מאי 29, 2013

שלוש עם בלי.

Smoke Plume Desktop Wallpaper
את מתגלה בחלקים כמו חתול הצ'שיר: קודם מופיע המבט הכחול-פלדה. מבט חד ועמוק באותו זמן. מבט שמבין הכל. כהילה מתכנסת בנפנוף, נאספת סביבו המסגרת הזהובה של שיערך, משרטטת את עצמות הלחיים הישרות והגבוהות המתחברות לצוואר לבן וארוך המוביל לכתפיים צרות ועדינות. חשופות רק במידה הנכונה, שהרבה פעמים הרגשת שהיא יותר מידי. ואז מופיעה סביבן המטפחת, מלטפת אותן בבד עדין, שקוף וצבעוני. כמעט גוזלת את תשומת הלב מן הפה עם השפתיים הצרות – המצוירות כמעט בקו ישר.

שלוש שנים עברו היום. שלוש שנים בלעדיך, ועדיין איתך.

אני מצית עוד סיגריה מגולגלת ונדמה שבעשן שלה את הופכת להיות יותר ברורה. אירוניה בניחוח זיכרון של מרלבורו אדום ובושם עדין, מלווה בשתיקה חודרת שכרגיל משאירה אותי מנחש. מפרפר בין המחשבות החוששות ממה שיש לך להגיד. הדיוק של המילים שלך מפחיד אותי יותר מחוסר הודאות. תמיד היתה להן את התכונה שיש לרכבות הרים – הנשימה הנעתקת ברגע הזה שלפני הגלישה אל תובנה שאין ממנה חזרה. כישרון שהתמקצעת בו עד אימה שכולה שכרון חושים.
ממשיכה לדייק אותי במקומות שנדמה שאף אחד כבר לא מבחין בהם מלבדנו – אותה קבוצת יחידי סגולה שליקטת סביבך, פסיפס צבעוני ומבריק של ישויות שונות שאיש מלבדך לא ראה איך הן משתלבות יחד בדפוס יפהפה ויצירתי המתעצב להוריקן של יצירתיות. סופה ששואבת מן האדמה ומרימה לעומק המעגלים – למקומות שנדמה כי כל-כך מעטים מעיזים להישיר אליהם מבט.

את ממשיכה לעצב בי את המלחמה בתחנות הרוח, זורקת אותי בעפעוף ריסים קצרצר אל חומת האגו הרברבנית של מסרים שטחיים ועקרים. מסרים חרשים שתמיד התעקשת להשתיל בהם לב. להפעים בהם משמעות. לנסוך בהם אמת.
עדיין את אוחזת בי כמו דרך אינמוצא אל הבידול. אל הזכיר. אל המפעיל. מניעה אותי למנוע את החיקוי, את הקלאש אל הקלישאתי.

מטלטלת אותי במילה אחת פשוטה או שתים מעל אמירה שעוד לא נתגלתה וזורקת אותי מעבר הפיצוח חורק השיניים של יהירות מוצרית שיווקית ועוני השפה.

"תזקק" את לוחשת לי שוב ושוב ושוב, עוצרת את הזמן בעולם שבו כל הבריפים הם לאתמול וכל לוחות הזמנים הם אחוזי שבץ וחסרי נשמה.

אני מקשיב לך תרצה שלי. עדיין מקשיב. תמיד מקשיב באוזניים שחוקות ומותשות מעודף הצעקות של כל רוכלי ההארד-סל על הנחותיהם הפשרניות, המשוכפלות, המתגוללות על ריצפת העיוורון הצרכני באין אונים.

אני מקשיב לך וחופר את המקלדת עמוק יותר בשולחן המחשבה עמוס הכלים שהותרת לי, ולכל האחרים ומעלים אבק נוכח מגפת שפל השפה והתייבשות מקורות ההשראה בקרינת הזמינות המנתקת.

אני מקשיב לך תרצה שלי, בין זרנוקי הקולות המכים ממכשירים דיגיטליים מיותרי חיבור האזניות של אנשים כרותי התחשבות וקליעי האלימות המחשבתית של דור הפורנו-ריאליטי המתייחסים לתיעוד ערוך כמציאות שראוי לשאוף אליה, והמסר שלך ממשיך להדהד בי, כל יום, נטול רחמים ומלא חמלה:
"תהיו בני אדם".

אנחנו שוכחים איך להיות בני אדם, תרצה שלי. אנחנו מתייקים את האנושיות שלנו כחולשה. כמשהו שצריך לאפסן להדחיק כדי לשרוד את היומיום. לא רק בעולם הפרסום. לא רק בכתיבה. לא רק ביצירה. בכל זירה אנחנו שבויי פטרונות תובענית המטביעה אותנו באגואיזם מודחק פשרות. תתרנים לאפשרויות שמעבר להיצע הברור, המוגש לנו על מגש ניקל דקיק הנמכר במחיר נשמתנו.

"תהיו בני אדם".

אנחנו דוחים את המסר הזה לאחר-כך שלא מגיע. כי אנחנו כל-כך עייפים. כי כל-כך הרבה מתועדף לפני כן. כי "אין ברירה". כי יש אינסוף תירוצים. התמחינו בלדרוש אותו מכולם בזמן שאנחנו דורכים על זנבות של אחרים בדרך לשבור לעצמנו את הגב שכבר מזמן איבד את שידרתו.

אל תמהרי תרצה שלי. את נעלמת לי מהר מידי בתוך רעש הקיום, מעבר למטפחת ולכתפיים הדקות, והלסת המשורטטת והשיער הזהוב, ועוד רגע, יתפזר העשן ואיתו גם המבט החד והעמוק והזיכרונות שנדמה כי כל יום, כמו חתול צ'שיר נמוגים עוד קצת.

אני מתגעגע אליך כל-כך, בת-אדם נדירה שכמוך. אוחז במילים ובעשן, ובכלים שהזמן לא יכול להם, ומשכנע את עצמי שאת עוד כאן. ואז נגמרת לי הסיגריה, והשעון אומר שצריך ללכת לישון, כי מחר תצלצל שוב המציאות ותעיר אותי בבוקר, ואגלה שעברו שלוש שנים, מאז שהלכת.

------------- הצטרפו לדיון בפייסבוק -----------

















חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית