ספטמבר 24, 2017

איך להתמודד עם העומס והלחץ בעבודה - עצות מעשיות

אנחנו חיים בעולם מטורף. עומס העבודה הוא כמעט בלתי נתפס. למעשה, כמעט לא משנה מה נעשה, כמה שנשקיע, כמה אנחנו טובים במה שאנחנו עושים, אף פעם לא נצליח "לנקות את השולחן" בסוף יום עבודה,  ולעמוד בכל המשימות שפתוחות ברשימת המטלות שלנו. במיוחד לא בעולם שבו אדם אחד מצופה לבצע תפקיד שתחת ההגדרה שלו נכללת יותר ממשרה מקצועית אחת... שלא לדבר על שלוש ויותר.

אז איך מתמודדים עם העומס בעבודה ובחיים? הנה מספר לקחים שלמדתי על בשרי, וחשבתי להעביר גם לכם, אם עדיין לא הגעתם אליהם בעצמכם:



** דע את האויב **

האדם היחיד שיכול להציב לנו גבולות בעבודה, זה אנחנו. כל אחד לעצמו.
אם אתם מהסוג המתמסר, שמשקיע את כל זמנו ומאודו בעבודה, שחשוב לו שהכל יהיה מושלם ו"בזמן", אם אתם חייבים להיות בשליטה על כל פרט ופרט מהתהליך ואתם נושאים על כתפיכם את האחריות לא רק לביצועים שלכם, אלא גם של אחרים – רוב הסיכויים שאתם האויב הגדול ביותר של עצמכם.

אפשר להאשים את הבוס, את החברה, את העסק שבשירותו אתם עובדים, אבל אם תעיזו להסתכל פנימה, תגלו שמי שדורש מכם הכי הרבה, הוא אתם עצמכם.
נכון, מאוד יכול להיות שעל הנייר הגדרת המשרה שלכם כוללת אינסוף סעיפים של אחריות מקצועית ותארים שחלקם נחשקים יותר וחלקם נחשקים פחות – בסופו של דבר, אתם רק בן אדם אחד.

לא. תעצרו. אתם לא שלושה אנשים או יותר. אתם לא "מולטיטקסרים" נהדרים וזה שאתם "יכולים" לבצע את כל מה שנדרש מכם, זאת לא הנקודה.
הנקודה היא, מה המחיר שאתם משלמים על זה.
מה נשאר לכם מהחיים הפרטיים שלכם, כשאתם מסתכלים על השבוע, החודש, או השנה שחלפה?
האם אתם חיים בשביל לעבוד, או עובדים בשביל לחיות?

מה לעשות כדי לשנות את זה:


תתחילו בלקום וללכת כשמסתיימות שעות העבודה. פשוט ככה. נגמר היום, אז נגמר היום. גם אם יש מיליון דברים בוערים ברשימת המשימות. הכל יכול לחכות, בהנחה שרובנו לא רופאים שתפקידם להציל חיים, וגם לרופאים יש משמרות שכשהן מסתיימות, הם הולכים הביתה ולא ממשיכים לעבוד מהבית. יש עבודה, ויש חיים.

אם אתם עצמאים, תגדירו לעצמכם שעות עבודה ברורות ומסודרות.
אתם לא צריכים להצהיר עליהן. ההגדרה היא קודם כל בשבילכם.
המעסיקים שלכם אמורים לדעת שאתם לא עובדים בסופי שבוע (אלא אם כן סוכם אחרת וודאו שלא סוכם אחרת), ושיום עבודה סטנדרטי מתחיל בין השעות 8 ל-9 בבוקר, ומסתיים בשעה 5-6 אחר הצהריים.

** הפסקה, זאת הפסקה **


מותר לכם לקחת הפסקות. למעשה, בשביל שלא תקרסו תחת העומס, הפסקה מתודית מדי פעם היא חובה, דווקא לרענון היצירתיות שלכם, צבירת כוחות ושמירה על הבריאות הפיסית והנפשית.

מגיעה לכם הפסקת צהריים, ולא, לאכול מול המחשב תוך כדי עבודה, זאת לא הכוונה. למעשה, עשו הכל כדי לא להגיע לכך. תאכלו בקצב בריא. תלעסו לפני שאתם בולעים, ותכננו את היום שלכם כך שתהיה לכם שעה קבועה להפסקה הזאת, ובה אתם לא עונים להודעות, בטח שלא למיילים – ואם אתם לא בחברה, וודאו שאתם מעסיקים את עצמכם במשהו שלא קשור לעבודה.

זאת החלטה שלכם. רק אתם תוכלו לנהל את עצמכם סביבה, וגם אם זה קשה לאחרים להתמודד עם זה, רוב הסיכויים שקשה להם להתמודד עם זמן העבודה שלכם, גם ללא קשר לשעות ההפסקה. הם יאלצו להתמודד. זה אתם או הם.


** זה לא עניין של כסף **


בעולם הקפיטליסטי, יש לנו נטיה להאמין שהכסף שאנחנו מרוויחים אמור לעמוד ביחס ישר לציפיות המקצועיות מאיתנו. הבעיה, שככל שהעולם נהיה יותר דיגיטלי ושוק העבודה הופך ליותר גלובלי, הציפיות לא ממש תואמות את המציאות שמאפשרת לנו לחיות כמו בני אדם.

תזכרו: הכסף שמשולם לכם, הוא עבור שעות העבודה שלכם. לא עבור התוצאה הסופית. התוצאה הסופית תצרוך כמה שעות עבודה שלכם שתצרוך, לאורך פרקי זמן המתחלקים בין יום עבודה לחיים הפרטיים.

היו קנאים לשעות העבודה שלכם ולסיומן הקבוע. זה טוב לתאם ציפיות מראש, ולהגדיר מה אתם מצפים להספיק בכמה זמן, אבל במקרים של חריגה, אל תקחו את זה על עצמכם ותשלמו את המחיר, כי אף אחד לא ידאג לכם ולבריאות שלכם אם תעשו את זה.

את הלקוח והמעסיק מעניינות לרוב רק השורות התחתונות.
השורה התחתונה שלכם היא שאתם והבריאות הנפשית והפיסית שלכם באים קודם.
זאת קלישאה שאת האמת שבה אתם לא רוצים ללמוד על בשרכם.

** מיתוס העובד הנוסף **


הרבה פעמים, אנחנו נוטים להאמין, שכל מה שאנחנו צריכים כדי לעבוד פחות שעות ופחות בעומס, זה עובד נוסף במחלקה או בצוות שלנו.

ובכן... המציאות מוכיחה פעם אחר פעם, שהכנסת עובד חדש, לא רק שלא מקלה את העבודה על מי שכבר וותיק, אלא מוסיפה, להערכתי, כ-50% על העומס הקיים.

כשעובד חדש נכנס, הרבה פעמים יצפו מכם להכשיר אותו ו/או לפקח עליו. זמן הלמידה שלו, יבוא כמובן על חשבונכם, וברוב המקרים אף אחד לא יתגמל אתכם עליו ובמקביל, ימשיכו לצפות מכם לבצע את העבודה שלכם כרגיל. אף אחד לא ידבר איתכם על זה, אם לא תפתחו את זה אתם.

מעבר לכך, גם אחרי זמן ההכשרה או החפיפה, מה שקורה בפועל זה שכמות העבודה פשוט מכפילה את עצמה.

זה קורה מסיבה פשוטה: עסקים לא מעסיקים עובד חדש במטרה להקל על העובדים הקיימים, אלא כדי להגדיל את התפוקה של העסק.

הם מניחים שאם יש עובד נוסף, יש מקום לעוד עבודה. וכך נוצר מעגל קסמים, בו עובדים חדשים מוצאים את עצמם במהרה בדיוק באותו מקום שאתם כבר נמצאים בו מבחינת עומס העבודה, וההקלה שלה ציפתם פשוט - לא מגיעה...

עובד נוסף חדש הוא לא הפיתרון להקלה על העומס שלכם. תשכחו מזה. זאת פיקציה. גם אם כך מציגים לכם את זה הבוסים שלכם – לא משם תגיע הגאולה. היא תגיע מכך שפשוט תציבו למעסיקים שלכם גבולות לגבי עצמכם. נקודה.

** פחד מפיטורין **


זה התירוץ השחוק ביותר בספר שאנחנו כותבים לעצמנו: אם לא נעמוד בעומס, יפטרו אותנו.

ובכן, יכול להיות שזה נכון בחלקו, אבל הנה העובדות בשטח:
תסתכלו סביבכם. כמה אנשים מסביבכם פשוט עושים את העבודה שלהם והולכים הביתה? כמה פעמים פיטרו את האנשים האלה בגלל זה?

אם מישהו ממש לא טוב במה שהוא עושה, אין לו עקומת למידה מינימאלית והוא עצלן או לא מוכשר לעבודה שהוא עושה – מילא. אבל מישהו אי פעם פוטר בגלל שלא עמד בעמוס תוך שהוא עושה בשעות העבודה כמיטב יכולתו במסגרת הדרישות?

במשך שנים השתגעתי מכך שאנשים סביבי, שבאים לעבודה ב"אהלן-אהלן", ממשיכים לקבל את המשכורת שלהם כל חודש כמו שעון, ואף אחד לא אומר להם מילה. וגם אם אומרים להם, לא באמת עושים שום דבר בנושא.

אני לא אומר לכם להתחיל "לזרוק". אני רק אומר שזה שאתם מגיעים עם כל הלב והמחויבות לעבודה, ויש לכם סטנדטים גבוהים ולויאליות גבוהה – לא אומר שאם תדרשו מעצמכם קצת פחות, יזרקו אתכם במהירות לכלבים.

יכול להיות שאם תגזימו יעירו לכם על זה, ואז תוכלו לבדוק מחדש את המינונים.
אבל בגדול – הפחד הזה מ"פיטורין" הוא לרוב משהו שקיים בתוכנו, וכמו שציינתי, הוא תירוץ לא רציונאלי, לסיבה שאנחנו מתאבדים על עבודה שאחרים פשוט מבצעים בה את המינימום הנדרש, או במקרה הטוב, את הממוצע הנדרש.

יתכן ואתם שאפתנים ורוצים להתקדם ולהתפתח בתפקיד שלכם, ואז ההשקעה שלכם יכולה להשתלם, אבל שאלו את עצמכם, ובעיקר תבדקו מסביב – אם הקידום שאתם שואפים אליו, לא אומר שתחיו אפילו פחות.

יכול להיות גם שרק קודמתם, ואתם רוצים להוכיח את עצמכם. אחלה. רק שזה הפוך. אם קודמתם, זה אומר שמאמינים בכם על בסיס מה שכבר עשיתם, ועכשיו אתם צריכים פשוט לבצע את מה שמצופה מכם, ולא מעבר לזה. כל מה שתעשו מעבר לזה, אולי יתקבל בהערכה, אבל אפילו אם ההערכה הזאת מתוגמלת בכסף פר הישג – מתי תוכלו ליהנות מהכסף הזה? כשתפרשו?

** דחוף! בהול! לאתמול! בהקדם האפשרי – זהו את ההגזמות **


כולנו בלחץ, וכולנו רוצים לעמוד ביעדים, אבל העולם שאנחנו חיים בו, איבד לחלוטין את הפרופורציות הנוגעות להיסטריה שעולה משפת העבודה היומיומית שלנו.

כמו שאתם מנסים להלחיץ אחרים על מנת לנסות לעמוד בזמנים שמוקצים לפרוייקטים והמשימות שלכם, גם אחרים מנסים להלחיץ אתכם, וברוב הפעמים הלחץ הזה, הוא פקטיבי ולא אפקטיבי.

לחץ, גורם לטעויות ומעבר לכך, הוא גורם לרדידות התוצרים של העבודה שלכם.
אל תפלו בפח של כל מייל שמשתמש במקדמי ההיסטריה האלה, ולמען האמת, אתם יכולים להרשות לעצמכם להרים טלפון ולשוחח עם האדם שעומד מאחוריו, כדי לקבל פרופורציה לגבי הבהילות של המשימה במציאות.

הרבה פעמים תגלו ש"דחוף" של אחד, הוא לא אותו "דחוף" של אחר, ובמיוחד, לא ה"דחוף" שלכם. המון פעמים תגלו שהתאבדתם על משימה דחופה, שמישהו לוקח פתאום זמן להתייחס לתוצרים שלכם עבורה – וזה ישים אתכם במצב מאוד מתסכל, אבל איך אומרים – מאוחר מידי.

הלחץ שלכם, הוא מספיק. אל תתנו לאחרים להכתיב לכם את הלחצים גם מבחוץ. תהיו ריאליים. תפעילו את הראש ואת ההיגיון הבריא, ושימו גבולות ופרופורציות – קודם כל לעצמכם.

זה לא יעזור לכם לחנך אחרים, כי תמצאו את עצמכם משקיעים זמן רב בלחנך גורמים שיכולים להתחלף במהירות, וזאת יכולה להפוך עבודה בפני עצמה.

פשוט קבעו את הכללים שלכם וערכו בירור אמיתי מול עצמכם, על מנת לקבוע סדרי עדיפויות של דחיפויות במשימות שלפניכם.

** אל תכנסו עם העבודה למיטה **


הגיע סוף היום. סוף סוף אתם במיטה, והשקט המיוחל מכל מה שנדרש מכם מגיע. ואז, בדיוק אז, בתוך השקט הזה, פתאום עולות המחשבות על העבודה: הדברים שלא סיימתם, לא הספקתם, הדברים שצריך לעשות מחר, הכנות, דאגות וכל שאר מזיקין.
זה טבעי. סה"כ, עכשיו בעצם אף אחד לא מפריע לכם, אף אחד לא משיח את דעתכם.
אתם יכולים לעשות סדר, ואשכרה להיות פרודוקטיביים.

לא, לא ושוב פעם לא.
אל תתבלבלו. אתם לא עושים לעצמכם טובה עכשיו כשאתם חושבים על זה.
אתם גם לא חוסכים לעצמכם זמן, כי מחר יתחיל בכל מקרה כל הבלאגאן מחדש.
למעשה, כל הזמן הזה שאתם מקדישים לעבודה עכשיו, בזמנכם הפנוי, על חשבון שעות המנוחה שלכם, הוא כמעט חסר טעם בעליל, מפני שמחר יכנסו עוד המון משתנים חדשים וישנו לחלוטין את התמונה, ורוב מה שתכננתם, ירד לטמיון.
אז למה...?

תעבדו על עצמכם ברצינות:
תחליטו שהזמן לפני השינה, זה שהוא באמת פרטי שלכם,
הוא לא זמן לדאגות. לא זמן ל"לעשות סדר".
הוא זמן הטענה.
אתם לא "מבזבזים" אותו, אם אתם מקדישים אותו למחשבות אישיות חיוביות ובונות, או מנצלים אותו לאסקפיזם שיעזור לכם להירדם יותר בקלות והרבה פחות מוטרדים.
אתם חייבים לגוף שלכם את המנוחה הזאת.

אף אחד לא משלם לכם על לעבוד עכשיו.
אתם לא מועלים בזה לעבודה, ואתם בטח לא מועלים בזה לעצמכם.
תתנתקו מכל הלחץ, הדאגות והשליליות – שתחכה לכם גם מחר על שולחן העבודה.
תהיו עם עצמכם ובשביל עצמכם, ותמצאו מצברים, להיטען לקראת עוד יום חדש, שבו תנהלו את החיים שלכם ככה, שבאמת תוכלו לחיות אותם, ולא רק בשירותו של מישהו אחר.

***

טוב, עוצר כאן, כי רק הפוסט הזה עצמו כבר הפך לעבודת קריאה בפני עצמה,
אז עכשיו הבמה שלכם: 

אשמח אם תשתפו אותי במחשבות שלכם, לגבי הנאמר כאן,
ובמיוחד, אם המנוסים מבינכם יוסיפו בתגובות לקחים וכללי מפתח משלהם,
איך לשרוד את הלחץ והעומס של העבודה, בשביל כל מי שקורא את הפוסט הזה,
ויכול לקחת ממנו עצות מעשיות ליישום בחייו.

בהצלחה לכולנו!

יכולים לעשות את זה גם בפייסבוק:



ספטמבר 15, 2017

כשהבאז קם על יוצרו - מקרה מבחן בפרסום דיגיטלי

אם לא חייתם תחת סלע והייתם עדים לשערוריה סביב הפרסום העגום של "יין בעיר", רוב הסיכויים שנמאס לכם כבר לקרוא על הנושא. 


אבל, אם אתם בעלי עסקים, או עוסקים בפרסום, יש מספר לקחים חשובים ומעניינים שלא כדאי לפספס, כי "מקרה המבחן" העגום הזה, בהחלט מספק מספר תובנות, שחשוב לשים אליהן לב, ולא מאוחר מידי, כמו שלמדו על בשרם, רשת חנויות היין ומשרד הפרסום שלהן, "שביט וזהו".

אמ;לק – #מה_קרה_לנו – תקציר האירועים


הפוסט שעורר סערה ברשת החברתית
דרך היין עלתה בקמפיין, שאת מטרותו המקורית בחרתי לא שרת בפוסט זה.
רק מה, את השיח הם בחרו לעורר בעזרת מודעות טיזריות, פרובקטיביות, פוגעניות – ומודעה אחת ספציפית, הקציפה את זעמה של הרשת, ובצדק.
הרשת מיהרה לגנות את הקמפיין ואת המודעה, שכמובן הורדה מהאוויר במהירות, אך בעולם צילומי המסך... מאוחר מידי.

עד כאן, סיפורו של כל באז פרובוקטיבי סטנדרטי בגועליותו, אבל הסיפור לא נגמר שם, מפני שהקהל באינטרט נקט הפעם בשינוי אסטרטגי, ובמקום לתקוף רק את המותג ולשחק לידיו ביצירת השיח שכיוון אליו – הוא הפנתה את האש, אישית לאסי שביט, מנכ"ל משרד הפרסום שעומד מאחורי הקמפיין.


"סליחה" היא כנראה המילה הקשה ביותר


מעניין שדווקא ערב השנה העברית החדשה, ולקראת יום כיפור, "התנצלות" היא משהו שקשה לגופים מסחריים ועסקים לעשות. 
לא "יין בעיר" ולא מר שביט הביעו צער על הדרך בה נקטו בקמפיין הפוגעני שלהם, ועל המסר המיזוגני והאלים שבחרו להשתמש בו, תוך כדי ניצול קהל הצרכנים למטרותיהם.
למעשה, אסי שביט הגדיל והחריף את המשבר, בתגובה צינית למתקפה ברשת, בשאלה "מה אנחנו איראן פה"?
לטענת שביט, העובדה שהקמפיין היה "מאוזן" והעלה גם מודעה גברית דומה, בעצם אמור לבטל את הסיבה לתקיפה הפמיניסטית הזועמת לקמפיין.
ברור, כי אלימות מבטלים בעזרת אלימות. כל עוד האלימות מאוזנת, הכל טוב.



צילום מסך מתוך כתבה ב"טיים אאוט תל-אביב"
 - ראיון עם אסי שביט בנוגע לקמפיין -
שביט טוען ש"הרשת יצאה מפרופורציה" בתגובתה... עוד ביטוי מצער שלא בדיוק נשמע כמו התנצלות.

גם הורדת הפוסט מהאוויר, יחסית במהירות, אינה התנצלות.
יש מי שיבחר לראות בה הבעת חרטה, אך יהיה זה מפרגן מאוד מצידנו לבחור להביט כך על הדברים, בהתחשב בעובדה שקמפיין שהאסטרטגיה שלו מראש, היא לייצר שיח באמצעות באז שלילי ופוגעני, "לא התכוון לכך מראש".


במשרדי פרסום כבר יודעים היום שהרשת אינה באמת מקום ש"סולח" כשמשהו יורד מהאוויר.

למעשה, הם בונים על צילומי מסך והמשך הבאז על ידי הגולשים, בזמן שהם והלקוחות שלהם יכולים להתכסות בנוצות מלאך ולהגיד – זאת היתה טעות.
אך שוב, בואו נחדד זאת: "טעינו", אין משמעותו, "אנחנו מצטערים".
כי הם לא. ולא תכננו להצטער.


נכון, כאסטרטג פרסומי, גם אני יעצתי לא פעם ללקוחות במשבר, להוריד את הראש עד יעבור זעם, ולשתוק, אבל בימנו ובעקבות מקרים כאלה ודומים להם, דעתי בנושא השתנתה.

על "פרסום רע" והזיכרון הציבורי


כבר תקופה לא קצרה, אני חושד שהביטוי "אין דבר כזה פרסום רע" כבר לא תופס.
יתכן ולצרכנים יש זיכרון קצר, והם אכן חיים משערוריה לשערוריה, בזמן שאלו מתחלפות בקצב מסחרר.
אולי, הרוב הגדול ישכח בקרוב את המהלך העגום הזה של "יין בעיר",
ואולי, אחרי עונש קולקטיבי ציבורי שיורגש, בתקווה, במכירות החג שלהם בזמן הקרוב, הם באמת יחזרו לשגרה.
אבל הפעם, אנחנו לא מדברים רק על הזיכרון הציבורי.

תפנית בעלילה


בזמן שעד היום, רוב האש במדיה החברתית הופנתה ישירות כנגד מותגים או עסקים שהעלו פרסומים פוגעניים לאוויר, וקראה להחרים אותם על מנת לפגוע במכירותיהם ולהענישם, כאן הסיפור הוא אחר.

הפוסט של "שדולת הנשים בישראל"
התמונה היא קישור לפוסט המקורי
"שדולת הנשים בישראל", העלתה לעמוד הפייסבוק שלה פוסט נוקב המפנה את האחריות ישירות למנכ"ל משרד הפרסום שעמד מאחורי הקריאטיב הפוגעני.
תמונתו של אסי שביט, מתנוססת בראש הפוסט, שפסקתו הראשונה היא זאת:

"תכירו, זה אסי שביט. היום המשרד של אסי שחרר פרסומת לרשת חנויות יין. בפרסומת נראית כלה עם הגב למצלמה, ולידה כתוב: "כמה חגגו עליה לפני החתונה?". תסמכו עלינו *ואל* תעשו חיפוש בגוגל"...

זאת התפנית האמיתית. לא רק "יין בעיר" קיבלו ביקורת, אלא האיש שעמד מאוחרי המהלך ספג את רוב הכדורים - ובצדק.

כאן ניתן לראות שהציבור ברשת לומד. יש עקומה שמראה שאנחנו כבר לא פריירים כצרכנים, ושנקעה נפשנו ממניפולציות של אנשי פרסום זחוחים, שחושבים שאפשר פשוט לזרוק לנו כדור ונרוץ לתפוס אותו ולהחזיר להם. וואלה, הכדור הזה חזר... יותר נכון, הבומרנג, והפעם הוא פגע ישירות במי שהשליך אותו לאוויר.

מה למד הציבור:


א. במקום להפיץ את צילום המסך של מודעת המותג, ולתת חשיפה ללוגו שלו – אפשר לפגוע בו גם בלי לספק לו את החשיפה הישירה, ואפילו בלי לנקוב בשמו.

ב. חיפושים בגוגל, ובפייסבוק – מעלים את החשיפה של המותג, ולכן פועלים הפוך – ומשרתים את מטרת הקמפיין, אז כדאי ואפשר להמנע מלעשות את זה.

ג. במקום לתקוף את המותג שנפל קורבן לשכנועיו של משרד הפרסום, וכך לפגוע במזיק אחד, אך להניח לזיהום להפיץ את עצמו על ידי נשאים אחרים – עדיף לתקוף ישירות את המקור.
 

מותה של "התמימות המקצועית"


אני לא מכיר אישית את אסי שביט, ואני גם לא באמת מעוניין להכיר אותו, אבל אני משוכנע שאדם עם 15 שנה של ניסיון בפרסום, שעבד במשרדים גדולים ועם לקוחות רציניים, לא עושה מהלך בסגנון הזה בתמימות.
אין מצב. 


השיקול שלו לא היה צריך להיות "כמה אש זה ימשוך", השיקול היה צריך להיות "איזה אש זה ימשוך",
והתגובה לגבי הפרופורציות של השיח ברשת, היא לא הנושא.
בואו לא נטעה: השאלה היא לא "כמה אנשים עצבננו", השאלה היא "מה עשינו כדי לעצבן אותם".
וואלה, עברתם גבול. 


מר שביט בחר טיימינג עגום, עם מסר עגום וחשב ש"הפמיניסטיות יעשו קצת רעש".
טעות גדולה. הוא הכעיס הרבה מעבר לנשים.
כאיש מקצוע, הוא פוגע עם יישום הגישה האסטרטגית שנקט בה בקמפיין הזה, גם בשמו של מקצוע שהרבה אנשים משתייכים אליו: פרסום, ומסתבר, שאנשי פרסום הם לא פריירים,  וממש לא מוכנים לשתף עם זה פעולה.
כמוני, גם אחרים אמרו את דברם, וטוב שכך.
כי הגישה הזאת כבר מיצתה את עצמה.
כי מספיק זה מספיק זה מספיק.

אנשים כמו אסי שביט, שמאמינים שהם יודעים מה טוב ללקוח, וכמה הם מבינים את הקהל, מפילים בפח הרבה לקוחות טובים, וגורמים להם לספוג אש שפוגעת במותגים ובחברות בלי חשבון. 

הם חושבים ש"הכל תחת שליטה", אבל הם לוקחים את הסיכון הזה על חשבון הלקוחות. 


אם אני הייתי מנכ"ל יין בעיר, הייתי בודק את המכירות אחרי החג הקרוב, משווה לשנה שעברה, ואז שולח לאסי שביט חיוב על ההפרש.
תחושת הבטן שלי, היא שלפחות בתקופה הקרובה, המאזן הזה לא יראה כמו "בונוס" לשביט, אלא כהוצאה ישירה מכיסו.



תמיכה בצד הלא נכון



המהירות בה ניתן להפוך תוקף לקורבן בעיניי הציבור, תמיד תסכלה אותי.

במעגלים החברתיים והמקצועיים אליהם אני משתייך, ראיתי בין השאר גם פוסט תמיכה עצוב של איש פרסום מוכר אחר, בחברו, אסי שביט.


אמנם, איש מקצוע ותיק ומוערך זה, ציין שאינו בעד מהלכים אלימים מהסוג שסביבו נוצרה הסערה,
אך גם הוא, הצר על התגובות ש"יצאו מפרופורציות", וניסה לחזק את חברו, שגם
 לדבריו, ספג מתקפה אישית מוגזמת ברשת.

תכלס, צריך אומץ בשביל לכתוב פוסט תמיכה כזה, ועל כך יש לי הערכה לאותה אישיות מוכרת. אך מצד שני, זה העציב אותי מאוד. כי חברות בצד, כשמישהו כזה פוגע בך ובמוניטין של המקצוע שלך, קצת קשה לי לקרוא לו חבר.
אמור לי מי חבריך וזה...?
אותו איש פרסום, גם לא קרא לחברו להתנצל.
הוא רק הביע את הערכתו המקצועית למר שביט, וצער על הטעות שעשה ושמה אותו במרכז המתקפה.

לא אתנצל.
לא מקובלת עלי בשום צורה ההתנהלות שאליה הנחה אסי שביט את הלקוח שלו,
ולמרות שהאחריות על הפגיעה הציבורית מתחלקת בין שניהם,  לא אקבל בשום צורה את התמימות לכאורה שבה המהלך הזה נעשה.
הכל מחושב, אולי לא נכון, אבל מחושב ומתוכנן. 

הלקוח חשב שהוא יודע לאן הוא נכנס, כי מר שביט בוודאי הבטיח לו, שהרשת אולי תגעש ותסער כמה ימים, אבל אחרי כן כל מה שישאר זה שם המותג בזיכרון הציבורי.
החלק הזה אולי נכון.
אבל מר שביט לא לקח בחשבון את כיוון האש והאחריות אליו עצמו.
הוא לא לקח בחשבון, שחוץ מציבור הצרכנים, יש כאן ציבור נוסף שנפגע, והזיכרון שלו, קצת פחות קצר:
הציבור של אנשי הפרסום - ומעבר לו,
הציבור של העסקים והמותגים שמעסיקים אותם.

מנהלי שיווק ומותג חכמים, שעוקבים אחרי מקרים כאלה ודומיהם, לא ימהרו להשליך את המותג שלהם לאש הציבורית בפעם הבאה, מתוך פחד מוצדק שהמכירות שלהם תפגענה בזמן קריטי.
לפחות, אני מקווה שהם למדו זאת, כי אין באמת סיבה לקחת את הסיכון.


פרסום אפקטיבי, שלא פוגע בצרכנים ומשיג את אותן תוצאות בדיוק, זאת לא בעיה לייצר.
צריך רק למצוא אנשים קריאטיבים מספיק, ואסטרטגים חכמים ויצרתיים מספיק, ואפשר להשיג את אותה שורת מטרה תחתונה, גם בדרכים חיוביות, או לפחות לא פוגעניות.

ואם יש משהו שאני מקווה שאנשי פרסום ובעלי עסקים ילמדו מכל הסיפור העצוב הזה, הוא זה:

רוצים ללחוץ על נקודות כאב?
אין בעיה, תתכוננו טוב,
כי הרשת מראה שהיא מוכנה ללחוץ חזרה.

כמו תמיד, אשמח אם תשתפו אותי במחשבות שלכם בנושא.



חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית