אם אשכחך. ירושלים וחומת הזיכרון הסלקטיבי.

אני יודע שהדעה שלי על ירושלים היא לא קונבנציונאלית. מצטער, פשוט קשה לי עם העיר הזאת. בכל פעם שאני מתקרב לירושלים, אני מרגיש מחנק מתגבר. מחנק של מעל 5000 שנה, של מוות המוני אלים, על פיסת סלע, ש"במקרה" קשורה ליותר מידי סיפורים שחשובים ליותר מידי אנשים.

אני יודע שהתפיסה שלי את המושג "דת", היא לא התפיסה המקובלת והרווחת ביותר בישראל, וכמי שחי פה לצד אינסוף אנשים שמגדירים דתית כל אחד את עצמו בדרכו, למדתי לכבד כל אחד בבחירותיו. לא תמיד לקבל, אבל לכבד. העניין עם ירושלים, שלא משנה לאיזו דת אתה משתייך, ההיסטוריה הדתית הקשורה במקום, רוויה קרבות ודם שנשפך במטרה להחזיק ולשלוט בו, מתוך עניין בהיותו סמל רוחני עליון ליותר מידי דתות וזרמים.

אנשים מוכנים למות בשביל הדת שלהם, את זה כולנו יודעים. אנשים מוכנים למות גם למען אידיאלים אחרים כמו שייכות ללאום מסוים או למדינה. אנחנו לא מיוחדים בזה, גם ירושלים לא באמת מיוחדת בזה בעולם – נקודות שלטון פוליטיות אסטרטגיות תמיד כיוונו לאותן מטרות: דת ויתרון גיאו-פיסי. ירושלים עונה על שני הקריטריונים, וככזאת, בעלי שררה תמיד מצאו סיבה לגרום לאנשים להאמין כי הם חייבים להילחם עליה, וכנראה שתמיד ימצאו.

ראיתי עיר עוטפת עור

ירושלים מוכיחה כבר שנים רבות, שלאומים שונים ומאמיני דתות שונות יכולים להתקיים בהרמוניה יחסית האחד לצד השני, העניין הוא שתמיד מישהו מהם חייב להיות זה שמחליט מעל כולם – כוח אדיר במקום כה רגיש, שכל שכבה פיסית בהיסטוריה שלו, חשובה למישהו אחר, וכל מיקום פיסי בה, על שכבותיו ההיסטוריות השונות, חשוב ליותר מזרם אחד שאפשר וצריך להתחשב דווקא בו.

בשורה התחתונה, זה תמיד מגיע לכוחניות ואלימות. פעם מתורצת כ"השרדות" ופעם מתורצת כ"מלחמת האל", אבל מה שלא תהיה ה"הצדקה", התוצרים הם תמיד אותם תוצרים: מוות ופגיעה, הרבה פעמים בחפים מפשע וקורבנות תמימים, שאינם קשורים באמת לסכסוך כזה או אחר מבחירתם החופשית.

אז אני יכול לראות את היופי בירושלים. אין ספק שמבחינה היסטורית, ואסטטית ותרבותית היא עיר מרתקת בעיניי. אבל פשוט קשה לי איתה, כי אני לא מצליח להבין, איך מקום שאין בו שום נכס פיסי – לא זהב, לא נפט – אפילו לא אדמות טובות לגידול יבולים, איך מקום כזה הפך להיות בבת עינו של העולם? מה, למה, איך זה שדווקא סביב חתיכת הסלע הצחיחה הזאת, צצו כל הסיפורים ש"מקדשים" את פיסת הגיאוגרפיה הזאת ואיך זה אנחנו ממשיכים להילחם עליה ולמות עליה ולמענה, מכל הסיבות הלא נכונות.

תסלחו לי כן, אבל אני לא אקבל שום גזר דין דתי (משום דת) שאומר שמשהו עקרוני שווה שימותו למענו. מצטער, פשוט לא מוכן לקבל את זה שאף כח רוחני דורש ממני, או מכל אחד אחר, לסיים את חייו (או יותר גרוע, לסיים את חייהם של אחרים) שלא חושבים כמוהו. מה עובר עליכם בני-אדם? למות ולהרוג (לרצוח) למען העיקרון? העיקרון של מי? את מי העיקרון משרת? את המתים? את החיים? והאם העיקרון הזה, שלמענו אומרים לאנשים שהם הולכים למות למענו – האם הוא באמת מיושם גם על ידי מי ששולחים אותם למות...? לרוב, כל התשובות הן "לא.

אני יודע מה אתם חושבים כרגע. "זה לא עיקרון, זאת אמונה". אבל מה היא אמונה אם לא סט של עקרונות תפיסתיים? אמונה אינה מולדת, היא נרכשת. מקנים לנו אותה. כמה מעניין השימוש בשורש "ק.נ.ה" כשחושבים על אמונה... כמה ציניות יש בזה?

