‏הצגת רשומות עם תוויות ביקורת. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ביקורת. הצג את כל הרשומות

יולי 17, 2020

למה אין באמת בפייסבוק קבוצות כתיבה


כמי שכותב מאז שהוא זוכר את עצמו מחזיק צבע פנדה שבור ביד, ומאז שהאינטרנט קיימת בחיינו, תמיד חיפשתי קבוצות כותבים, שרוצים לחלוק, ללמוד אחד מהשני ולהתפתח יחד בתחום.

אי שם, בשחר עידן הרשת, עוד היו כמה.

עידן הזהב - תמימות

במה חדשה - העמוד האישי שלי
"במה חדשה", היה אולי האתר הגדול ביותר שהכיל כותבים מוכשרים, יצירתיים ומקוריים.
כן, הוא סבל מהרבה בעיות שנעו בין הנראות מזעזעת של האתר עצמו (אלוהים מה זה הלוגו הזה?), ממשק מסורבל, ומערכת "אישור יצירות", שהכוונה מאחוריה היתה טובה – אבל יצרה תקיעות ובסיס לניצול על ידי מי שהכיר את המערכת, אבל הכוונה סה"כ היתה טובה: לייצר סדר, בעולם המאוד כאוטי של כתיבה.

לצד "במה חדשה", היו גם פורומים. זוכרים את עידן ה"פורומים"? אותו עולם בו כינויים אנונימיים מרשים לעצמם לבוא לידי ביטוי בחופשיות, ליצור ולקיים שיח בנושאים ממוקדים שהמקימים של הפורום בחרו עבורו.

"בסימן כתיבה", היה אחד הפורומים הכי מוצלחים שהכרתי ולקחתי בו חלק בתקופה ההיא. אוסף איכותי של כותבים מנוסים ומוכשרים, שבאמת הגיעו אליו על מנת לפתח את כישוריהם וכישרונם.

אף אחד לא דיבר אז על "כתיבה שיווקית". זאת היתה כתיבה יצירתית אמנותית נטו, וחברי הפורום הזה – לא רק שהתייחסו ברצינות לכל יצירה ויצירה, הם היו מתייחסים אליה כמו עורכים מקצועיים. עד כדי כך, שהיה נהוג ואף רצוי, להעתיק את היצירה שבראש השרשור, לבצע בה שיינויים – שכולם מגובים בהסברים ולקיים דיון מהותי בסגנון "ניתוח לב פתוח" על השפה, הניסוח והבחירות בכתיבת היצירה.

כן, גם לפורומים היו את ה"מחלות" שלהם... כינויים אנונימיים מרשים לעצמם לפעמים להשתלח, לפגוע, להטעות – וכמובן שכמו בכל קבוצת אנשים, נוצרו שם "קליקות" והיתה "פוליטיקה פנימית" מורכבת שהעיבה על האיכות, אבל בגדול, "בסימן כתיבה" ספציפית, היה אחד מ"בתי הספר" הכי מפתחים שחוויתי בתור יוצר. עד שגם הפורום הזה, כמו כל קבוצה מוצלחת – התפצל לפורומים שונים בעקבות סכסוכים פנימיים וחילוקי תפיסות.

עידן הכסף - פנים ושמות

רגע לפני שפייסבוק הגיע ודרס כל אתר חברתי אחר בדרכו, עוד היו פה אתרים כמו "קפה דה מרקר", "תפוז אנשים" ו"ישרא-בלוג", שניסו. הם בהחלט ניסו, אבל אף אחד מהם לא הצליח לייצר סינון איכותי, במיוחד לאור העובדה שכל האתרים האלה אפשרו אנונימיות – משהו שתמיד נוצל על ידי הגולשים, לטוב ולרע.

עם כניסתו של פייסבוק לתמונה, נראה שהכל השתנה.
הרשת החברתית שחרטה על דיגלה את השימוש בשם מלא ותמונת פרופיל אמיתית, הציבה סטנדרט חדש לנוכחות ברשת.

עכשיו, כשכולם יודעים לא רק "מי אתה", אלא עוד המון המון פרטים לגביך – הביטוי בכתיבה הפך למשהו אחר.
מעיסוק בכתיבה עצמה ובתוכן עצמו – כתוכן – הדגש הפך להיות "המשחק התדמיתי".

יש הבדל משמעותי בין מה שאנשים מרשים לעצמם להביע ולכתוב כשיודעים בדיוק מי הם, ללכתוב ולהגיב באנונימיות, גם אם חלקית או מדומה.

פייסבוק הפך במהירות מפלטפורמת "כתיבה" חברתית, לפלטפורמת יחסי-ציבור, וכשאנשים משחקים את משחק התדמית, היצירתיות שלהם נרתמת לטובת מטרות אחרות מ"התפתחות אמנותית" והאינטרסים שלהם משתנים.

משחק מכור

האתרים הישנים נזנחו לטובת הפלטפורמה שהשתלטה כמעט על כל אספקט מהחיים שלנו ברשת וכך מצאתי את עצמי מחפש ומצטרף להרבה "קבוצות כתיבה" – כל פעם בתקווה למצוא את ה-קבוצה, שתזכיר לי את מה שהכרתי מפעם – מקום בו כותבים מנטרלים את האגו, עד כמה שניתן, ובאמת רוצים ללמוד אחד מהשני – לשווא.

קשה לבוא בטענות למנהלי קבוצות בפייסבוק, שהפלטפורמה לא מתגמלת אותם כלכלית באופן ישיר על עצם ניהול הקבוצה - אך ממשיכה לדרוש מהם להשקיע בה את מיטב זמנם וכישרונם.

מנהלי קבוצות ופורומים, תמיד היו סוג של "גננות", אבל בפייסבוק התפעול של קבוצה מוצלחת ופעילה פשוט "שותה אותך בלי קש" בהקשר הזה.

המצב הטכני הזה, יוצר עד היום את הסיטואציה שהבין כל מי שמקים ומנהל קבוצה בפייסבוק – הצורך למצוא דרך אלטרנטיבית להרוויח מניהול הקבוצה ולקבל "החזר" עקיף כלשהו על ההשקעה הרבה שדורש הניהול שלה בפועל.

המטרות של מנהלי קבוצות בפייסבוק, שנעות היום בעיקר סביב אינטרסים מקצועיים – כלכליים והשילוב של אלה עם אותו "משחק תדמית" שהזכרתי כאן קודם, הפך את קבוצות הכותבים בפייסבוק למקום כמעט "בלתי נסבל", לכותבים מנוסים ומוכשרים, שכל רצונם הוא לעסוק באמנות הכתיבה, לצד כותבים מנוסים ומוכשרים אחרים.

אם כותב מוכשר, מנוסה ובולט מקים קבוצת כתיבה היום בפייסבוק, הוא לא יכול להרשות לעצמו שהקבוצה הזאת תכיל כותבים ברמתו ומעלה, שיבלטו ו"יגזלו את הפוקוס" ממנו – כי זה מאוד מתסכל. אתה משקיע – חוץ מבכתיבת התוכן והפעלת הקבוצה גם בניהול, ואחרים "קוצרים את היבול" בקלות בלתי נסבלת ותוך אחוז זעום מההשקעה, אז למה שתרשה לזה לקרות?

כך קורה שוב ושוב, שקבוצות כותבים נפתחות עם הרבה כוונה טובה לשמור על "רמה מסויימת" של התוכן, אך בעצם מוצאות את עצמן מכילות בעיקר כותבים "ברמה נמוכה יותר" מאותו מנהל קבוצה. אחרת, זה פשוט "לא משתלם" למנהל הקבוצה, שלא לדבר על החשש המוצדק שזה יכול להזיק לו תדמיתית.

אבל הדברים האלה, הם אולי רק 50% מהבעיה.

מעבר לעניין ניהול הקבוצה, יש גם את האופן שבו מתנהלת התגובתיות על התוכן בתוכה. התנהלות שמוכתבת אף היא מעניין התדמית האישית, שמחרב שוב ושוב את היכולת של כותבים לפרגן אחד לשני, כי "להחמיא לאחר זה להקטין את עצמך" – ומהצד השני – לקבל ביקורת אמיתית מאחר זה "להקטין את עצמך" – ואת זה אנשים שיודעים מי הם, לרוב לא מוכנים לסבול.

וכך נראות היום קבוצות כותבים בפייסבוק: פורומים "חלביים", שרף הרמה שלהם עוצרת ברף של מנהל הקבוצה, ופוסטים בהן עומדים שוממים מלייקים ותגובות בעלות ערך כלשהו, שהוא לא "פרגון עיוור לחברים", או התנגחויות מכוונות ומקטינות, בלי ביקורת אמיתית ובונה.

הבנה עגומה

אני מבין ולא שופט את מנהלי הקבוצות והחברים בהן, במיוחד לאור הנורמה החברתית ברשתות החברתיות,  שמחייבת להציג "רק הצלחות", על מנת לשמר את האשליה שאמורה, בסופו של דבר למכור משהו. גם אם לא מדובר באמת במכירה מעשית של מוצר או שירות.

מתוך העיסוק המקצועי והאישי שלי לאורך שנים בכתיבה, אני נתקל שוב ושוב בשאלה: "למה אתה לא פותח קבוצה בעצמך"?

אני מקווה שאחרי שקראתם את הפוסט הזה, קיבלתם לכך תשובה.

לצערי, אין לי פיתרון למצב. מתוך הצורך שלי ככותב לגדול ולהתפתח, ומתוך הגעגוע ל"מה שהיה פעם",  אני חושב ומנסה לפתור אותו – ללא הצלחה.

אני גם תמיד מקווה שאני טועה בנושא הזה. מקווה שהניתוח שלי את המצב הוא שגוי, ושאיפשהו מסתתרת ברשת קבוצת כותבים איכותית, נקייה מאגו ופוליטיקה פנימית, שלאדמינים שלה יש אינסוף זמן ואנרגיה ושהם אינם תלויים בקבוצה מבחינה כלכלית ובטוחים בעצמם מספיק מבחינה תדמיתית. לצערי, טרם מצאתי אחת כזאת, ובטח לא אחת שהאופי הזה שרד בה לאורך זמן.

כמו תמיד אשמח למחשבות שלכם, ואם למישהו מכם יש רעיונות לפיתרון, כמובן שמאוד אשמח אם תשתפו בו בתגובות.

אפשר גם בפייסבוק:

ינואר 28, 2020

מצדה 1942 – ביקורת אישית על המחזמר


מצדה 1942 - תיאטרון הבימה 

היסטוריה, שכמעט אף אחד לא זוכר

בסביבות שנת 1997, נערך ניסיון להעלות בברודווי, מחזמר מקורי שנקרא "מצדה".

של דניאלסון, שכתב את הספר, עיבד אותו למחזמר,
ואת המוסיקה הלחין שוקי לוי.

העניין הוא שההפקה לא באמת צלחה והמחזמר של דניאלסון ולוי לא הגיע לבמה.
לא כאן, ולא בברודווי.


אולי זה היה הסיפור התלוש מהמציאות,
או השירים שהיו נעימים מוסיקלית, אבל מעייפים מילולית
ובכלל יש המון סיבות שהצגה יכולה להיכשל בהן לפני שהיא מגיעה אל הבמה,
אבל השורה התחתונה היא ש"מצדה" חזרה לנוח,
נשכחת מהפוקוס הציבורי והתרבותי, לעוד כ-25 שנה.


סיפור בתוך סיפור, בתוך... סיפור


מצדה 1942- הבימה - צילום: אליצור ראובני 

קאט לתיאטרון הבימה, 2020.
"מצדה 1942" על הבמה באולם מסקין.
תרגום של דניאל אפרת (הנפלא), למחזה שנקרא באנגלית "Imagine this",
שכתבו גלן בירנבוים ודייויד גולדסמיט', והלחין שוקי לוי.
בשנת 2008, המחזה הצליח לעלות ולרוץ בלונדון כחודש, לפני שנסגר וירד מהבמה.

אני מעריך אנשים שלא נותנים לחלומות שלהם למות עם הזמן.
לשוקי לוי, יש כנראה סבלנות ועור של פיל,
מפני שההפקה "מצדה 1942", מכילה בתוכה לפחות מספר שירים ומוטיבים מוסיקליים מן ההפקה המקורית שלא צלחה בברודווי - בזמנו, רק שהפעם, הסיפור של מצדה מובא במחזה החדש כ"סיפור בתוך סיפור":

חבורה של שחקנים יהודים בגטו ורשה, מעלה מחזה על המצדה, כאלגוריה למלחמתם בנאצים, זה גם האמ;לק שתקבלו מכל כתבות היח"צ בנושא.


אבל בפועל, היא מעלה ניגזרות ופיסות מתוך אותו מחזה קודם, של דניאלסון, שכשל מלהגיע לבמה.
כן, אותו סיפור מסגרת שכשל בברודווי, הצליח להשחיל מיני-סצנות, מתוך מה שהיה אמור להיות המחזה המלא והמקורי על מצדה, לתוך המחזה הנוכחי.

המחזה מוצג כמשהו חדש בפני עצמו. אבל ל"מצדה" יש הרבה היסטוריה,
וכמו עם ההר המקורי, זאת רק שאלה של לאיזו תקופה רוצים להתייחס.


למה לצפות:

עכשיו תראו. זה קל להגיע לתיאטרון ולהתחיל להטיח ביקורת צינית ונוקבת בעבודה קשה שעושים הרבה אנשים מוכשרים וטובים. אז זאת, אך ורק דעתי, והיא משתדלת להתחשב בכך, תוך שהיא משתדלת להיות כנה ואותנטית.

המחזה "מצדה 1942"  כתוב טוב יותר מהמחזה המקורי, "מצדה",
אבל עדיין סובל מליריקה משעממת, מתחבאת בתוך מוסיקה מקסימה וסוחפת עם ניהול מוסיקלי מרטיט.
באמת, הקאסט הגדול של ההצגה הוא מקהלה נהדרת, שמורכבת מלא מעט סולניות וסולנים נפלאים.
 רק שהמילים בשירים, נכתבו בשפה גבוהה ופואטית, ועם זאת שטחיים להפליא.
רובם מורכב מהרבה גיבוב קלישאות שכבר פגשנו באינסוף מקומות אחרים, ולא מוגש באופן מקורי שמצדיק את זה בליריקה.


דמיינו שאין דמיון

אחת הסצנות שהכי תסכלו אותי בהצגה, היה שיר שבו אב שר לבנו על "יכולת הדמיון", (זה שיר הנושא!) ועל הבמה לא היה רגע אחד שהשתמש בדמיון. כלום.

הבימוי לרוב מעמיד את השחקנים לשיר מול הקהל, או אחד מול השני, או אחד ליד השני. ובזה בערך זה נגמר. 

"מצדה 1942", היא בעצם סוג של *קונצרט*.

אותו חוסר בבימוי ויצירתיות בשירה, צורח גם מרוב הנאמברים המשוחקים, זאת אומרת אם ב"משוחקים" הכוונה לאנשים שבזמן שתורם לדבר על הבמה, הם מניפים את ידיהם בתוכחה לעבר הקולגות והקהל. ו... זהו. זה הבימוי. אנשים עוברים ממקום למקום על הבמה הלא גדולה, "נותנים טקסטים" ושרים. לפעמים הם מסתדרים לתמונת סטילס חיה (פיהוק). אבל אל תצפו ליותר מזה.


היתה חריגה אחת, יוצאת דופן, שהוכיחה מעבר לכל ספק ששחקנית יצירתית יכולה לזרוח אפילו תחת בימוי חסר מעוף וחסר דמיון כמו בהפקה הנוכחית.
מיקי פלג-רוטשטיין, היתה פשוט דמות מהפנטת. והיא בלטה בזה, לפחות בעיניי, לאורך כל המחזה, למרות שמדובר בדמות תומכת. לא ראשית.


לצידה יש על הבמה כישרונות נוספים, שזכיתי לשמחתי להכיר בהצגות אחרות, והפעם, בהעדר הבימוי, פשוט לא זרחו כמו שזכיתי לראות שהם יכולים.


מצדה 1942 - הבימה - צילום: אליצור ראובני
ניצחון עם טעם של הפסד

אבל מעבר לזה, אני יכול להבין למה מחזמר כמו "מצדה 1942" לא באמת יתרומם, שוב, למקומות שהאנשים שיזמו אותו חולמים שהוא יגיע.

אם הוא לא יסגור דיל עם משרד החינוך, או ישנה את סוף המחזה באופן דרסטי,
הסיכוי שהקהל הרחב ימלא בו אולמות די קלוש.


ולא בגלל כל ההיסטוריה שגוללתי או עקרונות הביקורת הנוקבת שלי על הבימוי והליריקה. 

הסיבה האמיתית שמחזמר לא עובד היא, שהשואה היא נושא כבד. מצדה היא נושא כבד.
אנשים לרוב, לא הולכים למחזמר כדי לצאת ממנו מדוכאים.
אפילו במחזמר עצמו, הדמות הראשית אומרת את זה כמעט במילים האלה, ועם זאת...

בזמן שהמחזמר הזה מדבר על "תקווה", הוא לא משאיר אותנו באמת עם אחת.

אפילו ב"עלובי החיים", אחרי שכמעט כל הדמויות שהתאהבנו בהן מתו מוות נורא, אנחנו נשארים עם טעם של תקווה משחר של יום חדש אחרי הניצחון.
אבל ב"עלובי" היה ניצחון אמיתי, והקהל יוצא עם התרוממות רוח, בעוד שבמקרה השואה, והמצדה, הניצחון האמיתי לא היה של אלה שלקחו בידיהם את חייהם. הוא היה של אלה שנשארו לספר את הסיפור. ניצחון עצוב ומדכא, שאנחנו חיים כעם, יום יום.


תקווה

"מצדה 1942" היא סוג של מיש-מש מרגש לפרקים.
כן הזלתי דמעה פה ושם.
לא אגיד שסבלתי בשום צורה.
הזמן במחזה עובר מהר והמוסיקה באמת נעימה מרגשת ומושקעת.

הייתי שמח לראות את המחזה הזה נופל לידיים של במאי. אמיתי.
אחד שחי ונושם את המיוזיקלס האקטואליים בחו"ל. אחד עם דמיון, עם יצירתיות,
עם ההבנה מה צריך באמת כדי להוציא את המחזה הזה מהנייר לקהל שיחבק אותו.
שיתאהב בכל הדמויות שבו.
כזה שיודע ששחקנים הם גם תפאורה היא גם שחקנים.
כזה ש"אין תקציב" זה לא תירוץ בשבילו, אלא תמריץ.

למעשה, אחד הדברים שחסרים בהפקה הזאת, זה כוריאוגרפיה.
נראה שחסכו בזה, וזה ניכר.
כל ההתייחסות לתנועת השחקנים על הבמה היתה חסרה לי מאוד.
אולי חשבו ב"הבימה" ש"במה שכל הזמן מלאה בשחקנים מחפה על זה",
אבל בפועל היא רק גורמת לזה לבלוט יותר.


אפשר לראות את זה אפילו בטריילר הרשמי של "הבימה":




אני יכול להתנחם בכך, שרוב האנשים אינם ביקורתיים כמוני,
וכנראה יוכלו להתרגש וליהנות יותר ממני מההצגה.


קישור למחזמר באתר הבימה: "מצדה 1942"

אשמח כמובן, למחשבות שלכם.
אפשר גם בפייסבוק.


נ.ב.
בשלוש התגובות הראשונות בפייסבוק תוכלו למצוא קטעי וידאו מתוך ההפקות בחו"ל.

פברואר 03, 2016

לחיים! לובי האלכוהול השתלט על המסכים


אתם באים לדרינק?


האישה הטובה
אילישה "מתבגרת" בבחירות האלכוהול
זאת הבירה של האנשים ה"פשוטים", והקוסמופוליטן של הרווקות וויסקי של אנשי העסקים והוודקה של הקשוחים והיין של המתוחכמים, והמרטיני של המרגלים אבל אלכוהול נמצא היום בכל סרט וסדרת טלוויזיה, ואני לא יודע אם שמתם לב כמוני, איך הוא הפך לחלק "לגיטימי" ובלתי  נפרד מהחיים של המון דמויות אהובות על המסך.

דמויות ששותות תוך כדי שהן מצחצחות שיניים ודמויות ששותות לאורך היום. דמויות ששותות קצת במשרד, ודמויות ששותות בסוף היום הקשה והארוך. דמויות ששותות רק באירועים מיוחדים ודמויות שמסתובבות עם משקה משלהן בכיס או בתיק כל הזמן.

האנק מודי
 השתיה היא החלק הכי פחות בעייתי בחיים שלו
איכשהו, תמיד נמצאת שם ארונית המשקאות הנחשפת, תמיד מוצאים בקבוק ישן של משהו, תמיד יש בר שכונתי, תמיד יש פלאסק במגירה.

תמיד צריך שיהיה יין לסט רומנטי וויסקי לרגעים של התמודדות וודקה כדי לספוג הפסד ושמפניה כדי להפגין עושר ונהנתנות והרשימה עוד ארוכה.

למעשה יהיה לכם קשה מאוד למצוא פרק אחד, בסדרה אחת מז'אנר כלשהו שפונה למבוגרים, שאין בו נוכחות אלכוהולית ברורה בכל פרק, החל מהילול הקטגוריה בפי השחקנים, עם משפטים כמו "ויסקי, סימן שבאמת הצלחת" ועד התמקדות בלוגו ספציפי של מותג מסוים.

פרסום סמוי הוא לא משהו שהמציא לובי האלכוהול, וכמובן שאלכוהול הוא רק חלק מהתמהיל הפרסומי הסמוי המוצג בסרטים ובסדרות מסחריים, אבל מישהו צריך להרים דגל אדום ללגיטימציה הבלתי מעורערת הזאת שמחדירה את החומר הלא בטוח הזה לחיים של כולנו באמצעות דמויות וסיפורים שמתיימרים לעשות לנו דברים אחרים, אבל הפכו בעצם ל"פלטפורמות שכנוע ומכירה".

איזה הוא גיבור?


החץ הירוק
"אתה זוכר איך היינו שותים פעם"?
כשגיבורי על שותים אלכוהול, והם שותים, גם הילדים שמעריצים אותם ירצו לשתות אלכוהול.

אבל לא רק הגיבורים שותים אלכוהול. אלכוהול הוא גם לרשעים, לתחמנים, לשתלטנים, לזוממים, ובעיקר לשורדים. כולם "צריכים" אלכוהול כדי "לשרוד את חייהם" ולסמל לעצמם ש"השקיעו" או "הצליחו" באמצעות הרגל התמכרותי בעל השפעות חברתיות הרות אסון ופגיעה ממושכת בבריאות הגופנית שלהם. אבל הי, למה לדבר על זה, כשאפשר להזמין עוד סיבוב משקאות לכולם?

אז אלכוהול אינו מלוכלך ומסריח כמו סיגריות, נניח, אבל באמת לא מפריע לכם? אפילו קצת? שפשוט שוטפים לנו את המוח עם האלכוהול הזה בכל מקום? שמראים לנו שתאונות דרכים ואלימות הן תופעות לוואי "לגיטימיות" לדבר הזה שפשוט "צריך" כדי לשרוד או להפגין סטטוס אישי/מקצועי כלשהו?

איך זה שאנשים מתרעמים על העיוות של גוף האדם בפוטושופ בפרסומות אפנה, אבל פותחים פחית בירה בכיף מול עוד "סידרה לכל המשפחה" שבה האב או האם או שניהם שותים באופן קבוע ולגיטמי. אם היתה להם סיגריה בפה זה היה עובר היום את המסך?

פתרון מפוקח


אני שומע דיבורים ודעות על פיקוח, אבל זה לא מה שאני מכוון אליו בפוסט הזה.

הסימפסונים
הבדיחה הפכה להיות המציאות
אלכוהול יהיה כאן, ואולי אפילו טוב שיהיה כאן, במידה מסוימת, תוך שימוש מודע ואחראי עד כמה שאפשר.
צריך ללמד את עצמנו ואת הילדים שלנו איך לא ליפול קרבן לפרסומים הסמויים מהסוג הזה. 
צריך ללמד אותם איך לשתות באחריות, ולהפנים את המשמעות של חוסר אחריות. צריך להסביר להם שזה לא COOL להיות שיכור. שאפשר לאבד שליטה. שלא לכולם מתאים הכל. שצריך לדעת איך הגוף מתמודד עם אלכוהול בכל מיני מצבים – ש... אינסוף דברים שאף אחד לא עוסק בהם באמת. רק למכור ולמכור ולמכור.

צריך ללמד אותם שהדמויות שהם מתאהבים בהן, דרך סיפורים שובי לב, משתמשות בהם באופן ציני על מנת למכור להם מוצרים, צרכים והרגלים, שהם ממש לא חייבים לחקות.

צריך לנפץ את הדיכוטומיה הזאת של "טוב ורע" בתפיסה לגבי אלכוהול ולדבר על כל קשת השימושים ברצינות ודרך הקשרים ברורים.

וצריך ללמד את עצמנו לראות את התופעות, ולחבר את הנקודות ולהבין שמישהו מילא את המקום של חברות הטבק, ושהמצב לא בטוח ורגוע כמו שהיינו רוצים להאמין – וכן, אנשים מאוד חכמים עובדים על לגיטימציה רגשית על מנת ליצור אצלנו הצרכנים צורך רגשי במוצר שאנחנו ממש, אבל ממש לא חייבים ובטח לא חייבים כמו שמציגים לנו שחייבים אותו.

בקיצור, תשתו בכיף, באמת, רק בואו נהיה מודעים לבחירות שלנו. בואו נבין באמת למה אנחנו שותים. זה לא נובע מאף אחד מהסיבות שכרגע רצות לכם בראש. אלו תירוצים. אנחנו שותים כי מישהו מוכר לנו מוצר דרך מניפולציה רגשית, ואנחנו נופלים בה. ונמשיך ליפול בה  אם לא נשים לב כל הזמן.

*************

כמו תמיד אשמח לדעתכם בתגובות, וכמובן מוזמנים לשתף אם מי שנראה לכם שיעניין אותו

זאת הבירה של האנשים ה"פשוטים", והקוסמופוליטן של הרווקות וויסקי של אנשי העסקים והוודקה של הקשוחים והיין של המתוחכמים, והמ...

Posted by MichEal Amir Myx on Wednesday, February 3, 2016

חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית