עוד בפרופיל האישי שלי בפייסבוק:

דצמבר 15, 2009

חזרה למקורות – המלחמה במניפולציה חברתית

ScreenShot003

סיפורים עוברים שינוים. זה לא חדש. סיפורים מוכרים עוברים כל הזמן התאמות לקהל יעד ולשירות מסרים חדשים, אבל מה הוא ערכו האמיתי של סיפור מקורי, ומה המשמעות של אי ההיכרות איתו?

"היסטוריה" – כרוניקה של הרס עצמי

היסטוריה, כמו שיודעים ההיסטוריונים, נכתבת על ידי המנצחים. השליטים המתעדים הם אלה שמחליטים על האייטמים שיכנסו או לא יכנסו אל הפרוטוקול, על האופי שבו הם יוכנסו וכמובן אילו מסרים הם יעבירו.

בזמן שהיסטוריונים שאפו מאז ומתמיד ל"תיעוד אובייקטיבי" (פרדוקס בפני עצמו), את המנהיגים שפרנסו אותם עניין רק איך הם יזכרו בדורות הבאים, וכיצד ממשיכי דרכם יוכלו להשתמש בהישגיהם על מנת להמשיך ולשלוט. בזמן שעשו זאת, עיוותו, שיקרו ומחקו מזיכרון הדורות אירועים שכנראה לעולם לא נצליח לחזור ולשחזר.
את רוב השליטים לא מעניין שימור אמיתי של העבר למען דורות העתיד – את המנהיגים מעניין איך לעצב את דעת הקהל כך שתשרת אותם בדרך הטובה והפרודוקטיבית ביותר.

עובדות אלה גורמות לנו להסתכל על תיעודים היסטוריים בעין בוחנת וסקפטית יותר, כאשר אנו ניגשים אל החומר מתועד - בכל פורמט.

המהפכה והפרדוקס שבקרבה

ScreenShot005המהפכה התקשורתית והאמצעים שמעמידה לרשותה הטכנולוגיה, הופכות את המידע ואת הסיפורים לזמינים ונגישים יותר ברחבי העולם. סיפורים חוצים גבולות, אזורים גיאוגראפיים ויבשות תוך שניות ספורות – וההיסטוריה כפי שהיא מתועדת בזמן אמת היום, שונה מאוד מן ההיסטוריה הפרה-היפר-תקשורתית.

גם אם אנו עדיין יוצאים מתוך נקודת הנחה פילוסופית שאין כזה דבר "סיפור אובייקטיבי", ברור לנו שעל ידי חשיפה ליותר מצד אחד של הסיפור אנו מקבלים תמונה מלאה יותר על המתרחש ונוח לנו יותר לגבש על כך את דעתנו האישית.

אבל אפשרויות לחוד והתנהגות אנושית לחוד. רוב האנשים מסתפקים במספר מועט של מקורות לצריכת המידע שלהם – "צינורות מקובלים" ופופלאריים (במעגלים החברתיים הרלוונטיים) המזרימים להם את המידע ומגישים להם אותו אפוי עד חצי לעוס, בדיוק בטעם שהם אוהבים.

קשה להאשים אותנו שהפכנו לעצלנים. לחפש, לנבור, לוודא – זאת עבודה מאוד קשה. גם לקרוא ולפעמים אפילו לשמוע קשה לנו. (ידעתם שכ-48% מהציבור האמריקאי צופה בחדשות כאשר הטלוויזיה מושתקת?)

ברור לנו למה קל יותר לצפות בסרט מאשר לקרוא ספר, מדוע קל יותר לקבל SMS מאשר להיכנס ולהקשיב להודעה בתא הקולי וכו'...

זהו פרדוקס בו מטשטשים הגבולות בין עצלנות ליעילות – הכל בהתאם לאיכות המסר שאנחנו מקבלים, נאמנותו למקור ויעילות התעבורה שלו.

ככל שעולה כמות המידע – כך אנחנו מסננים יותר ממנו ונגישותנו אליו יורדת. למעשה רובנו הגדול משקיע את כל האנרגיה בהדיפת מידע דוחף (מידע אשר נלחם להגיע אלינו), ולא מקצה כמעט דבר לצריכת מידע אקטיבית (חיפוש עצמאי).

המעט שעובר דרך המסננים שלנו, הוא זה שמעצב אותנו: את מחשבותינו, התנהגותנו והתנהלותינו בעולם.

ממלכת הריגוש המידי

413396285_732be32287_o הבעיה מתחילה בכך שמנהיגים וגופים שתפקידם להוביל את דעת הקהל – כבר לא רק לוקחים את "העצלנות האנושית" כמובן מאליו, אלא מטפחים אותה ומעודדים אותה להתרחש.

תוך תקופה של פחות מ-50 שנה, הפכנו לחברה מפונקת הדורשת סיפוק מיידי, ולא מוכנה לוותר עליו. מי שלא עומד בקריטריונים ובמענה על עמידה בסף הריגוש – מוצא את עצמו לא רלוונטי.

הטלוויזיה היא דוגמא נהדרת לכך. שיטת הרייטינג (דירוג על פי אחוזי צפייה) הינה שיטה אכזרית שלא היתה יכולה להתקיים ללא חוסר הסובלנות הבסיסי שמטופח בנו. אם משהו מתקדם לאט מידי, אם משהו משעמם אותנו, אם משהו לא מוצא חן בעינינו – זיפזופ לערוץ הבא יחרוץ את דינו. אם יותר מידי אנשים יזפזפו – גזר דין מוות, יבוצע במיידי. כאמור, זו רק דוגמא אחת איך משרתת הטכנולוגיה את העצלנות האנושית.

סיפורים שהלכו לאיבוד

כאשר הבינו מנהיגים וגופים המעצבים דעת קהל את עיקרון העצלות האנושית, הם הבינו דבר נוסף: אין צורך להמציא את הגלגל. אפשר לחזור למידע ישן וארכיטיפים סיפוריים קדומים – ולשנות אותם כך שיתאימו לצרכים ולמסרים שיעילים היום. העצלנות של הציבור לא תאפשר לו להבין כי מדובר בעיוות, שינוי או חוסר מקוריות. ציבור הנתקל בסיפור בפעם הראשונה, יקבל זאת בתור המקור – רוב הזמן בלי לשאול שאלות או להתאמץ לגלות מה השתנה. זאת כל עוד הוא יוכל לסמן וי ליד הריבוע "עכשיו אני יודע את זה". השאלה היא, מה זה ה"זה" הזה... הממ.

אפילו כאשר המעבד מצהיר מראש כי מדובר ב"תרגום שלו" ליצרה המקורית (או העברתה מדיה), רוב האנשים יעדיפו לצרוך את הגרסה הקלה לעיכול ולא יתאמצו לקרוא את המקור ולהשוות אליו. כך קורה שעיבודים סובייקטיביים ליצירות מקוריות, הופכים להיות מה שהכלל מתייחס אליו כ"מקור", בזמן שלא כך הדבר.

חברת דיסני היא דוגמא נהדרת להדגמת העיקרון הזה. וולט דיסני, היה אנימטור אומןDisney_Princess_colouring שרצה לספר סיפורים בעזרת ציורים מתנועעים. סרטו הראשון "שלגיה", הינו סיפור עם מוכר – ודיסני שמר על עקרונותיו בנאמנות גדולה יחסית: המכשפה של שלגיה היא באמת מפחידה ומכוערת וקווי הסיפור נשארו כשם שסופרו במקור. גם "היפיפייה הנרדמת" של דיסני שומרת על עקרונות הסיפור – אולם בסרט זה, הרשו לעצמם התסריטאים להוסיף פרטים ולצבוע את הסיפור בדרך מאוד אישית...

ככל שעבר הזמן ודיסני הפכה מחברת חלומות לתאגיד קפיטליסטי מפלצתי, הלכה והתגבשה הגישה שהסיפורים שהיא תספר, צריכים להיות נוחים יותר לעיכול, אופטימיים יותר, מפחידים פחות ובעיקר: לספק סוף שמח שכיף להזדהות איתו. הסיבה הברורה הוכיחה את עצמה ומכירות דיסני הרקיעו שחקים. (מצבה של דיסני שונה היום בעקבות שינוי השוק, כניסת מתחרים וניהול בעייתי – אך נניח זאת לרגע בצד).

ילדים ומבוגרים שדיסני היא מקור המידע היחידי שלהם לסיפורים שונים, מתייחסים לסיפור כאילו כך נכתב וסופר במקור. כך קורה שההיסטוריה שוב הולכת לאיבוד בידיי המנצחים – המופיעים הפעם בדמות הקפיטליזם.

הרקולס, הגיבור המיתי היווני שבמקור הוא בנו של זאוס מניאופיו עם אישה אנושית – הפך בגרסת דיסני לבנם של זאוס והרה אישתו. פוקהונטס המקורית היתה בת 12 כאשר פגשה בג'ון סמית – אך בשביל שדיסני יוכלו ליצור רומן "לגיטימי" בגרסה שלהם ביגרו אותה לגיל 16. והדוגמאות עוד רבות רבות מספור...

דיסני אף מרחיקה לכת ואינה נשארת רק במדיה המשודרת. ספרים ומשחקי מחשב של דיסני המכילים את הסיפורים כפי שהם מעובדים בסרטיה נמכרים לצידם, וכך מחזקים את טביעת האצבע של דיסני על מקוריות הסיפור. כלומר: אם הסיפור חוזר על עצמו במספר מדיות נגישות באותה צורה האמינות שלו מתחזקת. זאת כמובן ללא קשר לעובדה שהסיפור עדיין מגיע מאותו ספק – רק משנה מדיה.

חשיבות שימור המקור

2728067062_e48b1aa575_o יבואו אנשים חושבים וישאלו "מה זה משנה"? למה בעצם חשוב למשל, שהסיפור המקורי של בת הים הקטנה מסתיים במוות טראגי בעוד שזה של דיסני נגמר בחתונה? הרי הפואנטה, היא אותה פואנטה: הסיפור הוא עדיין חוויה סוחפת עם מוסר השכל. אה... אבל מוסר ההשכל הוא שונה, לזה שמתם לב?

בעוד שהסיפור המקורי של האנס כריסטיאן אנדרסן מסתיים בלקח של "ילדים צריכים להיזהר ולהישמע לדברי ההורים – ולא, יקרו להם דברים איומים", הסיפור של דיסני משאיר אותנו עם המסר ש"האהבה מנצחת הכל".

אני לא אומר שהמסר של דיסני אינו טוב, אך אני כן שואל, מדוע בחרו דיסני לשנות את המסר – או יותר נכון, מדוע בחרו דיסני להשתמש ב"כלי" – "בת הים הקטנה" כדי להעביר אותו.

התשובה המתבקשת היא מסחריות, אולם הרובד העמוק יותר שלה היא השלטת המגמה המחשבתית שכל הבעיות בחיים ניתנות לפיתרון בתנאים מסוימים, ולכן אין לנו מה לדאוג. לא באמת. הרי בסוף הסיפור הכי מסובך, מפחיד, מותח – נפגוש חתונה או ניצחון של הגיבור. הללויה.

יצירות שמעודדות מגמה כזאת הינן מסוכנות מפני שהן לא משאירות לנו מקום למחשבה עצמאית כלל. הן מעבירות אותנו את כל הסיפור, וגורמות לנו לחוות הזדהות המגיעה לפיתרון (קתרזיס) – הכל בפאסיביות מוחלטת וללא צורך בחשיבה אמיתית.

ציבור שמתרגל לא לחשוב באופן אקטיבי, הוא נוח לשליטה וניהול.

החזרה אל המקורות

ערכו של המקור אם כן אינו באיכותו הגבוה יותר מן העיבודים השונים שלו. למעשה זהו פרמטר בעל קנה מידה אישי וסובייקטיבי בלבד.

חשיבותו האמיתית של המקור היא ביכולת ההשוואה שלנו אליו ויכולתנו להבחין בשינוי המסרים ובמניפולציות הנערכות עלינו דרך העיבודים.

חזרה אל המקורות היא הפתח למלחמה בשטחיות ובבורות בהן אנו מוזנים כל הזמן על ידי הכוחות החזקים שמנהלים אותנו, ותרופה לעיוורון המסחרי בו אנו לוקים.

והנה נקודה למחשבה: ככל שיותר קשה לכם למצוא את המקור, יש להניח שמישהו עבד קשה מאוד כדי שלא תגיעו אליו, וגם לזה, יש כמובן סיבה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית