דצמבר 24, 2007

עובדים עליכם


שיחות עם חברים גרמו לי לחשוב לאחרונה איך השתנתה התפיסה שלי בנושא "בחירת עבודה" וכמה מיתוסים מסתובבים שם בחוץ שכדאי לגדוע באבם בנושא הזה. המיתוסים האלה מופצים בעיקר על ידי ההורים שלנו – אלה שדואגים ש"נסתדר" בחיים, אבל לא באמת טרחו להתעדכן בשוק העבודה הנוכחי. הבעיה היא שאנחנו, בלי לשים לב, מדקלמים את המנטרות של ההורים בלי באמת לבדוק אם יש בהן אמת, ולכן מתעוררים מאוחר מידי ברוב הפעמים.

בואו נעבור על המנטרות האלה ונראה מה מתוכן אמת ומה היא בדיה מוחלטת:

1. אם לא תהיה לך בגרות לעולם לא תוכל למצוא עבודה.

אך, אם היה לי שקל על כל פעם ששמעתי את המשפט הזה, לא רק שלא הייתי צריך בגרות – לא הייתי צריך לחפש עבודה יותר בחיים... דור ההורים שלנו שגדל במדינה שבה יש 5 אוניברסיטאות, שאליהן חובה להתקבל בעזרת בגרות ופסיכומטרי, בטוח שבלי בגרות אין לנו סיכוי שם בחוץ.כמובן שזה לא מדויק. החלק הנכון של זה, הוא שאם אתה בוחר באמת להתקדם בחיים במסלול האקדמי (כלומר, תואר שני ומעלה) – באמת כדאי שתהיה לך בגרות טובה. אבל גם אם אין לך בגרות, יש שם בחוץ אלפי מקצועות שבכלל לא ישאלו אותך אם יש לך אחת. למשל: כל המקצועות הקריאטיביים. (אבל לא רק הם).לעבדכם הנאמן יש בגרות עם 28 יחידות שהוא מעולם לא עשה בה שימוש חוץ מבבית השימוש.
חוץ מזה, יש המון סוגים של בגרות, והכי נורא זה הילדים שההורים שלהם שולחים אותם למסלול בגרות מקצועית וקובעים להם בגיל 14 במה הם יעסקו כל החיים. נורא ואיום. חשיבה כל-כך מגבילה והרסנית לנוער שנמצא רק בתחילת הדרך לגילוי הפוטנציאל האישי שלו. לזה אני קורא סירוס.

2. מקצוע זה לא משהו שאוהבים, בשביל זה יש תחביבים

בשביל ההורים שלנו עבודה זה לא משהו שנהנים ממנו. זאת חובה שנובעת מהצורך לפרנס את עצמך ואת המשפחה. הבעיה היא שאם אתה כן מעז לעסוק במשהו שאתה אוהב ומוכשר בו, הם לעולם לא יסתכלו עליך כמקצוען, וימשיכו להתייחס לזה כאילו אתה עדיין מתעסק עם התחביבים שלך. יש להם בראש רשימה של "עבודות רציניות" שרובן ככולן כוללות ישיבה מול שולחן משרדי או שולחן ניתוחים. אם אתה לא עוסק באחת מהעבודות האלה אתה עדיין "מחפש את עצמך" ובליווי אנחה פולנית הם יקוו שיום אחד תמצא.אתה יכול להיות אשף בתחומך, מקצוען מבוקש בנישה שלך והם עדיין יראו בך רק הילד שכתב חיבור נורא יפה וקיבל 100 מהמורה.

3. לך תירשם ללימודים כמה שיותר מהר. אל תבזבז זמן בעבודות זמניות.

זה אחד המיתוסים האהובים עלי במיוחד. תשאלו למה? כי ההורים שלנו לא יודעים את מה שאני ואתם כבר יודעים: רוב המשוחררים הצעירים שממהרים ללכת ללמוד מיד אחרי הצבא מגלים במהלך הלימודים שהם בעצם לא לומדים את הדבר הנכון להם. פתאום הם מגלים שהתחום שהם לומדים לא מעניין אותם כמו שהם חשבו, העבודה בו לא כזאת מושכת ולמעשה כדי להגשים את עצמם הם צריכים ללמוד משהו אחר לגמרי.
ולמה? כי הם עשו בדיוק מה שאמרו ההורים ומיהרו להירשם בלי לבדוק מספיק טוב. ועכשיו מה? אלה שממשיכים להיכנע ללחצי ההורים מסיימים את התואר ואחרי שלוש שנים בהן בזבזו כסף וזמן מיותרים נגשים שוב לנקודת ההתחלה, רק הפעם מפוקחים יותר.
אלה שמבינים את הטעות לעומק, עוצרים אותה במקום ויוצאים בנזק כספי של שנת לימודים אשר ירד לטמיון.
תעשו סטטיסטיקה בין החברים שלכם ותבדקו כמה מהם למדו משהו לפני שהם למדו את המקצוע שהם עוסקים בו עכשיו... אני בטוח שההורים שלכם יתרשמו מהנתונים.

4. תביא לי תעודה הביתה

כל אימא פולניה צריכה שתהיה לה איזו תעודה של הבן שלה לתלות על הקיר. היא לא חייבת באמת להיות תעודה, זה יותר כמו משפט מנצח שהיא תוכל להגיד לחברות שלה ולראות אותן מוריקות מקנאה. המשפטים הסטנדרטיים שעושות אימא מאושרת הם למשל: "הבן שלי עורך דין, רופא" וכו'... אבל הן מוכנות להסתפק ב"סיים בהצטיינות" או "מספר אחד בכיתה שלו".הצורך בתעודת הראווה הזאת גורם לאימהות לדרבן אותנו הילדים לעשות דברים שאין להם שום הצדקה, כמו למשל ללמוד עריכת דין, ולהצטרף לשוק שהיום משתחררים אליו אלפי עורכי דין צעירים כל שנה שהינם רעבים לעבודה. את אימא זה לא מעניין בשלב הזה.

5. אתה צריך מסגרת מסודרת.

אימא ואבא יקרים, זה שאתם צריכים מסגרת מסודרת לא אומר שגם אני צריך אחת. למעשה טוב לי יותר עם החופש שלי. כיף לי לעשות עבודות שהן יום פה ושבוע שם. זה ניסיון נהדר בשבילי (בעיקר אחרי 3 שנים צבא) לצאת קצת מהמסגרת ולנסות לראות משהו אחר. גם זה לא יהיה ניסיון רע בשבילי לנסות ליצור את המסגרת לעצמי לשם שינוי... ואולי אני בכלל הרבה יותר פרודוקטיבי בלי מסגרת? ואולי מסגרת מדכאת לי את הנשמה אז יש לי עבודה מסודרת אבל אני אומלל ממנה. זה משנה?

6. מצאתי לך בעיתון עבודה מצוינת במדור דרושים.

כולנו עברנו את זה. אפילו אם אתם עובדים במקום קבוע ומשתכרים טוב, ההורים שלכם עדיין יעברו על מדור דרושים כל שבוע וישלחו לכם ממנו הצעות עבודה "אטרקטיביות" כדי שתלכו לעבוד במקום "קבוע ומסודר". שתי בעיות יש עם הנושא הזה: האחת, הם מאמינים לכל מה שהם קוראים בעיתון. כלומר שאם כתוב "עבודה מצוינת לסטודנטים במשמרות" הם באמת יאמינו מדובר במשהו שלא יבוא על חשבון הלימודים שלך, (מה שעוזר להם לטפח את פנטזיית האוניברסיטה שלהם).הם לא ייקחו בחשבון שבעוד שאתה לומד בת"א העבודה במוקד השירות היא בפתח-תקוה, מה שכרוך בנסיעות שהן זמן נוסף ולפעמים גם כסף. הם גם לא ייקחו בחשבון שהעבודה תדרוש X משמרות מינימלי שכולל גם שישי ושבת ולילות... הם יאמינו למשפטים כמו "בחברה דינאמית המאמינה בקידום מבפנים" ולא יבדקו לראות כמה מתוך כלל עובדי החברה קודמו באמת ממוקד השירות למשרות בכירות יותר – וגם אם כן, מה הן אותן משרות בכירות... האם הן באמת קידום או רק יותר עבודה...?

7. לך תעבוד בשדה התעופה, לפחות תראה קצת את העולם


אישית, לא עבדתי בשדה התעופה, אבל אני יכול להגיד שמעולם לא באמת נמשכתי לזה. קודם כל, זה מרגיש יותר כמו צבא מאשר כמו עבודה. במיוחד אם אתה עובד בביטחון. דיילות, זה פשוט להיות מלצר מעופף ומי שחושב שככה הוא יראה את העולם – שיהיה לו לבריאות. אני מעדיף לראות את העולם קצת יותר בנחת והעולם בשבילי הוא לא הדיוטיפרי של ארצות שונות בשלוש שעות מנוחה.
בנוסף, כשאתה עובד בתור בודק בטחוני אין לך באמת לאן להתקדם... אז אתה מסיים שנה של עבודה אליה התחייבת ומגלה שאתה נמצא בדיוק באותה נקודה שהיית כשהגעת, רק שנה מבוגר יותר. כששואלים אותך אם יש לך ניסיון במשהו אתה יכול רק לגמגם ולשאול אם "ארזת לבד".

8. זאת עבודה במקום טוב – חברה רצינית

אימהות חושבות שאם אתה הולך לעבוד בחברה גדולה ומוכרת (למשל סלקום), אתה נמצא בעמדה שתוך גג שנה שנתיים תקודם להיות מנכ"ל. ברוב המקרים המציאות היא אחרת לחלוטין ועובד שמגיע ללא הכשרה ומתחיל בעמדה הנמוכה ביותר במערכת (מוכר או נציג שירות), סיכוייו האמיתיים להתקדם הם קטנים ביותר. גם כאשר אתה מקודם בעבודה כזאת אתה הופך להיות מנהל צוות ושם לרוב נבלמת התקדמותך המטאורית ואתה מגלה שבזבזת שנתיים מהחיים על תקוות שווא להיות איזה ביג שוט בחברה צעירה ודינאמית ונשארת ליטל פיש בחברה רקובה שיש לה סרט נע מקצועי לניצול כוח עבודה צעיר ואנרגטי.

אני רואה שהפוסט הזה חורג כבר משני עמודי הוורד שאני מקציב לעצמי בד"כ אז אני עוצר כאן. אתם בטח כבר מבינים את הכוונה ואת הכיוון – אפשר להמשיך עם זה עוד הרבה.

המסר שלי, בשביל שורת הסיכום הוא כזה: תבדקו טוב טוב את המסלול המקצועי שאתם רוצים לבחור בו בחייכם, ומה הוא דורש מבחינתכם. אל תפחדו לעשות שינויים, להעיז לעשות דברים שאחרים לא מעזים והכי חשוב – אל תיקחו את אמרות הכנף של ההורים שלכם כמובנות מאליהן. זה נכון, הם הורים וצריך לכבד אותם, אבל יש דברים שאתם בכל זאת יותר מעודכנים בהם ומבינים קצת יותר טוב מהם.

בסופו של דבר, אלה החיים שלכם, וזה הזמן שלכם. אז... שלא יעבדו עליכם!



דצמבר 10, 2007

סיבות חדשות להתאבד, הקולנוע בסרטים וגם פינה חדשה

כמה מחשבות לא קשורות

רק בזכותך

פינה חדשה. יש כל-כך הרבה דברים שאני נחשף אליהם דרככם – החברים שלי. אז הנה הזדמנות לתת להם במה ולשתף את כולם. כבר עשיתי את זה בפוסטים קודמים ע"י נתינת קרדיט, אבל עכשיו החלטתי להתמסד וזאת התוצאה.
בפינה היום: הקליפ החדש של השוגרבייבס, שהגיע ישירות ממוש.
האם זאת עבודת האיפור הטובה של השנה...? תגידו אתם. (אה, גם השיר לא רע...)

סיבות חדשות להתאבד

אין כותרת יותר מושכת עיניים מסיבת התאבדות חדשה. גם אם היא מעוותת או מופרכת בעליל. אבל מה לעשות שידידנו והנר לרגלינו האמריקאים אוהבים להשתמש דווקא במקרי קצה כדי להצביע על "תופעה"? בכלל, כמה מקרים צריכים להיות בשביל להגדיר משהו כ"תופעה"?
אבל אני סוטה. (יופי מצחיק...) מהאנשים שהביאו לכם את המוות ממשחקי תפקידים (
D&D) וממשחקי רשת – קבלו את ההמצאה החדשה: "מוות מרשת חברתית". ולהמחשה מצורף בזאת לינק לכתבה שקראתי היום ב-ynet על מייגן מאייר שהתאבדה בעקבות קשר אינטנסיבי אשר קיימה באינטרנט עם דמות בדיונית שייצרה שכנתה.
כן כן, אתם קוראים נכון. הילדה התאבדה כי "ג'וש", חברה החדש ב-
myspace הודיע לה שהוא מנתק איתה את הקשר.
עכשיו תקראו לי חסר רגישות, אבל להאשים את הרשת החברתית בהתאבדותה של הנערה נראה לי לא סתם קיצוני אלא ממש מופרך.
הכתבה ב-
ynet והדיון העולמי סובב עכשיו בפרשת ההתחזות הקלה ברשת ובפריצות המדיה להשפעה עוינת על מוחות עדינים תוך שימוש בסיכול ממוקד, אבל בזמן שכולם רועשים על האינטרנט הם שוכחים שהסיבה האמיתית להתאבדות היא העובדה שהילדה לא היתה מאוזנת מלכתחילה, (בעלת נטיות דיכאוניות), וכן שתופעת הזהות הבדויה לא נולדה באינטרנט ולא מתחילה ונגמרת בה.
למעשה בזמן שכולם כל-כך נסערים מהקלות בה ניתן לזייף פרופיל אישי בכל אתר ורשת, הם שוכחים שבאותה מידה כל לזייף מכתב רגיל, פתק אישי המוכנס לתיק בית הספר... לזייף זהות אפשר אפילו בטלפון... ולא תאמינו – לזייף זהות אפשר גם ממש פנים אל פנים.
אל תבינו אותי לא נכון, ליבי על מיגן המסכנה וכמובן על משפחתה, אך נראה לי מגוחך להאשים במותה את האינטרנט ואת הרשת החברתית.
מה שמיגן מתה ממנו (מעבר לכימיקלים המשתוללים בגופה) הוא הזנחה.
אין מה לעשות, כמו שהורים יודעים שצריך לתת לילד יד כדי לעבור את הכביש בבטחה, הם צריכים לדעת לתת לו יד גם כשהוא גולש באינטרנט.
בואו נניח רגע שאלה היפותטית: אם ג'וש היה נער אמיתי והיה עוזב את מיגן, האם היא לא היתה מתאבדת? כמובן שכן. מיגן התאבדה בגלל תחושת נטישה. היא לא ידעה שג'וש הוא דמות בדויה. היא גם לא התאבדה כי היא פגשה אותו ברשת. היא התאבדה כי הוא עזב אותה. מבחינתה כנראה זה היה סוף העולם...
אבל "נערה התאבדה בגלל אהבה נכזבת" היא כבר לא כותרת שמוכרת עיתונים. אפילו "נערה התאבדה בעקבות התאהבות בדמות בדויה" לא מספקת את הסחורה. מה כן? "האם הרשתות החברתיות אשמות במותה של מיגן"? זאת כותרת! תודו.

הקולנוע אוכל סרטים

זוכרים את הפוסט שלי ממרץ בנושא הקולנוע? דיברתי שם על העצמת החוויה הקולנועית ע"י האינטרנט כמדיית עזר.
בגדול נראה שהקולנוע כמדיום ממשיך לספוג מכות קשות ונמצא בסכנת הכחדה. הנה, בהמשך לסגירת בתי הקולנוע בפריפריה, נסגר עכשיו גם בית הקולנוע בקניון רמת אביב "משיכולים מסחריים" של הקניון.
למה זה קורה? פשוט כי הקהל ש"נזקק" לשירותיו של הקולנוע הולך ופוחת.
כמה פעמים הלכתם לסרט השנה? יותר מ-3? יותר מ-5? מתי זה היה?
היום, כשמקבלים פלזמה 40 אינץ' עם כל קוטג', ובעידן שבו הסרטים מגיעים לאינטרנט יותר מהר מאשר הם מגיעים לקולנוע, אפילו הדור של ההורים שלי שקונה את ה-
DVD הצרובים בשוק כבר לא צריך לצאת מהבית בשביל לראות סרט.
כשחושבים על זה רגע אחד בהיר, טבלת השיקולים מצביעה בברוטאליות על הקולנוע כ"לא משתלם". במיוחד כשכרטיס עולה היום כ-35 ₪. (אם מזמינים באשראי דרך הטלפון כרטיס יכול להגיע גם ל-40 ₪).
אז מה שהיה פעם בידור להמונים ב-2 סנט, הפך היום לערב שההוצאה הבסיסית שלו מתחילה בכ-80 ₪, וזה לפני פופקורן, שתיה, חנייה ואם צריך גם ארוחת ערב. והתמורה...? לא בהכרח משתלמת.
האם יש פיתרון? אולי. רק שנראה לי שהפתרון הוא דווקא לא יגיע מהכיוון היוצר את הסרטים, כי בחזית הזאת לדעתי יש לקולנוע פחות סיכוי (עד הקפיצה הטכנולוגית הבאה).
הפיתרון לדעתי צריך לעבור מהפך במחירים. כרטיסים צריכים לחזור לעלות בסביבות ה-20 ₪. מבצעים של מועדוני לקוחות או "מנויים" צריכים להוזיל את הצפייה אפילו יותר. עסקאות של רכישת מספר רב של כרטיסים גם יכולה להוזיל את הרכישה. מישהו אמר כרטיסיה? מועדון חברים? (אבל אחד באמת אטרקטיבי, לא כזה שנותן פופקורן קטן כל 10 סרטים).
ומה קורה כשאולמות הקולנוע עומדים ריקים במשך היום? איפה הדילים לבתי הספר? איפה מי שירים את הכפפה ויזהה את הפוטנציאל להשתמש במדיה הקולנועית כאמצעי חינוכי שובר שגרה?
איפה ההקרנות המשתלמות לחברות...? תארו לעצמכם שבאמצע היום הבוס שלכם היה אומר:
"עזבו הכל, יוצאים לראות שעתיים סרט וחוזרים לעבוד". לא היה סבבה?
אבל הקולנוע מנומנם ובטוח מידי בעצמו. במיוחד הקומפלקסים העצומים כמו סינמה סיטי ויס פלנט שכל בית קולנוע שנסגר בפריפרייה מזרים אליהם באופן אוטומטי קהל נוסף.
התחזית שלי היא שלמרות מקרי הקצה של שבתות וחגים בהם אי אפשר לזוז בקומפלקסים האלה – הקורוזיה תגיע גם אליהם בסופו של דבר מפני שאפקט המשפך יעבוד רק עד שהאנשים יבינו כי יש חלופה נוחה וזולה יותר.
השורה התחתונה, ותזכרו שקראתם את זה כאן היום, ימיו של הקולנוע כפי שאנו מכירים אותו הולכים ופוחתים. לדעתי הספירה לאחור כבר החלה.

נובמבר 29, 2007

פרצופה של המדינה


אני יודע, כל העולם בפייסבוק. וכל מי שבפייסבוק, מדבר על פייסבוק - גם עם מי שאין לו פייסבוק. ואז באים עוד אנשים לפייסבוק. חוץ מאלה שמשחקים אותה קשים להשגה. אלה שחייבים ללכת נגד הטרנד. שזה מצחיק, כי מרוב שהם מתאמצים לא להיות חלק מטרנד אחד, הם הופכים לחלק מטרנד אחר. הפוך אמנם, אבל עדיין אותו עיקרון. קצת מזכיר את אלה ש"מרדו" באפנת ה"לכל אחד יש סלולארי", ובסוף נשברו ורכשו אחד שנתיים אחרי כולם.

אבל האמת שזה לא משנה בכלל אם יש לך פייסבוק או אין לך. כי אם יש לך מסנג'ר, ואם יש לך אי-מייל, ואם יש לך גלריה בפליקר / פיקאסה, ואם אתה משתף סרטונים ביוטיוב ואתה מגיב בפורומים וממלא שאלונים מטומטמים ברשת – אתה פשוט עובד בשביל זה יותר קשה, אבל עדיין כבר יש לך פייסבוק.

ואני לא חושב שגיליתי את אמריקה לאף אחד... בכל זאת הבחור הזה, הבן 23 שהמציא את פייסבוק, מתעורר כל בוקר עם 15 מיליארד דולר בבנק. כנראה שיש לזה סיבה.

אבל מה הבעיות בפייסבוק?

כמה דברים, ונתחיל מהקל לכבד: חופש המידע

נגיד שאני בפייסבוק, ושם כל חברי ההוללים הפרועים והמטורפים נמצאים בכרטיס שלי, וגם החברים שלהם. ונגיד שאנחנו כאלה מן מגניבים כאלה, שהולכים למסיבות, ויוצאים להשתגע... ותוך כדי זה גם מתעדים את השטויות שלנו עד חצי מלכותו של העידן הדיגיטאלי. עד כאן אתם בטח אומרים "איזה מגניב לך, אנחנו נורא מקנאים בך שלפי הפייסבוק שלך יש לך חיים סוערים ותוססים".

אז זהו. תארו לכם שיום אחד אימא שלי תגלה את פייסבוק.

לא זה לא חלום בלהות, זאת נבואה שעומדת להגשים את עצמה, כי כמו שהיא גלתה את המסנג'ר, ככה בדיוק היא תגלה גם את הרשת החברתית.

ואז אימא שלי, תשוטט לה יום אחד בפרופיל שלי כדי לחפש קצת גאווה ונחת, ובמקום זה תנחת על תמונה שלי מלקק גרביל מגב של זונה קטינה קורדיסטנית. למה? כי חבר שלי החליט להעלות את התמונה הנורא מצחיקה הזאת מ-1999 וברור שהוא גם תייג אותי, כדי שכולם ידעו מי זה המופרע עם הגרביל.

פתאום חיי התוססים הם לא כזה מושא קנאה, נכון...? ומה תעשו? תסננו את ההורים שלכם? תגידו להם "זה לא קול שההורים שלך באים איתך לרשת החברתית. בבקשה תעצרו לי לפני הסיבוב כדי שאני אוכל להיכנס לבית הספר לבד".

אבל זה לא הכל. נניח ואני אפנה לחבר הזה ואבקש ממנו במתק מקלדת להסיר את התמונה הסוררת, אשר לא מתאימה לתדמיתי השמרנית משהו היום... ונניח ש"חברי" יסרב להסירה – הרי אין דבר שאוכל לעשות בנושא. וכך חשופים חלקים מחיים בכלל ללא שליטתי. אפילו אם אני לא בפייסבוק. גם אז – עדיין חברים שלי שכן יוכלו להגיע אל התמונה הזאת בהרבה יותר קלות וסיכויים מאשר אם היו מתחילים לחרוש על פליקר, למשל...

האם לגולשים בפייסבוק יש דרך להגביל את המידע החופשי על עצמם? האם למישהו מאיתנו? האם בכזאת קלות – במחי סימון V של המפרסם, ניתן להפיץ עלינו מידע בלי שנוכל לפקח עליו בכלל...? נראה שכן.

וזה דבר אחד. די קריטי...

פלטפורמה לעצלנים

דבר אחר הוא שפייסבוק שודד אותך. קצת כמו "הרוצח השקט", פייסבוק הוא בעצם "החונק הסדרתי". למעשה, אם חלה ירידה משמעותית בכמות הפוסטים בבלוגים ברחבי הרשת, זה בטוח קשור לפייסבוק. (אולי בעצם זה דבר טוב...)

פייסבוק פשוט מנטרל בך כל צורך לכתוב. להיות טיפה יצירתי, רק מפני שהוא נותן לך להשיג את המטרות האלה בקלות חצי פאסיבית.

תגידו בעצמכם: מה יותר כיף, לכתוב קורות חיים או לענות על סקר אישיות? וזה במקרה הטוב. במקרה הרע במקום לכתוב קורות חיים אתה עונה על סקר "איזה ירק אתה", ומשם זה רק מתדרדר.

פופולאריות פופוליסטית

שמעתי שאנשים גם מתלוננים שפתאום מוצאים אותם הרבה אנשים מן העבר שהם לא רוצים לחדש איתם את הקשר. על זה יש לי להגיד רק מילה אחת: בולשיט. ת-ס-נ-נ-ו. לא כל אחד שמציע לכם חברות אתם צריכים להגיד לו כן. תשלחו את מלכת הכיתה הזונה מהיסודי לחפש את החברות המשעממות שלה היום. זה לא שאתם פוגשים אותה כל יום בהפסקה ומחליפים איתה מכתביות. אל תדפקו לה חשבון ותאגנרו אותה בלי להתבלבל.

בכלל, מה אתם משחקים אותה פופולאריים – עוד שנייה פותחים לכם קבוצת רחמים שתיקרא "אני כאן כי אין לי מספיק זמן בעולם לאשר את כל הצעות החברות שלי בפייסבוק" (מה נסגר עם כל הקבוצות האלה שהשם שלהן הוא משפט שלם!?)

ואפרופו לאגנר אנשים, כנ"ל גישתי בנושא "טרמפיסטים מזדמנים". אצלי בכרטיס לא תמצאו בתור חבר אדם שאני לא מכיר אישית. אם מישהו רוצה להכיר אותי ברשת, הוא מוזמן לשלוח לי הודעות וליצור איתי שיחה, אבל בתור חבר ירשם רק מי שהוא באמת חבר. זה הכבוד המינימאלי לדעתי שאפשר לתת לרשימת החברים שלך, שגם ככה פותחת בפני העולם את כל דלתות הקישורים האפשריים.

הרגלים מגונים

בינתיים, אנחנו המשתמשים צריכים ללמוד למה מתוך כל החרא הזה אנחנו באמת צריכים להתייחס. אבל כמו שלמדו להרגיל את החברים שלנו לא לשלוח לנו ספאם במייל – ככה נרגיל אותם לא לשלוח לנו קרבות ערפדים וחייזרים ללטף בפייסבוק. זה רק עניין של החלטה איך לנהל את הכרטיס האישי שלך, ולשמור ברשימת החברים, רק אנשים באמת מספיק קרובים בשביל שלא יפציצו אותך בג'אנק.

אפוקליפסה מתי?

שמעתי על אנשים שמתמכרים לפייסבוק, שלא יכולים להפסיק לרפרש את הדפדפן. אני לא חושב שאני עוד שם, אבל בהחלט מעניין אותי לראות מה יהיה עם פייסבוק בעתיד הלא רחוק.

התחזית האישית שלי היא שזה תלוי אופי השימוש שישתרש: אם אנשים באמת ישתמשו בפייסבוק כדי לתקשר עם החברים האמיתיים שלהם, והרשת החברתית באמת תשמש ככיכר תקשורת אישית מרכזית לי ולכל חבריי – אני צופה שפייסבוק תישאר פה עוד הרבה מאוד זמן, ורק תלך ותשתפר.

מצד שני, אם אנשים יתחילו לאסוף כאילו חברים, מהר מאוד הם יאבדו עניין ברשימת העדכונים שבעמוד הראשי של פייסבוק, מפני שהיא תדבר על אנשים לא מוכרים. במקרה הזה הם יפסיקו לבקר באתר בשביל לתקשר עם חברים ויעברו למדיה יותר אינטימית שתספק את התחלופה, ופייסבוק יתקשקש ויינטש. (אגב, מה שמוביל את פייסבוק כבר בכיוון הזה הוא הפיצ'רים המעצבנים שכדי להוסיף אותם חייבים לשלוח אותם לחלק מחבריך ברשימה).

פעם אנשים היו מחפשים את השם שלהם בגוגל. היום אם אתה לא בפייסבוק, אתה לא קיים. והמצחיק הוא שגוגל עצמו לא מוצא עמודי פייסבוק...

באופן אישי, אחרי שהבנתי את הפילוסופיה והשימושים הפוטנציאליים של פייסבוק – אני בעדו.

גם אם זה אומר שזה יגרום לי לכתוב פחות פוסטים כאן ולמלא יותר שאלוני "איזה ספייס גירל" אני. זה לא נורא אם יודעים לאזן.

יש מצב שאתם קוראים את הבלוג הזה ועוד לא הוספתם אותי כחבר...?



נובמבר 21, 2007

מסע לתאילנד (10 באוקטובר - 10 בנובמבר 2007)


אוקי, זה לא הולך להיות קל... הקצבתי לעצמי עמוד (גג) כדי לספר לכם על הטיול המדהים ביותר שעברתי עד היום. חודש בתאילנד. איך הופכים חודש של חוויות לעמוד? כהתחלה מפסיקים לבזבז מילים על הקדמות.

אז ככה: בלי טיפים, בלי הסברים מיותרים – פשוט אספר לכם מה היה.

אודי ואני המראנו מכאן כדי לראות את תאילנד בלי לקבוע שום דבר מראש. לא הזמנו מהארץ מלון או טיסה או אטרקציות. אמרנו לעצמנו "אללה בבאלה" וטסנו. לא לפני שהחלטנו אחרי מחקר ארוך בנושא שאנחנו "לא הולכים בדרך כל בשר", או יותר נכון, אנחנו לא הולכים ב"שביל ישראל" התאילנדי.

אחרי טיסה ארוכה שכללה עצירה של 5 שעות בטשקנט, הגענו לבנקוק בגשם שוטף. החברים הישראלים שכבר הכרנו בטיסה כיוונו אותנו אל דרך ה"קאו סאן", שם ב"קשר הישראלי" פגשנו אנשים שכוונו אותנו לגסט האוס בו התרסקנו באותו לילה. מוטל עכברושים כזה לא ראיתי כבר הרבה זמן. זה גרם למגורי הצבא שלי להריח כמו סוויטה, אבל שרדנו.

ביום שלמחרת כבר המראנו בחברת עוד שני חברים חדשים (דניאל ועודד) לצ'אנג מאי, בירת המחוז הצפוני של תאילנד. מצאנו מלון חמוד, נקי ולא יקר במיקום מצוין קרוב לשוק הלילה ולעיר העתיקה, שני המוקדים החשובים של העיר.

משוק הלילה בצ'אנג מאי לא התלהבנו יתר על המידה, הוא גדול ולא יקר, אבל הדוכנים חוזרים על עצמם וזה משעמם. הדברים המעניינים שעשינו בצ'אנג מאי היו האטרקטציות. דרך סוכנות מקומית סידרנו לעצמנו יום שהתחיל ברכיבה על פיל בג'ונגל, המשיך ברכיבה על אופני הרים במעלה השביל לאורך גדת נהר המטנג כ-10 ק"מ, וחזרה בראפטינג על מים לבנים (דרגה 4), מסלול מדהים ביופו, כולו בג'ונגלים הפראיים והטבעיים שנמצאים כשעה וחצי נסיעה מהעיר.

בגלל שעשינו את הטיול בעצמנו ולא דרך המרכזים הישראליים, היינו כמעט היחידים וזכינו להכיר תיירים אמריקאים וגרמנים איתם חלקנו את הראפטינג.

חוץ מזה, עשינו באנג'י מגובה 50 מטר, שהיה חוויה זוגית מדהימה בפני עצמה - בגלל שקפצנו ביחד.

בצ'נאג מאי יש יותר מ-300 מקדשים, ואנחנו דגמנו את חלקם, כשאנחנו לא שוכחים לבקר ב"דוי סוטפ", שהוא המקדש הקדוש ביותר בתאילנד, ובגני ארמון החורף של משפחת המלוכה.

כשהרגשנו במיצינו את הצפון טסנו בחזרה לבנקוק ומשם הזמנו נסיעה לקו טאו. האי הקטן ביותר בצד המערבי של תאילנד. הנסיעה נמשכה כ-13 שעות וכללה אוטובוס ומעבורת.

בטאו שהינו כשבוע, היה לנו מלון מקסים בצד הדרומי והשקט של האי. המלון היה ממש לחופו של המפרץ השקט והיפיפה, בו רחצנו כמעט כל יום, אפילו בגשם. משיקולים כלכליים ושל מזג אוויר ויתרנו על קורס צלילה והסתפקנו בשנרקול. בטאו הכרנו חברים מלונדון, הולנד,וגרמניה ונהינו מאוד לבלות איתם בערבים בפאב הרגיי הקטן של המלון. הגשם שהחל לרדת ללא הפסקה הבריח אותנו לצידו השני של המפרץ, כשאפילו ויתרנו על מסיבה הפול מון בקו פנגאן.

הנסיעה מטאו לאי פי פי ארכה כ-13 שעות אף היא וכללה מעבורת לילה, מונית, אוטובוס ומעבורת נוספת – אך ללא ספק היתה הדבר החכם ביותר שעשינו בטיול. הגענו למקום היפה ביותר בעולם. פי פי הוא אי מקסים ביופיו שמרוב שהוא קטן אין בו אפילו תחבורה ממונעת ומכל מקום לכל מקום מגיעים בהליכה.

מצאנו מלון חמוד וזול, ובמשך עשרה ימים רבצנו על החוף, טיילנו באיים מסביב עם סירה ארוכת זנב, בילינו עם חברים ישראלים שהכרנו ועשינו חיים משוגעים.

היה ממש קשה לעזוב את פי פי, אך החלטנו שאנחנו רוצים לראות גם את ראי ליי. אי קטן ומדהים ביופיו, הידוע בעיקר בזכות היותו מוקד משיכה למטפסי הרים מכל העולם. בראי ליי נשארנו שני לילות. המקום היה אכן מדהים ביופיו, אך יקר ביחס לכל המקומות בהם היינו ומזג האוויר לא האיר לנו פנים. אחרי טיול נחמד לנקודת התצפית וללגונה הנסתרת נפרדנו מראי ליי לשלום וטסנו מקראבי בחזרה לבנקוק.

בבנקוק פגשנו שוב את חברתנו החדשה ליאן, הידועה בכינויה אוונג'לין, שהכרנו בקו פי פי ואיתה הקדשנו כחצי יום לפארק השעשועים Dream World, שנראה מאוד מבטיח על הנייר, אך היה קצת מאכזב במציאות.

וזהו, נשאר רק לעשות קניות, להיפרד מהשייקים הממכרים והמסאז'ים הזולים ולהמריא בחזרה אל ארץ הקודש. מעבר מחופש לשגרה. מקיץ לחורף. מחלום למציאות.

היה מדהים, מרתק, מהפנט, חינוכי, משכיל, מעשיר, מרענן, מעודד, מפנק, מפקח ובעיקר בעיקר מהנה עד בלי סוף – וכלום לא היה אותו הדבר אם לא היה ליידי בן זוגי שיחייה. אודי אני אוהב אותך.

הבטחתי ולכן אקיים: עמוד. מי שרוצה לשמוע יותר מוזמן לבקש הרחבות בע"פ, או לקרוא את יומן המסע המלא שאפרסם מתי שהו כשיהיה לי כוח וזמן. בינתיים, תהינו מהתמונות.

סאוודי קאפ.

נ.ב.

אם בא לכם לקרוא סיפור קצר שכתבתי בעקבות המסע שלי, אתם יכולים למצוא אותו כאן >>

אוקטובר 07, 2007

פוסט אורח: שרון קפלנסקי - רוזן


סיפור אמיתי


במו עיניי ראיתי אותה נכנסת לסבארו

(זה בדיזינגוף סנטר שנסגר ונפתח מחדש אבל מהודר יותר)

היא הייתה אולי טיפה יותר מבוגרת מסבתא שלי

(זאת שגרה עם סבא שלי בדיור מוגן כבר יותר משנה)

או אולי טיפה יותר צעירה מסבתא של איתי שלי

(זאת שלא מוכנה לשמוע אפילו ברמז על דיור מוגן ומאמללת את החיים למטפלת הפרטית שהיא שכרה לחיות איתה במשך כל השבוע, כל השנה)

והיא החזיקה בידיים המון שקיות כאלה ממותגות כאילו חזרה משופינג.

אני ישבתי שם ואכלתי לי ארוחת פסטה ברוטב רוזה עם לחם שום וסלט

(עלתה לי 20 ₪ מתנה מהסופר פארם שקניתי בו קודם את הצבע לשיערי אפור השורשים)

לידי ובמסעדה ישבו עוד הרבה סועדים

והעובדים (הבלתי יעילים בעליל)

לא ממש השתלטו על העומס

(זאת הייתה שעת צהריים של יום שישי)

בין הסועדים נחו להן צלחות חצי גמורות שטרם פונו מסועדים ששבעו והלכו להם

(זאת הייתה שעת צהריים של יום שישי, כבר אמרתי?)

לידי היתה צלחת כמעט מלאה בפסטה ברוטב שמנת וסלמון- ממש כמעט התפתיתי לטעום

(ממתי לעזאזל מכינים בסבארו רוטב שמנת וסלמון ולמה לא אמרו לי?)

פתאום היא הופיעה, ממש מולי

(ליד שולחן הבר הארוך שבטור שאחרי שולחן הבר שאני ישבתי לידו)

מבוגרת, שיער אפור חצאית אדומה והרבה שקיות וסקרה בעיניה שתי צלחות מיותמות חצי מלאות שישבו ליד זוג צעירים שהאכילו את התינוק שלהם.

(הילדים שלי בבית עכשיו, אחרת בטח לא הייתי יכולה לאכול ארוחת פסטה בסבארו)

כשהיא החליטה שאף אחד לא שם לב אליה והיא לא בולטת מספיק היא לקחה צלחת אחת, ושפכה את תוכנה אל הצלחת השניה וניגשה אל הקופה

(לא, היא לא לבשה שום סוג של מדים; חולצה, חצאית אדומה ושקיות)

"לארוז לך? אין בעיה"

(כבר לא הסתכלתי)

יצאתי מסבארו חזרה לסנטר כדי לצאת דרך השער לקינג ג'ורג'.

(תמיד עדיף דרך הסנטר במזגן ולא לצאת לרחוב המהביל)

בדרך חלפתי על פני תור של כ- 40 איש שחיכו בסבלנות על יד הדוכן של תפוח האדמה האפוי!!!

(שוב המציאו את הגלגל מחדש ולא סיפרו לי?!)

היום כשניגשתי למחשב לכתוב את הסיפור הזה

(האמיתי לגמרי)

ראיתי שלאיתי שלי כתוב במסנג'ר: Apathy kills, but I don't care

(תמיד הוא קולע לי לרגשות, אבל זה כבר מסיפור אחר)



* צילום אילוסטרציה. כאן הגלריה של הצלמת >>













אוקטובר 04, 2007

התברברה קצת...

אני יודע, אלפי גולשים, מאות בלוגים ועשרות עיתונאים ואנשי ציבור כבר הגיבו על הראיון ה"שערורייתי" שנתנה בר רפאלי בידיעות אחרונות.

כנראה שגם אני נפלתי במניפולציה הזולה של ידיעות לייצר חדשות מכלום, אבל הרגשתי שהם גם יצרו לי הזדמנות להגיד דברים שיושבים בליבי כבר תקופה ארוכה. אז אם יש לכם כוח להמשיך את הברברת הזאת על בר והשאר – וולקם.

אז למי שרוצה את ראשי הפרקים, הוד מעלתה ותפארתה – AKA בר רפאלי, הודיעה שהיא מחליפה את הארץ המובטחת בחלום האמריקאי ועוזבת את ארץ זבת חלב ודבש לטובת L.A., שלטענתה מחכה רק לה.

אבל בניגוד לישראלים אחרים שהפליגו אל השקיעה (וחזרו, או שלא, עם זנב בין הרגליים), בר רפאלי דאגה להתיישב על קאסם חד כיווני אל היבשת הנחשפת והשאירה שואה גרעינית של יחסי ציבור מאחוריה. מי יודע, אולי רק בשביל להיות בטוחה שהיא לעולם לא תחזור לכאן. גם זאת דרך.

בין הפנינים שהיא שחררה, היא לא מצטערת שלא עשתה צבא – כי ככה היא היתה יכולה להגשים את עצמה עם הקריירה שלה, לא ממש משנה לה עם יש לנו מדינה בישראל, באוגנדה או בניו-יורק, המשפט "טוב למות בעד ארצנו" הוא המשפט הכי טיפשי שהיא שמעה, ואחרי שטף הפטריוטיות הזה, היא גם מבקרת את הציבור הישראלי / צלמי הפפרצי (שכבר מזמן הכריזה עליהם מלחמה) ומאיימת / מבטיחה, שלא תביא אף סלב לישראל. אימל'ה. רק לא זה.

אבל לפני שאני ממשיך גילוי נאות. לא היה לי כוח לקרוא את כל חמשת עמודי הראיון. גם כי היה נראה לי מיותר להקדיש לה כל-כך הרבה זמן, וגם בגלל מניפולציות עיתונאיות שעושים בעריכה ומוכרות לי היטב. הסתפקתי בסיכום הדברים ובכמה תגובות של מגיבים אהובים עלי כמו רענן שקד דנה ספקטור ועוד. זה לא משנה. בידיעות דאגו עוד ביום שלפני שיגור הראיון לידע את העם היושב בציון על מוצא פיה של מי שהיא כנראה עוכרת ישראל היפה ביותר עד היום. והיא משלנו. אז זהו שכבר לא.

וכל הבלוג הזה בדיוק בגלל זה. מבחינתי בר רפאלי כבר לא משלנו.

אתם מבינים, כשמילי אביטל ונועה תשבי שלנו נסעו לאמריקה הן היו השגרירות שלנו בחו"ל. הן (או לפחות מערכת יחסי הציבור שלהן כאן) דאגו לתת לנו את ההרגשה הבלתי פוסקת שהן אוהבת את ישראל ואפילו הן כיבדו אותנו בהופעות אורח / קמפיין פרסום כזה או אחר שמלא את ליבנו בגאווה שזאת היפה ש"עשתה את זה" בהוליווד, היא באמת זאת שאתמול ראיתי בבית הקפה בתל אביב.

כשהתקשורת העולמית דיברה עם נועה תשבי או עם מילי אביטל, הן לא אמרו מילה רעה על ישראל. הן לא לכלכו אותנו. להפיך, הן יצגו את הצד היפה של ישראל בעולם וידעו לשתוק כשהיו צריכות.

עם בר רפאלי המצב קצת שונה. זאת היתה הטעות שלנו למנות אותה לשגרירה מטעם המדינה באחד מן האירועים הבינלאומיים האחרונים, ושם כנראה עשינו (שוב) את הטעות הכי רצינית ובלבלנו את בר בצורה חסרת תקנה. עד כדי כך שהיא מעזה להשוות את השיגה על מסלולי הדוגמנות לפועלו הציוני של שמעון פרס: שניהם לא שירתו בצבא אך לטענתה פעלו רבות לטובת המדינה בדרכים אחרות.

זה לא שאני באמת חושב שבר התברברה בהבדלים בינה לבין פוליטקאי ואיש ציבור שמפעל חיו הוא החזון הציוני, וזה לא שאני חושב שהיא עד כדי כך תמימה כשהיא אומרת "שירתתי את המדינה" ומתעלמת באלגנטיות מהעובדה ששלמו לה על כך עשרות אם לא מאות אלפי דולרים.

את מבינה ברבר, אם היית מתגייסת לצבא ובאמת היו בוחרים לך תפקיד יצוגי במסגרת הזאת, היית מקבלת עדיין כמו כולם 300 ₪ בחודש. אבל למה לך לעשות את זה כשככה שווה חצי דקה שלך על המסלול...? באמת למה.

וחזרה לבעיה הייצוגית, גם אם לא היינו בוחרים את בר רפאלי לייצג אותנו בחו"ל וגם אם לא היינו שותלים את הרעיון במוחה הזערורי, העובדה הפשוטה היא שהתקשורת בחו"ל היתה בוחרת בה לתפקיד הזה בכל מקרה. כי לצערנו הרב, ישראל היא לא המקום היחיד שמוכן לפתוח בפני בר מקרופון, שתי רגליים וחמישה עמודים במוסף חג. שם, מספיק שהיא עשתה את דקפריו וכמה שערים בינלאומיים בשביל 15 דקות תהילה שיעשו נזק שואתי של יחסי ציבור לישראל ולישראלים.

כל מה שהכרישים בחו"ל מחפשים זה את הישראלי שיאשר להם את כל מה שהם גם ככה חושבים עלינו. אז אם אנחנו ממהרים להדפיס את הכותרות של בר באותיות קידוש לבנה, ועוד מוכנים לשלם עליהם כסף – תארו לכם מה יהיה שם. אמנם שם זאת תהיה התמונה של אנג'לינה שיותר גדולה מזאת של בר על הכריכה, (בכל זאת פרופורציה...) אבל המילים תעשנה את שלהן.

אז זה הסיכום שלי לכל הקישקוש הזה שבו דוגמנית נחשבת לחדשות:

1. בואו ננסה ללמוד מהניסיון ונחליט שדוגמניות לא מיצגות את המדינה בשום אירוע רשמי – ואם כבר הן כן, בואו נחזור לימים שהן עשו את זה במדים. לאף אחת לא מגיע פרס כספי על כך שהיא בחרה לקדם את עצמה על פני המדינה ובטח ובטח להתפאר בזה בתקשורת.

2. בואו ננסה לשים בצד את העובדה שחלק ממה שהגברת רפאלי אמרה הם כמה דברים שכולנו חושבים בשקט בלב, ונסכים ביננו שיש הבדל בין לחשוב את זה לבין להגיד את זה בתקשורת המקומית / העולמית – בדיוק ברבע שעה שעיניי כל העולם נשואות אליך.

3. בואו ננסה לחרוג מהרגלנו המגונה להציב על דוכן מנצחים ולנגן את התקווה עבור כל ישראלי שמשחק גופה של ערבי בסרט אמריקאי סוג ז', ואם וכש – הגברת רפאלי תזכה לאיזושהי תהודה שם בארץ החלומות- נגיב על כך בדממה תקשורתית רועמת, ולא בהתרפסות רבתי.

4. בואו נגיד ביחד "גברת, ברברת מספיק. הבר סגור. לכי כבר".

ספטמבר 24, 2007

אחד מי יודע


(פופון סיפרה לי למה היא לא צמה ולא תצום יותר בחיים.
תודות גדולות לפופון, ששלחה אלי את הסרט המצורף ועזרה לי להעביר את המסר הלאה).

כבר שנים רבות שאני חובב מיתולוגיות. עושה הכל כדי לשים את הידיים שלי על התרגומים האחרונים והגילויים האחרונים של דתות קדומות (מי יותר מי פחות).

האהבה שלי למיתולוגיות חשפה אותי גם למחקרים מעמיקים יותר מסיפורי המיתוסים עצמם וכך כבר די מזמן ראיתי קווים מקבילים כחוטי שני בין ארכיטיפים סיפוריים אשר "נדדו" בין דת לדת.

הדוגמא הטובה ביותר שכולם יכולים להתחבר אליה היא המעבר בין אלי המיתולוגיה היוונית לאלה של הרומית. כולם יודעים שזאוס הוא יופיטר, פוסידון הוא נפטון וכו'... התגבולות גובלות כמעט בעלבון לאינטליגנציה – אך מה אם הייתי אומר לכם שיוסף, ישו והאל המצרי רא – הם אותו אחד?

עצם המחשבה מזעזע את הסיפים. או שלא. תלוי כמובן באיזה צד של המתרס אתה עומד.

הסרט המצורף כאן הוא אמנם בן 26 דקות, אבל נשאבתי אליו מרותק וקרוב לוודאי שאשוב ואצפה בו עוד הרבה פעמים כדי לשנן ולהעמיק את המחקר.
הוא מציג באופן שיטתי את המוטיבים, הארכיטיפים והשורשים של רוב התיאולוגיה היהודו-נוצרית כפי שאנחנו מכירים אותה היום, ותוך כדי כך מפזר את עשן המסתורין הדתי ומערער את הביטחון באמונה האישית.

הסרט מראה לא רק את המיתוסים, אלא גם את מטרותיהם.

אני חייב לציין שהסרט עוסק יותר בנצרות ופחות ביהדות. הוא לא מתייחס לנושא "האל האחד", המעבר למונוטואיזם, האל שאין לו גוף וכו'... בנוחיות הוא פונה לסיפורים שמכיר רוב הקהל שלו: סיפורי הברית החדשה.

אני נשאבתי, ואני ממליץ לכם למצוא את הזמן ולראות – כדי לפקוח עיניים חדשות על הדת.

אגב, אם אתם אוהבים את כל הנושא הזה של שימוש במיתוס ויצירת דת לצורך מניעים פוליטיים, אתם לא יכולים להרשות לעצמכם לא לקרוא את סדרת הספרים של פרנק הרברט, "חולית". נכון שזה "מדע בדיוני" אבל תאמינו לי (אם עוד לא קראתם) שזה הרבה הרבה מעבר לזה. ואגב – הסרטים לא נחשבים. אפילו לא קצת. לקרוא אנשים. לקרוא.

פופון, אני מאוד אוהב אותך.

הנה הסרט:

ספטמבר 22, 2007

סליחה, אפשר לקבל חשבון בבקשה?


מה היה לנו? אחד שקר עשוי היטב בליווי סלט צביעות קצוץ דק, אחד סכין בגב צלוי במרינדת תאוות בצע ולקינוח קציפת שמחה לאד עם פצפוצי נקמה. מה שתינו...? אה כן, מיץ קנאה סחוט טרי ושייק נעצה על חלב דל הומור. סה"כ 666 ₪. עוגיות הקארמה הן על חשבון הבית, אתם מבקשים סליחה באשראי או במזומן?

מדהים המנהג הזה; "יום כיפור". ככל הידוע לי, ותקנו אותי אם אני טועה, אין דבר כזה באף דת קרובה אחרת: יממה שלמה שמוקדשת להרהורי נפש, חרטה ובקשת מחילה על חטאים.

מאוד פולני המנהג הזה באופיו. למעשה אנחנו נדרשים ביום כיפור לעשות לעצמנו את מה שהאימא הפולניה שלנו עושה לנו במשך שאר ימי השנה. (כמובן שאני מדבר על פולניה כאופי ולא כמוצא).
ביום הזה, (או לקראתו) אנחנו מציבים לעצמנו את השאלות שהיו שואלים אותנו כל שומרי המוסר והצדק למיניהם, ואנו נאלצים לענות לעצמנו רק את האמת.

אבל האמת היא הרי הרבה יותר מורכבת... מפני שאנחנו הרי יודעים כבר בעת ביצוע ה"חטא" שאנחנו לא בסדר. אם לא היינו יודעים את זה הרי לא היינו מרגישים צורך לבקש על כך סליחה – נכון? ואם ידענו שאנחנו הולכים לחטוא, ובכל זאת ביצענו את החטא (כי חשבנו שהוא בלתי נמנע או שנרוויח משהו מקיומו), האם הסליחה שלנו באמת שווה משהו?

ככה זה עובד? גם הרווח על החטא וגם המחילה והכתיבה בספר החיים?

כמובן, מפני שאם מפשיטים את המנהג הזה מהילת הרוחניות ומסתכלים עליו באור פוליטי, הוא מתגלה כפרקטי לחלוטין. זוהי דרכם של מנהיגי הדת המקומיים לעשות פעם בשנה "ישור קו" עם כל הקהילה, לתת ל"חוטאים" הזדמנות לחזור לחיקה וכך להחזיק את השליטה בהם. שכן ברור שאם מישהו יחטא ויחשוב שאין לו דרך חזרה אל ליבו של האל – הרי שהוא אינו זקוק לאל הזה בכלל...

אבל אל תראו בדברי כפירה. אני מאמין גדול בקארמה, בחשבון נפש, בניקוי ובמחילה. אני חושב שזה מאוד יפה שהדת היהודית אינה מפרידה ביום הזה את הסליחה שבין האדם למקום ואת הסליחה שבין אדם לחברו.

אישית, נראה לי ש"בין אדם לחברו" קצת יותר חשוב, ואפילו אגיד לכם יותר מזה – נראה לי שאם כולנו נקיים את "בין אדם לחברו" לא תהיה לאף אחד מאיתנו בעיה עם האל.

מה שאני אוהב ביום כיפור, הוא שביום הזה נחשף יחסם של הרבה אנשים אל הדת בצורה בולטת יותר מאשר בכל שאר ימי השנה.

החלוקה הבולטת ביותר היא בין ה"צמים" ל"אוכלים". לאחרונה התהפך גלגל הנורמה ונראה כי דווקא הצמים מצטדקים מול חבריהם על בחירתם. כבר שמעתי תירוצים מגוחכים להפליא כמו "זה עוזר לדיאטה", "זה לא כזה קשה לי", "אני גם ככה ישנה כל היום" וכו'... אך הסיבות מתחילות להיות לגיטימיות בעיניי כשנשמעים משפטים כמו "אני רוצה לשמור על המסורת", וצפונה משם.

אל תבינו אותי לא נכון, רצונו של אדם כבודו ומי שרוצה לצום – שיבושם לו. פשוט מצחיק אותי שאנשים צמים אבל צופים בטלוויזיה, מעשנים, רוכבים על אופניים, מדברים בסלולארי ושאר ירקות – אבל הם צמים.

זה זהה בעיניי ליחסם של אנשים לחוקי התנועה, למשל: בכביש בו מותר לנסוע 90 קמ"ש נהג אחד ירשה לעצמו לנסוע 100 בעוד שנהג אחר יטוס על 150. שניהם עוברים על החוק אבל זה שנסע 100 פשוט פחות נועז. שניהם, אגב, יודעים שהם לא בסדר ושהם אמורים לנסוע 90. לכן אין מבחינתי הבדל בדין שהם צריכים לקבל. שבירת החוק בידיעה לא צריכה לאפשר עונש מדורג. עונש מדורג משאיר את מקום ולגיטימציה לדרגות שונות של תעוזה. מיותר לציין שתעוזה אינה לגיטימית כאן?

חזרה לנושא הדת, ובהמשך מהאנלוגיה של הנהגים – מה קורה אם מישהו הוא חילוני גמור במשך כל השנה, וביום כיפור פתאום הוא עוטה לבן וכיפה וצם כהלכה וכצדיק גמור, כל זאת רק כדי להסיר את הכיפה והלבנים עם צאת החג ולחזור למנהגו. האם אדם כזה זכאי למחילה מלאה? האם יש באמת ערך לתענית ולסליחותיו? הרי הוא יודע שהוא ישוב ויהיה חילוני עם תום החג, הוא יודע שיחזור "לחטוא". אז כל הסליחה הזאת מאלוהים היא רק הצגה? רק טקס? רק עוד מטלה שצריך לסמן על לוח השנה לעשות...? ממש כמו להזמין חשבון במסעדה. בדיוק כך.

אני מאמין שאני אדם רוחני, ואת הקונספט של יום כיפור אני אוהב מאוד. אני חושב שזה נפלא שקובעים לי ביומן מתי יש לי פגישה עם עצמי ועם אלוהים ל"המשך עבודה ודיון על התנאים". זה משהו שכדאי לעשות פעם בשנה בכל מקרה...

אני אפילו חושב שזה בסדר גמור לשתק את כל הארץ ל-25 שעות מתחבורה ציבורית ומסחר, גם אם זה יוצא באמצע השבוע ולמרות שזה פוגע במעט תיירות שכבר יש כאן. אני מוכן לספוג את זה אפילו שזה בכפיה ולא נשאר לבחירתי, בגלל שאני חושב שבמדינה הזאת, יום כזה הוא חשוב לצביון העם. (רגע, איפה המשאף ציניות שלי, יש לי התקפה של ציונות).

אני פשוט אספר לכם, בלי לשפוט, מה אני עושה ביום כיפור.

את החשבון שלי עם אלוהים אני עושה במשך כל השנה, הרי הדת זה כמו קזינו – הממסד תמיד מרוויח יותר. גם עם האנשים שחשובים לי ויקרים לי אני משתדל להתמודד בזמן אמת, וכמו שאני אומר להם אם נפגעתי מהם אני מקווה שהם אומרים גם לי.

את יום כיפור אני מבלה בלחשוב על ההחלטות שבצעתי בשנה האחרונה. אני מסתכל אחורנית ובודק איך רצף ההחלטות שביצעתי הביא אותי למקום בו אני נמצא היום. אני בודק אם טוב לי במקום הזה או לא. אני שואל את עצמי מה היעד הבא ואילו החלטות כדאי לעשות כדי להגיע אליו. אני בודק איפה טעיתי, התעכבתי ומנעתי מעצמי להשיג מטרות בצורה יותר יעילה, והאם אפשר לשפר את זה בעתיד.

אתם מבינים חברים שלי, יש הרבה סוגים של סליחה, אבל אני לא מאמין במס שפתיים מוכתב תאריך הנושא בתוכו גם איום, (אם לא תבקשו סליחה אז...). לא מאמין שיום אחד בשנה ינקה אותי מכל העוונות והפשעים כנגד הדת ונגד החברה שבצעתי במשך השנה.

אני מעריך את עצמי כאדם מודע ואינטיליגנטי שיודע בדיוק מתי הוא עושה משהו לא בסדר, ומתי הוא יותר מ"בסדר". אני לא מתיימר להיות נקי מרבב או צדיק בסדום או בעל נס כלשהו. להפיך, אני יודע שקורה שאני בוחר לעשות דברים שלעיתים פוגעים באחרים. כמו כל אדם. אבל אני גם יודע למחול על כבודי ולהתנצל אם אני מרגיש צורך ואני יודע להודות שאני טועה. אני לא צריך תקיעה תרועה ושברים בשביל זה.

מה שאני כן צריך, זה לבדוק כל הזמן את המצפון שלי ולנסות לפעול לפי הצו שהוא מכתיב. זה נכון שביום כיפור יותר שקט, אז אפשר לשמוע אותו יותר טוב, אבל אני באמת משתדל להקשיב לו כל השנה.

רוצים לבקש ממישהו סליחה ביום כיפור? תתחילו באישיות הכי חשובה בחיים שלכם: אתם עצמכם. תבדקו ותגלו איפה קיפחתם את עצמכם מלהיות יותר מאושרים ושלמים השנה, ועל זה תבקשו סליחה. מעצמכם. ואם באמת תתכוונו לזה – לא תחזרו על זה בעתיד וכך תרוויחו את המקסימום מהסליחה שלכם.

אלה לפחות השני סנט שלי.

_________________________________________________________________

התמונות שבמצגת הפלאש המצורפת לפוסט זה לקוחות מפליקר. תוכלו למצוא אותן אצל הצלמים הבאים:

Gilad Benari's photos




ספטמבר 20, 2007

תיאורית הקשר


כל מה שרציתם לדעת עלי ולא... הייתם צריכים לשאול?

בימים אלה מפמפמת הטלוויזיה בפרומואים עוד סדרת תחקירים העוסקת בשמירה על פרטיות בעידן האלקטרוני. סיפור ישן, עם זקן שמתחיל בשנות השישים וימשך כנראה כל עוד יחפשו סיבות ליצור בציבור פרנויה.

אל תבינו אותי לא נכון, זה לא שאני מאמין שפרטיותי שמורה, להפיך! אני מאמין שהסיכוי שמשהו מנתוני הפרטיים חסוי הוא כל-כך קלוש, שאני מעדיף לפרסם אותם בעצמי ולפחות ליהנות מזה.

זה נכון, חברות האשראי יודעות בדיוק את הרגלי הצריכה שלכם. הבנקים יודעים בדיוק כמה אתם מרוויחים. קופת החולים יכולה לשלוף את התיק הרפואי שלכם היום מכל מסוף, חברת הטלוויזיה הרב ערוצית יודעת במה ומתי אתם צופים וחברת הסלולאר יודעת בדיוק איפה אתם נמצאים בזמן שאתם מקיימים שיחת וידאו סקס עם קוף טיבטי.

ואני אומר – אז מה?

אז מה אם חברות האשראי יודעות מה הרגלי הצריכה שלי ולפי זה מתאימות לי פרסומות רלוונטיות? האם זה פוגע בי? לא ממש. להפיך. יש יותר סיכוי שבזכות חברת האשראי אמצא את מה שאני מחפש יותר מהר, וזה אפילו יעלה לי בסביבות הסכומים שאני רגיל להוציא.

אז מה אם חברת הטלוויזיה יודעת איזה סרטים הזמנתי ומה אני אוהב לראות? אולי זה יעזור להם בעתיד לייצר את התוכן הדפוק שלהם קצת יותר בהתאם לדרישותיי.

אז מה אם חברת הסלולאר יודעת בדיוק איפה אני נמצא ועם מי אני מדבר. אז עכשיו הם יודעים שבזמן שאני בבית אני מדבר עם אימא שלי. וואו. הנה לכם הכותרת של מחר בעיתון. כבר יצא מזה הרבה יותר טוב מאשר רע, מהסיפור הזה של איתור סלולארי – פושעים נתפסו, נעדרים נמצאו, גנבות הושבו לבעליהן... הרי למי באמת יש סיבה לדאוג? למי שרוצה להתחבא. למי שיש מה להסתיר. אז באסה .

אני יודע שיש הרבה מי שיחלוק על דעתי, אבל אתם חייבים להודות שזה בעיקר עניין של אגו. זה מכעיס אתכם בגלל שאתם לא אישרתם שיוכלו לקבל את הנתונים האלה עליכם. לא בגלל שבאמת אכפת לכם לתת אותם. לגיטימי. לא אומר שלא. רק מציין שאחרי שמתגברים על נושא השליטה – השד לא באמת נורא כל-כך אם אין לכם מה להסתיר.

אבל המצב הוא הרבה יותר אירוני ממה שאתם חושבים, כי בזמן שאנחנו נאבקים על זכותנו לשלם בחשאי או דבר דומה, אנחנו מפרסמים על עצמנו מרצון כל-כך הרבה נתונים שהם לא פחות מרכזיים ובעלי עוצמה בחיינו.

קחו אותי כדוגמא קיצונית לסיפור הזה, ואני בטוח שתוכלו למצוא בו גם את עצמכם:

אני עכבר רשת וותיק ומקצועי (יחסית), ומכור לאינטרנט על סקטוריה השונים. אני גם נרשם סידרתי לאתרים המאפשרים לי לקיים "משתמש אישי". למעשה, רוב האתרים הרציניים היום מאפשרים או מחייבים לפתוח משתמש כזה כדי ליהנות משרותיהם.

הדבר הבסיסי ביותר שיש לכל אחד כמעט הוא אימייל. כשאתם נרשמים לחשבון האימייל שלכם אתם מתבקשים לתת הרבה נתונים אישיים. אתם לא חייבים אבל אם אתם אנשים רציניים, אם המייל הזה משמש אתכם לעבודה או שחשוב לכם מסיבה אחרת שאנשים יקבלו ממנו את המידע הנכון והעדכני עליכם, אתם ממלאים אותם עד הסוף.

אם אתם רשומים באתר הכרויות, הרי שכבר רשימת הפרטים שאתם מספקים על עצמכם קופצת ברמת הפירוט שלה ב-70% מזו שבאימייל. נכון, זה סוג אחר של מידע אבל במבט אחד כל אחד יכול לדעת את הגובה, המשקל, (איך אתם נראים), כמה פעמים התגרשתם וממי יש לכם ילדים, אם אתם מעשנים / שותים / דתיים / סוטים וכו'... וזה עוד לפני שהגענו למידע החשוב באמת: מה אתם מחפשים בחיים ואיך אתם תופסים את עצמכם.

בסדר, אז הנתונים באתר היכרויות הם לא "מדוייקים", אבל אם מישהו מחפש עליכם מידע הוא כבר מתחיל במקום מאוד אינפורמטיבי, לא? ואלה דברים קצת יותר חשובים מ"מתי קניתם קוטג' פעם אחרונה בכרטיס אשראי.

אני לא יודע עד כמה אתם מודעים למגמה, אבל אתרי הכרויות בכל העולם, שנהגו לגבות תשלום על שירותיהם, עוברים למתכונת חינמית למשתמש. הסיבה: יותר ויותר גולשים מבינים שאין להם צורך לשלם לאתרי ההיכרויות בעולם וירטואלי שבו שולטות הרשתות החברתיות.

רשת חברתית היא דבר נהדר. למעשה זה אתר, שמאפשר לך לפתוח עמוד פרטי שבו אתה יכול לספק על עצמך נתונים אישיים, ומי שימצא אותך מעניין יוסיף אותך להיות חבר שלו ויתעדכן בתכנים שלך באופן שוטף.

נפלא. אם יש לכם פרופיל אישי ברשת חברתית ואתם סובלים מחרדת רדיפה אתם חיים בפרדוקס אבסורדי. רוב הרשתות החברתיות היום מחייבות תמונה אמיתית ושם אמיתי של המשתמש. ברשת חברתית היום אתם מספקים נתונים פי מליון יותר פרטיים ואינטימיים מ"איזה סרט הזמנתם אתמול בטלוויזיה הרב ערוצית" (וגם את זה לפעמים מספרים שם...).

אם יש לכם עמוד בקפה דה-מרקר או ב-facebook, כולם יכולים לדעת במה אתם עוסקים. מה ההיסטוריה התעסוקתית שלכם וכמובן מי החברים שלכם ואיך אתם קשורים. הם יכולים לקרוא את המחשבות שלכם אם תפרסומו אותן בבלוג שלכם שם. הם יכולים לראות איפה הייתם אם תשימו בגלריות תמונות מהטיולים שלכם. (אותו כנ"ל לגבי פליקר / פיקאסה ודומיהם).
אגב, אם תתנו להן, רשתות חברתיות תאפשרנה לכם לספק הרבה יותר מידע על עצמכם. כל המגמה היום היא להוסיף "ו'יג'טים" לעמודים שלכם שהמידע בהם נע על קשת אינסופית החל ב"טורי החדשות הקבועים שאתם אוהבים לקרוא" וכלה ב"איזה פרי טרופי אתה".

יש לכם פרופיל ב"חבר'ה"? כולם יכולים לראות איפה למדתם, מי היה בכיתה שלכם, וככל שתפרטו יותר – ככה תהיה שם רשימה יותר מדויקת של ההיסטוריה האישית שלכם הכוללת לימודים גבוהים, מקומות עבודה ועוד....

רוצים לדעת איזה סרטים אני אוהב? תכנסו לפרופיל שלי ב-Flixter ותוכלו לדעת הכל. רוצים לדעת איזה תוכניות טלוויזיה אני אוהב לראות? הנה הפרופיל שלי ב-BuddyTV ואם אתם רוצים לדעת לאיזה מוסיקה אני מקשיב בזמן אמת ואיזה אומנים אני מעדיף לשמוע פעם היה את את פנדורה, והיום יש את LastFM. רוצים לדעת איפה אני גולש באינטרנט? קבלו את הדלישס שלי- זה אפילו ממוין לכם לפי תגיות...

תאמינו לי שזאת אפילו לא התחלתה של רשימת האתרים שיש לי בהם משתמש. בחיי. אבל אתם מבינים כמה מידע עלי מסתובב היום ברשת בהישג ידם של כל-כך הרבה אנשים ובלא מאמץ? ומי מספק את המידע הזה אם לא אני...? אף אחד. כי לי, כמו להרבה אנשים אחרים, יש אופי אקסטרוורטי, שרוצה לחלוק את עצמו עם העולם.

אז זה מה שאני עושה. פותח עמודי משתמש. מעדכן פרופילים אישיים. מבלה שעות בתחזוקה וקישוט של עמודי הבית שלי, ואפילו משתפך פה בבלוג שלי על כל זה ועוד...

אין לי בעיה עם זה. אני לא מרגיש רדוף. אני לא מרגיש שמרגלים אחרי. אני לא מרגיש מאוים שלאנשים תהיה את כל האינפורמציה הזאת עלי. בעיקר מפני שאני לא מרגיש שיש לי משהו להסתיר ואין שום דבר באינפורמציה הזאת שיכול לפגוע בי.

מי שבוחר לחיות את חייו כרדוף, שיהיה לו לבריאות. לדעתי זאת מלחמה אבודה שגבולותיה אבדו והיטשטשו אי שם בעברנו הרחוק – כשהאח הגדול פקח את עיינו הגדולה והסקרנית.

אבל תנו לי לספר לכם מה רואה העין הזאת: היא רואה רעש לבן הנובע ממידע אינסופי על מאות מיליוני אנשים. ולעין הזאת אין שום סיבה להתמקד בפרטים כל עוד לא נותנים לה אחת.

זה אולי ישמע פשטני אבל הסיכום של הפוסט הזה יבוא בשורה אחת: "תהיו טובים וכנים - והכל יהיה בסדר".

ספטמבר 19, 2007

טיול לצפון

לפני קצת יותר מחודש יצאנו לטיול לצפון, ואתם מוזמנים להצטרף לנסיעה.
(אתם חייבים לציין שכישורי העריכה שלי משתפרים...)

ספטמבר 17, 2007

פרוייקט אורחים בסוכה: הפוסט של אודי

חג סוכות בפתח, אבל זה שיש לי דירה בגודל של מצלמת רשת לא אומר שאני לא יכול לארח בסוכה שלי. טוב, אז זאת לא סוכה זה בלוג, וגם החג הוא די תירוץ למשהו שאני כבר חושב עליו הרבה זמן – אבל אם זה מתחבר, הי – מי אני לעצור את זה?

מה באמת קורה כאן בפועל: מהיום הפוסט שלי יארח מדי פעם כותבי פוסטים חיצוניים, וזה יכול להיות כל אחד ואחת מכם. אתם יכולים לדבר על מה שאתם רוצים, כמה שאתם רוצים ואף אחד לא יגביל אתכם ל-72 תווים וייקח מכם תשלום כפול. הפוסטים יפורסמו כפי שהם, ללא עריכה וסינון (למעט מי שרוצה), ותוכלו לצרף אליהם קישורים, תמונות וידאו וכל מה שבא לכם. התנאי היחיד: מי שכותב, עושה זאת בשמו המפורש. (אפשרות לצירוף תמונה). הסיבה: אני מעריך את החברים שלי מפני שהם עומדים מאחורי מה שהם אומרים, לכן לא תהיה להם סיבה להזדהות בבלוג.

למה אני עושה את זה? כי כבר הרבה זמן מתחשק לי לארח אתכם, וכי אני אוהב את כולכם ואת השיחות אתכם, וכי אני מעריך אתכם ואת דעתכם (גם אם אני לא מסכים איתה).

לחלקכם קיום בלוג נשמע מרתיע או לא מעניין מספיק בשביל לקיים לאורך זמן. אז הנה, הזדמנות מושלמת להגיד מה שבא לכם בפעם אחת – זבנג וגמרנו.

(המעוניינים להתארח יכולים ליצור קשר בעשרות אלפי הדרכים הידועות).

אודי הוא האורח הראשון אז תהיו נחמדים. אני שמח שהוא בחר נושא שאני אף פעם לא הייתי יכול לכתוב עליו. תהנו.

מייקל.


להפטר מהמינוס בחיים שלי

שנה עברית חדשה וטובה לכולנו.
פוסט זה משתף אתכם בחוויה האישית שלי להגשמת מטרה חשובה מאוד.
אני מזהיר מראש אני דברן לא קטן למרות שמיתנתי את עצמי בהמון מקומות וזה פוסט ראשון שאני כותב, אז בעדינות איתי – אוקי?

כילד תמיד הגדרתי לעצמי מטרות והישגים בחיים, מקומות להגיע ולבקר בהם והתנסויות חדשות. לכולנו ישנה הרשימה הזו בה אנו מסמנים X כשזה מאחורינו. לפני כחודשיים החלטתי שאני שם Z על המשקפיים.

מעולם לא ביקשתי אותם או אותן, (לא יודע אם הן היו זכר או נקבה, אף פעם לא הגדרתי), אבל הנוכחות של המשקפיים הפריעה לי לאורך כל הדרך. כבר הגעתי למצב שאני לא מתפקד אם הן לא לצידי ושנאתי את זה!
מגיל 8 וחצי.. (וואו! זה המון שנים, 15 אם נדייק במספר, ועוד איזה מספר!! מינוס 8 בכל עין פלוס הצילינדר), רציתי לצלול או לעוף באוויר למעלה גבוה אבל הן לא נתנו לי, אלא אם כן הייתי מוכן להתפשר על להיפרד מהן ואז פשוט לראות הכל כמו ציור של ואן גוך מקרוב.

הנכות הזאת שנקראת, "מיופיה" לובתה במהלך השנים. המשקפיים היו בשבילי קביים לנכים זו הגדרה כמעט מדויקת לאיך היו היחסים בינינו.

בסוף שירותי הצבאי הרגשתי את שלשלאות המפלצת הזאת מתהדקות על כל גופי אך ידעתי שהן תותרנה ממני כשסוף סוף אשתחרר. החלטתי לעשות מעשה עליו חשבתי שנים רבות מאוד ולשים קץ לאזיקים אחרים המפריעים לי בדרכי, וכך התחיל לו מסע של הגשמת משאלה ותיקה.

דרכי נפגשה במתכוון בממד בו המרחבים אינסופיים ונשפך מהן מידע על כל גווניו וצורותיו (לא, לא הייתי מסטול רק גלשתי באינטרנט, כן?) בכל אופן, קראתי מספר רב של מאמרים באנגלית ובעברית על ניתוח תיקון ראייה בלייזר. סקרתי היסטורית את התפתחות התחום והתקדמותו עד ימינו, נתקלתי במאמרי בעד ונגד, סיכונים, הצלחות ובעיקר למה עליי לצפות. המחשב לא נם ימים רבים ונבחל מרוב סרטונים של עיניים מנותחות ב-YOU TUBE בעקבות האינפומניאק שישב עליו.

לאחר שלב המחקר החלטתי להתקדם לשלב הבא ולבקר בקליניקות השונות בארץ המציעות את מימוש חלומי בעד חופן של כמה פרוטות (ממש!)
ביקרתי בשלושה מכונים והחלטתי
שאני עובר את הניתוח במכון "עיניים" – סניף עזריאלי בת"א תחת ידו המנוסה של ד"ר הירש.
קבעתי למתאמת הניתוחים שאת הניתוח אני עובר ביום הבא שהד"ר מנתח בו ויצא שהתאריך שלי הוא בדיוק שבוע מאותו יום.

השלב השלישי היה לשכנע את הורי החרדים מאוד לגורלי כי זוהי מתנת השחרור הכי נפלאה שהם אי פעם יוכלו להעניק לבנם האהוב. לאחר שיחה בה פירטתי להם את כל מחקרי בנושא ועל סמך מה בחרתי את מקום הניתוח והמנתח הן הסכימו וקידמו אותי צעד נוסף לעבר הישועה.

את יום הניתוח אני לא אשכח לעולם, הרי בן זוגי המקסים תעד הכל בוידאו ובסטילס J.
לפני הניתוח האחות נתנה לי כדור הרגעה, כן כאילו שזה הרגיע לי את הפרפרים של נער מאוהב.

בכניסה למתחם הניתוח נאלצתי להיפרד זמנית מהורי וממייקל והאחות לקחה את ה"אזיקונים" ושמה אותן בכף ידה של אימי זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי איתן/אותן. אפילו לא אמרתי שלום כי מבחינתי המשקפיים תמיד היו מלחמה.

עכשיו לחלק המעניין באמת: האחות הושיבה אותי על כיסא והחלה בהכנות לניתוח. היא טפטפה לעיניי אנטיביוטיקה וטיפות להרדמה מקומית, לאחר מכן הלבישה אותי בסינר מנותחים ומרחה לאורך כל איזור העיניים חומר מחטא כמעט לא מורגש. התבקשתי להמתין יושב בעניים עצומות. הייתי כך רבע שעה הכי ארוכה בחיים שלי עד שהאחות הגיעה והוליכה אותי לחדר בו הקסם הולך להתבצע לנגד עיניי.

נכנסתי לחדר קפוא. השכיבו אותי על מיטה וכיסו אותי בחומר לבן. הרגשתי כמו חטוף בידי חייזרים עם כל ההוויה שמסביב. הרופא הגיע ושאל לשלומי, הסביר לי שהוא הולך לדבר איתי לאורך כל התהליך ויסביר בדיוק מה הוא עושה.

תחילה פקחו את שתי עיניי עם מכשיר מוזר ולא אפשרו לי למצמץ, אולם לא חשתי מוזר ולא הרגשתי כל צורך במצמוץ, אבל אז באה המכה והרופא קיבע לי את עין שמאל אם טבעת ויצר לחץ לא נעים על העין. הראייה בעין חשכה לכ-30 שניות ולאחר מכן הרופא שחרר את העין. זה היה השלב בו חותכים את הקרנית ויוצרים מתלה שיאפשר ללייזר לאדות את הקרנית בחלקיה העמוקים יותר. התחושה בשלב זה היא כאילו העין נאנסת בידי מכשיר קר וגדול. אותו תהליך נעשה גם בעין שמאל, כך למעשה חתך הרופא את שתי עיניי בדיוק כמו שראיתי איך עושים בYOUTUBE- רק שהפעם אני מאחורי העדשה.


בשלב השני סובבו את המיטה למכשיר הלייזר השני בו נעשית פעולת האידוי (זהו התיקון – הלייזר מאדה חלקים מאוד מינוריים מהקרנית הפנימית וכך צורת הקרנית מתאימה לראייה ברורה בעין). כיסו את עין ימין שלי והתבקשתי להביט עם עין שמאל לעבר נקודת האור הכתומה והמטושטשת.

הלייזר החל לפעול ובאוויר היה ריח של משהו שרוף (הערה: זו לא הקרנית שמאיידים אלא מכשיר הלייזר שמייצר ריח מוזר זה). לאחר שהסתיימה פעולת הלייזר, (כ-15 שניות), הרופא החזיר את מתלה הקרנית שיצר ושיטח אותה עם מקלון המזכיר בצורתו מקלון לניקוי אוזניים. בשלב זה הנקודה הכתומה הפכה לברורה מאוד וראיתי את כל המכשיר שרכן מעלי לפרטי פרטים J שמו לי מגן על העין ועברו להמשיך את התהליך בעין ימין.

עכשיו כבר ראיתי ברור מאוד דרך המגנים, האחות הקימה אותי וביקשה שאסתכל על השעון: השעה הייתה 12:17. להערכתי הניתוח ערך פחות מ-10 דק'. הושיבו אותי בחדר המתנה והכניסו לשם את אימי, לה הסבירו על הטיפות שצריך לשים לי כל שעתיים בעיניים. הרופא בדק אותי לאחר מנוחה של 10 דק'. אמא שלי נחרדה למראה העיניים האדומות מאוד שהיו לי, אבל הבטיחו שהכל יעבור.

יצאנו יחד החוצה ממתחם הניתוח ומייקל המשיך לתעד בוידאו את מאורעות אותו יום.

היום הראשון היה פחות נוח. הייתי מוגבל והתחייבתי להרכיב את המגנים לכל אורכו. הייתה לי תחושה של גוף זר בעין ודמעתי לעיתים קרובות. כל התופעות האלו חלפו אחרי הלילה הראשון וביום למחרת באתי לביקורת וראיתי מצוין, למעט אדמת קלה בעין שחלפה לאחר כחודש. בשבועיים הראשונים טפטפתי אנטיביוטיקה וסטרואידים לעיניים כדי שיהיו גדולות ושריריות, סתם נו.. זה רק כדי שיחלימו מהר יותר.

היום, חודש וחצי לאחר הניתוח, החלטתי שאני משתף אתכם בחוויה המדהימה הזו שעברתי. על רגע פקיחת העיניים באותו יום פינטזתי הרבה מאוד זמן ולכבוד השנה החדשה אני רוצה לומר כי אין דבר העומד בפני הרצון שלנו (כל עוד הוא הגיוני ולא פוגע באחרים, שלא יהיו טעויות, כן?) נשים לעצמנו מטרות חיוביות בחיים ונצא לדרך להגשימן. שנה טובה ומבורכת ושיהיה שפע לכולנו!

ספטמבר 14, 2007

האוליגרך שצעק זאף זאף


ארקדי גיידמק לא צריך לקנות יותר כלום. אולי רק איזה כוס וודקה קטנה כדי לחגוג את הניצחון האחרון שלו על מדינת חלם.

כמי שכבר שנה מבסס את מעמדו בעיניי הציבור כמושיע לאומי, נראה לי תמוה מהלכו התקשורתי האחרון – לחבור לחברת פלאפון לטובת פרסומת מטופשת ביותר.

מילא שארקדי יכול לקנות את חברת פלאפון כולה ועוד ישאר לו עודף לגורד שחקים או שניים, הוא יכול לקנות לכל העם טלפון דור שלישי ואפילו לא להרגיש שחסר לו כסף בארנק.

אבל זאת לא הפואנטה. אחרי שהציל את הצפון במלחמה של שנה שעברה, אחרי שהתחבר למחנה נתניהו, אחרי שהאכיל ביום העצמאות את כל העם בשר מלא פה ואז איים להפוך את טיב טעם לכשר, בוחר האוליגרך להתבזות בפרסומת מטופשת כזאת. פרסומת שחושפת את האמת העצובה על האדם שכל-כך משקיע בלהתקרב אלינו בשנים האחרונות, אבל לא טרח ללמוד אפילו מילה בעברית.

קפיטליסט נשאר קפיטליסט. ודימויו המפוקפק של מר גיידמק בעיניי הציבור הישראלי היה ונשאר חשוד ואפלולי. נדמה שכולנו מוכנים לקבל באהבה גדולה את כספו, ואפילו לבקש ממנו להביא לירושלים ים, אבל לראות אותו בכנסת – זה עוד קצת מפחיד אותנו.

רק קצת. רק בינתיים. תן לנו קצת זמן ארקדי. זרוק לנו איזה סלולארי דור שלישי מתנה או אולי איזה מיקלט משוכלל לתושבי שדרות ועוטף עזה. רק עוד קצת ארקדי. רק תביא לפה אולי את כריסטינה אגילרה, אולי תטיס את כולנו לחופש בטורקיה ותשכח להחזיר אותנו לכאן...

אם אולמרט ראש הממשלה, פרץ שר הביטחון, מופז שר התחבורה ומשה קצב היה הנשיא – יש סיכוי שממש בקרוב תנוהל המדינה שלנו ע"י זרועו היציבה של מר גיידמק.

בינתיים, הוא הופך את היוצרות ומשתעשע בנו במקום שאנחנו נשתעשע בו. מה הוא בטח חושב לעצמו האיש הזה: שהוא מצא מכרה זהב. מדינה שאפשר לקנות בכסף, ושארצות הברית תמשיך לממן. חלומו של כל יוצא ברית המועצות.

אז הוא קונה אותנו אחד אחד, סקטור סקטור, ברצינות ובצחוק, במקל ובגזר, וכך לפני שנרגיש יהיה לנו ראש ממשלה שלא רק נתבייש באנגלית שלו, אלא שאפילו מילה עברית הוא לא יכול לדבר בלי לקרוא פונטית מהטלפרומפטר.

תחשבו על זה.


חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית