מצדה 1942 – ביקורת אישית על המחזמר

מצדה 1942 - תיאטרון הבימה 

היסטוריה, שכמעט אף אחד לא זוכר

בסביבות שנת 1997, נערך ניסיון להעלות בברודווי, מחזמר מקורי שנקרא "מצדה".

של דניאלסון, שכתב את הספר, עיבד אותו למחזמר,
ואת המוסיקה הלחין שוקי לוי.

העניין הוא שההפקה לא באמת צלחה והמחזמר של דניאלסון ולוי לא הגיע לבמה.
לא כאן, ולא בברודווי.

אולי זה היה הסיפור התלוש מהמציאות,
או השירים שהיו נעימים מוסיקלית, אבל מעייפים מילולית
ובכלל יש המון סיבות שהצגה יכולה להיכשל בהן לפני שהיא מגיעה אל הבמה,
אבל השורה התחתונה היא ש"מצדה" חזרה לנוח,
נשכחת מהפוקוס הציבורי והתרבותי, לעוד כ-25 שנה.

סיפור בתוך סיפור, בתוך... סיפור

מצדה 1942- הבימה - צילום: אליצור ראובני 

קאט לתיאטרון הבימה, 2020.

"מצדה 1942" על הבמה באולם מסקין.

תרגום של דניאל אפרת (הנפלא), למחזה שנקרא באנגלית "Imagine this",
שכתבו גלן בירנבוים ודייויד גולדסמיט', והלחין שוקי לוי.
בשנת 2008, המחזה הצליח לעלות ולרוץ בלונדון כחודש, לפני שנסגר וירד מהבמה.

אני מעריך אנשים שלא נותנים לחלומות שלהם למות עם הזמן.
לשוקי לוי, יש כנראה סבלנות ועור של פיל,
מפני שההפקה "מצדה 1942", מכילה בתוכה לפחות מספר שירים ומוטיבים מוסיקליים מן ההפקה המקורית שלא צלחה בברודווי - בזמנו, רק שהפעם, הסיפור של מצדה מובא במחזה החדש כ"סיפור בתוך סיפור":

חבורה של שחקנים יהודים בגטו ורשה, מעלה מחזה על המצדה, כאלגוריה למלחמתם בנאצים, זה גם האמ;לק שתקבלו מכל כתבות היח"צ בנושא.

אבל בפועל, היא מעלה ניגזרות ופיסות מתוך אותו מחזה קודם, של דניאלסון, שכשל מלהגיע לבמה.

כן, אותו סיפור מסגרת שכשל בברודווי, הצליח להשחיל מיני-סצנות, מתוך מה שהיה אמור להיות המחזה המלא והמקורי על מצדה, לתוך המחזה הנוכחי.

המחזה מוצג כמשהו חדש בפני עצמו. אבל ל"מצדה" יש הרבה היסטוריה,
וכמו עם ההר המקורי, זאת רק שאלה של לאיזו תקופה רוצים להתייחס.

למה לצפות:

עכשיו תראו. זה קל להגיע לתיאטרון ולהתחיל להטיח ביקורת צינית ונוקבת בעבודה קשה שעושים הרבה אנשים מוכשרים וטובים. אז זאת, אך ורק דעתי, והיא משתדלת להתחשב בכך, תוך שהיא משתדלת להיות כנה ואותנטית.

המחזה "מצדה 1942"  כתוב טוב יותר מהמחזה המקורי, "מצדה",
אבל עדיין סובל מליריקה משעממת, מתחבאת בתוך מוסיקה מקסימה וסוחפת עם ניהול מוסיקלי מרטיט.
באמת, הקאסט הגדול של ההצגה הוא מקהלה נהדרת, שמורכבת מלא מעט סולניות וסולנים נפלאים.  רק שהמילים בשירים, נכתבו בשפה גבוהה ופואטית, ועם זאת שטחיים להפליא.
רובם מורכב מהרבה גיבוב קלישאות שכבר פגשנו באינסוף מקומות אחרים, ולא מוגש באופן מקורי שמצדיק את זה בליריקה.

דמיינו שאין דמיון

אחת הסצנות שהכי תסכלו אותי בהצגה, היה שיר שבו אב שר לבנו על "יכולת הדמיון", (זה שיר הנושא!) ועל הבמה לא היה רגע אחד שהשתמש בדמיון. כלום.

הבימוי לרוב מעמיד את השחקנים לשיר מול הקהל, או אחד מול השני, או אחד ליד השני. ובזה בערך זה נגמר. 

"מצדה 1942", היא בעצם סוג של *קונצרט*.

אותו חוסר בבימוי ויצירתיות בשירה, צורח גם מרוב הנאמברים המשוחקים, זאת אומרת אם ב"משוחקים" הכוונה לאנשים שבזמן שתורם לדבר על הבמה, הם מניפים את ידיהם בתוכחה לעבר הקולגות והקהל. ו... זהו. זה הבימוי. אנשים עוברים ממקום למקום על הבמה הלא גדולה, "נותנים טקסטים" ושרים. לפעמים הם מסתדרים לתמונת סטילס חיה (פיהוק). אבל אל תצפו ליותר מזה.

היתה חריגה אחת, יוצאת דופן, שהוכיחה מעבר לכל ספק ששחקנית יצירתית יכולה לזרוח אפילו תחת בימוי חסר מעוף וחסר דמיון כמו בהפקה הנוכחית.
מיקי פלג-רוטשטיין, היתה פשוט דמות מהפנטת. והיא בלטה בזה, לפחות בעיניי, לאורך כל המחזה, למרות שמדובר בדמות תומכת. לא ראשית.

לצידה יש על הבמה כישרונות נוספים, שזכיתי לשמחתי להכיר בהצגות אחרות, והפעם, בהעדר הבימוי, פשוט לא זרחו כמו שזכיתי לראות שהם יכולים.

מצדה 1942 - הבימה - צילום: אליצור ראובני

ניצחון עם טעם של הפסד

אבל מעבר לזה, אני יכול להבין למה מחזמר כמו "מצדה 1942" לא באמת יתרומם, שוב, למקומות שהאנשים שיזמו אותו חולמים שהוא יגיע.

אם הוא לא יסגור דיל עם משרד החינוך, או ישנה את סוף המחזה באופן דרסטי,
הסיכוי שהקהל הרחב ימלא בו אולמות די קלוש.

ולא בגלל כל ההיסטוריה שגוללתי או עקרונות הביקורת הנוקבת שלי על הבימוי והליריקה. 

הסיבה האמיתית שמחזמר לא עובד היא, שהשואה היא נושא כבד. מצדה היא נושא כבד.
אנשים לרוב, לא הולכים למחזמר כדי לצאת ממנו מדוכאים.
אפילו במחזמר עצמו, הדמות הראשית אומרת את זה כמעט במילים האלה, ועם זאת...

בזמן שהמחזמר הזה מדבר על "תקווה", הוא לא משאיר אותנו באמת עם אחת.

אפילו ב"עלובי החיים", אחרי שכמעט כל הדמויות שהתאהבנו בהן מתו מוות נורא, אנחנו נשארים עם טעם של תקווה משחר של יום חדש אחרי הניצחון.
אבל ב"עלובי" היה ניצחון אמיתי, והקהל יוצא עם התרוממות רוח, בעוד שבמקרה השואה, והמצדה, הניצחון האמיתי לא היה של אלה שלקחו בידיהם את חייהם. הוא היה של אלה שנשארו לספר את הסיפור. ניצחון עצוב ומדכא, שאנחנו חיים כעם, יום יום.

תקווה

"מצדה 1942" היא סוג של מיש-מש מרגש לפרקים.
כן הזלתי דמעה פה ושם.
לא אגיד שסבלתי בשום צורה.
הזמן במחזה עובר מהר והמוסיקה באמת נעימה מרגשת ומושקעת.

הייתי שמח לראות את המחזה הזה נופל לידיים של במאי. אמיתי.
אחד שחי ונושם את המיוזיקלס האקטואליים בחו"ל. אחד עם דמיון, עם יצירתיות,
עם ההבנה מה צריך באמת כדי להוציא את המחזה הזה מהנייר לקהל שיחבק אותו.
שיתאהב בכל הדמויות שבו.
כזה שיודע ששחקנים הם גם תפאורה היא גם שחקנים.
כזה ש"אין תקציב" זה לא תירוץ בשבילו, אלא תמריץ.

למעשה, אחד הדברים שחסרים בהפקה הזאת, זה כוריאוגרפיה.
נראה שחסכו בזה, וזה ניכר.
כל ההתייחסות לתנועת השחקנים על הבמה היתה חסרה לי מאוד.
אולי חשבו ב"הבימה" ש"במה שכל הזמן מלאה בשחקנים מחפה על זה",
אבל בפועל היא רק גורמת לזה לבלוט יותר.

אפשר לראות את זה אפילו בטריילר הרשמי של "הבימה":

אני יכול להתנחם בכך, שרוב האנשים אינם ביקורתיים כמוני,
וכנראה יוכלו להתרגש וליהנות יותר ממני מההצגה.

קישור למחזמר באתר הבימה: "מצדה 1942"

אשמח כמובן, למחשבות שלכם.
אפשר גם בפייסבוק.

נ.ב.
בשלוש התגובות הראשונות בפייסבוק תוכלו למצוא קטעי וידאו מתוך ההפקות בחו"ל.

די לפוסטים על "ימים מיוחדים" שאף אחד לא מכיר.

אפשר לפתוח את זה רגע?
את התופעה המטופשת הזאת של כתיבת פוסטים מסחריים בפייסבוק,
בהקשר לאיזה "יום בינלאומי" קיקיוני כלשהו?
ועוד לעשות את זה באופן קבוע, כחלק מתכנית התוכן של המותג?

בואו נבין כמה דברים לגבי הנושא הזה:
 

1.     אם אף אחד לא יודע, לאף אחד לא אכפת
רשימות ה"ימים המיוחדים" שאתם מכירים מויקיפדיה ומכל מיני אתרים שמעתיקים אותה בקופי-פייסט מאחד לשני, היא רשימה כמעט חסרת משמעות.
99% מימי הציון שהיא מכילה, לא מוכרים לציבור בכלל, והוא אינו מודע להם.
רמז: בשביל מה אתם צריכים את הרשימה הזאת, אם אלה ימים כל-כך מיוחדים ומוכרים...?
רובם נוצרו על ידי חברות מסחריות או אירגונים, שמנסים לנכס תאריכים מסויימים בשנה לצרכיהם המסחריים. מה שאומר, שהם לא מעניינים את הצרכנים בכלל.
מה אכפת לי שהיום "יום הבורקס הבינלאומי"?
זה מידע שאני יכול לעשות איתו משהו?
זה מועיל לי איכשהו?
זה סתם עוד תוכן מסחרי שמחפש לתפוס מקום בזמן ובזיכרון שלי.
נקסט.
הרבה פעמים אג'נדות שונות חוזרות על עצמם בתאריכים שונים.
נחשו למשל, בכמה תאריכים מציינים לפי הרשימה הזאת את "יום הילד הבינלאומי"?
עד כדי כך, זה (לרוב) באמת לא משנה.
  

2.     אם אין באמת קשר למותג או לעסק – וותרו
התוכן שלכם אמור לשרת את העסק, לא לבדר סתם את הגולשים.
אלא אם כן בא לכם סתם לבזבז כסף על הפקה וקידום של פוסט שרוב הסיכויים לא באמת יקבל יחס מיוחד, כי (ראו סעיף 1).
אם אתם ממלאים את תוכנית התוכן שלכם בפוסטים שעוסקים בימים שמציינים אירועים שלא קשורים לעולם המותג ולמטרות העסקיות שלכם, אתם "מאכילים את המפלצת", ולא באמת גורמים לה לעבוד בשבילכם.
כמו כן, הקהל שלכם ישאר אדיש לתוכן שלכם, כי רוב הסיכויים שגם הוא, לא באמת יבין למה אתם בכלל מדברים איתו, על יום מיוחד שלא קשור בכלל בנושא שאתם משוייכים לו אצל הצרכן. הוא יודע בדיוק איזה תוכן כדאי לו לקבל ממני, ואתם לא קשורים לנושא, אז אתם לא רלוונטיים.
   

3.     כשכולם מדברים על אותו נושא, לצרכן יש פחות סיכוי לזכור מי אמר מה ואיפה.
אם אתם מאלה שרוצים שהתוכן שלהם יהיה בולט וזכיר, אתם מבינים שאתם לא יכולים להישמע כמו כולם סביבכם (בקטגוריה, ובזירה שבחרתם לפעול בה).
אם כולם מדברים על נושא מסויים, כדי לבלוט בתוך הנושא הזה, התוכן שלכם צריך לעבוד הרבה יותר קשה כדי למשוך תשומת לב. במיוחד אם הוא לא באמת קשור לעסק או לעולם המותג שלכם.
כשאתם כותבים פוסט סתמי, על יום סתמי שלאף אחד לא באמת אכפת ממנו – זה אפילו עוד יותר קשה. אז למה לבזבז את ההזדמנות לקבל תשומת לב מהגולשים, על משהו שבקושי (אם בכלל) משרת את המותג או העסק, בנושא שממש ממש קשה לייצר בו בולטות וזכירות גם ככה?
   

מה כן:
 

1.     תוכנית התוכן שלכם אמורה לשרת את המותג/העסק *שלכם*
אם הגאנט שלכם מורכב מאותם אלמנטים ומתייחס לאותם תאריכים כמו גאנטים של מאות אם לא אלפי מנהלי תוכן במותגים, עסקים ואירגונים מקטגוריות שוק שונות – כנראה שאתם לא באמת בכיוון, ואתם לא באמת מבינים איך בונים תוכנית תוכן למותג.
לכו ללמוד ותפסיקו להעתיק טעויות מאחרים ולהקשיב לאנשים לא מקצועיים.
 

2.     בחרו בקפידה לאילו נושאים אתם רוצים להתייחס
אנחנו כולנו בני אדם וצרכנים בעצמנו, וככאלה אנחנו יודעים מתי "יום מיוחד" הוא משהו שמוכר בקונצנזוס של חיי היום-יום של קהל המטרה שלנו, ומתי לא.
כולנו מכירים וחוגגים את "יום העצמאות".
"יום הפיצה הבינלאומי", לעומת זאת...
תסננו במסננת הכי דקה שלכם את הימים שאתם באמת רוצים להתייחס אליהם, ותזכרו – אתם לא פה כדי לשרת את האג'נדה של מי שיזם את היום הזה,
אתם פה בשביל לשרת את העסק שלכם.
  

3.     אנחנו יודעים איזה יום היום
אם הפוסט שלכם עוסק בנושא שקשור ב"יום מיוחד", והיום הזה הוא באמת משהו שהקהל שלכם מכיר בו ומודע אליו – אין צורך לציין בפוסט שהוא מוקדש ליום הזה.
הקהל שלכם חיי את היום הזה, אז אין צורך להגיד לו, ולבזבז מקום של מסר אפקטיבי, עם מסר מיותר. אין צורך לפתוח פוסט במילים: "לרגל יום הזיכרון". אם היום יום הזיכרון, והתוכן שלכם בכל מקרה קשור בנושא, הקהל יחבר לבד בין הדברים. נצלו את תשומת הלב שלו למסרים שהוא עדיין לא מכיר, ומשרתים את המטרות שלכם.
  

4.     זכרו: תשומת הלב, הזיכרון והרגש של הצרכן הם משאב מוגבל
לכן, אל תבזבזו את הכסף של העסק שלכם, על מפגשי תוכן שלא באמת משרתים אותו.
כעיקרון – כל אייטם תוכן שאתם יוצרים ומעלים, אמור לשרת את העסק שלכם, ואתם אמורים להבין ולהחליט איך. אחרת, אתם פשוט עובדים לחינם...
מלאו את תכנית התוכן שלכם, רק בתכנים שבאמת מעניינים את הצרכנים שלכם – לגביכן, או בהקשר אמיתי לעולם התוכן של המותג שלכם, ושאתם יודעים למדוד במדויק האם הם הצליחו להשיג את מטרתם או לא.
ואם אתם חושבים כרגע, שלא כל התוכן חייב להיות מוצרי, ויכול להיות תוכן תדמיתי שמשרת את המותג לא פחות – אתם צודקים. אבל גם תוכן תדמיתי צריך לדעת איך למדוד. אם אתם לא יודעים למדוד עד כמה הפוסט תרם למותג שלכם תדמיתית – אתם מבזבזים כסף בחשכה. למה? ואתם עושים את זה כל פעם כשאתם מתייחסים בתוכן שלכם ל"יום מיוחד" שלא קשור אליכם באמת.
כמה תכנים של מותגים שלא קשורים בכלל לנושא או העולם של המותג שלהם אתם זוכרים כצרכנים? למשל, אתם זוכרים את הפוסט האחרון שראיתם בנושא "יום השוקולד הבינלאומי"? אצל מי ראיתם אותו? מה עוד אתם זוכרים מהפוסט הזה? הוא גרם לכם לעשות משהו ספציפי? ובכן.
     

לסיכום
   

תוכנית תוכן מקצועית למותג, היא לא משהו שכדאי להעתיק כ"קופי-פייסט" משום מקום.
היא משהו שצריך להיבנות על פי מטרות מוגדרות מראש של העסק, ועל פי ערכי המותג שלו.
    

לסמוך על "נוסחאות קבועות" בתוכן, היא גישה מוטעית מהיסוד.
העוסקים המקצועיים בתוכן יודעים שנוסחאות קבועות מתעייפות, ותוך X זמן, הקהל ילמד להתעלם מהן, לכן – הם כל הזמן מנסים לשבור את הנוסחאות הקיימות ולהמציא חדשות – כדי למשוך את תשומת הלב של הצרכן.

בלי להבין את זה, רוב התוכן שתייצרו יזכה להתעלמות עם הזמן, גם אם בהתחלה הוא הוכיח את עצמו כמצליח.
אם עבד לכם משהו לאורך תקופה מסויימת, ופתאום הפסיק לעבוד – כנראה שהגיע הזמן לשנות את הנוסחה. ואם משהו לא עובד מראש ולא מוכיח את עצמו כאפקטיבי – אז למה הוא שם מראש? למה ממשיכים לעשות אותו?
 

אנשי תוכן מקצועיים, אמורים להיות אנשים יצירתיים, שמחזיקים במתודות שעוזרות להם לרתום מסרים לטובת השגת המטרות של המעסיקים שלהם.

הם אמורים לדעת לייצר יחודיות, למשוך תשומת לב ולשכנע את הצרכנים שלכם לבחור בכם, כל פעם מחדש.

אף תכנית תוכן של מותג לא אמורה להיות דומה לתוכנית תוכן של מותג אחר.
  

אם מישהו מנסה לדחוק אתכם לשימוש בנוסחאות קבועות ומוחלטות – זה הרמז הראשון להבין שלא מדובר באיש מקצוע, שמגיע ממתודה ולמידה של תחום הקריאיב והתוכן, אלא מישהו שהתנסה ולמד בעצמו, והידע שלו מוגבל רק למה שהוא יודע.

היצמדו לסיפור של המותג שלכם. למטרות של הסיפור הזה, ולאיך שמודדים את המטרות האלה בפועל.
אל תתנו לאף אחד לגרום לכם לעבוד, בשביל אחרים, או בחינם.

  

כמו תמיד, אשמח למחשבות שלכם בנושא.
אפשר גם בפייסבוק.