למה אין באמת בפייסבוק קבוצות כתיבה

כמי שכותב מאז שהוא זוכר את עצמו מחזיק צבע פנדה שבור ביד, ומאז שהאינטרנט קיימת בחיינו, תמיד חיפשתי קבוצות כותבים, שרוצים לחלוק, ללמוד אחד מהשני ולהתפתח יחד בתחום.

אי שם, בשחר עידן הרשת, עוד היו כמה.

עידן הזהב - תמימות

"במה חדשה", היה אולי האתר הגדול ביותר שהכיל כותבים מוכשרים, יצירתיים ומקוריים.
כן, הוא סבל מהרבה בעיות שנעו בין הנראות מזעזעת של האתר עצמו (אלוהים מה זה הלוגו הזה?), ממשק מסורבל, ומערכת "אישור יצירות", שהכוונה מאחוריה היתה טובה – אבל יצרה תקיעות ובסיס לניצול על ידי מי שהכיר את המערכת, אבל הכוונה סה"כ היתה טובה: לייצר סדר, בעולם המאוד כאוטי של כתיבה.

לצד "במה חדשה", היו גם פורומים. זוכרים את עידן ה"פורומים"? אותו עולם בו כינויים אנונימיים מרשים לעצמם לבוא לידי ביטוי בחופשיות, ליצור ולקיים שיח בנושאים ממוקדים שהמקימים של הפורום בחרו עבורו.

"בסימן כתיבה", היה אחד הפורומים הכי מוצלחים שהכרתי ולקחתי בו חלק בתקופה ההיא. אוסף איכותי של כותבים מנוסים ומוכשרים, שבאמת הגיעו אליו על מנת לפתח את כישוריהם וכישרונם.

אף אחד לא דיבר אז על "כתיבה שיווקית". זאת היתה כתיבה יצירתית אמנותית נטו, וחברי הפורום הזה – לא רק שהתייחסו ברצינות לכל יצירה ויצירה, הם היו מתייחסים אליה כמו עורכים מקצועיים. עד כדי כך, שהיה נהוג ואף רצוי, להעתיק את היצירה שבראש השרשור, לבצע בה שיינויים – שכולם מגובים בהסברים ולקיים דיון מהותי בסגנון "ניתוח לב פתוח" על השפה, הניסוח והבחירות בכתיבת היצירה.

כן, גם לפורומים היו את ה"מחלות" שלהם... כינויים אנונימיים מרשים לעצמם לפעמים להשתלח, לפגוע, להטעות – וכמובן שכמו בכל קבוצת אנשים, נוצרו שם "קליקות" והיתה "פוליטיקה פנימית" מורכבת שהעיבה על האיכות, אבל בגדול, "בסימן כתיבה" ספציפית, היה אחד מ"בתי הספר" הכי מפתחים שחוויתי בתור יוצר. עד שגם הפורום הזה, כמו כל קבוצה מוצלחת – התפצל לפורומים שונים בעקבות סכסוכים פנימיים וחילוקי תפיסות.

עידן הכסף - פנים ושמות

רגע לפני שפייסבוק הגיע ודרס כל אתר חברתי אחר בדרכו, עוד היו פה אתרים כמו "קפה דה מרקר", "תפוז אנשים" ו"ישרא-בלוג", שניסו. הם בהחלט ניסו, אבל אף אחד מהם לא הצליח לייצר סינון איכותי, במיוחד לאור העובדה שכל האתרים האלה אפשרו אנונימיות – משהו שתמיד נוצל על ידי הגולשים, לטוב ולרע.

עם כניסתו של פייסבוק לתמונה, נראה שהכל השתנה.
הרשת החברתית שחרטה על דיגלה את השימוש בשם מלא ותמונת פרופיל אמיתית, הציבה סטנדרט חדש לנוכחות ברשת.

עכשיו, כשכולם יודעים לא רק "מי אתה", אלא עוד המון המון פרטים לגביך – הביטוי בכתיבה הפך למשהו אחר.
מעיסוק בכתיבה עצמה ובתוכן עצמו – כתוכן – הדגש הפך להיות "המשחק התדמיתי".

יש הבדל משמעותי בין מה שאנשים מרשים לעצמם להביע ולכתוב כשיודעים בדיוק מי הם, ללכתוב ולהגיב באנונימיות, גם אם חלקית או מדומה.

פייסבוק הפך במהירות מפלטפורמת "כתיבה" חברתית, לפלטפורמת יחסי-ציבור, וכשאנשים משחקים את משחק התדמית, היצירתיות שלהם נרתמת לטובת מטרות אחרות מ"התפתחות אמנותית" והאינטרסים שלהם משתנים.

משחק מכור

האתרים הישנים נזנחו לטובת הפלטפורמה שהשתלטה כמעט על כל אספקט מהחיים שלנו ברשת וכך מצאתי את עצמי מחפש ומצטרף להרבה "קבוצות כתיבה" – כל פעם בתקווה למצוא את ה-קבוצה, שתזכיר לי את מה שהכרתי מפעם – מקום בו כותבים מנטרלים את האגו, עד כמה שניתן, ובאמת רוצים ללמוד אחד מהשני – לשווא.

קשה לבוא בטענות למנהלי קבוצות בפייסבוק, שהפלטפורמה לא מתגמלת אותם כלכלית באופן ישיר על עצם ניהול הקבוצה - אך ממשיכה לדרוש מהם להשקיע בה את מיטב זמנם וכישרונם.

מנהלי קבוצות ופורומים, תמיד היו סוג של "גננות", אבל בפייסבוק התפעול של קבוצה מוצלחת ופעילה פשוט "שותה אותך בלי קש" בהקשר הזה.

המצב הטכני הזה, יוצר עד היום את הסיטואציה שהבין כל מי שמקים ומנהל קבוצה בפייסבוק – הצורך למצוא דרך אלטרנטיבית להרוויח מניהול הקבוצה ולקבל "החזר" עקיף כלשהו על ההשקעה הרבה שדורש הניהול שלה בפועל.

המטרות של מנהלי קבוצות בפייסבוק, שנעות היום בעיקר סביב אינטרסים מקצועיים – כלכליים והשילוב של אלה עם אותו "משחק תדמית" שהזכרתי כאן קודם, הפך את קבוצות הכותבים בפייסבוק למקום כמעט "בלתי נסבל", לכותבים מנוסים ומוכשרים, שכל רצונם הוא לעסוק באמנות הכתיבה, לצד כותבים מנוסים ומוכשרים אחרים.

אם כותב מוכשר, מנוסה ובולט מקים קבוצת כתיבה היום בפייסבוק, הוא לא יכול להרשות לעצמו שהקבוצה הזאת תכיל כותבים ברמתו ומעלה, שיבלטו ו"יגזלו את הפוקוס" ממנו – כי זה מאוד מתסכל. אתה משקיע – חוץ מבכתיבת התוכן והפעלת הקבוצה גם בניהול, ואחרים "קוצרים את היבול" בקלות בלתי נסבלת ותוך אחוז זעום מההשקעה, אז למה שתרשה לזה לקרות?

כך קורה שוב ושוב, שקבוצות כותבים נפתחות עם הרבה כוונה טובה לשמור על "רמה מסויימת" של התוכן, אך בעצם מוצאות את עצמן מכילות בעיקר כותבים "ברמה נמוכה יותר" מאותו מנהל קבוצה. אחרת, זה פשוט "לא משתלם" למנהל הקבוצה, שלא לדבר על החשש המוצדק שזה יכול להזיק לו תדמיתית.

אבל הדברים האלה, הם אולי רק 50% מהבעיה.

מעבר לעניין ניהול הקבוצה, יש גם את האופן שבו מתנהלת התגובתיות על התוכן בתוכה. התנהלות שמוכתבת אף היא מעניין התדמית האישית, שמחרב שוב ושוב את היכולת של כותבים לפרגן אחד לשני, כי "להחמיא לאחר זה להקטין את עצמך" – ומהצד השני – לקבל ביקורת אמיתית מאחר זה "להקטין את עצמך" – ואת זה אנשים שיודעים מי הם, לרוב לא מוכנים לסבול.

וכך נראות היום קבוצות כותבים בפייסבוק: פורומים "חלביים", שרף הרמה שלהם עוצרת ברף של מנהל הקבוצה, ופוסטים בהן עומדים שוממים מלייקים ותגובות בעלות ערך כלשהו, שהוא לא "פרגון עיוור לחברים", או התנגחויות מכוונות ומקטינות, בלי ביקורת אמיתית ובונה.

הבנה עגומה

אני מבין ולא שופט את מנהלי הקבוצות והחברים בהן, במיוחד לאור הנורמה החברתית ברשתות החברתיות,  שמחייבת להציג "רק הצלחות", על מנת לשמר את האשליה שאמורה, בסופו של דבר למכור משהו. גם אם לא מדובר באמת במכירה מעשית של מוצר או שירות.

מתוך העיסוק המקצועי והאישי שלי לאורך שנים בכתיבה, אני נתקל שוב ושוב בשאלה: "למה אתה לא פותח קבוצה בעצמך"?

אני מקווה שאחרי שקראתם את הפוסט הזה, קיבלתם לכך תשובה.

לצערי, אין לי פיתרון למצב. מתוך הצורך שלי ככותב לגדול ולהתפתח, ומתוך הגעגוע ל"מה שהיה פעם",  אני חושב ומנסה לפתור אותו – ללא הצלחה.

אני גם תמיד מקווה שאני טועה בנושא הזה. מקווה שהניתוח שלי את המצב הוא שגוי, ושאיפשהו מסתתרת ברשת קבוצת כותבים איכותית, נקייה מאגו ופוליטיקה פנימית, שלאדמינים שלה יש אינסוף זמן ואנרגיה ושהם אינם תלויים בקבוצה מבחינה כלכלית ובטוחים בעצמם מספיק מבחינה תדמיתית. לצערי, טרם מצאתי אחת כזאת, ובטח לא אחת שהאופי הזה שרד בה לאורך זמן.

כמו תמיד אשמח למחשבות שלכם, ואם למישהו מכם יש רעיונות לפיתרון, כמובן שמאוד אשמח אם תשתפו בו בתגובות.

אפשר גם בפייסבוק:

למה מותגים צריכים לספר "סיפור שאינו נגמר" #סטוריטלינג

רוב העסקים והגופים הרשמיים למיניהם בעולם,
כבר נמצאים בשלב כלשהו על קשת ההפנמה,
שעליהם לספר היום "סיפור טוב"
על מנת לזכות באהבתו של הקהל.

אבל "סטוריטלינג", בצורתו המודרנית,
המופשטת והמותאמת לעולם השיווק,
הוא רק הכותרת, בכניסה ליקום שלם של חוקיות,
שמשתנה ומתפתחת תמידית, יחד עם הצרכנים עצמם,
הרגליהם, התנהגותיהם, צרכיהם – ובהתאם לסביבתם.

הסוף.

כולנו מכירים את הסיפורים הקלאסיים, בהם לסיפור יש "התחלה", "אמצע" ו"סוף" מסודרים.
כולנו מכירים את מבנה המחזה הקלאסי, המורכב מחמש מערכות, בתומן, נגיע לקטרזיס.
אנחנו מכירים גם את הפורמט הטלביזיוני, סדרה המספרת סיפור בפרקים, בדומה למבנה של ספר – אך גם אלה מוגבלים בכמותם. יש X פרקים בכל עונה. יש X עונות. אבל זהו. כשהסיפור נגמר, הוא נגמר.

אז מה ההבדל בין "סטוריטלינג" קלאסי לזה שמתפתח בימנו?

ההבדל הוא שסיפור של מותג, יהיה הגוף מאחוריו אשר יהיה,
לא אמור להסתיים. אף פעם.

האם יתכן שזה מה שנגזר עלינו, לספר סיפור בלתי נגמר?
והאם זה בכלל אפשרי?
מתי מגיע השיא של הסיפור?
ומה יקרה אחריו?
איך נראה סיפור שהגיבורים שלו אף פעם לא "חיים באושר ואושר עד עצם היום הזה"?

התשובות נמצאות דווקא במתודות שקודמות לאינטרנט ולמסכים הדיגיטליים של ימנו, בהרבה.
         

למעשה, כמו רוב הפעמים, אנחנו רק חושבים שהמצאנו משהו חדש,
אבל יש סיפורים שמוכיחים שהיו כאן לפנינו. הרבה לפנינו.
           

"חיים ומוות ביד הסיפור" - תסמונת שחרזאדה.
         

שחרזאדה היא דמות המסגרת של סיפורי "1000 לילות ערב", והיא זו המניחה בידינו את התשובות לשאלותינו: איך לספר סיפור שאינו נגמר, ותמיד מעניין? עד כדי כך מעניין, שהסולטן יבחר להעניק לך לילה נוסף לחיות, על מנת לספר את המשכו.

הפיתרון של שחרזאדה ישמע פשוט, אך מיטבי הלכת באמנות הסיפור מזהים באיזו שזירה מקצועית נארג הפורמט, המגולל סיפורים קצרים, מאיזורים גיאוגראפיים שונים, ורוקם אותם ליצירת מופת,
שמהדהדת בנו עד היום, מאות, אם לא אלפי שנים, מאז שסופרו לראשונה.
    

ביתו של הואזיר, מנצלת את הכלים שברשותה על מנת לשרוד:
היא סוחפת את מאזיניה למקומות אקזוטיים, יוצרת דמויות בלתי מושלמות עם אתגרים מרתקים שהן צריכות לשרוד – אך יותר מהכל, היא מבינה את העיקרון החשוב: אי אפשר לתת לקהל את התחושה שכל הזמן מספרים לו את אותו הסיפור. סיפוריה של שחרזאדה חולפים דרך מגוון רחב של מיקומים והדמויות במרכז הסיפורים תמיד נאבקות על חייהן.

בכל שחר, הוא עוצרת את הסיפור בשיא המתח – מצב המחייב כי המאזינים מזדהים עם הדמות בכל מאודם, ומריעים עבורה, בזמן שהיא עצמה נמצאת במרכזו של המשבר המרכזי בעלילה, או בדרכה אליו.
זהו המקום שבו המאזין לסיפור נשאר עם הכי הרבה שאלות פתוחות, שהמשך העלילה מבטיח עליהן תשובות. ככל שהשאלות האלה מרגשות יותר את המאזין, כך גובר הצורך שלו לשוב ולהקשיב להמשך הסיפור.

ברגע שסיפור אחד נגמר, סיפור חדש מתחיל מיד. מקום אחר, גיבורים חדשים, עלילה שונה.

אז נכון, ש" 1000 לילה ולילה" אינו סיפור היסטורי, והדמות שחרזאדה היא דמות בידיונית, אך מקבצי הסיפורים שפעלו לאורך השנים על מנת לשמר ולשחזר את האוסף הזה, מצאו לנכון לשמור על דמותה. למרות שכבר מזמן אפשר היה לנטוש את עלילת המסגרת ופשוט להציג את הסיפורים בפני עצמם.

הם עושים זאת, מפני שלשחרזאדה יש תפקיד לא פחות חשוב במסרים שמרכזת יצירת המופת הזאת.
תפקידה של שחרזאדה הוא לחשוף בפנינו את כוחו של מספר הסיפורים, וחלק מהכלים העומדים לרשותו.
לא סתם היא מוצבת בעמדה שבה חייה על הקו. פה בדיוק מחוזקת האמירה ש"חיים ומוות ביד הסיפור".
     
אם נרצה, נוכל ליהנות משחרזאדה ועלילותיה בספרים כפשוטם. 
אבל אלו מאיתנו שיהיו מוכנים ללמוד ממנה יותר ממלאכתה, יגלו שדמותה מגישה הדרכה מרתקת באמנות הסיפור הבלתי נגמר.
      

"מסע הגיבור" – המודל המעגלי של ג'וזף קמפבל.
    

אחד מהחוקרים הנודעים והמוערכים ביותר בתחום הסיפור, הוא ג'וזף קמפבל, אשר מיקד את מחקרו בסיפורים מיתולוגים מרוב התרבויות המוכרות לאנושות, ואיפיין דפוס ארכיטיפי משותף לכולן, אותו הגדיר כ"מסע הגיבור".

אני ממליץ לכם לחקור את "מסע הגיבור" של קמבפל לעומק, יש המון תוכן בנושא,
אך החלק שאליו אני מכוון כרגע את תשומת ליבנו הוא זה:

המודל שפיתח קמבפל, שבר את המבנה הלינארי השולט, שהכרנו למבני סיפור שונים.
למעשה, המודל של קמבפל, הוא מעגלי.

מסע הגיבור - על פי ג'וזף קמפבל

כלומר, בתמצות על, הגיבור של קמבפבל יוצא מנקודה מסוימת למסעו,
עובר שינוי כלשהו, ואז חוזר לביתו – שונה. 