ירושלים של זהב ושל מתכת ושל אש

אנשים תאבי כוח שלחו מאות אלפי אנשים להילחם ולמות למען ירושלים. אנשים תאבי כוח ושררה ימשיכו להשתמש בכלי הזה של "אמונה" ו"אידיאולוגיה" כדי לטמטם את ההמון להמשיך להגשים את מטרותיהם: עוד כוח, עוד כסף – וכל עוד העולם שלנו מתקיים כפי שהוא מתקיים, כל פתרון פלורליסטי ומתקדם שיתקבל, יהיה רק זמני. רק עד שהקיצוני הבא יטריף את קהל המאמינים שלו ללכת ולהילחם שוב על השליטה במקום הזה. זהו. צריך אחד כזה בשביל לקלקל כל פתרון שיהיה מקובל על הרוב. החלק המצער הוא, שכרגע יש יותר מידי מטורפים שמוכנים להילחם, והרבה פחות פתרונות פלורליסטים מתקדמים.

ציון, הלא תשאלי...?

לאורך מלחמות ישראל, גם המשפחה שלי נלחמה על ירושלים, ועל כל המדינה. אני לא מזלזל חלילה בכאבו של איש שאיבד קרוב, יקר או חבר בקרב כזה או אחר – להפך, אני כואב את כאבם, ומבחינתי, כל מוות כזה היה מיותר. הבעיה של אנשים עם התפיסה שלי, מתחילה בזה שאני כואב כל מוות במלחמה כמוות מיותר. לא משנה מאיזה צד. על זה מאשימים אותי ב"חוסר רגישות"... מי אמר "אירוניה" ולא קיבל.

אומנות הסכסוך

סכסכנות היא אומנות בעלת ותק ומקום רב שנים של כבוד והערכה. כל החכמה בסכסכנות טובה, היא לא לגרום לאף אחד מהצדדים האחרים להיות מודע שאתה מעוניין ופועל לייצרת קונפליקט בינהם.
חכמה גדולה אפילו יותר, וסוג של אומנות בפני עצמה, היא לייצר קרקע לסיכסוך ארוך טווח, או אם אפשר אין סופי. לרוב עושים זאת על ידי גרימה למצב ששני הצדדים יציבו דרישות סותרות ולא מאוזנות לצד השני – תוך חסימת אופציות ההתפשרות מראש.
כל מה שצריך לעשות עכשיו, הוא לדאוג שהצדדים ישארו במאזן כוחות שווה פחות או יותר, לעזור פעם לזה ופעם לזה כדי לתת להם הרגשה של התקדמות או נסיגה דינאמית – ויש לך מחלבה קטנה משל עצמך בה אתה מרוויח מהפגיעה המתמשכת בשני הצדדים.

בתור חובב תבניות מושבע, קשה לי לפעמים שלא לזהות מגמות מתהוות,
מתי לוחצים בהם על הגז וכמה.
אחת המגמות שמהן כבר אינני יכול להמשיך להתעלם במצפון נקי,
היא אג'נדת הפילוג בין שתי קבוצות שאופיינו על ידי בעלי העניין
כ"חילונים" ו"המגזר החרדי".

הבסיס האסטרטגי

כאשר אתה ניגש כאסטרטג פירסומי לאפיין קהל מטרה, אתה יודע שהמקום ממנו אתה אמור להתחיל הוא איפיון תכונות, הרגלים, ערכים ואמונות המשותפים לקבוצה של אנשים. שכן מעבר למכנים המשותפים האלה, כל אדם הוא הרי עולם מלא משל עצמו.
לפעמים, אפשר "להמציא קהל יעד" שלא מודע עדיין לכל התכונות המשותפות שלו – על ידי חשיפתו וריכוזו תחת כותרת גדולה אחת. בדיוק כמו שקורה במקרה הזה.
בואו נבחן רגע מקרוב את ההגדרות של שתי הקבוצות "חרדים", ו"חילונים".
בואו נחשוב על זה רגע, מן הסתם רוב מי שיקרא את הפוסט הזה יהיו חילוני. אז אשאל אתכם ישירות: האם חילונים הם באמת קבוצה אחת? האם חילונים הינו זרם אחיד – קבוצה תמימת דעים החותרת לעבר מטרה אחת מוגדרת חסרת פשרות? (כפי שמחייבת תבנית הסכסוך שהוצגה מעלה).
כמובן שלא. בתוך הציבור החילוני אפשר לזהות התפלגות על פי דיעות פוליטיות, מוצא, מיקום גיאוגראפי, מצב סוציואקונומי, קבוצות גיל שונות ועוד ועוד ועוד... לכל אחת מן הקבוצות האלה שהגדירו את עצמן, יש מניעים ואג'נדות משלהן.
מנגד, מה שאולי רוב הציבור החילוני אינו מודע אליו, גם הציבור הדתי-חרדי מתחלק לאין סוף תת קבוצות וזרמים המופרדים בחלוקתם לחצרות, חסידויות, תנועות פוליטיות שונות וכמובן דרגות שונות של הרגלי החמרה.

שייקספיר ו"כוחה של הדיכוטומיה".

ליצור סכסוך בין כל-כך הרבה גופים זה בהחלט לא ריאלי – ולכן, בניתוח מניפולטיבי מתקדם, מחברים בעלי האג'נדה בכוח בין הקבוצות השונות ומחלקים אותן לשניים, בגסות, על ידי השתלת מכנה משותף דו ערכי שכל אחד מהצדדים אוחז אחד מצדדיו. זאת משוואה פשוטה של "להיות או לא להיות"- לא משנה מאיזה צד של הסכסוך אתה עומד.
אחרי הפירוק לאחור של המהלך האסטרטגי – אפשר לראות בבירור את היישום בפועל על שתי הקבוצות "חילונים" ו"חרדים".

הנחת הפרדה: חילונים אינם מתנהגים בהתאם לכללי הדת היהודית
ולכן הם שונים מחרדים.

כמובן שהנחה כללית כל-כך אינה יכולה להחזיק מעמד זמן רב במבחן הזמן, ללא עזרה ותחזוקה, וכאן שולפים האסטרטגים כלי מקצועי נוסף:

יצירת סממנים חיצוניים מובהקים.

זה אפילו פשוט יותר כשאתה מבין שאינך צריך שלשתי הקבוצות יהיו סממנים מובהקים, מספיק שיהיו לאחת כדי לייצר את ההבדל.
זה ברור שהחרדים הם המאופיינים חיצונית בצורה מבדלת ואחידה. מה מלמדת אותנו העין לזהות כחילונים? את הצבע השחור השולט, את הבגדים הארוכים והצנועים, את כיסויי הראש השחורים, את הפאות והזקנים והשפמים. ובערך זה הכל. (אנחנו לא יודעים את ההבדלים הנוספים כי לא מלמדים וחושפים אותנו אליהם – בכוונה.)

אחד הנושאים הפוגעים ביותר בעדה האפרו-אמריקאית
הוא שכאשר אדם לבן מסתכל על אדם שחור
– כל השחורים נראים לו אותו הדבר.
הוא אינו יכול לראות הבדלים בפניהם, במבנה גופם ובכלל במראם החיצוני.
הנושא פגע בהם בעיקר כאשר תחת הרושם הזה,
כל שחור שפעל בקיצוניות או אלימות שאינה מתאימה למשטר הלבן
– השליך בעצם את עוונותיו על כל הציבור השחור.

על ידי הבאתנו לנאורות (עד מידה מסויימת), הצליחה העדה האפרו-אמריקאית להילחם בסטריאוטיפ הנורא הזה, על ידי כך שצברה יותר ויותר כוח והשפעה וחשפה את אנשיה כאינדיבידואלים בעלי האופי השונה והאישי שלהם בעמדות השפעה ובתקשורת.
גם לציבור החילוני, יש הזדמנויות שונות לראות דרך מעטה הקבוצתיות הדימיונית אל תוך הזרמים השונים של המגזר החרדי. בעיקר כאשר מדובר בפוליטיקה. אבל תסמכו על כך שתמיד יהיה שם מי שידאג עדיין שהדברים יטושטשו ויושכחו מעינו של הציבור במהרה.

יראו לנו קבוצה של לובשי שחורים מסתובבת במסדרונות הכנסת
ויגידו בקריינות מעל "עברנו לשעון חורף בגלל החרדים".
כן. כל החרדים. כולם. הם כולם אחראים על כך שיש שעון חורף...
כולם התאגדו ביחד והחליטו להעניש את הציבור החילוני בהזזת השעון.

אתם מבינים!? זה באמת נשמע לכם ראלי?! כי אם לא, אז למה חלק מכם ממשיך לפמפם את התשובות הקלות והזמינות שהותננו להן, במקום לחשוב קצת לבד ולהבין שבדברים אין הגיון....?

מי מצייר את התמונה

אסטרטג טוב מבין את כוחה של תקשורת ההמונים. תקשורת ההמונים מייצרת התניות תפיסתיות והתנהגותיות וגורמת לנו בצורה מגמתית לחשוב או לעשות דברים מסויימים. אפשר לעשות זאת בצורה ישירה ולאפשר לאנשים לבחור, ואפשר לעשות זאת בצורה עקיפה ולא מורגשת – בכל מקרה התוצאות הן אותן תוצאות.
לאחרונה אני עד להקצנה מעשית בשימוש באמצעי התקשורת כדי לייצר ב"ציבור החילוני" פחד וכעס כלפי המגזר החרדי, כמו גם שאני חש הקצנה בתדירות מקרים בהם פועלות קבוצות המשוייכות ל"מגזר החרדי" נגד החילונים.
התעמולה זורמת באופן מוגבר בתוך שני הצדדים, מלכדת אותם יותר ויותר סביב המחנה המשותף הפקטיבי שלהם המחייב את המשך קיום ההפרדה הנצחית.

"הכעס כבר נעול, אבל עדיין מטלטל"

כעס הוא כלי עוצמתי. לגרום לאנשים לכעוס (ולשנוא) גורם להם לעבור למצב בו הם פועלים מתוך ההתניות המוקדמות הבסיסיות ביותר שלהם. הם לא עושים בחירות אמיתיות, הם הולכים ישירות לברירת המחדל האוטומטית. אם אתה יכול לצפות מה תהיה התגובה האוטומטית של האדם שאתה רוצה להכעיס (או של קבוצת האנשים...), אתה יכול לשנות סדרי עולם. מילולית – בפועל.
האם אתם מוכנים להיות עדר (פקטיבי) שמופעל בלחיצת כפתור, או שאתם רוצים להאמין שיש לנו אפשרות לבחירה אמיתית איך להגיב ואיך לשחק את המשחק?

כאשר אתה או את נתקלים במשהו שמכעיס אתכם,
מפעיל אתכם והוא אינו קשור בכם באופן אישי ישיר,
תעצרו רגע לחשוב:
למה אני בעצם כועס? מי רוצה שאני אכעס עכשיו?
למה שאני אכעס דווקא מזה"?
מה הוא מצפה שאעשה מתוך הכעס שלי?

אחת מחברותי החכמות אמרה לי פעם ש"כעס יכול להיות מניע או מונע. הבחירה היא שלך". אני אימצתי זאת כפילוסופיה פרקטית לחיים.

איך מנטרלים פצצה אסטרטגית

כמו בכל אומנות, גם לתוצרים של אסטרטגיה מניפולטיבית יש נקודות טורפה. הסוד הגדול הוא שכל מה שאנחנו צריכים לעשות כדי לנטרל את הסכסוך הוא – להפסיק לכעוס.

כעס כמו פחד, מפריע למחשבה הבהירה. ניטרולו יחזיר לידנו את אפשרות הבחירה האמיתית מפני שללא הכעס נוכל פתאום לראות את הדברים באופן רחב ופתוח יותר. מקבל יותר.

אנחנו לא צריכים להתאחד, לא צריכים להתאגד, לא צריכים לגייס צבא, לצאת להפגנות, לא צריכים מנהיגים גדולים שיובילו אותנו אחד נגד השני.

כל מה שאנחנו צריכים לעשות כדי לנטרל את המניפולציה הוא להפסיק לכעוס, מתוך הבנה שהכעס הזה אינו באמת שלנו. הוא תוכנת לתוכנו – אבל אנחנו יותר חכמים מזה.

"קבוצות" נמכרות לנו משחר האנשות כמשהו שמגן על הפרט בכוח החבורה, אך האמת היא שקבוצות נוצרו על ידי אנשים שהבינו שאפשר להרוויח יותר מסכסוך בין קבוצות מאשר מסכסוך בין שני אנשים פרטיים.
כולנו יכולים במו ידינו הבודדות והפרטיות לקחת מבעלי הסררה והכוח את כוחם – ברגע אחד. אנחנו רק צריכים להבין את זה ולרצות את זה מספיק. כולם ביחד. בשני ה"צדדים" – כדי שנדע שאין שני צדדים. יש אנשים. בכל מקום. בכל העולם. רק אנשים.

אם נבין שכולנו בסופו של דבר רק אנשים, יהיה פה שינוי תרבותי אמיתי וקפיצת פרדיגמה חברתית.
אז מה אתם אומרים – שנפסיק לכעוס קצת...? משהו יהיה חייב להחליף את הכעס, וזה יכול להיות רק יותר טוב מעכשיו.

הצטרפו לדיון בפייסבוק

חזרה למקורות – המלחמה במניפולציה חברתית

סיפורים עוברים שינוים. זה לא חדש. סיפורים מוכרים עוברים כל הזמן התאמות לקהל יעד ולשירות מסרים חדשים, אבל מה הוא ערכו האמיתי של סיפור מקורי, ומה המשמעות של אי ההיכרות איתו?

"היסטוריה" – כרוניקה של הרס עצמי

היסטוריה, כמו שיודעים ההיסטוריונים, נכתבת על ידי המנצחים. השליטים המתעדים הם אלה שמחליטים על האייטמים שיכנסו או לא יכנסו אל הפרוטוקול, על האופי שבו הם יוכנסו וכמובן אילו מסרים הם יעבירו.

בזמן שהיסטוריונים שאפו מאז ומתמיד ל"תיעוד אובייקטיבי" (פרדוקס בפני עצמו), את המנהיגים שפרנסו אותם עניין רק איך הם יזכרו בדורות הבאים, וכיצד ממשיכי דרכם יוכלו להשתמש בהישגיהם על מנת להמשיך ולשלוט. בזמן שעשו זאת, עיוותו, שיקרו ומחקו מזיכרון הדורות אירועים שכנראה לעולם לא נצליח לחזור ולשחזר.
את רוב השליטים לא מעניין שימור אמיתי של העבר למען דורות העתיד – את המנהיגים מעניין איך לעצב את דעת הקהל כך שתשרת אותם בדרך הטובה והפרודוקטיבית ביותר.

עובדות אלה גורמות לנו להסתכל על תיעודים היסטוריים בעין בוחנת וסקפטית יותר, כאשר אנו ניגשים אל החומר מתועד - בכל פורמט.

המהפכה והפרדוקס שבקרבה

המהפכה התקשורתית והאמצעים שמעמידה לרשותה הטכנולוגיה, הופכות את המידע ואת הסיפורים לזמינים ונגישים יותר ברחבי העולם. סיפורים חוצים גבולות, אזורים גיאוגראפיים ויבשות תוך שניות ספורות – וההיסטוריה כפי שהיא מתועדת בזמן אמת היום, שונה מאוד מן ההיסטוריה הפרה-היפר-תקשורתית.

גם אם אנו עדיין יוצאים מתוך נקודת הנחה פילוסופית שאין כזה דבר "סיפור אובייקטיבי", ברור לנו שעל ידי חשיפה ליותר מצד אחד של הסיפור אנו מקבלים תמונה מלאה יותר על המתרחש ונוח לנו יותר לגבש על כך את דעתנו האישית.

אבל אפשרויות לחוד והתנהגות אנושית לחוד. רוב האנשים מסתפקים במספר מועט של מקורות לצריכת המידע שלהם – "צינורות מקובלים" ופופלאריים (במעגלים החברתיים הרלוונטיים) המזרימים להם את המידע ומגישים להם אותו אפוי עד חצי לעוס, בדיוק בטעם שהם אוהבים.

קשה להאשים אותנו שהפכנו לעצלנים. לחפש, לנבור, לוודא – זאת עבודה מאוד קשה. גם לקרוא ולפעמים אפילו לשמוע קשה לנו. (ידעתם שכ-48% מהציבור האמריקאי צופה בחדשות כאשר הטלוויזיה מושתקת?)

ברור לנו למה קל יותר לצפות בסרט מאשר לקרוא ספר, מדוע קל יותר לקבל SMS מאשר להיכנס ולהקשיב להודעה בתא הקולי וכו'...

זהו פרדוקס בו מטשטשים הגבולות בין עצלנות ליעילות – הכל בהתאם לאיכות המסר שאנחנו מקבלים, נאמנותו למקור ויעילות התעבורה שלו.

ככל שעולה כמות המידע – כך אנחנו מסננים יותר ממנו ונגישותנו אליו יורדת. למעשה רובנו הגדול משקיע את כל האנרגיה בהדיפת מידע דוחף (מידע אשר נלחם להגיע אלינו), ולא מקצה כמעט דבר לצריכת מידע אקטיבית (חיפוש עצמאי).

המעט שעובר דרך המסננים שלנו, הוא זה שמעצב אותנו: את מחשבותינו, התנהגותנו והתנהלותינו בעולם.

ממלכת הריגוש המידי

הבעיה מתחילה בכך שמנהיגים וגופים שתפקידם להוביל את דעת הקהל – כבר לא רק לוקחים את "העצלנות האנושית" כמובן מאליו, אלא מטפחים אותה ומעודדים אותה להתרחש.

תוך תקופה של פחות מ-50 שנה, הפכנו לחברה מפונקת הדורשת סיפוק מיידי, ולא מוכנה לוותר עליו. מי שלא עומד בקריטריונים ובמענה על עמידה בסף הריגוש – מוצא את עצמו לא רלוונטי.

הטלוויזיה היא דוגמא נהדרת לכך. שיטת הרייטינג (דירוג על פי אחוזי צפייה) הינה שיטה אכזרית שלא היתה יכולה להתקיים ללא חוסר הסובלנות הבסיסי שמטופח בנו. אם משהו מתקדם לאט מידי, אם משהו משעמם אותנו, אם משהו לא מוצא חן בעינינו – זיפזופ לערוץ הבא יחרוץ את דינו. אם יותר מידי אנשים יזפזפו – גזר דין מוות, יבוצע במיידי. כאמור, זו רק דוגמא אחת איך משרתת הטכנולוגיה את העצלנות האנושית.

סיפורים שהלכו לאיבוד

כאשר הבינו מנהיגים וגופים המעצבים דעת קהל את עיקרון העצלות האנושית, הם הבינו דבר נוסף: אין צורך להמציא את הגלגל. אפשר לחזור למידע ישן וארכיטיפים סיפוריים קדומים – ולשנות אותם כך שיתאימו לצרכים ולמסרים שיעילים היום. העצלנות של הציבור לא תאפשר לו להבין כי מדובר בעיוות, שינוי או חוסר מקוריות. ציבור הנתקל בסיפור בפעם הראשונה, יקבל זאת בתור המקור – רוב הזמן בלי לשאול שאלות או להתאמץ לגלות מה השתנה. זאת כל עוד הוא יוכל לסמן וי ליד הריבוע "עכשיו אני יודע את זה". השאלה היא, מה זה ה"זה" הזה... הממ.

אפילו כאשר המעבד מצהיר מראש כי מדובר ב"תרגום שלו" ליצרה המקורית (או העברתה מדיה), רוב האנשים יעדיפו לצרוך את הגרסה הקלה לעיכול ולא יתאמצו לקרוא את המקור ולהשוות אליו. כך קורה שעיבודים סובייקטיביים ליצירות מקוריות, הופכים להיות מה שהכלל מתייחס אליו כ"מקור", בזמן שלא כך הדבר.

חברת דיסני היא דוגמא נהדרת להדגמת העיקרון הזה. וולט דיסני, היה אנימטור אומן שרצה לספר סיפורים בעזרת ציורים מתנועעים. סרטו הראשון "שלגיה", הינו סיפור עם מוכר – ודיסני שמר על עקרונותיו בנאמנות גדולה יחסית: המכשפה של שלגיה היא באמת מפחידה ומכוערת וקווי הסיפור נשארו כשם שסופרו במקור. גם "היפיפייה הנרדמת" של דיסני שומרת על עקרונות הסיפור – אולם בסרט זה, הרשו לעצמם התסריטאים להוסיף פרטים ולצבוע את הסיפור בדרך מאוד אישית...

ככל שעבר הזמן ודיסני הפכה מחברת חלומות לתאגיד קפיטליסטי מפלצתי, הלכה והתגבשה הגישה שהסיפורים שהיא תספר, צריכים להיות נוחים יותר לעיכול, אופטימיים יותר, מפחידים פחות ובעיקר: לספק סוף שמח שכיף להזדהות איתו. הסיבה הברורה הוכיחה את עצמה ומכירות דיסני הרקיעו שחקים. (מצבה של דיסני שונה היום בעקבות שינוי השוק, כניסת מתחרים וניהול בעייתי – אך נניח זאת לרגע בצד).

ילדים ומבוגרים שדיסני היא מקור המידע היחידי שלהם לסיפורים שונים, מתייחסים לסיפור כאילו כך נכתב וסופר במקור. כך קורה שההיסטוריה שוב הולכת לאיבוד בידיי המנצחים – המופיעים הפעם בדמות הקפיטליזם.

הרקולס, הגיבור המיתי היווני שבמקור הוא בנו של זאוס מניאופיו עם אישה אנושית – הפך בגרסת דיסני לבנם של זאוס והרה אישתו. פוקהונטס המקורית היתה בת 12 כאשר פגשה בג'ון סמית – אך בשביל שדיסני יוכלו ליצור רומן "לגיטימי" בגרסה שלהם ביגרו אותה לגיל 16. והדוגמאות עוד רבות רבות מספור...

דיסני אף מרחיקה לכת ואינה נשארת רק במדיה המשודרת. ספרים ומשחקי מחשב של דיסני המכילים את הסיפורים כפי שהם מעובדים בסרטיה נמכרים לצידם, וכך מחזקים את טביעת האצבע של דיסני על מקוריות הסיפור. כלומר: אם הסיפור חוזר על עצמו במספר מדיות נגישות באותה צורה האמינות שלו מתחזקת. זאת כמובן ללא קשר לעובדה שהסיפור עדיין מגיע מאותו ספק – רק משנה מדיה.

חשיבות שימור המקור

יבואו אנשים חושבים וישאלו "מה זה משנה"? למה בעצם חשוב למשל, שהסיפור המקורי של בת הים הקטנה מסתיים במוות טראגי בעוד שזה של דיסני נגמר בחתונה? הרי הפואנטה, היא אותה פואנטה: הסיפור הוא עדיין חוויה סוחפת עם מוסר השכל. אה... אבל מוסר ההשכל הוא שונה, לזה שמתם לב?

בעוד שהסיפור המקורי של האנס כריסטיאן אנדרסן מסתיים בלקח של "ילדים צריכים להיזהר ולהישמע לדברי ההורים – ולא, יקרו להם דברים איומים", הסיפור של דיסני משאיר אותנו עם המסר ש"האהבה מנצחת הכל".

אני לא אומר שהמסר של דיסני אינו טוב, אך אני כן שואל, מדוע בחרו דיסני לשנות את המסר – או יותר נכון, מדוע בחרו דיסני להשתמש ב"כלי" – "בת הים הקטנה" כדי להעביר אותו.

התשובה המתבקשת היא מסחריות, אולם הרובד העמוק יותר שלה היא השלטת המגמה המחשבתית שכל הבעיות בחיים ניתנות לפיתרון בתנאים מסוימים, ולכן אין לנו מה לדאוג. לא באמת. הרי בסוף הסיפור הכי מסובך, מפחיד, מותח – נפגוש חתונה או ניצחון של הגיבור. הללויה.

יצירות שמעודדות מגמה כזאת הינן מסוכנות מפני שהן לא משאירות לנו מקום למחשבה עצמאית כלל. הן מעבירות אותנו את כל הסיפור, וגורמות לנו לחוות הזדהות המגיעה לפיתרון (קתרזיס) – הכל בפאסיביות מוחלטת וללא צורך בחשיבה אמיתית.

ציבור שמתרגל לא לחשוב באופן אקטיבי, הוא נוח לשליטה וניהול.

החזרה אל המקורות

ערכו של המקור אם כן אינו באיכותו הגבוה יותר מן העיבודים השונים שלו. למעשה זהו פרמטר בעל קנה מידה אישי וסובייקטיבי בלבד.

חשיבותו האמיתית של המקור היא ביכולת ההשוואה שלנו אליו ויכולתנו להבחין בשינוי המסרים ובמניפולציות הנערכות עלינו דרך העיבודים.

חזרה אל המקורות היא הפתח למלחמה בשטחיות ובבורות בהן אנו מוזנים כל הזמן על ידי הכוחות החזקים שמנהלים אותנו, ותרופה לעיוורון המסחרי בו אנו לוקים.

והנה נקודה למחשבה: ככל שיותר קשה לכם למצוא את המקור, יש להניח שמישהו עבד קשה מאוד כדי שלא תגיעו אליו, וגם לזה, יש כמובן סיבה.

אם אשכחך, גאווה

האמת היא שכתבתי עוד לפני שבועיים פוסט מיוחד למצעד הגאווה, בכלל לא בנושא המצעד, וחיכיתי בסבלנות שהזמן יעבור כדי לפרסם אותו במועד הרלוונטי.

אבל תוכניות נועדו רק כדי להצחיק את אלוהים, ואני מצאתי את עצמי יומיים לפני המצעד בשיחה נוקבת (וקצרה יחסית) עם חבר וקולגה סטרייט שהציג לי כמה שאלות מטרידות.

לי מעולם לא היה ספק לגבי חשיבות המצעד, ותמיד דאגתי להעביר לכל מכרי את המסר "בואו להפגין נוכחות מפני שזה חשוב".

אבל גיא, החבר הסטרייט שלי העלה נקודות מעניינות:

א. הוא טוען שבתור סטרייט מן המניין, המיעוט הנרדף בת"א זה דווקא הוא.
(טענה שאני בהחלט יכול להבין בפרספקטיבה מסוימת).

ב. הוא ציין שבגלל האופי של תל-אביב, במיוחד לאור חגיגות 100 שנה לעיר, המצעד הפך לסתם "עוד פסטיבל" בתוך ים האירועים השוטפים את העיר לאחרונה.
מסיבה צבעונית חסרת משקל וערך אמיתיים, הנבעלת בשלל מסיבות החינם בעיר.

ג. מעבר לזה, גיא טוען (ואני מסכים), שהמצעד צריך להיערך בערים אחרות בארץ, שם הוא יהיה משמעותי יותר, מפני ששם יש עדין על מה להיאבק.

השיחה היתה כל-כך קצרה ותמציתית (מחוסר זמן), אבל היא השאירה אותי עם הרבה מחשבות לגבי לגיטימיות המצעד בת"א.

בשנתיים האחרונות, שינה המצעד בת"א את פניו.

מה שהיתה פעם צעדה מרשימה לאורכו של רחוב אבן גבירול לצד מספר רב של משאיות מפוארות ועליהן במות ניידות, הצטמצם ונדחק להתחיל בגן מאיר (מול בית הקהילה החדש יחסית) ונשפך כמו שאר הביוב של תל-אביב, דרך רחוב בוגרשוב (הקצרצר) ישירות לחוף הים "גורדון".

בקהילה לא ממש מרגישים מחאה נגד הסיפור הזה... אך הדחיקה אל ה"גטו" והקטנת האירוע היא ללא ספק צעד משמעותי בדרך להעלמתו הסופית ברבות הימים.

למרות חגיגות ה-100 לת"א והתקשור של ארוע "חתונת המאה" בה יחותנו על חוף הים חמישה זוגות חד מיניים על ידי האפיפיור הקהילתי גל אובסקי, עדין יש בי תחושה מרה ששוב אנחנו עומדים מול הטענה שהמצעד מיותר ושזמנו עבר, ובכלל אם אתם חייבים לקיים אותו, תעשו אותו במקום ובדרך שתפריע הכי מעט לתושבי העיר.

אתם בטח חושבים שזה הגיוני, מפני ש"הפרעה" היא בדרך כלל דבר שלילי, אך האמת היא שההפרעה הזאת מחויבת מעצם רעיון קיומו של המצעד.

המצעד לא נועד להיות עוד מסיבה למי שגם ככה חוגג את חופש הבחירה וההעדפה המינית שלו בת"א.

המצעד נועד להפגין תמיכה וכוח במספרים של אוכלוסיה אשר בכל מקום מחוץ לגבולות ת"א (והגטו של רחובות מרכזה) היא עדיין נרדפת, מופלה לרעה וסובלת מקיפוח ואלימות.

ה"הפרעה" נועדה כדי לנער את הסטרייטים הרדומים והמקובעים עדיין בסטיגמות ודעות קדומות חשוכות, ולעודד "ארוניסטים" להאמין שעדיף לצאת מהארון ולחיות בנאמנות לנטייה המינית הטבעית שלך – בלי שהדבר ישנה לאוכלוסיה הכללית סביבך.

מרגע שנוטרל אלמנט ההפרעה, המצעד אכן הפך להיות מה שגיא קרא לו "עוד מסיבה".
ולמעשה הוא מאבד את ערכו ומטרתו באופן כמעט מוחלט.

בשקט בשקט, ושלב שלב, דחקה עריית ת"א את הגייז חזרה אל הגטו שלהם, וסרסה, כמעט ללא התנגדות והכרה את הסיבה המרכזית לקיומו של המצעד.

אני יודע שמצעדים נערכים בשנים האחרונות גם בחיפה, ירושלים ואילת, אבל הייתי רוצה לראות צעדת גאווה בחדרה, בשדרות, בקיבוצים, בכפרים הערביים-ישראלים ובעוד מקומות שעבודת הקודש של ניפוץ הסטיגמות בהן בקושי החלה, אם בכלל.

בלי כל קשר, אין לי ספק שחובה להמשיך לקיים את המצעד (במתכונתו המקורית) גם בת"א, שהיא עיר הדגל ולפיד התקווה לכל מי שהעדפותיו המיניות אינן תואמות את הנורמה החברתית השלטת.

ת"א היא הגטו של האוכלוסיה הגאה בישראל, ואם לא נפרוץ את גבולות הגטו הזה ונירדם בשמירה - ננציח את החשכה שעדיין עוטפת את כל מה שמסביב.

הפוסט הזה הוא קריאה להתעוררות מן הנינוחות הקפיטליסטית שצומחת לפלא סביב אירועים מהסוג הזה, וחונקת בהם אחד אחד את הערכים והאידיאלים שעומדים מאחוריהם.

ולקינוח, אם עדין יש לכם ספק לגבי החשכה, תקפצו לכאן ותגלו שכבוד השר המכובד אלי ישיי קורא לבטל את המצעד גם בת"א, ולא כי הוא חושב שהשגנו כבר את המטרה...

הטוטליטריות היהודית דתית בישראל, אשר שלטונה מתבסס על כוחה הכלכלי/פוליטי, לא תנוח עד שתשיג את מה שסימנה לעצמה כמשימה בעדיפות עליונה:

מיגור הנוכחות הגאה בישראל בעזרת: הזנת השנאה, ניכור, אשמה, אלימות וכמובן הפחדה.

מספיק היה לראות את המפגינים החרדים במסכות המנתחים שלהם מול גן מאיר בשנה שעברה, בשביל להבין אילו מסרים מפמפמת הקהילה החרדית לכל מי שרק מוכן לשמוע.

כאשר נשמעו הקולות המתונים (ואני ביניהם) אשר קראו לערוך את המצעד בירושלים בשכונות החילוניות ולא ברחוב מאה שערים או (חלילה) ברחבת הכותל – האמנתי באמת למסר ש"לא צריך להפריע בכוונה ולעורר שנאה ואנטגוניזם "סתם".
אך היום אני מבין שבעשותי זאת, הפקרתי ונטשתי אוכלוסיה שלמה של גייז אשר מתקיימת בחרדת מוות (!) בתוך החברה הדתית/חרדית ואין אף אחד אשר ידבר עבורה. אין אף אחד אשר יגן עליה מפני האלימות הפסיכולוגית והפיסית המופנים כלפיה יום יום, שעה שעה.

גם המצעדים הראשונים עוררו פרובוקציות בקרב האוכלוסיה הסטרייטים שלא ידעה מאיפה לאכול אותם ואיך לקבל אותם – אבל העובדה ברורה: הם הצליחו. חלקית, נקודתית, אך בכל זאת הצליחו.

נראה כי החוגגים את הגאווה הנוכחית, במיוחד אלה החיים בבועה התל אביבית הורודה, שכחו שעוד יש על מה ובשביל מי להילחם.

הם מרגישים כל-כך את ה"אנחנו" שלהם, שהם שוכחים שהמטרה בכלל לא היתה ליצור "קהילה גאה" – אלא להטמיעה אותה ולהתקבל באופן מוחלט וטבעי בתוך האוכלוסיה הכללית.

הם חיים תחת הרושם המוטעה שכל עוד הם ביחד, אי אפשר לגעת בהם, אבל הם שוכחים את כל אלה שאין להם את ה"ביחד" הזה, ואת כל אלה שלא רוצים להיות חלק מהקהילה הגאה, לעבור לת"א ולשנות את חייהם – אלא פשוט רוצים לחיות את חייהם בדיוק כפי שהם, באבחנה דקה אחת: שאיש לא ישפוט אותם על העדפתם המינית, ושזאת לא תהווה סוד אשר שישחיר את חייהם.

זו היא קריאת השקמה לכל קודקודי הקהילה המדושנים, אשר נרדמו על המסרים החשובים, האמיתיים והמשמעותיים של מצעד הגאווה.

בואו למצעד השנה, אבל אל תשלו את עצמכם: הזהירות הפוליטיקלי קורקט שאתם נוקטים בה, היא העובש המכלה שכבר מכרסם בדגל הקשת מספר שנים, ולא יעבור זמן רב עד שיפורר אותו לחלוטין.