אפריל 18, 2010

זיכרון

1469526140_afb1d88aa3_b

המושג זיכרון הוא מונח מטעה בפני עצמו. לרוב, יש לנו נטייה להתייחס לזיכרון כאל דבר אבסולוטי. מה שאנחנו זוכרים = מה שהיה. אבל האמת היא, שהזיכרון והחלום לא מאוד רחוקים אחד מהשני במשמעויותהם.

למעשה, כבר הוכח מעבר לכל ספק שאנו "צובעים" זיכרונות ברגש, מחליפים בהם מקומות, אנשים, עצמים ואפילו תאריכים. הזיכרון האנושי הוא בערך הדבר האחרון שאפשר להיסתמך עליו כ"תיעוד אובייקטיבי של החיים". למעשה זיכרון כל-כך סובייקטיבי, שאנשים שונים הנוכחים באותו ארוע, יתארו אותו באופן שונה לחלוטין מזיכרונם, כאילו היו כל אחד באירוע אחר לחלוטין.

עוד דבר שאנו נוטים לשכוח לפעמים, הוא שהזיכרון נתון לפרשנות. קודם כל, לפרשנות של בעל הזיכרון, ומאוחר יותר – לפרשנותם של השומעים.

הפרשנות שלנו לזיכרון, משתנה ומתפתחת ככל שאנחנו צוברים זמן ופרספקטיבה. חוויות שונות בהווה, מעצבות את הפרשנות לזיכרונות שנרכשו לפני כן, וכך הם מתעוותים, מסתלפים ומתרחקים עוד יותר מן הרגע האמיתי והאובייקטיבי.

אנחנו פונים לזיכרונות כנחמה. כמשהו יציב, אם גם חמקני. אנו נוטים להישען על הזיכרונות שלנו ולבדוק את ההתפתחות האישית שלנו בזמן שאנו משתמשים בהם כמדד. הזיכרונות הם לפעמים השריד היחיד מאירועים וחוויות שלא נישתמרו עבורינו בדרך אחרת.

הזיכרון מתפקח

יום הזיכרון, היה עבורי פעם משהו אחר, הרבה לפני שנשברו הפרדיגמות, והסדקים בחומת החד ערוציות החינוכית בה גדלתי הפכו לשברים של ממש.

פעם, כשהייתי צעיר יותר, האמנתי בלב ובתמים בכל הסיפורים על העוז והאומץ האינסופי של חיילי ישראל. האמנתי באגדת הצבא החזק בעולם – צבא העם, למען המולדת, סלע קייומנו והמקום היחיד שבו נוכל לחיות בשלום.

לחיות בשלום... הנה עוד בדיחה מוצלחת שהתפקחתי ממנה.

פעם, באמת האמנתי לסיפורים על האויב האכזר הקם לכלותנו. האוייב שפניו מכוסים בכפיה וגלבייה והוא מוכן למות למען מטרה אחת ויחידה: להרוג כמה שיותר יהודים.

פעם לא חשבתי על זה שלאויב הזה יש גם ילדים, ונשים ומשפחות, וחובות, וחיים... פעם לא חשבתי, כי לא איפשרו, על האוייב הזה כעל אנושי.

פעם האמנתי באמת כי המדינה היהודית היא הפיתרון היחיד לעם היהודי, ויותר מכך האמנתי כי צריך לנקוט בכל אמצעי כדי להילחם על חייה וגבולותיה.

ואז התבגרתי קצת, ולמדתי להיסתכל על הדברים קצת (הרבה) אחרת. פתאום חמוש בתובנות כמו "ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים", הבנה שהמילה "גבול" נכונה רק לתאריך ספציפי, והכרה בעובדה שעוד אנשים שמחזיקים בסט אמונות שונה משלנו מאמינים בזכותם על אותו השטח, התחלתי להסתכל על הדברים קצת אחרת.

הזיכרון לומד

עם הזמן, נוספו לכך גם השקפותיי הפילוסופיות בנושא קפיטליזם, אג'נדות ואינטרסים, והקרבות המפוארים המלווים בסיפורי מורשת כחול לבן, נצבעו פתאום בעוד גוונים חדשים.

הזיכרונות מיום הזיכרון ותולדות המאבק על זכות קיום מדינת ישראל, ספוגים אצלי עכשיו גם במחשבות על הצד השני, על איך פוליטיקאים ואנשי עסקים מדושנים שולחים לקרב אנשים למות עבורם, רק כדי שיוכלו להרוויח עוד קצת כסף.

המוות הרב, ההקרבה, השכול שהמדינה שלנו נוצרת כל-כך קרוב ללבה, מחוללים בזיכרוני על ידי ראייה רחבה יותר מהתמונה ששודרה לי בילדות ומטרתה היתה לייצר בי את אותה נאמנות עיוורת ששלחה כה רבים למותם.

השם הנורא הזה "משפחת השכול" הוא הכותרת לאחת מהמניפולציות הנוראיות ביותר שיש לממשלה בכל מקום בעולם. העצב החשוף הזה שכולו עצב, הוא פרה קדושה שמעטים יעזו לתקוף בפומבי.

אנני מקל בסיבלם של המשפחות, ואנני מקל בכובד האבדה שלהן אפילו לא במיליגרם, אך ליבי יוצא אליהן על המוות העיוור מתוך אמונה באידיאל שכל כולו מסך עשן אג'נדה פוליטית/כלכלית.

הזיכרון מפיק מסקנות

אני לא מאשים את הדור הנוכחי שאחוז המשתמטים מהצבא בו גבוהה במיוחד.

שלא בדומה לדור שלי ואלה שקדמו לו, הדור הזה היה חשוף ליותר ערוצי מידע. הדור הזה לא קנה את הפרופוגנדה החד ערוצית, הצרה והמגמתית שאנחנו נחשפנו אליה בילדות. לדור הזה היתה בחירה לשמוע גם קולות אחרים ולראות את הצדדים האחרים של הפלונטר הזה שנקרא "הסיכסוך הערבי-ישראלי".

הדור החדש רואה את הפוליטיקה כמה שהיא: בית חרושת לשחיתות ועושק האזרח הקטן. הדור הזה חשוף למה שמתרחש בזירה בינלאומית ואינו יכול להתעלם מכך שהבעיה המזרח תיכונית יכולה להיתפס כקטנה ושולית ביחס לטרגדיות אחרות המתרחשות בעולם ממש לצידה.

הדור החדש מבין, שכשהאנשים בכיסאות הגבוהים יבינו יום אחד שיותר ריווחי להם שלום במזרח התיכון מאשר מלחמה – יום לאחר מכן יהיה כאן שלום. כי שלום לא נחתם באידיאלים. הוא לא נחתם מתוך הבנה או התחשבות. הוא נחתם על שטר חוב בנקאי, והוא יתקיים כל עוד שטר זה יפרע את עצמו יותר מאשר השטר של "מימון המלחמה בטרור".

במונחים היסטוריים, אנו עדים לתהליך חברתי נדיר הנובע מאפשרות החשיפה מידע.

בזמן שהזיכרון של הדור שלי ממורשת ישראל מרוסס באידיאלים ציוניים, לוחמניים המחייבים גוף ונפש למען המדינה, הפרשנות של הדור החדש לזיכרונות האלה היא סקפתית – ובצדק.

אני מכבד את זכרם של הנופלים. אני נוצר את כאב המשפחות. אני נושא עימי את התקווה לשלום אנושי אמיתי – באשר אנו בני אנוש.

אך עם זאת, אני כואב גם את קורבנות המניפולציה, ומבין את אלה שמעוררים את השאלות ואינם מוכנים ללכת בעיוורון אל קו האש.

אפריל 13, 2010

האם זה ראלי להיות הומני?

Snap1

לאחרונה אני מוצא את עצמי נירטב לא מעט ממטחי גשמים חולפים של אסימונים, וביודעי באיזו מדינה חסוכת גשמים אני חי, החלטתי להזרים את התובנות שלי הלאה ולשתף גם אתכם.

למרות הצחיחות בישראל, הילדות שלנו למשל, רוויה במשקעים... אני לא יודע בקשר אליכם, אבל אני הייתי מה שנקרא תלמיד ממוצע+, לא אחד כזה שכל התעודה שלו עשיריות, וגם לא אחד עם יותר מידי נכשלים. לא יותר מידי, אבל לרוב לפחות אחד קבוע: מתמטיקה.

פעם, כשהייתי בן 6.

אני לא יודע מי האדם הזדוני הזה שקבע במערכת החינוך שעד כיתה ו' לומדים "חשבון" ופתאום בכיתה ז' המילה הפשוטה מתחלפת באחת כזאת שמלחיץ אפילו לאיית אותה. מ-ת-מ-ט-י-ק-ה. לדיסגראף כמוני לא להחליף את ה-ט' וה-ת' זו משימה לא פשוטה בפני עצמה.

אז כן, אם הבנתם אותי, מתמטיקה היתה עקב אכילס שלי לאורך כל שנות הלימודים, ובבית שאני גדלתי בו – מתמטיקה היתה ה-כ-ל. וכשאני אומר "הכל" אני מתכוון שאם אתה רוצה עתיד מסודר, (כלומר ללמוד באוניברסיטה, לרכוש מקצוע "מכובד" וכו'...), אתה צריך שיהיה לך ציון טוב במתמטיקה – אחרת כל הדרך חסומה בפניך.

בעולמם של הורי, והם ממש לא אשמים, המסלול היחיד ההגיוני להתפתחות רצויה והשתלבות נכונה בחברה היתה: בגרות + אוניברסיטה = מקצוע "מכובד" ובסיס להכנסה טובה.

בעולמם של הורי, להיות אומן – מכל סוג, לא נחשב למקצוע. "מאומנות לא מתפרנסים", היו אומרים לי בבית כל הזמן בתור ילד, "אומנות זה נחמד לעשות בזמן החופשי שלך – קודם כל תלמד".

מזה כמובן השתמע שלהיות "בעל נטיות הומניות" זה מה שנקרא "אזרח סוג ב" במדינה, מפני שהומני = לא ראלי, ו"לא ריאלי"=אין בגרות+אוניברסיטה. (אויש, שיט, באמת כתבתי את זה ככה בנוסחה? אפילו לא שמתי לב...)

כך דרכם של המבוגרים: תמיד צריך להסביר להם הכל.

מנקודת מבטם של הורי, הבחישה האין סופית בנושא "החולשה המתמטית" שלי, היה לגיטימית. מה שהיה פחות לגיטימי, היה הלחץ האין סופי שהופעל עלי בתור ילד להצליח בנושא שהלכתי ונחסמתי אליו מנטאלית. בכל שנה זה הפך להיות יותר נורא – הפחד המשתק הזה מול מיספרים, הזימזום באוזניים כשמישהו מתחיל להגיד משפט כמו "שני צינורות ממלאים בריכה..."

הורי ניסו לעזור לי בדרכים היחידות שהיו מוכרות להם: לחץ, התעקשות לחרישה אין סופית ומורים פרטיים שהתיאשו ממני אחד אחרי השני.

עד שהגעתי לתיכון, הייתי משוכנע באופן מוחלט שאני פשוט דפוק במתמטיקה. שפשוט אין לי את זה. לא משנה כמה אלמד ואשקיע – המוח שלי פשוט לא מוכן ויכול להתמודד עם התחום הזה.

הפניה הטבעית היתה לתחום ההומני. ככה לימדו אותנו, לא? אנשים לרוב הם או הומניים או ראליים. לרוב אנחנו יכולים להיות או-או. בכל אופן, יש רק שתי אופציות ואלה הן.

מיותר להגיד שבהיותי כישלון מתמטי מהדהד בעיניי עצמי (והסביבה), לא ממש היתה לי ברירה אלא להשקיע במה שאחרים קראו מסביבי "התחום ההומני", ובלי לשים לב כמעט – השקעתי בו את כל מאודי.

בְּבַקָשָה... צַיֵּר לִי כִּבְשָה!

כתיבה לא היתה אובססיה, היא היתה פשוט צורך – כמו לנשום. אתה לא יכול לא לנשום, אתה לא יכול לא לכתוב.

ככל שצצלתי פנימה אל תוך השפה, שיכללתי את יכולות התיקשורת שלי. למדתי לא רק מילים חדשות – למדתי לזהות דפוסים ונוסחאות מילוליות, שלרוב יכולתי לשלוף לשימוש מיידי לצרכים אליהם נחשפתי.

למדתי להעריץ ולהעריך את הגדולים באמת, אבל הגדול מכולם בהשפעתו עלי היה המשורר נתן אלתרמן.

התשוקה שלי אל החומרים של אלתרמן היתה ברורה: אלתרמן הישתמש בשפה, לא היא בו. הוא היה מסוגל לעצב את המילים והמישפטים כמו מאלף נחשים, לייצר חידושים גם במשמעות הישירה וגם במטאפורות. אלתרמן היה צייר במילים והיכולת שלו לרתום אותן כדי לייצר קסם חדש היפנטה אותי.

אז למדתי את אלתרמן מהיסוד ועד הטפחות, וכשסיימתי איתו (ומעולם לא סיימתי איתו ולא אסיים), עברתי להוסיף למאגר את האחרים: ביאליק, טשרניחובסקי, נתן יונתן, אגי מישעול, יונה וולך... אתם מבינים לאן הולכת הרשימה הזאת.

אבל שלא כמו רוב קוראי השירה, אחד הדברים שאני עשיתי תמיד בחוסר מודעות תוך כדי, היה לזהות את הדפוסים והנוסחאות. לזהות את הקול האישי של היוצר. לבודד אותו. לשים את הבחירות הטקסטואליות שלו תחת זכוכית מגדלת ולהבין מדוע נעשתה כל אחת מהן לעומק.

זה אולי נשמע לכם כמו הרבה עבודה, אבל אני עשיתי את זה בכלל בלי להרגיש... מתוך נטיה טבעית.

קוצים הם סתם רשעות מצד הפרחים, זה הכל.

עם השנים, לצד העיוורון המנטאלי בו לקיתי בכל פעם שהוזכרה המילה "מתמטיקה", פיתחתי שמיעה מוסיקאלית (ונגינה מוגבלת מאוד), יכולת אבחנה בנוסחאות שימושיות, ויכולת רטורית שהתבלטה מעל הממוצע סביבי.

ככה זה כשאתה "הומני". אנשים מצפים ממך שתהיה "טוב בסיפרות", אבל מה זה אומר לעזזל "טוב בסיפרות"? איך בכלל מכמתים את זה?

היום, כבוגר, אני לא יכול שלא לראות את הקשר הישיר בין מתמטיקה ובין השפה. למעשה – היכולת ליצירת ורתימת נוסחאות, דפוסים ותופעות יוצאות דופן – קשור באופן ישיר והדוק עם היכולת המספרית, אבל מעבר לכך: מוסיקאליות, יכולת מיצלולית ומישקלית – גם היא יכולת מתמטית.

אז אם כל אלה יכולות מתמטיות, איך הן התברגו להגדרה של "יכולות הומניות"? ולמה בעצם?

האם יתכן, שאם מישהו היה מזהה עוד בילדות שלי את הכישרון לראות נוסחאות, דפוסים וניתוח אסטרטגי – והיה מלמד אותי מתמטיקה בהתאם לכישרונות האלה, האם יתכן כי חיי היו נראים לגמרי אחרת? הם הייתי מגלה פתאום שמילד שהיה בטוח ש"אין לו יכולת מתמטית כלל", הייתי מוצא ילד עם יכולות מתמטיות סבירות בהחלט...?

אני מאמין שכן.

אני גם מאמין שלמרות המכבש של מערכת החינוך, הפרדיגמה המוגבלת בה חונכתי וכל נסיבות החיים, פיתחתי לבד את היכולת המתמטית שלי – בדרך שהיתה הכי שימושית עבורי. הדרך ממנה אני מתפרנס היום: לעצב מילים ומסרים, לזהות דפוסים, התנהגויות, לצפות תגובות, לייצר צרכים, להכתיב אג'נדה, וכמובן – להעביר את הידע שלי הלאה.

היום, כשאומרים לידי את המילה מתמטיקה, אני כבר לא מצתמרר, מפני שכבר הבנתי מזמן שהמשמעות של המילה הזאת היא לא מה שלמדנו ביסודי ובתיכון – ובטח לא ה"איך".

"מומחים חישבו ומצאו", אמר המוכר, "ששימוש בגלולות האלו חוסך כחמישים ושלוש דקות בשבוע"

מתמטיקה היא הייסוד להבנה האנושית. האלמנט שבעזרתו אנו מתקיימים במימד הזמן הליניארי שלנו. המימד המאפשר לנו תיקשורת בעזרת שפה. שפה המתאפשרת לנו על ידי יצירת סמלים מוסכמים. סמלים שאפשר לערוך בהם איזה שימוש שאתה רוצה – אם אתה רק יודע איך זה עובד בבסיס.

חברים, עיזבו אתכם להגדיר את עצמיכם כ"ריאלי" או "הומני". ההגדרות האלה מיושנות ושייכות לפרדיגמה פחות מתקדמת. בכלל, להציב אותן אחת מול השניה כאופצית בחירה בין האחד לשני – זה לא ריאלי ולא הומני.

* הציטוטים בכותרות לקוחות מתוך הספר "הנסיך הקטן" מאת אנטואן דה סנט-אכזופרי.

אפריל 05, 2010

לחלום את החיים

Art by di.SUN.ity's (flickr). Ilusration by myx

תגידו, מתי ישנתם טוב בפעם האחרונה...?

שלום, אני דוקטור אוניירוס, מ-Dream your life ויש לי כמה שאלות בשבילכם:

איבדתם לאחרונה אהוב? קרה אסון במשפחה...? או אולי החיים פשוט מאבדים מהצבע שלהם, כל יום, קצת. ל-Dream your life, המומחים להתמודדות עם תהפוכות הנפש, יש את הפיתרון המושלם בשבילכם!

למה לסבול את הדכאונות, ואת הקושי? למה לחפש את המשמעות בעולם שאינכם יכולים לאחוז בו?
למה למשוך יום אחרי יום בניסיון ליצר שיגרה שכבר לא קיימת, להתמודד עם הצער והרחמים שלך ושל אחרים... למה לעשות את כל זה כשאפשר פשוט... ללכת לישון, ולתת לסערה לחלוף?

מה יותר טוב מלקום לעולם חדש, שבו כל האפשרויות פתוחות בפניכם, מחדש! הכל שונה, הכל דורש שיגלו אותו. מה יותר טוב מלקום אל דף חלק ונקי, אחרי שכולם כבר שכחו את מה שבגללו בכלל הלכתם לישון...?

אבל, אנחנו יודעים מה עובר לכם בראש; אי אפשר סתם ללכת לישון ולהתעורר אחרי שנה, או שנתיים – או חמש... אדם בריא מסוגל להירדם, אחרי מאמץ, מקסימום ל-12 שעות, אולי קצת יותר.

ביננו, זה לא ממש מספיק, נכון?

בדיוק בשביל זה אספנו אלינו את כל המומחים המובילים והמתקדמים בתחום הרפואה וההנדסה. טובי המדענים צריפו את ראשיהם כדי ליצור את מה שאתם עומדים לראות עכשיו -

הרשו לנו להציג את ה"אסקייפוד". האסקייפוד הוא בעצם מיטת דלקוס הניתנת לתכנות ולהתאמה אישית. הנוחות באסקייפוד מובטחת – לא משנה כמה זמן תרצו לישון. תמיכה מושלמת לגב, לאגן ולצוואר, וטכנולוגיית ה-Dream Master, תבטיח שתתעוררו כמו חדשים, אפילו בלי הצורך להתמתח.

אבל זה לא הכל! ה"אסקייפוד" מאובזר במיכשור רפואי שכמעט מקדים את זמנו – הכל כדי לוודא שעורבת לכם שנתכם, ושבריאותכם תקינה. צוות אנושי קשוב ומקצועי עוקב אחרי קריאות המכשירים ומבצע בדיקות תקינות שותפות, כך שאתם – יכולים לישון בשקט.

אם מה שראיתם עד עכשיו מדבר אליכם, חכו שתשמעו מה תקבלו בנוסף אם תתקשרו עכשיו:

במבצע מיוחד לתקופת זמן מוגבלת, Dream your life מציעה לכם את עסקת הפרימיום שלנו במחיר החבילת הבסיס בלבד!  כן כן, שמעתם נכון!

ומה כוללת חבילת הפרימיום שלנו אתם בוודאי שואלים? ובכן, נספר לכם:

שתי כריות פינוק - סנאגלר, המיוצרות בטכנולוגיית WTF בלעדית עבור dream for life.

ו... סמיכת סנאגלר WTF תואמת, המשלימה את חוויית הסנאגלינג האופטימלית.

אבל אם זה מרגש אתכם, חכו שתשמעו על דובדבן האמיתי:

התקשרו עוד עכשיו ותקבלו ביחד עם כל זה גם את חבילת "easy dreams". חבילת "easy dreams" כוללת ליווי צמוד ואישי של צוות פיקוח השינה הרפואי, שיקפיד לנתר את גלי המוח שלכם, ולשמור בעזרת מינון תרופתי בטוח כי לא תרשמנה חריגות יוצאות דופן.

חבילת easy dreams היא בעצם ביטוח נגד חלומות רעים והתרגשות יתר בעקבותיהם, אז אם גם אתם רגילים להתעורר מסיוטים, להתהפך ולהסתובב – או אולי אפילו להילחם מתוך שינה – חבילת easy dreams היא בדיוק מה שאתם צריכים.

נציגנו כבר מוכנים כעת לקבל את פניותכם. חייגו עכשיו כוכבית DREAM מכל טלפון, ונשמח לעמוד לשירותכם. מהרו וחייגו כי המבצע הוא לזמן מוגבל, ועוד תצטערו שלא הספקתם לקבל את חוויית הסנאגלינג האופטימאלית ואת ביטוח החלומות easy dreams.

Dream your life. להתעורר לחיים חדשים.

המוצר מוגבל מגיל 18 ומעלה. המוצר מחייב ביטוח חיים בתוקף. מבצע *חלומות פרימיום הינו בתוקף עד 31.04.10 והחברה רשאית להפסיקו ולהמשיכו, לבחירתה, ללא הודעה מוקדמת. החברה שומרת לעצמה את הזכות לשנות את תנאי המבצע בהתאם לצרכים בכל עת. Dream for life אינה אחראית במקרים של תקלות, חבלה או מידע כוזב ו/או חסר שנתן הלקוח ומוות.ט.ל.ח.

חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית