום לסנקציות מטעם המערכת. אם אדם ורטה הוא אדם אינטיליגנטי כפי שהוא מציג את עצמו, הוא לקח בחשבון שדעותיו יהוו בעיה כאופוזיציה לקיצוניות השניה הקיימת בכיתות בהן הוא מלמד – אך הוא כנראה האמין שהוא יכול בכל זאת להשתמש בעמדתו כמורה ולהפיץ את דעתו המנוגדת למערכת – בשם חופש הביטוי, שהוא ללא ספק גורף אמפטיה גדול יותר ממערכות סותמות פיות.
התלמידה ספיר סבח, הציגה את עצמה כקורבן תמים הנחשף באופן חד-צדדי להפרה בוטה של המסרים שהמערכת אמורה לשדר, אך התגלתה כבעלת דעה הפוכה מזאת שיוצגה מולה – ולכן מיד נחשפה כבעלת מניעים לא נקיים.
מעניין מה היה קורה אם סבח היתה שמאלנית קיצונית וככזאת היתה יוצאת נגד הבעת דעותיו החינוכיות של ורטה... אבל מעטים, כנראה, הם אלה שיצאו נגד מישהו המביע את דעתם – גם אם באופן לא לגיטימי.
רשת אורט, שהיא לא פרסונה אידיאולוגית – אלא גוף מסחרי המתחזה לאחת, מצאה את עצמה בין הפטיש לסדן. המחלוקת הציבורית לא היתה "שחורה ולבנה". היה ועדיין קשה להבין איך מתחלקים אחוזי התמיכה בין המחנות השונים שהפגינו בעד כל אחד מהצדדים... באמת בעיה, אם מה שיכריע את עתיד משרתו של מורה הוא מספר בסקר דעת קהל.
בסוף הרשת, כמו כל יצור פוליטי, בחרה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. ככה זה כשאתה מנסה להיות שוויץ. מצד אחד אתה נדרש לא "להפקיר" את המורה ולהציג את ה"התיישרות" שלו למערכת (מה שלא באמת קרה לטענת ורטה), ומצד שני אתה צריך להראות שהתלמידה המתקרבנת יצאה מרוצה, (מה שגם לא קרה, כי נכון להיום, פורסם שספיר סבח לא הסכימה לחזור לכיתתו של אדם ורטה).
זה מה שקורה כשאין שום קשר בין האידיאולוגיה שאתה מתכסה בה והמטרה לשמה אתה פועל.
אחלה, העיקר שכולם מרוצים. והעיקר שהעקרונות שלהם משרתים אותם היטב.


אוקטובר 02, 2013

ערפדי ערכים

Picture1
אנשים שיוצא להם לדבר איתי על "ריאליטי", נוהגים לרוב לסיים את השיחה די במהירות. זה יוצר בהם אי נוחות. אין לי שום כוונה להכחיש שגם אני אוהב את תכניות הריאליטי שלי. אבל יש קטץ’. תמיד יש קטץ’.

אתם מבינים, הדרך היא לרמוס. הדרך היא לדבר על עצמך. הדרך היא לעשות צחוק ולגנוב פוקוס, הדרך היא להריץ דחקות שיצאו אחר-כך "טוב" בעריכה. זאת התרבות שאנחנו חיים בה. אלה התוכניות שמובילות את הפריים-טיים שלנו. לשם אנחנו אמורים לשאוף: לאגומניה, חומריות, נצלנות, ציניות, והומור שהוא תמיד על חשבון מישהו אחר. מישהו שבמקרה, היה מספיק תמים בשביל לחשוב שההצעה המפתה להגשים את החלום שלו, היתה רצינית.
next_star_aud_c דוגמת דגל, יכולה לשמש "הכוכב הבא", המנסה להציג את עצמה כפורמט שמחפש את הכוכב המסחרי הבא. לא אומן, או יוצר, או כישרון. השאלה היא אפילו לא מי ימכור דיסקים, כי בואו, אף אחד לא מתפרנס היום ממכירת דיסקים בישראל. כל הכסף של התעשייה הזאת מגיע ממוצרי לוואי שמשווקים את כל מה שלא באמת רלוונטי לנושא שבו מתיימרת לעסוק התכנית: מוסיקה. המוסיקה מתה. היא נרצחה. לא היום, או אתמול או בישראל. מה שקורה למוסיקה בשנים האחרונות, כפי שרוב העולם המודרני מכיר אותה היום, הוא אולי המחיר היקר ביותר שאנחנו משלמים על מהפכת האינטרנט. אם אי אפשר למכור לנו דיסקים, הם ימצאו דרכים אחרות לגרום לנו לשלם על העטיפה.

צביקה הדר היה צריך להישאר, לדעתי, מחוץ לשולחן השופטים. למעשה, מצידה השני של המצלמה, רחוק ולא מקושר עד כמה שניתן עם הפורמט החדש, וזה למרות שהוא אחד המפיקים והמפתחים של הפורמט. אולי בדיוק בגלל זה.
אחרי 10 עונות של "כוכב נולד", הדר מזוהה מידי, לדעתי, עם הדקדנציה המהירה של העניין הציבורי בריאליטי המוסיקה בישראל. 10 עונות הוא הנחה פורמט שבעצמו הבין ש... איך לומר בעדינות, מיצה את עצמו, ועכשיו, מעמדתו הבחירה בתעשייה, הוא לא היה מסוגל ללכת צעד אחורנית ולהבין שבשביל שפורמט כמו "הכוכב הבא" יתקבל כמשהו חדש, טרי ובאמת מרגש - הגדיל ואף נתן לעצמו תואר של שופט בתוכנית.

זה בכלל לא משנה אם הוא מתאים או לא מתאים להיות שופט. העובדות הפשוטות מעידות שהדר כנראה לא יכול לוותר על הפוקוס מול המצלמה, והוא מתעקש להביא לשולחן השופטים של "הכוכב הבא", את כל מה שהביא ב"כוכב נולד", ואף מרשה לעצמו להגיד בפני המתמודדים, דברים שלעולם לא היה מרשה לעצמו להגיד כמנחה.
נראה לי שהדר, "שוכח" הרבה פעמים שהאנשים המגיעים להגשים את חלומם, אינם מגיעים לעסוק בו או בחוש ההומור שלו, ובטח לא כשהם מרגישים שהם נמצאים במבחן חייהם מול כל המדינה וגם כך ישמשו חומר ביד העורך שיעשה בהם ככל העולה על רוחו על פי אינטרס התוכנית.

הדר משתמש במקומו (הלא רשמי) כ"מנהיג שולחן השופטים" על מנת להוביל את הקולוגות שלו לצחוק על מתמודדים בפניהם, להעליב אותם, או סתם להתעלם מהם בזמן שהוא והשופטים האחרים עסוקים בעצמם. הוא ירשה לעצמו להעיר הערות מעליבות, פוגעות ומתנשאות שתכנסנה בעריכה לתכנית פריים-טיים, ישפיל בלי להסס, וינצל כל הזדמנות שיזהה על-מנת להוציא עוד "דחקה" על חשבון המתמודד. אחרי הכל, הצופים משתעממים... (הוא טועה רק בסיבה לכך, לדעתי).
אני לא אומר שכל מתמודד צריך לקבל יחס בכפפות של משי, אבל את המינימום הבסיסי שהוא לתת כבוד לאדם המגיע למבחן מולך, הדר לא נותן. בשפה דלה, וחוש הומור דורסני, הוא רומס כל יכולת שלי להתייחס לשופטים ברצינות או בכבוד שהתוכנית כל-כך עסוקה בלשכנע אותי שמגיע להם. ככה, היא לא מצליחה.

1558413-5
אבל הדר לא לבד בפאנל השופטים, גם אייל גולן, ה"זמר הלאומי" לצידו, ומתגלה כמי שמבחינתו לפחות, כנראה, "לאומי" אומר שאתה מוגבל בעיקר לרקע המוסיקלי ממנו אתה מגיע, ואם תעז לסטות מכך, דינך יחרץ וישמוט תחת רגליך את ריצפת הדלת האדומה בזעם נורא שיותר מזכיר ילד שבועט בעגלה שלו בזעם מאשר דעה של שופט.

אולי מגיע לגולן בכלל התואר הזה,"הזמר הלאומי" אחרי הכל, הוא מילא את קיסריה, והסגנון שהוא שר בו, הוא הרווחי ביותר בישראל נכון לימנו (מבחינה כלכלית). שום דבר כמו להשוות אישה לאנריקוט, או השפלה של מתמודדים בשידור לא צריך למנוע ממנו תואר שמייצג את כל הלאום במדינה. אפשר לחשוב שהוא סחט מישהו באיומים...
 1011182_10151987761188368_1027160981_n לידו יושבת ריטה. אוף ריטה. קשה לי עם ריטה מאחורי שולחן השופטים. לא כי אני לא חושב שהיא יכולה לשפוט זמרים, אלא כי קשה לי לראות אותה נגררת אחרי חבריה לפאנל לעיסוק בעצמה ובכל הדברים הכי לא רלוונטיים למבצע שעומד כרגע מולה. גם אם היא מנסה שלא. בעריכת התוכנית, דמותה נקרעת בעיניי בין מקצוענית שמנסה להוכיח ברצינות את המיצוב שלה, לבין האישה שעדיין זקוקה שתמיד יאהבו אותה. אני יכול לדמיין בדילמות של ריטה כמו שהן נגזרות הפעם מהמסך, את ההבנה ההולכת ומתבהרת בראשה כי כאן זה לא באמת משחק של מקצועיות בשירה או במוסיקה, זה משחק של רייטינג – ויש הבדל רציני. במידה ואני צודק, השאלה מבחינתי היא מה ריטה תבחר לעשות: למכור את נשמתה לזילות המקצועית של "הכוכב הבא", ולהתמסר לחלק בה שחושק באהבת הקהל, או להישאר מקצועית ולהמשיך לדרוש ממתמודדים את הרף שהיא יכולה לדרוש מהם כשופטת מקצועית בתחומה.

rani-g20131517_4758750_0. רני רהב, הוא מבחינתי ההפתעה הנעימה הבלתי צפויה של הפורמט. כאיש יחסי ציבור, רני רהב מורגל לראות ולחשוב איך מוציאים את הטוב ביותר מכל סיטואציה, גם אם היא קטסטרופאלית, ואת המקצועיות שלו בתחום הזה, הוא משתדל להביא לפאנל השופטים הנכבד, שמתגמל אותו בעריכה שמוציאה אותו אקצנטרי ומוזר, במקום מרגיע ותומך.
זה כמו בתיכון, כלום לא השתנה, אם יש לך דיבור שונה ומצחיק, או משהו שאפשר להשתמש בו נגדך כדי לתפוס עליך טרמפ – יעשו את זה. אפילו שמדובר בקולגות וחברים. ואפילו שבמקרה של רני באופן ספציפי, אני לא דואג.

next_star_01_18half_million_WIDE_c שנגיד כבר אסתי גינצבורג? איך נחתת ככה בתפקיד "אסתי המיותרת"?! הדבר החיובי היחיד שאני יכול לגזור מהשתתפותך ב"כוכב הבא" הוא שאת דוגמא נהדרת לכך שהתעשייה הזאת לא רק הרסנית למתמודדים שנטחנים בגלגליה, אלא גם מפנה את שיניה וציפורניה כלפי פנים.
את מבינה אסתי, אם ב"קשת" היו בני אדם, הם היו עושים אחד משני דברים: או שהם היו מצמידים לך מישהו שילמד אותך לעמוד מול מצלמה בלי להביך את עצמך, או שהם היו משחררים אותך מהחוזה מפני ש... איך להגיד את זה בעדינות, את לא מתאימה לפורמט. כרגע. אולי תחזרי בשנה הבאה? יש לך המון פוטנציאל אבל עוד הרבה על מה לעבוד. אה סליחה, את לא מתמודדת בעצם. את – מה? מנחה? נערת טלה-פרומפטר?
לפחות לדעתי, ניכר בך שאת בעצמך לא באמת רוצה להיות שם.
אבל ב"קשת" יודעים היטב שדוגמנית יפהפייה, מתפתלת ומדממת על חוט תיל הוא משהו שמקפיץ את הרייטינג. הם יודעים שהשיחה על כמה את לא מתאימה, או ש"חבל עליך" או דברים הרבה פחות יפים ונעימים שנאמרים ונכתבים על תפקידך בתוכנית – רק מקדמים את השיח על התוכנית ומעלים את אחוזי הצפייה שלה, ולכן הם לא ימהרו להושיט לך עזרה ולגאול אותך מנקודת השפל הזאת.
אבל מה זה משנה אסתי, לציבור יש זיכרון קצר. לבר רפאלי שכחו את "פיק אפ", גם לך ישכחו את "הכוכב הבא". מתישהו. ואולי לא אכפת לך בכלל... האמת, אם זה המצב קשה לי להאשים אותך. את פה כי רצו אותך. השאלה היא רק אם את נותנת את מה שהסכמת לתת, או שלוקחים ממך גם משהו אחר – כ"בדרך אגב".


הרעיון של הפורמט נחמד, אם מתייחסים לנושא המסך המתרומם (גם השטיק הזה יישחק מהר כמו הכיסאות המסתובבים ב"דה-וויס"), אבל הבעיה של הריאליטי הישראלי היא ה"שכונה" סביב שולחן השופטים. מה זה משנה שהמתמודדת מהדרום, תראו – מרגול על גמל.

זה לא שארצות הברית טובה יותר מבחינת ערכים. היא צבועה ומתחסדת בדיוק כמו כאן ובשאר העולם המערבי, אבל לפחות בריאליטי אמריקאי, העיסוק הוא במתמודדים. השופטים למדו שיש לזה השלכות על הפופלאריות הכלכלית שלהם מעבר לתוכנית, אבל כאן, אין שום השלכות, או לפחות ככה השופטים מרגישים, או לפחות ככה זה נראה.
הפורמט מוסנף מעצמו, עוד לפני שהביאו קבלות, והגישה המזלזלת, הוותרנית, העלק-תומכת אבל נצלנית, פשוט מעלה לי בגרון את כל מה שאכלתי ועוד קצת.

כל החיים שלי סלדתי מאנשים שבונים את עצמם על חשבון המוניטין, האגו או הנפש של מישהו אחר. כל חיי התרחקתי מהם כמו מאש. והנה, נראה, כי לפחות בעיניי עצמם, האנשים האלה, מנהלים היום את התרבות בעולם הבידור והתקשורת. הם מלמדים איך לראות את המביך באחר במקום את היופי. מעודדים השפלה, רמיסה, ואגוצנטריות מעל הכל. מקדמים את הציניות והסטריאוטיפים ומתפרנסים מהם. ערפדי ערכים. והגרוע מכל, הם משדרים לכולם בפריים-טיים שככה צריך להיות ולהתנהג אם רוצים "להצליח".

אז אולי תגידו שלא כיף לראות איתי ריאליטי. נכון, זה יכול לבאס. אתם רוצים לצחוק לא? אתם רוצים את הדחקות לא? על חשבון המוזר, והשמנה, וההוא שחי בסרט. מה אתם צריכים אותי ואת הערכים שאני מדבר עליהם? זה רק מפריע. זה סתם "כבד".

אינסוף אמירות כבר נאמרו על ריאליטי. אלוהים, 20 שנה שהדבר הזה משחית את העולם האנושי התרבותי. פולש לכל חור. גורם לכולם להתרכז בכסף. בטלוויזיה בתור המושיעה של סיפורי מצוקה וכמובילת הדרך בגילוי כישרונות בכל התחומים. מה כבר יש לי לחדש?

אולי כלום, ואולי רק את החיבור מהצד האישי שלי, שפשוט לא רוצה בסביבתו אנשים שמתקדמים על חשבון אחרים – בטח לא החולשות של אחרים, בטח לא חולשות שלא בהכרח קיימות באמת – אלא רק נערכו להיות כאלו. כי זה לא אני. ואם זה אתם, וואלה, שלכם. אני רק מקווה שתגידו לעצמכם שזה לא מחיר שאתם מוכנים לשלם עם הנשמה האישית שלכם.
אם הייתם משתתפים בריאליטי – איפה לדעתכם הייתם שמים את גבול הרמיסה האישי שלכם? מתי הייתם נכנעים לחוקי המשחק ועושים "הכל" בשביל לנצח? מה שווה את זה- מיליון שקלים? חוזה עם זכיינית טלוויזיה גדולה? עם חברת תקליטים?

איך אתם מרגישים כשאתם רואים את הילדים שלכם, או החברים שלכם חולמים "להצליח" דרך פורמט כזה?
תעודדו אותם? תגידו להם שאין מה לעשות, ורק ככה פורצים לתודעה? תשכנעו את אותם ואת עצמכם שהם לא יפלו בחרב הפיפיות של הניצול והרמיסה? או שתזהירו אותם לא להתקרב?

מה הערכים שאתם בוחרים בהם כבני אדם – ליישם על עצמכם? אלו ערכים הייתם רוצים להעביר לילדים שלכם? לחברים שלכם? למשפחה שלכם?
אני לא הייתי מחפש את התשובה בתוכניות ריאליטי, אבל גם לא מכחיש את ההשפעה שלהן על החברה. ואתם?

------------הצטרפו לדיון בפייסבוק ------------




אפריל 23, 2013

הצצה לחוסר הסובלנות שלנו.

Driller
לאחרונה הגלישה במדיה החברתית הולכת ונהיית קשה עבורי. היא מעייפת. היא כבר לא נעימה ומסקרנת כמו שהיא היתה.
משהו השתנה שם. איך אומרים אלה שהיו פעם רומנטיקנים, "הלכה התמימות".

זה לא שאני מצטער שפייסבוק, ובכלל המדיה החברתית, הפכו להיות מדיות פופולאריות שמשמשות חלק אדיר מאוכלוסיית העולם. אני כן קצת מצטער על מה שקורה לרוב האנשים כשהם מגיעים למדיה הזאת, כשהם מצויידים בעיקר ביכולות בסיסיות של קופי-פייסט, סובלנות הולכת ונעלמת וסף ריגוש מותש וחבול התקפות שיווקיות בלתי פוסקות.

פיד החדשות שלי, שפעם היה מלא באנשים שהיו יצרניי תוכן מעניין, ולו רק מפני שהם פשוט אנשים מעניינים כשפוגשים אותם גם פנים אל פנים, הפך להיות מגרסת יח"צ חדגונית, שמפמפמת בעיקר תכנים שמתמיינים ל: "אני נהדר, אני מוצלח – תעשו לי לייק" ול"היתה פה שערוריה/מחדל/אסון – שתפו! שתפו – אסור לשתוק".

כמה אפשר לצעוק עלינו כותרות בלי שנתחרש? כמה אפשר לצפות שאחרים יקראו אותנו, או יגיבו לנו, אם נהיה עסוקים כל הזמן רק בעצמנו?

על איזה אחוז מהפוסטים אתם מרפרפים בפיד בימנו? כמה תמונות של אוכל/ילדים/מסיבות/אירועים שיווקיים אתם מדפדפים באצבע עצלה ומשועממת עד שאתם מגיעים למשהו שבאמת עושה לכם את זה? משהו שבאמת עוצר אתכם לכמה שניות? משהו שגורם לכם לחשוב משהו חדש. לא משהו שמחזק מחשבה קיימת... כי זה קל.

כמה לייקים עשיתם לאחרונה שאתם זוכרים? מה נשאר איתכם יום אחרי שגם אתם עשיתם לייק על פוסט שהיו לו 10,000 שיתופים? כמה פוסטים כאלו אתם זוכרים? איך הם שינו את החשיבה או ההתנהגות שלהם מעבר לאותו לייק בלתי גורלי, שמשום מה משמש מדד ליחס הגולשים, כאילו שלשבת בכיתה באמת אומר שהילד מקשיב ולומד. אתם מבינים? הילד אומר "כן" כשקוראים את השם שלו, אבל בסוף היום, הוא לא נשאר עם כלום ממה שאומרים המורים. כי הילד משועמם.

אוקי.אני משועמם. משועמם רצח. ועייף. כל-כך עייף מלסנן בכל פעם מחדש את התכנים הלא רלוונטיים של האנשים הלא רלוונטיים שפייסבוק מתעקש להציף אלי ומדברים רק על עצמם. או עם עצמם. או מחכים שמישהו ילטף להם את הסטטוס כדי שהם יוכלו להגיד אחר-כך: "שיואו, ראית כמה לייקים קיבלתי? מה, לא ראית? אתה לא זוכר שעשית לי לייק בעצמך"?
כל-כך הרבה אנשים מסתובבים בהרגשה שכשהם כותבים משהו על הקיר שלהם הם מדברים עם כל החברים שלהם ושכולם רואים את זה, אני כבר לא מדבר אפילו על עמודים מקצועיים – אנשים! הם מתפלאים שלא ראית. שלא שמעת. שפספסת את הדיון הסוער עם 25 התגובות שהם קיבלו ונתן להם את ההרגשה שהוא באמת מעסיק את כולם. אבל תשאל אותם אם הם ראו את הסטטוס האחרון שלך ורובם יגידו בהרכנת ראש נבוכה "לא, לא ראיתי – אבל אני ואני ואני".

ובואו נניח, לרגע, שיש פה ושם מידע שבאמת מהדהד בנו מעבר לשניות הספורות שאנחנו מרשים לעצמנו להיחשף אליו, בין אינסוף פוסטים שקוראים לעצמם "ממים" או פוסטים עם ציטוטי שפר של אישים ו"אישים" מכל העולם והזמנים, או עוד תמונה של כלב מוכה סרטן שצריך אירוע התרמה בו כל בעלי המקצוע מתבקשים לתרום את עבודתם בהתנדבות – או לפחות לשתף... כי זה חשוב! כי זה נורא! כי זה מזעזע!!!!!# – בואו נניח שמשהו מזה נשאר – אז מה עושים עם זה?
כלום. מדחיקים. שוכחים. עוברים הלאה. מרפרשים. עושים "HIDE" מנטאלי, או פיזי, כמו שאנחנו עושים "הייד" או "איגנור" לכל-כך הרבה תוכן שמנסה להידחף לנו לחיים בכוח. באגרסיביות. בלי הקשר. בלי ערך מוסף. בלי התחשבות בנו או בצרכים שלנו או בפרטיות שלנו או בזמן שלנו או באנרגיה שלנו. כי עכשיו, ממש עכשיו כשחברה שלי מקדישה לי שיר על הקיר, פייסבוק צריך לתפוס על זה טרמפ ולקדם על חשבון זה את הלהקה שפתחה אצלו עמוד רשמי, והוא רוצה שעכשיו, בזמן שאני מתענג על הרגע הזה, ועל השיר שהחברה שלי בחרה והמגננות שלי נמוכות, או אולי בכלל אני במצב רוח מפרגן, או שבכלל לא אכפת לו ממני – ממש עכשיו, אני אגיד לו שאני אוהב או לא אוהב את הלהקה הזאת או את התוכן הזה, כדי שהוא ידע להתאים לי עוד תכנים פרסומיים שהוא מעודד מפרסמים לא מתחשבים לשלם עליהם.

כי המפרסמים שוכחים. הם שוכחים שהם בעצמם, כאנשים, שונאים שנדחפים להם לחיים ככה סתם. הם שוכחים שהם עצמם, מתעלמים מבאנרים, וצוחקים על מודעות פייסבוק מגוחכות, או מקללים בכל פעם שהם נכנסים לפיד שלהם ומגלים שהפוסט הראשון הוא איזה מישהו שמנסה לדחוף לנו משהו לקנות. שירות, או מוצר או צורך מונפץ כזה או אחר – עטוף בפומפוזיות ריקנית, מלאה בחשיבות עצמית, מסריחה מגנריות משוכפלת, לא רלוונטית כמעט בעליל, וב-99% לא אמינה ולא מחדשת דבר.

תופעת ה"אינסטנט", שהיא חלק ממגמה שילדה מושגי קיצור מרודדים כמו "כתיבה שיווקית" ו"הכל כלול". "סדנת בזק ותהיו מאסטרים בתחום". חמש דקות ויש לכם אתר. שלושה קליקים ויש לכם קמפיין באוויר. מהר! מהר! זה קל! זה מושלם! זה פשוט! רק תשלמו לנו והכל מוכן.

עוד חלק מהתופעה הזאת הוא כל מי שלקח קורס או שניים, או אפילו בלי, ומרגיש נוח להציג את עצמו כ"מומחה לשיווק ופרסום", גם אם בפועל, אין לו ניסיון או מתודה או פרקטיקה אמיתית. כל שני אנשים שעובדים בתחתונים מהבית ומלבישים עמוד פייסבוק במחלצות מעוצבות ולוגו מצוייץ, מציגים את עצמם כ"חברה מובילה בתחומה", ולא מפסיקים ללהג כמה הם והם והם והם. לשחק אותה כמה הם מצליחים במקום לספר כמה זה באמת קשה להביא לקוחות, וכמה הלקוחות שעושים צעדים ראשונים בתחום הזה, וגם אלה שכבר לא, מחזיקים את הארנק ואת הראש סגורים, ולא באמת רוצים להבין את סוג העבודה שמציעים לעשות בשבילם. לצפות מהם להעריך את העבודה הזאת...? לפי מה? לפי לייקים? לפי כמות עוקבים? לפי כל מיני מדדים וגרפים קיקיוניים המציגים עליות וירידות כאילו האנשים שמתעניינים בכם זה כמו בבורסה ועדר מניות?
איך אפשר לגשת לעשות עבודת עומק, כשלאף אחד אין זמן? כשכולם רוצים הכל עכשיו – ולרובם הגדול אין אפילו מושג מה זה בכלל ה"הכל" הזה...

עייפתי. עייפתי מזה כל-כך.

הייתי חצי שמח להגיד לכם ש"הם לא אשמים", אבל הם כן. כי העצלות והרדידות וחוסר הסובלנות לא מאפשרת לרוב האנשים האלה לראות מעבר לעצמם. לראות מעבר לפרדוקס שאם אתה עושה משהו "כמו כולם", אתה מפסיק בעצם לעניין באותה השניה בדיוק. שאם אתה נשמע כמו, נראה כמו, מרגיש כמו משהו אחר – אתה משעמם. אתה נבלע.

אבל אפילו אם התוכן שלך באמת מעניין, אם תמשיך להציף אותו בעקביות בלי לגוון, בלי להעמיק, בלי להשתנות ולהתפתח – גם ממך יתעלמו ביותר קלות. בדיוק כמו שאתה מתעלם מכל-כך הרבה אחרים שעובדים קשה, מאוד מאוד קשה – אבל לא נכון – להגיע אליך.

לא חראם? פעם, כשהייתי קופי צעיר במשרדי הפרסום, אחד הדברים הכי מזעזעים בעינינו, אנשי הפרסום, היה לקוח שהגיע אלינו עם פרסומת של מתחרה ואמר "תעשו לי כזה". זה היה אז מגוחך. היום, לפעמים נדמה לי שזה הסטנדרט.

ואני כבר לא מדבר על "תיקוני קופי" מלקוחות שהופכים את הכותרות שלי לשאלה של "כן ולא", שרוב הסיכויים מתחילה במילה "רוצים". רוצים להצליח? רוצים למצוא עבודה? רוצים לגור באזור המרכז? רוצים, רוצים, רוצים, רוצים.... אוףףףף. לא רוצה. לא רוצה ולא רוצה ולא רוצה.

רוצה שתפסיקו לשאול אותי שאלות מעצבנות בזמן שאני מנסה נואשות לאסוף את הריכוז המעט שנשאר לי בשביל להשקיע את האנרגיה שלי במה שבאמת מעניין אותי. רוצה שבאמת יהיה לי מעניין. רוצה לפגוש בפייסבוק שוב את האנשים ואפילו את המותגים, שהם מעניינים במציאות אבל מתישים אותי בפיד. מייאשים אותי.

והכי אירוני – שדיון נחשב מוצלח אם יש בו 250 תגובות, גם אם התגובות האלה הן מתלהמות, מקללות, מעליבות, משפילות, נמוכות, ירודות, ושטחיות כמו גיליון רטוב של "פנאי פלוס" שעבר עליו מכבש.

כי עדיין כולם משחקים אותה למי יש "הכי גדול", ולמי יש "הכי הרבה", גם אם ה"הרבה" הזה הוא בעצם כלום. אף אחד שבאמת מעורב. אף אחד שבאמת זוכר. אף מסר שנדבק או מנג'ז גם בלי שיחזרו עליו 30 אלף פעמים תמורת תשלום בפילוח על פי קהל מטרה שאמור לענות לפרסומים שלכם ב"כן! אני רוצה"!

כל כך הרבה רעש לבן. כל-כך הרבה חוסר רלוונטיות. כל-כך הרבה אגרסיביות שיווקית שגם אנשים נגועים בה, לא פחות לפעמים מחברות וארגונים. כי זה משחק של תדמית נכון? ובתדמית תמיד צריך לשדר הצלחה, נכון? כי כולם מומחים, וכולם תותחים, וכולם מוכשרים וכולם יודעים להלל את עצמם ולשאול את הקהל אם הם רוצים.

אתם הקהל? כי במקום שבו אני הקהל, אני מודיע לכם כאן ועכשיו: אני לא רוצה. לא רוצה שתדברו אלי ככה. לא רוצה שתתייחסו אלי כמו אל עוד ארנק או פסיק בסטטיסטיקת השקר כלשהו שאתם צריכים למכור למנהלים שלכם. אני לא רוצה לשמוע כמה העסק שלכם נהדר. אני לא רוצה לשמוע כמה לקוחות יש לכם. אני לא רוצה לקרוא את החזון המשמים שלכם שמלא בערכים שלמי שמנהל את הארגון שלכם אין כנראה אפילו שמץ של מושג איך מיישמים אותם על העובדים שלו, ולעובדים שלו אין שמץ של מושג איך מיישמים אותם על הלקוחות או הצרכנים או הקהל הפוטנציאלי. עובדה, אולי אם היה להם, הם לא היו כל-כך עסוקים בעצמם כל הזמן, ומתחילים לחשוב קצת יותר עלי.

אולי הפוסט הזה הוא לא הכי מסודר בעולם. אולי קפצתי בין נושא לנושא. אולי לא היה לכם כוח לקרוא את כולו. לא מאשים אתכם. למי יש סובלנות לקרוא כמעט שלושה עמודי וורד בימנו? ועוד על המסך.... הרבה יותר פשוט לשתף בתמונה של כלב מנשק תינוק קמבודי ניצול מלחמה או לעשות לייק או... פשוט להתעלם.

אבל אם כבר הגעתם עד כאן, אני בכל זאת אנסה להביא פה נקודה פרודוקטיבית למחשבה: מתודה היא לא מילה גסה. מומחיות מורכבת מכישלונות והצלחות כאחד. למעשה, קראתי פעם שמישהו אמר (פארפראזה) שלהיות מומחה, זה לקום על הרגליים מחדש, באופן עקבי, כישלון אחרי כישלון.

תפסיקו להיות עסוקים בלשדר את ההצלחה שלכם, או את כמה הצרכן צריך אתכם, ותחזרו למקום שבו נמצאת האמת: העסק שלכם, צריך, את הצרכנים. כולנו יודעים את זה. כצרכנים. משום מה שוכחים את זה כשעומדים בצד השני – של אנשי השיווק, הפרסום והיח"צ, ולא חשוב באיזו פלטפורמה או פורמט.

תהיו עסוקים במה אתם באמת יכולים לתרום לחיים של הלקוחות, איך הם יכולים למצוא את עצמם אצלכם, ותנו להם סיבה להרגיש נוח אצלכם. ולא שהם עובדים אצלכם בלעשות לכם לייק, או בלשתף או בלהעלות בשבילכם תמונות או לייצר בשבילכם פרסומות. כי כשהם עובדים בשבילכם – הם רק מחכים לרגע שבו הם יוכלו לדפוק כרטיס וללכת הביתה, ועם המשכורת, הם יקנו בכסף שלהם ערך מוסף אצל מישהו אחר, שבאמת יספק אותם.

------------הצטרפו לדיון בפייסבוק ----------------

חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית