מאי 29, 2010

תרצה גרנות שלי

IMG_4798B

הפעם האחרונה שראיתי אותך, היתה לפני כמה שבועות. העברתי שיעור ב-ACC, החלק הרביעי, החדש שהוספנו ממש עכשיו ליחידת האינטראקטיב של הקורס אחרי שאמרתי לך ש"אין ברירה, המדיה מתרחבת ואני צריך יותר זמן לכסות יותר נושאים".

אני זוכר שהדלת נפתחה ופתאום נכנסת והתיישבת לך בשקט בצד. אחרי שנים שלא עשית את זה.

אוטוסטרדת המחשבות שעברה לי בראש, תוך כדי שאני מנסה לשמור על פאסון ורצף נושאי מול הכיתה, לא היתה מביישת את האינטרנט בכבודה ובעצמה:

מה קרה? היא רוצה להגיד להם משהו? היא רוצה להגיד לי משהו? למה היא פתאום נכנסת שוב לראות אותי מלמד? עשיתי משהו לא בסדר? מישהו אמר עלי משהו? היא רוצה לדעת אם השיעור הזה שהוספנו הוא באמת הכרחי? אולי היא לא סומכת עלי יותר...

אבל כל מה שאמרת זה את ה"אני לא פה" המפורסם שלך, וחייכת אליי חיוך מרגיע שבמאית שנייה חיבר אותי בחזרה למערך השיעור.

עכשיו, קצת יותר מ-24 שעות אחרי שהלכת לנוח, פתאום מתחברים לי דברים ויורדים לי אסימונים. פתאום אין יותר שאלות, רק תשובות ותשובות ותשובות. כאלה שהופכות לי את הבטן וגורמות ללב שלי להתחרפן מסכיזופרניה על מה לאהוב אותך יותר.

אז מה לעשות עכשיו? להגיד לך שנתת משמעות לחיי? ששינית אותם מקצה לקצה? שעזרת לי להגדיר את עצמי?

לא רוצה. רוצה להיות אגואיסט ולא להגיד מה שעוד מאות אחרים יכולים להגיד בקשר אליך.

רוצה לשמור ממך את הפיסה האישית שלי, את תרצה של מייקל. תרצה שתהיה לעולם רק שלי ולא אכפת לי שיגידו לי שאני חמדן ואגוצנטרי ומתנשא וחיי באשליות. "שיתפוצצו כולם", את היית אומרת, ואני מקשיב לך. אני תמיד מקשיב לך ולעולם לא אפסיק.

חוץ מזה, ככה היית בכל מקרה. אף פעם לא נותנת לכולם את הכל, אלא מחלקת את עצמך בערוצים אישיים המשודרים באופן פרטי לכל אחד ואחד מהאנשים בחייך.

כמו המנטרה שלך, שלקחתי איתי ואני חוזר עליה שוב ושוב ושוב: דבר לכולם – אף אחד לא יקשיב. דבר אל אדם אחד, וכולם מקשיבים.

ואת דיברת אלי. אלי – מייקל הקטן והמבולבל. מייקל שלא היה יכול לשבת רגע במקום אחד. מייקל שנדד בין עבודות, בין רעיונות, ובין התנסויות. את דיברת איתי. את דיברת מתוכי. את פתחת לי דלת שרק אחרי שנכנסתי אליה, הבנתי שהגעתי, לגמרי במקרה, הביתה.

בחודשים הראשונים של הקורס לא העזתי לדבר איתך. זה לא שהיית מפחידה, פשוט ראיתי את עצמי כלא ראוי לבזבז לך את הזמן. הערצתי אותך מרחוק, ממרכז הכיתה (באמצע – באמצע), שתיתי ממך ללא רווייה, ועשיתי הכל – אבל הכל, כדי להוכיח לך שאני הדבר האמיתי. שאני ראוי. שאני טוב. פינטזתי ורציתי להוכיח לך שכמו שאני גיליתי שהגעתי הביתה, את תגלי אותי כאימא מיקצועית ורוחנית.

הם צוחקים עכשיו, אלה שלא זכו להכיר אותך. "מה פתאום רוחנית עכשיו, בעולם הפירסום"? אבל מה הם מבינים בכלל... ולמי יש כוח וסובלנות להסביר? שיחפשו בעצמם את ההסברים האלה. "זה דור עצלן שאיבד את הסקרנות", היית אומרת לי וכל מי שהסכים להקשיב לך, שנים לאחר מיכן. כמה אני מבין על מה את מדברת. תמיד הבנתי. הבנתי הכל. ככה ידעתי שאני בבית.

אנשים שלא מכירים אותך, יכולים בקלות לחשוב שאת קרה ואכזרית לפעמים כשאת נותנת ביקורת על קריאטיב. הם יכולים לחשוב שיש לך רק שלל הערות פוסלות ושאת בכלל לא יודעת לתת מחמאות כי את עסוקה רק באגו שלך – אבל הם לא יכולים להיות יותר רחוקים מהמציאות.

במהלך הקורס ראיתי איך את לעולם לא מתעייפת לחפש בכוח את הנצוץ, את ההבזק הקטן בתוך ערימות גיבובי הבוסריות שהמטרנו עליך בניסיון להרשים.

למדתי להבחין שחוץ מ"שאפו" ו"יופי, לתלות" יש גם "בררררר" (שזה בתירצית: "צימררת אותי") וכל "אווץ'" שלך הקפיץ לי את הלב.

הקורס המשיך, ופתאום הייתי מוצא את עצמי במשרד הקטנטן הזה שלך, עם הנוף לים, רק עובר למסור משהו או לדבר על משהו מקצועי מהקורס, ומגלה שאנחנו פתאום מדברים על דברים שבכלל לא קשורים. (לא קשורים עלק...), על מוסיקה, על החיים, על זוגיות... הייתי רוקד מרגל לרגל בחוסר נוחות, מסרב להאמין שאת באמת "מקשקשת" איתי סתם – על הא ודה ובלה בלה בלה. זה יתכן בכלל? זה אמיתי? תירצה גרנות, האגדה החיה, באמת מתעניינת בי...?

התאהבתי בך. לא היה לי סיכוי. נפלתי שבוי עוד בשורה הראשונה של הקופיטסט, בה ביקשת ממני לגרום לגברים לבכות על גבי שלט, בו עד 7 מילים. הבנתי הכל.

לא יכולתי לתאר לך את ההרגשה כשעליתי אליך למשרד באמצע הקורס כדי לספר לך שהזמינו אותי לראיון עבודה. כשאנשים אומרים "סערת רגשות" הם לרוב מתכוונים שסוחף אותם רגש אחד, אבל בטורנדו הריגשי שלי התעופפו באותו רגע באלימות פחד, חוסר ביטחון וגאווה גדולה שהולכת להיות לי היזדמנות להוכיח את עצמי שם בחוץ, ועשיתי את זה אפילו בלי שתיהי מעורבת בזה. סוג של מחטף לתוכנית ה"סודית" שלי לסיים אצלך את הקורס ולקבל ממך המלצות אישיות לראיונות במשרדים.

את הסתכלת עלי במבט הכחול והמשסף שלך ודימיתי לראות בו חמלה. חוסר הביטחון שלי פירש את זה כ"זה טוב שתנסה, אבל אתה עוד צעיר וירוק ובוסרי מידי, אתה צריך עוד זמן". אבל כל מה שאמרת לי באמת זה "תנסה, אבל אל תתאכזב יותר מידי אם זה לא יקרה". דאגת לי. ראית את הרגישות שלי, וחששת שהתחום הזה הוא הפכפך, בוגדני ואגרסיבי מידי בשביל הלב שלי, אבל אני הייתי נחוש להוכיח לך. דווקא. שלא אאכזב. שאני כן במקום הנכון. שאת עוד תראי.

לראיון הגעתי אפילו בלי תיק עבודות מסודר, אלא עם אסופה של תרגילים ושיעורי בית, שכתב היד הלא ברור עם ההערות שלך היה על חלקם. כל אותם עמודים שכתבת לי עליהם "יופי, לתלות", ולא תליתי כי לא רציתי להוציא לאנשים את העיניים בקורס. (תליתי אולי 40%).

בערך כשבועיים, ושני התקפי חרדה מאוחר יותר כשנכנסתי והודעתי לך שהתקבלתי, לא היתה מאושרת ממך, ואמרת לי להגיד למנהלת הקורסים שלך להוסיף אותי לרשימה של "לומדים לעבוד". התפוצצתי מגאווה, וידעתי באותו הרגע, שלמרות שזכיתי לשים את רגלי בדלת אחת שמחוץ לחממת ACC, אני הולך להשקיע בקורס הזה את כל כולי עוד אפילו יותר מעד עכשיו, אם זה בכלל היה אפשרי. כי כזאת את היית – מעוררת השראה, מדרבנת, מחבקת. מזניקה.

סיימתי את הקורס בהיצטיינות. עברה כמעט שנה, כשפיטרו אותי מאותו משרד, בדיוק באמצע השבעה על סבתי זכרונה לברכה. לא סיפרתי לך. לא רציתי לאכזב. רציתי להמשיך להיסתדר לבד, ובכלל רציתי לקחת לי זמן ולחשוב אם אני בכלל בנוי להמשיך בתחום הזה – אבל לגורל היו כנראה תוכניות אחרות.

חברה טובה שלי בזמנו, הגיעה אליך לראיון קבלה ללימודים, ואחרי שהבנת שאני זה שהפנה אותה ושאלת לשלומי, היא אמרה לך בתמימותה שלא משהו כי פוטרתי. באותו רגע עצרת את הראיון שלה באמצע ויצאת להתקשר אלי. "למה לא סיפרת לי"?! צעקת עלי, "קח דף ועט ותרשום, שלושה מספרי טלפון – תקבע איתם ראיונות עבודה. מחר".

הראשון היה אידיאולוג'יק והשאר הוא עוד פרק בהיסטוריה המקצועית שלי. פרק שכמו רבים אחרים, כולו בזכותך.

לאורך הקריירה המקצועית שלי, תמיד שמרנו על קשר. בהתחלה חשבתי שזה רק אני שבא להגיד שלום, מגיע לעזור כש-ACC עבר מהנמל לשדירות יהודית – אבל מהר מאוד הבנתי שזה הדדי. ושמעבר להערכה המקצועית שלך אלי, יש גם אהבה אמיתית לאדם שאני. ושוב, התפוצצתי מגאווה.

חלום חיים נוסף התגשם כשהחלטת לתת לי היזמנות ללמד. בהתחלה כמתרגל, עם קבוצות קטנות, אחר-כך שיעורים מלאים, קביעות ב"מעבדת האמת" החדשה (כמה היית גאה בה כשנולדה, וכמה התגאתי בך עליה). הלב נמשך אליך ואל ACC בלי מעצורים – להגיע לראיין איתך סטודנטים למכללה – איזו זכות! לקבל לידיי את ניהולה המלא של יחידת האינטראקטיב (איזה אמון!), ותמיד כשהרגשתי מוצלח במשהו היה לך עלי את אותו האפקט - גרמת לי לשאוף להיות אפילו יותר מוצלח, יותר טוב, יותר מרשים. חלק מסוד הקסם שלך: לתת לאנשים להרגיש שאת גאה בהם, אך במקום לגרום להם להתבשם באגוטריפ – להניע ולדרבן אותם למצויינות שמעבר למצויינות.

ולצד כל זה, לצד הצד המקצועי, נחשפה אלי אט אט, בערוץ האישי שלנו, תרצה האנוש – ואת יודעת מה, לא רק שזה לא פגע בהיותך המנטור המקצועי שלי – זה גרם לי להעריץ אותך ולאהוב אותך אפילו יותר ויותר. כי איך אפשר שלא? ראיתי בך חברה. גם אם לא הלכנו לשופינג או כמעט ולא נפגשנו מחוץ ל-ACC. זה בכלל לא משנה. גם אם לא הגעת לימי ההולדת שלי כשהזמנתי אותך, אמרתי לעצמי – "זה בסדר, זאת תרצה, היא לא מהמתמנגלים. היא עובדת יותר טוב באחד על אחד ואני יודע שהיא אוהבת אותי". (ותארי לך, שאחד הדברים הראשונים שגיא אמר לי אתמול בלילה, כשהגעתי אליו אחרי שאת הלכת, זה כמה הצטערת שלא באת וזה קרע אותך ומבפנים ואם אני מבין עכשיו למה... את מבינה? אני קולט את זה בכלל? הייתי כל-כך רחוק מלחשוב על הנושא הזה באותו רגע, אבל היה לו חשוב שאני אדע שזה היה חשוב לך. במצבו, הוא עוד חשב עליך חושבת עלי. איזה אנשים אתם?! – מה עשיתי שזכיתי לקבל את פרס הזה שהוא אתם?!)

ופתאום, אחרי כל השנים האלה, פתאום את נכנסת לי לשיעור באמצע – ושולחת אותי שוב לסערת רגשות וחוסר ביטחון.

מפגר. מטומטם. אידיוט. את באת לראות אותי מלמד בפעם האחרונה. את באת לראות שהכל בסדר, שעוד חתלתול שאספת מהרחוב כבר עצמאי ויכול לילל בעצמו. את באת לראות שהסטודנטים שלך בידיים טובות. את באת לראות אותם לומדים כי פשוט היית מורה בכל רמ"ח אברייך ופשוט לא יכולת להתנתק מהכיתה – גם כשעברת את אותם טיפולים איומים, וסבלת את זעמה של אותה מחלה איומה. מחלה שלא סיפרת עליה כלום – ואני פשוט לא רציתי לראות.

אני רציתי להיות אגואיסט ולחשוב שתרצה תהיה פה תמיד. אני הלכתי עם מותג אחד נגד כל החוקים שלמדתי ממך – והסכמתי לקנות את הפנטזיה שאת בלתי מנוצחת לא רק בלב ובנפש, אלא גם בגוף.

אבל עם כל אגואיזם והרכושניות שלי כלפיך, תרצה שלי - של מייקל, פתאום כשהלכת מפה, גיליתי תרצה פרטית של כמה אנשיים בעצם היית.. פתאום מתרוממים סביב עוד ועוד ראשים שאומרים – רגע, מה זאת אומרת הלכה לנוח? מה זאת אומרת "היסתימו השידורים"? אבל היה לנו ערוץ – ערוץ אישי, ערוץ פרטי – לכל אחד היה תרצה משלו – ואת נתת את עצמך לכל אחד ואחד – וגרמת לכולנו להקשיב. כמו במנטרה שלך.

זה סוף העמוד השלישי ואני יודע שאפילו את כבר תתעייפי מהטרחנות שלי – אבל יש לי עוד כל-כך הרבה מה להגיד, כל-כך הרבה מה לספר... אני מרגיש שלא נגעתי בכלום. שבקושי... רגע, שניה – מה זאת אומרת נגמר? עוד לא התחלנו בכלל... אז בואי נעשה כאילו שניגמר, ונפסיק את הפוסט הזה עכשיו בשביל כל השאר שקוראים אותו, כי גם ככה כבר קוראים וכותבים עליך כל-כך הרבה דברים עכשיו ולמי יש כוח וסובלנות. בואי נעלה כתוביות, נריץ קרדיטים ונגיד שהסתיימו השידורים.

אבל זה יהיה רק כאילו תרצה שלי. של מייקל. כי הערוץ שלנו, הוא ישאר פתוח לעד. לנצח. כל עוד אני כאן. אבל אל תספרי להם. טוב? תישארי קצת רק שלי. רק קצת... כדי שאני אוכל להגיד לך עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, בלי שאף אחד ישמע, כמה אני אוהב אותך.

 

מייקל

מאי 20, 2010

הבהלה לפרטיות

laptop-privacy-1

נושא הפרטיות ברשת מעסיק את כולנו כבר די הרבה זמן. זה לא קורה במקרה כמובן, יש מי שמתפרנס מיצירת ההיסטריה הזאת, ויש מי שמרוויח ממנה באופן עקיף. אבל בזמן שרובנו נכנס לחרדות שווא והמתקדמים שביננו מפשפשים תדיר בהגדרות אבטחת הפרטיות בפייסבוק שלהם, רוב האנשים אינם יודעים באמת איזה סוג של מידע עליהם נמצא שם בחוץ, על מה יש להם או אין להם שליטה – וכמה זה באמת משנה.

הפוסט הזה, מטרתו לעשות סדר בדברים אחת ולתמיד. חלק ירגיע את רובכם, והשאר שבוחרים להיות סתם היסטרים, להם הוא לא ישנה בכל מקרה.

מצא את ההבדלים:

כדי להתחיל את הסדר, אנחנו נדרשים להבחין בין שני סוגי מידע: מידע אישי מתכוון, ומידע סטטיסטי.

המידע האישי המתכוון, הוא המידע שרובנו היה מעדיף לחשוב שיש לו עליו שליטה. מדובר בצילומים, הכוונות מאחורי טקסטים שאנחנו מפרסמים, אפיליאציה אג'נדרית שמשייכת אותנו לקבוצות או נושאים שלא היינו רוצים להיות מזוהים איתם ברבים וכו'...

המידע הסטטיסטי, הוא בעצם אוסף של נתונים שאנו מספקים ומצטרף למאגרי מידע, ועוזר לגופים מסחריים להתאים לנו תוכן ומוצרי צריכה. נתונים כמו הגיל שלנו, מצב הזוגיות שלנו, מיקום, מין, נטיה מינית וכו'.

הבעיה היא שרוב האנשים אינם נוטים להפריד בין שני סוגי המידע האלה ובין השימושים השונים הנעשים בהם ברשת, וזאת כתוצאה מהטעיה מכוונת בתיקשורת, שפרנסתה – כידוע, היא ממכירת כותרות סנסציוניות.

הטעיות עקומות מול היגיון ישר

כדי למכור לנו את הסנסציה, התיקשורת משחקת על האגוטריפ האישי שלנו ומחזקת את התחושה האישית שקיימת ברובנו שאנחנו והחיים הפרטיים שלנו באמת מעניינים מישהו, שלא לדבר על אירגונים וגופים מסחריים גדולים וקפיטליסטיים.

אבל האמת היא שאירגונים גדולים וקפיטליסטיים, רובם (אם לא כולם) צורכים את המידע מהסוג השני (הסטטיסטי), ובכלל לא מעניין אותם עם מי הצטלמנו ועל מי לכלכנו מהחברים שלנו.

למעשה, המידע הסטטיסטי שצוברים האירגונים האלה הוא כל-כך עצום, שלרדת בתוכו לרמת הפרט האינדיווידואל היא אבסורדית, אם לא בלתי אפשרית.

וכדי להבהיר את התמונה, קבלו דוגמא:

Snap1 בעבר פורסם כי גוגל סורקת מיילים פרטיים ומיד קפצו גופים גדולים ואנשים פרטיים ומיהרו להצהיר כי הם נוטשים את ג'ימייל בגלל ההצהרה הזאת. (ואני אומר, על ראש הגנב...), אבל האמת שגוגל סורקת את המיילים דיגיטאלית ולא ידנית ומה שהיא עושה בפועל זה פשוט מחפשת מילות מפתח כדי להתאים פירסום לקהל היעד. כלומר: מנוע החיפוש של גוגל, אותו מנוע שאנחנו מחפשים בעזרתו כל דבר ברשת, פשוט מתייחס לכל מייל כאילו מה שהוזן לו בשורת החיפוש הרגילה של גוגל, ומציף בעזרת כמעט אותו אלגוריתם מודעות פירסומיות רלוונטיות. ביג דיל.

כמות המיילים שגוגל סורק היא עצומה, שכן בעולם ובג'ימייל נשלחות בכל יום מליוני הודעות, כך שגם לו גוגל היו רוצים לחדור לפרטיות של מליוני משתמשיהם – אפילו מנופים לפי מילות מפתח ספציפיות, הם היו צריכים לעבור על מליוני אם לא מאות מליוני הודעות. בפועל, זה כמובן לא מציאותי, אבל התיקשורת שיודעת שהאימייל שלנו הוא אחד ממתחמי הפרטיות המקודשים לנו ביותר, משחקת לנו על החרדה הכי בסיסית ומספקת לנו כותרת שבקלות יכולה להתפרש כ:"גוגל קוראת את המיילים הפרטיים שלנו".

כותרות מעין אלה, שמתבססות ביסודן על חוסר ההבנה והפאניקה הציבורית הקיימת גם ככה בנושא הפרטיות, הן בדיוק מה שגורם לאנשים לעזוב גופים כמו ג'ימייל ופייסבוק, אבל למעשה גם אם תעזבו שירות אחד – רוב הסיכויים שתעברו לאחר שעושה בדיוק את אותו הדבר ויהיה לכם קשה להימנע מאספקת המידע הסטטיסטי עליכם, פשוט מפני שזהו המודל המסחרי הרווח היום ברשת והתנאי לקבלת שירותים חינמיים שרובנו מורגלים אליהם כבר ולא ממש יכולים בלעדיהם. (במיוחד בתחום העסקי).

הזעקת אמת

מקרה דווקא כן רלוונטי שקרה עם גוגל בתחום הפרטיות, הוא פרשיית ה"גוגל באז", אותו ניסיון של גוגל ליצירת רשת חברתית בתוך המייל. עם השקתו של "גוגל באז" טעתה גוגל והפקירה בחוסר מחשבה תחילה את פרטיותם של הגולשים שלה בדרך אחרת לגמרי מאשר סתם אספקה של נתונים סטטיסטיים שכן הרשאות הפרטיות הראשוניות (בהשקה) של "גוגל באז" איפשרו לאנשים פרטיים וגופים פרטיים להיחשף למידע אישי מתכוון של משתמשים שלא היו מודעים ולא התכוונו לכך, וגרמו לנזקים של ממש.

הפעם, מדובר היה בבעיה אמיתית ולא בעוד כותרת סנסציונית, וגוגל אכן משלמת את המחיר על כך.

אבל בואו נשים רגע את גוגל ומיטב הפרדוקסים המידעיים שלה בצד ונסתכל על מי שממצב את עצמו כמתחרה הראשי שלה: פייסבוק.

הדשא של השכן כחול יותר

4617899730_63f628bd80גם פייסבוק מרשה לעצמה לשנות את הגדרות הפרטיות של הגולשים שלה מתי שמתחשק לה ואיך שמתחשק לה. המשפט הזה היה משפט מגמתי שכמותו אתם יכולים לראות בתיקשורת רבות. משפטים כאלה בדיוק אמורים ליצור אצלנו אנטי המונע מפחד שמידע אישי מתכוון שלנו באמת יחשף ברבים, אולם האם זה מה שרשת חברתית כמו פייסבוק באמת רוצה או צריכה? התשובה היא: כמובן שלא.

פייסבוק, כמו גוגל ורבים אחרים, מתפרנסת מפירסום ממוקד ומפולח. היא חיה מכך שגולשים יבטחו בה וירשמו אליה ויספקו לה כמה שיותר מידע כזה. היא יודעת שאם יתקבל הרושם שפייסבוק מפקירה את מידע הגולשים, ירד מספר המשתמשים שלה ויהיו לה פחות חשיפות להתפרנס מהן.

לכן, כשפייסבוק משנה את הגדרות הפרטיות, היא משנה אותן ברמת המידע הסטטיסטי, וכיוון שברשת חברתית קצת קשה לפעמים להפריד בין שני סוגי המידע, קורות טעויות רגישות לפעמים. טעויות רגישות שכשמסתכלים עליהן בקנה מידה של גוף המחזיק מעל 400 מיליון משתמשים – יכולות בהחלט להרגיש קולוסאליות.

הטעות של פייסבוק היא גרידית, זה ברור, מפני שכאשר משנים את הגדרות הפרטיות בצורה גורפת, הדבר הנכון לעשות הוא להגדיר מראש לכולם בברירת המחדל את הגדרות האבטחה הגבוהות ביותר ולתת לאנשים להוריד אותן על פי הצורך, אולם פייסבוק נקטה בדיוק בגישה ההפוכה ופתחה כברירת מחדל את הנגישות למידע של גולשים שהעדיפו שלא יהיה כזה, משאירה לכולנו את האופציה לשוב ולשנות ההגדרות (אחרי שנבין מה בכלל השתנה) בחזרה למצב פרטי יותר.

כשפייסבוק עשתה את הטעות הזאת בפעם הראשונה, אפילו המייסד שלה סבל מכך, שכן תמונות פרטיות שלו הוצפו ברחבי הרשת, וניתן היה לשער כי פייסבוק תלמד מן הטעות ולא תחזור עליה שנית – אולם כצפוי בעולם המסחרי, הגישה של פייסבוק לא השתנתה וגם בשינוי ההגדרות האחרון שערכה בתחום הפרטיות, היא שוב ביצעה חשיפה גורפת עם ברירת מחדל מינימאלית.

בהבדל רציני מן הפעם הקודמת, הפעם מדובר במידע סטיסטי גרידה, אולם מחפשי הכותרות הסנסציוניות, ואלה שבונים על הבורות הציבורית מיהרו לעשות את הקישור לפעם הקודמת ולהצביע על מגמה מדאיגה, כזאת שלא באמת קיימת כמובן, כי קיומה הוא ניגוד אינטרסים לפייסבוק כגוף כלכלי.

ובכל זאת, גופים מתחרים, גופים עם אג'נדה תיקשורתית מתחרה וכמובן סתם טרמפיסטים, יעשו מה שהם צריכים כדי למכור כותרות או להעביר אותנו עם המידע שלנו לגופים אחרים, שיעשו איתו בדיוק אותו הדבר (למעט אולי משנה זהירות יחצני).

אבל הדשא של הסלולאר, באמת “ירוק” יותר…

בזמן שכולנו חרדים לפרטיות שלנו בפייסבוק, גוגל וכו' – מסתבר שהפרטיות האמיתית שלנו מופקרת יום יום על ידי גופים הרבה יותר פולשניים מפייסבוק וגוגל. החברות הסלולאריות, שכל כולן בנק של "מידע אישי מתכוון", מוכרות (מילולית) את המידע עלינו בכל יום לגופים שונים – וזאת אפילו בלי לעבור דרך המערכת המשפטית.

אם אתם חרדים לפרטיות שלכם, אתם גיבורים גדולים בלעזוב את פייסבוק (ולהמשיך לדבר במנסנג'ר) – אבל נראה אתכם מוותרים על הסלולארי.

קישורים שאולי יעניינו אתכם:

מרכז הפרטיות של גוגל >>

מדיניות הפרטיות של ynet >>

הזכות לפרטיות – ויקיפדיה >>

אתר שסורק את פייסובק בשביל מידע אישי מתכוון >>

מאי 15, 2010

שני נושאים למחשבה

Snap5 כל הדרכים מובילות לסיימון

לפני כשבועים, עלה ליוטיוב סירטון תמים, שעל פניו נראה כמו מיליוני סירטונים אחרים שכמותם עולים ליוטיוב יום יום. אלא שבסירטון הזה היה משהו מיוחד, אם עדיין לא הכרתם – איפה התחבאתם? תכירו: גרייסון צ'נס, וכן, עד לפני שבועים לא היתה שום סיבה שיהיה לו כבר ערך בויקיפדיה, אבל הרשת פועלת בדרכים ניסתרות (או שמאוד לא כל-כך), ובן ה-12 המוכשר ש-כמו שאומרים באיידול "בחר את השיר שלו היטב", זכה עד עצם כתיבת פוסט זה במעל 13 מיליון צפיות. (אל תבדקו, סוזן בוייל עדיין מובילה עם מעל 92 מיליון צפיות...) בסירטון, גרייסון נותן את הביצוע שלו לשירה של לידי גאגא "פאפארצי". (למה אני מרגיש צורך לכתוב את ליידי גאגא במירכאות ולא את שם השיר...?).

כרגיל, הרשת היא אגם הדייג הגדול של הטלוויזיה והראשונה לשלוף את הכישרון רב החשיפות לתוכניתה היתה לא אחרת מאשר אלן דג'נרס. האמנם אלן הנדיבה...? בראיון ראשון בטלוויזיה, גרייסון זכה גם לדבר עם האלילה שלו בטלפון בשידור חי וגם ולבצע את השיר שלה.

למי שלא עוקב אחרי אלן דג'נרס באדיקות, בכל זאת אנחנו בישראל, לאלן ולגאגא מערכת יחסים ידידותית ארוכה וגאגא כבר התארחה בתוכנית בעבר מספר פעמים ושיתפה עם אלן פעולה בדברים דומים.

בנוסף, גאגא הופיעה לפני כשבועיים גם באמריקן איידול, כאומן אורח, התוכנית שבה שופטת השנה גם אלן.
רק טבעי שסיימון קאול, החבר לפאנל השופטים יזכה לשים בקרוב את חותמו על מר צ'נס הצעיר, שכמו שאומרים – כנראה קיבל את הצ'נאס שלו ברגע הכי נכון.

אז למה אני בכלל מדבר איתכם על הקישקוש הבידורי הזה?

כי זה עורר בי כמה מחשבות גורפות על הבידור העולמי:

1. באופן עקיף או ישיר, סיימון קאול הולך ומשתלט על תעשיית הבידור והמוסיקה העולמית בכך שהוא מכתיב גם סטנדרטים וגם אופי למאות מליוני אנשים (להזכירכם, הפורמט של איידול נמכר ומופק ברחבי העולם).
אם כבר יש אי שם כישרון טבעי ונא, רוב הסיכויים שהמערכת הזאת תשאב אותו לתוכה בדרך זו או אחרת ותבטיח לעצמה בלעדיות.
מערכות כאלה נוטות בדרך כלל "לדפוק ולזרוק" באותה מהירות (כלומר לדפוק קופה ולזרוק אותך לאוכלי הנבלות במרטפי הטוקבקים), וכל פעם מפתיע אותי מחדש שכישרונות קונים את ההיזדמנות הזאת בלי לחשוב פעמים – למרות שהם ראו בעבר במו עינייהם איך כוכבי שביט כישרוניים עולים במהירות ומתרסקים במהירות אחרי שנוצלו כהלכה.

2. אם להיסתכל לטווח הארוך, אלן וסיימון כבר הבינו שניהם את כוחה של הרשת. אולם במקום לאכול את הלב על מיליוני החשיפות שכלום מהן לא הולך לכיסם, (או לאכול לנו את הראש כמו שאר התעשייה על שיתוף לא חוקי), הם בוחרים להיסתכל על הצד החיובי: הרווח שהם כן יכולים לעשות מהפוטנציאל הזה – מחוץ לרשת, וגם בתוכה בעתיד.
סיימון ואלן מייצגים בגישה זאת את הדור החדש של תעשיית המוסיקה. הדור שמבין שלא משנה למי שייך הקניין הרוחני וזכויות היוצרים – אי אפשר להגביל את המידע וניסיון למנוע ממנו להגיע לציבור רק יסייע לתוצאה ההפוכה מן הרצוי. סיימון ואלן מבינים איך הם יכולים לנצל את הרשת בתור עונת אודישנים אינסופית, וזה בלי לקום מהכיסא.

3. מלהיסתכל בהופעה הראשונה של גרייסון התרגשתי, היה משהו אמיתי ורגיש ומשום מה יכולתי להאמין שהוא יכול היה לכתוב את השיר הזה בעצמו. באלן, כבר אבד חלק מהקסם הזה. הבחור הצעיר בהחלט הצליח להפנים מהר שההצלחה בפתח ומשהו בהופעה היה טכני ומנייריסטי.
בכל זאת, לא נראה לי שרוב אמריקה מחזיקה בקריטריוני הגבוהים שלי, ומלהיסתכל סביב על הקטגוריה, אי אפשר להתעלם מכוכבים כמו ג'סטין ביבר, האחים ג'ונס וזאק אפרון (שבגילו הקשיש כבר נמצא בדרכו החוצה לקטגוריה אחרת) ולראות בגרייסון הצעיר המשך פוטנציאלי ישיר שלהם. כמו שיבוטים שכבר שכחו מי מהם היה הראשון, אם הוא יהיה -  הוא יהיה רק עוד אחד מאלה שנשמעים אותו הדבר... ובדיוק כמו שהציבור כבר הספיק להתבלבל מי באה קודם קריסטינה אגילרא או ליידי גאגא, או למה היהודים גנבו את השיר של נינט (- חיפשתי קישור לכתבה שזה הופיעה בה ולא מצאתי) ככה יבלע כנראה גרייסון צ'אנס, והלוואי שאני טועה ושיש לו צ'אנס אחר.

* תודה לאייל שאחראי, בין עוד המון שאר, גם על הצד הזה של ההשכלה הבידורית שלי.

מריחואנה אנא?

אנחנו עדים להתרחשות היסטורית: הציבור הכי עצל בארץ מרים את ראשו הסטלני ומאיים לעשות מעשה. כלומר אשכרא לצאת לפעולה... כן – פיזית.

היובש הרישמי, שמדווח, במקורות החשיש והמריחואנה בארץ, גורם לפלח גדול (או לפחות פלח שמרגיש שהוא גדול) להרגיש יותר ויותר שדוחקים אותו לפינה.

במשך שנים מקיימת ממשלת ישראל באמצעותה של המשטרה את ה"אכיפה" על חוק הסמים האסורים בישראל, ולמרות האכיפה הרישמית, בכל זאת קשה להתעלם מתדירות נוכחותו של החומר באיזורים ושכבות מסויימות של החברה הישראלית. תמיד בכמות מספקת, תמיד ללא רעש מיוחד למעט מקרי קצה פה ושם. כשחושבים כך, קשה שלא להרים גבה נוכח הנוחות והזמינות הגבוהה של מה שאמור להיות "סם אסור" בישראל, וכדי לא להיסתבך משפטית אניח זאת בצורת שאלה שכל אחד מכם יוכל לענות לעצמו: האם נראה לכם שיש סיבה מיוחדת שעכשיו פתאום אחרי כל-כך הרבה זמן של שקט יחסי, פתאום מתקיימת אכיפה מוגברת – וזאת ללא קמפיין תיקשורתי מלווה? כלומר, אם ממשלת ישראל היתה עושה פה מהלך תדמיתי "לנקות את הרחובות", לא הייתם מצפים שמישהו יצעק מראש איזה ערוץ שסוף סוף רואים את התוצאות החיוביות של עבודת המשטרה?

אבל העובדה שאיש לא צועק ואף קמפיין לא יצא, ודווקא הדיווח בתיקשורת עולה מתוך הצורך של הצרכנים עצמם – דווקא זה מה שמטריד יותר בכל הסיפור. מפני שסה"כ, כל חובב קונספירציות יוכל לתת תיאוריה קבילה מדוע ממשלה צריכה וזקוקה לקהל הצרכנים הספציפי הזה, ואיך הכסף השחור שמגלגל השוק הזה כביכול לידי "אירגוני פשע", מגלגל את עצמו בחזרה למערכת המדינית.

אז למה יש חוסר ויובש? זה לא בגלל המשטרה. או לפחות לא בגלל המשטרה בישראל. או לפחות לא בגלל שהמשטרה הגבירה את האכיפה כי פתאום הנושא הזה הפך להיות ראשון בסדר העדיפויות שלה.

אז למה כן? (תענו לעצמכם).

אז אחרי שהצלחנו להבין מי לא עומד מאחורי היובש, או לפחות מה לא הסיבות שביגללו הוא מיוצר, יש עוד נושא שכדאי לשים לב אליו, וזה ההידחקות לפינה.

סמים מיצרים תלות: פיסית, נפשית, פסיכולוגית. (כמו גם תרופות שונות, אלכוהול ואפילו מזונות מסויימים). הקהל שצורך את החשיש והמריחואנה מדבר על השפעות הלווי של חוסר ריכוז, אי היכולת לישון וחוסר סובלנות הולך וגובר. כביכול זה נשמע כמו התפנקות כשמשווים את זה לגמילה מסמים קשים באמת, אולם כשמסתכלים על זה בטווח הארוך, עצבנות, חוסר סובלנות וחוסר ריכוז יכולות להוות עול של ממש על חיי אנשים, לגרום להם לאבד את הזוגיות, את העבודה ועוד.

אז לראשונה מאז עידן ההיפר תיקשורת בישראל, הרשת נרתמת למהפכה חברתית מאונס: הסטלנים מרגישים שזה עכשיו או לעולם לא, ואחרי ששאבו מהספות את הפרורים האחרונים, הקימו פרופילים וקבוצות בפייסבוק וביוטיוב – הם אשכרא קמו ויצאו להפגנה בכיכר רבין. יותר מזה, הם כבר מתכננים את המתקפה הבאה: הפגנת תמיכה גדולה וגורפת שתקדם את חוקיות המריחואנה בישראל.

עכשיו מגיע החלק שמעניין באמת:

אם ממשלת ישראל לא תשחק את הקלפים שלה נכון, היא עלולה למצוא את עצמה באמצעה של מהפכה אגרסיבית למען הליגליזציה של קנאביס בישראל. קנאביס בישראל כבר מאושר בחוק לשימוש רפואי, ומכאן הדרך תהיה לא מאוד ארוכה.
ושוב, חובבי הקונספירציות בינכם, מבינים היטב מדוע אין זה האינטרס של חלקים מאוד מסויימים המנהלים את החברה הישראלית.

מצד שני, אם המצב יחזור לקדמותו במהירות כדי "ליסתום פיות", זאת תהיה הוכחה חותכת לקיומה של "מערכת השתקת האכיפה" שהיתה קיימת כביכול עד כה.

מה יקרה בסוף? נחייה ונראה. ממש בקרוב לדעתי. מה שבטוח, משהו פה מעלה עשן. והרבה.

מאי 13, 2010

הבלתי משוחד – בעקבות מפגש בלוגרים עם מיקי רוזנטל

Video_2455321

מיקי רוזנטל הוא עוף יחסית מוזר בנוף התקשורת הישראלי. הוא מטיב להתבטא, אך אינו רהוט כקריין טלוויזיה (כך הוא מעיד על עצמו...), הוא אידיאליסט שרואה במקצועו שליחות ציבורית, אך הוא בכל זאת עושה טלוויזיה מסחרית. הוא מכיר בכוחה של האינטרנט, אך נראה כי אם יקדיש לכך קצת יותר זמן ותשומת לב הוא יוכל לרתום את הכוח הזה ביעילות גדולה עוד יותר.

הבלוגרים נקראים אל הדגל

כשערוץ מסחרי מזמין למשרדיו קבוצה של בלוגרים מובילים לפגישה עם מיקי רוזנטל, ברור לכולם שהכוונה היא לקדם את האג'נדה המסחרית של הערוץ, ועם הידיעה הזאת מגיעים הבלוגרים למפגש כאשר הערוץ לוקח בחשבון סיכויים טובים, כמו עם עיתונאים, שהדעות והסיקור יהיו לכאן או לכאן.

הגישה הכללית אומרת: כל עוד מדברים עליך – זה טוב. באופן אישי אני לא בטוח שזה נכון בכל המקרים, אבל לפעמים כן.

הבלוגרים שהוזמנו למפגש, יש לציין, רובם בלוגרים מתחום הבידור ופחות מתחום האקטואליה. רובם הגדול כותב בפלטפורמות מוכרות ומרובות טראפיק מלכתחילה, ורובם קשורים בעיסוקם היומיומי לעיתונאות. הסינון היה קפדני, צפוף ואינטרסנטי, ואני, שלא הוזמנתי לאירוע במקור ביוזמת הערוץ, אלא הצטרפתי דרך ידידה וקולגה לעתיד, שידעה אותי על המאורע, הרגשתי שהערוץ מחמיץ פלחים רבים וחשובים של קהל היעד שלו כאשר הוא מחפש בלוגרים בתחום צפוי ובאתרים מוכרים, ואינו מתעניין באמת בוותיקי הבלוגוספירה הישראלית שהינם בעלי בלוגים עצמאיים בפלפורמות קצת פחות מקומיות, כמוני למשל.

למרות זאת, קיבלתי יחס שווה ונאה בהגיעי ואפילו צורפתי לרשימת ההזמנות הבאות. אם הם ירצו באמת להזמין אותי שוב או לא, כבר נראה...

IMG_2258 האירוע שהתרחש במשרדי ערוץ 10 בגבעתיים, כלל מזנון יצירתי של שקשוקה מבעבעת, שולחן ישיבות עליו פוזרו מספר מיקרופונים, ומקרן שהראה את האירוע משודר חיי בוידאו בפייסבוק בעמוד הבית של הערוץ.

לאחר המתנה לא ארוכה מידי, ומינגלינג מינימאלי בין הבלוגרים עצמם, מיקי הגיע.

דיון סביב שולחן עגול ולא "מכירה פומבית" של שאלות ב"מסיבת עיתונאים"

IMG_2279 הרושם שהתקבל הוא כי הוא לא ממש יודע למה הוא נכנס. הוא אפילו לא חשב להתאפר בשביל המצלמות, ובגלל אופיו הראשוני של המפגש מבחינת ערוץ 10 ועצם העובדה שמיקי בעצמו מודה כי אינו ממש שוחה בתחום המדיה החברתית (אלא מנצל את הרשת בעיקר כמקור מידע), היה מורגש שהוא מעט במתח מהסיפור. אולי בעיקר בגלל שהוא שודר חי, ועיתונאי כמו מיקי כבר רגיל בשלב זה לתוכניות מוקלטות ולעריכה.

ובכל זאת, האינטגריטי הפנימי שלו והניסיון העשיר שלו כעיתונאי ואיש תקשורת עזרו לו להיכנס במהירות לעניינים, ומהר מאוד התפתחה שיחה די קולחת בינו לבין הפורום שישב סביב לשולחן, בשילוב תשובות לגולשים שצפו בנו דרך הצ'ט החיי.

במהירות הבנתי שבגלל אופיים ומחויבויותיהם של רוב הבלוגרים היושבים לשולחן, שאלות נוקבות ומעניינות לא ממש יהיו פה. היו שאלות מסקרנות, אני לא אומר – אבל הסיבה שאני הצטרפתי לפאנל היא כי רציתי הזדמנות אמיתית לפגוש את האיש שמסקרן אותי כבר הרבה זמן, וכבר התייחסתי אליו בבלוג שלי בעבר, גם בלי ההזמנה של ערוץ 10.

השאלות שהצבתי בפני מיקי היו אלה:

1. אחרי השגים כמו שיטת השקשוקה, ואחרי המרד בממסד, חששת שאף אחד לא יהיה מוכן לגעת בך כעיתונאי. עכשיו אתה חוזר לעשות תוכנית בטלוויזיה המסחרית, שמן הסתם יש לה הגבלות אג'נדריות. מה תענה לאנשים שיתייחסו לזה כאילו הלכת בעצם צעד אחורה?

כשמיקי מדבר הוא מביט ישירות בעיניו של מי שהוא מדבר איתו. הוא אמר שאכן ברור לו שלערוץ 10 יש מגבלות, ובכל זאת בינתיים הוא לא נתקל בהן, וזאת למרות שידור הכתבה הדי פרובוקטיבית (אך גם מאוזנת באופן יחסי למתקפה ישירה המאפיינת את מיקי בד"כ) על נוחי דנקנר בתוכנית הראשונה. הוא אמר בגילוי ובפירוש שאם כן יתקל בהגבלה ובסתימת פיות, הוא לא ימשיך לעשות את התוכנית.

מובן שזו יכולה להישמע כמו תשובה פופוליסטית של יח"צ, אבל סיכום ההתרשמות שלי ממיקי במהלך כל המפגש גרם לי להאמין כי האיש באמת עומד מאוחרי דבריו.

2. תוכניות תחקיר קיימות לעיפה בטלוויזיה, ובערוץ 10 בפרט. אנחנו כבר רגילים לראות את הסנסציות מתחלפות לנו מול העיניים. כשאתה מראה לנו את התחקירים שלך, זאת הפעולה שלך נגד השחיתות, אבל מה אנחנו, הצופים יכולים לעשות בפועל כנגד תוצאות התחקירים שלך חוץ מלצקצק מעל הדאבל מיקיאטו שלנו ולהספיק להדחיק את זה עד התחקיר הבא?

מיקי רוצה שנתארגן. הוא טוען שהעם בישראל אינו מבין את כוחו האמיתי של ההמון. הוא אפילו אומר ש-10,000 איש שמאוחדים בדעתם ובפעולתם, חזקים יותר מכל ראש ממשלה או שר. אין לו עצה פרקטית, אבל הוא בלי ספק מאמין בפעולה ולא בצפיה פאסיבית מול הדרמות הנצלניות המתרחשות על חשבוננו כציבור.
עוד אמר רוזנטל בהקשר הזה, שכ"צרכנים" אנו עושים לרוב רק מה שכדאי, כ"בני אדם", אנחנו עושים לפעמים גם מה שצריך...

3. איפה אתה רואה את עצמך בעוד 10 שנים? לאן אתה שואף להגיע?

נראה לי שמיקי שמח על ההיזדמנות הזאת, שסוף סוף נוסחה כשאלה פתוחה ולא ניסתה לדחוק אותו לענות ספציפית לגבי הספקולציות שעתידו נמצא בפוליטיקה.
התשובה שלו מפתיעה ומעודדת, והוא יורה אותה בלי לחשוב כמעט, כך שדי ברור שזאת לא הפעם הראשונה שהוא חושב על הנושא. מיקי רוזנטל רואה את עצמו בעוד 10 שנים מנהל בית ספר בכרמיאל. למה? כי הוא מאמין ששינויים מתחילים בחינוך, והוא ישמח לגדל פה דור שלא יפחד לעשות בלאגנים בשביל לקבל את מה שהוא ראוי לקבל.

אז האיש אינו חושב או מתכנן איך בעתיד הוא יהיה מפורסם יותר, או חזק יותר כלכלית. הוא חולם על עמדת מפתח לשינוי אמיתי.

כשנשאל מיקי מדוע עשה את המעבר לאולפן, לאחר היותו איש שטח במשך שנים רבות, הוא אמר בפירוש:

אנשים צריכים את התוכן שלהם באריזה קלה ונוחה לעיקול. הפוזה הטלוויזיונית שהוא מחוייב אליה, היא הקורבן שהוא עושה על מנת שהתכנים שהוא מדבר עליהם יעברו לקהל כמה שיותר גדול וישפיעו כמה שרק ניתן.

"אין עיתונאים אוביקטיביים, יש עיתונאים הגונים" (מיקי רוזנטל)

הדיון התקדם וכלל עוד הרבה נושאים וכותרות פופוליסטיות, שברשותכם אמנע מהם בפוסט זה מפני שהם לא הסיבה שחשתי צורך לכתוב.

הסיבה האמיתי שהרגשתי צורך לכתוב את הפוסט הזה היא העובדה ששמחתי לגלות באופן אישי, שהישות הטלוויזיונית/תקשורתית "מיקי רוזנטל" הוא בן אדם אמיתי, עם אידאלים אמיתיים ותחושת שליחות אמיתית. מישהו נדיר, שלמרות כל הציניות שלי, הצליח לגרום לי להאמין שהוא באמת מה"בלתי מושחתים". מישהו שבאמת אפשר לסמוך עליו שלפחות הוא מאמין במה שהוא אומר.

המסחריות משרתת את מיקי כדי לקדם את האידיאלים שלו, ולשם שינוי, יש כאן סיכוי לסימביוזה אמיתית של תוכן ומיסחור, אחרי שנים של ניצול חד כיווני.

אני מחזיק אצבעות למיקי רוזנטל ולאנשים כמוהו ומקווה שימשיכו לעשות את עבודתם בלא משוא פנים, וללא פחד מן התוצאות.

אני לא מרגיש שבלעתי הפעם גלולה מהונדסת של יח"ץ, אלא שבאמת זכיתי להצצה אמיתית בעיניו של אדם אמיתי.

ההבדל בין שיתוף אמיתי לשימוש מגמתי

IMG_2282 רק הערה אחת יש לי בשולי המפגש הזה, והיא יחסו של רוזנטל לאינטרנט ולקהילה האינטרנטית.

במספר פעמים במהלך השיחה, עלה נושא היחס לבלוגרים ולקהילה ברשת. מיקי מאמין כי הרשת היא אינה תחליף לטלוויזיה ולמדורת השבט וכי התוכן בטלוויזיה הוא מה שמעורר את הדיון ברשת.

בכל זאת, דיברנו על יצירתה של ציבוריות חדשה, רק שמה שנעלם מעיניו של מיקי לדעתי, היא שהציבוריות החדשה הזאת מקיימת כבר זמן רב גם חוקיות חדשה של הפצת תוכן ומידע.

הטלוויזיה מפחדת מהאינטרנט ובצדק, והעובדה שהיא הזמינה את הבלוגרים כדי שיעשו לה שירות מראה שהיא מכירה בכוחם הכלכלי עבורה, לכן הייתי מציע למיקי ולערוץ 10 שני דברים:

1. אם אתם כבר מזמינים בלוגרים לפורום, כדאי לכם להיות יותר מעורים במה שקורה בבלוגוספירה הישראלית מעבר ליח"צ של תוכניותכם. תהיו נוכחים כל הזמן, תגיבו גם אתם על תכנים של הבלוגרים ואל תשתמשו בהם רק כערוץ הפצה. זה יהיה שינוי גישה מרענן, וקרוב לוודאי שייצר עבורכם אהדה שתשפיע על תכנים שיכתבו בעתיד.

2. עדיף לא להתנשא על הבלוגרים / להפגין בורות בנוכחותם. אני מתכוון לדברי הסיכום של איתי, איש האינטראקטיב של הערוץ שהודה לבלוגרים באמת מתוך כוונה טובה אך טעה בתום לב ואמר ש"הדיון שהתקיים היה ברמה גבוהה לפחות כמו במסיבת עיתונאים".
יתכן ומדובר בבחירה אומללה ולא מכוונת של מילים שבהחלט כוונו להיות מחמאה, אולם אם איתי היה מבין באמת את הבלוגוספריה ולא רואה בה רק אמצעי קידום יחצני, הוא היה יודע שראשית, חלק מן הבלוגרים שיושבים בחדר הם גם עיתונאים, שנית גם אנשים שהם לא עיתונאים יכולים להחזיק דיון ברמה גבוהה ודווקא עיתונאים מסויימים יהיו יותר עצלנים, חנפנים, חצופים וכו'... מהתנסחותו נגזרת ראייתו את הבלוגרים כמשהו שהוא "נחות" מעיתונאים, וברור כי הוא אינו מפנים את כוחם העצום ותפקידם בהפצת המידע מעבר לאינטרסים שלו או של כל ספק תוכן אחר.

עובדה מחזקת לנושא היא השילוב המינימאלי של הקהילה הגולשת בתכני הטלוויזיה בישאל בזמן שהם משודרים, והתייחסות אליה רק כשירותי הפצה.

מיקי, אגב – ראוי לציין, דווקא הביע עניין בשאלתי לפתח אפשרויות המשלבות את הבלוגרים ואת הקהילה האינטראקטיבית גם במהלך שידורי התוכנית עצמה, אך הוא הפנה אותי לחברת האינטראקטיב של הערוץ, ושם אמרו לי בעדינות שהם עושים הכל אין-האוס. ואני אומר, כל עוד הם יודעים מה הם עושים, בכיף שיהיה להם. באופן אישי נראה לי, שלא יזיק להם לפתח יתרון על הערוצים המתחרים על ידי הפנמה שהגישה לבלוגרים ולמדיה החברתית צריכה להישתנות ולהיות פחות יוזרית ויותר שיתופית.

קליק לאלבום התמונות שהעלה ערוץ 10 לפייסבוק מהמפגש >>

קליק לאלבום שאני העליתי לפייסבוק מהמפגש >>

קליק לחלקים מן השיחה בוידאו (כאן מיקי עונה לשאלה השניה שלי)>>

מאי 09, 2010

נעים (שיר מקורי)

Snap1

 

שוב הדף הריק, הבטן מלאה

מעבר לזכוכית, בעומק המראה

חוטי חיים שם חרש נמסים

חולמים עתיד בלאט ומתכסים

בחושך מלטף ומפתה

חושך חם ומחטא

מכל הפחדים שצועקים הכי חזק

ומחזיקים לי ביד ובגרון – אני נחנק

כשהוא עוטף אז הידיים האוחזות נעלמות

והאוויר שלי נפתח - אולי לכמה נשימות

בחושך לא רואים את הפצעים העמוקים

והקרעים והשריטות הופכים לליטופים רכים

והטישטוש המערסל חובק כמו רוח רפאים

מתי הרגשתי פעם אחרונה, נעים?

 

זו שוב מיטת ברזל, ורוך הרצועות

מעבר לזכוכית המכונות מתנועעות

חוטים וצינורות שמהלכים בין הקירות

חיים נאחזים בדבק ומחטים דוקרות

החושך מלטף ומפתה

חושך חם ומחטא...

 

זה שוב אותו הריח, התחלה של סוף לו אין עוד התחלה

אז מה הוא פותח, את הדלת הכפולה להקלה

לאן הוא לוקח, למקום שאין בו מקום לשאלה

עיניים פוקח, ממצמץ בין אפלה למחלה.

 

זה שוב אותו חלום, קודח לא מרפה

והכרית סופגת מה שלא אומר הפה

חוטי חיים רצים, מסך של היבהובים

קולות שמתרחקים ומתקרבים

אל חושך מלטף ומקלל

חושך סמיך ומילל

עם כל הפחדים שצועקים הכי חזק

ומחזיקים לי ביד ובגרון – אני נחנק

לא נותן לי לפקוח את עיניי העצומות
והאוויר שלי עוצר – אולי לכמה נשימות

בחושך מרגישים את הפצעים העמוקים

והקרעים והשריטות מתלחשים ונסדקים

והטישטוש אשר נוטש ברגעים הכי רעים

מתי הרגשתי פעם אחרונה, נעים?

 

זה שוב חלוק לבן, ואור לבן זוהר

כשאתה בורח - זה רק תופס יותר מהר

חוטי חיים סוגרים עוד לולאה

גם מול דף מלא, הבטן עדין מלאה.

חיפוש בבלוג זה

הצטרפו לדיון כאן, עם הפרופיל שלכם מהרשת החברתית