קל להמחיש דרך סימבה, ב"מלך האריות" של דיסני:

דודו של סימבה גורם לו להאמין שהוא אשם במותו של אביו, ולברוח מארץ מולדתו. הוא מתבגר במקום אחר, אך פגישה אחרי שנים, עם נלה, חברת ילדותו, גורמת לו להבין את המצב בביתו מאז שעזב. הוא יוצא למסע לשנות את המצב. מביס את דודו, זוכה בזכות להנהיג את הממלכה, ומחזיר את הממלכה לפריחה. הסימבה של עכשיו, הוא כבר לא הסיבמה שעזב. 
    

אבל האם סיפורו של סימבה נגמר בכך שזכה שוב לשלוט בממלכה?

אם נרצה. אבל אם לא, סימבה יכול להמשיך ולצאת למסעות נוספים, ולחזור מכל אחד מהם שונה במשהו. לכאורה, אין סיבה שהסיפורים עליו יסתיימו אף פעם.
        

כשקמפבל פגש בשחרזאדה
– ואיך כל זה קשור לאסטרטגיית תוכן שיווקית.
      

החיבור בין קמפבל לשחרזאדה, לא יאחר לחשוף את פניו למי שיתבונן בהם.
שניהם מבינים שלסיפור, באמת חייבים להיות "התחלה", "אמצע" ו"סוף".
  

שחרזאדה מביאה למשוואה "הסיפור האינסופי" את אלמנט עצירת הסיפור במקום לא צפוי, ולא דווקא בסופו,
בעוד שקמפבל, מביא אליה את המעגליות, המאפשרת לסיפור חדש להיוולד בטבעיות בסיומו של סיפור אחר. גם אם מדובר בסיפור נוסף של אותו גיבור עצמו.
    

יחד, הם מהווים את התשובה האסטרטגית למצב שבו מומלץ היום למותגים לספר את סיפורם, תוך שהם נשמעים לכללים הבאים:
   

1.      נקודת העוגן האמיתית של הסיפור הבלתי נגמר, היא אחידות הגיבור.
לא העלילה הספציפית שהוא עובר.
הקהל יהיה מוכן לאהוב את הגיבור באינסוף עלילות – כל עוד יהיה נאמן לעצמו כפי שהכרנו אותו, וכל עוד יאתגר את עצמו באמת, למען הערכים שהציב לעצמו כמנחים.
אף ניצחון של הגיבור לא יכול להיתפש כ"מובן מאליו".
כך גם לגבי כל הפסד שלו.
אם המוצר הוא הגיבור, העלילה סביבו חייבת תמיד להמשיך להסתבך.
כל פעם מחדש, הוא חייב לנצח, ולהפסיד בפומביות, כחלק מההתפתחות האינסופית שלו, בעקבות החוויות לאורך המסע. אם אין במסע תחושת התקדמות, השותפים אליו ינתשו במהירות, אך כל עוד המסע מתקדם ומעניק ערך למי שמצטרף אליו – אין סיבה לחפש עניין במקומות אחרים.

2.      אף מפגש עם הצרכנים, הוא לא "סוף הסיפור".
אם הסיפור נגמר – מיד כדאי להתחיל לספר סיפור חדש, ולעצור את סיפורו בנקודה קריטית.  הקהל תמיד צריך להיות "באמצע הסיפור", כשהוא נשאר עם עצמו.
נסו להיזכר מתי בפעם האחרונה, מותג השאיר אתכם במתח.

3.      כל סיפור שנגמר, חייב לאפשר לסיפור חדש להיוולד.
סיפור חדש, מתכתב עם הסיפור שקדם לו בכמה שיותר אמצעים: מוטיבים, אופן  הגשת הסיפור, מיקום, זמן, סוג הדמויות וכו'...
כך יכול הקהל להתבסס על תחושה של היכרות בזמן שהוא מוצא את עצמו מול אתגר חדש. או, מחפש דרך חדשה, לכבוש את אותה מטרה.
במקרה של מותגים, הערכים העקביים של המותג, הם הבסיס להיכרות שמאפשרת את הנינוחות הזאת. ללא הערכים העקביים של המותג, לא יכול להיווצר אפקט "גלגול הנשמות" שהוא נדרש לו, בכל פעם שהוא צריך פוקוס מגיבור של סיפור אחד למישנהו.
"גלגול נשמות", במובן שכל גיבור של המותג מייצג בסופו של דבר את אותה "פרסונה" בסיסית מכוונת ערכים ספציפיים, שפוגשת את החיים כל פעם עם סיפור שונה ודמות שונה במרכזו.
כל עוד הנושא ימשיך לעסוק בערכים שחיוניים ונמצאים בנפשה של הדמות הארכיטיפית, הקהל ירגיש שהוא עדיין חלק אורגני מאותו אוסף סיפורים, שהוא מסע אחד ארוך ואינסופי.

4.      כל סיפור חייב להציב אתגר של חיים ומוות.
הכוונה היא, שהדרך הממוקדת והמדויקת ביותר להעביר בעזרת סיפור "ערכים", היא להעמידם במבחן ה"חיים והמוות" בתוך עלילת הסיפור.
בת הים הקטנה מפרה את איסור אביה להתקרב לפני הים ולבני האדם.
בסיפור המקורי, היא משלמת על כך בחיה.
המלכה הרעה בשילגיה, משלמת על הקינאה שלה במותה בסוף הסיפור,
בזמן ששילגיה, ששמרה על טוהרתה, זוכה בנסיך.
מי שלובש נייקי, תמיד יוכל לנצח את השיא של עצמו.
     
אם הקהל אינו מאמין שהערך שהוא נלחם עבורו,
שווה את המלחמה כעניין עקרוני, הוא יאבד עניין בסיפור.
     
זו גם הסיבה, שאנחנו רואים מגמה רצינית בהתגייסות מותגים ברחבי העולם לתמיכה באג'נדות חברתיות. (נצפת למגמה הזאת עליה גם ב-2020).
אלו בדיוק המותגים שהבינו שעל מנת שהסיפור שלהם ימשך לנצח, הם חייבים לבחור צד בסיפור. גם אם זה אומר להשאיר חלק מהאנשים מחוץ לקהל הצרכנים שלהם.
הקהלים מוגדרים עלידם דרך תפיסות החיים והאמונות שעל פי הן הם שואפים לחיות, ולא לפי הצורך הפיסי של המוצר בחייהם.

כאשר הצרכן מחזיק במוצר שלכם כמשהו שמיצג עבורו ערך עמוק,
הוא גם ישדר את זה לסביבה שלו, ומי ששואף לראות בעצמו את הערך הזה,
יעשה את החיבור בעצמו.

זהו ההבדל בין "שבט", ל"עדר".
ב"עדר", כשיש איום, כולם נסים על נפשם, ונלחמים לעזור אחד לשני כל עוד אפשר, אך לוקחים בחשבון שתהינה אבידות בדרך.
ב"שבט", מוכנים למות אחד למען השני, כשמדובר בערך התנהגותי עליון.
שבטים, הם היסוד לסיפור אינסופי,
בזמן שעדרים הם רגע של סדר זמני /מקומי בכאוס הציבורי
           
מהמתודות הותיקות, לפלטפורמות התוכן של ההווה והעתיד
             

ניהול אסטרטגיית תוכן בעידן האקטואלי, יכולה להיות פשטנית ונקודתית,
אך היא גם יכולה להיות שלד טיטניום ובסיס יציב – על מנת להשיג מטרות של ממש במשחק הגדול. המשחק שלא משחקים בו בשביל להפסיד או לנצח, אלא בשביל לשרוד, ואם אפשר להוביל.

    
"סטוריטלינג", מעצב את האנושות מאז קיומה.
הוא מתחיל בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על "מי אני",
ממשיך לאיך אנחנו מספרים לעצמנו על הסובבים אותנו,
ועובר בדרכו האינסופית דרך הגדרותנו כחברה, כתרבות, כעם וכאנושות בכלל.

הכלים והמתודות של "סטוריטלינג" נמצאים כאן כבר אלפי שנים,
ועד תקופת האינטרנט, היו נחלתם של מעטים בלבד – האריסטוקרטיה, האקדמיה, גופים שולטים למיניהם – אבל זה לא המצב היום.
   

הכלים של "סטוריטלינג" נגישים לכל מי שירצה ללמוד ולעבוד איתם ככלי עבודה – לעומק.
אם רק יבחר.
    

זה מחייב הקדשה של זמן, יכולת למידה, משמעת ותרגול – אבל כל אלה שווים את זה.
במיוחד אם רוצים לשחק במגרש של הגדולים.

***
אשמח אם תחלקו איתי את המחשבות שלכם בעקבות הפוסט הזה
וכמובן מוזמנים לשתף, עם כל מי שנראה לכם שרלוונטי עבורו.
אפשר גם בפייסבוק: