עוד בפרופיל האישי שלי בפייסבוק:

ספטמבר 17, 2007

פרוייקט אורחים בסוכה: הפוסט של אודי

חג סוכות בפתח, אבל זה שיש לי דירה בגודל של מצלמת רשת לא אומר שאני לא יכול לארח בסוכה שלי. טוב, אז זאת לא סוכה זה בלוג, וגם החג הוא די תירוץ למשהו שאני כבר חושב עליו הרבה זמן – אבל אם זה מתחבר, הי – מי אני לעצור את זה?

מה באמת קורה כאן בפועל: מהיום הפוסט שלי יארח מדי פעם כותבי פוסטים חיצוניים, וזה יכול להיות כל אחד ואחת מכם. אתם יכולים לדבר על מה שאתם רוצים, כמה שאתם רוצים ואף אחד לא יגביל אתכם ל-72 תווים וייקח מכם תשלום כפול. הפוסטים יפורסמו כפי שהם, ללא עריכה וסינון (למעט מי שרוצה), ותוכלו לצרף אליהם קישורים, תמונות וידאו וכל מה שבא לכם. התנאי היחיד: מי שכותב, עושה זאת בשמו המפורש. (אפשרות לצירוף תמונה). הסיבה: אני מעריך את החברים שלי מפני שהם עומדים מאחורי מה שהם אומרים, לכן לא תהיה להם סיבה להזדהות בבלוג.

למה אני עושה את זה? כי כבר הרבה זמן מתחשק לי לארח אתכם, וכי אני אוהב את כולכם ואת השיחות אתכם, וכי אני מעריך אתכם ואת דעתכם (גם אם אני לא מסכים איתה).

לחלקכם קיום בלוג נשמע מרתיע או לא מעניין מספיק בשביל לקיים לאורך זמן. אז הנה, הזדמנות מושלמת להגיד מה שבא לכם בפעם אחת – זבנג וגמרנו.

(המעוניינים להתארח יכולים ליצור קשר בעשרות אלפי הדרכים הידועות).

אודי הוא האורח הראשון אז תהיו נחמדים. אני שמח שהוא בחר נושא שאני אף פעם לא הייתי יכול לכתוב עליו. תהנו.

מייקל.


להפטר מהמינוס בחיים שלי

שנה עברית חדשה וטובה לכולנו.
פוסט זה משתף אתכם בחוויה האישית שלי להגשמת מטרה חשובה מאוד.
אני מזהיר מראש אני דברן לא קטן למרות שמיתנתי את עצמי בהמון מקומות וזה פוסט ראשון שאני כותב, אז בעדינות איתי – אוקי?

כילד תמיד הגדרתי לעצמי מטרות והישגים בחיים, מקומות להגיע ולבקר בהם והתנסויות חדשות. לכולנו ישנה הרשימה הזו בה אנו מסמנים X כשזה מאחורינו. לפני כחודשיים החלטתי שאני שם Z על המשקפיים.

מעולם לא ביקשתי אותם או אותן, (לא יודע אם הן היו זכר או נקבה, אף פעם לא הגדרתי), אבל הנוכחות של המשקפיים הפריעה לי לאורך כל הדרך. כבר הגעתי למצב שאני לא מתפקד אם הן לא לצידי ושנאתי את זה!
מגיל 8 וחצי.. (וואו! זה המון שנים, 15 אם נדייק במספר, ועוד איזה מספר!! מינוס 8 בכל עין פלוס הצילינדר), רציתי לצלול או לעוף באוויר למעלה גבוה אבל הן לא נתנו לי, אלא אם כן הייתי מוכן להתפשר על להיפרד מהן ואז פשוט לראות הכל כמו ציור של ואן גוך מקרוב.

הנכות הזאת שנקראת, "מיופיה" לובתה במהלך השנים. המשקפיים היו בשבילי קביים לנכים זו הגדרה כמעט מדויקת לאיך היו היחסים בינינו.

בסוף שירותי הצבאי הרגשתי את שלשלאות המפלצת הזאת מתהדקות על כל גופי אך ידעתי שהן תותרנה ממני כשסוף סוף אשתחרר. החלטתי לעשות מעשה עליו חשבתי שנים רבות מאוד ולשים קץ לאזיקים אחרים המפריעים לי בדרכי, וכך התחיל לו מסע של הגשמת משאלה ותיקה.

דרכי נפגשה במתכוון בממד בו המרחבים אינסופיים ונשפך מהן מידע על כל גווניו וצורותיו (לא, לא הייתי מסטול רק גלשתי באינטרנט, כן?) בכל אופן, קראתי מספר רב של מאמרים באנגלית ובעברית על ניתוח תיקון ראייה בלייזר. סקרתי היסטורית את התפתחות התחום והתקדמותו עד ימינו, נתקלתי במאמרי בעד ונגד, סיכונים, הצלחות ובעיקר למה עליי לצפות. המחשב לא נם ימים רבים ונבחל מרוב סרטונים של עיניים מנותחות ב-YOU TUBE בעקבות האינפומניאק שישב עליו.

לאחר שלב המחקר החלטתי להתקדם לשלב הבא ולבקר בקליניקות השונות בארץ המציעות את מימוש חלומי בעד חופן של כמה פרוטות (ממש!)
ביקרתי בשלושה מכונים והחלטתי
שאני עובר את הניתוח במכון "עיניים" – סניף עזריאלי בת"א תחת ידו המנוסה של ד"ר הירש.
קבעתי למתאמת הניתוחים שאת הניתוח אני עובר ביום הבא שהד"ר מנתח בו ויצא שהתאריך שלי הוא בדיוק שבוע מאותו יום.

השלב השלישי היה לשכנע את הורי החרדים מאוד לגורלי כי זוהי מתנת השחרור הכי נפלאה שהם אי פעם יוכלו להעניק לבנם האהוב. לאחר שיחה בה פירטתי להם את כל מחקרי בנושא ועל סמך מה בחרתי את מקום הניתוח והמנתח הן הסכימו וקידמו אותי צעד נוסף לעבר הישועה.

את יום הניתוח אני לא אשכח לעולם, הרי בן זוגי המקסים תעד הכל בוידאו ובסטילס J.
לפני הניתוח האחות נתנה לי כדור הרגעה, כן כאילו שזה הרגיע לי את הפרפרים של נער מאוהב.

בכניסה למתחם הניתוח נאלצתי להיפרד זמנית מהורי וממייקל והאחות לקחה את ה"אזיקונים" ושמה אותן בכף ידה של אימי זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי איתן/אותן. אפילו לא אמרתי שלום כי מבחינתי המשקפיים תמיד היו מלחמה.

עכשיו לחלק המעניין באמת: האחות הושיבה אותי על כיסא והחלה בהכנות לניתוח. היא טפטפה לעיניי אנטיביוטיקה וטיפות להרדמה מקומית, לאחר מכן הלבישה אותי בסינר מנותחים ומרחה לאורך כל איזור העיניים חומר מחטא כמעט לא מורגש. התבקשתי להמתין יושב בעניים עצומות. הייתי כך רבע שעה הכי ארוכה בחיים שלי עד שהאחות הגיעה והוליכה אותי לחדר בו הקסם הולך להתבצע לנגד עיניי.

נכנסתי לחדר קפוא. השכיבו אותי על מיטה וכיסו אותי בחומר לבן. הרגשתי כמו חטוף בידי חייזרים עם כל ההוויה שמסביב. הרופא הגיע ושאל לשלומי, הסביר לי שהוא הולך לדבר איתי לאורך כל התהליך ויסביר בדיוק מה הוא עושה.

תחילה פקחו את שתי עיניי עם מכשיר מוזר ולא אפשרו לי למצמץ, אולם לא חשתי מוזר ולא הרגשתי כל צורך במצמוץ, אבל אז באה המכה והרופא קיבע לי את עין שמאל אם טבעת ויצר לחץ לא נעים על העין. הראייה בעין חשכה לכ-30 שניות ולאחר מכן הרופא שחרר את העין. זה היה השלב בו חותכים את הקרנית ויוצרים מתלה שיאפשר ללייזר לאדות את הקרנית בחלקיה העמוקים יותר. התחושה בשלב זה היא כאילו העין נאנסת בידי מכשיר קר וגדול. אותו תהליך נעשה גם בעין שמאל, כך למעשה חתך הרופא את שתי עיניי בדיוק כמו שראיתי איך עושים בYOUTUBE- רק שהפעם אני מאחורי העדשה.


בשלב השני סובבו את המיטה למכשיר הלייזר השני בו נעשית פעולת האידוי (זהו התיקון – הלייזר מאדה חלקים מאוד מינוריים מהקרנית הפנימית וכך צורת הקרנית מתאימה לראייה ברורה בעין). כיסו את עין ימין שלי והתבקשתי להביט עם עין שמאל לעבר נקודת האור הכתומה והמטושטשת.

הלייזר החל לפעול ובאוויר היה ריח של משהו שרוף (הערה: זו לא הקרנית שמאיידים אלא מכשיר הלייזר שמייצר ריח מוזר זה). לאחר שהסתיימה פעולת הלייזר, (כ-15 שניות), הרופא החזיר את מתלה הקרנית שיצר ושיטח אותה עם מקלון המזכיר בצורתו מקלון לניקוי אוזניים. בשלב זה הנקודה הכתומה הפכה לברורה מאוד וראיתי את כל המכשיר שרכן מעלי לפרטי פרטים J שמו לי מגן על העין ועברו להמשיך את התהליך בעין ימין.

עכשיו כבר ראיתי ברור מאוד דרך המגנים, האחות הקימה אותי וביקשה שאסתכל על השעון: השעה הייתה 12:17. להערכתי הניתוח ערך פחות מ-10 דק'. הושיבו אותי בחדר המתנה והכניסו לשם את אימי, לה הסבירו על הטיפות שצריך לשים לי כל שעתיים בעיניים. הרופא בדק אותי לאחר מנוחה של 10 דק'. אמא שלי נחרדה למראה העיניים האדומות מאוד שהיו לי, אבל הבטיחו שהכל יעבור.

יצאנו יחד החוצה ממתחם הניתוח ומייקל המשיך לתעד בוידאו את מאורעות אותו יום.

היום הראשון היה פחות נוח. הייתי מוגבל והתחייבתי להרכיב את המגנים לכל אורכו. הייתה לי תחושה של גוף זר בעין ודמעתי לעיתים קרובות. כל התופעות האלו חלפו אחרי הלילה הראשון וביום למחרת באתי לביקורת וראיתי מצוין, למעט אדמת קלה בעין שחלפה לאחר כחודש. בשבועיים הראשונים טפטפתי אנטיביוטיקה וסטרואידים לעיניים כדי שיהיו גדולות ושריריות, סתם נו.. זה רק כדי שיחלימו מהר יותר.

היום, חודש וחצי לאחר הניתוח, החלטתי שאני משתף אתכם בחוויה המדהימה הזו שעברתי. על רגע פקיחת העיניים באותו יום פינטזתי הרבה מאוד זמן ולכבוד השנה החדשה אני רוצה לומר כי אין דבר העומד בפני הרצון שלנו (כל עוד הוא הגיוני ולא פוגע באחרים, שלא יהיו טעויות, כן?) נשים לעצמנו מטרות חיוביות בחיים ונצא לדרך להגשימן. שנה טובה ומבורכת ושיהיה שפע לכולנו!

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית