ספטמבר 24, 2007

אחד מי יודע


(פופון סיפרה לי למה היא לא צמה ולא תצום יותר בחיים.
תודות גדולות לפופון, ששלחה אלי את הסרט המצורף ועזרה לי להעביר את המסר הלאה).

כבר שנים רבות שאני חובב מיתולוגיות. עושה הכל כדי לשים את הידיים שלי על התרגומים האחרונים והגילויים האחרונים של דתות קדומות (מי יותר מי פחות).

האהבה שלי למיתולוגיות חשפה אותי גם למחקרים מעמיקים יותר מסיפורי המיתוסים עצמם וכך כבר די מזמן ראיתי קווים מקבילים כחוטי שני בין ארכיטיפים סיפוריים אשר "נדדו" בין דת לדת.

הדוגמא הטובה ביותר שכולם יכולים להתחבר אליה היא המעבר בין אלי המיתולוגיה היוונית לאלה של הרומית. כולם יודעים שזאוס הוא יופיטר, פוסידון הוא נפטון וכו'... התגבולות גובלות כמעט בעלבון לאינטליגנציה – אך מה אם הייתי אומר לכם שיוסף, ישו והאל המצרי רא – הם אותו אחד?

עצם המחשבה מזעזע את הסיפים. או שלא. תלוי כמובן באיזה צד של המתרס אתה עומד.

הסרט המצורף כאן הוא אמנם בן 26 דקות, אבל נשאבתי אליו מרותק וקרוב לוודאי שאשוב ואצפה בו עוד הרבה פעמים כדי לשנן ולהעמיק את המחקר.
הוא מציג באופן שיטתי את המוטיבים, הארכיטיפים והשורשים של רוב התיאולוגיה היהודו-נוצרית כפי שאנחנו מכירים אותה היום, ותוך כדי כך מפזר את עשן המסתורין הדתי ומערער את הביטחון באמונה האישית.

הסרט מראה לא רק את המיתוסים, אלא גם את מטרותיהם.

אני חייב לציין שהסרט עוסק יותר בנצרות ופחות ביהדות. הוא לא מתייחס לנושא "האל האחד", המעבר למונוטואיזם, האל שאין לו גוף וכו'... בנוחיות הוא פונה לסיפורים שמכיר רוב הקהל שלו: סיפורי הברית החדשה.

אני נשאבתי, ואני ממליץ לכם למצוא את הזמן ולראות – כדי לפקוח עיניים חדשות על הדת.

אגב, אם אתם אוהבים את כל הנושא הזה של שימוש במיתוס ויצירת דת לצורך מניעים פוליטיים, אתם לא יכולים להרשות לעצמכם לא לקרוא את סדרת הספרים של פרנק הרברט, "חולית". נכון שזה "מדע בדיוני" אבל תאמינו לי (אם עוד לא קראתם) שזה הרבה הרבה מעבר לזה. ואגב – הסרטים לא נחשבים. אפילו לא קצת. לקרוא אנשים. לקרוא.

פופון, אני מאוד אוהב אותך.

הנה הסרט:

ספטמבר 22, 2007

סליחה, אפשר לקבל חשבון בבקשה?


מה היה לנו? אחד שקר עשוי היטב בליווי סלט צביעות קצוץ דק, אחד סכין בגב צלוי במרינדת תאוות בצע ולקינוח קציפת שמחה לאד עם פצפוצי נקמה. מה שתינו...? אה כן, מיץ קנאה סחוט טרי ושייק נעצה על חלב דל הומור. סה"כ 666 ₪. עוגיות הקארמה הן על חשבון הבית, אתם מבקשים סליחה באשראי או במזומן?

מדהים המנהג הזה; "יום כיפור". ככל הידוע לי, ותקנו אותי אם אני טועה, אין דבר כזה באף דת קרובה אחרת: יממה שלמה שמוקדשת להרהורי נפש, חרטה ובקשת מחילה על חטאים.

מאוד פולני המנהג הזה באופיו. למעשה אנחנו נדרשים ביום כיפור לעשות לעצמנו את מה שהאימא הפולניה שלנו עושה לנו במשך שאר ימי השנה. (כמובן שאני מדבר על פולניה כאופי ולא כמוצא).
ביום הזה, (או לקראתו) אנחנו מציבים לעצמנו את השאלות שהיו שואלים אותנו כל שומרי המוסר והצדק למיניהם, ואנו נאלצים לענות לעצמנו רק את האמת.

אבל האמת היא הרי הרבה יותר מורכבת... מפני שאנחנו הרי יודעים כבר בעת ביצוע ה"חטא" שאנחנו לא בסדר. אם לא היינו יודעים את זה הרי לא היינו מרגישים צורך לבקש על כך סליחה – נכון? ואם ידענו שאנחנו הולכים לחטוא, ובכל זאת ביצענו את החטא (כי חשבנו שהוא בלתי נמנע או שנרוויח משהו מקיומו), האם הסליחה שלנו באמת שווה משהו?

ככה זה עובד? גם הרווח על החטא וגם המחילה והכתיבה בספר החיים?

כמובן, מפני שאם מפשיטים את המנהג הזה מהילת הרוחניות ומסתכלים עליו באור פוליטי, הוא מתגלה כפרקטי לחלוטין. זוהי דרכם של מנהיגי הדת המקומיים לעשות פעם בשנה "ישור קו" עם כל הקהילה, לתת ל"חוטאים" הזדמנות לחזור לחיקה וכך להחזיק את השליטה בהם. שכן ברור שאם מישהו יחטא ויחשוב שאין לו דרך חזרה אל ליבו של האל – הרי שהוא אינו זקוק לאל הזה בכלל...

אבל אל תראו בדברי כפירה. אני מאמין גדול בקארמה, בחשבון נפש, בניקוי ובמחילה. אני חושב שזה מאוד יפה שהדת היהודית אינה מפרידה ביום הזה את הסליחה שבין האדם למקום ואת הסליחה שבין אדם לחברו.

אישית, נראה לי ש"בין אדם לחברו" קצת יותר חשוב, ואפילו אגיד לכם יותר מזה – נראה לי שאם כולנו נקיים את "בין אדם לחברו" לא תהיה לאף אחד מאיתנו בעיה עם האל.

מה שאני אוהב ביום כיפור, הוא שביום הזה נחשף יחסם של הרבה אנשים אל הדת בצורה בולטת יותר מאשר בכל שאר ימי השנה.

החלוקה הבולטת ביותר היא בין ה"צמים" ל"אוכלים". לאחרונה התהפך גלגל הנורמה ונראה כי דווקא הצמים מצטדקים מול חבריהם על בחירתם. כבר שמעתי תירוצים מגוחכים להפליא כמו "זה עוזר לדיאטה", "זה לא כזה קשה לי", "אני גם ככה ישנה כל היום" וכו'... אך הסיבות מתחילות להיות לגיטימיות בעיניי כשנשמעים משפטים כמו "אני רוצה לשמור על המסורת", וצפונה משם.

אל תבינו אותי לא נכון, רצונו של אדם כבודו ומי שרוצה לצום – שיבושם לו. פשוט מצחיק אותי שאנשים צמים אבל צופים בטלוויזיה, מעשנים, רוכבים על אופניים, מדברים בסלולארי ושאר ירקות – אבל הם צמים.

זה זהה בעיניי ליחסם של אנשים לחוקי התנועה, למשל: בכביש בו מותר לנסוע 90 קמ"ש נהג אחד ירשה לעצמו לנסוע 100 בעוד שנהג אחר יטוס על 150. שניהם עוברים על החוק אבל זה שנסע 100 פשוט פחות נועז. שניהם, אגב, יודעים שהם לא בסדר ושהם אמורים לנסוע 90. לכן אין מבחינתי הבדל בדין שהם צריכים לקבל. שבירת החוק בידיעה לא צריכה לאפשר עונש מדורג. עונש מדורג משאיר את מקום ולגיטימציה לדרגות שונות של תעוזה. מיותר לציין שתעוזה אינה לגיטימית כאן?

חזרה לנושא הדת, ובהמשך מהאנלוגיה של הנהגים – מה קורה אם מישהו הוא חילוני גמור במשך כל השנה, וביום כיפור פתאום הוא עוטה לבן וכיפה וצם כהלכה וכצדיק גמור, כל זאת רק כדי להסיר את הכיפה והלבנים עם צאת החג ולחזור למנהגו. האם אדם כזה זכאי למחילה מלאה? האם יש באמת ערך לתענית ולסליחותיו? הרי הוא יודע שהוא ישוב ויהיה חילוני עם תום החג, הוא יודע שיחזור "לחטוא". אז כל הסליחה הזאת מאלוהים היא רק הצגה? רק טקס? רק עוד מטלה שצריך לסמן על לוח השנה לעשות...? ממש כמו להזמין חשבון במסעדה. בדיוק כך.

אני מאמין שאני אדם רוחני, ואת הקונספט של יום כיפור אני אוהב מאוד. אני חושב שזה נפלא שקובעים לי ביומן מתי יש לי פגישה עם עצמי ועם אלוהים ל"המשך עבודה ודיון על התנאים". זה משהו שכדאי לעשות פעם בשנה בכל מקרה...

אני אפילו חושב שזה בסדר גמור לשתק את כל הארץ ל-25 שעות מתחבורה ציבורית ומסחר, גם אם זה יוצא באמצע השבוע ולמרות שזה פוגע במעט תיירות שכבר יש כאן. אני מוכן לספוג את זה אפילו שזה בכפיה ולא נשאר לבחירתי, בגלל שאני חושב שבמדינה הזאת, יום כזה הוא חשוב לצביון העם. (רגע, איפה המשאף ציניות שלי, יש לי התקפה של ציונות).

אני פשוט אספר לכם, בלי לשפוט, מה אני עושה ביום כיפור.

את החשבון שלי עם אלוהים אני עושה במשך כל השנה, הרי הדת זה כמו קזינו – הממסד תמיד מרוויח יותר. גם עם האנשים שחשובים לי ויקרים לי אני משתדל להתמודד בזמן אמת, וכמו שאני אומר להם אם נפגעתי מהם אני מקווה שהם אומרים גם לי.

את יום כיפור אני מבלה בלחשוב על ההחלטות שבצעתי בשנה האחרונה. אני מסתכל אחורנית ובודק איך רצף ההחלטות שביצעתי הביא אותי למקום בו אני נמצא היום. אני בודק אם טוב לי במקום הזה או לא. אני שואל את עצמי מה היעד הבא ואילו החלטות כדאי לעשות כדי להגיע אליו. אני בודק איפה טעיתי, התעכבתי ומנעתי מעצמי להשיג מטרות בצורה יותר יעילה, והאם אפשר לשפר את זה בעתיד.

אתם מבינים חברים שלי, יש הרבה סוגים של סליחה, אבל אני לא מאמין במס שפתיים מוכתב תאריך הנושא בתוכו גם איום, (אם לא תבקשו סליחה אז...). לא מאמין שיום אחד בשנה ינקה אותי מכל העוונות והפשעים כנגד הדת ונגד החברה שבצעתי במשך השנה.

אני מעריך את עצמי כאדם מודע ואינטיליגנטי שיודע בדיוק מתי הוא עושה משהו לא בסדר, ומתי הוא יותר מ"בסדר". אני לא מתיימר להיות נקי מרבב או צדיק בסדום או בעל נס כלשהו. להפיך, אני יודע שקורה שאני בוחר לעשות דברים שלעיתים פוגעים באחרים. כמו כל אדם. אבל אני גם יודע למחול על כבודי ולהתנצל אם אני מרגיש צורך ואני יודע להודות שאני טועה. אני לא צריך תקיעה תרועה ושברים בשביל זה.

מה שאני כן צריך, זה לבדוק כל הזמן את המצפון שלי ולנסות לפעול לפי הצו שהוא מכתיב. זה נכון שביום כיפור יותר שקט, אז אפשר לשמוע אותו יותר טוב, אבל אני באמת משתדל להקשיב לו כל השנה.

רוצים לבקש ממישהו סליחה ביום כיפור? תתחילו באישיות הכי חשובה בחיים שלכם: אתם עצמכם. תבדקו ותגלו איפה קיפחתם את עצמכם מלהיות יותר מאושרים ושלמים השנה, ועל זה תבקשו סליחה. מעצמכם. ואם באמת תתכוונו לזה – לא תחזרו על זה בעתיד וכך תרוויחו את המקסימום מהסליחה שלכם.

אלה לפחות השני סנט שלי.

_________________________________________________________________

התמונות שבמצגת הפלאש המצורפת לפוסט זה לקוחות מפליקר. תוכלו למצוא אותן אצל הצלמים הבאים:

Gilad Benari's photos




ספטמבר 20, 2007

תיאורית הקשר


כל מה שרציתם לדעת עלי ולא... הייתם צריכים לשאול?

בימים אלה מפמפמת הטלוויזיה בפרומואים עוד סדרת תחקירים העוסקת בשמירה על פרטיות בעידן האלקטרוני. סיפור ישן, עם זקן שמתחיל בשנות השישים וימשך כנראה כל עוד יחפשו סיבות ליצור בציבור פרנויה.

אל תבינו אותי לא נכון, זה לא שאני מאמין שפרטיותי שמורה, להפיך! אני מאמין שהסיכוי שמשהו מנתוני הפרטיים חסוי הוא כל-כך קלוש, שאני מעדיף לפרסם אותם בעצמי ולפחות ליהנות מזה.

זה נכון, חברות האשראי יודעות בדיוק את הרגלי הצריכה שלכם. הבנקים יודעים בדיוק כמה אתם מרוויחים. קופת החולים יכולה לשלוף את התיק הרפואי שלכם היום מכל מסוף, חברת הטלוויזיה הרב ערוצית יודעת במה ומתי אתם צופים וחברת הסלולאר יודעת בדיוק איפה אתם נמצאים בזמן שאתם מקיימים שיחת וידאו סקס עם קוף טיבטי.

ואני אומר – אז מה?

אז מה אם חברות האשראי יודעות מה הרגלי הצריכה שלי ולפי זה מתאימות לי פרסומות רלוונטיות? האם זה פוגע בי? לא ממש. להפיך. יש יותר סיכוי שבזכות חברת האשראי אמצא את מה שאני מחפש יותר מהר, וזה אפילו יעלה לי בסביבות הסכומים שאני רגיל להוציא.

אז מה אם חברת הטלוויזיה יודעת איזה סרטים הזמנתי ומה אני אוהב לראות? אולי זה יעזור להם בעתיד לייצר את התוכן הדפוק שלהם קצת יותר בהתאם לדרישותיי.

אז מה אם חברת הסלולאר יודעת בדיוק איפה אני נמצא ועם מי אני מדבר. אז עכשיו הם יודעים שבזמן שאני בבית אני מדבר עם אימא שלי. וואו. הנה לכם הכותרת של מחר בעיתון. כבר יצא מזה הרבה יותר טוב מאשר רע, מהסיפור הזה של איתור סלולארי – פושעים נתפסו, נעדרים נמצאו, גנבות הושבו לבעליהן... הרי למי באמת יש סיבה לדאוג? למי שרוצה להתחבא. למי שיש מה להסתיר. אז באסה .

אני יודע שיש הרבה מי שיחלוק על דעתי, אבל אתם חייבים להודות שזה בעיקר עניין של אגו. זה מכעיס אתכם בגלל שאתם לא אישרתם שיוכלו לקבל את הנתונים האלה עליכם. לא בגלל שבאמת אכפת לכם לתת אותם. לגיטימי. לא אומר שלא. רק מציין שאחרי שמתגברים על נושא השליטה – השד לא באמת נורא כל-כך אם אין לכם מה להסתיר.

אבל המצב הוא הרבה יותר אירוני ממה שאתם חושבים, כי בזמן שאנחנו נאבקים על זכותנו לשלם בחשאי או דבר דומה, אנחנו מפרסמים על עצמנו מרצון כל-כך הרבה נתונים שהם לא פחות מרכזיים ובעלי עוצמה בחיינו.

קחו אותי כדוגמא קיצונית לסיפור הזה, ואני בטוח שתוכלו למצוא בו גם את עצמכם:

אני עכבר רשת וותיק ומקצועי (יחסית), ומכור לאינטרנט על סקטוריה השונים. אני גם נרשם סידרתי לאתרים המאפשרים לי לקיים "משתמש אישי". למעשה, רוב האתרים הרציניים היום מאפשרים או מחייבים לפתוח משתמש כזה כדי ליהנות משרותיהם.

הדבר הבסיסי ביותר שיש לכל אחד כמעט הוא אימייל. כשאתם נרשמים לחשבון האימייל שלכם אתם מתבקשים לתת הרבה נתונים אישיים. אתם לא חייבים אבל אם אתם אנשים רציניים, אם המייל הזה משמש אתכם לעבודה או שחשוב לכם מסיבה אחרת שאנשים יקבלו ממנו את המידע הנכון והעדכני עליכם, אתם ממלאים אותם עד הסוף.

אם אתם רשומים באתר הכרויות, הרי שכבר רשימת הפרטים שאתם מספקים על עצמכם קופצת ברמת הפירוט שלה ב-70% מזו שבאימייל. נכון, זה סוג אחר של מידע אבל במבט אחד כל אחד יכול לדעת את הגובה, המשקל, (איך אתם נראים), כמה פעמים התגרשתם וממי יש לכם ילדים, אם אתם מעשנים / שותים / דתיים / סוטים וכו'... וזה עוד לפני שהגענו למידע החשוב באמת: מה אתם מחפשים בחיים ואיך אתם תופסים את עצמכם.

בסדר, אז הנתונים באתר היכרויות הם לא "מדוייקים", אבל אם מישהו מחפש עליכם מידע הוא כבר מתחיל במקום מאוד אינפורמטיבי, לא? ואלה דברים קצת יותר חשובים מ"מתי קניתם קוטג' פעם אחרונה בכרטיס אשראי.

אני לא יודע עד כמה אתם מודעים למגמה, אבל אתרי הכרויות בכל העולם, שנהגו לגבות תשלום על שירותיהם, עוברים למתכונת חינמית למשתמש. הסיבה: יותר ויותר גולשים מבינים שאין להם צורך לשלם לאתרי ההיכרויות בעולם וירטואלי שבו שולטות הרשתות החברתיות.

רשת חברתית היא דבר נהדר. למעשה זה אתר, שמאפשר לך לפתוח עמוד פרטי שבו אתה יכול לספק על עצמך נתונים אישיים, ומי שימצא אותך מעניין יוסיף אותך להיות חבר שלו ויתעדכן בתכנים שלך באופן שוטף.

נפלא. אם יש לכם פרופיל אישי ברשת חברתית ואתם סובלים מחרדת רדיפה אתם חיים בפרדוקס אבסורדי. רוב הרשתות החברתיות היום מחייבות תמונה אמיתית ושם אמיתי של המשתמש. ברשת חברתית היום אתם מספקים נתונים פי מליון יותר פרטיים ואינטימיים מ"איזה סרט הזמנתם אתמול בטלוויזיה הרב ערוצית" (וגם את זה לפעמים מספרים שם...).

אם יש לכם עמוד בקפה דה-מרקר או ב-facebook, כולם יכולים לדעת במה אתם עוסקים. מה ההיסטוריה התעסוקתית שלכם וכמובן מי החברים שלכם ואיך אתם קשורים. הם יכולים לקרוא את המחשבות שלכם אם תפרסומו אותן בבלוג שלכם שם. הם יכולים לראות איפה הייתם אם תשימו בגלריות תמונות מהטיולים שלכם. (אותו כנ"ל לגבי פליקר / פיקאסה ודומיהם).
אגב, אם תתנו להן, רשתות חברתיות תאפשרנה לכם לספק הרבה יותר מידע על עצמכם. כל המגמה היום היא להוסיף "ו'יג'טים" לעמודים שלכם שהמידע בהם נע על קשת אינסופית החל ב"טורי החדשות הקבועים שאתם אוהבים לקרוא" וכלה ב"איזה פרי טרופי אתה".

יש לכם פרופיל ב"חבר'ה"? כולם יכולים לראות איפה למדתם, מי היה בכיתה שלכם, וככל שתפרטו יותר – ככה תהיה שם רשימה יותר מדויקת של ההיסטוריה האישית שלכם הכוללת לימודים גבוהים, מקומות עבודה ועוד....

רוצים לדעת איזה סרטים אני אוהב? תכנסו לפרופיל שלי ב-Flixter ותוכלו לדעת הכל. רוצים לדעת איזה תוכניות טלוויזיה אני אוהב לראות? הנה הפרופיל שלי ב-BuddyTV ואם אתם רוצים לדעת לאיזה מוסיקה אני מקשיב בזמן אמת ואיזה אומנים אני מעדיף לשמוע פעם היה את את פנדורה, והיום יש את LastFM. רוצים לדעת איפה אני גולש באינטרנט? קבלו את הדלישס שלי- זה אפילו ממוין לכם לפי תגיות...

תאמינו לי שזאת אפילו לא התחלתה של רשימת האתרים שיש לי בהם משתמש. בחיי. אבל אתם מבינים כמה מידע עלי מסתובב היום ברשת בהישג ידם של כל-כך הרבה אנשים ובלא מאמץ? ומי מספק את המידע הזה אם לא אני...? אף אחד. כי לי, כמו להרבה אנשים אחרים, יש אופי אקסטרוורטי, שרוצה לחלוק את עצמו עם העולם.

אז זה מה שאני עושה. פותח עמודי משתמש. מעדכן פרופילים אישיים. מבלה שעות בתחזוקה וקישוט של עמודי הבית שלי, ואפילו משתפך פה בבלוג שלי על כל זה ועוד...

אין לי בעיה עם זה. אני לא מרגיש רדוף. אני לא מרגיש שמרגלים אחרי. אני לא מרגיש מאוים שלאנשים תהיה את כל האינפורמציה הזאת עלי. בעיקר מפני שאני לא מרגיש שיש לי משהו להסתיר ואין שום דבר באינפורמציה הזאת שיכול לפגוע בי.

מי שבוחר לחיות את חייו כרדוף, שיהיה לו לבריאות. לדעתי זאת מלחמה אבודה שגבולותיה אבדו והיטשטשו אי שם בעברנו הרחוק – כשהאח הגדול פקח את עיינו הגדולה והסקרנית.

אבל תנו לי לספר לכם מה רואה העין הזאת: היא רואה רעש לבן הנובע ממידע אינסופי על מאות מיליוני אנשים. ולעין הזאת אין שום סיבה להתמקד בפרטים כל עוד לא נותנים לה אחת.

זה אולי ישמע פשטני אבל הסיכום של הפוסט הזה יבוא בשורה אחת: "תהיו טובים וכנים - והכל יהיה בסדר".

ספטמבר 19, 2007

טיול לצפון

לפני קצת יותר מחודש יצאנו לטיול לצפון, ואתם מוזמנים להצטרף לנסיעה.
(אתם חייבים לציין שכישורי העריכה שלי משתפרים...)

ספטמבר 17, 2007

פרוייקט אורחים בסוכה: הפוסט של אודי

חג סוכות בפתח, אבל זה שיש לי דירה בגודל של מצלמת רשת לא אומר שאני לא יכול לארח בסוכה שלי. טוב, אז זאת לא סוכה זה בלוג, וגם החג הוא די תירוץ למשהו שאני כבר חושב עליו הרבה זמן – אבל אם זה מתחבר, הי – מי אני לעצור את זה?

מה באמת קורה כאן בפועל: מהיום הפוסט שלי יארח מדי פעם כותבי פוסטים חיצוניים, וזה יכול להיות כל אחד ואחת מכם. אתם יכולים לדבר על מה שאתם רוצים, כמה שאתם רוצים ואף אחד לא יגביל אתכם ל-72 תווים וייקח מכם תשלום כפול. הפוסטים יפורסמו כפי שהם, ללא עריכה וסינון (למעט מי שרוצה), ותוכלו לצרף אליהם קישורים, תמונות וידאו וכל מה שבא לכם. התנאי היחיד: מי שכותב, עושה זאת בשמו המפורש. (אפשרות לצירוף תמונה). הסיבה: אני מעריך את החברים שלי מפני שהם עומדים מאחורי מה שהם אומרים, לכן לא תהיה להם סיבה להזדהות בבלוג.

למה אני עושה את זה? כי כבר הרבה זמן מתחשק לי לארח אתכם, וכי אני אוהב את כולכם ואת השיחות אתכם, וכי אני מעריך אתכם ואת דעתכם (גם אם אני לא מסכים איתה).

לחלקכם קיום בלוג נשמע מרתיע או לא מעניין מספיק בשביל לקיים לאורך זמן. אז הנה, הזדמנות מושלמת להגיד מה שבא לכם בפעם אחת – זבנג וגמרנו.

(המעוניינים להתארח יכולים ליצור קשר בעשרות אלפי הדרכים הידועות).

אודי הוא האורח הראשון אז תהיו נחמדים. אני שמח שהוא בחר נושא שאני אף פעם לא הייתי יכול לכתוב עליו. תהנו.

מייקל.


להפטר מהמינוס בחיים שלי

שנה עברית חדשה וטובה לכולנו.
פוסט זה משתף אתכם בחוויה האישית שלי להגשמת מטרה חשובה מאוד.
אני מזהיר מראש אני דברן לא קטן למרות שמיתנתי את עצמי בהמון מקומות וזה פוסט ראשון שאני כותב, אז בעדינות איתי – אוקי?

כילד תמיד הגדרתי לעצמי מטרות והישגים בחיים, מקומות להגיע ולבקר בהם והתנסויות חדשות. לכולנו ישנה הרשימה הזו בה אנו מסמנים X כשזה מאחורינו. לפני כחודשיים החלטתי שאני שם Z על המשקפיים.

מעולם לא ביקשתי אותם או אותן, (לא יודע אם הן היו זכר או נקבה, אף פעם לא הגדרתי), אבל הנוכחות של המשקפיים הפריעה לי לאורך כל הדרך. כבר הגעתי למצב שאני לא מתפקד אם הן לא לצידי ושנאתי את זה!
מגיל 8 וחצי.. (וואו! זה המון שנים, 15 אם נדייק במספר, ועוד איזה מספר!! מינוס 8 בכל עין פלוס הצילינדר), רציתי לצלול או לעוף באוויר למעלה גבוה אבל הן לא נתנו לי, אלא אם כן הייתי מוכן להתפשר על להיפרד מהן ואז פשוט לראות הכל כמו ציור של ואן גוך מקרוב.

הנכות הזאת שנקראת, "מיופיה" לובתה במהלך השנים. המשקפיים היו בשבילי קביים לנכים זו הגדרה כמעט מדויקת לאיך היו היחסים בינינו.

בסוף שירותי הצבאי הרגשתי את שלשלאות המפלצת הזאת מתהדקות על כל גופי אך ידעתי שהן תותרנה ממני כשסוף סוף אשתחרר. החלטתי לעשות מעשה עליו חשבתי שנים רבות מאוד ולשים קץ לאזיקים אחרים המפריעים לי בדרכי, וכך התחיל לו מסע של הגשמת משאלה ותיקה.

דרכי נפגשה במתכוון בממד בו המרחבים אינסופיים ונשפך מהן מידע על כל גווניו וצורותיו (לא, לא הייתי מסטול רק גלשתי באינטרנט, כן?) בכל אופן, קראתי מספר רב של מאמרים באנגלית ובעברית על ניתוח תיקון ראייה בלייזר. סקרתי היסטורית את התפתחות התחום והתקדמותו עד ימינו, נתקלתי במאמרי בעד ונגד, סיכונים, הצלחות ובעיקר למה עליי לצפות. המחשב לא נם ימים רבים ונבחל מרוב סרטונים של עיניים מנותחות ב-YOU TUBE בעקבות האינפומניאק שישב עליו.

לאחר שלב המחקר החלטתי להתקדם לשלב הבא ולבקר בקליניקות השונות בארץ המציעות את מימוש חלומי בעד חופן של כמה פרוטות (ממש!)
ביקרתי בשלושה מכונים והחלטתי
שאני עובר את הניתוח במכון "עיניים" – סניף עזריאלי בת"א תחת ידו המנוסה של ד"ר הירש.
קבעתי למתאמת הניתוחים שאת הניתוח אני עובר ביום הבא שהד"ר מנתח בו ויצא שהתאריך שלי הוא בדיוק שבוע מאותו יום.

השלב השלישי היה לשכנע את הורי החרדים מאוד לגורלי כי זוהי מתנת השחרור הכי נפלאה שהם אי פעם יוכלו להעניק לבנם האהוב. לאחר שיחה בה פירטתי להם את כל מחקרי בנושא ועל סמך מה בחרתי את מקום הניתוח והמנתח הן הסכימו וקידמו אותי צעד נוסף לעבר הישועה.

את יום הניתוח אני לא אשכח לעולם, הרי בן זוגי המקסים תעד הכל בוידאו ובסטילס J.
לפני הניתוח האחות נתנה לי כדור הרגעה, כן כאילו שזה הרגיע לי את הפרפרים של נער מאוהב.

בכניסה למתחם הניתוח נאלצתי להיפרד זמנית מהורי וממייקל והאחות לקחה את ה"אזיקונים" ושמה אותן בכף ידה של אימי זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי איתן/אותן. אפילו לא אמרתי שלום כי מבחינתי המשקפיים תמיד היו מלחמה.

עכשיו לחלק המעניין באמת: האחות הושיבה אותי על כיסא והחלה בהכנות לניתוח. היא טפטפה לעיניי אנטיביוטיקה וטיפות להרדמה מקומית, לאחר מכן הלבישה אותי בסינר מנותחים ומרחה לאורך כל איזור העיניים חומר מחטא כמעט לא מורגש. התבקשתי להמתין יושב בעניים עצומות. הייתי כך רבע שעה הכי ארוכה בחיים שלי עד שהאחות הגיעה והוליכה אותי לחדר בו הקסם הולך להתבצע לנגד עיניי.

נכנסתי לחדר קפוא. השכיבו אותי על מיטה וכיסו אותי בחומר לבן. הרגשתי כמו חטוף בידי חייזרים עם כל ההוויה שמסביב. הרופא הגיע ושאל לשלומי, הסביר לי שהוא הולך לדבר איתי לאורך כל התהליך ויסביר בדיוק מה הוא עושה.

תחילה פקחו את שתי עיניי עם מכשיר מוזר ולא אפשרו לי למצמץ, אולם לא חשתי מוזר ולא הרגשתי כל צורך במצמוץ, אבל אז באה המכה והרופא קיבע לי את עין שמאל אם טבעת ויצר לחץ לא נעים על העין. הראייה בעין חשכה לכ-30 שניות ולאחר מכן הרופא שחרר את העין. זה היה השלב בו חותכים את הקרנית ויוצרים מתלה שיאפשר ללייזר לאדות את הקרנית בחלקיה העמוקים יותר. התחושה בשלב זה היא כאילו העין נאנסת בידי מכשיר קר וגדול. אותו תהליך נעשה גם בעין שמאל, כך למעשה חתך הרופא את שתי עיניי בדיוק כמו שראיתי איך עושים בYOUTUBE- רק שהפעם אני מאחורי העדשה.


בשלב השני סובבו את המיטה למכשיר הלייזר השני בו נעשית פעולת האידוי (זהו התיקון – הלייזר מאדה חלקים מאוד מינוריים מהקרנית הפנימית וכך צורת הקרנית מתאימה לראייה ברורה בעין). כיסו את עין ימין שלי והתבקשתי להביט עם עין שמאל לעבר נקודת האור הכתומה והמטושטשת.

הלייזר החל לפעול ובאוויר היה ריח של משהו שרוף (הערה: זו לא הקרנית שמאיידים אלא מכשיר הלייזר שמייצר ריח מוזר זה). לאחר שהסתיימה פעולת הלייזר, (כ-15 שניות), הרופא החזיר את מתלה הקרנית שיצר ושיטח אותה עם מקלון המזכיר בצורתו מקלון לניקוי אוזניים. בשלב זה הנקודה הכתומה הפכה לברורה מאוד וראיתי את כל המכשיר שרכן מעלי לפרטי פרטים J שמו לי מגן על העין ועברו להמשיך את התהליך בעין ימין.

עכשיו כבר ראיתי ברור מאוד דרך המגנים, האחות הקימה אותי וביקשה שאסתכל על השעון: השעה הייתה 12:17. להערכתי הניתוח ערך פחות מ-10 דק'. הושיבו אותי בחדר המתנה והכניסו לשם את אימי, לה הסבירו על הטיפות שצריך לשים לי כל שעתיים בעיניים. הרופא בדק אותי לאחר מנוחה של 10 דק'. אמא שלי נחרדה למראה העיניים האדומות מאוד שהיו לי, אבל הבטיחו שהכל יעבור.

יצאנו יחד החוצה ממתחם הניתוח ומייקל המשיך לתעד בוידאו את מאורעות אותו יום.

היום הראשון היה פחות נוח. הייתי מוגבל והתחייבתי להרכיב את המגנים לכל אורכו. הייתה לי תחושה של גוף זר בעין ודמעתי לעיתים קרובות. כל התופעות האלו חלפו אחרי הלילה הראשון וביום למחרת באתי לביקורת וראיתי מצוין, למעט אדמת קלה בעין שחלפה לאחר כחודש. בשבועיים הראשונים טפטפתי אנטיביוטיקה וסטרואידים לעיניים כדי שיהיו גדולות ושריריות, סתם נו.. זה רק כדי שיחלימו מהר יותר.

היום, חודש וחצי לאחר הניתוח, החלטתי שאני משתף אתכם בחוויה המדהימה הזו שעברתי. על רגע פקיחת העיניים באותו יום פינטזתי הרבה מאוד זמן ולכבוד השנה החדשה אני רוצה לומר כי אין דבר העומד בפני הרצון שלנו (כל עוד הוא הגיוני ולא פוגע באחרים, שלא יהיו טעויות, כן?) נשים לעצמנו מטרות חיוביות בחיים ונצא לדרך להגשימן. שנה טובה ומבורכת ושיהיה שפע לכולנו!

ספטמבר 14, 2007

האוליגרך שצעק זאף זאף


ארקדי גיידמק לא צריך לקנות יותר כלום. אולי רק איזה כוס וודקה קטנה כדי לחגוג את הניצחון האחרון שלו על מדינת חלם.

כמי שכבר שנה מבסס את מעמדו בעיניי הציבור כמושיע לאומי, נראה לי תמוה מהלכו התקשורתי האחרון – לחבור לחברת פלאפון לטובת פרסומת מטופשת ביותר.

מילא שארקדי יכול לקנות את חברת פלאפון כולה ועוד ישאר לו עודף לגורד שחקים או שניים, הוא יכול לקנות לכל העם טלפון דור שלישי ואפילו לא להרגיש שחסר לו כסף בארנק.

אבל זאת לא הפואנטה. אחרי שהציל את הצפון במלחמה של שנה שעברה, אחרי שהתחבר למחנה נתניהו, אחרי שהאכיל ביום העצמאות את כל העם בשר מלא פה ואז איים להפוך את טיב טעם לכשר, בוחר האוליגרך להתבזות בפרסומת מטופשת כזאת. פרסומת שחושפת את האמת העצובה על האדם שכל-כך משקיע בלהתקרב אלינו בשנים האחרונות, אבל לא טרח ללמוד אפילו מילה בעברית.

קפיטליסט נשאר קפיטליסט. ודימויו המפוקפק של מר גיידמק בעיניי הציבור הישראלי היה ונשאר חשוד ואפלולי. נדמה שכולנו מוכנים לקבל באהבה גדולה את כספו, ואפילו לבקש ממנו להביא לירושלים ים, אבל לראות אותו בכנסת – זה עוד קצת מפחיד אותנו.

רק קצת. רק בינתיים. תן לנו קצת זמן ארקדי. זרוק לנו איזה סלולארי דור שלישי מתנה או אולי איזה מיקלט משוכלל לתושבי שדרות ועוטף עזה. רק עוד קצת ארקדי. רק תביא לפה אולי את כריסטינה אגילרה, אולי תטיס את כולנו לחופש בטורקיה ותשכח להחזיר אותנו לכאן...

אם אולמרט ראש הממשלה, פרץ שר הביטחון, מופז שר התחבורה ומשה קצב היה הנשיא – יש סיכוי שממש בקרוב תנוהל המדינה שלנו ע"י זרועו היציבה של מר גיידמק.

בינתיים, הוא הופך את היוצרות ומשתעשע בנו במקום שאנחנו נשתעשע בו. מה הוא בטח חושב לעצמו האיש הזה: שהוא מצא מכרה זהב. מדינה שאפשר לקנות בכסף, ושארצות הברית תמשיך לממן. חלומו של כל יוצא ברית המועצות.

אז הוא קונה אותנו אחד אחד, סקטור סקטור, ברצינות ובצחוק, במקל ובגזר, וכך לפני שנרגיש יהיה לנו ראש ממשלה שלא רק נתבייש באנגלית שלו, אלא שאפילו מילה עברית הוא לא יכול לדבר בלי לקרוא פונטית מהטלפרומפטר.

תחשבו על זה.


ספטמבר 10, 2007

לכבוד השנה החדשה


אני מצאתי את התמונה.
אודי המציא את הקופי.
ג'רמיה היתה המוזה.

של כל משאלותינו יתגשמו!

חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית