אומנות הסכסוך

סכסכנות היא אומנות בעלת ותק ומקום רב שנים של כבוד והערכה. כל החכמה בסכסכנות טובה, היא לא לגרום לאף אחד מהצדדים האחרים להיות מודע שאתה מעוניין ופועל לייצרת קונפליקט בינהם.
חכמה גדולה אפילו יותר, וסוג של אומנות בפני עצמה, היא לייצר קרקע לסיכסוך ארוך טווח, או אם אפשר אין סופי. לרוב עושים זאת על ידי גרימה למצב ששני הצדדים יציבו דרישות סותרות ולא מאוזנות לצד השני – תוך חסימת אופציות ההתפשרות מראש.
כל מה שצריך לעשות עכשיו, הוא לדאוג שהצדדים ישארו במאזן כוחות שווה פחות או יותר, לעזור פעם לזה ופעם לזה כדי לתת להם הרגשה של התקדמות או נסיגה דינאמית – ויש לך מחלבה קטנה משל עצמך בה אתה מרוויח מהפגיעה המתמשכת בשני הצדדים.

בתור חובב תבניות מושבע, קשה לי לפעמים שלא לזהות מגמות מתהוות,
מתי לוחצים בהם על הגז וכמה.
אחת המגמות שמהן כבר אינני יכול להמשיך להתעלם במצפון נקי,
היא אג'נדת הפילוג בין שתי קבוצות שאופיינו על ידי בעלי העניין
כ"חילונים" ו"המגזר החרדי".

הבסיס האסטרטגי

כאשר אתה ניגש כאסטרטג פירסומי לאפיין קהל מטרה, אתה יודע שהמקום ממנו אתה אמור להתחיל הוא איפיון תכונות, הרגלים, ערכים ואמונות המשותפים לקבוצה של אנשים. שכן מעבר למכנים המשותפים האלה, כל אדם הוא הרי עולם מלא משל עצמו.
לפעמים, אפשר "להמציא קהל יעד" שלא מודע עדיין לכל התכונות המשותפות שלו – על ידי חשיפתו וריכוזו תחת כותרת גדולה אחת. בדיוק כמו שקורה במקרה הזה.
בואו נבחן רגע מקרוב את ההגדרות של שתי הקבוצות "חרדים", ו"חילונים".
בואו נחשוב על זה רגע, מן הסתם רוב מי שיקרא את הפוסט הזה יהיו חילוני. אז אשאל אתכם ישירות: האם חילונים הם באמת קבוצה אחת? האם חילונים הינו זרם אחיד – קבוצה תמימת דעים החותרת לעבר מטרה אחת מוגדרת חסרת פשרות? (כפי שמחייבת תבנית הסכסוך שהוצגה מעלה).
כמובן שלא. בתוך הציבור החילוני אפשר לזהות התפלגות על פי דיעות פוליטיות, מוצא, מיקום גיאוגראפי, מצב סוציואקונומי, קבוצות גיל שונות ועוד ועוד ועוד... לכל אחת מן הקבוצות האלה שהגדירו את עצמן, יש מניעים ואג'נדות משלהן.
מנגד, מה שאולי רוב הציבור החילוני אינו מודע אליו, גם הציבור הדתי-חרדי מתחלק לאין סוף תת קבוצות וזרמים המופרדים בחלוקתם לחצרות, חסידויות, תנועות פוליטיות שונות וכמובן דרגות שונות של הרגלי החמרה.

שייקספיר ו"כוחה של הדיכוטומיה".

ליצור סכסוך בין כל-כך הרבה גופים זה בהחלט לא ריאלי – ולכן, בניתוח מניפולטיבי מתקדם, מחברים בעלי האג'נדה בכוח בין הקבוצות השונות ומחלקים אותן לשניים, בגסות, על ידי השתלת מכנה משותף דו ערכי שכל אחד מהצדדים אוחז אחד מצדדיו. זאת משוואה פשוטה של "להיות או לא להיות"- לא משנה מאיזה צד של הסכסוך אתה עומד.
אחרי הפירוק לאחור של המהלך האסטרטגי – אפשר לראות בבירור את היישום בפועל על שתי הקבוצות "חילונים" ו"חרדים".

הנחת הפרדה: חילונים אינם מתנהגים בהתאם לכללי הדת היהודית
ולכן הם שונים מחרדים.

כמובן שהנחה כללית כל-כך אינה יכולה להחזיק מעמד זמן רב במבחן הזמן, ללא עזרה ותחזוקה, וכאן שולפים האסטרטגים כלי מקצועי נוסף:

יצירת סממנים חיצוניים מובהקים.

זה אפילו פשוט יותר כשאתה מבין שאינך צריך שלשתי הקבוצות יהיו סממנים מובהקים, מספיק שיהיו לאחת כדי לייצר את ההבדל.
זה ברור שהחרדים הם המאופיינים חיצונית בצורה מבדלת ואחידה. מה מלמדת אותנו העין לזהות כחילונים? את הצבע השחור השולט, את הבגדים הארוכים והצנועים, את כיסויי הראש השחורים, את הפאות והזקנים והשפמים. ובערך זה הכל. (אנחנו לא יודעים את ההבדלים הנוספים כי לא מלמדים וחושפים אותנו אליהם – בכוונה.)

אחד הנושאים הפוגעים ביותר בעדה האפרו-אמריקאית
הוא שכאשר אדם לבן מסתכל על אדם שחור
– כל השחורים נראים לו אותו הדבר.
הוא אינו יכול לראות הבדלים בפניהם, במבנה גופם ובכלל במראם החיצוני.
הנושא פגע בהם בעיקר כאשר תחת הרושם הזה,
כל שחור שפעל בקיצוניות או אלימות שאינה מתאימה למשטר הלבן
– השליך בעצם את עוונותיו על כל הציבור השחור.

על ידי הבאתנו לנאורות (עד מידה מסויימת), הצליחה העדה האפרו-אמריקאית להילחם בסטריאוטיפ הנורא הזה, על ידי כך שצברה יותר ויותר כוח והשפעה וחשפה את אנשיה כאינדיבידואלים בעלי האופי השונה והאישי שלהם בעמדות השפעה ובתקשורת.
גם לציבור החילוני, יש הזדמנויות שונות לראות דרך מעטה הקבוצתיות הדימיונית אל תוך הזרמים השונים של המגזר החרדי. בעיקר כאשר מדובר בפוליטיקה. אבל תסמכו על כך שתמיד יהיה שם מי שידאג עדיין שהדברים יטושטשו ויושכחו מעינו של הציבור במהרה.

יראו לנו קבוצה של לובשי שחורים מסתובבת במסדרונות הכנסת
ויגידו בקריינות מעל "עברנו לשעון חורף בגלל החרדים".
כן. כל החרדים. כולם. הם כולם אחראים על כך שיש שעון חורף...
כולם התאגדו ביחד והחליטו להעניש את הציבור החילוני בהזזת השעון.

אתם מבינים!? זה באמת נשמע לכם ראלי?! כי אם לא, אז למה חלק מכם ממשיך לפמפם את התשובות הקלות והזמינות שהותננו להן, במקום לחשוב קצת לבד ולהבין שבדברים אין הגיון....?

מי מצייר את התמונה

אסטרטג טוב מבין את כוחה של תקשורת ההמונים. תקשורת ההמונים מייצרת התניות תפיסתיות והתנהגותיות וגורמת לנו בצורה מגמתית לחשוב או לעשות דברים מסויימים. אפשר לעשות זאת בצורה ישירה ולאפשר לאנשים לבחור, ואפשר לעשות זאת בצורה עקיפה ולא מורגשת – בכל מקרה התוצאות הן אותן תוצאות.
לאחרונה אני עד להקצנה מעשית בשימוש באמצעי התקשורת כדי לייצר ב"ציבור החילוני" פחד וכעס כלפי המגזר החרדי, כמו גם שאני חש הקצנה בתדירות מקרים בהם פועלות קבוצות המשוייכות ל"מגזר החרדי" נגד החילונים.
התעמולה זורמת באופן מוגבר בתוך שני הצדדים, מלכדת אותם יותר ויותר סביב המחנה המשותף הפקטיבי שלהם המחייב את המשך קיום ההפרדה הנצחית.

"הכעס כבר נעול, אבל עדיין מטלטל"

כעס הוא כלי עוצמתי. לגרום לאנשים לכעוס (ולשנוא) גורם להם לעבור למצב בו הם פועלים מתוך ההתניות המוקדמות הבסיסיות ביותר שלהם. הם לא עושים בחירות אמיתיות, הם הולכים ישירות לברירת המחדל האוטומטית. אם אתה יכול לצפות מה תהיה התגובה האוטומטית של האדם שאתה רוצה להכעיס (או של קבוצת האנשים...), אתה יכול לשנות סדרי עולם. מילולית – בפועל.
האם אתם מוכנים להיות עדר (פקטיבי) שמופעל בלחיצת כפתור, או שאתם רוצים להאמין שיש לנו אפשרות לבחירה אמיתית איך להגיב ואיך לשחק את המשחק?

כאשר אתה או את נתקלים במשהו שמכעיס אתכם,
מפעיל אתכם והוא אינו קשור בכם באופן אישי ישיר,
תעצרו רגע לחשוב:
למה אני בעצם כועס? מי רוצה שאני אכעס עכשיו?
למה שאני אכעס דווקא מזה"?
מה הוא מצפה שאעשה מתוך הכעס שלי?

אחת מחברותי החכמות אמרה לי פעם ש"כעס יכול להיות מניע או מונע. הבחירה היא שלך". אני אימצתי זאת כפילוסופיה פרקטית לחיים.

איך מנטרלים פצצה אסטרטגית

כמו בכל אומנות, גם לתוצרים של אסטרטגיה מניפולטיבית יש נקודות טורפה. הסוד הגדול הוא שכל מה שאנחנו צריכים לעשות כדי לנטרל את הסכסוך הוא – להפסיק לכעוס.

כעס כמו פחד, מפריע למחשבה הבהירה. ניטרולו יחזיר לידנו את אפשרות הבחירה האמיתית מפני שללא הכעס נוכל פתאום לראות את הדברים באופן רחב ופתוח יותר. מקבל יותר.

אנחנו לא צריכים להתאחד, לא צריכים להתאגד, לא צריכים לגייס צבא, לצאת להפגנות, לא צריכים מנהיגים גדולים שיובילו אותנו אחד נגד השני.

כל מה שאנחנו צריכים לעשות כדי לנטרל את המניפולציה הוא להפסיק לכעוס, מתוך הבנה שהכעס הזה אינו באמת שלנו. הוא תוכנת לתוכנו – אבל אנחנו יותר חכמים מזה.

"קבוצות" נמכרות לנו משחר האנשות כמשהו שמגן על הפרט בכוח החבורה, אך האמת היא שקבוצות נוצרו על ידי אנשים שהבינו שאפשר להרוויח יותר מסכסוך בין קבוצות מאשר מסכסוך בין שני אנשים פרטיים.
כולנו יכולים במו ידינו הבודדות והפרטיות לקחת מבעלי הסררה והכוח את כוחם – ברגע אחד. אנחנו רק צריכים להבין את זה ולרצות את זה מספיק. כולם ביחד. בשני ה"צדדים" – כדי שנדע שאין שני צדדים. יש אנשים. בכל מקום. בכל העולם. רק אנשים.

אם נבין שכולנו בסופו של דבר רק אנשים, יהיה פה שינוי תרבותי אמיתי וקפיצת פרדיגמה חברתית.
אז מה אתם אומרים – שנפסיק לכעוס קצת...? משהו יהיה חייב להחליף את הכעס, וזה יכול להיות רק יותר טוב מעכשיו.

הצטרפו לדיון בפייסבוק