אנשים שיוצא להם לדבר איתי על "ריאליטי", נוהגים לרוב לסיים את השיחה די במהירות. זה יוצר בהם אי נוחות. אין לי שום כוונה להכחיש שגם אני אוהב את תכניות הריאליטי שלי. אבל יש קטץ’. תמיד יש קטץ’.
אתם מבינים, הדרך היא לרמוס. הדרך היא לדבר על עצמך. הדרך היא לעשות צחוק ולגנוב פוקוס, הדרך היא להריץ דחקות שיצאו אחר-כך "טוב" בעריכה. זאת התרבות שאנחנו חיים בה. אלה התוכניות שמובילות את הפריים-טיים שלנו. לשם אנחנו אמורים לשאוף: לאגומניה, חומריות, נצלנות, ציניות, והומור שהוא תמיד על חשבון מישהו אחר. מישהו שבמקרה, היה מספיק תמים בשביל לחשוב שההצעה המפתה להגשים את החלום שלו, היתה רצינית.
דוגמת דגל, יכולה לשמש
"הכוכב הבא", המנסה להציג את עצמה כפורמט שמחפש את הכוכב המסחרי הבא. לא אומן, או יוצר, או כישרון. השאלה היא אפילו לא מי ימכור דיסקים, כי בואו, אף אחד לא מתפרנס היום ממכירת דיסקים בישראל. כל הכסף של התעשייה הזאת מגיע ממוצרי לוואי שמשווקים את כל מה שלא באמת רלוונטי לנושא שבו מתיימרת לעסוק התכנית: מוסיקה. המוסיקה מתה. היא נרצחה. לא היום, או אתמול או בישראל. מה שקורה למוסיקה בשנים האחרונות, כפי שרוב העולם המודרני מכיר אותה היום, הוא אולי המחיר היקר ביותר שאנחנו משלמים על מהפכת האינטרנט. אם אי אפשר למכור לנו דיסקים, הם ימצאו דרכים אחרות לגרום לנו לשלם על העטיפה.
צביקה הדר היה צריך להישאר, לדעתי, מחוץ לשולחן השופטים. למעשה, מצידה השני של המצלמה, רחוק ולא מקושר עד כמה שניתן עם הפורמט החדש, וזה למרות שהוא אחד המפיקים והמפתחים של הפורמט. אולי בדיוק בגלל זה.
אחרי 10 עונות של "כוכב נולד", הדר מזוהה מידי, לדעתי, עם הדקדנציה המהירה של העניין הציבורי בריאליטי המוסיקה בישראל. 10 עונות הוא הנחה פורמט שבעצמו הבין ש... איך לומר בעדינות, מיצה את עצמו, ועכשיו, מעמדתו הבחירה בתעשייה, הוא לא היה מסוגל ללכת צעד אחורנית ולהבין שבשביל שפורמט כמו "הכוכב הבא" יתקבל כמשהו חדש, טרי ובאמת מרגש - הגדיל ואף נתן לעצמו תואר של שופט בתוכנית.
זה בכלל לא משנה אם הוא מתאים או לא מתאים להיות שופט. העובדות הפשוטות מעידות שהדר כנראה לא יכול לוותר על הפוקוס מול המצלמה, והוא מתעקש להביא לשולחן השופטים של "הכוכב הבא", את כל מה שהביא ב"כוכב נולד", ואף מרשה לעצמו להגיד בפני המתמודדים, דברים שלעולם לא היה מרשה לעצמו להגיד כמנחה.
נראה לי שהדר, "שוכח" הרבה פעמים שהאנשים המגיעים להגשים את חלומם, אינם מגיעים לעסוק בו או בחוש ההומור שלו, ובטח לא כשהם מרגישים שהם נמצאים במבחן חייהם מול כל המדינה וגם כך ישמשו חומר ביד העורך שיעשה בהם ככל העולה על רוחו על פי אינטרס התוכנית.
הדר משתמש במקומו (הלא רשמי) כ"מנהיג שולחן השופטים" על מנת להוביל את הקולוגות שלו לצחוק על מתמודדים בפניהם, להעליב אותם, או סתם להתעלם מהם בזמן שהוא והשופטים האחרים עסוקים בעצמם. הוא ירשה לעצמו להעיר הערות מעליבות, פוגעות ומתנשאות שתכנסנה בעריכה לתכנית פריים-טיים, ישפיל בלי להסס, וינצל כל הזדמנות שיזהה על-מנת להוציא עוד "דחקה" על חשבון המתמודד. אחרי הכל, הצופים משתעממים... (הוא טועה רק בסיבה לכך, לדעתי).
אני לא אומר שכל מתמודד צריך לקבל יחס בכפפות של משי, אבל את המינימום הבסיסי שהוא לתת כבוד לאדם המגיע למבחן מולך, הדר לא נותן. בשפה דלה, וחוש הומור דורסני, הוא רומס כל יכולת שלי להתייחס לשופטים ברצינות או בכבוד שהתוכנית כל-כך עסוקה בלשכנע אותי שמגיע להם. ככה, היא לא מצליחה.
אבל הדר לא לבד בפאנל השופטים, גם
אייל גולן, ה"זמר הלאומי" לצידו, ומתגלה כמי שמבחינתו לפחות, כנראה, "לאומי" אומר שאתה מוגבל בעיקר לרקע המוסיקלי ממנו אתה מגיע, ואם תעז לסטות מכך, דינך יחרץ וישמוט תחת רגליך את ריצפת הדלת האדומה בזעם נורא שיותר מזכיר ילד שבועט בעגלה שלו בזעם מאשר דעה של שופט.
אולי מגיע לגולן בכלל התואר הזה,"הזמר הלאומי" אחרי הכל, הוא מילא את קיסריה, והסגנון שהוא שר בו, הוא הרווחי ביותר בישראל נכון לימנו (מבחינה כלכלית). שום דבר כמו להשוות אישה לאנריקוט, או השפלה של מתמודדים בשידור לא צריך למנוע ממנו תואר שמייצג את כל הלאום במדינה. אפשר לחשוב שהוא סחט מישהו באיומים...
לידו יושבת ריטה.
אוף ריטה. קשה לי עם ריטה מאחורי שולחן השופטים. לא כי אני לא חושב שהיא יכולה לשפוט זמרים, אלא כי קשה לי לראות אותה נגררת אחרי חבריה לפאנל לעיסוק בעצמה ובכל הדברים הכי לא רלוונטיים למבצע שעומד כרגע מולה. גם אם היא מנסה שלא. בעריכת התוכנית, דמותה נקרעת בעיניי בין מקצוענית שמנסה להוכיח ברצינות את המיצוב שלה, לבין האישה שעדיין זקוקה שתמיד יאהבו אותה. אני יכול לדמיין בדילמות של ריטה כמו שהן נגזרות הפעם מהמסך, את ההבנה ההולכת ומתבהרת בראשה כי כאן זה לא באמת משחק של מקצועיות בשירה או במוסיקה, זה משחק של רייטינג – ויש הבדל רציני. במידה ואני צודק, השאלה מבחינתי היא מה ריטה תבחר לעשות: למכור את נשמתה לזילות המקצועית של "הכוכב הבא", ולהתמסר לחלק בה שחושק באהבת הקהל, או להישאר מקצועית ולהמשיך לדרוש ממתמודדים את הרף שהיא יכולה לדרוש מהם כשופטת מקצועית בתחומה.
רני רהב, הוא מבחינתי ההפתעה הנעימה הבלתי צפויה של הפורמט. כאיש יחסי ציבור, רני רהב מורגל לראות ולחשוב איך מוציאים את הטוב ביותר מכל סיטואציה, גם אם היא קטסטרופאלית, ואת המקצועיות שלו בתחום הזה, הוא משתדל להביא לפאנל השופטים הנכבד, שמתגמל אותו בעריכה שמוציאה אותו אקצנטרי ומוזר, במקום מרגיע ותומך.
זה כמו בתיכון, כלום לא השתנה, אם יש לך דיבור שונה ומצחיק, או משהו שאפשר להשתמש בו נגדך כדי לתפוס עליך טרמפ – יעשו את זה. אפילו שמדובר בקולגות וחברים. ואפילו שבמקרה של רני באופן ספציפי, אני לא דואג.
שנגיד כבר אסתי גינצבורג? איך נחתת ככה בתפקיד "אסתי המיותרת"?! הדבר החיובי היחיד שאני יכול לגזור מהשתתפותך ב"כוכב הבא" הוא שאת דוגמא נהדרת לכך שהתעשייה הזאת לא רק הרסנית למתמודדים שנטחנים בגלגליה, אלא גם מפנה את שיניה וציפורניה כלפי פנים.
את מבינה אסתי, אם ב"קשת" היו בני אדם, הם היו עושים אחד משני דברים: או שהם היו מצמידים לך מישהו שילמד אותך לעמוד מול מצלמה בלי להביך את עצמך, או שהם היו משחררים אותך מהחוזה מפני ש... איך להגיד את זה בעדינות, את לא מתאימה לפורמט. כרגע. אולי תחזרי בשנה הבאה? יש לך המון פוטנציאל אבל עוד הרבה על מה לעבוד. אה סליחה, את לא מתמודדת בעצם. את – מה? מנחה? נערת טלה-פרומפטר?
לפחות לדעתי, ניכר בך שאת בעצמך לא באמת רוצה להיות שם.
אבל ב"קשת" יודעים היטב שדוגמנית יפהפייה, מתפתלת ומדממת על חוט תיל הוא משהו שמקפיץ את הרייטינג. הם יודעים שהשיחה על כמה את לא מתאימה, או ש"חבל עליך" או דברים הרבה פחות יפים ונעימים שנאמרים ונכתבים על תפקידך בתוכנית – רק מקדמים את השיח על התוכנית ומעלים את אחוזי הצפייה שלה, ולכן הם לא ימהרו להושיט לך עזרה ולגאול אותך מנקודת השפל הזאת.
אבל מה זה משנה אסתי, לציבור יש זיכרון קצר. לבר רפאלי שכחו את "פיק אפ", גם לך ישכחו את "הכוכב הבא". מתישהו. ואולי לא אכפת לך בכלל... האמת, אם זה המצב קשה לי להאשים אותך. את פה כי רצו אותך. השאלה היא רק אם את נותנת את מה שהסכמת לתת, או שלוקחים ממך גם משהו אחר – כ"בדרך אגב".
הרעיון של הפורמט נחמד, אם מתייחסים לנושא המסך המתרומם (גם השטיק הזה יישחק מהר כמו הכיסאות המסתובבים ב"דה-וויס"), אבל הבעיה של הריאליטי הישראלי היא ה"שכונה" סביב שולחן השופטים. מה זה משנה שהמתמודדת מהדרום, תראו – מרגול על גמל.
זה לא שארצות הברית טובה יותר מבחינת ערכים. היא צבועה ומתחסדת בדיוק כמו כאן ובשאר העולם המערבי, אבל לפחות בריאליטי אמריקאי, העיסוק הוא במתמודדים. השופטים למדו שיש לזה השלכות על הפופלאריות הכלכלית שלהם מעבר לתוכנית, אבל כאן, אין שום השלכות, או לפחות ככה השופטים מרגישים, או לפחות ככה זה נראה.
הפורמט מוסנף מעצמו, עוד לפני שהביאו קבלות, והגישה המזלזלת, הוותרנית, העלק-תומכת אבל נצלנית, פשוט מעלה לי בגרון את כל מה שאכלתי ועוד קצת.
כל החיים שלי סלדתי מאנשים שבונים את עצמם על חשבון המוניטין, האגו או הנפש של מישהו אחר. כל חיי התרחקתי מהם כמו מאש. והנה, נראה, כי לפחות בעיניי עצמם, האנשים האלה, מנהלים היום את התרבות בעולם הבידור והתקשורת. הם מלמדים איך לראות את המביך באחר במקום את היופי. מעודדים השפלה, רמיסה, ואגוצנטריות מעל הכל. מקדמים את הציניות והסטריאוטיפים ומתפרנסים מהם. ערפדי ערכים. והגרוע מכל, הם משדרים לכולם בפריים-טיים שככה צריך להיות ולהתנהג אם רוצים "להצליח".
אז אולי תגידו שלא כיף לראות איתי ריאליטי. נכון, זה יכול לבאס. אתם רוצים לצחוק לא? אתם רוצים את הדחקות לא? על חשבון המוזר, והשמנה, וההוא שחי בסרט. מה אתם צריכים אותי ואת הערכים שאני מדבר עליהם? זה רק מפריע. זה סתם "כבד".
אינסוף אמירות כבר נאמרו על ריאליטי. אלוהים, 20 שנה שהדבר הזה משחית את העולם האנושי התרבותי. פולש לכל חור. גורם לכולם להתרכז בכסף. בטלוויזיה בתור המושיעה של סיפורי מצוקה וכמובילת הדרך בגילוי כישרונות בכל התחומים. מה כבר יש לי לחדש?
אולי כלום, ואולי רק את החיבור מהצד האישי שלי, שפשוט לא רוצה בסביבתו אנשים שמתקדמים על חשבון אחרים – בטח לא החולשות של אחרים, בטח לא חולשות שלא בהכרח קיימות באמת – אלא רק נערכו להיות כאלו. כי זה לא אני. ואם זה אתם, וואלה, שלכם. אני רק מקווה שתגידו לעצמכם שזה לא מחיר שאתם מוכנים לשלם עם הנשמה האישית שלכם.
אם הייתם משתתפים בריאליטי – איפה לדעתכם הייתם שמים את גבול הרמיסה האישי שלכם? מתי הייתם נכנעים לחוקי המשחק ועושים "הכל" בשביל לנצח? מה שווה את זה- מיליון שקלים? חוזה עם זכיינית טלוויזיה גדולה? עם חברת תקליטים?
איך אתם מרגישים כשאתם רואים את הילדים שלכם, או החברים שלכם חולמים "להצליח" דרך פורמט כזה?
תעודדו אותם? תגידו להם שאין מה לעשות, ורק ככה פורצים לתודעה? תשכנעו את אותם ואת עצמכם שהם לא יפלו בחרב הפיפיות של הניצול והרמיסה? או שתזהירו אותם לא להתקרב?
מה הערכים שאתם בוחרים בהם כבני אדם – ליישם על עצמכם? אלו ערכים הייתם רוצים להעביר לילדים שלכם? לחברים שלכם? למשפחה שלכם?
אני לא הייתי מחפש את התשובה בתוכניות ריאליטי, אבל גם לא מכחיש את ההשפעה שלהן על החברה. ואתם?
------------הצטרפו לדיון בפייסבוק ------------
