‏הצגת רשומות עם תוויות אקטואליה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אקטואליה. הצג את כל הרשומות

ספטמבר 20, 2018

המדריך לזיהוי "פייק ניוז"


תופעות כמו "חדשות המזוייפות" ו"עובדות אלטרנטיביות", מציבים את המציאות שלנו בעולם שבו כבר כמעט אי אפשר להאמין לאף אחד, ולשום דבר.
 
בעולם, "פייק ניוז" היא כבר תעשיה אדירת ממדים, המתבטאת ברובוטים (תוכנות) שאוספים מידע מרחבי הרשת, בונים אותו מחדש ומציבים אותו באתרים מזוייפים המתחזים למקורות מהימנים.
 
בישראל, התעשייה הזאת עובדת קצת אחרת, אבל עדיין מורגשת, לא משנה באיזה צד של המפה הפוליטית או החברתית אתה נמצא.
 
לא משנה מה תהיה דעתך בנושא מסויים, תמיד תוכל לטעון שהצד השני מציג "חדשות מזוייפות", ורוב הסיכויים שתהיה צודק.
אז איך למצוא את הידיים והרגליים בתוך בליל המסרים והתכנים שנורים לכיווננו על בסיס יום-יומי במטרה שנגיב אליהם ונשתף אותם עם אחרים?
 
מה נכון לשתף ומה לא?
 
מתי זה אקטיביזם ואכפתיות, ומתי אלו מניפולציות, הטעיות וניצול?
 
ריכזתי מספר דברים שמומלץ לעשות,
בזמן שפוגשים תוכן שמתיימר להיות אמיתי, אותנטי וחדשותי, ורוצים להיות בטוחים לגביו.

 
רשימה זו מתבססת על מאמר של פייסבוק עצמו,
שלקחתי את החירות להרחיב ולדייק לטובת הקהל הישראלי.

התילו ספק בכותרת
לסיפורים של חדשות מזויפות, יש לרוב כותרת מושכת תשומת לב.
כזאת שמייצרת הפרעה משמעותית בזרם המחשבות הרגיל.
שימו לב ש"כותרת" בפיסבוק, יכולה להיות הטקסט שמופיע על התמונה המלווה את הפוסט,
ו/או השורות הראשונות בגוף הטקסט עצמו.
שימו לב במיוחד ל:
כותרות שמדברות בקביעה או הצהרתיות,
כותרות מעוררות פליאה, או סתירה מוחלטת למה שאתם יודעים,
כותרות שמרגישות "מופרכות".
רוב הסיכויים שאם זה מרגיש מופרך, זה באמת מופרך.

 
בדקו את הקישור ואת עמוד הכתבה מקרוב
אם פוסט במדיה החברתית מנסה להוביל אתכם לכתבה באתר חיצוני,
אפילו כזה שמוכר לכם ואתם נוהגים לגלוש בו, תנו תשומת לב לסוג הקישור,
ולטקסט המופיע בכתובת הקישור למאמר.
פוסטים של חדשות מזויפות, יובילו פעמים רבות לאתרים המדמים אתר מוכר,
אבל הטקסט של הקישור שלהם, לרוב יסגיר את זה, כיוון שעל המפיצים לייצר שינויים קלים על מנת לדמות לכתובותו של האתר אותו הם מחכים.
שימו לב לשינויים בפורמט הרגיל של האתר, לריבוי שגיאות דפוס וכתיב, לעימוד לא מקצועי ואפילו לפרסומות לא סטנדרטיות המופיעות בעמוד המאמר. כל אלה יכולים להעיד שהגעתם לאתר מזויף.
גם הגעה לאתר קיקיוני שמעולם לא שמעתם עליו לפני כן, יכולה להיות התראה כי מדובר בתוכן מזוייף.

 
בדקו את המקור
וודאו שמי שחתום על פרסום התוכן הוא מקור מהימן שאתם בוטחים בו לגבי מידע בנושא המוצג.
זכרו שגם מקורות כמו עמודי פייסבוק ואתרים שנראים מעוצבים ומנוהלים מקצועית יכולים להיות מזויפים.
זכרו שפעמים רבות הרשת מטעה לגבי מקורות של התכנים המוצגים בה,
כמו למשל ציטוטים שבטעות חותמים עליהם שם לא נכון וכו'...
קל לזייף תמונה המציגה מקור ספציפי, למשל הטוויטר של שר מסויים או מותג,
נסו לבדוק בחשבון המקורי אם הפוסט המצולם עלה שם.
יתכן שפוסט שעלה ירד מסיבות מסויימות, אך אז אפשר לוודא את האמת לגביו במקורות אמינים אחרים.
* במידה ונחשפתם דרך שיתוף, שימו לב מי מחברכם שיתף את הפוסט ומה מידת המהימנות של חברים אלה. (כלומר, האם מדובר באנשים שאתם מכירים, או "חברי פייסבוק" שלא באמת מוכרים לכם).

 
שימו לב לתמונות ולוידאו
פעמים רבות סיפורי חדשות מזוייפים משתמשים בתמונות או סרטונים שעברו מניפולציות בעריכה.
כמו כן, הם משתמשים בתמונות אמיתיות, שהוצאו מהקשרן.
כדי לוודא את המקור של תמונות, אפשר לחפש את התמונה במנוע חיפוש התמונות של גוגל, ולראות כיצד היא מוצגת במקורות שונים, אם בכלל.
במקרה של סרטונים, אפשר לחפש על ידי צילום מסך של פריים משמעותי מתוך סרטון המדובר.

 
בדקו את התאריכים
ברבים, בכוונה, כי יש לפחות שני תאריכים לבדוק:
1. תאריך העליה של הפוסט המקורי ברשת החברתית (במיוחד אם הגעתם דרך שיתוף).
2. התאריך המופיע בכתבה או המאמר שמצורפים בקישור לפוסט החדשותי.
בפוסטים בפייסבוק, אפשר גם להציץ בתאריכים של התגובות.
שימו לב – כותרת מטעה, יכולה להסיח את הדעת מתאריך.
למשל: אם הכותרת מדברת על יום ספציפי בשבוע, אנחנו מניחים מיד שמדובר ביום הספציפי הקרוב ביותר לחשיפתו לסיפור.

 
שימו לב לעובדות ולראיות
קל לעורר רגש באנשים ולגרום להם לשכוח מהצורך לבקש הוכחה או ראייה משמעותית לכך שמשהו שנטען התקיים. הרגש מגיב מהר יותר מהשכל, אצל כולנו.
תנו לרגש להרגע קצת לפני שאתם משתפים, גם אם אתם נסערים מאוד,
וחפשו בתוכן עובדות התומכות במה שנאמר בו.
שימו לב, אנחנו חיים בעידן של "עובדות אלטרנטיביות", וזה אומר שתצטרכו לבחור אילו עובדות לקבל ולקחת בחשבון, ואילו לא... אין היום שום צד אוביקטיבי, ומאחורי כל עובדות שמוצגות בסיפורי חדשות, עומדת אג'נדה. ודאו שלפחות אתם יודעים של מי האג'נדה ועד כמה שאפשר, מה היא.

 
הצליבו מקורות
בדקו: אם סיפור מסויים הגיע אליכם דרך מקור אחד בלבד, ואין מקורות נוספים אשר מדברים על הסיפור, רוב הסיכויים שהוא מזוייף. במיוחד אם מדובר במשהו שערורייתי מבחנתכם במיוחד.
יכול להיות שלסיפור מסויים יש הרבה מקורות, אך אף אחד מהם אינו רשמי או מוכר. גם זה לא מחזק את אמינות הסיפור.
אם נראה לכם שלתקשורת המסורתית יש אג'נדה לא לחשוף את הסיפור, בדקו את המקורות שלו דרך גופים אמינים בתקשורת האלטרנטיבית.
יתכן גם מצב, שבו נחשפת לסיפור ממש בתחילת דרכו, דרך מקור הפריצה. במצב הזה, חכו מעט לפני שאתם משתפים, ותנו לזמן להראות לכם אם מדובר במשהו שיופץ גם בתקשורת המסורתית, או שמדובר בפיקציה גמורה ולא מאומתת.
מצב שקצת מקשה על הצלבת מקורות, הוא פוסטים המתחזים ל"אישיים" (בניגוד לכתבות ומאמרים).
בפוסטים כאלה, חשוב מאוד לוודא מי כתב את הפוסט המקורי, מתי ומה העובדות וההוכחות לתוכן המוצג.
במילים אחרות, חכו לפני שאתם משתפים. תבדקו. עדיף להיות מפיצים מאחורים של תוכן וודאי ממפיצים ראשונים של שקרים והטעיות.

 
אולי זאת בדיחה
לפעמים מרוב אירוניה ומופרכות של חדשות אמיתיות, אנחנו נוטים להתייחס לכל תוכן ברצינות רבה ממה שיוצריו התכוונו.
פעמים רבות, פוסטים בפורמט חדשותי או רשמי כלשהו, הם בעצם בדיחה, או ניסיון לאחת,
רק שלפעמים הם ההתאמה לפורמט והתוכן עצמו מרגישים כל-כך אמינים, שאנחנו יכולים בקלות לפספס אותה.
במצב כזה, רצוי לקרוא קצת תגובות ולראות את היחס הכללי של האחרים לפוסט.
חשוב לזכור גם, שהומור הוא עניין סוביקטיבי ואינדיבידואלי – לכן מה שמצחיק אחד, לא בהרכך יצחיק מישהו אחר, שלא לדבר יעורר בו רגש אחר מצחוק.
כאמור, אנחנו מגיבים ראשית עם הרגש, ורק אחר-כך חושבים.
לא צריך להילחם בזה, אלא לקבל את זה, ולהבין שאנחנו צריכים רגע לתת למחשבות להתבהר, לפני שאנחנו מחליטים איך נפעל.

 
אם הפוסט הועיל לכם, אשמח אם תספרו לי,
וכמובן אשמח למחשבות שלכם ולעצות נוספות לזיהוי "מזוייפות", בתגובות
מוזמנים לשתף את הפוסט הזה עם כל מי שנראה לכם רלוונטי,
אם אתם סומכים עלי כמקור ;)
אפשר גם בפייסבוק:






ינואר 14, 2018

למה אני מתגעגע לאייטיז



בן זוגי טוען שה-80S הם "בית משוגעים אחד גדול, שכולנו חלקנו יחד".
בזמן שההגדרה הזאת לא מאוד רחוקה בעיניי מן האמת,
נראה לי שאני מתגעגע ממש.
כמה אנשים באמת מתגעגעים ל"בית משוגעים"?


אבל אם מתרחקים לרגע מההגדרה הפיסית הברורה של "בית משוגעים", ומתייחסים אליו כאל מטאפורה עם עוד רבדים, כמו נוסטלגיה והעובדה ש"משוגע", יכול להיות גם דימוי למישהו שפשוט חושב ופועל מחוץ לסטנדרטים והנורמות החברתיות, ה-80S עונים מבחינתי בדיוק להגדרה,
במיוחד כשאני מביט בשנים ההן דרך העיניים של העידן הנוכחי.

איך מעוצב הזיכרון שלנו

הקשר בין קלטת טייפ ועיפרון
אם גדלתם ב-80S, בטוח כבר צפיתם באינסוף תמונות, סרטונים וממים שרצים ברשת שפורטים על נימי הנוסטלגיה. חפצים מהתקופה אחרת, שרידי עבר שהפכו עבורנו ל"קאלט", דברים שמי שלא גדל ב-80S לא יבין.

לנו, ברור מה הקשר בין עיפרון לקלטת טייפריקודר. אנחנו מבינים למה הכוונה ב"דאבל-קאסט" וכולנו זוכרים את הג'ינסים המשופשפים וכריות הכתפיים.
זה הופך אותנו למועדון מיוחד, סגור והזוי עבור הדורות הצעירים, אבל מעבר לזה, זה גורם לחלקנו, או לפחות לי, להאמין שגדלנו במציאות חלופית. מציאות אחרת לגמרי, תמימה הרבה יותר מהיום, שחלחלה בנו מסרים שונים להפליא – רחוקים כל-כך מהמסרים שגדלים עליהם הדורות הנוכחיים
.
אני לא אוהב את המושג "הדרדרות מוסרית". מוסר, הוא מושג סוביקטיבי, תלוי תרבות וחינוך, ו"הדרדרות" שלו, מתיימרת להגיד שמוסר הוא ערך מוחלט וקבוע.
אז במקום לדבר על התדרדרות, אני אדבר על שינוי. שינוי מהותי במוסר החברתי ובמסרים שמעצבים אותו – ומשפיעים גם עלינו, הילדים שהתחנכו בדיוק על הדבר ההפוך

חותמי ילדות

גדלתי בחדרה. הבית שלנו עמד בגבולה של שכונה אשכנזית חילנות, שמעברה, ללא סימון ברור, עמדה השכונה התמנית דתית-מסורתית.
מכיתה א-ד, החבר הכי טוב שלי היה תמני, חובש כיפה סרוגה. כמובן שאז לא ראיתי ולא הבחנתי לא בזה ולא בזה. מבחינתי, הוא פשוט היה רביב, הנפש התאומה שלי, זה שאיתו רצתי בשדות ובפרדסים, ושיחקתי שעות ארוכות, פעם בבית שלי ופעם בבית שלו.

בכיתה ה', רביב עבר לבית הספר הדתי בשכונה התמנית, וכך חווינו לראשונה את ההרחקה הכפויה של המערכת, למרות שכילדים, לא באמת הבננו אותה.

ההורים ניסו להסביר, אבל אנחנו היינו רק ילדים, והחיים, בהנחייתה הברורה של המערכת, הרחיקו אותנו וניתקו את הקשר לחלוטין. לרביב נסללה דרך אחת, בעוד שאני הופניתי אל המסלול שלי – שנות אור האחד מהשני. 

גם אם היינו רוצים לחדש את הקשר היום, וזכור לי שניסינו מספר פעמים, הפערים באופי החיים שלנו, לא באמת מאפשרים את זה. אף פעם לא נחזור להיות מה שהיינו אז, ב-80S, כשכל מה שראינו אחד בשני, זה חבר.

בשנת 1985, יצא השיר "עם אחד עם שיר אחד". הייתי אז בדיוק בן 10, ואני זוכר את עצמי יושב מהופנט מול אוסף הכישרונות האדירים, מכל גווני החברה הישראלית, שהתכנסו באולפן אחד על מנת למסור לנו מסר של אחדות.

כן, זה היה שיר "בריף". כולנו זוכרים את המקור שיצא ממש קצת קודם באותה שנה, "we are the world", וקרא למסר אחדות קצת אחר. אחדות עולמית.

היום, בדיעבד, מדהים אותי לגלות שהתשובה הישראלית לשיר האחדות הזה היתה – שאנחנו הישראלים אמורים להיות "כולנו ביחד למען כולם, בתקווה שנגיע וישמע העולם" – כלומר בדיוק הפוך ממה ש"we are the world" רצה להגיד, אבל אם להניח רגע לגאווה וההתנשאות הישראלית בצד, השיר שאנחנו זכינו בו, עדיין היה הרע במיעוטו, כי הוא עדיין קרא לנו להסתכל מעבר להבדלי הדת, הצבע, המין והתרבות אחד של השני, ולראות כמה יפים אנחנו יחד, בהרמוניה.

אם יפה יכולה לשיר יחד עם שושנה, וירדנה עם עפרה תרבץ, אין מלחמה שאי אפשר ליישב את חילוקי הדיעות שלה ולסיים בשלום.

מאז שאני זוכר את עצמי, אלימות היא משהו שתמיד יוחסה לו רק הצדקה אחת: הישרדות.
אלימות הוקאה מהחברה בשעט נפש, ואנשים אלימים נחשבו לחריגים חברתיים.

המסרים שלימדו אותי הם שכולנו שווים, ללא הבדל דת, גזע ומין. שאנחנו עם קטן, מוקף אויבים, שאנחנו רק רוצים לעשות איתם שלום, אבל בינתיים חייבים במקביל להאבק על זכותנו לחיות כאן, במדינה שלנו, ואין לנו מקום אחר ללכת אליו.

בכיתה שלמדתי בה ביסודי, מ-א' עד ח', היו ילדות וילדים ממגוון של מוצאים, אך האמת שמעולם לא הבחנתי במוצא של אחד מחברי לכיתה. זה לא היה משנה אם ההורים של מישהו ממרוקו, תימן, טוניס או פולין – היינו קבוצה שגם אם היא רצתה וגם אם לא – חוברה לארג אורגני פועם, שעניינו אותו בכלל דברים אחרים לגמרי. כמו מי הם מלך ומלכת הכיתה ואת מי אתה אוהב, מחבב, מעריץ.

כולנו צפינו באותם ערוצי טלוויזיה, באותם הסרטים, ושרנו את השירים שהושמעו באותן תחנות רדיו. גם אם היה מגוון בתכנים האלה, בסופו של דבר, כולנו נחשפנו במכנה המשותף לאותם המסרים המוכתבים מלמעלה:

רשימת מסרים מילדות באייטיז:

  • חברות היא מעל הכל
  • אלימות היא משהו שצריך להמנע ממנו ככל האפשר
  • כולנו כאן לאותה מטרה – להיות עם חופשי בארצנו
  • להיות מאוחדים, מול כל העולם הקם עלינו לכלותנו, ואנחנו כמובן, מעטים מול רבים.
  • להתגייס לצבא ולשרת את המדינה, זאת זכות להחזיר על מה שקיבלת – המצב שנולדת אליו אינו מובן מאליו.
  • עלינו להתייחס לבעלי החיים, לצומח ולרכוש של אנשים סביבנו בכבוד.
  • מי שנותן אהבה – מקבל אהבה בחזרה.
  • לסלוח ולמחול למישהו, עושים אותך אדם טוב יותר, ושלם יותר.
  • לקחת אחריות, להתנצל, לבצע שינוי – עושים אותך אדם גדול יותר.
  • הישראלי היפה, הוא זה שמכיר את המדינה שלו היטב, בכך שהוא מטייל לאורכה ולרוחבה.
  • ההיסטוריה האנושית מלאה בטעויות קטסטרופליות, ואפשר וצריך להמנע מהן בעתיד.
  • הורים ומבוגרים, ראוי לכבד יותר.
  • הגינות, יושרה, כינות, הן תכונות נעלות ונערצות.
  • השקעה לאורך זמן, משתלמת יותר מקיצורי דרך. למעשה, "אין דבר כזה קיצור דרך".


הפוך

כשאני מביט ברשימת המסרים הזאת, שעדיין מהדהדת בי כנכונה ברובה, ואני בוחן את המסרים המועברים בשני העשורים האחרונים לדורות הצעירים, אני מבין פתאום למה אני מרגיש "מבוגר", או אפילו "זקן".
הפערים כל-כך גדולים, בין הדמויות שהיו השראה בשביל הדור שלנו, ילדי ה-80S והדמויות שמעוררות השראה בילדים של היום. 

זאת כמובן הכללה גסה, אבל קשה שלא להבחין בשינויים המהותיים בערכים העכשיויים ובפרקטיקה המיושמת שלהם.

פשוט הפוך.

החברה שלנו שינתה את פניה. האנוכיות החליפה את האחווה. כמות הבידולים בפנימיים בתוך הציבור הישראלי שוברת שיאים. הצביעות חוגגת ונערצת. האלימות הפכה להיות אמצעי שמקדש כל מטרה. כסף קונה הכל. מי שאין לו כסף, שווה פחות. המטרה היא להגשים את עצמך. רק את עצמך.

האנשים שדעתם מובילה את החברה הישראלית, הם אנשים שהצליחו לרמוס כל יכולת לחמלה אנושית. כל סיכוי לאחדות.
עד כדי כך, שאפילו לקריאת המילים האלה, שכתבתי עכשיו, יהיו אנשים שימצאו סיבה לתקוף, לסתור ולהתנגד, ויאשימו אותי בכך שאני "יפה נפש", ביטוי שלמרבה האירוניה, הפך להיות כינוי גנאי.

זה לא פוסט פוליטי. 

למעשה, אולי תפתיע אתכם העובדה, שאנחנו, ילדי ה-80S, גדלנו בתקופה בה ממשלות ישראל השתייכו בעיקר לאגף הימני במפה. (בגין, שמיר, פרס, שוב שמיר).

אולי בגלל זה, כשאני מסתכל על השיח הפוליטי בישראל נכון להיום, אני כל-כך בהלם מהפערים בהתנהלות, באופן ההתבטאות ובמסרים שנשלחים ומונחלים לנו כציבור.

אבל לא רק השיח הפוליטי הוא זה שהשתנה. שקרים בוטים הפכו לנורמה בשיח המסחרי מעסקים גדולים עד זעירים.

מפלס האלימות, בעיקר האלימות המילולית, רק עולה ורק מקבל יותר ויותר לגיטימציה.

הצורך להציג החוצה חיים מושלמים, בזמן שבפנים התמונה הרבה פחות אופטימלית, הפך לסטנדרט.

הפגנת חולשה מסמנת עליך מטרה, אבל לא, מטרה לגיטימית.

הצורך באמת מוחלטת או עובדות, כבר לא קיים. האמת נכונה רק כאשר היא מייצגת אינטרסים ספציפיים. 

עובדות זה משהו שאפשר לסובב בקלות על ציר הפרספקטיבה.

אם תגיד משהו לא נכון מספיק פעמים, בסוף הוא יתפס כנכון, ללא שום צורך בהוכחה.

אני צופה בחברה שהפכנו לקראת סיומו של העשור השני של שנות ה-2000 והלב שלי נחמץ.
בתרבות המרכזית שולט תוכן שהפך כל סוג של אמנות לזירת התגוששות. ה"רעים" של פעם, הם "הטובים" של היום. הגיבורים הם אלה שמצליחים לעקוף ולדפוק את המערכת. אלימות היא שובר הקופות הגדול ביותר.

נבחרי השלטון שלנו, גם המוניציפאלי וגם הארציים, מכל הקשת, מתגלים כמושחתים, שקרנים ובעלי עבר (והווה) פלילי.

הסלברטאים שלנו, הם סריאוטיפים קיצוניים, המיוצרים על מנת למשוך תשומת לב בכל דרך אפשרית, פרט לעומק.

הסבלנות שלנו מתקצרת באופן מטריד. 

אנחנו מזהמים את הסביבה ברמות מסוכנות ביותר, ובאופן אירוני קוראים לזה "קידמה".

מה שמעסיק אותנו הוא אנחנו עצמנו, והקרובים אלינו ביותר.

אנחנו עסוקים בעיקר במרדף אחרי הכסף, כאמצעי להוכיח לעצמנו שהצלחנו.

לא הכל רע

הצמיחה של הטכנולוגיה לצד ההישתנות של החברה האנושית, מייצרת לא מעט השוואות ומחקרים הקושרים את ה"הדרדרות המוסרית" והנזקים החברתיים, ישירות בטכנולוגיה המתפתחת.
תכנים אלה, הנם רק חלק ממגמה בלתי נמנעת שתמיד היתה קיימת בעולם, ומטרתם לעצור את הקדמה לטובת יציבות ושמירה על המוכר.
מה שברוב התכנים מהסוג הזה "שוכחים" בנוחות לציין, היא שהשורה התחתונה של ההתנהגות האנושית, מוכתבת בראש ובראשונה מחינוך.

אם משאירים את החינוך הזה לבעלי האג'נדה הקפיטליסטית, ניתן להניח שהחינוך שאנחנו וילדינו נקבל, יהיה חינוך שמטרתו למקסם רווחים, ולא לשים בעדיפות עליונה יצירת הרמוניה בחברה האנושית. הרמוניה לא מייצרת טראפיק. הרמוניה לא מייצרת צורך בכלים לצורך הבסת התחרות והיריב. היא הרבה פחות כלכלית לאנשים שבנו את עצמם ואת העסק שלהם לעולם שכולו מלחמות. בכל זירה. בכל פורמט.
החובה היא עלינו, כאנשים, להיות מובילי האג'נדה של האינטרסים האנושיים, ולא רק הקטנים והמידיים שבהם – אלא דווקא אלה החוצים לרוחב את החברה ומהווים את הבסיס הערכי שלה.

אנחנו, ילדי האייטיז, צריכים לראות ולהוביל את הדורות הצעירים דרך כל "מסכי העשן" לכיוון חינוכי מועיל יותר. יותר הכרה ותמיכה בסביבה. יותר יושרה. יותר חמלה. 

אנחנו צריכים להראות להם איך להתנהג בעצמם, על ידי צפיה בנו, בזמן שאנחנו מקיימים את הערכים שאנחנו מאמינים בהם. 

אנחנו צריכים להיזהר מלשלוח להם מסרים כפולים, או לצפות מהם שיבינו ויפנימו, בזמן שהם צופים בנו פועלים בדיוק הפוך. דוגמא אישית היא הדרך היחידה.

זה אנחנו – כל אחד לעצמו, וכולם למען כולם.

אם לא נבין את זה עכשיו, אני חושש לחשוב איך יראה דור הילדים שלנו כשיגדל,
וכל מה שישאר מהאייטיז זה רק אוסף של ניטים וג'ינס משופשף.

אשמח אם תשתפו אותי במחשבות שלכם. אפשר גם בפייסבוק:






חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית