 |   |
מה היה לנו? אחד שקר עשוי היטב בליווי סלט צביעות קצוץ דק, אחד סכין בגב צלוי במרינדת תאוות בצע ולקינוח קציפת שמחה לאד עם פצפוצי נקמה. מה שתינו...? אה כן, מיץ קנאה סחוט טרי ושייק נעצה על חלב דל הומור. סה"כ 666 ₪. עוגיות הקארמה הן על חשבון הבית, אתם מבקשים סליחה באשראי או במזומן?
מדהים המנהג הזה; "יום כיפור". ככל הידוע לי, ותקנו אותי אם אני טועה, אין דבר כזה באף דת קרובה אחרת: יממה שלמה שמוקדשת להרהורי נפש, חרטה ובקשת מחילה על חטאים.
מאוד פולני המנהג הזה באופיו. למעשה אנחנו נדרשים ביום כיפור לעשות לעצמנו את מה שהאימא הפולניה שלנו עושה לנו במשך שאר ימי השנה. (כמובן שאני מדבר על פולניה כאופי ולא כמוצא).
ביום הזה, (או לקראתו) אנחנו מציבים לעצמנו את השאלות שהיו שואלים אותנו כל שומרי המוסר והצדק למיניהם, ואנו נאלצים לענות לעצמנו רק את האמת.
אבל האמת היא הרי הרבה יותר מורכבת... מפני שאנחנו הרי יודעים כבר בעת ביצוע ה"חטא" שאנחנו לא בסדר. אם לא היינו יודעים את זה הרי לא היינו מרגישים צורך לבקש על כך סליחה – נכון? ואם ידענו שאנחנו הולכים לחטוא, ובכל זאת ביצענו את החטא (כי חשבנו שהוא בלתי נמנע או שנרוויח משהו מקיומו), האם הסליחה שלנו באמת שווה משהו?
ככה זה עובד? גם הרווח על החטא וגם המחילה והכתיבה בספר החיים?
כמובן, מפני שאם מפשיטים את המנהג הזה מהילת הרוחניות ומסתכלים עליו באור פוליטי, הוא מתגלה כפרקטי לחלוטין. זוהי דרכם של מנהיגי הדת המקומיים לעשות פעם בשנה "ישור קו" עם כל הקהילה, לתת ל"חוטאים" הזדמנות לחזור לחיקה וכך להחזיק את השליטה בהם. שכן ברור שאם מישהו יחטא ויחשוב שאין לו דרך חזרה אל ליבו של האל – הרי שהוא אינו זקוק לאל הזה בכלל...
אבל אל תראו בדברי כפירה. אני מאמין גדול בקארמה, בחשבון נפש, בניקוי ובמחילה. אני חושב שזה מאוד יפה שהדת היהודית אינה מפרידה ביום הזה את הסליחה שבין האדם למקום ואת הסליחה שבין אדם לחברו.
אישית, נראה לי ש"בין אדם לחברו" קצת יותר חשוב, ואפילו אגיד לכם יותר מזה – נראה לי שאם כולנו נקיים את "בין אדם לחברו" לא תהיה לאף אחד מאיתנו בעיה עם האל.
מה שאני אוהב ביום כיפור, הוא שביום הזה נחשף יחסם של הרבה אנשים אל הדת בצורה בולטת יותר מאשר בכל שאר ימי השנה.
החלוקה הבולטת ביותר היא בין ה"צמים" ל"אוכלים". לאחרונה התהפך גלגל הנורמה ונראה כי דווקא הצמים מצטדקים מול חבריהם על בחירתם. כבר שמעתי תירוצים מגוחכים להפליא כמו "זה עוזר לדיאטה", "זה לא כזה קשה לי", "אני גם ככה ישנה כל היום" וכו'... אך הסיבות מתחילות להיות לגיטימיות בעיניי כשנשמעים משפטים כמו "אני רוצה לשמור על המסורת", וצפונה משם.
אל תבינו אותי לא נכון, רצונו של אדם כבודו ומי שרוצה לצום – שיבושם לו. פשוט מצחיק אותי שאנשים צמים אבל צופים בטלוויזיה, מעשנים, רוכבים על אופניים, מדברים בסלולארי ושאר ירקות – אבל הם צמים.
זה זהה בעיניי ליחסם של אנשים לחוקי התנועה, למשל: בכביש בו מותר לנסוע 90 קמ"ש נהג אחד ירשה לעצמו לנסוע 100 בעוד שנהג אחר יטוס על 150. שניהם עוברים על החוק אבל זה שנסע 100 פשוט פחות נועז. שניהם, אגב, יודעים שהם לא בסדר ושהם אמורים לנסוע 90. לכן אין מבחינתי הבדל בדין שהם צריכים לקבל. שבירת החוק בידיעה לא צריכה לאפשר עונש מדורג. עונש מדורג משאיר את מקום ולגיטימציה לדרגות שונות של תעוזה. מיותר לציין שתעוזה אינה לגיטימית כאן?
חזרה לנושא הדת, ובהמשך מהאנלוגיה של הנהגים – מה קורה אם מישהו הוא חילוני גמור במשך כל השנה, וביום כיפור פתאום הוא עוטה לבן וכיפה וצם כהלכה וכצדיק גמור, כל זאת רק כדי להסיר את הכיפה והלבנים עם צאת החג ולחזור למנהגו. האם אדם כזה זכאי למחילה מלאה? האם יש באמת ערך לתענית ולסליחותיו? הרי הוא יודע שהוא ישוב ויהיה חילוני עם תום החג, הוא יודע שיחזור "לחטוא". אז כל הסליחה הזאת מאלוהים היא רק הצגה? רק טקס? רק עוד מטלה שצריך לסמן על לוח השנה לעשות...? ממש כמו להזמין חשבון במסעדה. בדיוק כך.
אני מאמין שאני אדם רוחני, ואת הקונספט של יום כיפור אני אוהב מאוד. אני חושב שזה נפלא שקובעים לי ביומן מתי יש לי פגישה עם עצמי ועם אלוהים ל"המשך עבודה ודיון על התנאים". זה משהו שכדאי לעשות פעם בשנה בכל מקרה...
אני אפילו חושב שזה בסדר גמור לשתק את כל הארץ ל-25 שעות מתחבורה ציבורית ומסחר, גם אם זה יוצא באמצע השבוע ולמרות שזה פוגע במעט תיירות שכבר יש כאן. אני מוכן לספוג את זה אפילו שזה בכפיה ולא נשאר לבחירתי, בגלל שאני חושב שבמדינה הזאת, יום כזה הוא חשוב לצביון העם. (רגע, איפה המשאף ציניות שלי, יש לי התקפה של ציונות).
אני פשוט אספר לכם, בלי לשפוט, מה אני עושה ביום כיפור.
את החשבון שלי עם אלוהים אני עושה במשך כל השנה, הרי הדת זה כמו קזינו – הממסד תמיד מרוויח יותר. גם עם האנשים שחשובים לי ויקרים לי אני משתדל להתמודד בזמן אמת, וכמו שאני אומר להם אם נפגעתי מהם אני מקווה שהם אומרים גם לי.
את יום כיפור אני מבלה בלחשוב על ההחלטות שבצעתי בשנה האחרונה. אני מסתכל אחורנית ובודק איך רצף ההחלטות שביצעתי הביא אותי למקום בו אני נמצא היום. אני בודק אם טוב לי במקום הזה או לא. אני שואל את עצמי מה היעד הבא ואילו החלטות כדאי לעשות כדי להגיע אליו. אני בודק איפה טעיתי, התעכבתי ומנעתי מעצמי להשיג מטרות בצורה יותר יעילה, והאם אפשר לשפר את זה בעתיד.
אתם מבינים חברים שלי, יש הרבה סוגים של סליחה, אבל אני לא מאמין במס שפתיים מוכתב תאריך הנושא בתוכו גם איום, (אם לא תבקשו סליחה אז...). לא מאמין שיום אחד בשנה ינקה אותי מכל העוונות והפשעים כנגד הדת ונגד החברה שבצעתי במשך השנה.
אני מעריך את עצמי כאדם מודע ואינטיליגנטי שיודע בדיוק מתי הוא עושה משהו לא בסדר, ומתי הוא יותר מ"בסדר". אני לא מתיימר להיות נקי מרבב או צדיק בסדום או בעל נס כלשהו. להפיך, אני יודע שקורה שאני בוחר לעשות דברים שלעיתים פוגעים באחרים. כמו כל אדם. אבל אני גם יודע למחול על כבודי ולהתנצל אם אני מרגיש צורך ואני יודע להודות שאני טועה. אני לא צריך תקיעה תרועה ושברים בשביל זה.
מה שאני כן צריך, זה לבדוק כל הזמן את המצפון שלי ולנסות לפעול לפי הצו שהוא מכתיב. זה נכון שביום כיפור יותר שקט, אז אפשר לשמוע אותו יותר טוב, אבל אני באמת משתדל להקשיב לו כל השנה.
רוצים לבקש ממישהו סליחה ביום כיפור? תתחילו באישיות הכי חשובה בחיים שלכם: אתם עצמכם. תבדקו ותגלו איפה קיפחתם את עצמכם מלהיות יותר מאושרים ושלמים השנה, ועל זה תבקשו סליחה. מעצמכם. ואם באמת תתכוונו לזה – לא תחזרו על זה בעתיד וכך תרוויחו את המקסימום מהסליחה שלכם.
אלה לפחות השני סנט שלי.
_________________________________________________________________
התמונות שבמצגת הפלאש המצורפת לפוסט זה לקוחות מפליקר. תוכלו למצוא אותן אצל הצלמים הבאים:
אני מאוד אוהבת את יום כיפור. אולי בגלל שאני לא צמה.
השבמחקמשתי סיבות.
באיטליה, בכפרים ובשכונות, לקראת רדת הערב, בכל ערב, בזמן שאנחנו צופרים עצבניים וממהרים בפקקים, אנשים מתלבשים יפה, לוקחים את הילדים ויוצאים לפסוע לאיטם לאורך הרחוב הראשי. מלקקים גלידה, אומרים שלום למכרים, בני הנוער מתקבצים על מדרגות הכנסייה או לרגלי איזשהו מונומנט. חגיגיות נינוחה באויר. פסג'אטה.
יום כיפור הוא בעיני הפסג'אטה העברית שלנו, פעם בשנה. קולות הילדים הצוהלים על הרולרים והאופניים, קצב ההליכה האיטי, ששונה כך כך מזה שאנו מורגלים בו בשיגרתנו, השקט סביב.
נקמת הולכי הרגל במכוניות.
הסיבה השניה היא יישור הקו שאתה מדבר עליו, שאני רואה באור קצת שונה.
כאמור אולי בגלל שאיני מקפידה על מנהגי החג, וכמו החילונים שתיארת אספתי לי את המנהגים שמוצאים חן בעיני בלבד, הדגש בעיני אינו על החטא והחרטה, אלא על ההזדמנות. ההזדמנות להביט פנימה ולצדדים ולבדוק את עצמי.
ישנן לא מעט הזדמנויות בשנה לחשבון נפש: יום הולדת עברי ולועזי, ראש שנה עברית ולועזית. בכל אלו אני מבצעת סוג של בין-אדם-לאלוהיו (בין אדם לעצמו). ביום כיפור הפוקוס עובר לבין-אדם-לחברו.
נכון, גם אני משתדלת שלא לפגוע באנשים ממילא, ואם אני חשה צורך להגיד סליחה, אני אומרת אותה בלי קשר לעונת השנה, ועדיין, ביום כיפור, ניתנת לי ההזדמנות להתבונן ביחסיי עם האנשים הסובבים אותי, לבדוק את הקשרים שאני יוצרת, ואיפה שצריך, לתת עוד תשומת לב, עוד הקשבה, לבטא אהבה.
זה כמובן מסתדר מצויין גם עם איחולי השנה טובה.
עוד דבר שאני אוהבת ביום כיפור הוא, שבשונה משאר ימי השנה, בהם המיקוד הוא תמיד ב"אני", ביום כיפור עדיין נשתמרה האיכפתיות, הדאגה לזולת. לא לעשן בציבור, שלא להקשות על הצמים או לפגוע ברגשותיהם, הטלויזיה מונמכת, האוכל מוצנע.
התחשבות. כל כך נדירה בחיינו!