‏הצגת רשומות עם תוויות עצות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות עצות. הצג את כל הרשומות

ספטמבר 24, 2017

איך להתמודד עם העומס והלחץ בעבודה - עצות מעשיות

אנחנו חיים בעולם מטורף. עומס העבודה הוא כמעט בלתי נתפס. למעשה, כמעט לא משנה מה נעשה, כמה שנשקיע, כמה אנחנו טובים במה שאנחנו עושים, אף פעם לא נצליח "לנקות את השולחן" בסוף יום עבודה,  ולעמוד בכל המשימות שפתוחות ברשימת המטלות שלנו. במיוחד לא בעולם שבו אדם אחד מצופה לבצע תפקיד שתחת ההגדרה שלו נכללת יותר ממשרה מקצועית אחת... שלא לדבר על שלוש ויותר.

אז איך מתמודדים עם העומס בעבודה ובחיים? הנה מספר לקחים שלמדתי על בשרי, וחשבתי להעביר גם לכם, אם עדיין לא הגעתם אליהם בעצמכם:



** דע את האויב **

האדם היחיד שיכול להציב לנו גבולות בעבודה, זה אנחנו. כל אחד לעצמו.
אם אתם מהסוג המתמסר, שמשקיע את כל זמנו ומאודו בעבודה, שחשוב לו שהכל יהיה מושלם ו"בזמן", אם אתם חייבים להיות בשליטה על כל פרט ופרט מהתהליך ואתם נושאים על כתפיכם את האחריות לא רק לביצועים שלכם, אלא גם של אחרים – רוב הסיכויים שאתם האויב הגדול ביותר של עצמכם.

אפשר להאשים את הבוס, את החברה, את העסק שבשירותו אתם עובדים, אבל אם תעיזו להסתכל פנימה, תגלו שמי שדורש מכם הכי הרבה, הוא אתם עצמכם.
נכון, מאוד יכול להיות שעל הנייר הגדרת המשרה שלכם כוללת אינסוף סעיפים של אחריות מקצועית ותארים שחלקם נחשקים יותר וחלקם נחשקים פחות – בסופו של דבר, אתם רק בן אדם אחד.

לא. תעצרו. אתם לא שלושה אנשים או יותר. אתם לא "מולטיטקסרים" נהדרים וזה שאתם "יכולים" לבצע את כל מה שנדרש מכם, זאת לא הנקודה.
הנקודה היא, מה המחיר שאתם משלמים על זה.
מה נשאר לכם מהחיים הפרטיים שלכם, כשאתם מסתכלים על השבוע, החודש, או השנה שחלפה?
האם אתם חיים בשביל לעבוד, או עובדים בשביל לחיות?

מה לעשות כדי לשנות את זה:


תתחילו בלקום וללכת כשמסתיימות שעות העבודה. פשוט ככה. נגמר היום, אז נגמר היום. גם אם יש מיליון דברים בוערים ברשימת המשימות. הכל יכול לחכות, בהנחה שרובנו לא רופאים שתפקידם להציל חיים, וגם לרופאים יש משמרות שכשהן מסתיימות, הם הולכים הביתה ולא ממשיכים לעבוד מהבית. יש עבודה, ויש חיים.

אם אתם עצמאים, תגדירו לעצמכם שעות עבודה ברורות ומסודרות.
אתם לא צריכים להצהיר עליהן. ההגדרה היא קודם כל בשבילכם.
המעסיקים שלכם אמורים לדעת שאתם לא עובדים בסופי שבוע (אלא אם כן סוכם אחרת וודאו שלא סוכם אחרת), ושיום עבודה סטנדרטי מתחיל בין השעות 8 ל-9 בבוקר, ומסתיים בשעה 5-6 אחר הצהריים.

** הפסקה, זאת הפסקה **


מותר לכם לקחת הפסקות. למעשה, בשביל שלא תקרסו תחת העומס, הפסקה מתודית מדי פעם היא חובה, דווקא לרענון היצירתיות שלכם, צבירת כוחות ושמירה על הבריאות הפיסית והנפשית.

מגיעה לכם הפסקת צהריים, ולא, לאכול מול המחשב תוך כדי עבודה, זאת לא הכוונה. למעשה, עשו הכל כדי לא להגיע לכך. תאכלו בקצב בריא. תלעסו לפני שאתם בולעים, ותכננו את היום שלכם כך שתהיה לכם שעה קבועה להפסקה הזאת, ובה אתם לא עונים להודעות, בטח שלא למיילים – ואם אתם לא בחברה, וודאו שאתם מעסיקים את עצמכם במשהו שלא קשור לעבודה.

זאת החלטה שלכם. רק אתם תוכלו לנהל את עצמכם סביבה, וגם אם זה קשה לאחרים להתמודד עם זה, רוב הסיכויים שקשה להם להתמודד עם זמן העבודה שלכם, גם ללא קשר לשעות ההפסקה. הם יאלצו להתמודד. זה אתם או הם.


** זה לא עניין של כסף **


בעולם הקפיטליסטי, יש לנו נטיה להאמין שהכסף שאנחנו מרוויחים אמור לעמוד ביחס ישר לציפיות המקצועיות מאיתנו. הבעיה, שככל שהעולם נהיה יותר דיגיטלי ושוק העבודה הופך ליותר גלובלי, הציפיות לא ממש תואמות את המציאות שמאפשרת לנו לחיות כמו בני אדם.

תזכרו: הכסף שמשולם לכם, הוא עבור שעות העבודה שלכם. לא עבור התוצאה הסופית. התוצאה הסופית תצרוך כמה שעות עבודה שלכם שתצרוך, לאורך פרקי זמן המתחלקים בין יום עבודה לחיים הפרטיים.

היו קנאים לשעות העבודה שלכם ולסיומן הקבוע. זה טוב לתאם ציפיות מראש, ולהגדיר מה אתם מצפים להספיק בכמה זמן, אבל במקרים של חריגה, אל תקחו את זה על עצמכם ותשלמו את המחיר, כי אף אחד לא ידאג לכם ולבריאות שלכם אם תעשו את זה.

את הלקוח והמעסיק מעניינות לרוב רק השורות התחתונות.
השורה התחתונה שלכם היא שאתם והבריאות הנפשית והפיסית שלכם באים קודם.
זאת קלישאה שאת האמת שבה אתם לא רוצים ללמוד על בשרכם.

** מיתוס העובד הנוסף **


הרבה פעמים, אנחנו נוטים להאמין, שכל מה שאנחנו צריכים כדי לעבוד פחות שעות ופחות בעומס, זה עובד נוסף במחלקה או בצוות שלנו.

ובכן... המציאות מוכיחה פעם אחר פעם, שהכנסת עובד חדש, לא רק שלא מקלה את העבודה על מי שכבר וותיק, אלא מוסיפה, להערכתי, כ-50% על העומס הקיים.

כשעובד חדש נכנס, הרבה פעמים יצפו מכם להכשיר אותו ו/או לפקח עליו. זמן הלמידה שלו, יבוא כמובן על חשבונכם, וברוב המקרים אף אחד לא יתגמל אתכם עליו ובמקביל, ימשיכו לצפות מכם לבצע את העבודה שלכם כרגיל. אף אחד לא ידבר איתכם על זה, אם לא תפתחו את זה אתם.

מעבר לכך, גם אחרי זמן ההכשרה או החפיפה, מה שקורה בפועל זה שכמות העבודה פשוט מכפילה את עצמה.

זה קורה מסיבה פשוטה: עסקים לא מעסיקים עובד חדש במטרה להקל על העובדים הקיימים, אלא כדי להגדיל את התפוקה של העסק.

הם מניחים שאם יש עובד נוסף, יש מקום לעוד עבודה. וכך נוצר מעגל קסמים, בו עובדים חדשים מוצאים את עצמם במהרה בדיוק באותו מקום שאתם כבר נמצאים בו מבחינת עומס העבודה, וההקלה שלה ציפתם פשוט - לא מגיעה...

עובד נוסף חדש הוא לא הפיתרון להקלה על העומס שלכם. תשכחו מזה. זאת פיקציה. גם אם כך מציגים לכם את זה הבוסים שלכם – לא משם תגיע הגאולה. היא תגיע מכך שפשוט תציבו למעסיקים שלכם גבולות לגבי עצמכם. נקודה.

** פחד מפיטורין **


זה התירוץ השחוק ביותר בספר שאנחנו כותבים לעצמנו: אם לא נעמוד בעומס, יפטרו אותנו.

ובכן, יכול להיות שזה נכון בחלקו, אבל הנה העובדות בשטח:
תסתכלו סביבכם. כמה אנשים מסביבכם פשוט עושים את העבודה שלהם והולכים הביתה? כמה פעמים פיטרו את האנשים האלה בגלל זה?

אם מישהו ממש לא טוב במה שהוא עושה, אין לו עקומת למידה מינימאלית והוא עצלן או לא מוכשר לעבודה שהוא עושה – מילא. אבל מישהו אי פעם פוטר בגלל שלא עמד בעמוס תוך שהוא עושה בשעות העבודה כמיטב יכולתו במסגרת הדרישות?

במשך שנים השתגעתי מכך שאנשים סביבי, שבאים לעבודה ב"אהלן-אהלן", ממשיכים לקבל את המשכורת שלהם כל חודש כמו שעון, ואף אחד לא אומר להם מילה. וגם אם אומרים להם, לא באמת עושים שום דבר בנושא.

אני לא אומר לכם להתחיל "לזרוק". אני רק אומר שזה שאתם מגיעים עם כל הלב והמחויבות לעבודה, ויש לכם סטנדטים גבוהים ולויאליות גבוהה – לא אומר שאם תדרשו מעצמכם קצת פחות, יזרקו אתכם במהירות לכלבים.

יכול להיות שאם תגזימו יעירו לכם על זה, ואז תוכלו לבדוק מחדש את המינונים.
אבל בגדול – הפחד הזה מ"פיטורין" הוא לרוב משהו שקיים בתוכנו, וכמו שציינתי, הוא תירוץ לא רציונאלי, לסיבה שאנחנו מתאבדים על עבודה שאחרים פשוט מבצעים בה את המינימום הנדרש, או במקרה הטוב, את הממוצע הנדרש.

יתכן ואתם שאפתנים ורוצים להתקדם ולהתפתח בתפקיד שלכם, ואז ההשקעה שלכם יכולה להשתלם, אבל שאלו את עצמכם, ובעיקר תבדקו מסביב – אם הקידום שאתם שואפים אליו, לא אומר שתחיו אפילו פחות.

יכול להיות גם שרק קודמתם, ואתם רוצים להוכיח את עצמכם. אחלה. רק שזה הפוך. אם קודמתם, זה אומר שמאמינים בכם על בסיס מה שכבר עשיתם, ועכשיו אתם צריכים פשוט לבצע את מה שמצופה מכם, ולא מעבר לזה. כל מה שתעשו מעבר לזה, אולי יתקבל בהערכה, אבל אפילו אם ההערכה הזאת מתוגמלת בכסף פר הישג – מתי תוכלו ליהנות מהכסף הזה? כשתפרשו?

** דחוף! בהול! לאתמול! בהקדם האפשרי – זהו את ההגזמות **


כולנו בלחץ, וכולנו רוצים לעמוד ביעדים, אבל העולם שאנחנו חיים בו, איבד לחלוטין את הפרופורציות הנוגעות להיסטריה שעולה משפת העבודה היומיומית שלנו.

כמו שאתם מנסים להלחיץ אחרים על מנת לנסות לעמוד בזמנים שמוקצים לפרוייקטים והמשימות שלכם, גם אחרים מנסים להלחיץ אתכם, וברוב הפעמים הלחץ הזה, הוא פקטיבי ולא אפקטיבי.

לחץ, גורם לטעויות ומעבר לכך, הוא גורם לרדידות התוצרים של העבודה שלכם.
אל תפלו בפח של כל מייל שמשתמש במקדמי ההיסטריה האלה, ולמען האמת, אתם יכולים להרשות לעצמכם להרים טלפון ולשוחח עם האדם שעומד מאחוריו, כדי לקבל פרופורציה לגבי הבהילות של המשימה במציאות.

הרבה פעמים תגלו ש"דחוף" של אחד, הוא לא אותו "דחוף" של אחר, ובמיוחד, לא ה"דחוף" שלכם. המון פעמים תגלו שהתאבדתם על משימה דחופה, שמישהו לוקח פתאום זמן להתייחס לתוצרים שלכם עבורה – וזה ישים אתכם במצב מאוד מתסכל, אבל איך אומרים – מאוחר מידי.

הלחץ שלכם, הוא מספיק. אל תתנו לאחרים להכתיב לכם את הלחצים גם מבחוץ. תהיו ריאליים. תפעילו את הראש ואת ההיגיון הבריא, ושימו גבולות ופרופורציות – קודם כל לעצמכם.

זה לא יעזור לכם לחנך אחרים, כי תמצאו את עצמכם משקיעים זמן רב בלחנך גורמים שיכולים להתחלף במהירות, וזאת יכולה להפוך עבודה בפני עצמה.

פשוט קבעו את הכללים שלכם וערכו בירור אמיתי מול עצמכם, על מנת לקבוע סדרי עדיפויות של דחיפויות במשימות שלפניכם.

** אל תכנסו עם העבודה למיטה **


הגיע סוף היום. סוף סוף אתם במיטה, והשקט המיוחל מכל מה שנדרש מכם מגיע. ואז, בדיוק אז, בתוך השקט הזה, פתאום עולות המחשבות על העבודה: הדברים שלא סיימתם, לא הספקתם, הדברים שצריך לעשות מחר, הכנות, דאגות וכל שאר מזיקין.
זה טבעי. סה"כ, עכשיו בעצם אף אחד לא מפריע לכם, אף אחד לא משיח את דעתכם.
אתם יכולים לעשות סדר, ואשכרה להיות פרודוקטיביים.

לא, לא ושוב פעם לא.
אל תתבלבלו. אתם לא עושים לעצמכם טובה עכשיו כשאתם חושבים על זה.
אתם גם לא חוסכים לעצמכם זמן, כי מחר יתחיל בכל מקרה כל הבלאגאן מחדש.
למעשה, כל הזמן הזה שאתם מקדישים לעבודה עכשיו, בזמנכם הפנוי, על חשבון שעות המנוחה שלכם, הוא כמעט חסר טעם בעליל, מפני שמחר יכנסו עוד המון משתנים חדשים וישנו לחלוטין את התמונה, ורוב מה שתכננתם, ירד לטמיון.
אז למה...?

תעבדו על עצמכם ברצינות:
תחליטו שהזמן לפני השינה, זה שהוא באמת פרטי שלכם,
הוא לא זמן לדאגות. לא זמן ל"לעשות סדר".
הוא זמן הטענה.
אתם לא "מבזבזים" אותו, אם אתם מקדישים אותו למחשבות אישיות חיוביות ובונות, או מנצלים אותו לאסקפיזם שיעזור לכם להירדם יותר בקלות והרבה פחות מוטרדים.
אתם חייבים לגוף שלכם את המנוחה הזאת.

אף אחד לא משלם לכם על לעבוד עכשיו.
אתם לא מועלים בזה לעבודה, ואתם בטח לא מועלים בזה לעצמכם.
תתנתקו מכל הלחץ, הדאגות והשליליות – שתחכה לכם גם מחר על שולחן העבודה.
תהיו עם עצמכם ובשביל עצמכם, ותמצאו מצברים, להיטען לקראת עוד יום חדש, שבו תנהלו את החיים שלכם ככה, שבאמת תוכלו לחיות אותם, ולא רק בשירותו של מישהו אחר.

***

טוב, עוצר כאן, כי רק הפוסט הזה עצמו כבר הפך לעבודת קריאה בפני עצמה,
אז עכשיו הבמה שלכם: 

אשמח אם תשתפו אותי במחשבות שלכם, לגבי הנאמר כאן,
ובמיוחד, אם המנוסים מבינכם יוסיפו בתגובות לקחים וכללי מפתח משלהם,
איך לשרוד את הלחץ והעומס של העבודה, בשביל כל מי שקורא את הפוסט הזה,
ויכול לקחת ממנו עצות מעשיות ליישום בחייו.

בהצלחה לכולנו!

יכולים לעשות את זה גם בפייסבוק:



יולי 07, 2017

מחיר התהילה בפייסבוק וברשתות החברתיות


מתוך היכרות אישית ומעקב אחרי לא מעט "אושיות רשת", שמתי לב לאחרונה, שרבות מהן מעלות פוסטים המתלוננים על המחיר הגבוה שהן משלמות על שיתוף חייהם הפרטיים ברבים. אני לא מאשים או מבקר אותן, חלילה.
הפוסט הזה נכתב למען אלה שמגלים או עומדים לגלות את המחיר בעצמם, על מנת שיוכלו לקחת אותו בחשבון במידה והם שואפים לאותה חשיפה והכרה מיוחלת, והוא כולל גם עצות מעשיות למי שכבר מתמודד עם אותו מחיר, ואפילו שוקל לוותר.

* תסלחו לעברית, זכר נקבה וכאלה... הפוסט מנוסח לנוחות קריאה ומתכוון לאושיות משני המינים, כמובן.

1.      אינטימיות חד צדדית

אנשים שחושפים את חייהם האישיים במדיה הציבורית ברשת, מבינים במהירות את כלל המפתח: "יותר חשוף, יותר חשיפה".

הכוונה כמובן לא בהכרח לחשיפה פיסית של הגוף, אלא יותר של הנפש והרגש.
האנושות תמיד נמשכה לאינטימיות, ל"מציצנות" כפי שהיא בקלות יכולה להיתפס על ידי מי שמשתף את האינטימיות שלו באופן חד צדדי, עם אנשים שלא משתפים אותה בחזרה.


מציצנות, היא משהו טבעי. היא נובעת מהצורך שלנו להזדהות, לבקר ולהשוות את עצמנו לאחרים. 

לא כולנו בנויים לחשיפה אינטימית ציבורית, חלקית או רגעית ככל שתהיה. צריך אומץ, העזה ויכולת הכלה לכל תגובה שלא תגיע בעקבות ההחשפות שלנו ברבים, והאמת היא שאפילו בין החושפים עצמם, "עור הפיל" הזה לא באמת קיים. ככה זה, יוצרי תכנים שהם באמת רגישים, רגישים גם לביקורת.

מה חשוב לזכור:

האנשים שעוקבים אחרי התוכן שלכם, ירגישו הרבה פעמים שהם מכירים אתכם, גם אם הם לא באמת מכירים אתכם בפועל.
בדיוק כפי שאתם מרגישים לפעמים עם מפורסמים שאין לכם באמת קשר איתם, אך היצירה שלהם או הנוכחות הציבורית שלהם במדיה גורמת לכם להרגיש שאתם מכירים אותם.

למי שברור שהחשיפה הציבורית היא רק צד חלקי ומצומצם יחסית באישיות האמיתית של כל מפורסם, אמור להיות יותר קל להפנים את זה.

אין טעם או צורך לתקן את התפיסה של העוקבים שלכם ולהעמיד אותם על ה"טעות" שהם לא מכירים אתכם באמת. למעשה, כשאתם עושים זאת, אתם פוגעים בדיוק במסר שאתם משתדלים להעביר כל הזמן: האותנטיות שלכם.

אם מישהו הבין אתכם לא נכון לדעתכם, תחזרו לתוכן שלכם ותבדקו מה גרם לכך, על מנת שתוכלו להימנע מפרשנות מהסוג הזה בפעמים הבאות.

2.      המגיבים שמוציאים אותכם מדעתכם

רוב האנשים, אוהבים לשמוע בעיקר שמזדהים עם דבריהם וחושבים כמוהם. הם מצפים לקבל חיזוקים חיוביים, וקשה להם להתמודד עם ביקורת, שלא לדבר על תוככה. 
כולנו, לא רק ישויות פופלאריות ברשת, מכירים את אלה שיבקרו אותנו על הדברים שאנחנו עושים, גם כשלא הזמננו אותם. מוקצים מחמת המיאוס אפילו יותר, הם אלה המשיאים עצותיהם למרות שלא נתבקשו להן מאיתנו, אלה שמתקנים אותנו על טעויות ואלה ש"יודעים יותר טוב" מאיתנו.

זה מרגיז. ללא ספק. אבל זה גם משרת אתכם כישויות רשת ציבוריות, ולמעשה לפעמים הרבה מעבר למה שאתם חושבים.


העצה שלי: גם אם מישהו מבקר אתכם, מתקן אתכם או מוכיח אתכם ברבים, תודו לו על התגובה. סה"כ הוא מקדם את הדיון, מעלה את החשיפה לדברים שפרסמתם ומראה שהדברים שלכם מגיעים לעוד אנשים. 

התייחסו לתוכן של המגיב, הודו על השלמת מידע באדיבות, הודו בטעויות אם אתם מרגישים שטעיתם, תקנו מה שצריך, מה שאפשר. (למשל, שגיאות כתיב ודפוס).
ייצרו הרגשה של שיח פתוח, כל עוד הוא מכבד אתכם ואת המגיבים האחרים בדיון שמתקיים בפוסט שלכם. 

אתם לא חייבים לקבל כל צורת ביטוי, זה לשיקולכם, אבל לפחות לדעתי, הקהל שלכם מספיק אינטיליגנטי להבחין מי יוצא גס רוח, חסר טאקט, חסר טעם או אלים, ואין שום צורך שגם אתם תצטרפו לאופי השיח הזה או תעודדו אותו אצלכם בדיון.

רצוי מאוד לא לחנך את המגיבים לכם איך להגיב, אלא להוות להם דוגמא. לשלוט באופי השיח ובנארטיב הדיוני. היסחפות איתם למחול שדים שלילי, לא באמת יעשה לכם טוב, ולא יתרום להמשך השיח.

החלטתם למחוק תגובה או להסיר אותה? תעשו צילום מסך. תשלחו הודעה פרטית למגיב על כך שנאלצתם למחוק את תגובתו מהסיבות המפורטות. הזמינו אותו להגיב שוב, באופן שמתאים לכם, בדיונים שאתם מקיימים.
לא הלך? – אפשר לחסום. אפשר למחוק. 

מניסיוני, פעולות כאלה, לרוב גורמות לעוקבים להרגיש שאין באמת מקום לדיון ויש סתימת פיות. זה בסדר אם אתם בסדר עם זה. בסופו של דבר, כולנו רוצים להרגיש נוח במקום בו אנחנו נחשפים.

רק קחו בחשבון שאם המטרה שלכם היא חשיפה מקסימאלית – לחסום אנשים לא באמת יקדם אתכם לזה. וגם זה בסדר. הכל שאלה של לאיזה קהלים אתם רוצים להגיע, ומהי מטרת החשיפה האישית שלכם, בשורה התחתונה.

 3.      פרחי קיר – אלה שלא מגיבים

אלה שלא מגיבים לכם באופן ציבורי, וייתכן שאינם אפילו מתקשרים איתכם ישירות בזירות פרטיות יותר, יכולים להיתפס כחטטנים מעצבנים. קל לתפוס אותם ככה, במיוחד כשאתם שופכים את הלב והקרביים שלכם בפוסטים שחשופים לכולם, ומקפידים להגיב גם לאחרים.

ישויות מדיה חברתית שמבינות את חוקי משחק ה"נטוורקינג", שבו כל מי שפעיל מכיר בצורך ההדדי לחשיפה באמצעות תגובות ושיתופים, חושבות לפעמים שרק מי שמגיב, ראוי להיחשף לתוכן שלהן.

התפיסה הזאת, אחראית על צימצום החשיפה שלכם, מסיבות פשוטות וטכניות לחלוטין – כפי שמראים הנתונים: 80% מהאנשים ברשת הם "צופים בלתי נראים". 

רק 20% אחוז מהגולשים ברשתות החברתיות, נמצאים על הספקטרום של ההגדרה "ייצרני תוכן", ובשולים שלה נמצאים אלה שפחות מעלים תכנים אישיים בעצמם, ויותר מגיבים לאחרים.

80% זה המון. זה הרוב המכריע של החשיפה, וברשת החברתית, המספרים יכולים מאוד לבלבל, מפני שבפייסבוק, פרופילים של אנשים פרטיים אינם מציגים אחוזי חשיפה, אלא רק עקבות של אינטראקציה ציבורית, כמו לייקים, תגובות ושיתופים.
את החשיפה אנחנו נאלצים להעריך, וכדי להעריך אותה נכון, כדי לדעת את היחסים האחוזיים בין מי שמגיב למי שלא.

העלמתם את הלא מגיבים? אתם מעלימים אחוז ניכר מהחשיפה שלכם.
מעבר לכך, האנשים שלא מגיבים באופן ציבורי, כן עוזרים לחשיפה שלכם בדרכים אחרות, כאשר הם משתפים את הפוסטים שלכם דרך ווטסאפ, מייל, הודעות פרטיות בפייסבוק ועוד. גם כשהם מספרים לסובבים אותם על התכנים שלכם וממליצים עליכם – רוב הפעמים לא תדעו. מדי פעם הם או מישהו אחר יחשוף אתכם לכך, אבל אתם יכולים להיות בטוחים, שאם פוסטים שלכם זוכים להרבה תגובות ושיתופים באופן יחסי, רוב הסיכויים שהם גם מופצים לפחות באותה מידה, בערוצים שאין לכם אפשרות למדוד מספרית ולהיות מודעים לפירוט על כך. 

העצה שלי: אם עוד לא עברתם את המספר המקסימאלי של חברים בפייסבוק (5000), אל תסירו חברים שלא מגיבים לכם. עודדו אותם דרך הפוסטים לשתף בדרכם. הכירו בכך שלא לכולם נוח להיחשף כמוכם באופן ציבורי. סה"כ אם כולם היו נחשפים, התחרות היתה הרבה יותר קשה, ואתם הייתם פחות ייחודיים.

אל תשכחו שהסטטוס של "חברות" בפייסבוק הופך אתכם לנגישים לאנשים האלה בהודעות פרטיות, מה שמאפשר להם לייצר אתכם נטוורקינג אישי במידה ונדרש.
אלה מכם המתפנסים מכתיבה או יצירת תכנים, יגלו שהרבה הצעות עבודה מגיעות דווקא מעוקבים "שקופים" שלא מראים את עצמם בפוסטים שלכם, אבל מעריכים אתכם על היכולות שלכם לבטא את מה שאתם מבטאים. למעשה, הייחוד שלכם עבורם, היא העובדה שאתם מסוגלים להביע במילים ותמונות את מה שהם רוצים ולא יכולים.

לסיכום:

מי שמצליח לייצר בולטות, חשיפה ותשומת לב, בכל פלטפורמה וזירה, זוכה ליחס ציבורי על כל גווניו. את היחס הזה אי אפשר לבחור. אפשר, במקרה הטוב, לשלוט בו עד כמה שניתן מכיוונכם.

זו הבחירה שלכם עם מי אתם רוצים לדבר ואיך אתם רוצים להשפיע, ועליכם להבין שאף פעם לא תוכלו לרצות את כולם.

ביקורת, ותשומת לב חוזרת כלשהי, היא סימן בעיקר לכך שהחשיפה שלכם משמעותית.

מהמקום הזה, התעודדו, והמשיכו בדרכם מרוצים וטובי לב. השקיעו את האנרגיה שלכם יותר במי שמגיב ומושפע מהתוכן שלכם כפי שאתם שואפים, ופחות במי שמתנגד לכם או לא מקבל את דבריכם. החלוקה הזאת תעזור לכם לשמור על עצמכם יותר ולפתח את החוסן הנפשי הנדרש, שמגיע עם חשיפה הולכת וגדלה.

אם יש לכם עוד עצות איך להתמודד עם המחיר לחשיפה והפרסום ברשת החברתית, אשמח אם תוסיפו בתגובות, וכמובן שכמו תמיד אשמח אם תשתפו אותי בכל מחשבה שלכם בנושא.

אפשר גם בפייסבוק:


דצמבר 09, 2016

10 תובנות מ-10 שנים כתיבת בלוג


10 שנים בלוג. באותה נקודה ברשת. עם הרבה לזוז בין הקווים. עם הרבה ניסויים וניסיונות. עם הרבה לבטים וחששות. עם הרבה להגיד, מסתבר.

כשיצאתי למסע הזה, לא ידעתי כמה רחוק הוא יגיע. פתחתי בלוג כניסיון, בדיוק בשנה שהתחילו להתעורר בעולם הרשתות החברתיות, ובזמן שבפייסבוק שיחקנו עדיין ב"איזה ספייס גירל אני" והשוונו לתוצאות של חברים מהתיכון, בבלוג שלי כבר התחלתי לחפור ולגלות שוואלה, יש אנשים שמה שאני כותב מעניין אותם.

אבל מעבר ללעניין את הקוראים, התחילו להתגבש לאורך הדרך הכללים שהנחו אותי ואליהם נצמדתי בכל כוחי, מתוך אמונה שרק ככה הבלוג שלי יהיה "באמת שלי". עכשיו, בתום 10 שנים של עשיה עקבית, אני רוצה לשתף בהם את מי שלכתוב בלוג אישי מעניין אותו, והרי הם לפניכם:


1.      אמינות – מה שאתם קוראים פה זאת תמיד רק דעתי
הבלוג שלי מעולם לא נועד למטרות רווח ולא נועד למכור שום דבר. המטרה שלו מאז ומעולם היא למצוא אנשי שיח שרוצים לתרום מהידע שלהם, המחשבות שלהם והרגשות שלהם, בנושאים שמעניינים אותי.
לוקח שנים לבנות אמינות מול הגולשים וכל ריח קלוש של מסחריות משנה את היחס שלהם לתוכן לחלוטין. השאיפה שלי, שהקוראים בבלוג שלי ידעו וירגישו תמיד שהתוכן שהם מקבלים הוא 100% דעתי האישית והניסיון שלי – לטוב ולרע, ללא שום התערבות משחדת מבחוץ.

2.      תכתוב רק על מה שבאמת אכפת לך ממנו
"האם זה מצדיק פוסט"? היא שאלה שהעליתי בפני עצמי מאות פעמים במהלך 10 השנים האחרונות. כן, זה הבלוג האישי שלי, ואני יכול לכתוב בו על מה שאני רוצה, אבל לאורך הזמן הבנתי שהמטרה היא לא "להאכיל את המפלצת", אלא לאלף אותה "לעבוד בשבילך". גנזתי עשרות
כשאתה כותב על משהו שאכפת לך ממנו, אתה כותב מתוך תשוקה, ותשוקה היא אלמנט מדבק שמושך אליו כאלו שיש להם תשוקה דומה. כלומר, האנשים הכי מעניינים שעוסקים בנושא, לפחות בעיניי.

3.      תכתוב כמה שבא לך
זה נכון, אין לנו סובלנות לקרוא היום טקסטים שנתפסים בעיננו כארוכים מידי. הסטודנטים שלי שמעו ממני לא אחת על הצורך לקצר ולהישאר עניינים בטקסטים שלהם שפונים לקהלי מטרה ממוקדים. אבל בבלוג שלי החלטתי להתעלם לחלוטין מה"כלל" הזה, ואין לי ספק ששילמתי עליו לא פעם מחיר – שתמיד הייתי מוכן לשלם. כתפיסה – אם היה חשוב לי להגיד את זה, זה בתוך הפוסטים, ואם זה ארוך מידי בשביל מישהו, או לא מעניין אותו, הוא תמיד יוכל לדלג בקלילות בין כותרות המשנה ולמצוא את מה שכן יעניין. ביננו, תמיד אפשר לראות בתגובות את ההבדלים בין מי שקרא והתעמק ובין מי שרפרף בין הכותרות – אבל למדתי לא לשפוט את הממהרים, ואף להעריך אותם על כך שלרוב דווקא הם הראשונים להגיב ולפתח את השיח.

4.      תכתוב מתי שבא לך
אם זה הבלוג האישי שלך, ואתה יודע שתכתוב כשיהיה לך מה להגיד, לא צריך ללחוץ על הצורך להגיד משהו או לכפות עליו מסגרת זמנים "מסודרת". אין לי עבור הבלוג הזה "גאנט תוכן חודשי" או שנתי. מה שכן יש לי, זאת המודעות שהפלטפורמה הזאת נמצאת שם בשבילי בכל פעם שארגיש צורך להשתמש בה, וזה מספיק בשביל להגיע אליה תמיד כשיש משהו שבעיניי הוא חשוב ומתאים להגיד בה.
אף אחד לא מחכה לפוסט הבא שלי, או של אף אחד אחר. כשהתוכן הזה עולה, הוא מקבל את היחס בהתאם לאיך שהוא מוגש ולרלוונטיות שלו לקוראים, אז אין טעם להלחיץ את עצמך עם משפטים כמו "שיואו, לא כתבתי בבלוג כבר המון זמן". זה לא ה"כמה" כתבת. זאת האיכות של הפוסטים שאתה כן כותב ומפרסם, שנמדדת ביחס שהם מקבלים, וכמובן בסיפוק העצמי מלהביע את הדברים שאתה מרגיש או חושב.

5.      תנסה מה שבא לך
העולם הטכני מאחורי הקלעים של בלוג, הוא מורכב לא פחות מהתוצר הסופי הציבורי. פלטפורמות בלוגים שונות, מאפשרות אפשריות טכניות שונות וכדאי תמיד לחקור, לנסות ולגלות מה מהדברים מתאים לבלוג שלך ומה לא.
המערכת של "בלוגר", מאפשרת מאז הקמתה התערבות ישירה באיפיון ועיצוב הבלוג בהתאם לצרכים הטכניים של מי שמנהל אותו, והיא הולכת ומשתפרת עם השנים ועם הטכנולוגיה והשימושים החדשים שצצים במדיום.
ניסיתי אין סוף וויג'טים, פיצ'רים וכלים שנועדו להעשיר את הבלוג בתוכן ולספק בו יותר אינטראקציה ועניין עם הקהל. חלקם הלכו ובאו, חלקם נשארו והפכו לאבן דרך. רוב הקוראים בכלל לא שמים לב לשינויים שלפעמים מושקעות בהן שעות ארוכות של תכנון, עריכה ואפילו קצת תכנות, אבל מה שתמיד מניע אותי לנסות זה הרצון להתחדש והסקרנות, וגם הידיעה שתמיד (או בעצם לרוב) אפשר לחזור אחורה למה שכבר היה.

6.      דע עם מי אתה מדבר
גם כשכתבתי פוסטים בנושאים מאוד שונים אחד מהשני, בעלי אופי שונה אחד מהשני, תמיד ידעתי מי נמצא בצד השני של השיחה. כי זה הרעיון בבלוג כפי שאני תופס אותו – שיחה. אולי אחת שמתחילה בפוסט אחד ארוך וחופר, ואולי היא התחילה בבלוג אחר או במקום אחר ברשת, אבל כל הרעיון מאחורי בלוג בעיניי, הוא ליצור חיבור בין הדברים שאתה אוהב וחשובים לך, לאחרים שאוהבים את אותם הדברים והם חשובים להם באותה המידה. בלי לדעת עם מי אתה מדבר, מתקבלים טקסטים כלליים מידי, ולפעמים "מסבירים" מידי – מה שהופך אותם לפחות קריאים ופחות מעניינים למי שכבר "חי את הנושא". אז החלטתי שאני לא עושה "הנחות" לאף אחד שקורא אותי. נותן לעצמי להתבטא בחופשיות מתוך הנחה שמי שקורא, לא התחיל לעסוק בנושא היום, בפוסט הזה (אלא אם כן זה משהו ממש ממש חדש). מודה, לא תמיד קל לעקוב אחרי, לא תמיד אני עושה את זה קל, אבל אני מאמין בלתת קרדיט לקוראים שלי, ומבין מראש שמה שיש לי להגיד ואיך שאני אומר את זה, לא אמור להתאים לכולם. לא כולם אמורים להבין, לא כולם אמורים להתחבר. הכל בסדר, מי שחשוב לי כאן זה אלו שכן.

7.      דע להגדיר הצלחה
בזמן שרוב הפלטפורמות ברשת גורמות לכולנו לשחק את משחק המספרים, מאוד מפתה למדוד הצלחה של פוסט או של בלוג בכמות האנשים שקראה והגיבה אליו, אולם בזמן שחשיפה ואינטראקציה הם שני פרמטרים חשובים, אסור להזניח את הפרמטר הלא מדיד מספרית "מי".
אם פוסט שלי בנושא מסוים הגיע לאנשים שהם בעיניי מובילי דעה בנושא, והם קראו והגיבו לו, או שיתפו אותו, מבחינתי זאת הצלחה. פחות חשוב ה"כמה", יותר חשוב לי שהחשיפה הקיימת של הפוסט או הבלוג מתקיימת בספירות התוכן הרלוונטיות ומגיעות לאנשים שבאמת יפיקו מהם תועלות או ימצאו בתוכן עניין.
הצלחה מבחינתי, נמדדת גם כשמישהו אומר לך פנים אל פנים: "שמע, אני אוהב את מה שאתה כותב בבלוג שלך", או "מאוד התחברתי לפוסט שלך בבלוג", ולא רק לרשמים המדידים במדיה הדיגיטלית.
הניסיון לימד אותי שככל שרודפים אחרי מספרים יותר גדולים, כך איכות התוכן יורדת בעיניי והשיחה הופכת להרבה יותר כללית והרבה פחות מחדשת. אותי ספציפית לא מעניין לטחון מים. אז הבלוג שלי מיועד לאנשים ברמת השיח שאני מצפה לה באופן אישי כאדם, ומי שלא מתאים לא, מוזמן להמשיך הלאה – באהבה.

8.      חשיפה ורלוונטיות
מעולם לא קידמתי את הבלוג שלי בתשלום בשום דרך, כבחירה. תמיד האמנתי ופעלתי על מנת שהתוכן שלי יגיע לאנשים שהוא מעניין אותם דרך חיפושים והמלצות. אמונה מלאה בכוח של תוכן להיות "ויראלי" בהגדרה היותר רגועה שלו – ואף יותר מזה: אני מאמין שאם התוכן לא מצליח לעבור בכוחות עצמו בין אנשים שהוא רלוונטי אליהם, זה כי הוא לא חזק מספיק. אז איזו סיבה יש לקדם אותו בתשלום? הרי אני לא מוכר כאן כלום.
עם זאת, כן עסקתי בלקדם את התוכן מהבלוג שלי, בערוצים מקבילים, דרך נטוורקינג. אז בהחלט תראו ממני פוסט בפייסבוק שמספר לכם שכתבתי פוסט חדש בבלוג, כי אני מאמין שלפחות חלק נכבד מהעוקבים שלי בפייסבוק, מתעניינים במה שאני כותב ובתוכן שאני משתף, גם במקום שהוא מעבר למה שפייסבוק מאפשר בהתנהלות שלו.
כן תראו בחותמת המייל שלי, קישור קבוע לבלוג ולפוסט האחרון, מאותה הסיבה בדיוק, וכן תשמעו אותי בכיתה או בשיחה פרטית מספר לסטודנטים שאני כותב בלוג ושיש שם פוסטים שיכולים לעניין אותם בהקשר לשיעור.
תמיד כשאציע תוכן מהבלוג שלי לאחרים, תהיה לכך רלוונטיות פרקטית אליהם. תמיד תהיה להם תועלת. תמיד אקפיד להבהיר להם את התועלת שיכולה לצאת להם מלקרוא את התכנים שלי. הנושא הוא אף פעם לא אני. הנושא הוא הם ואיך הם מתחברים לתוכן המדובר.

9.      תוכן שכיף לחזור אליו
אנחנו חיים בעולם מבזקי שכמעט ולא מאפשר לנו לחזור לאחור ולעשות השלמות של תוכן שפספסנו. כל-כך הרבה "קורה עכשיו", למי יש זמן לחקור את העבר ולחפש בהיסטוריה. אבל אני מודה, שעם השנים, יש פוסטים שעלו בבלוג, שממש כיף לי לחזור אליהם, ולקרוא אותם שוב. אולי בפרספקטיבה חדשה, אולי עדיין בדעה דומה, אבל ארוכים ומפורטים ככל שיהיו, אני מוצא את עצמי קורא אותם שוב ושוב.
מדי פעם, פוסט שנכתב לפני תקופה ארוכה, צף פתאום ברשימות הנתונים. כך אני יכול לראות שבשבוע מסוים, הפוסט ה"ישן" הזה, עבר סיבוב נוסף במעגלים של אנשים שמצאו אותו מעניין או רלוונטי אליהם, בלי קשר למתי הוא נכתב.
זאת אחת ההרגשות המספקות ביותר – לדעת שיש פוסטים שכתבת ותמיד יכולים להיות רלוונטיים, למרות התקופה, למרות הטכנולוגיה, למרות מיליון ואחד דברים שקורים במקביל.
כדי לכתוב פוסטים כאלה, יש צורך בחשיפה ואינטימיות ויש צורך בהעזה להגיד משהו שלא הרבה אנשים מוכנים להגיד. מה שמאפיין פוסטים כאלה הוא דווקא היותם יותר "פילוסופיים" ו"אישיים", ואני שמח ומודה לעצמי שכתבתי אותם. תמיד אשאף לכתוב כמה שיותר מהם.

10.  תגובות
אין ספק שמה שהכי מתגמל בלוגר, הן התגובות שהוא מקבל על הפוסטים שלו. תגובה אחת יכולה לעשות לך את היום, רק כי אתה פשוט יודע ש"אתה לא מדבר עם עצמך". אם למישהו היה מספיק חשוב להשאיר תגובה – אין מחמיא מכך, וזה ממש לא מובן מאליו להאמין שהרבה אנשים ישאירו לך תגובה או ייקחו חלק בשיח שרצית לייצר או לקחת בו חלק.
לאורך השנים, ניסיתי מנגנונים שונים מבחינה טכנולוגית, על מנת להפוך את השארת התגובות בבלוג לקלה ונוחה יותר לקוראים. ממערכת התגובות המקשה של בלוגר עצמו, דרך ויג'טים ופיצ'רים שמערבים רשתות חברתיות ועוד. בימים אלה, אתם יכולים לראות שבסיום כל פוסט בבלוג, מוטמע הפוסט שעלה לקדם את החשיפה שלו בפרופיל הפייסבוק שלי, כדי להקל על חברים ברשת החברתית החזקה והפופולרית בישראל, להשאיר תגובה מהפרופיל האישי שלהם.
אין מה לעשות, זירת השיח הפופולארית ביותר בישראל היא פייסבוק, ולצפות שישאירו לך תגובות בגוף הפוסט עצמו, זאת שאיפה נאה, אבל כמעט ולא ניתן להשוות בתוצאות. פחות תגובות בפוסט שבבלוג, הרבה יותר תגובות בפייסבוק. בסדר גמור. צריך לדעת לקבל את מה שאפשר איפה שאפשר ואיפה שנוח לקוראים, ולא להתעקש לחייב אותם להגיב איפה שפחות נוח להם. זה רק אומר שאת הנתונים צריך לאסוף מכמה מקומות ולא להתייחס רק לפוסט בבלוג עצמו ולנתונים שבלוגר מספק, אלא לשלב אותם בתמהיל החשיפה והתגובה מכל הפלטפורמות.
ואחד לשנה הבאה

11.  התמדה
בזמן שהמדיה הדיגיטלית ומדיה החברתית מתפתחות ומשתנות ללא הרף, וגם זירות עניין ושיח מרכזיות מופיעות ונעלמות, אני מוצא ערך עליון בבחירת פלטפורמה יציבה לבלוג אישי. בתחילת הדרך, לא יכולתי לדמיין את קופי2גו 10 שנים קדימה. לא ידעתי שמכל הזירות שניסיתי וכתבתי להם תכנים, דווקא הפלטפורמה הזאת, תישמר ותשרת אותי כל-כך הרבה זמן.
פתחתי "מראות" לקופי2גו בפלטפורמות שונות כמו "קפה דמרקר", ואתרי שיח ובלוגרים שונים, אבל תמיד מצאתי את עצמי חוזר למקום שאפשר לי את השליטה המלאה ביותר בתוכן שלי ובאיך שהוא מוגש.
במשך השנים, ההתמדה הזאת השתלמה, צוברת עבורי דירוג גבוה לפוסטים מסוימים במנוע החיפוש של גוגל, וכן משקפת אלי את הרלוונטיות לאורך זמן, של תכנים מסוימים שהתפרסמו בבלוג.
קופי2גו, תמיד יהיה הבית האמיתי שלי ברשת. במקום הזה, הקוראים תמיד יקבלו ממני את המיטב שיש לי להציע: עניין מעורר שיח, רלוונטי אליהם ומקום להביע את דעתם היכן שיקשיבו ויתייחסו אליה. התמדה בחוקיות הזאת, הופכת את הבלוג שלי למשהו שאני גאה בו ושמח עליו הוא גורם לי אושר, בעיקר כשהוא מועיל לאנשים אחרים ובשביל זה אני תמיד מוכן להשקיע.

חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית