עוד בפרופיל האישי שלי בפייסבוק:

יוני 11, 2010

גאווה במלחמה - עם עצמה

Snap3333 

הדיון האם צריך או לא צריך לקיים את מצעד הגאווה כבר עייף ומותש, אבל בדיוק כשחשבתי שאין באמת מה לחדש השנה מפני שחבל להשקיע אנרגיה בלשכנע את המשוכנעים (משני הצדדים), שמתי לב לתופעה מעניינת ומטרידה: כנראה שקהילה הגאה כבר מרגישה כזה ביטחון עצמי, וכזה כוח, שעכשיו היא מרשה לעצמה לריב ולהתפצל בתוך עצמה.

אל תטעו, אני לא מדבר רק על הביצה התל-אביבית הקטנה וכמעט חסרת המשמעות בקנה מידה עולמי. אני מדבר על תופעה קצת יותר חובקת עולם.

מצעד ירד בדרום ספרד

אם לא שמעתם, המשלחות הישראליות למצעד הגאווה העולמי בספרד בוטלו, וכך גם הופעותיה של דנה אינטרנשיונאל שאחת מהן היתה אמורה לפתוח את המצעד. הסיבה הרישמית: לא יכולים לערוב לביטחונינו, אחרי סקנדל המשט (ואם אתם חושבים שכאן היה סקנדל, נסו לדמיין איך מציגים אותנו בתיקשורת העולמית שממש לא מעניינים אותה מאמצי השווא של ההסברה הישראלית). אבל עוד הנחה סבירה היא שהביטולים נעשו בעיקבות לחצים של אירגונים פרו פליסטינאים.

זה יפה שדואגים לשלומנו בספרד... באמת. אבל ממתי בדיוק מישהו יכול להבטיח את ביטחונה של הקהילה בעולם החשוך והאלים הזה? בעולם שבו דתות קובעות כי אנחנו הסיבות לרעידות אדמה ולמגפות, שולחות אותנו למות בסקילה או בחרב, מגנות אותנו, מכחישות את קיומנו ותקצר הרשימה האפלה ועגומה הזאת.

הקריאה אל הדגל

ממתי הפך שיקול הביטחון האישי שלנו כהומואים (או ישראלים) לשיקול אם לקיים או לא לקיים את המצעד? אם להשתתף או לא להשתתף בו? בארץ מישהו יכול להבטיח את ביטחוננו?

אני לתומי חשבתי, שמצעד הגאווה והנוכחות שלנו בו, דווקא נוכח האיומים – זאת כל הפואנטה.

אני חשבתי שהרעיון הוא להפגין נוכחות ללא פחד, להגיד שאנחנו כאן ואנחנו לא מתחבאים.

אני חשבתי שהרעיון הוא להפגין אחידות גאווה עולמית - אחרי הכל, המצעד בספרד הוא המצעד הבינלאומי... וגם הקהילה הישראלית היא לאום, לא?

אני חשבתי, שמשמעותו של דגל הגאווה, הוא שצבעי הקשת השונים המונחים זה לצד זה, מסמלים את השוני על כל גווניו, היוצר יופי באחדותו. אבל כנראה שרעיונות ואידיאלים לחוד, וכאפה לפנים מהמציאות לחוד.

אני בכלל לא מבין למה אנחנו צריכים לקבל הזמנות למצעד הגאווה, ואני לא מבין למה ביטול ההזמנות  אמור לגרום לנו לא להשתתף. הסיבות היחידות שאני יכול לחשוב עליהן הן פוליטיקה ומימונים – וזה לא אמור בכלל להיות רלוונטי כשמדובר בעקרונות. עקרונות שהשנה למדנו על בשרנו הצרוב כמה חשוב לעמוד עליהם ולהילחם עליהם.

האדום היום אדום מאוד

ב-1.8.09, אותו לילה נורא בברנוער, הזכירו לנו בקולן הרועם של יריות כמה חשובים העקרונות הללו. באותו לילה שטוף דם ילדים, הזכירו לנו כמה קרובה האלימות והחשכה אל פתח בתינו. כאן, בלב תל-אביב.

ובכל זאת, בקהילה הישראלית, או לפחות בצד הממסדי שלה, מתעסקים בפוליטיקה וסומכים כנראה על זיכרנו הקצר של הציבור, שמיהר להדחיק ולשטוף את שרידי הדם מרחובותיה הורודים של תל-אביב. האיזכורים במצעד הרישמי השנה יהיו מינוריים ויכללו בטח בעיקר קצת דיבורים, אבל אף אחד לא יחשוב אפילו לרגע לבטל את החגיגות או להשבית את השמחה. אחרי הכל, שמחה מוכרת. דיכאון פחות....

אך לעומת מה שחשבתי, שלא כמו בשנה שעברה, קמה קבוצה שאינה מוכנה להניח למצעד השנה להיות עוד מסיבה צבעונית שלא מבחינה בכלל בין אידיאלים וחופש ובין בירה וריקודים בעירום מרוח בנצנצים.

קבוצה קטנה בכל זאת התעוררה והחליטה, בעיקבות האירוע האלים בברנוער, לצאת במצעד מחאה נפרד. הם אפילו הקימו קול ענות חלוש בתיקשורת...

המצעדים יתקיימו במקביל, והקהלים שלהם לא יפגשו, אלא אם יזגזגו בין שני האירועים.

קצוות מפוצלים

לצד הבידול בין המסיבה והמצעד, מסתבר שיש לנו עוד מילחמות פנימיות בתוך הקהילה: קבוצת פעילי ימין החליטה שהשמאל הקיצוני מערבב את מסריהם של אירועי הגאווה עם מסרים פוליטיים מדיניים, ויצאה כנגדם בעוד פעילות מפלגת.

אבל גם בלי המצעד אנחנו קהילה מפוצלת. אל מול הוועדות והאירגונים הרישמיים, ניתן למצוא את ההגמוניה הפוקס-אוחובסקית שעסוקה בין השאר בפעולות מיליטנטיות של אאוטינג באונס, קידום מכירות והנצחת סטריאוטיפים.

אני חייב להגיד לכם שברמה האישית, אני שלם עם עצמי, ועם ניטיותי המיניות שהן חלק ממני. אבל ברמת הקהילה, אני לא מרגיש חלק ממנה – ולא בגלל שיש לי משהו נגד תת מיגדר כזה או אחר או חלילה נגד מישהו ספציפי.

אני לא מרגיש חלק מהקהילה מפני שאני מרגיש שאין גוף או אדם שמתיימר להוביל אותה ומייצג אותי ואת דעותי. אני לא מרגיש חלק מהקהילה מפני שאני מרגיש כבר שנים שהעקרונות נזנחים ונשכחים (ברמה הציבורית, לא ברמת הפעילויות הספציפיות של האגודות למינהן).

אז רגע לפני שאתם הולכים למרוח על עצמכם קרם הגנה עם נצנצים, או דקה אחרי שאתם חוזרים צרובי שמש ומבסוטים מן המסיבה בחוף גורדון, תעצרו רגע ותחשבו: מדוע אנחנו לא מסוגלים להיות קהילה מאוחדת תחת דגל הגאווה, אלא פסים פסים, שנראה כי המרחק בינהם רק הולך וגדל?

 

עידכון (שישי, 11.6 11:18) – שלושה מצעדי גאווה יתקיימו בתל-אביב באותו יום >>

 

 

תודה מיוחדת לאייל על כוונה והכוונה בפוסט הזה.

6 תגובות:

  1. שאלה (או מספר שאלות הנובעות ממנה):
    נניח שאני אוהבת לאונן, האם אני תת קבוצה? האם אני מגדר? האם אני מיעוט?
    האם אני צריכה להקים קהילה? האם אני צריכה לצעוד בראשה? האם אני מייצגת...
    האם האם האם....

    השבמחק
  2. אם היו מוקיעים אותך על זה שאת אוהבת לאונן - אז כן. אם היית מופלת על זה לרעה, סובלת מאלימות מילולית ופיסית על זה ומרגישה צורך לשנות את היחס של החברה אליך על זה שאת אוהבת לעשות משהו שהוא בסה"כ טבעי... אז היית יכולה להקים קהילה ולמחות על זה.

    השבמחק
  3. אז זהו, שאף אחד אף פעם לא נהיה חבר שלי או הפסיק להיות חבר שלי על סמך השאלה "האם את אוהבת לאונן", גם בשום מקום עבודה זה לא היה תנאי קבלה. מוזר באמת...

    השבמחק
  4. עברתי במקרה, אבל לא יכולה שלא להגיב:
    שרון, האם את והאוננות שלך הולכות יד ביד ברחוב? האם אתן לאהוב, לקבל הכרה ולגיטימציה חברתית לזוגיות שלך? האם אתן רוצות להינשא, להביא ילדים, להינות מאותן זכויות ולשאת באותן החובות כזוגות אחרים שמיסדו את חייהם המשותפים ובכלל - לחיות את חייכן בין אנשים אחרים או משפחות אחרות מבלי שתיאלצי להסתיר, להתחבא, לשקר או לסבול מאפליה?

    כי אם כן - אז את בהחלט תת קבוצה שהיא בגדר מיעוט, ואולי אפילו מיעוט מופלה לרעה.
    אם לא - ואני מניחה שזו התשובה הסבירה יותר - אז השאלה שלך היא לא השאלה הנכונה, כי כל מה שאת עושה בה זה מתייחסת רק לפן אחד של חיינו כלסביות/הומואים/ביסקסואלים/טרנסג'נדרים/ קווירים/ ועוד (מתישהו בטח יהיו הגדרות נוספות, אז אני משריינת מראש :)). אי אפשר לרדד חיים שלמים ומלאים של אנשים לכדי הפרקטיקה המינית שהם מעדיפים - "מה שהם עושים במיטה", כמו שנהוג לומר. קחי בחשבון שאת מה שאת מעדיפה לעשות במיטה - אף אחד לא יודע (ולאף אחד גם לא צריך להיות אכפת), אבל אני, ברגע שבו אני מסתובבת עם בת הזוג שלי בעולם וברור לעולם שאנחנו לא סתם חברות טובות - אוטומטית הנוכחות שלי הופכת להיות גם בעלת צביון מיני, וגם בעלת צביון פוליטי מסוים - לא "פוליטי" במובן של השתייכות מפלגתית או אג'נדה מדינית, אלא מעשה שיש לו משמעות שחורגת מעב רלגבולות הפרטי והאישי - פשוט כי אוטומטית כולם נכנסים לי לתחום האישי, גם בלי שאבחר. סליחה, אני מנסחת מחדש - במובן מסוים ברור שאני בוחרת. הרי יכולתי גם להסתיר: יכולתי לא לאחוז בידה של בת הזוג, שלי, לא להפגין חיבה ובכלל - לא לשתף בדבר קיומה בכלל. אבל אז הייתי משקרת, ומסתירה, וחיה חיים מלאי בושה וכאב. ואני לא רוצה. אני ממש מעדיפה שלא להסתיר. אז אני סופגת את העובדה שבאקטים הפשוטים והתמימים ביותר אני בעצם הופכת את עצמי לסוג של דגל, גם בלי שממש ארצה. כי זה רע, אבל ביחס לאלטרנטיבה - זה הרע במיעוטו.

    אבל כולי תקווה שככל שיכירו אותנו יותר, ישמעו עלינו יותר - נהפוך להיות "רגילים" יותר, לפחות באופן שבו החברה מתייחסת אלינו. ככל שיותר זוגות של נשים או גברים יהיו חלק מהנוף היומיומי, במובנים ובמחוות הכי פשוטים ואגביים שאפשר להעלות על הדעת - זה ימשוך פחות תשומת לב. כי ככה אנחנו, בני האדם, עם דברים שאנחנו מכירים ועם דברים שאנחנו פחות מכירים. הדבר האחרון שאני רוצה או שנוח לי הוא כל המבטים האלה. אבל כרגע, כמו שאמרתי - האלטרנטיבה של להסתתר ולהצניע את מי שאני ואת חיי נראית לי גרועה יותר.
    מקווה שהבהרתי מה ההבדל.

    השבמחק
  5. מיכל, שאפו ותודה על התגובה המושקעת.

    מייקל

    השבמחק
  6. אין על מה, בכיף.
    וכמו שאומרים - עוד זה מדבר וזה בא; רק היום, בלב תל אביב שנחשבת חופשייה ומתירנית:
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3904482,00.html

    השבמחק

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית