סיקור אישי של המופע "שדרות זה כולנו". קחו אוויר. זה לא יהיה קצר.
דפיקות לב:
בשעה שבע וחצי בערב, כיכר רבין בת"א היתה עדיין כמעט ריקה. רק קבוצות קטנות של אנשים לובשי אדום התקבצו עם שלטים ספורים סביב הבמה הלא גדולה. ככה זה בדרום, כשאומרים להם שבע וחצי – הם מתייצבים בשבע וחצי.
המוסיקה שהושמעה ברקע נכנסה ללופ החמישי שלה כשהתל-אביבים התחילו להגיע. מנומנמים, עייפים, לא ממהרים לשום מקום. האירוע, הם כנראה ידעו, לא יתחיל בלעדיהם – והם, הם לפני שמונה וחצי לא יגיעו לכיכר. גם לא בשביל שלמה ארצי.
יתכן והאיחור הזה הוא סמל מדויק לאדישות התל-אביב ולחיי הבועה. היה ניכר בעליל שקהל המבקרים נחלק לשניים: אלה שבאו מהדרום כדי להפגין ולמחות על צורך אמיתי, ואלה שבאו לראות את ההופעות. בחינם. כי גם ככה הם כבר כאן.
התל-אביבים כבר לא מתרגשים
כשמזמינים אותם להופעה בחינם.
אתמול עמד על הבמה מוש בן ארי
והיום מירי מסיקה. ביג דיל.
התל-אביבים כבר לא מתרגשים כשמזמינים אותם להופעה בחינם. רק בשבועיים האחרונים היו פה אירועי "לילה לבן", וה"לייב אייט". אתמול עמד על הבמה מוש בן ארי והיום מירי מסיקה. ביג דיל. קרוב לוודאי שיותר משהם ישמחו על ההופעה הם יתרגזו ששוב סגרו להם לחצי יום את רחוב אבן גבירול לתנועה.
אני מניח שהמפיקים היו בלחץ. גם אני הייתי אם היו מחכה מאחורי הקלעים שורת אומנים כמו זאת שהתגייסה לאירוע הזה: שלמה ארצי, רמי קליינשטיין, מרגלית צנעני, כנסיית השכל, חמי רודנר, הראל סקעת, שלומי שבת, מירי מסיקה, דני סנדרסון, קובי אוז (והיו עוד נוספים). כולם באו על טפם ותופיהם. כולם הגיעו עם כל הנגנים קומפלט + ביצה. כולם היו מוכנים לשיר עד שהלילה יגמר, אבל בגלל הרשימה הארוכה של המתנדבים נאלצו להסתפק בשניים שלושה שירים בלבד.
אך כאמור, החל מהשעה שמונה וחצי ואילך הכיכר החלה להתמלא, והרוחות שסערו מפחד עברו לסעור מהתרגשות שכן ההופעות היו מוצלחות האחת אחרי השנייה.
האדם שעמד מאחורי האירוע הזה הוא, איש שדרות במקור, קובי אוז. כנראה שכשקובי מרים לך טלפון ומזמין אותך להתנדב להופיע – אפילו שלמה ארצי הגדול לא יגיד לא.
אבל למה עכשיו?
למה דווקא פתאום באמצע השקט היחסי (הכלל ארצי) – ודווקא כשהמלחמה הצפויה (חמסה חמסה שום בצל, בן פורת יוסף) מאחרת להופיע – למה דווקא עכשיו נזכרו תושבי הדרום להרים את נס המהפכה האדום שלהם?
זה נכון – כל הדרישות שלהם לגיטימיות ואין ספק הם זכאים לביטחון ולסיוע מדיני הנדרש, אבל האם עכשיו זה הזמן והאם זאת הדרך לעורר את מודעות הציבור?
הגבה מתרוממת כאשר שומעים
את ראשי הערים מתלקקים אחד עם השני במקרופון.
איפה היתה תל-אביב בשנה שעברה במלחמת הצפון?
מה היא עשתה עבור שדירות אז...?
את ראשי הערים מתלקקים אחד עם השני במקרופון.
איפה היתה תל-אביב בשנה שעברה במלחמת הצפון?
מה היא עשתה עבור שדירות אז...?
הגבה מתרוממת כאשר שומעים את ראשי הערים מתלקקים אחד עם השני במקרופון – זה מודה לזה ומודה לזה. פתאום חולדאי, שהוא מתומכי פירוק כיכר רבין והפיכתה לחניון מכריז על הכיכר כמקום התאספות לאומי? להיום זה התאים לו באג'נדה הפוליטית? ומה מחר? מחר הוא יעמוד מול איגוד קבלנים כזה או אחר ויגיד הפוך... פתאום הצרות של שדרות ועוטף עזה הם עניינם של התל-אביבים? איפה היתה תל-אביב בשנה שעברה במלחמת הצפון? מה היא עשתה עבור שדירות אז?
אבל עכשיו פתאום, בשיאו של קיץ נוח ושקט (יחסית), כמה ימים לאחר פרוץ החופש הגדול... עכשיו תל-אביב נזכרה בעוטף עזה. עכשיו היא לובשת אדום.
בעיה יח"צנית
אני חייב להודות: אם חברה לא היתה שולחת לי סמס לבוא איתה לכיכר, בכלל לא הייתי יודע על האירוע. ynet הקדיש לו כתבה שלישית בתוך מדור תרבות. לא היו שלטי חוצות בת"א. לא שמעתי על כך כלום מאיש מחברי. לא ראיתי דבר באינטרנט.
זאת לא היתה בעיה של כסף להגיע למודעות הציבורית. מספיק היה להעביר הזמנה אינטרנטית עם רשימת האומנים וקישור לאתר המזמין אותנו לחתום על עצומה וירטואלית למען תושבי הדרום, וכבר האימפקט היה אחר.
התל-אביבים לא התגייסו לאירוע הזה.
הם באו לראות הופעה.
חלקם ויתר על השתתפות מפני
שלא הובהרה להם חשיבות נוכחותם בו.
הם באו לראות הופעה.
חלקם ויתר על השתתפות מפני
שלא הובהרה להם חשיבות נוכחותם בו.
התל-אביבים לא התגייסו לאירוע הזה. הם לא באו מתוך כוונה או הזדהות, וזה לא שחסר אל מה להתכוון ועם מה להזדהות... הם באו לראות הופעה מפני שככה זה תוקשר להם. חלקם ויתר על השתתפות באירוע הזה מפני שלא הובהרה להם חשיבות נוכחותם בו. איש לא זעזע אותם עם מראות המתים וחסרי הבתים. איש לא הוציא את אפם מקערת הקססה ודחף אותו ברשימת הקיפוחים ומעשי אי הצדק... התל-אביבים באו לראות הופעה.
עוד דבר שהבחנתי בו, הוא שתושבי הדרום לא עסקו בהסברה. הכיכר די נחלקה לשנים: דרום ומרכז. תושבי הדרום בקבוצותיהם, והתל-אביבים... כרגיל היו קהל מוזר, מגוון ומאיים. לא היתה הסברה. לא היה מקום לדיאלוג. היה ניסיון לצעוק מהבמה בנאומים משמימים את המצב שכולנו כבר מכירים מכלי התקשורת ושנלעס עבורנו עד דק, והיו התלקקיות של מפיקי האירוע בינם לבין עצמם.
מה כן היה:
היו סרטונים שנעשו על ידי הסטודנטים במכללת ספיר. סרטונים תעודיים קצרים של תושבי שדרות רצים למקלטים לשמע הזעקות הקסמים. סרטונים שהוקרנו על המסכים בזמן שהאומנים התארגנו להחליף אחד את השני על הבמה. איש מהדוברים על הבמה לא הפנה את תשומת ליבו של הקהל לסרטונים האלה. איש לא "הרים להם להנחתה". הם פשוט היו שם, כמו VJ. כמו אתנחתא שחייבים לעבור כי על הבמה מתחלפים הרכבים מוסיקליים. חבל.
היתה גם ילדה בת 13 שהקריאה חיבור על "איך זה להיות ילדה בת 13 בעוטף עזה". נכון, זאת היתה מניפולציה זולה ומוכרת. ילדים תמיד נמכרים הכי טוב בתור הקורבנות התמימים והמיותרים ביותר של מלחמה. אבל בכל זאת, זה היה במקום. קצת מאוחר. קצת רשמי מידי. קצת טכני – ובכל זאת במקום. אם היו נותנים לילדה הזאת לדבר לפני שכל המכובדים קישקשו לנו באוזן, ולא ב23:20 בלילה, קרוב לודאי שיותר תל-אביבים היו נשארים במופע עד הסוף.
Tomorrow is another day
בשעה עשרה לשתים-עשרה עלה קובי אוז על הבמה וחתם עם המופע בשירת "התקווה". כמו חץ משולח הפנה ההמון התל-אביבי, ללא מחשבה שנייה, את גבו לבמה ובסדר מופתי מעורר הערצה הסתער על יציאות החירום והרחובות המובילים לביתו.
בתוך עשר דקות נותרו בכיכר
רק מי שחיכו להסעות חזרה לדרום.
איש לא נשאר לדבר איתם.
בתוך עשר דקות נותרו בכיכר רק קבוצות לובשי האדום, שהמתינו להסעות שלהם חזרה לדרום.
איש לא נשאר לדבר איתם. איש לא עצר לחשוב על כך שאחרי כל השמחה שהיתה פה בכיכר, הם חוזרים הביתה בדיוק לאותו מצב שהיה אתמול והיום ו... מחר.
התל-אביבים ישבו מחר בבתי קפה ויספרו שאתמול הם ראו הופעה של שלמה ארצי, ובשדרות ועוטף עזה ימשיכו ליפול טילים על בנייני מגורים לא ממוגנים.
הפוליטיקאיםירשמו לעצמם עוד השיג מרשים על דעת הקהל, ותמונה נוספת מאירוע תרומה גדול תיתלה בלשכתם, ובשדרות וחבל עזה האזרחים ימשיכו לחיות בפחד ולזקוף אוזניים כדי לא לפספס את ההזעקה הבאה.
האומנים - על האומנים אין לי מילה רעה להגיד. להפיך. ההתגייסות שלהם ריגשה אותי מאוד. כולם הופיעו בהתנדבות וכולם הגיעו בהרכב הופעה מלא ומכובד של מלווים ונגנים מהשורה הראשונה. כולם נתנו את נשמתם על הבמה. כל האומנים, אגב, התייחסו כך או אחרת לרלוונטיות האירוע. חלקם אפילו החליף ברגע האחרון את השירים שבוצעו כדי שיתאימו יותר. שאפו גדול לאומנים. כבוד ויקר לכולם.
השאלה המתבקשת
אני חושב שאף אחד כבר לא ינסח את זה טוב משייקספיר, אבל ברוח התקופה: "האם היה יעיל לקיים את המופע זה לצורך קידום המטרה – או שאולי היה עדיף שלא".
התשובה יכולה להיות מורכבת (גם להמלט לוקח להבין אותה 4 שעות של מחזה).
מצד אחד, אירוע כזה מרים את המורל, ונותן חשיפה מרובה בתקשורת.
מצד שני, אירוע כזה שלא מנצל נכון את משאביו, ולא בונה תוכנית אסטרטגית תוכנית נכונה להעברת המסרים שלו – יוצא קירח מכאן ומכאן.
כמה טיפים למארגני האירועים הבאים:
1. אם המטרה שלכם מקודשת, אל תשכחו אותה. שימו אותה בפרונט של האירוע. האומנים צריכים להיות האטרקציה, אבל הקהל צריך להישאר עם טעם המסר שלכם כשהוא הולך הביתה.
2. ההתגייסות של האומנים בארץ היא באמת מפעימה. זה אכן מרגש לראות כמה היענות יש, אבל זה לא אומר שצריך להגיד כן לכולם. שלמה ארצי, רמי קלינשטיין, שני אומנים משדרות – זה מספיק. נוצר לכם ערב מייגע וארוך מידי. (שמונה וחצי עד חצות).
3. אפשרו דו-שיח במקום לצעוק מסרים. להגיע לכיכר רבין ולצעוק בה כאילו זה הייד פארק, כבר לא עושה את העבודה. כדי לערב את התל-אביבים השקועים בביצתם, צריך לערב אותם באופן אקטיבי בנושא. לתת להם להרגיש שהם לוקחים חלק ביותר מסתם להגיע להופעה.
4. יח"צ – לא התקמצנתם על ההפקה, אל תתקמצנו בלספר עליה. לפני. לא אחרי. זה יחסוך לכם דפיקות לב באירוע עצמו.
5. טיימינג – פעולות מחאה, רצוי לבצע בזמן קרוב לאירוע מחולל. אף אחד מאיתנו לא מחפש אסונות, אבל רק בעת אסון אנשים מסוגלים (לזמן קצר) לחוש בכל משקלה של חומרת המצב.
שלא נדע.
תושבי שדרות ועוטף עזה – אני איתכם. מי ייתן והמפגן הזה או כל דרך מחאה אחרת תניע משהו בחלונות הגבוהים כדי שתקבלו את מה שאתם צריכים כדי לחיות בשלום וללא פחד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה