למה אין באמת בפייסבוק קבוצות כתיבה

כמי שכותב מאז שהוא זוכר את עצמו מחזיק צבע פנדה שבור ביד, ומאז שהאינטרנט קיימת בחיינו, תמיד חיפשתי קבוצות כותבים, שרוצים לחלוק, ללמוד אחד מהשני ולהתפתח יחד בתחום.

אי שם, בשחר עידן הרשת, עוד היו כמה.

עידן הזהב - תמימות

"במה חדשה", היה אולי האתר הגדול ביותר שהכיל כותבים מוכשרים, יצירתיים ומקוריים.
כן, הוא סבל מהרבה בעיות שנעו בין הנראות מזעזעת של האתר עצמו (אלוהים מה זה הלוגו הזה?), ממשק מסורבל, ומערכת "אישור יצירות", שהכוונה מאחוריה היתה טובה – אבל יצרה תקיעות ובסיס לניצול על ידי מי שהכיר את המערכת, אבל הכוונה סה"כ היתה טובה: לייצר סדר, בעולם המאוד כאוטי של כתיבה.

לצד "במה חדשה", היו גם פורומים. זוכרים את עידן ה"פורומים"? אותו עולם בו כינויים אנונימיים מרשים לעצמם לבוא לידי ביטוי בחופשיות, ליצור ולקיים שיח בנושאים ממוקדים שהמקימים של הפורום בחרו עבורו.

"בסימן כתיבה", היה אחד הפורומים הכי מוצלחים שהכרתי ולקחתי בו חלק בתקופה ההיא. אוסף איכותי של כותבים מנוסים ומוכשרים, שבאמת הגיעו אליו על מנת לפתח את כישוריהם וכישרונם.

אף אחד לא דיבר אז על "כתיבה שיווקית". זאת היתה כתיבה יצירתית אמנותית נטו, וחברי הפורום הזה – לא רק שהתייחסו ברצינות לכל יצירה ויצירה, הם היו מתייחסים אליה כמו עורכים מקצועיים. עד כדי כך, שהיה נהוג ואף רצוי, להעתיק את היצירה שבראש השרשור, לבצע בה שיינויים – שכולם מגובים בהסברים ולקיים דיון מהותי בסגנון "ניתוח לב פתוח" על השפה, הניסוח והבחירות בכתיבת היצירה.

כן, גם לפורומים היו את ה"מחלות" שלהם... כינויים אנונימיים מרשים לעצמם לפעמים להשתלח, לפגוע, להטעות – וכמובן שכמו בכל קבוצת אנשים, נוצרו שם "קליקות" והיתה "פוליטיקה פנימית" מורכבת שהעיבה על האיכות, אבל בגדול, "בסימן כתיבה" ספציפית, היה אחד מ"בתי הספר" הכי מפתחים שחוויתי בתור יוצר. עד שגם הפורום הזה, כמו כל קבוצה מוצלחת – התפצל לפורומים שונים בעקבות סכסוכים פנימיים וחילוקי תפיסות.

עידן הכסף - פנים ושמות

רגע לפני שפייסבוק הגיע ודרס כל אתר חברתי אחר בדרכו, עוד היו פה אתרים כמו "קפה דה מרקר", "תפוז אנשים" ו"ישרא-בלוג", שניסו. הם בהחלט ניסו, אבל אף אחד מהם לא הצליח לייצר סינון איכותי, במיוחד לאור העובדה שכל האתרים האלה אפשרו אנונימיות – משהו שתמיד נוצל על ידי הגולשים, לטוב ולרע.

עם כניסתו של פייסבוק לתמונה, נראה שהכל השתנה.
הרשת החברתית שחרטה על דיגלה את השימוש בשם מלא ותמונת פרופיל אמיתית, הציבה סטנדרט חדש לנוכחות ברשת.

עכשיו, כשכולם יודעים לא רק "מי אתה", אלא עוד המון המון פרטים לגביך – הביטוי בכתיבה הפך למשהו אחר.
מעיסוק בכתיבה עצמה ובתוכן עצמו – כתוכן – הדגש הפך להיות "המשחק התדמיתי".

יש הבדל משמעותי בין מה שאנשים מרשים לעצמם להביע ולכתוב כשיודעים בדיוק מי הם, ללכתוב ולהגיב באנונימיות, גם אם חלקית או מדומה.

פייסבוק הפך במהירות מפלטפורמת "כתיבה" חברתית, לפלטפורמת יחסי-ציבור, וכשאנשים משחקים את משחק התדמית, היצירתיות שלהם נרתמת לטובת מטרות אחרות מ"התפתחות אמנותית" והאינטרסים שלהם משתנים.

משחק מכור

האתרים הישנים נזנחו לטובת הפלטפורמה שהשתלטה כמעט על כל אספקט מהחיים שלנו ברשת וכך מצאתי את עצמי מחפש ומצטרף להרבה "קבוצות כתיבה" – כל פעם בתקווה למצוא את ה-קבוצה, שתזכיר לי את מה שהכרתי מפעם – מקום בו כותבים מנטרלים את האגו, עד כמה שניתן, ובאמת רוצים ללמוד אחד מהשני – לשווא.

קשה לבוא בטענות למנהלי קבוצות בפייסבוק, שהפלטפורמה לא מתגמלת אותם כלכלית באופן ישיר על עצם ניהול הקבוצה - אך ממשיכה לדרוש מהם להשקיע בה את מיטב זמנם וכישרונם.

מנהלי קבוצות ופורומים, תמיד היו סוג של "גננות", אבל בפייסבוק התפעול של קבוצה מוצלחת ופעילה פשוט "שותה אותך בלי קש" בהקשר הזה.

המצב הטכני הזה, יוצר עד היום את הסיטואציה שהבין כל מי שמקים ומנהל קבוצה בפייסבוק – הצורך למצוא דרך אלטרנטיבית להרוויח מניהול הקבוצה ולקבל "החזר" עקיף כלשהו על ההשקעה הרבה שדורש הניהול שלה בפועל.

המטרות של מנהלי קבוצות בפייסבוק, שנעות היום בעיקר סביב אינטרסים מקצועיים – כלכליים והשילוב של אלה עם אותו "משחק תדמית" שהזכרתי כאן קודם, הפך את קבוצות הכותבים בפייסבוק למקום כמעט "בלתי נסבל", לכותבים מנוסים ומוכשרים, שכל רצונם הוא לעסוק באמנות הכתיבה, לצד כותבים מנוסים ומוכשרים אחרים.

אם כותב מוכשר, מנוסה ובולט מקים קבוצת כתיבה היום בפייסבוק, הוא לא יכול להרשות לעצמו שהקבוצה הזאת תכיל כותבים ברמתו ומעלה, שיבלטו ו"יגזלו את הפוקוס" ממנו – כי זה מאוד מתסכל. אתה משקיע – חוץ מבכתיבת התוכן והפעלת הקבוצה גם בניהול, ואחרים "קוצרים את היבול" בקלות בלתי נסבלת ותוך אחוז זעום מההשקעה, אז למה שתרשה לזה לקרות?

כך קורה שוב ושוב, שקבוצות כותבים נפתחות עם הרבה כוונה טובה לשמור על "רמה מסויימת" של התוכן, אך בעצם מוצאות את עצמן מכילות בעיקר כותבים "ברמה נמוכה יותר" מאותו מנהל קבוצה. אחרת, זה פשוט "לא משתלם" למנהל הקבוצה, שלא לדבר על החשש המוצדק שזה יכול להזיק לו תדמיתית.

אבל הדברים האלה, הם אולי רק 50% מהבעיה.

מעבר לעניין ניהול הקבוצה, יש גם את האופן שבו מתנהלת התגובתיות על התוכן בתוכה. התנהלות שמוכתבת אף היא מעניין התדמית האישית, שמחרב שוב ושוב את היכולת של כותבים לפרגן אחד לשני, כי "להחמיא לאחר זה להקטין את עצמך" – ומהצד השני – לקבל ביקורת אמיתית מאחר זה "להקטין את עצמך" – ואת זה אנשים שיודעים מי הם, לרוב לא מוכנים לסבול.

וכך נראות היום קבוצות כותבים בפייסבוק: פורומים "חלביים", שרף הרמה שלהם עוצרת ברף של מנהל הקבוצה, ופוסטים בהן עומדים שוממים מלייקים ותגובות בעלות ערך כלשהו, שהוא לא "פרגון עיוור לחברים", או התנגחויות מכוונות ומקטינות, בלי ביקורת אמיתית ובונה.

הבנה עגומה

אני מבין ולא שופט את מנהלי הקבוצות והחברים בהן, במיוחד לאור הנורמה החברתית ברשתות החברתיות,  שמחייבת להציג "רק הצלחות", על מנת לשמר את האשליה שאמורה, בסופו של דבר למכור משהו. גם אם לא מדובר באמת במכירה מעשית של מוצר או שירות.

מתוך העיסוק המקצועי והאישי שלי לאורך שנים בכתיבה, אני נתקל שוב ושוב בשאלה: "למה אתה לא פותח קבוצה בעצמך"?

אני מקווה שאחרי שקראתם את הפוסט הזה, קיבלתם לכך תשובה.

לצערי, אין לי פיתרון למצב. מתוך הצורך שלי ככותב לגדול ולהתפתח, ומתוך הגעגוע ל"מה שהיה פעם",  אני חושב ומנסה לפתור אותו – ללא הצלחה.

אני גם תמיד מקווה שאני טועה בנושא הזה. מקווה שהניתוח שלי את המצב הוא שגוי, ושאיפשהו מסתתרת ברשת קבוצת כותבים איכותית, נקייה מאגו ופוליטיקה פנימית, שלאדמינים שלה יש אינסוף זמן ואנרגיה ושהם אינם תלויים בקבוצה מבחינה כלכלית ובטוחים בעצמם מספיק מבחינה תדמיתית. לצערי, טרם מצאתי אחת כזאת, ובטח לא אחת שהאופי הזה שרד בה לאורך זמן.

כמו תמיד אשמח למחשבות שלכם, ואם למישהו מכם יש רעיונות לפיתרון, כמובן שמאוד אשמח אם תשתפו בו בתגובות.

אפשר גם בפייסבוק:

המדריך לזיהוי "פייק ניוז"

תופעות כמו "חדשות המזוייפות" ו"עובדות אלטרנטיביות", מציבים את המציאות שלנו בעולם שבו כבר כמעט אי אפשר להאמין לאף אחד, ולשום דבר.
 

בעולם, "פייק ניוז" היא כבר תעשיה אדירת ממדים, המתבטאת ברובוטים (תוכנות) שאוספים מידע מרחבי הרשת, בונים אותו מחדש ומציבים אותו באתרים מזוייפים המתחזים למקורות מהימנים.
 

בישראל, התעשייה הזאת עובדת קצת אחרת, אבל עדיין מורגשת, לא משנה באיזה צד של המפה הפוליטית או החברתית אתה נמצא.
 

לא משנה מה תהיה דעתך בנושא מסויים, תמיד תוכל לטעון שהצד השני מציג "חדשות מזוייפות", ורוב הסיכויים שתהיה צודק.

אז איך למצוא את הידיים והרגליים בתוך בליל המסרים והתכנים שנורים לכיווננו על בסיס יום-יומי במטרה שנגיב אליהם ונשתף אותם עם אחרים?
 

מה נכון לשתף ומה לא?
 

מתי זה אקטיביזם ואכפתיות, ומתי אלו מניפולציות, הטעיות וניצול?
 

ריכזתי מספר דברים שמומלץ לעשות,
בזמן שפוגשים תוכן שמתיימר להיות אמיתי, אותנטי וחדשותי, ורוצים להיות בטוחים לגביו.
 

רשימה זו מתבססת על מאמר של פייסבוק עצמו,
שלקחתי את החירות להרחיב ולדייק לטובת הקהל הישראלי.

התילו ספק בכותרת
לסיפורים של חדשות מזויפות, יש לרוב כותרת מושכת תשומת לב.
כזאת שמייצרת הפרעה משמעותית בזרם המחשבות הרגיל.
שימו לב ש"כותרת" בפיסבוק, יכולה להיות הטקסט שמופיע על התמונה המלווה את הפוסט,
ו/או השורות הראשונות בגוף הטקסט עצמו.
שימו לב במיוחד ל:
כותרות שמדברות בקביעה או הצהרתיות,
כותרות מעוררות פליאה, או סתירה מוחלטת למה שאתם יודעים,
כותרות שמרגישות "מופרכות".
רוב הסיכויים שאם זה מרגיש מופרך, זה באמת מופרך.
 

בדקו את הקישור ואת עמוד הכתבה מקרוב
אם פוסט במדיה החברתית מנסה להוביל אתכם לכתבה באתר חיצוני,
אפילו כזה שמוכר לכם ואתם נוהגים לגלוש בו, תנו תשומת לב לסוג הקישור,
ולטקסט המופיע בכתובת הקישור למאמר.
פוסטים של חדשות מזויפות, יובילו פעמים רבות לאתרים המדמים אתר מוכר,
אבל הטקסט של הקישור שלהם, לרוב יסגיר את זה, כיוון שעל המפיצים לייצר שינויים קלים על מנת לדמות לכתובותו של האתר אותו הם מחכים.
שימו לב לשינויים בפורמט הרגיל של האתר, לריבוי שגיאות דפוס וכתיב, לעימוד לא מקצועי ואפילו לפרסומות לא סטנדרטיות המופיעות בעמוד המאמר. כל אלה יכולים להעיד שהגעתם לאתר מזויף.
גם הגעה לאתר קיקיוני שמעולם לא שמעתם עליו לפני כן, יכולה להיות התראה כי מדובר בתוכן מזוייף.
 

בדקו את המקור
וודאו שמי שחתום על פרסום התוכן הוא מקור מהימן שאתם בוטחים בו לגבי מידע בנושא המוצג.
זכרו שגם מקורות כמו עמודי פייסבוק ואתרים שנראים מעוצבים ומנוהלים מקצועית יכולים להיות מזויפים.
זכרו שפעמים רבות הרשת מטעה לגבי מקורות של התכנים המוצגים בה,
כמו למשל ציטוטים שבטעות חותמים עליהם שם לא נכון וכו'...
קל לזייף תמונה המציגה מקור ספציפי, למשל הטוויטר של שר מסויים או מותג,
נסו לבדוק בחשבון המקורי אם הפוסט המצולם עלה שם.
יתכן שפוסט שעלה ירד מסיבות מסויימות, אך אז אפשר לוודא את האמת לגביו במקורות אמינים אחרים.
* במידה ונחשפתם דרך שיתוף, שימו לב מי מחברכם שיתף את הפוסט ומה מידת המהימנות של חברים אלה. (כלומר, האם מדובר באנשים שאתם מכירים, או "חברי פייסבוק" שלא באמת מוכרים לכם).
 

שימו לב לתמונות ולוידאו
פעמים רבות סיפורי חדשות מזוייפים משתמשים בתמונות או סרטונים שעברו מניפולציות בעריכה.
כמו כן, הם משתמשים בתמונות אמיתיות, שהוצאו מהקשרן.
כדי לוודא את המקור של תמונות, אפשר לחפש את התמונה במנוע חיפוש התמונות של גוגל, ולראות כיצד היא מוצגת במקורות שונים, אם בכלל.
במקרה של סרטונים, אפשר לחפש על ידי צילום מסך של פריים משמעותי מתוך סרטון המדובר.
 

בדקו את התאריכים
ברבים, בכוונה, כי יש לפחות שני תאריכים לבדוק:
1. תאריך העליה של הפוסט המקורי ברשת החברתית (במיוחד אם הגעתם דרך שיתוף).
2. התאריך המופיע בכתבה או המאמר שמצורפים בקישור לפוסט החדשותי.
בפוסטים בפייסבוק, אפשר גם להציץ בתאריכים של התגובות.
שימו לב – כותרת מטעה, יכולה להסיח את הדעת מתאריך.
למשל: אם הכותרת מדברת על יום ספציפי בשבוע, אנחנו מניחים מיד שמדובר ביום הספציפי הקרוב ביותר לחשיפתו לסיפור.
 

שימו לב לעובדות ולראיות
קל לעורר רגש באנשים ולגרום להם לשכוח מהצורך לבקש הוכחה או ראייה משמעותית לכך שמשהו שנטען התקיים. הרגש מגיב מהר יותר מהשכל, אצל כולנו.
תנו לרגש להרגע קצת לפני שאתם משתפים, גם אם אתם נסערים מאוד,
וחפשו בתוכן עובדות התומכות במה שנאמר בו.
שימו לב, אנחנו חיים בעידן של "עובדות אלטרנטיביות", וזה אומר שתצטרכו לבחור אילו עובדות לקבל ולקחת בחשבון, ואילו לא... אין היום שום צד אוביקטיבי, ומאחורי כל עובדות שמוצגות בסיפורי חדשות, עומדת אג'נדה. ודאו שלפחות אתם יודעים של מי האג'נדה ועד כמה שאפשר, מה היא.
 

הצליבו מקורות
בדקו: אם סיפור מסויים הגיע אליכם דרך מקור אחד בלבד, ואין מקורות נוספים אשר מדברים על הסיפור, רוב הסיכויים שהוא מזוייף. במיוחד אם מדובר במשהו שערורייתי מבחנתכם במיוחד.
יכול להיות שלסיפור מסויים יש הרבה מקורות, אך אף אחד מהם אינו רשמי או מוכר. גם זה לא מחזק את אמינות הסיפור.
אם נראה לכם שלתקשורת המסורתית יש אג'נדה לא לחשוף את הסיפור, בדקו את המקורות שלו דרך גופים אמינים בתקשורת האלטרנטיבית.
יתכן גם מצב, שבו נחשפת לסיפור ממש בתחילת דרכו, דרך מקור הפריצה. במצב הזה, חכו מעט לפני שאתם משתפים, ותנו לזמן להראות לכם אם מדובר במשהו שיופץ גם בתקשורת המסורתית, או שמדובר בפיקציה גמורה ולא מאומתת.
מצב שקצת מקשה על הצלבת מקורות, הוא פוסטים המתחזים ל"אישיים" (בניגוד לכתבות ומאמרים).
בפוסטים כאלה, חשוב מאוד לוודא מי כתב את הפוסט המקורי, מתי ומה העובדות וההוכחות לתוכן המוצג.
במילים אחרות, חכו לפני שאתם משתפים. תבדקו. עדיף להיות מפיצים מאחורים של תוכן וודאי ממפיצים ראשונים של שקרים והטעיות.
 

אולי זאת בדיחה
לפעמים מרוב אירוניה ומופרכות של חדשות אמיתיות, אנחנו נוטים להתייחס לכל תוכן ברצינות רבה ממה שיוצריו התכוונו.
פעמים רבות, פוסטים בפורמט חדשותי או רשמי כלשהו, הם בעצם בדיחה, או ניסיון לאחת,
רק שלפעמים הם ההתאמה לפורמט והתוכן עצמו מרגישים כל-כך אמינים, שאנחנו יכולים בקלות לפספס אותה.
במצב כזה, רצוי לקרוא קצת תגובות ולראות את היחס הכללי של האחרים לפוסט.
חשוב לזכור גם, שהומור הוא עניין סוביקטיבי ואינדיבידואלי – לכן מה שמצחיק אחד, לא בהרכך יצחיק מישהו אחר, שלא לדבר יעורר בו רגש אחר מצחוק.
כאמור, אנחנו מגיבים ראשית עם הרגש, ורק אחר-כך חושבים.
לא צריך להילחם בזה, אלא לקבל את זה, ולהבין שאנחנו צריכים רגע לתת למחשבות להתבהר, לפני שאנחנו מחליטים איך נפעל.
 

אם הפוסט הועיל לכם, אשמח אם תספרו לי,
וכמובן אשמח למחשבות שלכם ולעצות נוספות לזיהוי "מזוייפות", בתגובות
מוזמנים לשתף את הפוסט הזה עם כל מי שנראה לכם רלוונטי,
אם אתם סומכים עלי כמקור ;)

אפשר גם בפייסבוק: