יולי 19, 2007

12 שעות של חרדה


אתמול בסביבות שבע וחצי בערב הרגשתי את זה שוב: כאילו מישהו תופס לי את הסרעפת במלחציים ומסרב לשחרר. לחץ. קשיי נשימה. חוסר ריכוז. חוסר סובלנות – או כמו שאומרת מיכל אמדורסקי "דה הול שאבנג".
אני מכיר את זה כבר. הרופא קרא לזה "התקף חרדה".

כדי להנשים את המצב, יצאנו אודי ואני לטיול רגלי אל הטיילת של תל-אביב. הרחובות החנוקים לא ממש שחררו אלינו רוח, וגם כשהגענו אל גן האספלט ליד קפה מצדה, זה שממש משקיף אל הים – הבנו שהישועה לאוורור לא תגיע אלא מאבינו שבמזגן.

הרגשתי ממש לא טוב. אז לקחנו מונית חזרה והנהג שאל אותנו אם הסיגריה שלו מפריעה לנו. הוא החזיק אותה מחוץ לחלון. חלילה שהוא יבזבז עלינו מזגן. לא היה לי אפילו כוח לבקש ממנו שיפעיל. פשוט ספרתי את השניות עד שהגענו הביתה.

התחושה בסרעפת לא הרפתה. אני יודע שזה לא משהו שקורה בסרעפת. למעשה מה שקורה פזיולוגית זה שבמצבים של חרדה אני בולע אוויר. כן כן רבותי, כנראה שאני הסיבה שהאוויר עומד בת"א לפעמים.
מה זאת אומרת "בולע אוויר"? זאת אומרת שחלק מהאוויר שאני נושם הולך בטעות לקיבה, ושם הוא נאגר ונאגר ונאגר... מה שיוצר לחץ על החזה ומקשה על הנשימה.

* * *

אני יודע מה אתם חושבים: "תרביץ איזה גרפץ טוב ותגמור עם העניין", אבל זה לא עובד ככה.
למעשה, ב-3 מתוך 4 פעמים קודמות שזה קרה, נזקקתי לזריקה מרופא כדי לשחרר את הלחצים.

בעבר חשבתי שזה קשור לעבודה שלי – אתם יודעים, הרבה לחץ, הרבה שעות, הרבה אחריות... זה רק הגיוני שאדם כמוני שלוקח ללב ייקח גם לקיבה. אבל הנה, באמצע תקופה יחסית רגועה, שבה אני נח בביתי ואשכרה לא עושה כלום - ככה אאוט אוף דה בלו, התגנב אלי עוד אחד כזה.

אז מה ההסבר? אולי העובדה שאני בן 32 בקרוב? אולי יותר מידי טוב לי החופש? אולי הנסיבות המשפחתיות...
הכל סלט אחד גדול.

תמיד אמרתי לחברים שלי שהיו במצבי שיש להם יותר מידי זמן פנוי, וזאת תמיד סיטואציה לחשוב ולהיזכר בכל הבעיות שבעולם. אז אולי זה בגלל זה...


* * *

באחת בלילה ניסיתי ללכת לישון. (זה מאוד מוקדם בשבילי בתקופה האחרונה). התהפכתי והתהפכתי, (מזל שאודי ישן כמו טנק), ובסוף הצלחתי לנמנם קצת. בשתיים וחצי התעוקה העירה אותי אז נכנעתי ולקחתי כדור. ואבן. זה מה שהרופא רשם לי בפעם האחרונה שהגעתי למרפאה עם התקף כזה.

הבנתי שלישון לא אוכל לחזור בזמן הקרוב, אז הלכתי לראות קצת טלוויזיה. ניסיתי לחזור לישון בארבע וחצי. שוב התהפכתי והתגלגלתי בתסכול. הכדור לא עזר.

בשבע בבוקר נשברתי, והתחלתי לחפש את הטלפון של המרפאה כדי לראות מתי הם פותחים. כדי לעשות לי דווקא האינטרנט לא התחבר, ובטלפון הם רק אמרו שהמרפאה סגורה עכשיו והטלפון של מרפאת החירום הוא... גם כן איתם.

אודי, שהתחיל בינתיים להתארגן ליום שלו, הציע לי שאכנס למקלחת לפניו. הוא אמר שזה ירגיע אותי.
קוסם. איך שנגעו בי המים החמים, נעלמה התעוקה. פתאום נשמתי לרווחה... סירבתי להאמין. בלי זריקה? בלי עוד כדור? בלי עוד דרמה? בלי להבין ממה הלחץ...? ככה סתם, קצת מים חמים וסבון בריח אשכוליות? נשארתי עוד קצת מתחת לזרם (תודה לאלוהים על הזרם המדהים שיש לנו במקלחת).

אחרי זה עשיתי קפה, ושאריות התעוקה התפוגגו כנראה באדי הקפאין.

בשבע וחצי בבוקר חזרתי להיות שוב כאחד האדם.


* * *

אבל למה בעצם ישבתי לכתוב את הפוסט הזה...? למה רציתי לשתף אתכם במחשבות שלי, כי כמו שאתם יודעים, לרוב אני לא באמת מספר פה על עצמי.

הסיבה היא שאנחנו כולנו חיים בעולם מאוד אינטנסיבי. עולם שכדי להצליח בו אנחנו מכתיבים לעצמנו קצב חיים מסוים.
בדיוק כפי שהעולם הזה עשיר באינפורמציה ואפשרויות, כך הוא מעלה ביחס ישר את האפשרות להילחץ ולהגיע למצבים נפשיים קיצוניים.

אנחנו יכולים לבחור אחרת. אנחנו יכולים בעצם לעזוב את הכל ולעבור לגור באיזה כפר קטן בצפון, לעבוד 7 שעות ביום על מיי מנוחות ולחזור לשבת בגינה שלנו כדי לראות את השקיעה. יש כאלה שזה מתאים להם ואני מאושר בשבילם. אבל אני, אני אחרי יומיים כאלה רוצה לחתוך לעצמי את הורידים משעמום.
אז זאת לא באמת אופציה.

אז מה כן? אנשים יגידו לי "אל תיקח הכל כל-כך קשה".

גם זאת לא אופציה. זה אופי. כזה אני. אני מאלה שלוקחים הכל אישית. להגיד שאני יכול אחרת יהיה לשקר לעצמי.

ובכל זאת, יש פתרון. לפני שרצים למרפאות בלילה, ולוקחים כדורים. תכנסו למקלחת חמה חמה, תצאו ותכינו לכם כוס קפה או תה ואז תשבו ותעשו משהו שאתם אוהבים – אבל באמת אוהבים.

החרדה לא הולכת לשום מקום, אבל לפחות זה ירדים אותה קצת. עד הפעם הבאה.



יולי 17, 2007

חומריו האפלים - מהו הדמון שלכם...?

כבר דיברתי בעבר על סדרת הספרים המופלאה של פיליפ פולמן "חומריו האפלים". ב-7 בדצבמבר מגיע סוף סוף לאקרנים הסרט לפי הספר הראשון בסדרה: "מצפן הזהב". בקאסט המכובד נמצאים ניקול קידמן ודניאל קרייג (ג'יימס בונד האחרון).
אם עדיין לא קראתם את הספרים, אתה פשוט חייבים לקרוא, אבל אם קראתם ואתם כבר יודעים מה זה "דמון", אז אתם מוזמנים להכיר את הדמונית האישית שלי. קוראים לה
מילניה, ומעניין איך זה יצא - היא חתול בר.


למי שלא יודע, בעולם של ליירה, גיבורת מצפן הזהב, הנשמה של כל אדם חיה מחוץ לגופו ומתגשמת בצורת חיה כלשהי הקשורה לאדם בלב ובנפש. החיה היא התגלמות האופי של הנשמה. כל אדם יכול לדבר עם הדמון שלו. אם אדם והדמון שלו מופרדים לאורך זמן רב או שהמרחק בינהם הוא כבד מנשוא - הם ימותו שניהם.

אגב, עד גיל הבגרות, הדמון יכול לשנות את צורתו מחיה לחיה. כשאופיו של האדם מתגבש ומתייצב, הדמון מקבל את צורותו הסופית.
אם אתם רוצים לגלות מה הדמון שלכם, אתם מוזמנים ללחוץ על הבאנר ולעבור את השאלון שבאתר הסרט. זה יקח לכם בדיוק 4 דקות. מבטיח.
לחצו כאן
לאתר של הסרט >>







יולי 14, 2007

תיסמונת פינוקיו

כשהקשבתי לראשונה למילים של השיר "יחפה" של נינט,

תהיתי איך הרשו לה למאמי הלאומי לשחרר את הצהרות הכאב והתסכול על הבדידות בפיסגה.

נינט היא לא הראשונה להתלונן. תראו את הכתבה הנפלאה שמצאתי במקרה באתר "מקור ראשון".

היא נקראת "לא מכירים אותם" והיא עוסקת בטקסטים של יוצאי כוכב נולד מן העונות הראשונות אשר מתלוננים על הבדידות, על הניכור, על הניצול ועל איבוד העצמי שלהם. (לינק ישיר לכתבה)

מה באמת? ודוגמניות עושות קוקאין... ממש חדשות מרעישות.

שי גבסו, יהודה סעדו, הראל מויאל ואפילו נינט מתלוננים... מסכנים. באמת. הלב נשבר. בקרוב המחזמר.

לא ברצינות, מה חשבתם שיקרה? לכל תהילה יש מחיר. או אם להתלות באילנות גבוהים ("השטן לובשת פראדה") Evrybody wants to be us.

כולם חולמים על החלקים היפים שבסיפור התהילה. כולם חולמים על להיות יפה במצלמה. להופיע על שערים של עיתונים. להתראין אצל יאיר לפיד. אף אחד לא מתייחס לצידו השני של המטבע. אף אחד לא לוקח בחשבון שעם המייק-אובר המוצלח ינשרו ממך לא רק החצ'קונים והשיניים העקומות אלא גם החברים שהיו לך בזמן שהיית אתה.

כמו שכל סופר-הירו יודע היטב, בזמן התהליך שבו אתה מקבל את הכוחות שלך, אתה גם מקבל נקודות תורפה חדשות. אתה גם משלם את מחיר היחודייות ואת מחיר היותך בובה של כוחות חזקים ממך בהרבה.

כן כן פינוקיו, אם אתה רוצה להשתחרר מהחוטים ולהפוך להיות ילד אמיתי אתה צריך קודם שיבלע אותך הליוויתן. בינתיים אתה צריך לשקר ולחייך כשאומרים לך. אל תדאג אחרי הפוטושופ לא יראו כלום.

מי שהולך לתוכניות כמו "כוכב נולד" צריך היום כבר לדעת למה הוא נכנס. במיוחד אם הוא יוצר. אם אתה הולך להשתטח על מזבח המיינסטרים, קח בחשבון את אלוהיו האכזריים ואת תורתו החמורה. ויותר מהכל, קח בחשבון שדת המיינסטרים, בדיוק כמו שהיא יכולה למנות אותך לכהן גדול, יכולה מתי שמתחשק לה לזרוק אותך לכלבים.

לא צריך שום פסיכולוג. צריך להיכנס עם עיניים פקוחות למשחק ולא להאמין לרגע שמה שהם רוצים זה "אותך". הם רוצים את מה שהם יכולים לעשות ממך.


יולי 12, 2007

בלונדיניות נהנות יותר!

איך מתחת לאף שלנו הפך סרט הפלאפ Legally Blonde למחזמר עמוס להיטים על בימות ברודוויי.

בשנת 2001 יצא הסרט הראשון בסדרת Legally Blonde. (בארץ קראו לזה "לא רק בלונדינית").

עלילת הסרט בשלושה משפטים: אל וודס, טינייג'רית בלונדינית מהממת מבוורלי הילס, נעזבת על ידי החבר שלה שהתקבל ללימודים בבית הספר למשפטים בהארוורד. הוא עוזב אותה כי הוא צריך מישהי רצינית וחכמה. אל מחליטה להוכיח לו שהיא "לא רק בלונדינית" ונרשמת גם היא ללימודי משפטים בהארוורד. במהלך הסרט היא מגלה את עצמה מחדש בזמן שכולנו עוברים סידרת חינוך של שבירת סטיגמות לגבי נשים בכלל ובלונדיניות בפרט.

עוד סרט אזוטרי (מישהו אמר "קלולס"?) שכולו פאן שנועד להישכח. אז זהו שלא.

קבלו את השחקנית לורה בל באנדי ואת הקאסט של המחזמר שכבר קיבלת מועמדות לפרסי הטוני (האוסקר של מחזות הזמר) ותראו בעצמכם למה:


איך זה שאחרי כמעט 7 שנים מגיע סיפורה של אל וודס לברודווי – ועוד בפורמט של מחזמר...?
התשובות די ברורות:

סיבה ראשונה: הוא עדיין אקטואלי. נסו למיין בלונדינית חונה ברוורס. צחקתם? הסרט אקטואלי בשבילכם.
סיבה שנייה: בברודווי גילו את נוסחת הזהב למחזמר של תחילת שנות האלפיים. באנגלית קוראים לזה K.I.S.S – KEEP IT SIMPLE STUPED. הקהל לא באמת רוצה לחשוב כשהוא בא לראות מחזמר. הקהל רוצה שואו רהבתני, קצבי, מלא בלהיטים פופ/רוקיים שיעשו לו שמח, יצחיקו אותו ויגרמו לו לשכוח מהטרגדיות בחייו. בהפסקה הוא יהיה כל-כך מאושר שהוא יקנה את הדיסק של המחזה עוד לפני ששמע בכלל את כל השירים. (זה כמובן מחייב שיהיו לפחות שלושה להיטים קליטים במערכה הראשונה, והאפקט של זה ברור...)

ככה בדיוק נולדו מחזור זמר כמו Wicked, AVENU Q, ממא-מיה, ללכת עד הסוף, ומחזות זמר כמו HAIRSPRAY וגריז זכו לחידושים על הבמה ואפילו בקולנוע.

פעם קראו לזה באמריקה: וראייטי שואו. היום זה יותר פשוט לקרוא לזה מחזמר ולתפור לזה עלילה.

תשאלו אותי אם אני נגד התופעה הזאת – ממש לא! להפיך. אני אפילו מאוד בעד.

אם עד לפני 10 שנים התיאטרון סיפק חומרים לקולנוע, עכשיו נדמה שהדיאלוג הפך להיות דו צדדי. "ללכת עד הסוף" היה בין הראשונים... יש כאלה שאפילו עשו את כל הסיבוב: "ספריי לשיער" התחיל בקולנוע ועבר לבמה. עכשיו הוא מחודש גם בגרסתו הקולנועית. גם "שדרות סנסט" דרך להשלים את המסלול הזה.
אני כל-כך אוהב את הדיאלוג בין המדיות. אני נהנה ממנו מאוד מפני שאני יודע שלצד הפלאפ השטחי עם המסרים בשקל תשעים, ימשיכו לעלות חומרים עמוקים ואיכותיים יותר בשביל מי שידרוש אותם.

ואם כבר מדברים על דיאלוג בין קולנוע לבמה, אי אפשר לא להתייחס להפקות המיוזיקלס של דיסני.
בינתיים זכו להגיע לבמה בגרסת המחזמר "היפה והחיה" וכמובן "מלך האריות". שתי ההופעות מוגדרות כ"don't miss".
אבל החדשות הטריות (יחסית) הן, שגם "בת הים הקטנה" המוכר והאהוב בדרך לבימת ברודווי. זה האתר הרשמי של המחזמר. עדין אין בשום מקום קטעי וידאו. מבטיח לעדכן שיהיו.

________________
בפוסט הזה מגיעה תודה למוש.



עיניים כחולות לרווחה





אני לא יודע כמה מכם קראו את סדרת הספרים של "חולית" באדיקות כמוני, וכמה מכם אהבו והתמכרו אליה כמוני. מי שכן, וגם למי שצפה בעיבודים המוסרטים (יש שלושה), ודאי יזכור שתושבי חולית (הכוכב אראקיס) הם בעלי עיניים כחולות לחלוטין. כלומר גלגל העין שלהם הוא לא לבן – אלא כחול. התופעה נגרמת כתוצאה מחשיפתם לסם המרקוח שמצוי בשפע על הכוכב.


עד היום לא הצליחו להפיק בהצלחה את מראה "עיני חולית" בצורה יעילה ומושלמת. מפיקי הסרטים נאלצו להתפשר על עדשות כחולות לשחקנים, ואפילו על צביעת פריימים בפוסט פורודקשן.

אבל עכשיו, אם אתם באמת בעניין ובא לכם להסתובב עם עיניים שטופות כחול – תשכחו מחוסר הנוחות של העדשות. אתם יכולים פשוט לקעקע אותן.


כן כן, בדיוק מה שאתם שומעים. לקעקע את גלגל העין. זה לא כואב, כי על גלגל העין אין עצבים. התהליך עדין בניסוי ועוד לא הוגדר כבטוח לחלוטין, אבל אתם מוזמנים לראות את התוצאה ואת התהליכים בקישורים הבאים: 1, 2, 3, 4, 5 ,6
_________________________
פוסט זה נכתב בזכות אביאל. תודה לאביאל.

יולי 10, 2007

קול הדרום: מופע למען תושבי שדרות ועוטף עזה

סיקור אישי של המופע "שדרות זה כולנו". קחו אוויר. זה לא יהיה קצר.



דפיקות לב:

בשעה שבע וחצי בערב, כיכר רבין בת"א היתה עדיין כמעט ריקה. רק קבוצות קטנות של אנשים לובשי אדום התקבצו עם שלטים ספורים סביב הבמה הלא גדולה. ככה זה בדרום, כשאומרים להם שבע וחצי – הם מתייצבים בשבע וחצי.

המוסיקה שהושמעה ברקע נכנסה ללופ החמישי שלה כשהתל-אביבים התחילו להגיע. מנומנמים, עייפים, לא ממהרים לשום מקום. האירוע, הם כנראה ידעו, לא יתחיל בלעדיהם – והם, הם לפני שמונה וחצי לא יגיעו לכיכר. גם לא בשביל שלמה ארצי.

יתכן והאיחור הזה הוא סמל מדויק לאדישות התל-אביב ולחיי הבועה. היה ניכר בעליל שקהל המבקרים נחלק לשניים: אלה שבאו מהדרום כדי להפגין ולמחות על צורך אמיתי, ואלה שבאו לראות את ההופעות. בחינם. כי גם ככה הם כבר כאן.

התל-אביבים כבר לא מתרגשים
כשמזמינים אותם להופעה בחינם.
אתמול עמד על הבמה מוש בן ארי
והיום מירי מסיקה. ביג דיל.

התל-אביבים כבר לא מתרגשים כשמזמינים אותם להופעה בחינם. רק בשבועיים האחרונים היו פה אירועי "לילה לבן", וה"לייב אייט". אתמול עמד על הבמה מוש בן ארי והיום מירי מסיקה. ביג דיל. קרוב לוודאי שיותר משהם ישמחו על ההופעה הם יתרגזו ששוב סגרו להם לחצי יום את רחוב אבן גבירול לתנועה.

אני מניח שהמפיקים היו בלחץ. גם אני הייתי אם היו מחכה מאחורי הקלעים שורת אומנים כמו זאת שהתגייסה לאירוע הזה: שלמה ארצי, רמי קליינשטיין, מרגלית צנעני, כנסיית השכל, חמי רודנר, הראל סקעת, שלומי שבת, מירי מסיקה, דני סנדרסון, קובי אוז (והיו עוד נוספים). כולם באו על טפם ותופיהם. כולם הגיעו עם כל הנגנים קומפלט + ביצה. כולם היו מוכנים לשיר עד שהלילה יגמר, אבל בגלל הרשימה הארוכה של המתנדבים נאלצו להסתפק בשניים שלושה שירים בלבד.

אך כאמור, החל מהשעה שמונה וחצי ואילך הכיכר החלה להתמלא, והרוחות שסערו מפחד עברו לסעור מהתרגשות שכן ההופעות היו מוצלחות האחת אחרי השנייה.

האדם שעמד מאחורי האירוע הזה הוא, איש שדרות במקור, קובי אוז. כנראה שכשקובי מרים לך טלפון ומזמין אותך להתנדב להופיע – אפילו שלמה ארצי הגדול לא יגיד לא.

אבל למה עכשיו?

למה דווקא פתאום באמצע השקט היחסי (הכלל ארצי) – ודווקא כשהמלחמה הצפויה (חמסה חמסה שום בצל, בן פורת יוסף) מאחרת להופיע – למה דווקא עכשיו נזכרו תושבי הדרום להרים את נס המהפכה האדום שלהם?
זה נכון – כל הדרישות שלהם לגיטימיות ואין ספק הם זכאים לביטחון ולסיוע מדיני הנדרש, אבל האם עכשיו זה הזמן והאם זאת הדרך לעורר את מודעות הציבור?

הגבה מתרוממת כאשר שומעים
את ראשי הערים מתלקקים אחד עם השני במקרופון.
איפה היתה תל-אביב בשנה שעברה במלחמת הצפון?
מה היא עשתה עבור שדירות אז...?

הגבה מתרוממת כאשר שומעים את ראשי הערים מתלקקים אחד עם השני במקרופון – זה מודה לזה ומודה לזה. פתאום חולדאי, שהוא מתומכי פירוק כיכר רבין והפיכתה לחניון מכריז על הכיכר כמקום התאספות לאומי? להיום זה התאים לו באג'נדה הפוליטית? ומה מחר? מחר הוא יעמוד מול איגוד קבלנים כזה או אחר ויגיד הפוך... פתאום הצרות של שדרות ועוטף עזה הם עניינם של התל-אביבים? איפה היתה תל-אביב בשנה שעברה במלחמת הצפון? מה היא עשתה עבור שדירות אז?

אבל עכשיו פתאום, בשיאו של קיץ נוח ושקט (יחסית), כמה ימים לאחר פרוץ החופש הגדול... עכשיו תל-אביב נזכרה בעוטף עזה. עכשיו היא לובשת אדום.

בעיה יח"צנית

אני חייב להודות: אם חברה לא היתה שולחת לי סמס לבוא איתה לכיכר, בכלל לא הייתי יודע על האירוע. ynet הקדיש לו כתבה שלישית בתוך מדור תרבות. לא היו שלטי חוצות בת"א. לא שמעתי על כך כלום מאיש מחברי. לא ראיתי דבר באינטרנט.

זאת לא היתה בעיה של כסף להגיע למודעות הציבורית. מספיק היה להעביר הזמנה אינטרנטית עם רשימת האומנים וקישור לאתר המזמין אותנו לחתום על עצומה וירטואלית למען תושבי הדרום, וכבר האימפקט היה אחר.

התל-אביבים לא התגייסו לאירוע הזה.
הם באו לראות הופעה.
חלקם ויתר על השתתפות מפני
שלא הובהרה להם חשיבות נוכחותם בו.

התל-אביבים לא התגייסו לאירוע הזה. הם לא באו מתוך כוונה או הזדהות, וזה לא שחסר אל מה להתכוון ועם מה להזדהות... הם באו לראות הופעה מפני שככה זה תוקשר להם. חלקם ויתר על השתתפות באירוע הזה מפני שלא הובהרה להם חשיבות נוכחותם בו. איש לא זעזע אותם עם מראות המתים וחסרי הבתים. איש לא הוציא את אפם מקערת הקססה ודחף אותו ברשימת הקיפוחים ומעשי אי הצדק... התל-אביבים באו לראות הופעה.

עוד דבר שהבחנתי בו, הוא שתושבי הדרום לא עסקו בהסברה. הכיכר די נחלקה לשנים: דרום ומרכז. תושבי הדרום בקבוצותיהם, והתל-אביבים... כרגיל היו קהל מוזר, מגוון ומאיים. לא היתה הסברה. לא היה מקום לדיאלוג. היה ניסיון לצעוק מהבמה בנאומים משמימים את המצב שכולנו כבר מכירים מכלי התקשורת ושנלעס עבורנו עד דק, והיו התלקקיות של מפיקי האירוע בינם לבין עצמם.

מה כן היה:

היו סרטונים שנעשו על ידי הסטודנטים במכללת ספיר. סרטונים תעודיים קצרים של תושבי שדרות רצים למקלטים לשמע הזעקות הקסמים. סרטונים שהוקרנו על המסכים בזמן שהאומנים התארגנו להחליף אחד את השני על הבמה. איש מהדוברים על הבמה לא הפנה את תשומת ליבו של הקהל לסרטונים האלה. איש לא "הרים להם להנחתה". הם פשוט היו שם, כמו VJ. כמו אתנחתא שחייבים לעבור כי על הבמה מתחלפים הרכבים מוסיקליים. חבל.

היתה גם ילדה בת 13 שהקריאה חיבור על "איך זה להיות ילדה בת 13 בעוטף עזה". נכון, זאת היתה מניפולציה זולה ומוכרת. ילדים תמיד נמכרים הכי טוב בתור הקורבנות התמימים והמיותרים ביותר של מלחמה. אבל בכל זאת, זה היה במקום. קצת מאוחר. קצת רשמי מידי. קצת טכני – ובכל זאת במקום. אם היו נותנים לילדה הזאת לדבר לפני שכל המכובדים קישקשו לנו באוזן, ולא ב23:20 בלילה, קרוב לודאי שיותר תל-אביבים היו נשארים במופע עד הסוף.

Tomorrow is another day

בשעה עשרה לשתים-עשרה עלה קובי אוז על הבמה וחתם עם המופע בשירת "התקווה". כמו חץ משולח הפנה ההמון התל-אביבי, ללא מחשבה שנייה, את גבו לבמה ובסדר מופתי מעורר הערצה הסתער על יציאות החירום והרחובות המובילים לביתו.

בתוך עשר דקות נותרו בכיכר
רק מי שחיכו להסעות חזרה לדרום.
איש לא נשאר לדבר איתם.

בתוך עשר דקות נותרו בכיכר רק קבוצות לובשי האדום, שהמתינו להסעות שלהם חזרה לדרום.
איש לא נשאר לדבר איתם. איש לא עצר לחשוב על כך שאחרי כל השמחה שהיתה פה בכיכר, הם חוזרים הביתה בדיוק לאותו מצב שהיה אתמול והיום ו... מחר.

התל-אביבים ישבו מחר בבתי קפה ויספרו שאתמול הם ראו הופעה של שלמה ארצי, ובשדרות ועוטף עזה ימשיכו ליפול טילים על בנייני מגורים לא ממוגנים.

הפוליטיקאיםירשמו לעצמם עוד השיג מרשים על דעת הקהל, ותמונה נוספת מאירוע תרומה גדול תיתלה בלשכתם, ובשדרות וחבל עזה האזרחים ימשיכו לחיות בפחד ולזקוף אוזניים כדי לא לפספס את ההזעקה הבאה.

האומנים - על האומנים אין לי מילה רעה להגיד. להפיך. ההתגייסות שלהם ריגשה אותי מאוד. כולם הופיעו בהתנדבות וכולם הגיעו בהרכב הופעה מלא ומכובד של מלווים ונגנים מהשורה הראשונה. כולם נתנו את נשמתם על הבמה. כל האומנים, אגב, התייחסו כך או אחרת לרלוונטיות האירוע. חלקם אפילו החליף ברגע האחרון את השירים שבוצעו כדי שיתאימו יותר. שאפו גדול לאומנים. כבוד ויקר לכולם.

השאלה המתבקשת

אני חושב שאף אחד כבר לא ינסח את זה טוב משייקספיר, אבל ברוח התקופה: "האם היה יעיל לקיים את המופע זה לצורך קידום המטרה – או שאולי היה עדיף שלא".

התשובה יכולה להיות מורכבת (גם להמלט לוקח להבין אותה 4 שעות של מחזה).

מצד אחד, אירוע כזה מרים את המורל, ונותן חשיפה מרובה בתקשורת.
מצד שני, אירוע כזה שלא מנצל נכון את משאביו, ולא בונה תוכנית אסטרטגית תוכנית נכונה להעברת המסרים שלו – יוצא קירח מכאן ומכאן.

כמה טיפים למארגני האירועים הבאים:

1. אם המטרה שלכם מקודשת, אל תשכחו אותה. שימו אותה בפרונט של האירוע. האומנים צריכים להיות האטרקציה, אבל הקהל צריך להישאר עם טעם המסר שלכם כשהוא הולך הביתה.

2. ההתגייסות של האומנים בארץ היא באמת מפעימה. זה אכן מרגש לראות כמה היענות יש, אבל זה לא אומר שצריך להגיד כן לכולם. שלמה ארצי, רמי קלינשטיין, שני אומנים משדרות – זה מספיק. נוצר לכם ערב מייגע וארוך מידי. (שמונה וחצי עד חצות).

3. אפשרו דו-שיח במקום לצעוק מסרים. להגיע לכיכר רבין ולצעוק בה כאילו זה הייד פארק, כבר לא עושה את העבודה. כדי לערב את התל-אביבים השקועים בביצתם, צריך לערב אותם באופן אקטיבי בנושא. לתת להם להרגיש שהם לוקחים חלק ביותר מסתם להגיע להופעה.

4. יח"צ לא התקמצנתם על ההפקה, אל תתקמצנו בלספר עליה. לפני. לא אחרי. זה יחסוך לכם דפיקות לב באירוע עצמו.

5. טיימינג – פעולות מחאה, רצוי לבצע בזמן קרוב לאירוע מחולל. אף אחד מאיתנו לא מחפש אסונות, אבל רק בעת אסון אנשים מסוגלים (לזמן קצר) לחוש בכל משקלה של חומרת המצב.

שלא נדע.
תושבי שדרות ועוטף עזה – אני איתכם. מי ייתן והמפגן הזה או כל דרך מחאה אחרת תניע משהו בחלונות הגבוהים כדי שתקבלו את מה שאתם צריכים כדי לחיות בשלום וללא פחד.

יולי 06, 2007

כתבנו מהשטח מדווח: דשא על כל כיכר רבין

לכבוד יום המודעות לסביבה שנערך ביום שישי ושבת הקרובים, קרה דבר מדהים: כל כיכר רבין בת"א "רוצפה" בדשא אמיתי (!!!).
גילינו את זה ככה סתם, (אודי ואני) באחד מטיוליי הלילה הרגילים שלנו - אז הייתי חייב להראות לכם איך זה נראה לפני שהמוני אדם יגדשו את הכיכר, והכלבים יעשו על הדשא את שלהם.
קבלו את ה-V-log הראשון שלי:

חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית