פברואר 07, 2014

מי ישפוט את השופטים?

שופטים1

אולי זאת המילה שמבלבלת אותי – "שופט", דמות שאמורה לייצג את הצדק. את הבינה. את האינטליגנציה. לבקש את התמונה הרחבה ביותר ועל פיה, להחליט כיצד צריך לנהוג, במסגרת החוקים, ולפעמים לפנים משורת הדין. שופט אמתי צריך לנהוג באומץ, להתעלם מהשפעות חיצוניות לא רלוונטיות ומהטעיות אפשריות שיכולות להטות את החלטתו. השופטים האידיאלים אמורים להיות "הבלתי משוחדים", אלה שהחוק בשבילם הוא צו הלב וגזר הדין שהם מעניקים, אמור להיות באמת מכריע.

ב-20 השנה האחרונות, נדמה שהמילה "שופט" משנה משמעות ועוברת אונס רבתי, כל יום, ברוב המדינות בעולם, מול עיניי מיליוני צופים.

תכניות הריאליטי מלאות ב"שופטים", עד כי נדמה, במיוחד בישראל, שצריך לגרד אותם מירכתי שוק המוסיקה המדולדל והמדולל, כשאריות פליטה. שלושה פורמטים כאלה בפריימטיים, ועוד כמה שמסתובבים בערוצי נישה כאלו ואחרים, משאירים וואקום מהדהד, וצורך בהשקעה רצינית סביב ההאדרה של פרסונות שהעשייה שלהן לא בהכרח מצדיקה את המעמד שתוכניות כאלו מתאמצות מאוד למכור ולמצב עבורן.

שופטים ומנטורים תשים בשעריך

העניין הוא ששופטים, או "מנטורים" בתוכניות מהסוג הזה, רחוקים מאוד בפרקטיקה מהגדרת המקור למושג והתואר המהדר את שמם בפריימטיים ובמדורי הרכילות. הכל מבוים, מתוסרט, מצולם וערוך לפי האינטרסים של התוכניות האלה. ה"שופטים" שלנו קנויים מראש. הם זקוקים לפלטפורמה שמזינה את הקריירה שלהם, יותר ממה שהיא זקוקה להם. אמת מרה שבה עצם הבעיה.

לפורמטים לא מפריע לגזול את התואר המקצועי "שופט" ולחסל אותו בעינויים - בעיה רצינית המטילה צל אפל על התרבות שלנו, כשהיא ממצבת שופטי ריאליטי כמודלים לחיקוי והערצה.

נדמה כי אנחנו אוהבים לראות מישהו שנכנע למכונה, קורע לגזרים מישהו שחולם לעלות על הסרט הנע שלה, וכי אנחנו מעודדים את התופעה הזאת להמשיך. אנחנו "אוהבים" את המסך שלנו מדמם. אחרי הכל, עקרונות הדרמה לא השתנו אלפי שנים: בשביל שנזדהה עם דמות, צריך להיות לה מכשול ושופטי הריאלטי הם חלק מרכזי במכשול הזה, ואליהם אמורות להינשא העיניים.

שופט ומלך - תארים בפומפוזיות

מילא האדרת השווא של המי ומי בתחום הבידור ו"אסמכתם" לשופטים, נראה כי אלו, כבר אינם מסתפקים בתואר "שופט" ורובם מנסים לנכס לעצמם איזשהו "תואר אצולה" נכסף נוסף, אשר יתקשר את דירוגם בהיררכיה התפיסתית. כך קורה שאייל גולן הוא "הזמר הלאומי" (כבר לא), ריטה היא "הזמרת הלאומית", דנה אינטרנשיונל היא "מלכת הפופ" הישראלית, וירדה ארזי (שבקרב מעריציה מוכרת שנים בתור "המלכה"), הורדה לדרגת "דוכסית" הפופ בזמן שהיא יושבת ב"קבינט" השופטים לצד דיוות הנוצות.
בפרסום אנחנו נוהגים להאמין, שאם מישהו צריך להגיד על עצמו שהוא משהו, כנראה שהוא לא באמת הדבר הזה באמת – מה שהופך את כל המאבק הזה על תוויות מלוכה ושליטה, די פאתטי.

משחקים על כל החפיסה

גם השופטים מתחרים ביניהם, לכן גם הם, נופלים קורבן למערכת. ככה זה כשאתה כלי של מפלצת הרייטינג הקפיטליסטית – הכל הולך: צריך להעליב, לפגוע, לנפץ חלומות, לדכא שאיפות, לסכסך, לסחוט סיפור קורע לב ולפתוח בו את הצלקות על מנת למצוץ מהן התייחסות מהקהל. צריך לשקר, לזייף רגשות, להיות צבוע, לעורר פרובוקציה, לדרוך על משתתפים ועמיתים למקצוע או לתחום, ואם לא הלך בטייק הראשון והשני והשלישי, זה יערך בכל מקרה לקונטקסט ולמסר המתאימים להפקה או ימצא את עצמו על רצפת חדר העריכה.

בקרב הדורסני הזה בין תכניות ריאליטי שונות, השופטים הם הג'וקר, או במילים אחרות – הם יהיו כל מה שההפקה רוצה שהם יהיו. גם אם זה אומר להקריב אותם ואת הישגי הקריירה שלהם על הדרך. לבוא אליהם בטענות יהיה כמו להאשים את הקלפים עצמם שהפסדת.

תסמונת הכיסא המסתובב

מבט מזוקק יותר על אופי תפקידו האמיתי של "שופט ריאליטי", יאיר באופן קצת פחות מפתיע את העובדה שמדי פעם, נחשפת אנושיותו, מעבר לגבולות הקונצנזוס שהתוכנית בה הוא משתתף מתיימרת לייצג. כך קורה ששופטת נתפשת על עבירות סמים קשים, שופטת אחרת נשפטת על סחיטה באיומים ושופט אחר מואשם בבעילת קטינה בהסכמה.

באופן אירוני, פורמט הריאליטי, מובנה כך שתמיד יוכל להתנער מאחריות ולהמשיך ליהנות גם מה"הוצאה הציבורית להורג" של שופטיו.

ממה אנחנו כל-כך המומים? למה אנחנו ממהרים כל-כך להצטרף לעדר התליינים ברגע שזה קורה? הרי זה לא חדש... זה רק הפך מהיר, זמין ונוח יותר. כבר לא צריך לשבת בקולוסאום ולהצביע עם האגודל מטה, מספיק להעביר את היד בדרמתיות על כפתור ה"לא עבר" באפליקציה, כדי לקוות שחלק מהדם שנשפך, יגיע גם לשפתותינו.

וזה לא שאנחנו מחכים לאפליקציות... לא לא. אנחנו מנצלים כל הזדמנות להיות שופטים בעצמנו, בכל סיטואציה שדומה רק בקצת לפורמטים של התוכניות שמחנכות ומתכנתות אותנו לשפוט כמוהן. אנחנו קרים ואכזריים. אנחנו אטומים וקהים ואנחנו בטוחים, שהיינו יכולים לעשות עבודה יותר טובה מהשופטים בתוכנית. אנחנו מדחיקים נגד כל היגיון אפשרי את הידיעה שה"שופטים", הם לא באמת שופטים. הם שחקנים. הם חיילים של מערכת שהאינטרס שלה הוא כסף. הכסף שלנו, ואנחנו כולנו השה לעולה, ההולך כצאן לטווח ובדרך רומס בשעטה כמה שיעירים לעזאזל.

המרה אלימה

אלוהי הרייטינג לא רואה בעיניים, הוא עושה נפשות גם מגיבורים שהצליחו למצב את עצמם כמתנגדים פנאטיים שלו בפומבי. אחד אחד הם כורעים מול המזבח או עליו, ונשבעים לו אמונים בקודש הקודשים - הפריימטיים. ואיך נאשים אותם? איך נבוא אליהם בטענות כשאנחנו יודעים שהם לא יכולים "להצליח" שלא תחת כנפיו? איזה סיכוי יש להם מול נסיו וחרונו? הכופרים דינם גיהינום השכחה וההתעלמות, גזר דין קשה לכל הדעות. מוות סטרילי של הסתפקות במועט או בקיים, לא עלינו. לא על אף אחד. מחשבה נוראית שבאה עם תחושת דחיה ונידוי מלווה בניחוח הערכה המתפוגג עם הזיכרון. עם הערכה אי אפשר לשלם במכולת, העניין הוא שבימנו גם לא עם אלבומי מוסיקה.

שופטים2 הכסף בעולם ה"מוסיקה" כבר מזמן לא מגיע ממוסיקה. אולי בגלל זה, ובאופן מאוד אירוני – נוח לנו עם המושג "תעשיית המוסיקה". תעשיה של תוצרי הלוואי (מרצ'נטייז) שנמכרים מסביב לתדמית, שרוב הזמן היא מזויפת, מוקצנת ופיקטיבית.

בהסכמה

איך הסתבכנו ככה ברשת העכביש הזאת? כמה זמן עוד נרשה לטורף רב הזרועות לייבש את האינטליגנציה שלנו – הרגשית והשכלית?

סף הרגש שלנו מותש. נראה ששום דבר לא יזעזע אותנו יותר, וגם אם יזעזע – אז מה. לא נעשה כלום. או נשתף פוסט זועם בפייסבוק. אולי נלך להוציא קצף באיזו כיכר או שדרה. זהו. מבחינתנו עשינו את שלנו. אחרי הכל, למי יש כוח לעשות יותר כשהרוב מאמינים שאי אפשר לנצח את המכונה באמת. קצת מזכיר לי קטינה ששוכבת בהסכמה עם מפורסם שמבוגר ממנה ב-20 שנה, נחקרת במשטרה, ואז חוזרת אתו הביתה. ישר למיטה.

במקום זה, אני רוצה להציע אלטרנטיבה. אחת כזאת שרוב מי שיקרא את הפוסט הזה, לא יישם. מאלף ואחד תירוצים. תירוצים של מכורים. מכורים בכל מובני המילה.

גמילה אפקטיבית

אירוניה מוכרת היא, שהאיסור על שימוש ומכירה של סמים הופך אותם ליותר נחשקים – איסור זה לא הפתרון לשעבוד, זו מקפצה אליו.

אל תאסרו על הילדים שלכם לראות את התוכניות האלה, אלא הסבירו להם את השקר. חשפו בפניהם את האיש מאחורי הווילון – נטרלו את הריגוש שלהם מזה. נטרלו את העניין על ידי חשיפת החוטים. חדדו את יכולת האבחנה שלהם מול המסרים הכפולים, הצביעות והמניפולציות. הראו להם כדוגמא אישית שזה לא מעניין אתכם. אל תצרכו את זה, אל תשתפו עם זה פעולה. פשוט סרבו לעלות לרכבת הקורבנות המהופנטים.

אני יודע, זה לא יקרה, בטח לא במהירות. עגל הזהב מסנוור הרבה יותר מאידיאלים חסרי פנים וגוף. הטעות בסיפור היא שלא צריך לנפץ את העגל, אלה פשוט להשאיר אותו מאחורינו, במדבר.

פברואר 06, 2014

בריונות - חייבים לעצור את זה (דיון פייסבוק)




x.

פברואר 02, 2014

ללכת שבי – דמוקרטיה ככלי לדקטטורת המונים

ללכת שבי - קופי2גו

אנחנו חיים היום בעולם שתלמידים הפכו ל"ללקוחות", וככאלה, הם מרשים לעצמם לבקר את מערכת הלימוד ולפעול לשינויה עוד בזמן שבו הם לומדים בה.

השימוש האירוני ב"חופש הביטוי" על מנת לסתום את פיו של מי שחושב אחרת ממך, הינו רק נורת אזהרה ראשונה לעיוות במושג "מוסריות" ולדיון הבעייתי שסביבו לאורך הפרשה, המנסה להציע ש"מוסריות" הנה ערך מוחלט וקשיח, או לפחות צריך להיות.

העניין הוא ש"מוסריות" הנה ערך סובייקטיבי לחלוטין, וכולו תלוי השקפה – שהיא סכום הניסיון האישי והמידע שצברנו בנושאים מסוימים. כלומר... חינוך.

מלחמת להבים כפולים

אבל מה קורה כשהחינוך בנושאים מסוימים, מגיע קודם כל מהבית, ומתקבע לפני שמגיעים אליו מקורות אחרים?
התשובה משתקפת מפרשת סבח/ורטה: הוא יוצא למלחמה.
מוסריות המלחמה היתה תמיד שנויה במחלוקת, שכן מלחמה מתוקף הגדרתה, היא אקט כוחני שלרוב מיוחס לו צורך הישרדותי, אך הרבה פעמים ניתן לגלות שבשם הצורך הזה, נפגעים בעיקר אזרחים חפים מפשע. (אגב, גם חיילים הם מבחינתי אזרחים חפים מפשע).
בכל פעם אני מצטמרר מחדש על ההתדיינות בנושא כלי נשק שהם בניגוד לחוק, מפני שהם "אכזריים מידי". לרוב מדובר בכלי נשק לפגיעה המונית, וכל עצם הדיון מונע מתפיסת נפגעים והרוגים כ"סטטיסטיקות" ולא כבני אדם אינדיווידואליים. כאילו שזה משנה אם תמות או תיפגע מפצצה קונבנציונאלית או גרעינית... כאילו זה משנה אם יענו אותך ככה או ככה או ככה... כאילו יש "אלימות טובה", והכי גרוע, כאילו יש "אלימות הכרחית".

תסמונת הקורבן המשמיד

ספיר סבח, נוקטת ב"אלימות הכרחית" נגד מורה שהביע דעה שונה משלה, ואף ניסתה לגרור בכוח מניפולטיבי, מכוון, את המערכת בה היא לומדת, "לעמוד על שלה" לצדה, נגד הקיצון המקביל לדעתה.
כמו בני נוער נוספים, ספיר סבח, כבר מבינה שהמשחק האמיתי בעולם, הוא משחק תדמית. "ניצחון" יושג על-ידי גריפת האמפטיה הגדולה ברשת ובתקשורת המסורתית.
המרדף אחרי אמפטיה ציבורית, הוא הרבה פעמים בעוכריהן של מערכות שמתיימרות להיות אידיאליסטיות, אבל צריכות למצוא חן בעיניי הלקוחות הקיימים והפוטנציאליים שלהן.
בעולם שבו מערכות מסחריות משנות את "דעתן הרשמית" על פי דוחות על דיעות פופלריות בציבור, כמעט ואין מקום לחפש אידיאולוגיה. באידיאולוגיה אמיתית יש הקרבה. יש ויתור על נתח פופולריות מסוים. יש הבנה שבזמן שאתה מאמין במשהו אחד, אחרים מאמינים בדברים אחרים ופועלים אחרת ממך. ככה לפחות זה אמור להיות בדמוקרטיה. 

גדל כאן דור מפחיד

את ספיר סבח לא באמת מעניינת דמוקרטיה, אלא רק הטבות נבחרות מתוכה, שגם אותן היא מיישמת באופן מאוד דו-ערכי. על פי פעולותיה, האידיאולוגיה שלה מתירה שימוש בכוח ומניפולציות על מנת לסתום את פיו של מישהו שחושב אחרת ממנה, ובעיקר – לפגוע בו באופן ציבורי.
אם בעבר, היתה תלמידה שנמצאת במצבה של סבח פונה להנהלת בית הספר, היום היא פונה ישירות לשר החינוך. הדרכים התקצרו – בשביל מה צריך את כל הביורוקרטיה הזאת של "לדבר עם היועצת", כשאפשר להגיע ישירות לראשו של התמנון ולגרור את התמנון הזה להתעסקות ציבורית מחייבת בבעיה? יעיל. חייבים להודות.
האם נכון לעשות זה? עניין של השקפה כנראה, השאלה איך מודדים יעילות, ומה מחיר הנזקים שלה.

אידיאולוגיות ריקות, חוזרות כמו בומרנג

השקפה מלמעלה על הפרשה הזאת, מציגה לדעתי כיצד נאנסו כל המשתתפים בה (מבחירתם או שלא מבחירתם) לשחק את משחק התדמית. איך נדחקו כולם להיות תווית מרודדת בשם אידיאולוגיה כלשהי, למרות שאיש מהם לא נכנס למשחק הזה מתוך אידיאולוגיה אמיתית, לפחות במושגי הדמוקרטיה.
המורה אדם ורטה, הוא אולי "אידיאליסט" שמאמין בפלורליזם חינוכי, אך בכל זאת הוא לקח על עצמו משרה ברשת אורט. כמורה ברשת, הוא אמור לדעת שהוא יעביר חומרים מסוימים באופן מסוים וההתמרדות שלו כנגד הגשת החומרים האלה מול תלמידיו יכולה לגרום לסנקציות מטעם המערכת. אם אדם ורטה הוא אדם אינטיליגנטי כפי שהוא מציג את עצמו, הוא לקח בחשבון שדעותיו יהוו בעיה כאופוזיציה לקיצוניות השניה הקיימת בכיתות בהן הוא מלמד – אך הוא כנראה האמין שהוא יכול בכל זאת להשתמש בעמדתו כמורה ולהפיץ את דעתו המנוגדת למערכת – בשם חופש הביטוי, שהוא ללא ספק גורף אמפטיה גדול יותר ממערכות סותמות פיות.
התלמידה ספיר סבח, הציגה את עצמה כקורבן תמים הנחשף באופן חד-צדדי להפרה בוטה של המסרים שהמערכת אמורה לשדר, אך התגלתה כבעלת דעה הפוכה מזאת שיוצגה מולה – ולכן מיד נחשפה כבעלת מניעים לא נקיים.
מעניין מה היה קורה אם סבח היתה שמאלנית קיצונית וככזאת היתה יוצאת נגד הבעת דעותיו החינוכיות של ורטה... אבל מעטים, כנראה, הם אלה שיצאו נגד מישהו המביע את דעתם – גם אם באופן לא לגיטימי.
רשת אורט, שהיא לא פרסונה אידיאולוגית – אלא גוף מסחרי המתחזה לאחת, מצאה את עצמה בין הפטיש לסדן. המחלוקת הציבורית לא היתה "שחורה ולבנה". היה ועדיין קשה להבין איך מתחלקים אחוזי התמיכה בין המחנות השונים שהפגינו בעד כל אחד מהצדדים... באמת בעיה, אם מה שיכריע את עתיד משרתו של מורה הוא מספר בסקר דעת קהל.
בסוף הרשת, כמו כל יצור פוליטי, בחרה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. ככה זה כשאתה מנסה להיות שוויץ. מצד אחד אתה נדרש לא "להפקיר" את המורה ולהציג את ה"התיישרות" שלו למערכת (מה שלא באמת קרה לטענת ורטה), ומצד שני אתה צריך להראות שהתלמידה המתקרבנת יצאה מרוצה, (מה שגם לא קרה, כי נכון להיום, פורסם שספיר סבח לא הסכימה לחזור לכיתתו של אדם ורטה).
זה מה שקורה כשאין שום קשר בין האידיאולוגיה שאתה מתכסה בה והמטרה לשמה אתה פועל.
אחלה, העיקר שכולם מרוצים. והעיקר שהעקרונות שלהם משרתים אותם היטב.


חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית