יש אנשים שגדלים עם הצורך לכתוב. ליצור בכתיבה. לא רק לתקשר במסגרות המקובלות. כאשר כתיבה נובעת, או מנסה לנבוע ממקומות כאלה, היא יכולה להיתקל במחסומים ומעצורים.
מעצורים כאלה, כמו פקק בפתחו של בקבוק תוסס עד להתפקע, יכולים להוות תסכול הולך ומתמשך לכותב הלא מממש. העניין הוא, שמעצורים אפשר לנטרל. אפשר לשחרר. זאת עובדה. מי שבאמת רוצה, יכול. זה נכון לגבי כל סוג של יצירה.
זאת לא עבודה פשוטה, כי זאת עבודה עצמית והיא דורשת כנות ברוטלית עם האדם הכי קרוב אלינו בעולם – אנחנו בעצמנו.
קורה פעמים רבות, שאנשים שכושר הביטוי שלהם גבוה, נמשכים לתחום הכתיבה. אנשים כאלה, שידם קלה על המקלדת בכל עת וצורך, ואולי אפילו יעדיפו אותה על שיחה קולית, מופתעים לפעמים לגלות שאינם מסוגלים לכתוב כתיבה יצירתית, מתוך ההרגשה ש"אין להם על מה לכתוב".
ההרגשה הזאת לא לגמרי מוטעית, אבל היא לגמרי בשליטה שלכם.
"מספרי סיפורים טבעיים" תמיד מחפשים "קהל" לסיפורים שלהם. אם אתם כאלה שכל דבר נראה בעיניכם כסיפור, כמשהו לשתף, הכי קל לכם "לשפוך" את הסיפור על האנשים הקרובים אליכם באותו רגע, מאשר לשמור אותו לעצמכם ולהוציא אותו דרך הכתיבה היצירתית שלכם.
משהו נגע בכם? הזיז אתכם? השאיר בכם חותם? גרם לכם לחשוב? אם רק תבחרו, תוכלו לשמר את האנרגיה הזאת ולשחרר מתוכה ודרכה משהו חדש, אישי ויצירתי שתכתבו ויוכל לעורר תגובות דומות ברבים רבים אחרים.
בקיצור: במקום לדבר על זה, תכתבו את זה. ולא, פייסבוק לא נחשב. אלא אם כן אתם מגישים את תוכן הפייסבוק שלכם באופן יצירתי.
נטרול מעצור שני: נגמלים מההתמכרות.
זאת לא המצאה שלי, יש אנשים שמתמכרים לסיפורים של עצמם. עד כדי כך, שהם לא יכולים לדמיין מי הם יהיו בלי הסיפור שאליו הם מכורים. הסיפור הזה, מסתובב לרוב סביב אי-יכולת אישית כלשהי, שאפשר לעזור לה, אבל כלום לא עוזר.
הסיבה שכלום לא עוזר, ואף פעם לא יעזור – היא כי העזרה האמתית שאנשים כאלה צריכים היא גמילה מהסיפור של עצמם, ולא העזרה שהם כביכול מבקשים.
אז אם אתם כאלה, מכורים ללספר לכל העולם ואשתו כמה אתם מנסים אבל לא מצליחים לכתוב, ואתם באמת רוצים, ואתם הולכים ומנסים וזה פשוט לא מצליח, אף פעם לא מצליח, ואיך זה יכול להיות, ואתם כבר לא יודעים מה לעשות – תעצרו.
עכשיו תעשו משהו אחד פשוט, רק כדי לוודא שאתם לא באמת מכורים לסיפור שלכם: תפסיקו לדבר עליו. תעשו לעצמכם חוק שאתם לא מספרים לאף אחד שקשה לכם לכתוב וכמה. ואם הדבר הזה יאכל אתכם מבפנים, או יטלטל אתכם, קחו את האנרגיה הזאת אל הכתיבה. ושימו לב – אם אתם באמת רוצים לדרוש מעצמכם, כאן המקום להגיד שכשתכתבו – אסרו על עצמכם לכתוב על זה שאתם לא יכולים לכתוב. קפיש?
נטרול מעצור שלישי: הרגעת המבקר הפנימי.
המבקר הפנימי שלנו, חי אתנו תמיד. בכל תחום בחיים שבו אנחנו מאמינים שאנחנו ראויים לביקורת (כלומר, כמעט הכל), המבקר הפנימי שם, כדי לספק אותה – וביקורת – היא כלי שבידיים הלא נכונות, יכול להוביל לשיתוק. על הבמה קוראים לזה "פחד קהל", אבל זה מה שקורה גם להרבה כותבים מול הדף או המסך. עוד לפני שהם מצליחים לכתוב מילה אחת, הם כבר חוששים מהביקורת שיקבלו על היצירה שעוד לא נולדה.
לפעמים, המבקר הפנימי מגיע גם עם תופעה שנקראת "קדושת היצירה". במקרים כאלה, היוצר מאמין שכפי שיצירה יוצאת לראשונה, כך היא צריכה להישאר. שאין מקום לשינויים, הס מלהזכיר "תיקונים".
במצב כזה, המעצור של המבקר הפנימי הוא אפילו יותר עוצמתי, מפני שהחשש ליצור "משהו לא טוב שאי אפשר לשנות", הוא אפילו מרתיע ומשתק יותר.
כדי להרגיע את המבקר הפנימי, בשלב הראשון, עליכם להחליט שאתם כותבים רק עבור עצמכם. שאף אחד לא יקרא את זה, אבל קודם כל זה צריך לצאת. וכשזה ייצא, רק מולכם, וזה יהיה רך ורגיש כמו תינוק שרק נולד, אתם לא צריכים לשנות שום דבר – אבל אתם יכולים לנקות, ולסדר, ולהזין אותו במה שהוא צריך, עד שתרגישו לא רק נוח אתו, אלא גם רצון לשתף אותו עם אחרים. וזה לא חייב להגיע. לא עם כל יצירה. לפעמים דברים יכולים לחכות עד שמסדרים אותם להגשה – אם בכלל, אבל הבחירה להתמודד עם טקסט שכבר נכתב, תהיה הרבה יותר קלה מלשבת מול הדף הריק.
נטרול מעצור רביעי: משמעת.
במצב שבו לכותב אין "מעצור כתיבה", או כשכותב מרגיש ש"נחה עליו ההשראה", לרוב, הוא אינו זקוק למשמעת בשביל לכתוב. הכתיבה פשוט "פורצת". לעומת זאת, במצב של מעצור או אי-השראה, כותבים יכולים "להתניע" את ההשראה באופן פעיל, או לפחות לעודד אותה להגיע – על ידי התנסות.
יש כאלה שילכו לסדנת כתיבה, ואם אינם סובלים מאחד משלושת המעצורים שפורטו מעלה, רוב הסיכויים שסדנא תעזור להם – מפני שמסגרת מסודרת, ותרגילי כתיבה מכתיבי-תנאים, כופים עליהם למעשה להיות יצרניים.
אם אתם כאלה, ובאמת מוצאים שאתם מצליחים לכתוב יותר במסגרת של סדנאות ומפגשי כותבים – קודם כל, נפלא בעיניי. אני תמיד בעד חוויות מלמדות ומפתחות והעשרת הטכניקה בשירות הרגש, וכל אמצעי כשר בעיניי לצורך כך.
למרות האמור, אם אתם באמת רוצים לאפשר לעצמכם לכתוב גם מחוץ למסגרת הסדנאות או המפגשים, מומלץ שתכתיבו מסגרת לעצמכם. תקבעו יום בשבוע, תקבעו שעה, תקבעו נושא או סוג כתיבה אם אתם רוצים – או אל – אבל תקפידו לא לזוז מהמסגרת שלכם בזמן שהקצבתם לעצמכם לכתוב. לא משנה מה. לא משנה מי יראה ומה תעשו עם זה אחר-כך.
השתמשו בתרגילים מהסדנאות שעשיתם, נסו את אותו תרגיל שוב ושוב ושוב – כי תרגילי כתיבה טובים באמת, ימשיכו תמיד להפיק לכם תוצרים מעניינים חדשים. נסו לשלב שני תרגילים יחד. נסו להמציא תרגילים משל עצמכם... העיקר, תתחילו לכתוב.
שליחותם של מספרי הסיפורים.
אני מאמין ש"מספרי סיפורים" הם אנשים עם שליחות. היכולת לעצב ולשלוח מסר שיגע וישפיע על חייהם של אחרים, היא מתנה מופלאה בעיניי – אבל היא רק אמצעי למטרות אחרות.
אני מאמין שכולנו יכולים להיות שליחים בעולם הזה, ושכל אחד מאתנו יכול לבחור שליח של מה הוא רוצה להיות.
אז שליחים של מה אתם רוצים להיות? ואם אתם כבר מרגישים את השליחות הזאת, שהיא מעבר לעצמכם, איך יכול להיות שאתם מרשים לעצמכם לבזבז את המתנה המופלאה הזאת שקיבלתם בשירותו?
בכמה אנשים יכולתם לגעת? את החיים של מי כבר יכולתם לשנות? לכמה אנשים הייתם יכולים להוות השראה?
אתם לא תדעו, אם תתנו למעצורי הכתיבה למנוע מכם, ותאמינו לי, שאם צריך לבחור בין "להרגיש אשם" ובין להתמודד עם לכתוב – אני יודע במה אני בוחר, ואני מקווה שעכשיו גם אתם.
אם יש לכם עצות נוספות איך למנוע ולנטרל מחסומי כתיבה, אשמח אם תוסיפו אותן בתגובות.
--- לחצו והצטרפו לדיון על הפוסט "הכוח לכתוב" בפייסבוק --- >>
Post by MichEal Amir Myx.
