שיימינג - ביוש במדיה החברתית (דעה אישית)

שיימינג (ביוש ציבורי במדיה החברתית) זה אלימות.

זה הוצאת לשון הרע.

זה ללכת רכיל. 

זה להתנשא.

זה לשפוט ולהעניש בהלבנת פנים בציבור. 

זה לצחוק מחולשות של אחרים.

זה לפרק חיים שלמים ברגע. 

זה לא לקחת בחשבון את הנזק הישיר והסביבתי במה שאתה שותף לו.

 זאת צביעות, כי אפשר להיות אזרח מוסרי ושומר חוק וגם לקחת את החוק לידיים באותו זמן. 

זאת הוכחה שהחוק לא מעודכן מספיק להגן עלינו, אם ניתפס בחולשה שלנו, באיבוד שליטה שלנו, ברגע קריטי בו נעשה טעות, אפילו קיצונית – ואף אחד לא יהיה שם להכיל אותנו. אף אחד לא יהיה לקלוט את האלימות שלנו כמשהו זמני שאפשר לשנות, שאולי נתחרט ונתנצל, שאולי כבר שילמנו מחיר או נשלם אחד למערכת החוק, אבל בלי שום קשר לא נוכל לברוח מהמחיר שנשלם לחברה – קרב מוניטין מול חברה שמתפרנסת מזה יותר, כשזה יותר צהוב. יותר קיצוני. יותר אינטימי. יותר תמים. 

שיימינג זה אלימות. זה להגיד לילד שלך "אל תכה, זה לא יפה", אבל להראות לו שכ"יש סיבה" זה בסדר גמור להשתמש בכוח ולהרוס למישהו את החיים. 

שיימינג לא באמת מתקן את איך שמרגיש מי שנפגע ממנו. לא באמת עוזר לו, לא באמת משקם אותו ולא תמיד מונע את הסיטואציה מלחזור על עצמה. 

שיימניג זה רצח אופי.

זה להאמין שאנשים הם שטחיים ורדודים ויכולים להיות רק משהו שאפשר לשים תחת תווית של מילה או שתיים. וזהו. ולמחוק את כל השאר.

שיימינג זו גזענות. שיימינג זה חוסר היכולת להסתכל במראה. זאת אי היכולת לראות את התמונה הגדולה. את הדפוס. את מי שמניע את הדפוס. 

שיימינג זה אלימות. נגד אלימות. מה שעוד לא מנע אף פעם האלימות. רק עודד אותה.

נ.ב. 

הסטאטוס הזה, (או הקודם שהעליתי) אינם משחררים אף אחד מאחריות על התנהגותו ועל הפגיעות שהוא מחולל. אבל לדרוש מאנשים שמאבדים שליטה או שלא מודעים "אחריות" על מעשיהם ברגע האמת, זאת סתירה לוגית. (איבוד שליטה, זוכרים?) אבל החברה שלנו לא מוכנה לתת לדברים להרגע. לספור עד 10 גם כשמישהו אחר מתקיף באלימות, לא רק אנחנו עצמנו. אנחנו מיד רוצים "להכות בחזרה", במקום לאפשר למי שחטא נגדנו ונגד עצמו לחזור למסלולו. להבין שטעה. לחזור בו ולנסות לתקן. כמו שהיינו רוצים שיתנו לנו, אם זה יקרה לנו.

שיימינג (ביוש ציבורי במדיה החברתית) זה אלימות. זה הוצאת לשון הרע. זה ללכת רכיל. זה להתנשא. זה לשפוט ולהעניש בהלבנת פנים ...
Posted by MichEal Amir Myx on Sunday, February 22, 2015

המייל עושה קפיצת דרך - מחשבות בעקבות Google Inbox

Original by  Chris Thornley 

הרבה מאיתנו "חיים בתוך המייל" שלנו. כל אחד מאיתנו מקבל כ-300 מיילים בשבוע בממוצע, כל-כך הרבה משימות, כל-כך הרבה דברים ש - צריך לעשות, צריך לעקוב אחריהם, צריך "לתקתק" בזמן. 

נדמה שלשטף הגובר של המידע לא אכפת. המייל שלנו מתמלא ומתמלא במסרים, ואחרי קצת יותר מ-10 שנים של שימוש במייל ככלי פרטי ועסקי ונפח אחסון הולך וגדל -מאוד הגיוני שלרובנו הגדול יהיה בתיבת המייל בלגאן אחד גדול והרבה מאוד תוכן מיותר שאנחנו יכולים למחוק או להתעלם ממנו בקלות.

ואנחנו מתעלמים...

אנחנו מתעלמים מרוב המיילים שמגיעים אלינו ביום. זאת הסיבה שכשחברה שולחת מייל מסחרי או ניוזלטר דיגיטלי, מנהל השיווק שלה מאושר אם יש 30% פתיחה.

ככל שיותר מידע מופנה אל ערוץ אחד בחיינו – גובר הצורך "להשתלט" עליו, ולנהל אותו – במקום לתת לו לנהל אותנו. יש ביננו בהחלט לא מעט אנשים שהאימייל שלהם מנהל אותם, (וכאלה שוואטסאפ מנהל אותם, פייסבוק מנהל אותם וכו'...) לא כולם כאלה, אבל לפעמים אנחנו הופכים להיות כאלה בלי שבאמת נתכוון.

איך לא נגיע למצב הזה שבו יש לנו בתיבת ההודעות הראשית מאות (אם לא אלפי) מיילים שלא נקראו (וככל הנראה, רובם גם לא יקראו לעולם)...
כל-כך הרבה דברים בעולם מנסים לשכנע אותנו שהם חשובים. שאנחנו צריכים אותם. שאנחנו לא יכולים בלעדיהם. כשזה מגיע למידע, אנחנו פשוט מכורים.

רק שההתמכרות החדשה למידע אינה סימן טוב, שכן הסממנים שלה הם: שטחיות, עצלות ואפאטיות.
אנחנו ממיינים תוכן, לא באמת מחפשים אותו – הוא נדחף אלינו מכל כיוון, רודף אותנו ומי שיחבר לנו את הכל לצינור (שהוא גם משפך) אחד ויעזור לנו לתעדף – יהיה המושיע שלנו. לא נסמוך על אף אחד אחר חוץ ממנו.
המייל כפלטפורמה לא התקדם "הרבה" מאז המצאתו. למעשה, הוא קיבל הרבה חיזוקים משירותי צד שלישי, שכל הזמן מתייחסים לצרכים משלימים למה שקיים בתוך הפלטפורמה הבסיסית של המייל, תהיה אשר תהיה.

עליית מדרגה וחרדות משינוי

ולפעמים פלטפורמה קופצת מדרגה, באופן משמעותי – וזה ממש לא קל להתרגל לזה, בגלל שהאנשים שהובילו את הפלטפורמה קדימה הסתכלו על מיליוני משתמשים ולמדו אותם לעומק והבינו שמוצר מסוים מתנהל באופן אחר לגמרי ממה שהוא אמור להתנהל בו – אבל אנשים מפחדים משינוי. תמיד פחדנו משינויים. 

עד שלא מחליטים בשבילנו, אנחנו פשוט רוצים את הכל כמו שאנחנו מכירים אותו. אז גוגל, למודת הניסיון, בחרה שלא להציב בפנינו אולטימטום אם להשתמש ב-Google Inbox החדש שלה, או לעזוב מהלם השינוי. בגוגל בחרו להשיק את השירות בנפרד ובמקביל לשירות ה-Gmail הרגיל של גוגל ולתת למשתמשים תקופת הסתגלות לתיבת המייל החדשה – שהקונספט שלה באמת שונה מאיך שהתרגלנו לנהל את המייל שלנו עד היום.

שינויים בגישה: תיבת מייל מסודרת ונקיה – זה אפשרי.

אז מה שונה כל-כך ב-Google Inbox? טוב ששאלתם.

1. הרעיון הוא שאם סיימתם עם מייל – תלחצו DONE ותעיפו אותו מהתיבה.

2. אם לא סיימתם עם מייל – אתם יכולים להוסיף לו הערה, לייצר עבורו תזכורות (כלומר שהמייל יחזור לתיבה ביום ובשעה שנדרשים), ואתם יכולים להצמיד אותו לראש התיבה – מקום שבו אתם יכולים גם -

3. להצמיד תזכורות בלתי תלויות מייל – דברים שוטפים באופן כללי, שגם אותם אתם יכולים לתזמן להעלם ולחזור בזמן שאתם צריכים.

4. Bundles – "חבילות" הן השם החדש שגוגל נתנו למה שהכרנו פעם בתור "תגיות". אתם יכולים להגיד למייל שלכם שסוג מסוים של מיילים שייך ל"חבילה" אחת, ולבחירתכם, המייל שלכם יציג את החבילה בתיבת ה-INBOX שלכם, או שלא. בכל מקרה תוכלו לגשת אליה בקלות.

5. תיבת המייל החדשה מציגה כבר מהמסך הראשי תצוגה מקדימה של קבצים המצורפים למיילים – מה שמאוד מקל על חיפוש ומציאה של מייל ספציפי כשיש צורך.

למה זה רחוק ממושלם?

1. כי רק עכשיו עובדים בגוגל על סנכרון בין השירות החדש ליומן גוגל – עד עכשיו בשביל לאשר הזמנות לפגישה עדיין היה צריך להיכנס דרך ה-Gmail הרגיל.

2. כי אפשר לתת קצת יותר תשומת לב לנושא התזכורות ולסנכרן אותן עם "Google tasks" ועם "Google keep" – שגם הן אפליקציות ניהול משימות של גוגל, הן עדיין לא מתואמות עם המייל או אחת עם השנייה.

3. כי אם אתה לא יכול להתקין ולהירשם אליה מהסלולרי – לא תקבל אותה גם במחשב הביתי שלך. החלטה אסטרטגית של גוגל, שללא ספק רוצה להבטיח שמשתמשי האפליקציה יהיו אנשים אמיתיים ולא לחזור על הטעות של המייל מהעולם הישן, שאיפשר להירשם לשירות גם באופן אנונימי.

4. כי גוגל משווקת את האפליקציה בגישת ה"נחשקות", וכך ניתן למעשה להצטרף לאפליקציה רק דרך הזמנה אישית מחבר שכבר התקין אותה. גוגל מתקמצנת על ההזמנות ויוצרת צורך אצל מאמצים ראשונים להגיע לפלטפורמה ולהתנסות בה על מנת לחוות דעה. זה אומר שלא תוכלו להיצטרף בסוף הפוסט הזה לאפליקציה, בלי שחבר ישלח לכם הזמנה.

5. גוגל שואפת לסינרגיה הגדולה ביותר שאפשר בין השירותים והפלטפורמות שלה וניכר כרגע כי היא בתהליך האחדה שלהן. תהליך מורכב שכזה, אדיר בסדר הגודל שלו, קורה גם תוך כדי התקדמות הטכנולוגיה ושינויים בהרגלי צריכה והתנהגות. יש עוד זמן עד שגוגל תצליח באמת לגרום לכל השירותים שלה להיות זמינים ונוחים במקום אחד – אבל לא עוד הרבה זמן. הכל יחסי.

בתור משתמש מייל כבד, אומר לכם את דעתי הסוביקטיבית (שדי השתקפה עד כה):

אני אוהב את Google inbox ואני צופה שהיא תתפתח מהר ובכיוונים נכונים. בתור גוגל לא הייתי ניבהל מביקורת שלילית בשלב הזה, מן הסתם למתחרים יהיה הרבה להפסיד אם אנשים יאמצו את הגישה החדשה לפני שיהיה להם מענה הולם (מה שאין באמת לאף אחד).

אני מודה שאני עדיין חוזר לעשות לפעמים דברים ב-Gmail הרגיל, אבל זה הולך ופוחת.

אף אחד לא יכול להתחרות בגוגל בכמות השירותים שהיא מציעה לגולש, ואף שגולשים רגילים כרגע להשתמש בשירותים חליפיים של מתחרים – גוגל פועלת במרץ על מנת לעשות את ההתפזרות פחות ופחות כדאית וכרגע זה פועל בעיקר בשירות משתמש הקצה.

התקנתם כבר את Google Inbox? אשמח אם תספרו לי מה דעתכם בתגובות

ללמוד איך להתקין ולהשתמש ב-Google Inbox על מנת להפיק ממנו את המקסימום, לחצו: 

Google וה-1 באפריל (סיכום 2013)

גוגל יודעת כבר הרבה זמן להשתמש ב-1 באפריל, כתאריך לצחוק על עצמה וקצת על המשתמשים שלה. זה נכון, אחרי הפעם הראשונה, המשתמשים שלה למדו מהר, והיום יותר קשה להפתיע אותנו באמת, או לגרום לנו לקחת משהו ברצינות. אולי בגלל זה, גוגל בחרה השנה ללכת על דברים באמת אבסורדיים, שיעלו גיחוך כבר מעצם הפגישה הראשונה איתם.

הנה מגוון מפגשים של גוגול, ותת מותגיה, ל-1 באפריל 2013:

Google nose – מריחים את המתיחה, עד הסוף.

Gmail Blue – הראש הכחול של ג'ימייל.

Youtube מכריז על הסרטון הזוכה מכל מה שהועלה עד היום, ומודיע על גניזת כל הסרטונים האחרים.

גוגל תמונות + רגשות – אחרת איך ידעו איך אתה מרגיש?

גוגל אנליטיקס – האלגוריתם של גוגל >>

גוגל מפות – מצב "מציאת אוצר" >>

Google street view, עוזר לכם לעצב את הבית >>

10 "אמיתות שחוקות", שכבר אין להן קשר לאמת.

 

1. בנק זה המקום הכי טוב לחסוך ולשמור על הכסף שלך.
היום אנחנו יודעים ש"יש לקוחות, ויש לקוחות". או במילים אחרות: היום אנחנו מבינים שאת רוב הכסף שלהם, הבנקים עושים מגביית ריבית על חובות. כלומר, שהאינטרס של הבנק הוא בעצם להכניס את כולם לחובות: את הלקוחות, את המדינה, את מי שאפשר.
הבנקים כמעט ואינם נותנים כלל ריבית על חשבון בזכות לרוב לקוחותיהם. מצד שני, הם יודעים להמציא לעצמם עמלות הזויות המגולמות מול הציבור בצורה כל-כך מזלזלת באינטליגנציה, כמו "עמלת שורה", או כל מיני חיובים מיותרים ומנופחים המבוצעים על ידי פקידים המפעילים מערכת מחשב פשוטה יחסית.
הבנק הוא הכתובת הראשונה של כל נושה שלנו. חוב הכי זניח יכול להוביל לעיקול החשבון.
למרות הפרסומות, אף אחד מאתנו אינו תופס את הבנק או את הבנקאי שלו כ"חבר", או מישהו שרוצה לעזור לו, בטח לא לשמור על הכסף שלו..

2. החוק הוא לצד החלשים.
החוק כבר מזמן אינו יכול להציג את עצמו כ"מגן חסרי הישע". להפך. מאוד בדומה ללקוחות בנק, גם פה מסתבר שיש אנשים שהחוק הוא עבורם, ויש כאלו שלא... באופן מפתיע, אלו בערך אותם אנשים.
רוב המידע שאנו נתקלים בו כשאנחנו מנסים לרדת לשורשו של חוק, מוביל להבנה שהוא נועד רק לקדם אג'נדות כלכליות, ולא לדברים אחרים שהוא מתיימר לעשות. לפתוח או לסגור קטגוריות שוק.
אדם פרטי כמעט ואינו יכול להשתמש במערכת החוק לטובתו בלי לקחת על עצמו התחייבות כלכלית משמעותית וכמובן השקעה של זמן רב וטרטורים. המערכת בנויה להתיש, לא לעזור ולפתור בעיות.
היא נועדה להיות מסורבלת בכוונה, והחלשים וחסרי הישע הם האחרונים שזוכים ליחס הוגן, אם ליחס כלשהו במערכת כזאת.

3. משרד הבריאות דואג לבריאות שלך.
הקונספט של בריאות הוא כבר מזמן לא מוחלט כל-כך, כמו שרוצים שנאמין היום במשרד הבריאות ובאירגוני ה"בריאות העולמית".
ריבוי הפרספקטיבות שנולד לאחרונה בחברה המערבית, בעקבות נגישות המידע והתקשורת, מציב את קופות החולים והזרועות המטפלות בעמדה ברורה, בה הם מוצגים כתעשייה שכל המודל המסחרי שלה מבוסס על מכירה של תרופות וטיפולים.
הרפואה המערבית מתמודדת היום עם חשיפות מטלטלות של השפעות לא חיוביות של תרופות על מטופלים וסביבתם, היא מואשמת בהשתלטות והטמעה דמגוגית של מושגי בריאות לא נכונים, לא מדויקים, ואף מטעים ופוגעים במכוון בציבור.
היחס לקהל בקופות החולים הוא כמו אל ארנק מהלך. עוד לפני שהרופא ישאל מה שלומך, תתחיל הפגישה בשיחה על האפשרויות שלך לשלם עוד לקופה על ידי טיפולים מומלצים, רפואה מונעת וכמובן שלל בדיקות, כדי לוודא שלא מפספסים הזדמנות לרשום לך תרופות וטיפולים נוספים.
כך זה גם כשמתקשרים לקופת החולים כדי להזמין תור. הבריאות שלנו היא לא משהו שמעניין כאן אף אחד, ולא משנה כמה בגדול יכתבו את זה על הפוסטרים.

4. ביטוח דואג לשקט הנפשי שלך.
חברות ביטוח מעסיקות בגלוי מחלקות שלמות של אנשים שנקראים "מסלקי תביעות". כלומר, אנשים שתפקידם הרשמי, הוא לדאוג שכמה שפחות אנשים יקבלו באמת את מה שמגיע להם מהביטוח, ובכל זאת, אנשים עדיין הולכים ומבטחים את עצמם, משפחתם, שירותים וחפצים – לפעמים כי מערכות מסוימות דורשות את זה מהם, כחובה.
רוב האנשים תופסים היום את תחום הביטוח כתחום חסר אמינות, חסר אנושיות, חמדן ובעיקר, חסר שקיפות ומסובך באופן הגורם לאנשים להירתע מלנסות להבין. אף אחד לא סומך על חברת הביטוח שלו - ואם זה לא אירוני, מה כן?

5. בלי לימודים אקדמיים, לא תהיה לך פרנסה.
עד לפני שני עשורים, היו בישראל שש אוניברסיטאות שיכלו להעניק הכשרה אקדמית למבחר מצומצם מאוד של האוכלוסייה. מי שלא זכה להיכלל באחוזון המנצח שהצטיין במבחנים ויכול היה להרשות לעצמו כלכלית את הלימודים – לא יכול היה לזכות בהזדמנות לעסוק באחד מן התחומים הללו לפרנסתו, בישראל.
היום כמות המכללות, בתי הספר המקצועיים ומקומות ההכשרה השונים בשוק משגשגים עד כדי רוויה מוחלטת וטובענית.
השוק מוצף מחזורית בבוגרי לימודים אקדמיים, ואין פיקוח על הצע הדרישות למשרות התלויות בכך.
ההוצאה סביב לימודים אקדמיים יכולה להגיע לממדים אדירים, וההחזר הכלכלי שלהם, אינו מובטח כלל כפי שאולי היה מובטח בעבר.
אך לא רק שוק המכללות הוא זה שנפתח. לצדו נפתחו תחומי עיסוק אדירים מבחינת משמעותם בעולם, שהעולם עצמו לא הכיר עד לפני 10 שנים. הטכנולוגיה והתקשורת שינו את פרדיגמת המידע בכך שהפכו אותו לזמין לכל דורש, ואנשים שהשכילו את עצמם בתחומים שמערכות החינוך האקדמיות אחרו להתייחס אליהן, מצאו את עצמם עוסקים ומובילים תחומים כלכליים ביותר (מישהו אמר הייטק?) בלי כל השכלה אקדמית או קשר ישיר אליה לצד אומנים ואנשי תקשורת ומסחר למיניהם.

6. מה שטוב לך, טוב למדינה.
עד לפני 20 שנה בערך, למדינה היה מספר מוגבל של ערוצי תקשורת ציבוריים, בהם היא יכלה לשדר ללא הפרעה או התערבות חיצונית, את הגרסה שלה ל"אקטואליה ישראלית". משרד החינוך היה זרוע המידע היחידית והיחידנית לתלמידים, וכולם התחנכו על אותם ערכים, שחוזקו בעובדות שהוצאו לנו באמצעי התקשורת השונים.
בתקופה ההיא, מורים יכלו לעמוד מול תלמידים בלי לגמגם ולגרום להם לדקלם משפטים כמו "טוב למות בעד ארצנו", "צה"ל הוא הצבא החזק בעולם", וקשקושים אירוניים כמו "טוהר הנשק" לצד "אחווה ורעות" שמשמעותן להתפוצץ על רימון בשביל החברים שלך.
היום, עם ריבוי ערוצי המידע, המציגים מגוון גדול יותר של עובדות לסיפורים שפעם לא אפשרו להם זאת – הסיפורים משתנים, ואיתם בחינה מחדש של המסרים שהיינו מדקלמים בלי לחשוב שכדאי תמיד להעמידם בביקורת תלוית פרספקטיבה.
היום אזרחים רבים איבדו את אמונם במדינה ובמנהיגיה. המנהיגים נתפסים כמושחתים וכוחניים.
הדבר האחרון שמעניין אותם, הוא העם עצמו.
אנשים יכולים להצית עצמם ברחובות, והמנהיגים שלנו ידברו על כמה הם עשו בשביל המדינה וכמה טוב לחיות פה. המרחק הזה, בין ההנהגה לעם, לא מאפשר למסר המודגש מעלה להתקיים בתודעה כמעבר לבדיחה נוסטלגית עצובה.

7. נישואין זה לכל החיים – "עד שהמוות יפריד בינינו".
רגע, רגע, אל תקפצו עלי כל המאמינים בנישואים למיניהם. אין לי שום כוונה לא לכבד את האמונה והדרך שלכם. רק רציתי להגיד שסטטיסטית, המשפט "עד שהמוות יפריד בנינו", עומד במבחן בערך ב-50% מהמקרים. 70% מהמקרים האלו, אגב, מתגלים למוסרי ההבטחה בשנה הראשונה לקשר הממוסד.
נישואים, כפי שהם מקובלים היום בישראל, הינם חוזה חוקי כלכלי-מסחרי, לא רגשי, ועובדה היא שאין מי שישחרר אתכם מהקשר הרגשי לגרושים שלכם, (חוץ מעצמכם כמובן), אבל יש מי שישחרר אותו או אתכם מהמחויבויות הכלכליות שלכם כתוצאה ממיסוד הקשר. הממ....

8. אתה הבעלים של הבית שלך.
"לכל אדם צריך להיות נכס, והנכס הזה צריך להיות הבית שלו". השקר הזה, הוא השקר המאפשר למדינות להכניס את אזרחיהן למצב של חוב תמידי, ואיום תמידי על הדבר היחידי שהוא תופס כמשמעותי עבור עצמו ועבור משפחתו.
משכנתאות מתוכננות כך שייקח כמה שיותר זמן להחזיר אותן. הבנקים מפתחים יותר ויותר דרכים להאריך את התשלומים כדי להגדיל את הריבית, ולמעשה למעלה מ-40% אחוז ממה שעולה המשכנתא, זו הריבית של הבנק. אף אחד לא באמת "עוזר לך לקנות בית".
וגם אם כבר יש לך בית, גם אותו יוכל הבנק לקחת ממך, ברגע אחד, אם רק לא תעמוד בתנאי מסוימים, או תשלומים מסוימים, או כל תירוץ אחר שיאפשר להם להפקיע ממך את הרכוש ואז למכור אותו ולהרוויח עליו שוב.
רוב בעלי הבתים בישראל נמצא בחוב תמידי כנגד הבית שלו. רובם לא יכולים לחיות בבית שלהם, ובאמת להרגיש בבית.

9. התקשורת היא אובייקטיבית.
בעבר, התקיימה התקשורת הישראלית בסוג של גן עדן בו אנשים האמינו באופן מלא ומידי לדברים שהיו כתובים בעיתון או נאמרו בטלוויזיה. עד כדי כך היתה התקשורת המוגבלת של סוף המאה ה-20 נסגדת בישראל, שעד היום קיים כאן דור שמאמין לכל מילה, כשהיא מובאת מפי כתב או שדרן רשמי כלשהו.
ה-מהפכה הטכנולוגית הגדולה ביותר של המין האנושי, היא בעצם מהפכה תקשורתית.
אנו חיים בעידן המתועד ביותר על הפלנטה. מיליוני אנשים עסוקים בלספר את סיפורם ולהקשיב לסיפורים של אחרים.
אנחנו לומדים גם סיפור אחד, אפשר לספר בהרבה מאוד דרכים... אנחנו שמים לב מתי כלי תקשורת לא רוצה לספר סיפור מסוים, או מתי הוא בוחר לתת דגש לסיפור שבכלל לא אמור להיות מודגש. אנחנו מבקרים את אופן ההגשה של הסיפור. אנחנו כבר יודעים שנמצא את אותו סיפור מוגש באופן שונה, אצל מספר ספקי מידע.
התקשורת לא יכולה להיות אובייקטיבית, ומיד כשהיא תפסיק לנסות להציג את עצמה ככזאת, תישבר עוד פרדיגמה. תחזיקו חזק. זה לא רחוק.

10. לציבור יש זיכרון קצר.
אולי. אבל אנחנו כבר מזמן לא מדברים על אותו סוג של זיכרון, שדובר עליו כאשר המשפט הזה נולד. למעשה, אולי אנחנו עצמנו לא יכולים לזכור יותר מפעם, אך כל אחד מאיתנו מסתובב עם הרחבה דיגיטלית אינסופית לזיכרון ולידע האישי שלו. למעשה, הזיכרון הדיגיטלי החדש שנוסף לנו בשנים האחרונות, הופך את הזיכרון שלנו לרציף יותר, אמין יותר, מסודר יותר ונוח לשליפה.
הרבה יותר מזיכרון אמיתי שהוא דינאמי, סובייקטיבי ונוח לעיוות. לפחות בתיעוד, הזיכרון שלנו מספר את הסיפור כמו שאנחנו רואים אותו, או זוכרים אותו.
אז הזיכרון הציבורי ניתן לשליפה מתי שצריך, ואיפה שצריך, וכמה שצריך, ושום דבר לא הולך לאיבוד. אלא אם כן עובדים מאוד קשה בשביל שהוא ילך לאיבוד. וגם אז לא מובטח שום דבר.
לציבור בעולם כבר אין זיכרון קצר, כי יש לו מערכת שמאפשרת לו לשלוף זיכרונות על פי פקודה, לפי תיוג, לפי צורך ספציפי. זה עולם חדש, עם גישה למולטי-זיכרון קולקטיבי עם אינסוף לוויינים סובייקטיביים אישיים. לזלזל בזיכרון הזה, תהיה טעות.

בלוגר בלוגר תרדוף – מחשבות על פניה נכונה למובילי דעה ברשת.

 

אנחנו חיים ב"דור המולטי". ככה קורה פעמים רבות שאנחנו פוגשים אנשים שונים – בכובעים שונים אותם הם חובשים בחיים. הפוסט הזה נועד להפגיש בין שלושה כובעים בגרדרובה האישית שלי: כובע הפרסום, הכובע הדיגיטלי והכובע של הבלוגר. פשוט כי נראה לי שהגיע הזמן שהם יפגשו.

במפגשים מקצועיים שונים, יצא לי להיתקל, בעיקר בקרב אנשי יח"צ ופרסום, ביחס לא נכון ותסכול מחוסר השגת תוצאות עם מי שמכונים היום "מובילי דעה ברשת".

אנשי יח"צ, עם ניסיון רב בעולם ה"מסורתי", לא תמיד מצליחים להבין מדוע בלוגרים, למשל, דורשים יחס שונה בתכלית מזה שדורשים עיתונאים במדיה המסורתית.

בדיוק מאותן סיבות, הרבה אנשי פרסום (בעיקר מתחום המדיה והאסטרטגיה) נוטים להתייחס אל הבלוגרים בעיקר בתור "מדיה" – אמצעי להגיע לקהל מסויים, שהבלוגר, במקרה הזה הוא רק החולייה המתווכת בדרך אליו.

כבר ניתקלתי בעבר בהצעות לפרסם בבלוג שלי, ובכל פעם מחדש מצאתי את עצמי מוותר על התענוג. אפילו כשהתמורה היתה מכובדת, (ולרוב היא ממש לא...).

בפוסט הזה, הייתי רוצה להכניס אתכם לראשו של בלוגר או "רכז קהילה", ולעשות סדר שיאפשר לכם, במידה ואתם חושבים על פרסום בדרך הזאת של הפעלת בלוגרים, לגשת לנושא בדרך מקצועית יותר שתוכל להשיג לכם יותר תוצאות אפקטיביות.

ההבדל הראשון:
מבחינת היח"צ והמפרסם, הבלוגר הוא מדיה.
מבחינת הבלוגר – הוא אבא של קהילה המתקבצת סביב התוכן האישי שלו.

מתוך עבודה מקצועית רבת שנים בתחום הפרסום, אני יכול להבין למה אנשים מקצוע משופשפים יכולים בקלות ליפול בפח הזה של "מפת המדיה", אשר בתוכה יכולים להופיע הבלוגרים. אבל בזמן שזה אולי נכון חלקית, הבלוגרים עצמם הם לא מדיה רגילה והם עובדים קשה מאוד על מנת לגדל, לטפח ולחזק את הקהילה האישית שלהם ברשת ובמציאות.
בניגוד לעיתונאים במדיה המסורתית, הבלוגרים נמצאים בקשר דו-סתרי עם העוקבים שלהם. הם מכירים את רובם, בעיקר את הפעילים שבהם, והם מעניקים לכל אחד שמביע עניין, יחס אישי שמהווה בסיס למערכת יחסים מורכבת ומאוד לא קלה לתפעול. (במיוחד במספרים גדולים).

להציע לבלוגר לשתף את הקהילה שלו בפרסום מסויים, לא יכול להגיע מתוך הצורך "לחטוף את דעתו". הבלוגר הוא אישיות מותג בפני עצמו, לפחות ככה הוא מתנהל, והמותג או המוצר שלכם לא יכול לבלוע או להתנגש עם המותג של הבלוגר עצמו. הם חייבים לעבוד ביחד, באופן טבעי. אחרת, הם יזיעו, ואז שניהם יפגעו. (הבלוגרים כמובן כבר יודעים את זה... אירוני שלעולם הפרסום לוקח קצת זמן להפנים).

ההבדל השני:
בניגוד לעיתונאים שפשוט מתעלמים מפניות לא רלוונטיות עבורם,
בלוגרים יכולים לעשות לכם ולמותג שלכם הרבה נזק אם רק תפנו אליהם לא נכון.

זה לא איום, זאת פשוט עובדה. בלוגרים משתפים יותר. בלוגרים גם מבינים שהקהל אוהב ש"מכניסים אותו מאחורי הקלעים", לכן מאוד טבעי שבלוגר אשר רוצה לחזק את האינטגריטי שלו מול הקהילה, וגם לייצר אייטם ויראלי מעניין – יציף את הפניה האישית (או המאוד לא אישית ברוב המקרים) בבלוג שלו לעיניי כולם.

בהיותם "אבות ואימהות של קהילה", הבלוגרים מרגישים אחריות אישית על התכנים שהם מייצרים. הם מאוד מודעים לכוחם של התכנים האלה ולהבדלים בינהם. הם יודעים כמה קשה לייצר קהילה נאמנה ופעילה, והדבר הכי חשוב העומד לנגד עיניהם הוא לשמר אותה.

לכן פניה לא אישית לבלוגר היא טעות. פניה גנרית לבלוגר מעידה שהפונה לא באמת מתעניין בבלוג שלו, אלא רק רואה בו אמצעי להגיע לקהל, שהוא עמל קשות לרכז.
מאוד לא הגיוני, לצפות לפעולת בלוגר שאתם בעצמכם לא קראתם את הפוסטים שלו, הסתובבתם בין המגיבים שלו – והבנתם באמת פועלים הדברים ומה היא החוקיות של קיום אותה קהילה.

הבלוגרים צריכים להרגיש שאתם רוצים אותם, לא את הקהל שלהם – אבל מה שהם מרגישים לרוב, זה שהם רק הדבר המיותר הזה באמצא שמפריע לכם לעבוד. התחושה הזאת נובעת בדיוק מתוך אותה גישה של פניה לעשרות בלוגרים בו בזמנית בגנריות. זאת טעות. בלוגרים רציניים שבאמת מכבדים את עצמם ואת הקהילה שלהם, יצפו מכם להזמנה אישית או פניה אישית שמעידה כי באמת הבנתם את הבלוג ואת הקהילה שלו, ואתם לא סתם "מתפרצים".

ההבדל השלישי:
הקמפיין נגמר – הקהילה נשארת

אחד הדברים שאנשי מקצוע בעולם הפרסום שוכחים לקחת בחשבון, הוא שעוד אחד הדברים שמייחדים את הבלוגרים כ"מדיה" הוא (והם יודעים את זה) שכשהקמפיין שלכם יגמר, הם יאלצו להתמודד עם השלכותיו לאורך זמן מול הקהילה שלהם. האינטגריטי שלהם מונח על הכף ואם הקמפיין שלכם יכול להזיק לו – גם הון קטן לא יעזור. זה לא בשביל הכסף. זה עוד משהו שבפרסום לא מצליחים להבין.

ההבדל הרביעי:
זה לא בשביל הכסף. (לרוב).

בלוגרים, פופולאריים ככל שיהיו, רובם הגדול אינו מתייחס לבלוג שלו כמודל מסחרי. רוב הבלוגים הטובים והאיכותיים התחילו דווקא מאנשים שכל מה שעניין אותם הוא לשתף בדעתם. אנשים שהיה חשוב להם ליצור ולרכז מסרים מסויימים בעזרת קהילה שתעזור לפתח אותם. אנשים פותחים בלוגים של התשוקות הכי גדולות שלהם, של החלומות שלהם, של המגבלות שלהם... הם לא עושים את זה כי הם מצפים לעשות מליונים, ורובם הגדול, בכלל עובד ומתפרנס מדברים אחרים ולא מהבלוג. (אני לא מדבר עכשיו על שרלילות* בלוגים מסחריות, אני מדבר על בלוגרים אמיתיים – הארדקור).

ברגע שתבינו את העיקרון הזה, תבינו שאין לכם מה להתרגז כאשר אתם מציעים לבלוגר סכום שנראה לכם גבוה, ובכל זאת הוא מסרב. הוא לא "סנוב", הוא פשוט מבין שהסכום הזה לא שווה את העבודה הקשה שהוא השקיע בלבנות סביב עצמו קהילה שמאמינה בו. הוא לא שווה את הסיכון של זה – בטח לא כשהכסף שלו ממשיך להיכנס מכיוון אחר.

ואז שואלים אותי, אז מה כן אתה מציע לעשות...

האמת, כמה דברים:

1. לקחת בחשבון שיש סוגים מאוד שונים של בלוגרים. אתם צריכים להבין את ההבדלים ולהבין בדיוק באיזו קטגוריה נמצאים הבלוגרים שאתם רוצים לדבר איתם.

2. ככל שהפניה שלכם לבלוגרים תהיה המונית וגנרית יותר, אתם תחוללו באז קצר ומתכלה יותר ואתם גם מסתכנים יותר בבאז שלילי.

3. העדיפו טרגטינג מדויק של בלוגרים ספציפיים שיכולים לעזור לכם, וצרו איתם מערכת יחסים. אמיתית. אחת שתשרת את שניכם לאורך הזמן.

4. שוחדים הם הבאז הכי פחות אטרקטיבי. הם גם הכי שכיחים. אם אתם כבר "מצ'פרים", תוודאו טוב טוב שאתם מביאים משהו יחודי שבאמת עומד בסנדרט של הצ'ופרים שהבלוגרים בהם אתם מעוניינים רגילים אליו. (יש הבדלים עצומים, למשל בלוגרים מסויימים יגיעו למסיבת השקה המונית, אחרים רק לארוחת ערב זוגית מהודרת, אחרים יסתפקו בקופונים).

5. קראו והיו מעורבים בתכניהם של הבלוגרים שאתם רוצים באמת להפעיל. הראו להם שאתם באמת בעניין או שאתם באמת יכולים להיות.

6. התייחסו גם לקהילה של הבלוגר, לא רק לבלוגר עצמו. ה"קהל" הזה, הוא אנשים. ממש כמוכם. וכמוכם הם לא היו רוצים שיבטלו אותם בהמון גנרי. הרבה פעמים הפרסום משקיע בבלוגר עצמו, אבל שוכח להשקיע גם בקהילה שלו. מעבר לגישה של "להמשיך את הבאז" – באמת לתת את התשובות, את המענה, את היחס המתאים בזמן אמת – אתם לא יכולים לצפות שהבלוגר ש"שכרתם" לצורך פרסום יעשה את זה. מבחינתו הוא כבר עשה את שלו והוא ממש לא ישקיע (אלא אם כן תדרשו את זה) בתשובות למי מבין העוקבים שלו שהתעניין דווקא בכם.
מעבר לזה, גם אם הבלוגר כן מעורב, עדיף לכם תמיד לתת לקהילה תחושה שאתם פועלים מתוכה, ולא "אליה". פניות מבפנים תמיד מתקבלות עם הרבה פחות חסימות.

לסיכום:

יש כמובן עוד הרבה עצות וטיפים בנושא, אבל אני עוצר את זה כאן בשם הגלישה לעמוד השלישי.

חלק מהדברים שהזכרתי פה נכונים גם להתנהלות בתוך קהילות פייסבוק ועמודים מסחריים בפייסבוק (שאגב, לא כולם באמת מסחריים...)

אני מודע לעובדה שה"התעסקות" עם בלוגרים מעוררת התנגדות בקרב הרבה אנשי יח"צ מסורתיים ואנשי פרסום, אבל אני חושש שחלק גדול מההתנגדות הזאת נובע מניסיונות להכיל על הניו-מדיה, את הכללים של העולם הישן.

אם יש משהו שאני לומד כל יום, הוא שבניו-מדיה, כותבים את הכללים מחדש. הפרדיגמה התקשורתית משתנה בהרבה קצוות שלה בימנו, והבלוגרים הם לא "העיתונאים החדשים". הם פשוט משהו חדש שעומד בפני עצמו. ברגע שזה יופנם, אני חושב שהחיים של כולנו, פירסומאים, מפרסמים ובלוגרים – יהיו הרבה יותר טובים ופרודוקטיביים.

* תודה לבלוגרית מרינה גולדשיין על השראה משמעותית לפוסט הזה. בכלל אם עוד לא נכנסתם לבלוג שלה, שגיאות, אז אני ממליץ בחום!

**-נ.ב באמירה “שרלילות בלוגים מסחריות” כוונתי לבלוגרים שמטרתם להתפרסם ומוכנים לעשות זאת ללא מיון, פיקוח או התחשבות באיכות תכניהם. חלילה לא התכוונתי להעליב איש מהעוסקים בבלוגריות לפרנסתם ומספקים על כך גילוי נאות בבלוג שלהם ובהתנהלותם מול הקהילה.

למה לפתוח בלוג

 

מה קופץ לכם לראש כשאומרים לכם את המילה "בלוג"? הרוב יגידו "יומן רשת" או דברים בסביבותיו, אחרים יגידו "פלטפורמה שיווקית" לסוגיה – אבל כמעט כולם יכתירו "בלוג" כמשהו מאיים שדורש הרבה השקעה ותחזוקה. חלק מהאנשים שדיברתי איתם על הנושא הזה, השתמשו אפילו במילה "מחייב".

ארגז החול הפרטי שלכם

אבל בלוגים, ואני מדבר עכשיו על בלוגים אישיים, הם כבר מזמן לא בהכרח "יומן רשת", ונדמה שרוב האנשים, אפילו אלה שקוראים בלוגים באופן קבוע (מקצועיים ופרטיים), לא שמו לב לשינוי שעברה הפלטפורמה בשנים האחרונות.

הבלוג הוא המקום המושלם לביטוי עצמי ללא צנזורה, איפיון ותכתיבים חיצוניים. למעשה, אפילו אם אתם לא יודעים תכנות בכלל, אתם יכולים היום בפלטפורמות מסויימות לייצר מעטפת מקורית לחלוטין המתאימה להכיל במדוייק את התוכן שאתם מעוניינים להציג על מנת לייצר אינטראקציה כזאת או אחרת.

תופעת "הרעש הלבן"

לאחרונה שמתי לב שפייסבוק מתמלא בהמון "רעש לבן". מידע שהופך משעמם וזניח עד כדי שעמום. אני די משוכנע ששמתם לב לכך בעצמכם. התופעה הזאת שכיחה יותר אצל אנשים שמתייחסים לפייסבוק כ"לוח מודעות" ולא מפנימים את הפוטנציאל התקשורתי הרב כיווני של הפלטפורמה.

(אגב, זאת תופעה מקבילה למה שקרה בתחום הפרסום ונקרא "משבר תשומת הלב". החשיפה לעשרות אלפי מסרים פרסומיים ביום הביאה להקמת מנגנוני סינון מתקדמים וקשים יותר לחדירה אצל הצרכן)

כדי לנסות לטפל בבעיית הרעש הלבן הזה, נראה לי שאנשים צריכים להתחיל להתייחס אל עצמם כ"יצרני תוכן", על כל משמעויותיו של הביטוי. כלומר, להבין את משמעותם וחשיבותם של תכנים מסויימים שהם מייצרים, לעומת תכנים המייצרים שיעמום ויכולת התעלמות מהם.

מי באמת רואה את התכנים שלי?

בהנחה שכשאנחנו מפרסמים תכנים בפייסבוק, אנחנו באמת רוצים לחלוק אותם עם כמה שיותר חברים, ניתן לצפות שנרצה לוודא שהתכנים האלה באמת מגיעים לכל מי שברשימת החברים שלנו.

המשתמש המפוקח בפייסבוק יודע שהדבר אינו מחייב. כלומר, שזה שיש לי כמה מאות חברים, לא אומר בהכרח שכאשר אני מפרסם משהו הם כולם רואים את זה. המשתמש המפוקח יודע שפיד החדשות האישי מורכב מהאירועים המוגבים ביותר של המשתמשים הכי פעילים מבין חבריו.

המשתמש המתפקח ברגע זה ממש, מתחיל להבין שכדי להגיע לפיד של החברים שלו הוא צריך תכנים מוגבים. תכנים מוגבים יכולים לקרות רק במידה ולא חוסמים אותך או מתעלמים ממך בגלל שעד עכשיו יצרת תכנים שהוגדרו על ידי העוקבים אחריך כ"זניחים".

אף אחד לא רוצה שיתעלמו ממנו, בטח שלא יסתירו את תכניו ויוציאו אותו מחוץ ללופ המעקב. יותר מכך, אם מישהו מעניין אותי באחד מתחומי חייו, אך מתיש אותי בתכנים אחרים שמחייבים אותי לחסום אותו – זה די מתסכל, אבל בסוף הנוחות שלי כגולש תכריע את הכף.

הבלוג כתשובה ל"הסתר" של פייסבוק

אחד הפיתרונות האידיאליים לבעיית הרעש הלבן היא דווקא פתיחתם של בלוגים. למה? מפני שבלוגים אמורים לגרום לך לרכז בהם מיידע ממוקד, אחרי שחשבת אם הוא יעניין אחרים או לא, ואם הפרסום של המידע הזה באמת שווה ומצדיק פוסט.

בלוג גם מחייב אותך לפתח יכולות עריכה והתחייבות לפורמט שאתה עצמך יוצר על מנת שישרת אותך. (ולא פלטפורמה שמוכתבת מלמעלה ואתה משרת אותה ואת גחמותיה).

אם יותר אנשים יתחילו לכתוב בלוגים, הם יתחילו להיות יותר מודעים לתכנים שהם מפרסמים ויחסכו מאיתנו את הרעש הלבן של העדכונים המשעממים.
יותר מזה, במידה והם רוצים להמשיך לייצר "רעש לבן" בפייסבוק (למשל), עדיין אפשר יהיה לעקוב אחרי הבלוג שלהם ולדגום מחייהם רק את התכנים המעניינים באמת (על פי העדפות אישיות כמובן).

בואו נתמודד רגע עם ההתנגדויות הרווחות של אנשים לפתוח בלוג:

אין לי על מה לכתוב

אחד הטיעונים החביבים עליו מפני שהוא הכי קל להפרכה. תחשבו רק על הפייסבוק שלכם. עכשיו תחשבו על הפרופיל האישי שלכם ועל כל התוכן שהוא מכיל. על כמויות הסטאטוסים שייצרתם עד היום – לסוגיהם: דיווחיים, רגשיים, אינפורמטיביים, תיגוביים וכו'. האם אי אפשר היה לקבץ את הסטאטוסים האלה לכדי כמה פוסטים נאים? (אני מאמין שכן).
יותר מכך, תוסיפו על זה את התמונות שהעליתם, לצד הדברים שנכתבו כדי לתאר את התמונות – הייתי אומר שיש לכם תוכן די עשיר בחיים.
אגב, פוסט בבלוג לא חייב להיות ארוך. הוא יכול להיות לחלוטין כרצונכם. גם תמונה אחת בבלוג יכולה להיות פוסט. (למעשה, פייסבוק עצמו נכנס תחת ההגדרה של פלטפורמת מיקרו-בלוגינג. אבל הנגזרת המקורית ברורה לחלוטין).
רגע, אתם לא חושבים שזה מצדיק פוסט בבלוג? אז למה חשבתם שזה מצדיק שיתוף עם כולם בפייסבוק...?
חוץ מזה, אם אתם מאלה שמגיבים, ונמאס לכם מהגבלת המקום של פייסבוק בסטאטוסים ותגובות – אז כנראה שחסר לכם מקום להביע את עצמכם קצת יותר בחופשיות.

זה דורש הרבה מאמץ לתחזק בלוג

לא יודע אם "הרבה מאמץ", אבל בהחלט יותר מאמץ מפרסום סטאטוס בפייסבוק. וזה בדיוק הרעיון לא? המאמץ הזה הוא בדיוק מה שיגרום לכם להחליט אם התוכן שאתם הולכים לפרסם הוא חשוב ומעניין או שלא. זה בדיוק מה שיהפוך את הבלוג שלכם למעניין, קרוב לוודאי הרבה יותר מאשר הפרופיל שלכם בפייסבוק.

זה מחייב אותי לכתוב

זה לא. כל היופי בבלוג שאף אחד לא יכול לחייב אותנו לכלום. אין דד-ליין. אין עורך ראשי. אי הגבלת מילים. אין שום דבר שמחייב אותנו לכתוב מלבד עצמנו. (ושוב אני מזכיר שאנו מדברים על בלוגים פרטיים אישיים, לא בלוגים מקצועיים).
יותר מזה, כבלוגרים אנחנו מבינים שאם אין לנו משהו מעניין להגיד – עדיף שנשתוק.

מי יקרא אותי? איך יגיעו אלי אנשים

עוד סוג שאלות שאני אוהב במיוחד. מי שיקרא אתכם הם בדיוק האנשים שחושבים שהתכנים שלכם מעניינים. כשתשימו קישור לפוסט בבלוג שלכם בפייסבוק, אנשים יתייחסו אל העניין בהתאם: הם יבינו שמדובר פה בתוכן מושקע וקרוב לוודאי ממוקד. הם לא יסננו את זה באותה קלות שהם מסננים את הסטאטוס שפרסתם שאתם פשוט חייבים עכשיו קפה דחוף.
יותר מכך – היופי בכך שהבלוג שלכם לא יושב בפייסבוק, עוזר לתוכן שלכם לפרוץ את מעגל החברים הקיים שלכם ולהגיע לגולשים שהתוכן שלכם רלוונטי אליהם דרך גוגל. כן, מנוע החיפוש של גוגל לא מציף כברירת מחדל עדיין סריקה של סטאטוסים בפייסבוק, אבל הוא בהחלט סורק ומציף את הבלוגים. אם תנהלו את המידע שלכם נכון (קישור לפוסט רלוונטי על ניהול תוכן בבלוגים פרטיים), גוגל יביא אל הבלוג שלכם לא פחות מ-50% מהטראפיק (כמות הגולשים).
המשמעות הישירה של זה, גם למי שמתמטיקה היא לא הצד החזק שלו (כמוני למשל), היא בשלב הראשון הכפלה ישירה של כמות הקוראים שלכם, ופוטנציאלית – אפשרות להעשרת כמות החברים שלכם בפייסבוק, מה שאומר שהתוכן שלכם יופץ גם לחברים של החברים החדשים וחוזר חלילה. למעשה – בהצלחה לחשב את זה...

סיכום

אני מקווה שעשיתי לכם חשק לפתוח בלוג, או לחשוב על התכנים שאנחנו מייצרים בייתר תשומת לב. אם יש לכם התלבטויות, חששות נוספים הקשורים לפתיחת בלוג, אני אשמח אם תביאו אותם לכאן – וגם כמובן אם אתם חולקים על הנאמר כאן, מגרש המשחקים שלי לרשותכם:

שני נושאים למחשבה

 כל הדרכים מובילות לסיימון

לפני כשבועים, עלה ליוטיוב סירטון תמים, שעל פניו נראה כמו מיליוני סירטונים אחרים שכמותם עולים ליוטיוב יום יום. אלא שבסירטון הזה היה משהו מיוחד, אם עדיין לא הכרתם – איפה התחבאתם? תכירו: גרייסון צ'נס, וכן, עד לפני שבועים לא היתה שום סיבה שיהיה לו כבר ערך בויקיפדיה, אבל הרשת פועלת בדרכים ניסתרות (או שמאוד לא כל-כך), ובן ה-12 המוכשר ש-כמו שאומרים באיידול "בחר את השיר שלו היטב", זכה עד עצם כתיבת פוסט זה במעל 13 מיליון צפיות. (אל תבדקו, סוזן בוייל עדיין מובילה עם מעל 92 מיליון צפיות...) בסירטון, גרייסון נותן את הביצוע שלו לשירה של לידי גאגא "פאפארצי". (למה אני מרגיש צורך לכתוב את ליידי גאגא במירכאות ולא את שם השיר...?).

כרגיל, הרשת היא אגם הדייג הגדול של הטלוויזיה והראשונה לשלוף את הכישרון רב החשיפות לתוכניתה היתה לא אחרת מאשר אלן דג'נרס. האמנם אלן הנדיבה...? בראיון ראשון בטלוויזיה, גרייסון זכה גם לדבר עם האלילה שלו בטלפון בשידור חי וגם ולבצע את השיר שלה.

למי שלא עוקב אחרי אלן דג'נרס באדיקות, בכל זאת אנחנו בישראל, לאלן ולגאגא מערכת יחסים ידידותית ארוכה וגאגא כבר התארחה בתוכנית בעבר מספר פעמים ושיתפה עם אלן פעולה בדברים דומים.

בנוסף, גאגא הופיעה לפני כשבועיים גם באמריקן איידול, כאומן אורח, התוכנית שבה שופטת השנה גם אלן.
רק טבעי שסיימון קאול, החבר לפאנל השופטים יזכה לשים בקרוב את חותמו על מר צ'נס הצעיר, שכמו שאומרים – כנראה קיבל את הצ'נאס שלו ברגע הכי נכון.

אז למה אני בכלל מדבר איתכם על הקישקוש הבידורי הזה?

כי זה עורר בי כמה מחשבות גורפות על הבידור העולמי:

1. באופן עקיף או ישיר, סיימון קאול הולך ומשתלט על תעשיית הבידור והמוסיקה העולמית בכך שהוא מכתיב גם סטנדרטים וגם אופי למאות מליוני אנשים (להזכירכם, הפורמט של איידול נמכר ומופק ברחבי העולם).
אם כבר יש אי שם כישרון טבעי ונא, רוב הסיכויים שהמערכת הזאת תשאב אותו לתוכה בדרך זו או אחרת ותבטיח לעצמה בלעדיות.
מערכות כאלה נוטות בדרך כלל "לדפוק ולזרוק" באותה מהירות (כלומר לדפוק קופה ולזרוק אותך לאוכלי הנבלות במרטפי הטוקבקים), וכל פעם מפתיע אותי מחדש שכישרונות קונים את ההיזדמנות הזאת בלי לחשוב פעמים – למרות שהם ראו בעבר במו עינייהם איך כוכבי שביט כישרוניים עולים במהירות ומתרסקים במהירות אחרי שנוצלו כהלכה.

2. אם להיסתכל לטווח הארוך, אלן וסיימון כבר הבינו שניהם את כוחה של הרשת. אולם במקום לאכול את הלב על מיליוני החשיפות שכלום מהן לא הולך לכיסם, (או לאכול לנו את הראש כמו שאר התעשייה על שיתוף לא חוקי), הם בוחרים להיסתכל על הצד החיובי: הרווח שהם כן יכולים לעשות מהפוטנציאל הזה – מחוץ לרשת, וגם בתוכה בעתיד.
סיימון ואלן מייצגים בגישה זאת את הדור החדש של תעשיית המוסיקה. הדור שמבין שלא משנה למי שייך הקניין הרוחני וזכויות היוצרים – אי אפשר להגביל את המידע וניסיון למנוע ממנו להגיע לציבור רק יסייע לתוצאה ההפוכה מן הרצוי. סיימון ואלן מבינים איך הם יכולים לנצל את הרשת בתור עונת אודישנים אינסופית, וזה בלי לקום מהכיסא.

3. מלהיסתכל בהופעה הראשונה של גרייסון התרגשתי, היה משהו אמיתי ורגיש ומשום מה יכולתי להאמין שהוא יכול היה לכתוב את השיר הזה בעצמו. באלן, כבר אבד חלק מהקסם הזה. הבחור הצעיר בהחלט הצליח להפנים מהר שההצלחה בפתח ומשהו בהופעה היה טכני ומנייריסטי.
בכל זאת, לא נראה לי שרוב אמריקה מחזיקה בקריטריוני הגבוהים שלי, ומלהיסתכל סביב על הקטגוריה, אי אפשר להתעלם מכוכבים כמו ג'סטין ביבר, האחים ג'ונס וזאק אפרון (שבגילו הקשיש כבר נמצא בדרכו החוצה לקטגוריה אחרת) ולראות בגרייסון הצעיר המשך פוטנציאלי ישיר שלהם. כמו שיבוטים שכבר שכחו מי מהם היה הראשון, אם הוא יהיה -  הוא יהיה רק עוד אחד מאלה שנשמעים אותו הדבר... ובדיוק כמו שהציבור כבר הספיק להתבלבל מי באה קודם קריסטינה אגילרא או ליידי גאגא, או למה היהודים גנבו את השיר של נינט (- חיפשתי קישור לכתבה שזה הופיעה בה ולא מצאתי) ככה יבלע כנראה גרייסון צ'אנס, והלוואי שאני טועה ושיש לו צ'אנס אחר.

* תודה לאייל שאחראי, בין עוד המון שאר, גם על הצד הזה של ההשכלה הבידורית שלי.

מריחואנה אנא?

אנחנו עדים להתרחשות היסטורית: הציבור הכי עצל בארץ מרים את ראשו הסטלני ומאיים לעשות מעשה. כלומר אשכרא לצאת לפעולה... כן – פיזית.

היובש הרישמי, שמדווח, במקורות החשיש והמריחואנה בארץ, גורם לפלח גדול (או לפחות פלח שמרגיש שהוא גדול) להרגיש יותר ויותר שדוחקים אותו לפינה.

במשך שנים מקיימת ממשלת ישראל באמצעותה של המשטרה את ה"אכיפה" על חוק הסמים האסורים בישראל, ולמרות האכיפה הרישמית, בכל זאת קשה להתעלם מתדירות נוכחותו של החומר באיזורים ושכבות מסויימות של החברה הישראלית. תמיד בכמות מספקת, תמיד ללא רעש מיוחד למעט מקרי קצה פה ושם. כשחושבים כך, קשה שלא להרים גבה נוכח הנוחות והזמינות הגבוהה של מה שאמור להיות "סם אסור" בישראל, וכדי לא להיסתבך משפטית אניח זאת בצורת שאלה שכל אחד מכם יוכל לענות לעצמו: האם נראה לכם שיש סיבה מיוחדת שעכשיו פתאום אחרי כל-כך הרבה זמן של שקט יחסי, פתאום מתקיימת אכיפה מוגברת – וזאת ללא קמפיין תיקשורתי מלווה? כלומר, אם ממשלת ישראל היתה עושה פה מהלך תדמיתי "לנקות את הרחובות", לא הייתם מצפים שמישהו יצעק מראש איזה ערוץ שסוף סוף רואים את התוצאות החיוביות של עבודת המשטרה?

אבל העובדה שאיש לא צועק ואף קמפיין לא יצא, ודווקא הדיווח בתיקשורת עולה מתוך הצורך של הצרכנים עצמם – דווקא זה מה שמטריד יותר בכל הסיפור. מפני שסה"כ, כל חובב קונספירציות יוכל לתת תיאוריה קבילה מדוע ממשלה צריכה וזקוקה לקהל הצרכנים הספציפי הזה, ואיך הכסף השחור שמגלגל השוק הזה כביכול לידי "אירגוני פשע", מגלגל את עצמו בחזרה למערכת המדינית.

אז למה יש חוסר ויובש? זה לא בגלל המשטרה. או לפחות לא בגלל המשטרה בישראל. או לפחות לא בגלל שהמשטרה הגבירה את האכיפה כי פתאום הנושא הזה הפך להיות ראשון בסדר העדיפויות שלה.

אז למה כן? (תענו לעצמכם).

אז אחרי שהצלחנו להבין מי לא עומד מאחורי היובש, או לפחות מה לא הסיבות שביגללו הוא מיוצר, יש עוד נושא שכדאי לשים לב אליו, וזה ההידחקות לפינה.

סמים מיצרים תלות: פיסית, נפשית, פסיכולוגית. (כמו גם תרופות שונות, אלכוהול ואפילו מזונות מסויימים). הקהל שצורך את החשיש והמריחואנה מדבר על השפעות הלווי של חוסר ריכוז, אי היכולת לישון וחוסר סובלנות הולך וגובר. כביכול זה נשמע כמו התפנקות כשמשווים את זה לגמילה מסמים קשים באמת, אולם כשמסתכלים על זה בטווח הארוך, עצבנות, חוסר סובלנות וחוסר ריכוז יכולות להוות עול של ממש על חיי אנשים, לגרום להם לאבד את הזוגיות, את העבודה ועוד.

אז לראשונה מאז עידן ההיפר תיקשורת בישראל, הרשת נרתמת למהפכה חברתית מאונס: הסטלנים מרגישים שזה עכשיו או לעולם לא, ואחרי ששאבו מהספות את הפרורים האחרונים, הקימו פרופילים וקבוצות בפייסבוק וביוטיוב – הם אשכרא קמו ויצאו להפגנה בכיכר רבין. יותר מזה, הם כבר מתכננים את המתקפה הבאה: הפגנת תמיכה גדולה וגורפת שתקדם את חוקיות המריחואנה בישראל.

עכשיו מגיע החלק שמעניין באמת:

אם ממשלת ישראל לא תשחק את הקלפים שלה נכון, היא עלולה למצוא את עצמה באמצעה של מהפכה אגרסיבית למען הליגליזציה של קנאביס בישראל. קנאביס בישראל כבר מאושר בחוק לשימוש רפואי, ומכאן הדרך תהיה לא מאוד ארוכה.
ושוב, חובבי הקונספירציות בינכם, מבינים היטב מדוע אין זה האינטרס של חלקים מאוד מסויימים המנהלים את החברה הישראלית.

מצד שני, אם המצב יחזור לקדמותו במהירות כדי "ליסתום פיות", זאת תהיה הוכחה חותכת לקיומה של "מערכת השתקת האכיפה" שהיתה קיימת כביכול עד כה.

מה יקרה בסוף? נחייה ונראה. ממש בקרוב לדעתי. מה שבטוח, משהו פה מעלה עשן. והרבה.

עשרת הדברות לולוגינג יעיל (Vloging)

כשזה גאוני - זה גאוני. ככה משתמשים במדיה.

 

בישראל, כמו בישראל, כל טרנד עולמי מגיע קצת באיחור... אחרי שהצטרפה רישמית לקדחת הבלוגיניג, זה רק עניין של זמן עד שהבלוגוספירה הישראלית תגלה את יתרונותיו של הוידאו בלוג AKA "ולוג" (Vlog).

ביוטיוב ודומיו הולוג הוא כבר מזמן תושב קבע, וולוגרים טובים ומוצלחים כבר פרצו את גבולות היוטיוב אל המדיה המיינסטרימית.

כוחו של הולוג ויתרונותיו על בלוג הם ברורים:

1. לאנשים אין סובלנות לקרוא... עדיף שתדברו איתנו.

2. אישי יותר – פנים וקול מחברות אותנו יותר לדעותיו של האדם המדבר איתנו, ומעבר לזה, אנחנו יכולים לראות כוונות ניסתרות או גלויות באופן ברור יותר.

3. אפשר לתת דגשים ויזואלים וקישורים בדיוק כמו בבלוג רגיל – עם הטכנולוגיה של היום, אפשר להוסיף על הולוג כתוביות, הערות, תמונות וקישורים לאתרים אחרים.

4. הסביבה והאיכות שבהם מצולם הולוג מעידים באופן ישיר על האופי שלו. יותר קשה "לזייף" סביבה של ולוג מאשר להעלות עיצוב לבלוג רגיל.

מצפייה די אינטנסיבית בולוגים, הצלחתי לסנן ולמקד את הכללים הטכניים לשמירה על ולוג מוצלח, וזאת כרגע בלי קשר לנושא הולוג או לתוכן שלו עצמו.

המסקנות הבאות יוכלו לשרת אתכם במידה ואתם חושבים לפתוח ולוג אישי, ובמיוחד אם חשבתם להקדים את כולם ולפתוח ולוג מסחרי.

1. תנו כותרת ברורה, ישירה ולא מתחכמת לסרטון שלכם – רצוי שהכותרת תכיל את תוכן הוידאו עצמו או טיזרים שימשכו צפייה. אל תשחקו משחקים עם מי שמחפש את התוכן שאתם מספקים. היו ברורים ואמיתיים. אל תטעו בכותרת. זה הכי חשוב.

2. ספרו להם לאן הם הגיעו – גם אם זה הפוסט ה-200 שלכם, תמיד יהיו צופים שיתקלו בכם דרכו בפעם הראשונה. חשוב להקדיש 10-20 שניות לספר לצופים מה הערוץ שלכם מציע.
ספרו בקצרה על הסרטון הקודם ועניינו אנשים שלא מכירים לחקור גם לאחור בולוג שלכם.

3. העשירו את התוכן שלכם – הוסיפו קישורים חיים, כתוביות ותמונות על הוידאו שצילמתם. – הכל בהקשרים רלוונטיים מתוזמנים כמובן. הרבה גולשים יצפו בכם מההתחלה ועד הסוף ואז יחזירו למקום בו הופיע הקישור. אם ניתן, השאירו את הקישורים כמה שרק אפשר.

4. עשו את זה קצר וענייני – רוב הצופים לא ישרדו איתכם סרטון של מעל 4 דקות (בתוכן שמעניין אותם מראש!). עדיף שלא תפעילו סתם את המצלמה ותתחילו לברבר עד שיגמר לכם מה להגיד. תסרטו את הולוג שלכם מראש, לפחות בראשי פרקים – ככה תוכלו לשמור על רצף ולא למרוח זמן מסך מיותר.

5. היו קליפיים ודינאמיים – הגולשים משתעממים מהר, לכן כאשר אתם עוברים נושא, רצוי לחתוך במעבר חד. רצוי להוסיף אפקט וידאו או סאונד המעיד על מעבר נושא. אל תתעקבו להסביר, מי שירצה, יוכל תמיד לראות שוב ושוב ולהבין בקצב שלו.

6. הפעילו את הגולשים – תמיד רצוי לעודד את הגולשים לפעול במסגרת הערוץ שלכם: הציעו להם לבקש בקשות, לשאול שאלות, להגיב בכתוב ובוידאו. הפעלה קבועה ושגרתית היא אופטימאלית, למשל: פינה של תשובות על שאלות הגולשים (שהתקבלו בתגובות לפוסט הקודם).

7. התייחסו לתגובות הגולשים – בהבדל דק מתגובות להפעלה מעשית, גולשים יגיבו לכם גם על דעת עצמם. התייחסו לתגובות, למספרן, לתוכן שלהן, לשמות ולכינויים שהשאירו אותם. הראו לאנשים שאתם מדברים איתם ולא אליהם. זה ההבדל בין טלוויזיה ואינטרנט.

8. עודדו את הגולשים לדרג אתכם – רוב האתרים המארחים נותנים עדיפות חשיפה לתכנים שהגולשים מדרגים כבעלי עניין. עודדו את הצופים שלכם לדרג את הסרטון הספציפי, רצוי בסוף הסרטון, ורצוי שתעשו זאת גם בכתב וגם בעל-פה.

9. עודדו את הגולשים להירשם לערוץ שלכם – פופולאריות והצלחה נמדדות בעולם הולוגינג פחות במספר הצפיות לסרטון, ויותר במספר המנויים לערוץ. ככל שתצברו יותר חברים רשומים, הערוץ שלכם יצבור יותר צפיות רנדומאליות מגולשים שאינם רשומים. עודדו את כולם להירשם. ספרו לגולשים בכל פעם שאתם עוברים רף שהצבתם לעצמכם. (ולוגרים מסויימים מבטיחים לגולשים שיעשו בולוג כל מיני דברים כאשר יגיעו ל-X מנויים, למשל...)

10. השקיעו בתיאור הטקסטואלי של הפוסט שלכם – התיאור הטקסטואלי הוא התוכן שמוצא מנוע החיפוש הכללי, לכן חשוב שלא "תישמרו הפתעות" לעומק הסרטון אם הן יכולות להביא לכן טראפיק באמצעות החיפוש. שימו בתיאור קישור לאתר שלכם (אם יש לכם אחד) וכמובן, אם הזכרתם קישורים בגוף הולוג עצמו, שימו את כל הקישורים האלה בתיאור הטקסט כדי לחסוך מהגולשים הרצה חוזרת של הסרטון (הם לא אוהבים שמעייפים אותם). ספרו להם במהלך הסרטון כי הקישורים שאתם מדברים עליהם מופיעים גם בתיאור בצד – כך הם לא ירגישו צורך לעצור את הסרטון במהלך הצפייה.

דיברות אקסטרא, למתקדמים.

11. יצרו לוח שידורים קבוע ומהימן – זה נכון, זאת האינטרנט, ואין באמת לוח זמנים מוכתב. אבל בני אדם הם יצורים של הרגל, ויצירת הרגל עבור הגולשים הקבועים שלכם, יעזור לכם להביא טראפיק בפיקים לולוג. הולוגרים הותיקים גילו שהזמן הטוב ביותר להעלות ולוג לרשת הוא באחר הצהריים / ערב של יום רביעי/חמישי – לקראת הסופ"ש, כשלאנשים יש יותר זמן פנוי מול המחשב.

12. יצרו שיתופי פעולה עם ולוגרים אחרים – כמו פוסטים שיתופיים בבלוגים, גם הולוגוספירה מלאה בשיתופי פעולה מרהיבים. האופי של שיתופים אלה משתנה ויכול להיות: סרטון שצולם במשותף עם ולוגרים נוספים, סירטונים שצולמו בנפרד ונערך לסרטון אחד עם ולוגרים אחרים, סרטוני שרשרת וכו'...

13. הפנו לערוצים נוספים שלכם - תופעה מעניינת המתרחשת בתקופה זו ממש, היא שולוגרים שפתחו ולוג מקצועי, מרגישים צורך לפתוח ולוג מקביל ואישי יותר, אשר אינו מחייב אותם לתכנים איכותיים ועריכה מחמירה, אך עוזר להם לשתף את הצופים ולרתק אותם יותר. הולוג המקצועי והולוג האישי חיים בהרמוניה זה לצד זה ומתקשרים בינהם. ספרו בשני הערוצים על שני הערוצים כדי למשוך גולשים לחקור עמוק יותר.

בינתיים בארץ...

נכון להיום, לא ידוע לי ולא נתקלתי בולוגרים ישראלים אמיתיים (ואני לא מדבר עכשיו על באזרים של חברות אינטראקטיב למיניהן – ותקנו אותי אם אני טועה). רוב הישראלים מעדיפים להעלות סרטון פה, סרטון שם – בסגנון אנקדוטה מתוך ההוואי המשפחתי / חברתי, או קטעים מתוך הופעות (שלהם או של אחרים).

לדעתי זה רק עניין של זמן עד שהישראלים יגלו את הולוגינג ויצטרפו לקהילה העולמית, כרגיל באיחור אופנתי.

עקפו את הטלוויזיה בסיבוב:

מצחיק, שאפילו הטלוויזיה שמתחילה להבין שתכניה מגיעים לרשת בין אם תרצה או אם לא, עוד רחוקה מלהפנים את ההתנהלות הנכונה, היעילה והרווחית מול הגולשים.

הטלוויזיה ממשיכה להתייחס לאינטרנט כאל המשך ישיר של המרקע, וממשיכה לעשות עם התוכן שלה ברשת את הטעויות שבעצם פתחו את התחרות שלה עם האינטרנט.

במקום לדבר עם הצופים בגובה העיניים, להתייחס לגולשים פרטנית ולקיים את הכללים החדשים שהולוגרים החלוצים בתחום גילו בעצמם, הטלוויזיה ממשיכה לשחזר את החד כיווניות הגובלת בדקדציה הרגילה שלה.

קחו לדוגמא את ערוצים המסחריים הישראלים הרשמיים ביוטיוב (2, 10)  – כולם ממשיכים לשדר בפורמט האדיש לצופים, בדיוק כמו החדשות בטלוויזיה.

מנגד, אנחנו מקבלים תוכניות מתנשאות ומנותקות כמו "מה קורה" של לינוי בר-גפן, שלא רק מציגות באור מעורר רחמים את חוסר ההבנה של הטלוויזיה את האינטרנט, אלא גם משמשת כפלטפורמה אגרסיבית וחסרת רציונאל לתוכן שיווקי שמעליב את האינטיליגנציה.

זה כנראה רק עניין של זמן עד שהאנשים בטלוויזיה יפנימו שהם יכולים לעשות הרבה יותר כסף ולקבל הרבה יותר חשיפה ובאז אמיתי – אם הם רק ישנו את הגישה ויבינו שיש פה מדיה שפועלת לפי כללים אחרים.

הנה רשימה חלקית של הולוגרים והערוצים שאני עוקב אחריהם ביוטיוב כבר תקופה לא קצרה:

ריי ויליאם ג’ונסון - 3=

מייקל באקלי – whatthebuckshow

שיין דוסון – שיין דוסון טי וי

איש הגיטרה המיסתורי

פיליפ דה-פרנקו – The Philip Defranco show

אוניסיון – onision

טוב יש עוד מלא… אתם מוזמנים לבדוק את הרשימת המנויים המלאה
בערוץ שלי, כאן >>

ואם אתם חושבים שזה פשוט, אז רק תראו מה מחכה לכם אם תרצו לעשות את זה מקצועי:

מצאתי בפליקר אצל jozecuervo:

מה יש לעשות ביוטיוב

רגע לפני: הפוסט הזה נכתב מתוך צורך אישי ולא במסגרת תשלום או קידום כלשהו. האמירה בפוסט מייצגת את דעתי בלבד ואין לקרוא בה יותר מפרשנות אישית. יצא הרבה יותר ארוך ממה שתכננתי, אז תרגישו חופשי לדלג על הפסקאות שהתוכן שלהן כבר ידוע לכם.

צאו מהמחסן

יוטיוב, אתר הוידאו השיתופי הגדול בעולם הוא עוד לא בן 5, ועם זאת לא תיאר לעצמו לאן יספיק להגיע. מתוך אלפי אתרים המתחרים על הנישה שלו, קצת קשה להגיד מה גורם דווקא ליוטיוב לא סתם לשרוד אלא אפילו לשגשג.

רבים מחברי ובני משפחתי עדיין לא "גילו" את יוטיוב באמת, ועדיין מתקשים להבין איך קורה שאני מעביר באתר ימים (לילות) שלמים - ואפילו אין בו פורנו...

רוב האנשים מכירים את יוטיוב כמקום שאפשר למצוא בו סרטונים מצחיקים, קטעים משעשעים המפיגים את השעמום היומי ולפעמים סרטונים המתעדים את החיים הפרטיים של המכרים שלנו או אנשים זרים.

בגדול, זה אולי באמת השימוש הרווח ביותר, אך גם הפספוס הגדול של רוב המשתמשים את הפוטנציאל האמיתי של האתר.

יוטיוב הוא כבר מזמן לא "מחסן" של סרטונים. למעשה יוטיוב הוא ספק תוכן רלוונטי בעל אופי קהילתי מובהק, המאפשר לעשות הרבה יותר מלהעביר כמה דקות של הסחת דעת.

הפכו להיות חלק מקהילת הוידאו הגדולה בעולם

בקלות כמעט בלתי נתפסת, תוכלו לפתוח משתמש קבוע ולשדרג את חוויית הגלישה שלכם פי כמה. הרשמה לאתר היא מהירה ובסיסית, ואם יש לכם משתמש בגוגל, אתם אפילו לא צריכים להירשם מחדש – אתם צריכים רק לאשר את השם והסיסמא שלכם והופ –שודרגתם אתם רשומים ביוטיוב.

ברגע שיש לכם משתמש אתם יכולים לבצע פעולות בסיסיות כמו לשמור סרטונים שאהבתם ברשימת המועדפים האישית שלכם, לערוך רשימות השמעה פרטיות (ולשתף אותן), וכמובן להעלות סרטונים לערוץ משלכם.

אבל הרבה מעבר לכך, מעכשיו תוכלו ליהנות מן הפיצ'רים החברתיים של יוטיוב כמו להירשם לערוצים של ספקי התכנים החביבים עליכם, לאסוף חברים ולעקוב אחרי הפעילות שלהם ביוטיוב, לעדכן את החברים בקלות על כל פעילות שלכם באתר ועוד...

בעזרת הערוץ האישי שלכם תוכלו בין השאר, תוכלו לשלוט טוב יותר איך נראים הסרטונים ורשימות ההשמעה שלכם, כאשר אתם משלבים אותם באתרים מחוץ ליוטיוב – ככה >>

רק לאחרונה החלו ביוטיוב להחדיר את המבנה החדש של עמוד הערוץ האישי, והוא נמצא עדיין בניסוי – אך מגמת החיברות והשיתוף בעזרת אלמטים המוכרים היטב מעולם הרשתות החברתיות ניכרת מיד לעין.

עוד פיצ'ר שנוסף לאחרונה הוא האפשרות לראות את "היסטוריית הצפייה" האישית שלכם וכך לאתר בקלות סרטונים שאתם רוצים לראות שוב.

ההתייחסות ליוטיוב כאל "אוסף קהילות וידאו" היא שונה מהותה מן התפיסה שלו כ"אתר לשרוף בו זמן".

למעשה תוכלו למצוא ביוטיוב מידע קבוע וזורם בכל הנושאים שמעניינים אתכם: עבודה, תחביבים, בידור ועוד, וכל המידע הזה יבוא ארוז עם "האנשים הנכונים".

התחברות לערוצים הנכונים ולאנשים הנכונים ביוטיוב יכולה לתת לכם יתרון רציני ולהעשיר אתכם מאוד. מעבר לכך, היא יכולה לקשר אתכם ישירות לאנשים ולגופים שלא הייתם יכולים להגיע אליהם באופן שונה.

פייסבוק - מאחוריך:

תחשבו על יוטיוב כמו על פייסבוק של הוידאו, רק משודרג.
מה שמשדרג אותו היא היכולת לזהות ולהציף אלינו את התכנים המעניינים אותנו על פי הכירות מתמשכת. בניגוד לפייסבוק המציף רק תכנים של חברים, יוטיוב מציף תכנים על בסיס הרלוונטיות שלהם לצרכים וההרגלים שלנו. כך אנחנו יכולים למעשה להרחיב את הרשת החברתית שלנו ולהגיע ולהכיר אנשים וגופים חדשים על בסיס תוכן בלבד.

And now, going live…!

כיאה לאתר שחושב קדימה, יוטיוב הרים כבר מזמן את כפפת השידורים החיים, מגמה בעייתית כשלעצמה כשמדובר באינטרנט.

גופים רבים חוששים לצפות מן הגולשים שבמקום מול הטלוויזיה, יתיישבו לראות תוכנית מסוימת בשעה מסוימת בלייב על המחשב. (שלא לדבר על בעיית הפרשי השעות).

אבל באינטרנט, כמו באינטרנט – לא הגופים המסחריים מכתיבים את המגמה, אלא הגולשים והצרכים שלהם - והגולשים ביוטיוב אמרו את דברם, בלייב...

עד כדי כך שיוטיוב פתח ערוץ רשמי שלם המשדר את תכני הכוכבים שלו בשידור חי בשעות קבועות.

ארגז המשאבים הגדול בעולם

לקח לחברים ביוטיוב זמן להבין שהאתר שלהם התחיל מגמה חדשה: ייצור בלתי פוסק של כוכבים מקומיים (כלומר כאלה שמתקיימים רק במסגרת יוטיוב).

בין הכוכבים האלה אפשר להבחין בין שני סוגים עיקריים: כוכבים לרגע (כאלה שהיה להם סרטון אחד מנצח שזכה לאלפי או מליוני צפיות ולא הצליחו לשחזר את ההצלחה), וכאלה שהעקביות, העקשנות והכישרון רכשו להם עדת מעריצים המקפידה לעקוב אחריהם בדבקות.

וידאו בלוגרים גילו מנגד, שיוטיוב מאפשר להם חשיפה בינלאומית אדירה ולכן שווה להשקיע בבלוג הרגיל שלהם כדי לקבל אותה. כך קרה שמאנשים שסתם יושבים לדבר מול מצלמת הרשת שלהם – ולוגרים עברו להפקות של ממש הכוללות אולפנים מאולתרים, עריכה ומשתתפים נוספים.

גם האופציה של תגובת וידאו על הסרטונים שמועלים מייעלת את הויראליות ומשפרת את דרכי ההתקשרות בין חברי הקהילה באתר.

כוחה של המסננת האמיתית

יוטיוב ודומיו שינו באופן מובהק את חוקי משחק הליהוק וגילוי הכשרונות. אם עד היום אנחנו צריכים ללכת לסוכנים, לאודישנים ולמפיקים, היכולת של יוטיוב להציף את המוכשרים שבנינו מעל לזרם הרעש הלבן משרתת אותנו היטב.

בזכות יוטיוב ושכמותו, הסוכנים יגיעו אלינו וה"הימור" שלהם יהיה בטוח ביותר בעקבות הידיעה שעשרות אלפי גולשים כבר אוהבים ועוקבים אחרי התכנים שאנחנו מיצרים (בכל תחום).

הרלוונטיות והפופולאריות הגלויות לכל, אינן משאירות מקום לספק במי כדאי להשקיע ובאיזו מסגרת.

ככה עלו וצפו על פני השטח: שיין דוסון, מייקל באקלי, ליסה נובה, לונלי גירל15, פרד ועוד רבים רבים... אולי לכם אישית השמות האלה לא אומרים כלום, אבל עם עשרות אלפי מערצים מכל העולם יהיה לכם קשה להתווכח.

הראשונים להכיר בכוכם וכמובן אחד בשני היו הכוכבים העולים עצמם. כך, בלא שחיכו לחיבור מצד האתר, החלו הכוכבים השונים לשתף פעולה בקידום הערוצים של חבריהם, באירוחם בסרטונים של שיתוף פעולה והופעות אורח מיוחדות.

מפרגונים ועד תחרות ולכלוכים – הכל בשם הרייטינג, ובלי עזרה מאף אחד פרט למעריצים האדוקים.

בינתיים, גם יוצרים אחרים קלטו את הקטע אבל חשבו יותר רחוק:

למה לעבור את המסננת האגרסיבית של חברות הטלוויזיה המסחריות, כשאפשר להפיק עצמאית פרקי קונספט קצרים, להעלות אותם ליוטיוב ולתת לגולשים להחליט אם הם רוצים לראות את הסדרה או לא...

מי שלקח את הסיכון והשקיע בהתאם לא התאכזב. "פרד" כבר קיבל הצעה לסדרת טלוויזיה משלו, מייקל באקלי מנחה ביוטיוב ובטלוויזיה, הסדרה היוטיובית "ביצ'יות דמיוניות" נקנתה על ידי MTV ועונה חדשה של the battery's down עולה ממש בימים אלה ביוטיוב עצמו – הכל הפקות עצמאיות ברמות משתנות, של אנשים שהאמינו שהם יכולים - והוכיחו את זה.

הכוכבים של יוטיוב כבר מקבלים קטגוריה משל עצמם בפרסי הנוער והמוסיקה בארצות הברית, וזוהי רק דריסת הרגל הראשונה של מי שהופך להיות מעצמת הוידאו הגדולה ברשת (ובל נשכח, זרוע של גוגל כמובן).

מאבקם של המפסידים

בשעה שכוכביו העולים של יוטיוב מתחילים לקשט את פני תעשיית הבידור המיינסטרימית, הפרדיגמה הקודמת, כלומר הטלוויזיה – עסוקה בלריב עם עצמה ולגרום לעצמה הפסדים כלכליים של ממש.

בעוד הרשתות המסחריות נאבקות עם יוטיוב על שימוש בתכניהן המוגנים באתר, הגולשים עושים מה שמתחשק להם עם אותם תכנים בדיוק: עורכים אותם מחדש, מעלים אותם כנגד החוק ואפילו משנים אותם הלכה למעשה.

כך למשל זוכים סרטים של דיסני לדיבובים חדשים ומקוריים, ורגעים טלוויזיוניים נדירים זוכים לחשיפה בינלאומית.

הרשתות המסחריות שכבר התחילו להפנים את המגמה שיוצאת משליטתן, נכנעות אחת אחת ובליית ברירה פותחות ערוצים רשמיים משל עצמן ביוטיוב. רוב הערוצים האלה לוקים עדיין בחוסר הבנה בסיסי של יוטיוב כפלטפורמה ונותנים רק טעימות שיווקיות לתכנים המלאים הנמצאים עדיין (ההדחקה) בטלוויזיה.

ההדחקה הזאת של הערוצים המסחריים והמחשבה שאם יתנו טעימות ויצאו לידי חובה בנוכחות רשמית לא מספקת, היא כמובן רק עניין זמני. בשלב מסוים, מישהו יבין שנוזל לו כסף מהקופה וכל מה שהוא צריך לעשות הוא לשנות את התפיסה וקצת את המודל המסחרי כדי לחסום את הדליפה הזאת ואפילו להרוויח בזכותה יותר.

וידאו עם ערך מוסף – כוחה של האינטרנט

למזלנו, ישנם כבר יזמים שזיהו ורתמו את כוחו האמיתי של יוטיוב כדי להראות לנו שזאת רק ההתחלה. הפרויקט הזה, של התזמורת הסימפונית של יוטיוב, מחבר מוסיקאים מכל העולם להקליט ולנגן יצירה אפית שנכתבה במיוחד לצורך זה. אבל זאת כמובן לא הדוגמא היחידה...

אבל יוטיוב יודע גם להשתמש בכוחו העצום לטובה אמתית, כמו כאן למשל בערוץ גיוס המתנדבים הרשמי שלו.

יוטיוב למתקדמים – מעקב ושיפור החשיפה

כבן מאומץ למשפחת גוגל, הפנימו גם ביוטיוב את מגמת הקידום העצמי החזקה שמתקיימת ברשת, והחליטו לתת לגולשים הפרטיים את הכלים לקדם אטקיבית את התכנים שלהם, בעזרת כלים שהיו שמורים עד כה רק למקצוענים.

היום כל גולש יכול לעקוב אחר מספר הצפיות שלו זכו סרטוניו, לראות איזה סרטונים בעליה ואילו בירידה, לראות איפה בעולם עובד מה ועוד... (מיותר לפרט את המסקנות השיווקיות שאפשר להפיק מהנתונים האלה, נכון?)

יוטיוב מאפשר ליצרניי התכנים שלו לשתול קישורים, תמונות וטקסטים בתוך הסרטונים שלהם, לעודד תגובות מצד צופים וכמובן לשתף פעולה עם גולשים אחרים.

והנה משהו שרובכם בטח לא מכירים: עמוד הניסויים של יוטיוב, ותנסו לפחות את זה (תקליקו על אחד הסרטונים ותבינו)

ניסוי אחד שכנראה לא כל-כך הצליח ונגנז בינתיים הוא עורך המיקסים של יוטיוב, שהיה בניסוי אך הורד מן האוויר בלי הסברים.

טיפים נוספים למתקדמים ביוטיוב, בכתבה ב-YNET, כאן >>

Siege the air

המנטרה אותה הנחיל לנו הסרט "רדיו חזק" מיושמת על ידי גולשי יוטיוב ואתרים דומים לו יום ביומו. מליוני ערוצים אישיים של אנשים מכל העולם נפתחים בכל יום ואוספים לתוכם אשכולות תכני וידאו המרוכזים בנוחיות לכל מי שחפץ בעניינם.

התכנים האלה אינם עוברים צנזורה, אינם נערכים מחדש, אינם משנים את האג'נדה המקורית שבהשראתה נוצרו וכמעט ואינם מסוננים.

התכנים האלה מבטאים את האנושות באשר היא, עוקבת, מתעדת, מבדרת ומדכאת – והם עוברים סלקציה טבעית דרך רמת עניינם של הצופים.

זהו הרייטינג בהתגלמותו הבסיסית ביותר, אך לצידו, בניגוד לטלוויזיה, הוא עדיין מאפשר שידורי נישה ולו לקהלים המצומצמים ביותר.

בעולם שבו לכל אחד יש מצלמת וידאו וגישה ליוטיוב מהכיס בג'ינס, לא פלא שאנו חיים בעידן המתועד והקריאטיבי ביותר שהיה עד ימנו.

העולם שלנו משתנה, והדור הזה והבאים אחריו יזכו לראות את ההיסטוריה הזאת בפרטי פרטים. גם ביוטיוב.

נ.ב.

סתם בשביל הדובדבן, משהו לא רשמי. אם בא לכם לראות שני סרטוני יוטיוב בו זמנית באותו עמוד דפדפן ולהשוות בינהם, נסו את האתר הזה >>