‏הצגת רשומות עם תוויות ספרות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ספרות. הצג את כל הרשומות

מאי 07, 2014

כוח לכתוב – עצות מעשיות לנטרול מחסומי כתיבה

כוח לכתוב - בלוג

יש אנשים שגדלים עם הצורך לכתוב. ליצור בכתיבה. לא רק לתקשר במסגרות המקובלות. כאשר כתיבה נובעת, או מנסה לנבוע ממקומות כאלה, היא יכולה להיתקל במחסומים ומעצורים.
מעצורים כאלה, כמו פקק בפתחו של בקבוק תוסס עד להתפקע, יכולים להוות תסכול הולך ומתמשך לכותב הלא מממש. העניין הוא, שמעצורים אפשר לנטרל. אפשר לשחרר. זאת עובדה. מי שבאמת רוצה, יכול. זה נכון לגבי כל סוג של יצירה.
זאת לא עבודה פשוטה, כי זאת עבודה עצמית והיא דורשת כנות ברוטלית עם האדם הכי קרוב אלינו בעולם – אנחנו בעצמנו.



נטרול מעצור ראשון: סתמו את הפה.

קורה פעמים רבות, שאנשים שכושר הביטוי שלהם גבוה, נמשכים לתחום הכתיבה. אנשים כאלה, שידם קלה על המקלדת בכל עת וצורך, ואולי אפילו יעדיפו אותה על שיחה קולית, מופתעים לפעמים לגלות שאינם מסוגלים לכתוב כתיבה יצירתית, מתוך ההרגשה ש"אין להם על מה לכתוב".

ההרגשה הזאת לא לגמרי מוטעית, אבל היא לגמרי בשליטה שלכם.
"מספרי סיפורים טבעיים" תמיד מחפשים "קהל" לסיפורים שלהם. אם אתם כאלה שכל דבר נראה בעיניכם כסיפור, כמשהו לשתף, הכי קל לכם "לשפוך" את הסיפור על האנשים הקרובים אליכם באותו רגע, מאשר לשמור אותו לעצמכם ולהוציא אותו דרך הכתיבה היצירתית שלכם.

משהו נגע בכם? הזיז אתכם? השאיר בכם חותם? גרם לכם לחשוב? אם רק תבחרו, תוכלו לשמר את האנרגיה הזאת ולשחרר מתוכה ודרכה משהו חדש, אישי ויצירתי שתכתבו ויוכל לעורר תגובות דומות ברבים רבים אחרים.
בקיצור: במקום לדבר על זה, תכתבו את זה. ולא, פייסבוק לא נחשב. אלא אם כן אתם מגישים את תוכן הפייסבוק שלכם באופן יצירתי.

נטרול מעצור שני: נגמלים מההתמכרות.

זאת לא המצאה שלי, יש אנשים שמתמכרים לסיפורים של עצמם. עד כדי כך, שהם לא יכולים לדמיין מי הם יהיו בלי הסיפור שאליו הם מכורים. הסיפור הזה, מסתובב לרוב סביב אי-יכולת אישית כלשהי, שאפשר לעזור לה, אבל כלום לא עוזר.

הסיבה שכלום לא עוזר, ואף פעם לא יעזור – היא כי העזרה האמתית שאנשים כאלה צריכים היא גמילה מהסיפור של עצמם, ולא העזרה שהם כביכול מבקשים.

אז אם אתם כאלה, מכורים ללספר לכל העולם ואשתו כמה אתם מנסים אבל לא מצליחים לכתוב, ואתם באמת רוצים, ואתם הולכים ומנסים וזה פשוט לא מצליח, אף פעם לא מצליח, ואיך זה יכול להיות, ואתם כבר לא יודעים מה לעשות – תעצרו.
עכשיו תעשו משהו אחד פשוט, רק כדי לוודא שאתם לא באמת מכורים לסיפור שלכם: תפסיקו לדבר עליו. תעשו לעצמכם חוק שאתם לא מספרים לאף אחד שקשה לכם לכתוב וכמה. ואם הדבר הזה יאכל אתכם מבפנים, או יטלטל אתכם, קחו את האנרגיה הזאת אל הכתיבה. ושימו לב – אם אתם באמת רוצים לדרוש מעצמכם, כאן המקום להגיד שכשתכתבו – אסרו על עצמכם לכתוב על זה שאתם לא יכולים לכתוב. קפיש?

נטרול מעצור שלישי: הרגעת המבקר הפנימי.

writers-block המבקר הפנימי שלנו, חי אתנו תמיד. בכל תחום בחיים שבו אנחנו מאמינים שאנחנו ראויים לביקורת (כלומר, כמעט הכל), המבקר הפנימי שם, כדי לספק אותה – וביקורת – היא כלי שבידיים הלא נכונות, יכול להוביל לשיתוק.

על הבמה קוראים לזה "פחד קהל", אבל זה מה שקורה גם להרבה כותבים מול הדף או המסך. עוד לפני שהם מצליחים לכתוב מילה אחת, הם כבר חוששים מהביקורת שיקבלו על היצירה שעוד לא נולדה.

לפעמים, המבקר הפנימי מגיע גם עם תופעה שנקראת "קדושת היצירה". במקרים כאלה, היוצר מאמין שכפי שיצירה יוצאת לראשונה, כך היא צריכה להישאר. שאין מקום לשינויים, הס מלהזכיר "תיקונים".
במצב כזה, המעצור של המבקר הפנימי הוא אפילו יותר עוצמתי, מפני שהחשש ליצור "משהו לא טוב שאי אפשר לשנות", הוא אפילו מרתיע ומשתק יותר.

כדי להרגיע את המבקר הפנימי, בשלב הראשון, עליכם להחליט שאתם כותבים רק עבור עצמכם. שאף אחד לא יקרא את זה, אבל קודם כל זה צריך לצאת. וכשזה ייצא, רק מולכם, וזה יהיה רך ורגיש כמו תינוק שרק נולד, אתם לא צריכים לשנות שום דבר – אבל אתם יכולים לנקות, ולסדר, ולהזין אותו במה שהוא צריך, עד שתרגישו לא רק נוח אתו, אלא גם רצון לשתף אותו עם אחרים. וזה לא חייב להגיע. לא עם כל יצירה. לפעמים דברים יכולים לחכות עד שמסדרים אותם להגשה – אם בכלל, אבל הבחירה להתמודד עם טקסט שכבר נכתב, תהיה הרבה יותר קלה מלשבת מול הדף הריק.

נטרול מעצור רביעי: משמעת.

במצב שבו לכותב אין "מעצור כתיבה", או כשכותב מרגיש ש"נחה עליו ההשראה", לרוב, הוא אינו זקוק למשמעת בשביל לכתוב. הכתיבה פשוט "פורצת". לעומת זאת, במצב של מעצור או אי-השראה, כותבים יכולים "להתניע" את ההשראה באופן פעיל, או לפחות לעודד אותה להגיע – על ידי התנסות.

יש כאלה שילכו לסדנת כתיבה, ואם אינם סובלים מאחד משלושת המעצורים שפורטו מעלה, רוב הסיכויים שסדנא תעזור להם – מפני שמסגרת מסודרת, ותרגילי כתיבה מכתיבי-תנאים, כופים עליהם למעשה להיות יצרניים.

אם אתם כאלה, ובאמת מוצאים שאתם מצליחים לכתוב יותר במסגרת של סדנאות ומפגשי כותבים – קודם כל, נפלא בעיניי. אני תמיד בעד חוויות מלמדות ומפתחות והעשרת הטכניקה בשירות הרגש, וכל אמצעי כשר בעיניי לצורך כך.

למרות האמור, אם אתם באמת רוצים לאפשר לעצמכם לכתוב גם מחוץ למסגרת הסדנאות או המפגשים, מומלץ שתכתיבו מסגרת לעצמכם. תקבעו יום בשבוע, תקבעו שעה, תקבעו נושא או סוג כתיבה אם אתם רוצים – או אל – אבל תקפידו לא לזוז מהמסגרת שלכם בזמן שהקצבתם לעצמכם לכתוב. לא משנה מה. לא משנה מי יראה ומה תעשו עם זה אחר-כך.

השתמשו בתרגילים מהסדנאות שעשיתם, נסו את אותו תרגיל שוב ושוב ושוב – כי תרגילי כתיבה טובים באמת, ימשיכו תמיד להפיק לכם תוצרים מעניינים חדשים. נסו לשלב שני תרגילים יחד. נסו להמציא תרגילים משל עצמכם... העיקר, תתחילו לכתוב.

שליחותם של מספרי הסיפורים.

אני מאמין ש"מספרי סיפורים" הם אנשים עם שליחות. היכולת לעצב ולשלוח מסר שיגע וישפיע על חייהם של אחרים, היא מתנה מופלאה בעיניי – אבל היא רק אמצעי למטרות אחרות.
אני מאמין שכולנו יכולים להיות שליחים בעולם הזה, ושכל אחד מאתנו יכול לבחור שליח של מה הוא רוצה להיות.
אז שליחים של מה אתם רוצים להיות? ואם אתם כבר מרגישים את השליחות הזאת, שהיא מעבר לעצמכם, איך יכול להיות שאתם מרשים לעצמכם לבזבז את המתנה המופלאה הזאת שקיבלתם בשירותו?
בכמה אנשים יכולתם לגעת? את החיים של מי כבר יכולתם לשנות? לכמה אנשים הייתם יכולים להוות השראה?
אתם לא תדעו, אם תתנו למעצורי הכתיבה למנוע מכם, ותאמינו לי, שאם צריך לבחור בין "להרגיש אשם" ובין להתמודד עם לכתוב – אני יודע במה אני בוחר, ואני מקווה שעכשיו גם אתם.
אם יש לכם עצות נוספות איך למנוע ולנטרל מחסומי כתיבה, אשמח אם תוסיפו אותן בתגובות.
--- לחצו והצטרפו לדיון על הפוסט "הכוח לכתוב" בפייסבוק --- >>



ינואר 13, 2013

הסרט “עלובי החיים” והמהפכה החברתית

background
251 שנה עברו מאז שפרסם ויקטור הוגו, את ספרו Les Misérables, שזכה בעברית לשמו "עלובי החיים". 251 שנה, שאנחנו מדברים על מהפכה חברתית. והנה, מתוך נבכי יסודותיו של הקפיטליזם ההוליוודי, בוקעת לה פנינה ממורקת כזאת, בדמות גרסת הסרט המוזיקאלי לאותו סיפור עצמו. צפיתי בה בחרדה מהולה ביראה, ואלה מסקנותיי האישיות.

הרומן שלי עם המיוזיקל "Les Misérables" התחיל באמצע שנות ה-90, אחרי שרץ כבר קרוב ל-10 שנים על במות העולם. הוא כבש אותי לחלוטין בכישופו – החיבור המופלא והשלם, לדעתי, בין מסר, סיפור, כתיבה יוצאת דופן ומוסיקה.
דמויותיו העמוקות ועלילה המורכבת ומלאת הסיבובים החדים, מלווים אותי כבר שנים, וסקרנותי האינסופית ליצירה הזאת, הובילה אותי לחקור אותה בכמה שיותר רבדים על ידי חשיפה לכמעט כל גרסה אפשרית שהצלחתי להשיג. פעמיים ראיתי את המחזה על הבמה: פעם בלונדון, בווסטאנד, ופעם כאן בישראל. אפילו היתה לי ההעזה להיבחן לבית-צבי עם אחד השירים (מה חשבתי לעצמי, ואיך לכל הרוחות התקבלתי...?)

בכל פעם שמצאתי את עצמי צולל לעולמם של "עלובי החיים", מצאתי את עצמי מתאהב לחלוטין בדמות אחרת. פעם בגלל מוטיב מוסקאלי חדש ש"גיליתי", פעם בגלל שורה שהצלחתי להפנים יותר לעומק, לפעמים בזכות שחקן או שחקנית, ולפעמים פשוט בהתאם לתקופה שעברתי באופן אישי בחיים באותו זמן.
 
היצירה כל-כך שלמה ומלאה בעיניי, שלא רק שאינה נשחקת, אלא מרגשת אותי מחדש עד כדי דמעות.

כאשר נודע לי שהולכת להיות גרסה קולנועית למחזמר, שלדעתי הוא הטוב מסוגו בכל הזמנים, החלה אצלי המערבולת המוכרת של ציפייה וחשש. מי יהיה הבימאי? מי ילוהק לאיזה תפקיד? עד כמה יישאר הסרט נאמן ליצירה הבימתית וכו'...

חלום חלמתי / נשימת רווחה, כמעט מלאה.

יו ג'קמן בתור ז'אן ולז'אןבסדר, נתחיל בשורה התחתונה: אחרי צפייה בסרט – היתה אורגזמה. נו, אתם מבינים למה אני מתכוון – היה קתרזיס, אם ככה תרצו לקרוא לזה.
 
התפאורות והצילום מרהיבים, אם כי ישנן מספר בחירות שהיו תמוהות בעיניי וקצת מפספסות את הממד הקולנועי, למשל בחצי השני של השיר "on my own" (אפונין), שמתחיל נפלא ואז פתאום נסגר לפריים מצומצם ובלתי מוצדק ועוד.אן האט'וויי בתור פאנטין
 
המקהלה נפלאה בעיניי, ותזמור, בחלקים שיכול היה להרשות לעצמו, הוא יפהפה.
יתכן ואני משוחד לגבי כל מה שקשור ביו ג'קמן, אז אומר בזהירות שהליהוק שלו כז'אן ולז'אן היה מבריק בעיניי, מפני שהוא שילוב נפלא של אקשן מיינסטרימי שהוא גם שחקן מיוזיקלס נהדר. יו ג'קמן מביא לולז'אן
סמנטה ברקס בתור אפוניןאופי ועומק שמצדיק את ליהוקו להוביל את הגרסה הקולנועית.

גם שאר הבחירה של הקאסט היא טובה בעיניי: אן הט'וויי מבריקה בתור פאנטין. אחת הדמויות המאתגרות ביותר על הבמה וביצירה עצמה. סמנטה ברקס המקסימה בתפקיד אפונין, היא אולי פחות מוכרת לקהל הקולנוע, אך זכתה כבר לשחק את הדמות על הבמה בלונדון ואף נבחרה לשחק אותה בחגיגות ה-25 שנה למחזמר, אמנדה סיירפריד, מוכרת גם מהגרסה הקולנועית ל"מאמא מיה", בדמותה של קוזט ועוד מספר שמות פחות מוכרים כמו למשל, אדי רדמיין בתפקיד מריוס, שגרם לדמות להבהיק באופן יוצא דופן וגרם לי להתאהב בה מחדש.

אמנדה סיירפריד ואדי רדמיין בתור קוזט ומריוס
כוכבים / "תג מחיר" הוליוודי

רשימת האכזבות, מהקל אל הכבד מתחילה לטעמי בליהוקו של סאשה ברון-כהן לתפקיד בעל הפונדק. ברון עושה תפקיד סביר, וכיאה לדמותו מספק רגעים קלים של אתנחתא קומית, אולם אינו מוציא מהדמות את מלוא הפוטנציאל שלה, כפי הלנה בהונם קארטר וסאשה ברון כהןשכבר נכחתי שאפשרי לעשות. לצידו, מאכזבת-פרווה, הלנה בוהנם-קרטר, בתור אשת בעל הפונדק, משחקת, שוב, את המכשפה הסטנדרטית והמוכרת שלה, שכבר התעייפתי מלראות ביותר מידי סרטים של טים ברטון. קיוויתי שהיא תנצל את ההזדמנות "להתלכלך" קצת אחרת עם הדמות, אך זה לא קרה. במקום "לגנוב את ההצגה", תופעה מוכרת עם שתי דמויות אלו במספר הפקות מקצועיות בעבר, מספק הצמד הזה הופעה בינונית, שמתיישרת בקושי עם הרמה הכללית של היצירה והגרסה הקולנועית החדשה שלה.
 
המאכזב מכולם, היה ליהוקו של ראסל קרואו בתור המפקח ז'אבר. דמותו החזקה והדקדנטית של ז'אבר הינה הקונטרה המלאה והמוחלטת לדמותו של ולז'אן ביצירה, וקרואו, אינו מצליח להגיע לדעתי לקרסוליה. הוא מפגין יכולת שירה מוגבלת שגרמה לתזמור לרדד את עצמו עד כדי מבוכה, ולצערי גם יכולותיו כשחקן אינן באות לידי ביטוי בהפקה זו, בה הוא מתנהל כחד-גוני, שטחי וכמעט אדיש.

 לא באמת ברור לי, איך הצליח קרואו להתייצב לצד שורת הזמרות והזמרים מהשורה הראשונה בהפקה הזאת, וכיצד פיספס באופן בוטה כל-כך את אחת הדמויות המופלאות והמרהיבות בתולדות המיוזיקלס. קצת עצוב לי שלא אוכל ליהנות מן הפסקול המלא, מפני שאני יודע שאדלג במהירות על השירים בביצועו, שכן להקשיב להם מחוץ לקונטקסט של הסרט, יהיה פשוט סבל לאזני ולנשמתי אחרי ביצועים מופלאים ששמעתי ובוודאי לצד הביצועים של הזמרים האחרים בהפקה זו.

483505_525578890794238_276846114_nברור לי שהפקה הוליוודית זקוקה ל"שמות גדולים" מן המיינסטרים, על מנת לשכנע את הקהל לזרום לאולם, וכבר ראינו בעבר ליהוקים אומללים כגון ריצ'ארד גיר ב"שיקגו" (בתפקיד בילי פלין...?!), אולם לדעתי, הבחירה בראסל קרואו לתפקיד ז'אבר היא המצערת מכולם, אולי בגלל היותה של יצירה זו בעיניי כמאסטרפיס מונומנטאלי. המרכזיות של ז'אבר ביצירה הוא חשוב מידי מכדי להקריבו למישהו שאינו יכול לספק את הקונטרה לשחקן וזמר ברמה של יו ג'קמן והרבה מן היצירה ילך לאיבוד עבור קהל שיפגוש בה בפעם הראשונה דרך גרסה זאת.

הי הקשיבו הם שרים / אינטימיות ואוטנטיות על חשבון איכות.

עוד דבר שאני לא בטוח שעבד לטובת הפקת הסרט, היא ההחלטה להקליט את השירים בלייב על הסט הקולנועי. בזמן צילום הסצנות, השחקנים שרו והוקלטו בליווי פסנתר, שהוחלף מאוחר יותר בתיזמור מלא.
 
זה נכון שפעולה כזאת הינה שאפתנית ויוצאת דופן בהוליווד, וכוונתה היתה טובה – לאפשר לשחקנים לא להתקבע לבחירות מוסיקליות מוקלטות מראש על מנת לשמור על אוטנטיות המשחק וההגשה, אולם המחיר על כך לדעתי, הוא שחלק מהביצועים בסרט נופלים באיכותם ובשיאיהם ממה שניתן היה להגיע אליו באולפן בהקלטה מסודרת.
 
בפועל, השחקנים שרו את השיר על הסט מספר רב של פעמים, מה שהתיש אותם, ואני לא בטוח שהוציא מהם את היכולת הווקאלית הסטנדרטית שלהם, ומעבר לכך, לשיר עם פסנתר ולהיזהר מלעלות עליו בקולך, שונה מאוד מלשחרר את כל יכולתך כזמר אל מול תזמורת מלאה.
 
מן התסמונת הזאת סובלים מספר שירים מרכזיים בהפקה, שאותי באופן אישי אכזבו, בעיקר בעקבות ביצועים מוקלטים מרשימים ביותר שאני כבר מכיר, ואמוני בשחקנים שנבחרו לבצע אותם ואינם מצליחים להגיע לשיאם בתנאים של הפקת הסרט.

בסופו של היום / לסיכום

"עלובי החיים", בגרסתו הקולנועית הוא בהחלט יצירה שראויה לתשומת לב והתייחסות, וכנראה שיהיה מעניין לשמוע מה חשבו עליה אנשים שאינם מכירים אותה לעומק שנים על גבי שנים כמוני, וכמו מיליוני מעריצים שרופים אחרים מן העולם.
מה שחשוב מעל הכל ביצירה הזאת, בעיניי לפחות, הוא דווקא מסר העל של המהפכה החברתית והצורך של ההמון בשיוויון אמיתי בינו ובין המעמדות הגבוהים, משהו שלא השתנה הרבה לאורך השנים מאז המהפכה הצרפתית, שפשוט החליפה אלפיון אחד באחר. העובדה הזאת, וההתרחשויות האקטואליות ברחבי העולם בימנו, הופכות את סיפורו של ויקטור הוגו, לרלוונטי בימנו בדיוק כמו לפני 250 שנה, משהו מלהיב ומאכזב כאחד.

אני ממליץ לכם בחום לראות את הסרט, ולהרשות לעצמכם להיסחף עם קסם, העלילה והמוסיקה, למרות הביקורת שלי, שהיא אולי קטנונית מידי עבור מי שעוד לא חווה את היצירה בשום צורה.
 
אם כבר ראיתם, אשמח לשמוע מה דעתכם עליה.

עמוד הויקיפדיה של הסרט (בעברית) >>
עמוד ויקיפדיה של המחזמר (בעברית) >>
עמוד הפייסבוק של הסרט (באנגלית) >>
-------הצטרפו לדיון בפייסבוק (מתחת לקליפ) -----------


נובמבר 13, 2012

הלמידה החדשה

הלמידה החדשה - בלוג קאבר

ידע, הוא משהו שהמין האנושי רודף אחריו מאז שהוא קיים. למעשה, אני מאמין שאפילו האדם הקדמון ביותר, עוד לפני שהיו לו מילים לנסח זאת, כבר הבין את משמעותו של הביטוי הרלוונטי היום "ידע הוא כוח".
זה לא משהו חדש, ובכל זאת, לפעמים נדמה לי שרבים בימנו מפספסים את פרשנותו המלאה של הביטוי, ומבינים שלמרות שהביטוי הזה הוא "אמת אוניברסלית", המשמעות שלו משתנה עם הדורות, ביחס מקביל להשתנות המשמעויות הישירות ויחסי הכוחות הפועלים בין וסביב למילים "ידע" ו"כוח".

השינויים יכולים להיות בין תרבות לתרבות, בין תקופה לתקופה, אבל בעשורים האחרונים שלנו הפילוח המעניין באמת, וזה שנראה לי מתעלמים ממנו הכי, הוא בין דור לדור.

אנחנו כן מכירים את הביטוי, "פערי דורות", והביטוי הזה מתייחס בדרך כלל לפערי המידע או היכולת בין דורות שונים, אבל פה נעוצה הנקודה שמתפספת, לדעתי, על ידי הרוב: בהבנת היכולת האמיתית של הדורות החדשים לצרוך ולצבור מידע – לצד היכולת שלהם ליישם את המידע הזה בשטח.

הדורות החדשים, לא רק נולדים לטכנולוגיה מתקדמת בהרבה מאלו שקדמו להם, הם גם מבינים באופן מידי את מה שלנו, הדורות המבוגרים לקח יותר זמן להגיע אליו: אין דבר שתרצה ללמוד, שלא תוכל ללמוד מיד – באופן הפרקטי ביותר, ורוב הסיכויים – בחינם.

מערכות "זומביות" מול "למידה חיה"

Snap1הדורות המבוגרים יותר, חיו בפרדיגמת המידע הקודמת, בה המודל המסחרי הברור והידוע לכל היה: ידע=כסף, כלומר, על מנת לרכוש ידע ומיומנות יש צורך לשלם למי שמחזיק במידע. הדורות החדשים יוצאים מתוך נקודת הבנה שידע זה משהו שמחכה להם בענן, לשליפה מתי, איך וכמה שצריך על מנת להשיג מטרה מסוימת. פה לדעתי, נעוץ הפער האמיתי בין התפיסות.

התפיסה הזאת, של הנגשת תכנים, לצד התאמתם להרגלי הצריכה החדשים של תוכן ולמידה, מראה שלא רק התכנים עצמם מתקדמים יותר, אלא גם דרכי הלימוד והספיגה שלהם מתייעלות, והופכות את צרכני המידע החדשים למשכילים ואפקטיביים בהרבה – ביחס לידע הכללי והאפקטיביות הרווחת שהתאפשרו בדורות הקודמים.

הרי מדובר על רכישת השכלה בכל הרמות: החל מיסודית וכלה במקצועית;
מדוע פיתח המין האנושי התמצאות ושימושיות בכל-כך הרבה תחומים, בזמן שההתמקצעות בהם נעלמה...?
חלק מהתשובה על כך מתכתב עם הנגשת הלמידה והטכנולוגיה של מה שהיה פעם מוגבל, להרבה יותר אנשים, ובדיוק כאן מתגלה הפער בין היכולות של הדורות המבוגרים יותר ללמוד במהירות את השינויים ולהסתגל אליהם, לעומת הדורות הצעירים יותר.

למה אנשים זורקים היום אנציקלופדיות לרחוב, אבל ממשיכים להירשם לפסיכומטרי.

165392710_57c2d350c3_oהצעירים לא רק לומדים יותר מהר - הם לומדים הרבה יותר בהרבה פחות זמן.
בשביל להגיע למאמר או תוכן נחשק, אף אחד לא צריך לחכות יותר לסיים את התיכון, לעבור את מסלול העינויים של קבלה לאוניברסיטה, ואז בחירה בתחום לימודים מוגבל וספציפי שדרכו ורק דרכו ניתן להגיע למאמרים ולמידע הרצוי.
באינטרנט מחכה לך לא רק המידע המעודכן ביותר, האקטואלי ביותר, הנגיש ביותר (מבחינת שפה) – היא גם מאפשרת שיח לימוד פלורליסטי בינלאומי ועל-תרבותי. היא מאפשרת שיח לימודי בכל רמה אפשרית, ובכל קצב אפשרי – אבל הכי – בכל זמן אפשרי.

מהירות ההגעה לתכני קצה שפעם היו עליהם מגבלות מסחריות ואקדמיות (קפיטליסטיות), מקצרת את הדרך לכמות מידע יעיל גדולה יותר, בזמן שהיא חותכת החוצה את הצורך בתכנים מעקבים, מיותרים ולא רלוונטיים שהיית נאלץ ללמוד בגלל כפיית מערכות הלימוד.

למעשה, הדור הזה, בו מערכות הלימודים המסורתיות בעולם, עדיין לא הפנימו לחלוטין את פרדיגמת המידע החדשה, הינו דור מעניין במיוחד. אנחנו יכולים לצפות בדיסאוננס הקוגניטיבי של מערכות המסרבות להבין כי הסטודנטים שלהן כבר מזמן לא מוגבלים לסוג תוכן, רמת תוכן, ורכישת יכולת מקצועית כלשהי – שהיא הרבה מעבר למה שהן מסוגלות להציע.

מערכות הלימוד הבולטות ביותר בכך, הן מערכות הלימוד שעדיין דוגלות בטכניקת הלמידה הנקראת
"שינון". השינון העיוור הוא אבי הדקדנציה, מפני שהוא אינו מחייב הבנה או הפנמה של חומר – רק זיכרון שטוח ולא באמת ישים שלו.

בכלל, למה לשנן כשהמידע נגיש מכל מקום?

נא להכיר: סטטיסטיקה - כלי להשמדת האינדיבידואל.

Snaphghggכמובן שיש שיגידו, ובצדק, שלנגישות המידע יש גם השפעות שליליות על הלמידה החדשה. כמו למשל, העובדה שדווקא בגלל שהמידע כל-כך זמין ונגיש, אף אחד לא באמת ניגש אליו בפועל.

אבל גם זאת סברה שלא מבינה לחלוטין את הפרדיגמה החדשה, לפחות לדעתי.

החברה המערבית אוהבת לשחק את משחק הסטטיסטיקה, ולפעמים היא שוכחת, בנוחיות, שסטטיסטיקה היא כלי משחית. היא כלי שיווקי בתחפושת מדעית, שנועד לעוות את המציאות, לא באמת להציג אותה כפי שהיא, מפני שסטטיסטיקה מנרמלת, והנרמול חונק את השונה והיצירתי – האלמנטים היחידים שמאפשרים לחברה להתפתח ולהתאים את עצמה באופן אופטימאלי לסביבתה.

אז יבואו כל אוהבי הסטטיסטיקות למיניהן, ויראו לכם את אחוז כמות הידע הנגיש – שהוא אדיר, ביחס לצריכה שלו אצל הצרכן הממוצע (אח, הם אוהבים ממוצאים שם בסטטיסטיקות), והגרף יחשוף את הפער האדיר הזה, שיראה כמו מגלשת וולסטריט מאיימת של שוק בקריסה כלכלית.
אבל הגרף הזה, נכון ככל שיהיה, אינו באמת מיצג את המציאות – ולמעשה הינו מטעה ביותר.

למעשה, כמות הידע שם בחוץ, בכלל לא משנה באופן יחסי לכמות הצריכה שלו.
יש כל-כך הרבה ידע מיותר שם בחוץ, שאנחנו הצרכנים לא באמת נדרשים אליו רוב הזמן (גם לפני וגם אחרי השימוש בו), שאין צורך שנחזיק בו באופן קבוע.

הצורך להחזיק באופן קבוע במידע, הוא צורך פסיכולוגי מעוות בשליטה, ויציאה מתוך תפיסה שידע זה משהו שצריך לצבור כמו כסף – הרי אין דבר כזה "ידע מיותר" בעולם שבו המודל המסחרי של ידע הוא כספי... דורות רבים גדלו וחונכו להאמין כי השפעה של אובדן ידע או זיכרון, משמעותה בחברה האנושית המערבית כ"נכות" או פגם – משהו שצריך להיות אבסורדי בפרדיגמה החדשה.

החדשנות: ידע כמשאב מתכלה ומתחלף.

עכשיו, המודל משתנה לצד הדורות והטכנולוגיה, והיחס למידע צריך להשתנות בהתאם:
אין לנו צורך בכל הידע כל הזמן. יש לנו צרכים ספציפיים, שאותם אנחנו יכולים למלא באופן מידי ועל פי דרישה. יש לנו את היכולת550981_393407054027681_1072680383_n לבחור מתוך הצע תכנים אדיר ביותר – אבל זה לא אומר שאנחנו לא מפעילים מערכות סינון של איכות ועניין אישי, וזה לא אומר שאנחנו לא צריכים להיות סלקטיביים באופי וסוג התכנים שאנו צורכים – במיוחד לצורך השכלה.

המושגים השתנו. התפיסה משתנה, ומהירות קליטת המידע טסה קדימה.

רוצים לראות סטטיסטיקות מפתיעות באמת? שאלו את עצמכם, מדוע אף אחד לא מציג לכם את עקומת יכולת הלימוד העצמית של הדורות החדשים ביחס לדורות הקודמים...?
למה את הגרף הזה אף אחד לא מציג? מסיבה פשוטה: הוא יחשוף את מערכות החינוך הדקדנטיות בערוותן. הוא יוכיח באופן חד משמעי שהדורות הצעירים היום הרבה יותר משכילים, הרבה יותר יעילים, והרבה יותר יצירתיים ממקביליהם בדורות שקדמו להם.

הטכנולוגיה לא שיפרה רק את נגישות המידע, היא מחייבת גישה בשינוי לאופן ומהירות הצריכה וההצטברות-התפיידות שלו.

לא רק הדורות הצעירים לומדים היום יותר מהר, ובכלל – יותר. כולנו לומדים יותר, כולנו מסוגלים ללמוד יותר, וכאן אנחנו נבחנים באמת כחברה אנושית אחראית: בכמה מהר נעזור לכמה שיותר אנשים להבין שהידע חופשי, או לפחות בדרך להיות חופשי – ומה המשמעויות האמיתיות של כך עליהם, מעבר לתעמולת ההפחדה של מערכות גוססות הנאחזות בקרנות מזבח של מודל מסחרי לא רלוונטי.

אז מה בא לכם ללמוד עכשיו? משהו שתמיד רציתם, והערמתם על עצמכם תירוצים ומגבלות שקשורים בפרדיגמה הקודמת - כי אתם יכולים להתחיל, ממש ברגע זה.

 

RSA Animate - Changing Education Paradigms

אפריל 19, 2012

הרכבה (סיפור מקורי קצר)

old_earth_map-wallpaper-801היא הניחה את הקופסא בזהירות על השולחן. מארז מלבני פשוט עטוף בנייר אריזה אדום אטום ו-10,000 מילים שלא נאמרו.

הוא פתח את עיניו הירוקות לרווחה ואישוניו הצטמצמו. פיו נשאר סגור. היא שמה לב שהוא נושם דרך האף. נחיריו התרחבו והתכווצו בקצב אחיד. הוא שוב עושה מדיטציית שתיקה. היא בלעה יובש דביק והשתעלה.

הם ישבו לשולחן קטן, האחד מול השנייה. מרפקיו נחו מקופלים על בית החזה. אצבעותיה פוכרות חזק, מנסות להעניק לה את הכוח להוציא את המילים.

"קניתי לנו מתנה היום". פצירה עוקצנית שייפה את גרונה. היא ניסתה לחייך, אבל החיוך כמו פרפר חמקני ריחף על שפתיה אך לרגע ונגוז.

הוא לא הוציא אף צליל, רק העמיק את הקמט החרוש מעל גבותיו העבות, הלבנות-אפורות.

"אתה לא רוצה לפתוח אותה? אני כבר יודעת מהי..." היא הוסיפה בעליצות לא טבעית. פתאום היא חששה שנשמעה כאילו היא מדברת לילד. אולי הוא לא ישים לב. הוא ישים לב.

הוא הרים את הקופסא, ובלי שום סנטימנטים קרע לגזרים את נייר העטיפה והשליכו לרצפה.

על השולחן נחה עכשיו קופסת קרטון ועליה תמונה מצולמת של מפת העולם מעדשת הלוויין.

"זה משחק הרכבה", היא מיהרה להסביר, "פאזל של עשרת אלפים חלקים. של העולם... אני יודעת כמה אתה אוהב מפות, והיום דרך לוויינים ניתן לראות את העולם בצורה אחרת לחלוטין"!

הוא נהם ואז כחכך בגרונו. הצליל היה מאיים והיא מיהרה לנגב את מעט הרוק שהחל לנטוף מזווית פיו.

"אבא", היא לקחה עוד נשימה חרבה לגרונה, "אתה יודע איך זה שאנחנו אף פעם לא מדברים..."? הוא צמצם את מבטו והחדיר אותו ישר לתוך עיניה. גרם לה להזדרז ולהגיע לשורה התחתונה. כך תמיד היה. לא היתה לו סבלנות לקשקושים שלה. גם לא כשהיתה ילדה.

"אז חשבתי אולי נעשה עסקה", היא הרגישה אומץ מוזר והחלטי אוחז בה נוכח שתיקתו, "אנחנו נרכיב ביחד את הפאזל. ובכל פעם שמישהו ישלים חתיכה הוא יוכל להגיד לשני משהו שהוא תמיד רצה להגיד לו. כל דבר. אבל לשני אסור יהיה לענות. אסור לענות עד שהוא מוצא חתיכה שמתחברת בדיוק באותו מקום. מה אתה אומר...? חשבתי שככה, נהיה חייבים להקשיב. כלומר באמת להקשיב אחד לשנייה".

הגבר המבוגר נעץ אצבע רחבה וגסה באריזת הניילון הדקה שעטפה עדיין את האריזה ומשך אותה בתנועה החלטית כאילו היתה עור תרנגולת או קשקשי דג  - רגע לפני הבישול.

"אבל יש עוד תנאי", היא אמרה, מרגישה את לבה מאיץ. "מי שמוצא חתיכה חייב לדבר. כלומר אסור לו לשתוק. הוא חייב להגיד משהו".

הוא פתח את הקופסא ופיזר את החלקים על השולחן. בשתי ידיים נחרצות הוא פורר את החלקים שדבקו יחדיו ושלח מערבולת של ערבוביה בפיסות הנייר הצבעוניות.

היא שלפה חלק אקראי והניחה אותו במרכז בין שניהם.

אסיה

הוא צמצם את עיניו לכדי חריצים צרים ובחן את החלקים שמולו. אט אט החל בורר אותם בידיו ועיניו, מקרב את אפו אל השולחן כדי לדייק בין חלקי כיתוב או טוואי גיאוגרפי כזה או אחר.

בעזרת אצבעות ארוכות ודקיקות, היא בררה את החלקים מולו, עד שמשכה חלק צהבהב והחליקה את לשוניות הקרטון האחת לתוך השנייה.

הוא הרים אליה מבט משועשע ושפתיו הסדוקות התעקמו לחיוך. משהו מרושע היה בחיוך הזה. היא הבינה מאוחר מידי שהוא חיכה שהיא תשלים את החלק הראשון לפניו.

החליטה לא לתת לזה לעצור אותה והבחינה שהוא לקח נשימה קטנה של הכנה נפשית. זה עודד אותה להמשיך.

"אבא, כבר הרבה זמן רציתי להגיד לך שהייתי שמחה אם היתה לך יותר סבלנות אלי. אתה מבין-  תמיד ראיתי איך יש לך סבלנות לדברים אחרים. אתה מסוגל לעבור על אוסף המפות העתיקות שלך כאילו שאתה ממיין אורז אבל בשבילי אף פעם לא מצאת יותר מכמה דקות"...

הוא שלף חלק צהוב נוסף שהיה חבוי תחת ידו השמאלית והשלים לשונית נוספת בחלק אליו צרפה את החלק שלה. קור נשב ממנו  שיכול לגרום לזאב סיבירי לילל.

קולו עלה רווי ומחוספס; "סבלנות, פאאא!. כמו שאת רואה את זה, לאף אחד לא היה אף פעם מספיק סבלנות בשבילך. לא לי, לא לאחיך הגדול גם לא לאימא המתה שלך. את תמיד רוצה את כל תשומת הלב מכולם. מאז שאת קטנה כולם צריכים להתעסק רק בך ובמה שמעניין אותך. המפות העתיקות שלי אף פעם לא רקעו ברגליים וצרחו במרכז החדר כשהתעייפתי והחלטתי ללכת לישון. הן אף פעם לא זינקו על הספה עם נעליים ודרשו שעכשיו אקח אותן לחברה... אבא תעשה לי, אבא תביא לי, אבא תספר לי, אבא תכין לי... את ואת ואת כל הזמן. בוודאי שלאף אחד לא היה סבלנות בשבילך. איך את מצפה שלאנשים יהיה סבלנות כלפייך אם לך אין סבלנות כלפי אנשים אחרים...?"

אפריקה

היא תופפה על השולחן בעצבנות, מבחינה שהגיעה הזמן לחדש את הלק על אצבעותיה המטופחות.

רוח חמה נשבה ממרפסת הסלון הפתוחה לכיוון דרום והיא מזגה לעצמה עוד כוס מים צוננים כדי לנקות את ראשה. היא לא מצאה חלקים זה כבר דקות ארוכות. מחשבותיה היו מפוזרות כמו חול על פני דיונות מדבר, מבקשות להיאחז בצמח מדברי עיקש שורשים.

הוא צירף עוד חתיכה ומיד אחריה עוד שלושה חלקים ברצף. היה לו ערב מוצלח. הוא שלח בה חנית אחרי חנית בדיוק צורב: מדוע שלחה אותו ואת אימא לבית אבות ולא טיפלה בהם בביתה, מדוע התחתנה עם בעלה לשעבר למרות שכולם ראו את הכתובת על הקיר, מדוע אינה דואגת שהנכדים יהיו בקשר עם סבם היחיד שעדיין בחיים – מדוע הם לא באים יותר לבקר...

היא יחלה שהרוח תרים את החלקים ותפזר אותם על השטיח הצהוב של פינת הישיבה. אך זה פשוט לא קרה.

היא קרבה אל שפתיה את כוס הזכוכית לעוד לגימה צוננת.

אוסטרליה

הכיסא שלו היה מאוד מרוחק מן השולחן והוא רכן לפנים בצורה שלא היתה בריאה לגב שלו. היא קמה על מנת לתקן זאת והוא נהם אליה שזה מיותר ולא הכרחי.

היא תמיד עשתה הפוך ממה שאמרו לה. כך השתמע מתוך הדברים שאמר. תמיד הלכה רחוק מידי, עמוק מידי – אף פעם לא הקשיבה לאחרים.

הדברים שאמר לה נשמעו לה מוכרים. את חלקם שמעה את עצמה אומרת לילדיה שלה לא פעם ולא פעמיים. ילדיה המורדים. ילדיה שגם הם, כך תמיד חשה, לא הביעו בה מספיק עניין. ילדיה שליבם נמשך אל מעבר לאופק, אל הרים רחוקים ונופים אחרים. ילדיה שחיפשו אחר תרבויות זרות בשעה שחשבה שעדיין לא אימצו לעצמם תרבות ודרך ארץ משל עצמם.

אז כיצד התהפך עליה העולם...? איך עמדה כרגע היכן שעמדה והחליפה תפקידים עם הוריה...? אימה כבר לא יכלה להשיב על שאלות. המצבה הדוממת סיפקה רק מקדש אסטטי של שלווה מדומה. הפתרונות יבואו מן הגבר שמולה. הגבר שלראשונה בחיה החליט לשחק את המשחק שלה, רק בגלל שידע שיוכל להביס אותה בעזרת החוקים שהיא עצמה הניחה.

האוקיינוס השקט

הוא היה טוב ממנה בהרבה. עיניו היו מיומנות בלמצוא את החלקים החמקמקים בתוך שלל הצבעים והצורות ולשלבם בתמונה ההולכת ונשלמת. נדמה היה גם לה וגם לו כי כבר אמר לה את כל מה שרצה להגיד, ואילו היא עצרה בתוכה עוד כל-כך הרבה...

הוא החליט להניח חלקים בדממה. בהתחלה זעמה על כך שהוא מפר את הכללים אך לאט לאט הבינה שאולי עדיף כך. ללא עוגניו המורעלים, השולחים בה גלים וסערות.

כשמצאה סוף סוף חלק משלה, הטיחה בו בלי מחשבה: "אף פעם לא אמרת לי מילה אחת טובה".

אירופה

הוא עצר מלברור את החלקים והרים אליה את עיניו. מבטו היה משסף, אבל נדמה היה לה שהיא מבחינה תחת הכרזת המלחמה כאב גדול מחלחל. הוא צירף חלק נוסף ואמר לה שרצה לחזק את האופי שלה. שרצה לגרום לה תמיד לשאוף ליותר. שידע שאם יעודד אותה היא תעצור את התקדמותה כי תחשוב שהצליחה להרשים אותו.

היא בנתה את הגשר בין המייצרים בחלק נוסף והטיחה בו כי מעולם לא ניסה לתת לה להרגיש מנצחת. כי יצר אצלה תחושה מתמדת של חוסר סיפוק וצורך עז להרשים כל אחד כדי לקבל את החיזוקים שלא קיבלה ממנו.

הוא הוסיף את המגף האיטלקי ואמר שתמיד ברחה מביקורת. אף פעם לא רצתה לשמוע באמת מה חושבים עליה, אלא רק חיפשה תשבחות והערצה והיא השלימה את חצי האי הבריטי תוך כדי טענה שהתשבחות אכן הגיעו לה על הישגיה השונים שמעולם לא העריך.

היא בכלל לא הבחינה שהיא רוכנת לפנים, גופה הצנום מכסה את רוב השולחן וידיה אוחזות בשני צדיו, רועדות מזעם.

הוא הוציא ממחטה לבנה מכיסו וניגב את מצחו המזיעה.

"אולי תפעילי מזגן" הוא אמר בשקט.

אמריקה

לפתע היא גילתה את האדם שיושב מולה. לא היה זה אותו גבר נישא ורחב שהיה שולח אותה לחדרה בבושת פנים כשקיבלה ציון שלא עמד בציפיות. לא היה זה האיש שגרם לאחיה לעזוב את הבית וללכת לחפש את חלומו מעבר לים.

היה זה איש צנום וקמוט. איש ישוב בכיסא גלגלים ומחובר לצינורות ששקיקי פלסטיק תלויים מעל ראשו על עמוד ניקל מבריק. היה זה איש עם גרוגרת רועדת ותנוחי אוזניים מתארכים, ואף שצימח שערה או שתיים גם במקומות בהם אין לגברים זקן.

פתאום הבחינה שעיניו יותר מימיות ממה שהיו תמיד, ואצבעותיו רועדות בזמן שהוא הופך את החלקים כדי לחפש בהם סדר ושיטה. הבחינה בתחרותיות הגלומה בפעולותיו. כיצד הוא נחוש להוכיח לה את עצמו וכיצד הוא מתאמץ לנצח.

פתאום היא גילתה עד כמה הם דומים. עד כמה היא כמוהו תמיד רצתה רק להרשים. תמיד דבקה בכללים רק כדי להביס את המערכת. הוא חינך אותה להיות כמוהו והיא חינכה את ילדיה להיות כמוה וכך אשמה גם היא בחלקה במעגל.

יכולה היתה לדמיין את שרשרת הדורות של אבות ובנים שהתנהגו כך והעבירו את הדרך מהאחד לשני.

יכולה היתה להיזכר איך נכבשו רגשותיה המקוריים, אלה שהיו שם לפני שהתחילה להבין ולהיות מודעת.

יכולה היתה לזכור איך הכריחה את עצמה לייבא רגשות חדשים ממקומות שאיש לא הכיר. צבעים חדשים ואפלים אותם השקיעה בהשגת תוצאות כדי להרשים. לא היה אכפת לה אז מה יהיה המחיר.

כמה פעמים המעגל הזה כבר התקיים?

האם החמיצה את ההזדמנות לתקן זאת עם ילדיה שלה?

קטבים

חודשים עברו.

ביום בו עמדו לסיים את המשחק, היא הביאה הביתה מסגרת עץ גדולה עם פיתוחים עבודת יד. על המסגרת היו דרקונים של קצה העולם לצד הארפיות ואמזונות. על המסגרת היו אלים ומפלצות. בני כלאיים וטהורי גזע. כולם-כולם הקיפו את העולם הדו ממדי אשר צולם מעדשת הלוויין ונח עכשיו שלם על פני השולחן.

עד כמה קל ליפול מהקצוות חשבה, כשהביטה ביצירה השלמה. עד כמה פשוט להאמין שכך היתה האדמה סובבת מעל התהום הגדולה של "לא נודע" וערפל.

אביה עזר לה להחליק את היצירה השלמה אל תוך המסגרת ולגלגל אותה אל מקום של כבוד מעל לאח הבוערת בסלון.

 

מחשבות ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, על הקשר הכל-כך חשוב בזה בין הורים לילדים,
גרמו לי לחזור אל הסיפור הזה פתאום שוב. כדי לחבר מזרח למערב.בין דור לדור לדור.

הסיפור פורסם לראשונה בפורום “שונרא” ב-9.10.06.

ספטמבר 25, 2010

פוסט מטורף, מדהים, מהמם – שחבל על הזמן.

p52_wa

(פוסט ראשון בפרוייקט מיוחד: שימושים בשפה)

במהלך הטיפוס חסר השליטה של החברה במעלה רף הרגש, הולכת פעולת הריגוש והופכת קשה יותר ויותר. עד כאן לא ממש חדש, אבל נשאלת השאלה: למה לקחת איתנו בתרמיל גם את השפה למקום שאין בו חמצן לא בשביל לנשום ולא בשביל לבעור...?

פרופורציה אף פעם לא היתה מהחוזקות של המין האנושי, וככל הנראה לעולם לא תהיה. לפחות לא כל עוד תגובות מגיעות כתוצאה מקונוטציה אישית ורגשית. זאת משוואה שנידונה להיכשל בכל פעם מחדש בשל חוסר הסטריליות של התנאים. ככה זה עם אנשים... אבל זאת לא הבעיה העיקרית.

עברית אינה שפה עשירה כמו שהיינו רוצים להאמין. למעשה, השפה העברית מכילה כ-250,000 מילים. (ביחס לרוסית למשל, שמכילה כמיליון). בסדר בסדר, תוסיפו לעברית את כל ה"חידושים וההמצאות" החל מסלאנג השימושי וכלה בדינוזאורים המאובקים מכרכיה של האקדמיה ללשון, עדיין תגיעו קרוב ל260,000. זה לא הרבה.

אנחנו לא רוצים לחשוב על העברית כשפה עניה. אנחנו רוצים לחשוב עליה כ"שפת הקודש", "שפת המשוררים והסופרים", אנחנו רוצים לחשוב עליה כמעין בלתי נדלה של בחירות ביטוי צבעוניות, אבל בפועל אנחנו נדחקים להשתמש ביומיום שלנו באחוז קטן מאוד מתוך השפה היחסית קטנה הזאת. אנחנו נדחקים לדלות.

(על הדלות עצמה אפשר להרחיב ולפרט בלי סוף, אבל זה נראה לי כמו פוסט בפני עצמו, אז אני מניח לזה כרגע)

כאשר מציבים את דלות השפה לצד סף הריגוש, קל לראות תופעה מדאיגה המעידה על ריקון סידרתי של מילים ממשמעותן האמיתית – במיוחד מילים המתארות עוצמה של "חוויה". (עוד מילה שצריך להניח קצת לשימוש בה כדי לתת לה לנשום בטרם תאבד את עצמה לדעת).

מילים כמו "מדהים", "מטורף", "מהמם", וביטויים כמו "קורע מצחוק", "לא נורמאלי", "חבל על הזמן" ועוד מספר מחבריהם, עוברות התעללות סידרתית כבר תקופה ארוכה על ידי התקשורת, עולם הפרסום ובעקבותיהם – על ידי החברה. זה אפילו לא ממש חשוב אם הביצה קדמה לתרנגולת, פרופורציה או קשר לאמת אינם רלוונטיים כנראה כשצריך למכור משהו למישהו – מה שמטריד אותי הוא שכנראה שזה עובד.

למשל: אם יגידו לכם את המשפט הבא:
"חוויה עוצמתית ומרעננת בטירוף" על מה תחשבו?

על ראפטינג במים לבנים אי שם במורד הקולורדו?
על באנג'י של 250 מטר לתוך אגם כחול מושלם בניו-זילנד?
או אולי על חופשת סקי תחרותי באלפים השוויצריים?

אם כן, אז אולי זה היה לגיטימי.
אבל מה קורה כשמחברים משפט כזה כדי למכור לנו מסטיק בטעם מנטה?

61677מסטיק – זוכרים? חתיכת חומר צמיג (גומי), עם קצת טעם, שרצוי לא לבלוע (לא ממש בריא), והאמת לא ממש כדאי גם ללעוס (כי למרות מה שאומרים לנו – לא ממש בריא...). אז לועסים קצת (או הרבה, הכל יחסי) ואז נגמר הטעם, יורקים – ודי.

זאת חוויה עוצמתית ומרעננת בטירוף? אם כן אז חבל.

אותו כנ"ל כשפרסומת מודיעה לי באופן חד משמעי שכבר מזמן לא התרגשתי ככה - מסנוויץ'.
בגלל הרוטב החדש שלהם על בסיס מיונז... נשבע לכם, לא יכולתי לעמוד בהתרגשות. התרגשתי לגלות שיש מצב שהמקצוע שלי מת ואין בו צורך יותר.

עכשיו יבואו כל חברי הטובים לתחום הפרסום ויגידו: "אבל מייקל, אנחנו לא מוכרים פה מסטיק, אנחנו מוכרים פה חוויה". ואני אגיד – אין לי שום בעיה עם זה. באמת. בתנאי שהחוויה שאתם מוכרים היא משהו שאני יכול להאמין בו. יכול להתחבר אליו באמת – ויותר מהכל, משהו שאני אזדהה איתו. משהו שיראה לי שהוא מבין אותי.

אבל אף אחד לא מבין אותי אם הוא משתמש במילים כמו "מטורף", "מהמם", ו"מדהים" בצורה אביוסיבית שכל קשר בינה לבין ההבטחה נחטף נאנס, נרצח ונקבר בדרך למילון.

ונכון, תמיד יהיו אלה שיטענו מנגד שזאת השפה וככה משתמשים בה היום, והשפה היא דינאמית ומשתנה, ולא צריך להיות כל-כך "כבד".

אבל חברים שלי, זה לא העניין. השפה היא דינאמית – כן. אבל ככה משתמשים? ככה לא מעצימים דברים – ככה מרוקנים אותם באופן הכי יעיל ממשמעותם הישירה.

אנחנו עושים לשפה העברית מה שאנחנו עושים כאנושות לפלנטה: אנחנו משתמשים וזורקים. אנחנו מנצלים ומעמיסים וחומסים ודורסים כל פינה עד שלא נשאר בה כלום מהיסוד. נשארת רק קליפה ריקה. שיחזור משוער במוזיאון כשכבר מאוחר מידי. וזה במקרה הטוב.

כי בסופו של היום, כמה עצוב זה כשאנחנו, כאנשים פרטיים, נזקקים למילים כמו "מדהים" ו"מטורף" כדי לתאר חוויות באמת יוצאות דופן בחיינו – חוויות שהן באמת קיצוניות במשמעותן, אבל כל מה שנשאר לנו להגיד נשמע כמו פרסומת למסטיק בטעם מנטה.

נ.ב.

בשולי הכותרות המפציצות, ברור הרי שישראל אינה היחידה או הראשונה שהולכת בדרך של ריקון מילות תיאור מכוחן ומשמעותן, אבל לכל הרוחות, לנו באמת יש מעט מילים באופן יחסי, לא כדאי לנו לשים לב קצת יותר? אחרי הכל השפה היא כלי התקשורת החשוב ביותר שלנו כחברה, ואם אנחנו מדללים אותה – מה זה אומר עלינו כאנשים?

עוד דבר חשוב, אל תחשבו שאני מאשים פה את התקשורת ואת עולם הפרסום. אנחנו כחברה יכולים להכתיב לעצמנו באילו מילים להשתמש כדי לתאר מה. השינוי יתחיל מאצלנו אם אנחנו נפסיק לייצר אינפלציה ממילים שבסה”כ לא באמת מתאימות לתאר את מה שעברנו. בטח לא כמו שהן משומשות עכשיו.

אפריל 13, 2010

האם זה ראלי להיות הומני?

Snap1

לאחרונה אני מוצא את עצמי נירטב לא מעט ממטחי גשמים חולפים של אסימונים, וביודעי באיזו מדינה חסוכת גשמים אני חי, החלטתי להזרים את התובנות שלי הלאה ולשתף גם אתכם.

למרות הצחיחות בישראל, הילדות שלנו למשל, רוויה במשקעים... אני לא יודע בקשר אליכם, אבל אני הייתי מה שנקרא תלמיד ממוצע+, לא אחד כזה שכל התעודה שלו עשיריות, וגם לא אחד עם יותר מידי נכשלים. לא יותר מידי, אבל לרוב לפחות אחד קבוע: מתמטיקה.

פעם, כשהייתי בן 6.

אני לא יודע מי האדם הזדוני הזה שקבע במערכת החינוך שעד כיתה ו' לומדים "חשבון" ופתאום בכיתה ז' המילה הפשוטה מתחלפת באחת כזאת שמלחיץ אפילו לאיית אותה. מ-ת-מ-ט-י-ק-ה. לדיסגראף כמוני לא להחליף את ה-ט' וה-ת' זו משימה לא פשוטה בפני עצמה.

אז כן, אם הבנתם אותי, מתמטיקה היתה עקב אכילס שלי לאורך כל שנות הלימודים, ובבית שאני גדלתי בו – מתמטיקה היתה ה-כ-ל. וכשאני אומר "הכל" אני מתכוון שאם אתה רוצה עתיד מסודר, (כלומר ללמוד באוניברסיטה, לרכוש מקצוע "מכובד" וכו'...), אתה צריך שיהיה לך ציון טוב במתמטיקה – אחרת כל הדרך חסומה בפניך.

בעולמם של הורי, והם ממש לא אשמים, המסלול היחיד ההגיוני להתפתחות רצויה והשתלבות נכונה בחברה היתה: בגרות + אוניברסיטה = מקצוע "מכובד" ובסיס להכנסה טובה.

בעולמם של הורי, להיות אומן – מכל סוג, לא נחשב למקצוע. "מאומנות לא מתפרנסים", היו אומרים לי בבית כל הזמן בתור ילד, "אומנות זה נחמד לעשות בזמן החופשי שלך – קודם כל תלמד".

מזה כמובן השתמע שלהיות "בעל נטיות הומניות" זה מה שנקרא "אזרח סוג ב" במדינה, מפני שהומני = לא ראלי, ו"לא ריאלי"=אין בגרות+אוניברסיטה. (אויש, שיט, באמת כתבתי את זה ככה בנוסחה? אפילו לא שמתי לב...)

כך דרכם של המבוגרים: תמיד צריך להסביר להם הכל.

מנקודת מבטם של הורי, הבחישה האין סופית בנושא "החולשה המתמטית" שלי, היה לגיטימית. מה שהיה פחות לגיטימי, היה הלחץ האין סופי שהופעל עלי בתור ילד להצליח בנושא שהלכתי ונחסמתי אליו מנטאלית. בכל שנה זה הפך להיות יותר נורא – הפחד המשתק הזה מול מיספרים, הזימזום באוזניים כשמישהו מתחיל להגיד משפט כמו "שני צינורות ממלאים בריכה..."

הורי ניסו לעזור לי בדרכים היחידות שהיו מוכרות להם: לחץ, התעקשות לחרישה אין סופית ומורים פרטיים שהתיאשו ממני אחד אחרי השני.

עד שהגעתי לתיכון, הייתי משוכנע באופן מוחלט שאני פשוט דפוק במתמטיקה. שפשוט אין לי את זה. לא משנה כמה אלמד ואשקיע – המוח שלי פשוט לא מוכן ויכול להתמודד עם התחום הזה.

הפניה הטבעית היתה לתחום ההומני. ככה לימדו אותנו, לא? אנשים לרוב הם או הומניים או ראליים. לרוב אנחנו יכולים להיות או-או. בכל אופן, יש רק שתי אופציות ואלה הן.

מיותר להגיד שבהיותי כישלון מתמטי מהדהד בעיניי עצמי (והסביבה), לא ממש היתה לי ברירה אלא להשקיע במה שאחרים קראו מסביבי "התחום ההומני", ובלי לשים לב כמעט – השקעתי בו את כל מאודי.

בְּבַקָשָה... צַיֵּר לִי כִּבְשָה!

כתיבה לא היתה אובססיה, היא היתה פשוט צורך – כמו לנשום. אתה לא יכול לא לנשום, אתה לא יכול לא לכתוב.

ככל שצצלתי פנימה אל תוך השפה, שיכללתי את יכולות התיקשורת שלי. למדתי לא רק מילים חדשות – למדתי לזהות דפוסים ונוסחאות מילוליות, שלרוב יכולתי לשלוף לשימוש מיידי לצרכים אליהם נחשפתי.

למדתי להעריץ ולהעריך את הגדולים באמת, אבל הגדול מכולם בהשפעתו עלי היה המשורר נתן אלתרמן.

התשוקה שלי אל החומרים של אלתרמן היתה ברורה: אלתרמן הישתמש בשפה, לא היא בו. הוא היה מסוגל לעצב את המילים והמישפטים כמו מאלף נחשים, לייצר חידושים גם במשמעות הישירה וגם במטאפורות. אלתרמן היה צייר במילים והיכולת שלו לרתום אותן כדי לייצר קסם חדש היפנטה אותי.

אז למדתי את אלתרמן מהיסוד ועד הטפחות, וכשסיימתי איתו (ומעולם לא סיימתי איתו ולא אסיים), עברתי להוסיף למאגר את האחרים: ביאליק, טשרניחובסקי, נתן יונתן, אגי מישעול, יונה וולך... אתם מבינים לאן הולכת הרשימה הזאת.

אבל שלא כמו רוב קוראי השירה, אחד הדברים שאני עשיתי תמיד בחוסר מודעות תוך כדי, היה לזהות את הדפוסים והנוסחאות. לזהות את הקול האישי של היוצר. לבודד אותו. לשים את הבחירות הטקסטואליות שלו תחת זכוכית מגדלת ולהבין מדוע נעשתה כל אחת מהן לעומק.

זה אולי נשמע לכם כמו הרבה עבודה, אבל אני עשיתי את זה בכלל בלי להרגיש... מתוך נטיה טבעית.

קוצים הם סתם רשעות מצד הפרחים, זה הכל.

עם השנים, לצד העיוורון המנטאלי בו לקיתי בכל פעם שהוזכרה המילה "מתמטיקה", פיתחתי שמיעה מוסיקאלית (ונגינה מוגבלת מאוד), יכולת אבחנה בנוסחאות שימושיות, ויכולת רטורית שהתבלטה מעל הממוצע סביבי.

ככה זה כשאתה "הומני". אנשים מצפים ממך שתהיה "טוב בסיפרות", אבל מה זה אומר לעזזל "טוב בסיפרות"? איך בכלל מכמתים את זה?

היום, כבוגר, אני לא יכול שלא לראות את הקשר הישיר בין מתמטיקה ובין השפה. למעשה – היכולת ליצירת ורתימת נוסחאות, דפוסים ותופעות יוצאות דופן – קשור באופן ישיר והדוק עם היכולת המספרית, אבל מעבר לכך: מוסיקאליות, יכולת מיצלולית ומישקלית – גם היא יכולת מתמטית.

אז אם כל אלה יכולות מתמטיות, איך הן התברגו להגדרה של "יכולות הומניות"? ולמה בעצם?

האם יתכן, שאם מישהו היה מזהה עוד בילדות שלי את הכישרון לראות נוסחאות, דפוסים וניתוח אסטרטגי – והיה מלמד אותי מתמטיקה בהתאם לכישרונות האלה, האם יתכן כי חיי היו נראים לגמרי אחרת? הם הייתי מגלה פתאום שמילד שהיה בטוח ש"אין לו יכולת מתמטית כלל", הייתי מוצא ילד עם יכולות מתמטיות סבירות בהחלט...?

אני מאמין שכן.

אני גם מאמין שלמרות המכבש של מערכת החינוך, הפרדיגמה המוגבלת בה חונכתי וכל נסיבות החיים, פיתחתי לבד את היכולת המתמטית שלי – בדרך שהיתה הכי שימושית עבורי. הדרך ממנה אני מתפרנס היום: לעצב מילים ומסרים, לזהות דפוסים, התנהגויות, לצפות תגובות, לייצר צרכים, להכתיב אג'נדה, וכמובן – להעביר את הידע שלי הלאה.

היום, כשאומרים לידי את המילה מתמטיקה, אני כבר לא מצתמרר, מפני שכבר הבנתי מזמן שהמשמעות של המילה הזאת היא לא מה שלמדנו ביסודי ובתיכון – ובטח לא ה"איך".

"מומחים חישבו ומצאו", אמר המוכר, "ששימוש בגלולות האלו חוסך כחמישים ושלוש דקות בשבוע"

מתמטיקה היא הייסוד להבנה האנושית. האלמנט שבעזרתו אנו מתקיימים במימד הזמן הליניארי שלנו. המימד המאפשר לנו תיקשורת בעזרת שפה. שפה המתאפשרת לנו על ידי יצירת סמלים מוסכמים. סמלים שאפשר לערוך בהם איזה שימוש שאתה רוצה – אם אתה רק יודע איך זה עובד בבסיס.

חברים, עיזבו אתכם להגדיר את עצמיכם כ"ריאלי" או "הומני". ההגדרות האלה מיושנות ושייכות לפרדיגמה פחות מתקדמת. בכלל, להציב אותן אחת מול השניה כאופצית בחירה בין האחד לשני – זה לא ריאלי ולא הומני.

* הציטוטים בכותרות לקוחות מתוך הספר "הנסיך הקטן" מאת אנטואן דה סנט-אכזופרי.

דצמבר 15, 2009

חזרה למקורות – המלחמה במניפולציה חברתית

ScreenShot003

סיפורים עוברים שינוים. זה לא חדש. סיפורים מוכרים עוברים כל הזמן התאמות לקהל יעד ולשירות מסרים חדשים, אבל מה הוא ערכו האמיתי של סיפור מקורי, ומה המשמעות של אי ההיכרות איתו?

"היסטוריה" – כרוניקה של הרס עצמי

היסטוריה, כמו שיודעים ההיסטוריונים, נכתבת על ידי המנצחים. השליטים המתעדים הם אלה שמחליטים על האייטמים שיכנסו או לא יכנסו אל הפרוטוקול, על האופי שבו הם יוכנסו וכמובן אילו מסרים הם יעבירו.

בזמן שהיסטוריונים שאפו מאז ומתמיד ל"תיעוד אובייקטיבי" (פרדוקס בפני עצמו), את המנהיגים שפרנסו אותם עניין רק איך הם יזכרו בדורות הבאים, וכיצד ממשיכי דרכם יוכלו להשתמש בהישגיהם על מנת להמשיך ולשלוט. בזמן שעשו זאת, עיוותו, שיקרו ומחקו מזיכרון הדורות אירועים שכנראה לעולם לא נצליח לחזור ולשחזר.
את רוב השליטים לא מעניין שימור אמיתי של העבר למען דורות העתיד – את המנהיגים מעניין איך לעצב את דעת הקהל כך שתשרת אותם בדרך הטובה והפרודוקטיבית ביותר.

עובדות אלה גורמות לנו להסתכל על תיעודים היסטוריים בעין בוחנת וסקפטית יותר, כאשר אנו ניגשים אל החומר מתועד - בכל פורמט.

המהפכה והפרדוקס שבקרבה

ScreenShot005המהפכה התקשורתית והאמצעים שמעמידה לרשותה הטכנולוגיה, הופכות את המידע ואת הסיפורים לזמינים ונגישים יותר ברחבי העולם. סיפורים חוצים גבולות, אזורים גיאוגראפיים ויבשות תוך שניות ספורות – וההיסטוריה כפי שהיא מתועדת בזמן אמת היום, שונה מאוד מן ההיסטוריה הפרה-היפר-תקשורתית.

גם אם אנו עדיין יוצאים מתוך נקודת הנחה פילוסופית שאין כזה דבר "סיפור אובייקטיבי", ברור לנו שעל ידי חשיפה ליותר מצד אחד של הסיפור אנו מקבלים תמונה מלאה יותר על המתרחש ונוח לנו יותר לגבש על כך את דעתנו האישית.

אבל אפשרויות לחוד והתנהגות אנושית לחוד. רוב האנשים מסתפקים במספר מועט של מקורות לצריכת המידע שלהם – "צינורות מקובלים" ופופלאריים (במעגלים החברתיים הרלוונטיים) המזרימים להם את המידע ומגישים להם אותו אפוי עד חצי לעוס, בדיוק בטעם שהם אוהבים.

קשה להאשים אותנו שהפכנו לעצלנים. לחפש, לנבור, לוודא – זאת עבודה מאוד קשה. גם לקרוא ולפעמים אפילו לשמוע קשה לנו. (ידעתם שכ-48% מהציבור האמריקאי צופה בחדשות כאשר הטלוויזיה מושתקת?)

ברור לנו למה קל יותר לצפות בסרט מאשר לקרוא ספר, מדוע קל יותר לקבל SMS מאשר להיכנס ולהקשיב להודעה בתא הקולי וכו'...

זהו פרדוקס בו מטשטשים הגבולות בין עצלנות ליעילות – הכל בהתאם לאיכות המסר שאנחנו מקבלים, נאמנותו למקור ויעילות התעבורה שלו.

ככל שעולה כמות המידע – כך אנחנו מסננים יותר ממנו ונגישותנו אליו יורדת. למעשה רובנו הגדול משקיע את כל האנרגיה בהדיפת מידע דוחף (מידע אשר נלחם להגיע אלינו), ולא מקצה כמעט דבר לצריכת מידע אקטיבית (חיפוש עצמאי).

המעט שעובר דרך המסננים שלנו, הוא זה שמעצב אותנו: את מחשבותינו, התנהגותנו והתנהלותינו בעולם.

ממלכת הריגוש המידי

413396285_732be32287_o הבעיה מתחילה בכך שמנהיגים וגופים שתפקידם להוביל את דעת הקהל – כבר לא רק לוקחים את "העצלנות האנושית" כמובן מאליו, אלא מטפחים אותה ומעודדים אותה להתרחש.

תוך תקופה של פחות מ-50 שנה, הפכנו לחברה מפונקת הדורשת סיפוק מיידי, ולא מוכנה לוותר עליו. מי שלא עומד בקריטריונים ובמענה על עמידה בסף הריגוש – מוצא את עצמו לא רלוונטי.

הטלוויזיה היא דוגמא נהדרת לכך. שיטת הרייטינג (דירוג על פי אחוזי צפייה) הינה שיטה אכזרית שלא היתה יכולה להתקיים ללא חוסר הסובלנות הבסיסי שמטופח בנו. אם משהו מתקדם לאט מידי, אם משהו משעמם אותנו, אם משהו לא מוצא חן בעינינו – זיפזופ לערוץ הבא יחרוץ את דינו. אם יותר מידי אנשים יזפזפו – גזר דין מוות, יבוצע במיידי. כאמור, זו רק דוגמא אחת איך משרתת הטכנולוגיה את העצלנות האנושית.

סיפורים שהלכו לאיבוד

כאשר הבינו מנהיגים וגופים המעצבים דעת קהל את עיקרון העצלות האנושית, הם הבינו דבר נוסף: אין צורך להמציא את הגלגל. אפשר לחזור למידע ישן וארכיטיפים סיפוריים קדומים – ולשנות אותם כך שיתאימו לצרכים ולמסרים שיעילים היום. העצלנות של הציבור לא תאפשר לו להבין כי מדובר בעיוות, שינוי או חוסר מקוריות. ציבור הנתקל בסיפור בפעם הראשונה, יקבל זאת בתור המקור – רוב הזמן בלי לשאול שאלות או להתאמץ לגלות מה השתנה. זאת כל עוד הוא יוכל לסמן וי ליד הריבוע "עכשיו אני יודע את זה". השאלה היא, מה זה ה"זה" הזה... הממ.

אפילו כאשר המעבד מצהיר מראש כי מדובר ב"תרגום שלו" ליצרה המקורית (או העברתה מדיה), רוב האנשים יעדיפו לצרוך את הגרסה הקלה לעיכול ולא יתאמצו לקרוא את המקור ולהשוות אליו. כך קורה שעיבודים סובייקטיביים ליצירות מקוריות, הופכים להיות מה שהכלל מתייחס אליו כ"מקור", בזמן שלא כך הדבר.

חברת דיסני היא דוגמא נהדרת להדגמת העיקרון הזה. וולט דיסני, היה אנימטור אומןDisney_Princess_colouring שרצה לספר סיפורים בעזרת ציורים מתנועעים. סרטו הראשון "שלגיה", הינו סיפור עם מוכר – ודיסני שמר על עקרונותיו בנאמנות גדולה יחסית: המכשפה של שלגיה היא באמת מפחידה ומכוערת וקווי הסיפור נשארו כשם שסופרו במקור. גם "היפיפייה הנרדמת" של דיסני שומרת על עקרונות הסיפור – אולם בסרט זה, הרשו לעצמם התסריטאים להוסיף פרטים ולצבוע את הסיפור בדרך מאוד אישית...

ככל שעבר הזמן ודיסני הפכה מחברת חלומות לתאגיד קפיטליסטי מפלצתי, הלכה והתגבשה הגישה שהסיפורים שהיא תספר, צריכים להיות נוחים יותר לעיכול, אופטימיים יותר, מפחידים פחות ובעיקר: לספק סוף שמח שכיף להזדהות איתו. הסיבה הברורה הוכיחה את עצמה ומכירות דיסני הרקיעו שחקים. (מצבה של דיסני שונה היום בעקבות שינוי השוק, כניסת מתחרים וניהול בעייתי – אך נניח זאת לרגע בצד).

ילדים ומבוגרים שדיסני היא מקור המידע היחידי שלהם לסיפורים שונים, מתייחסים לסיפור כאילו כך נכתב וסופר במקור. כך קורה שההיסטוריה שוב הולכת לאיבוד בידיי המנצחים – המופיעים הפעם בדמות הקפיטליזם.

הרקולס, הגיבור המיתי היווני שבמקור הוא בנו של זאוס מניאופיו עם אישה אנושית – הפך בגרסת דיסני לבנם של זאוס והרה אישתו. פוקהונטס המקורית היתה בת 12 כאשר פגשה בג'ון סמית – אך בשביל שדיסני יוכלו ליצור רומן "לגיטימי" בגרסה שלהם ביגרו אותה לגיל 16. והדוגמאות עוד רבות רבות מספור...

דיסני אף מרחיקה לכת ואינה נשארת רק במדיה המשודרת. ספרים ומשחקי מחשב של דיסני המכילים את הסיפורים כפי שהם מעובדים בסרטיה נמכרים לצידם, וכך מחזקים את טביעת האצבע של דיסני על מקוריות הסיפור. כלומר: אם הסיפור חוזר על עצמו במספר מדיות נגישות באותה צורה האמינות שלו מתחזקת. זאת כמובן ללא קשר לעובדה שהסיפור עדיין מגיע מאותו ספק – רק משנה מדיה.

חשיבות שימור המקור

2728067062_e48b1aa575_o יבואו אנשים חושבים וישאלו "מה זה משנה"? למה בעצם חשוב למשל, שהסיפור המקורי של בת הים הקטנה מסתיים במוות טראגי בעוד שזה של דיסני נגמר בחתונה? הרי הפואנטה, היא אותה פואנטה: הסיפור הוא עדיין חוויה סוחפת עם מוסר השכל. אה... אבל מוסר ההשכל הוא שונה, לזה שמתם לב?

בעוד שהסיפור המקורי של האנס כריסטיאן אנדרסן מסתיים בלקח של "ילדים צריכים להיזהר ולהישמע לדברי ההורים – ולא, יקרו להם דברים איומים", הסיפור של דיסני משאיר אותנו עם המסר ש"האהבה מנצחת הכל".

אני לא אומר שהמסר של דיסני אינו טוב, אך אני כן שואל, מדוע בחרו דיסני לשנות את המסר – או יותר נכון, מדוע בחרו דיסני להשתמש ב"כלי" – "בת הים הקטנה" כדי להעביר אותו.

התשובה המתבקשת היא מסחריות, אולם הרובד העמוק יותר שלה היא השלטת המגמה המחשבתית שכל הבעיות בחיים ניתנות לפיתרון בתנאים מסוימים, ולכן אין לנו מה לדאוג. לא באמת. הרי בסוף הסיפור הכי מסובך, מפחיד, מותח – נפגוש חתונה או ניצחון של הגיבור. הללויה.

יצירות שמעודדות מגמה כזאת הינן מסוכנות מפני שהן לא משאירות לנו מקום למחשבה עצמאית כלל. הן מעבירות אותנו את כל הסיפור, וגורמות לנו לחוות הזדהות המגיעה לפיתרון (קתרזיס) – הכל בפאסיביות מוחלטת וללא צורך בחשיבה אמיתית.

ציבור שמתרגל לא לחשוב באופן אקטיבי, הוא נוח לשליטה וניהול.

החזרה אל המקורות

ערכו של המקור אם כן אינו באיכותו הגבוה יותר מן העיבודים השונים שלו. למעשה זהו פרמטר בעל קנה מידה אישי וסובייקטיבי בלבד.

חשיבותו האמיתית של המקור היא ביכולת ההשוואה שלנו אליו ויכולתנו להבחין בשינוי המסרים ובמניפולציות הנערכות עלינו דרך העיבודים.

חזרה אל המקורות היא הפתח למלחמה בשטחיות ובבורות בהן אנו מוזנים כל הזמן על ידי הכוחות החזקים שמנהלים אותנו, ותרופה לעיוורון המסחרי בו אנו לוקים.

והנה נקודה למחשבה: ככל שיותר קשה לכם למצוא את המקור, יש להניח שמישהו עבד קשה מאוד כדי שלא תגיעו אליו, וגם לזה, יש כמובן סיבה.

אפריל 19, 2009

הפרדיגמה ושיברה (זהירות פילוסופיה)

החיים שלנו, כמו שאנחנו מכירים אותם, מעוצבים על פי נורמות התנהגותיות אשר מושתתות על ערכים תרבותיים.

התרבות שלנו, טובה או רעה, משחקת תפקיד נכבד בעיצוב האישיות של כל אחד מאיתנו והרבה פעמים שודדת אותנו מבחירות אמיתיות בחיים. אנחנו חושבים שאנחנו בוחרים בשביל עצמנו, אבל למעשה הרבה גורמים אחרים בוחרים בשבילנו: החינוך שקיבלנו, הסביבה שגדלנו בה, המטען הגנטי שלנו ועוד – כל אלה מקיימים את הפרדיגמה האישית שבה אנחנו חיים.

מדהים איך הבנה כל-כך עדינה שאתה מתקיים בפרדיגמה שתוחמת את גבולותיך, גורמת למשהו כל-כך קשיח ועמיד להיסדק ולהתפורר ברגעים. פתאום אתה מוצא את עצמך עומד בפתח של עולם חדש וזר. עולם שאתה לא באמת מכיר.

זה השלב הקריטי בלידה מחדש: האם תיבהל ותנסה לחזור למצב הקודם, או תשלח את אברי החישה שלך למסע בדרך לא מוכרת אל ה"ידע האמיתי".

רוב האנשים הם צרכנים גדולים של מידע, אבל לא של ידע.

רוב האנשים משתמשים במידע שהם אוספים כדי לאשר את מה שהם חושבים שהם כבר יודעים, או צריכים לדעת, או צריכים לחשוב.

ידע אמיתי” עלול לשדוד אותך מן הדעה שכבר גיבשת, מן התחושות שכבר חווית. ידע אמיתי עלול להציע אפשרויות חדשות.

זה קצת כמו לפגוש את הסופר שהערצת על גאונותו בספרו, ולגלות שהוא אדם עלוב ודוחה במציאות. איך מתמודדים עם המידע הזה? האם זה משנה את מה שתרגיש מעכשיו כלפי הספר שכל-כך אהבת?

כל-כך הרבה יצירות אומנות ניסו להתחקות אחרי התהליך זה של שבירת פרדיגמות, אבל אני בחרתי בדוגמא שלדעתי הכי מוכרת ונוחה להסברים. אתם מוזמנים להצטרף אלי לסיור מודרך בעוץ כמו שאולי עדיין לא ראיתם אותה. הסיור שלנו מתחיל, איך לא:

לאורך שביל הלבנים הצהובות

פרק 1 - לכל פעולה יש תגובה נגדית זהה בעוצמתה

ב"הקוסם מארץ עוץ", דורותי מגיעה למקום לא מוכר ויוצאת במסע לפגוש את "הקוסם", השליט המסתורי רב הכוח של ארץ עוץ שיוכל לעזור לה למצוא את הדרך חזרה הביתה.

דורותי, אשר מורדת בהוראות דודתה להיכנס למקלט הסערות רק על מנת להציל את כלבה, מושלכת מתוך הפרדיגמה שהיא חיה בה בכוחה של סופת הוריקן (המטאפורה להשלכת האקט המרדני), והגיעה לארץ עוץ.
שבירת הפרדיגמה שלה היתה כל-כך עוצמתית שהיא גרמה לשינוי בעולם שאליו הגיעה: היא הרגה בטעות את המכשפה הרעה מן המערב.

דקות ספורות אחרי שהבינה את השלכת המעשה שעשתה, היא מגיבה באופן אינטואיטיבי ומנסה לחזור מיד למקום בטוח: הביתה. היא רוצה את הכל חזרה כמו שהוא היה. לפני שידעה שבתים יכולים לעוף באוויר ומכשפות ירוקות יכולות לרכב על מטאטא בשמים לצד קופים מכונפים.

פרק 2 – חלק מהעולם החדש

אבל עכשיו מגיעה הבעיה: היא לא יכולה. היא לא יכולה לחזור לפרדיגמה שלה- לפחות לא מיד. היא חייבת להתמודד עם העולם החדש שנגלה אליה. היא חייבת לצאת במסע אל האיש שיוכל לעזור לה "לחזור הביתה", ובזמן שהיא יוצאת אל המסע הזה, העולם החדש הזה – כבר נדבק אליה, בדמות נעלי הקסם של המכשפה הרעה מן המערב. מעכשיו כל מרחק שתעבור בעולם החדש אליו הגיעה, יעשה בנעליה החדשות... דרך חדשה להסתובב בעולם.

זאת לא הבחירה של דורותי לקבל את הנעליים. הנעלים ניתנות לה על ידי גלינדה, ה"מכשפה הטובה", ולא סתם ניתנות – היא אינה יכולה להסיר אותן יותר. לפחות עד הודעה חדשה.

ככה זה עם הראיה החדשה אחרי שבירת הפרדיגמה: היא נצמדת אליך וממש לא פשוט לכבות אותה ולהניח אותה בצד מתי שרוצים.

פרק 3 – כוחו של האיש מאחורי הפרגוד

המסע של דורותי הוא מסע מפקח בו היא אוספת חברים ואויבים, פורצת את גבולות המערכת שבעזרת התחנכה עד עכשיו ולבסוף מגיעה אל הקוסם: המבחן האמיתי של "הידע האמיתי".

הדרך שדורותי עברה, החוויות, המידע החדש – כל אלה לא מאפשרים לה "לקנות" את "קסמיו" של הקוסם. היא רואה אותו בדיוק כפי שהוא: אדם רגיל שעומד מאחורי פרגוד.

מבחינת דורותי, מרגע שראתה את האדם, הפרגוד אינו קיים יותר – בדיוק כמו להטוטיו של הקוסם.

אבל דורותי עוד לא עברה תהליך מלא. למרות שחשפה את הקוסם כאדם, חושיה מורים לה בכל זאת לסמוך עליו ולצאת למשימה שהוא שולח אותה אליה: להרוג את המכשפה הרעה מן המזרח.

זאת לא סתם משימה. זאת ילדה קטנה ו"רגילה" שנשלחת למעשה למשימת התאבדות. משימה שכביכול אין לה סיכוי להשלים. משימה שלא תחייב את ה"קוסם" לעמוד בחלקו בעסקה ולשלוח את דורותי בחזרה הביתה, מפני שהיא אינה מיועדת לשרוד.

למה דורותי סומכת על הקוסם? למה היא יוצאת למשימה? מפני ששיירים מן הפרדיגמה המקורית בה חיה לימדו אותה להיות צייתנית לדמויות מסוימות בעלות סמכות. מפני שבפרדיגמה ההיא, הבטחות חייבים לקיים וזה האדם שיכול לעזור לה להשיג את המטרה. מפני שהאקט המרדני האחרון שלה כנגד דמות סמכותית הביא אותה בעצם לשבירת הפרדיגמה ולמקום בו היא נמצאת עכשיו.

דורותי לא מחפשת את הידע האמיתי אחרי הפגישה עם הקוסם. היא עדיין מנסה לחזור הביתה.

עכשיו בואו נדבר רגע על הקוסם. הרי למעשה הוא אדם רגיל מטקסס, שבדומה לדורותי מצא את עצמו במקרה יום אחד בעולם חדש. הוא בחר להשתמש בכלי העולם הזה כדי לצבור כוח ומעמד, ודורותי, אשר מגיעה מן העולם הישן עם הידע החדש, יכולה לחשוף אותו ולשלול ממנו את כוחו.

זו הסיבה שהוא עושה כל שבכוחו כדי לתעתע בה, להפחיד אותה ולהטעות אותה. זהו הסמל לניסיונן של דמויות מפתח מסוימות לשמר את הפרדיגמות הצרות של האנשים החיים סביבם, מפחד שכוחם האמיתי יתגלה.

פרק 4 – ארגז כלים חדש

אם דורותי היתה אדם אחר, יכול להיות שהיא היתה פונה לחפש דרכים אחרות לצאת מעוץ ולחזור הביתה. אחרי הכל, הארץ מלאה בפלאים, כשפים וניסים מכל סוג אפשרי...
זה ש"כולם אומרים" שהקוסם הוא האדם היחיד שיוכל לעזור לדורותי, לא חייב בהכרח להיות נכון, אבל לבדוק את זה בכלל לא עולה על דעתה.

נחושה להצליח היא יוצאת בלוויית חבריה החדשים למשימה. החברים מן העולם החדש מתגייסים לטובתה. הם הכלים שלה להתמודד עם החוקים של העולם החדש, והם ממלאים אותה בביטחון.

פרק 5 – לדעת לזהות חברים

החבר הראשון שדורותי פוגשת ומצטרף אליה הוא דחליל מלא בקש. הדחליל הריקני והטיפש, חסר עמוד השדרה – אך בעל יכולת הספיגה – הוא הדימוי למצבה הנוכחי של דורותי בעולם החדש: ריקה, מוכנה להתמלא ומחפשת... ידע (שכל), איך לא.

החבר השני בדרך הוא איש הפח. עכשיו כשדורותי מתחילה להתקדם בעולם החדש, היא מבינה כמה היתה תקועה בפרדיגמה הקודמת שלה. הצירים שלה "חלודים" ואפשרויות התנועה שלה במרחב מוגדלות, אבל היא רוצה להתחדש ומה שאיש הפח הכי רוצה הוא כמובן לב. למצוא אהבה, למצוא מקום מקבל בעולם החדש. להיות שותף סנסורי בחברה באופן מלא.

שלישי מצטרף האריה הפחדן – למרות חזותה הבטוחה, דורתי אינה אמיצה כל-כך באמת, אלא מובלת לפחות רוב המסע מתוך תחושה של חוסר ברירה. האריה הפחדן הוא הסמל המדויק לכך: שונה מלכותי ומאיים, אך אינו מכיר עדין בכוחו שלו. כך גם דורותי, לא מודעת שהיא מחזיקה בכוח עצום אך אינה יודעת להשתמש בו. האריה מחפש את האומץ, שהוא המרכיב האחרון בנוסחה אשר תסייע לדורותי להשלים בסופו של דבר את המסע.

פרק 6 – זהירות, טריפה.

אחרי תלאות וסכנות, מצליחה החבורה להגיע אל המכשפה אך נתפסת וכמעט משלמת את המחיר. זוהי האזהרה מפני יכולתו של העולם החדש לבלוע אותך חי. אם לא תזהר, אם תתמכר אליו ותיתן לו להשתלט על חייך, תעלם.

זה לא במקרה שמי שמביא למותה של המכשפה הוא דווקא טוטו, כלבה של דורותי.
כפי שהחברים החדשים הם סימן לכלי העולם החדש, טוטו הוא כלי מן העולם הישן – הפרדיגמה הקודמת. טוטו הוא כל מה שדורותי ראתה כיקר וטוב בפרדיגמה ההיא, ולכן הביאה את זה עימה לעוץ.

טוטו הוא גם החלק מן העולם הקודם, שבזכותו שברה דורותי את הפרדיגמה שלה מלכתחילה.

השריד היחיד לעולם המקורי, הוא זה שבעצם מונע מן העולם החדש להשתלט עלינו לחלוטין ולאבד את זהותנו באופן מוחלט.

כמו דורותי, אנחנו צריכים להיאבק על חיו, לספק את סקרנותו ולהאמין לו שהוא באמת החבר הכי טוב והכי נאמן שלנו, מפני שברגע האמת – הוא זה שיציל את המצב.

פרק 7 – בריתות חצי מופרות

כאשר דורותי וחבורתה משלימים את המשימה של הקוסם, הם שבים לקבל את חלקם בעסקה.
הקוסם עומד בעסקה רק באופן חלקי, מפני שהיחידים שהוא מתגמל באמת הם החברים של דורותי אשר זוכים לשכל, לב ואומץ – בדמות הסמלים שהם מקבלים.
זה מפני שהוא לא באמת נותן להם את התכונות, אלא אות לכך שהשלימו את המסע והוכיחו שהתכונות האלה היו קיימות בהם כבר.

(יש פה כמובן אירוניה מצד המחבר, הלועגת לכל אותם המתהדרים בתארי חינם, מדליות חלולות ורגשות מזויפים, אך בעולם של עוץ הסמלים האלה עובדים והמתנות אמיתיות).

פרק 8 – כל אחד והמסע שלו

הקוסם מנסה לעזור לדורותי לחזור הביתה, אבל בעקבות תקלה היא אינה מצליחה לעלות על הכדור הפורח שלו והוא יוצא לדרכו בלעדיה. גם זה כמובן, אינו קורה במקרה.

הקוסם היה פעם אדם רגיל, ואחרי שנחשף והתוודה בפני תושבי העולם החדש על מעשיו, הוא מוכן להמשיך בדרכו – הביתה, גם הוא. גם הוא השלים את התהליך שבו בלע אותו העולם החדש והוא נאלץ להיעזר בשריד כאוטי מן העולם הישן (דורותי) כדי לחזור הביתה.

הקוסם גר בטקסס ודורותי בקנזס, אך המקומות השונים (והלא מאוד רחוקים) מסמלים רק שעבור כל אחד מאיתנו ה"בית" הוא במקום אחר.

דורותי אינה יכולה לבוא עם הקוסם. זה לא אפשרי לחזור "הביתה" של מישהו אחר.

הקוסם ממריא בעזרת כדור פורח, שנבחר דווקא מפני שהוא כלי קשה לניווט שנתון בחסדי הרוח - אותה רוח שהביאה את דורותי לארץ עוץ בתחילת הסיפור. מי יודע, אולי הקוסם ינחת בדרכו בפרדיגמה חדשה. (אחרי הכל יש 40! ספרים בסדרה)

פרק 9 – סודן של נעלי הקסם

בספר המקורי יוצאת דורותי בשלב זה לחפש את גלינדה, המכשפה הטובה כדי לקבל עזרה. בסרטים קיצרנו עבורנו את החלק הזה וגלינדה מופיעה בעיר הברקת ערב עזיבתו של הקוסם.

לא אשעמם אתכם עכשיו במסע לארצה של גלינדה, אבל הפואנטה נשארת אותה אחת:

גלינדה חושפת בפני דורותי שהדרך לחזור הביתה היתה בידה כל הזמן: נעלי הקסם - המתנה הראשונה מן העולם החדש שדבקה בגופה והיוותה עבורה כמעט את כל צרותיה.

האומנם?

כדי להפעיל את קסמן של הנעלים דורותי צריכה להשתמש בשלושה דברים: כוח הרצון, כוח הדמיון והזיכרון. (לא סתם היא צריכה להגיד את המשפט "אין כמו בבית" 3 פעמים).

פרק 10 – עולם ישן חדש

אנו מתפתחים ומופרים מתוך פרדוקס: מצד אחד לחקור ולגלות דברים חדשים, ומצד שני הרצון שלנו לשמור על מהותנו וישותנו. בנוסף, היכולת שלנו לדמיין את עצמנו כחלק מחברה והעבר שלנו (המיוצג כאן על ידי הזיכרון) – כל אלה בשילוב עם האלמנטים מן העולם החדש שרכשנו, מעצבים את הפוטנציאל האישי שלנו.

כאשר דורותי חוזרת ממסעה היא מתעוררת במיטה בביתה. האנשים מסביבה, דמויות הפרדיגמה הישנה, מנסות לשכנע אותה שהכל היה חלום. כמי שהם מיצגים, הם שואפים לחזיר את השה האובד אל העדר ואת העבר על קנו.

אבל דורותי מסתכלת עליהם ומזהה בכל אחד מהם את חבריה מן העולם החדש. היא כבר לעולם לא תראה אותם אותו הדבר. הם נשארו אותם אנשים, אך הם מוצגים לה עכשיו באור שונה. היא עדין אוהבת אותם, ומקבלת אותם – היא פשוט רואה אותם אחרת.

פרולוג

המסע של דורותי לשבירת הפרדיגמה שלה לא נעשה בבחירתה באופן מלא ומודע, אלא כתגמול על פעולה מרדנית.

כנראה שהדרך היחידה לנתץ את הפרדיגמות הישנות היא למרוד נגדן ולצאת אל המסע.

המסקנה מכל הסיפור הזה היא המתסכלת ביותר, מפני שהיא כמעט חסרת כל שימוש. מי שהגיע אליה לבד, כבר למד את זה בדרך הקשה, ומי שלא – לא יוכל ללמוד זאת מאחרים.

בכל מקרה המסקנה היא זאת: כדי לדעת לחזור הביתה ועדיין להרגיש בבית אחרי היעדרות ארוכה, צריך לזכור מאיפה באת.
אתה לוקח איתך את העולם החדש שלך כל עוד אתה מבקש את הידע האמיתי.
כל עוד תנעל את "נעלי הקסם", העולם ימשיך להציע לך דברים חדשים ובכל שלב תוכל לחזור הביתה – בעזרת כוחה הפשוט של משאלת לב.

נ.ב.

תודה לאייל על העצות וההארות.

חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית